קרית עקרון - בזיונות בעבודה בשידוכים ומהגויים

- - - אין זה תמלול חלק השו"ת, אלא חלק הדרשה, שעיקרה ע"פ הספר 'נפשי תדום' באדיבות המחבר הרב אליעזר רפאל ברוידא שליט"א ישר כחו! - - - 

בס"ד 

תוכן ענינים: בזיונות במקום עבודה, בישיבה, ובכולל / בזיונות בפרנסה ובמעשה ידיו הם מצד פגם הנפש / המתבזה במלאכה כדי ללמוד תורה / העוסק במאלכה, למרות שמתבזה, עושה לכבוד שמים / בזיון בפרנסה עדיף מעניות בלי פרנסה / כדי לזכות לתורה, צריך להתבזות / אזהרה למתלוצצים ולאנשי לעג בבית המדרש / בזיונות בשידוכים / שידוכים: סכנת אונאת דברים, לכן צריך משנה זהירות / אין התר לבזות את השדכן / אין לשדכן היתר לבזות את הצדדים / המבטל שידוך צריך לפייס את הצד השני / סיפור נורא על שידוך שהופר / מעשה חנה ופנינה / מעשה הגביע של בנימין / לבזיונות יש תפקיד / בזיונות מגוי / עוד בטרם היות ישראל לעם, סובלים בזיונות מגוים / הבזיון מן הגוי הוא טובה גדולה / כוח כפרה עצום / היקש גמור בין בזיון לרציחה, לכן המתבזה ע"י גוי כאילו נהרג על ידו / עתידים הגוים להתבזות באותה מידה שביזו את ישראל / הבזיונות מהגוים מקרבים את הגאולה / מעבר לחלק השו"ת....

ביזיונות בעבודה בשידוכים ומהגויים

ערב טוב! בעזרת ה' נעשה ונצליח וה' עלינו ברחמיו ירויח!

הקדשות:

זכות ההרצאה תעמוד למארגנים שיזכו ביראת שמים הם וצאצאיהם למשך כל הדורות. אמן! רפואה שלמה מהרה לחיים בן ברכה ולע"נ יהודה בן יחייא ומרים לע"נ הורי מנוחתם עדן, אמן! הערב גם לרפואת אורה בת נעמי רפואה שלמה מהרה, אמן!

אנחנו ממשיכים בסדרת ההרצאות בנושא הביזיונות.

בזיונות במקום עבודה, בישיבה, ובכולל

בזיונות בפרנסה ובמעשה ידיו הם מצד פגם הנפש

יש אנשים שסופגים ביזיונות בעקבות הפרנסה. ולמדנו כבר בשיעורים הקודמים שבעל "התולדות יעקב יוסף" הביא בשם הבעש"ט זתע"א (פרשת לך לך) שביזיונות שאדם סופג מיוצאי חלציו- הם באים משום פגם הנשמה. אם אדם פגם את הנשמה, הנשמה מקומה במח והוא פגם במחשבה- אז הוא פגם בנשמה, הוא סופג ביזיונות מיוצאי חלציו. כי טיפת הזרע מתחילה מהמח ויורדת דרך חוט השדרה, וזה גורם לו אח"כ תוצאות כאלה שבני ביתו מבזים אותו.

ביזיונות מאשתו- אם הוא סופג ביזיונות מאשתו, זה בגלל שיש לו פגם הרוח.

ואם הוא סופג ביזיונות בענייני פרנסה ומעשה ידיו, זה משום שיש לו פגם בנפש.

הנפש היא כנגד מעשה, הרוח היא כנגד דיבור, והנשמה היא כנגד מחשבה.

אם אדם מקבל בזיונות בעקבות האומנות שלו, בעקבות המסחר שהוא סוחר, או שמבזים אותו בממונו- אדם זה נפגע בנפשו. אבל אם הוא ישכיל להתמודד עם אותו בזיון ברגיעות ובדעת- זה יכול להפוך להיות תרופת נפש.

ז"א: אדם בעל אומנות או סוחר לפני שהוא יוצא ליום עבודה, הוא מצטייד בידיעה שיתכן שהיום הוא יסבול ביזיונות. אדם זה עושה חסד עם עצמו, כי עלבונות מחלישים את הדעת, אבל אם הוא התכונן בזה מראש שעלולים לבזות אותו בגלל המחירים, בגלל התוצרת, הסחורה, עבודה וכו', אז אדם זה לא תחלש דעתו, כי מראש הוא היה מוכן. ואז חייב יהיו שמחים ומתוקנים ויום העבודה לא יהיה מעמסה.

יש אדם נגיד הוא צבעי, אז הוא עובד קשה; עולה על סולם, צובע תקרה, הצוואר נתפס לו, ובסוף אומרים לו כל מיני הערות כאילו הוא לא עשה כלום, זה שובר את רוחו.

אבל אם מראש הוא יודע שצפוי שיעירו, כי כך דרכם של בני אדם, אז האדם הזה התכונן לזה, זה הופך להיות רפואה בשבילו. כי עלבונות שאדם מקבל הייסורים האלה ממרקים.

המתבזה במלאכה כדי ללמוד תורה

עכשיו יש אדם שהולך לעבוד בשביל ללמוד תורה, יש אנשים עובדים רק בשביל לעבוד, אבל יש כאלה בלית ברירה הולכים לעבוד כדי שיהיה להם אפשרות ללמוד תורה.

מי לנו יותר גדולים מרבותינו הקדושים: רבי יהושע שהיה תנא קדוש והיה רב של רבי עקיבא, ובמה הוא מתעסק בפחמים, הוא היה פחמי. כותלי ביתו היו שחורים, כי הוא היה יוצר את הפחמים, לוקח עצים שורף אותם והופך אותם לפחמים. כותלי ביתו היו שחורים ופעם הוא הטיח ברבן גמליאל ואמר לו: "אי אתה יודע בצערן של תלמידי חכמים, במה הם מתפרנסים, ובמה הם ניזונים"? (ברכות כח:) זה רבי יהושע.

רבי יהודה היה נכנס לבית מדרש עם קנקן על כתפיו, הקנקן הזה היה כלי מלאכה שלו, והוא היה בא לבית המדרש ויושב על הקנקן במקום כיסא (נדרים" מ"ט:) מן הסתם היו מגחכים עליו. הוא הולך עם קנקן והופך אותו לכיסא ויושב.

מה הוא היה אומר: "גדולה מלאכה שמכבדת את בעליה"

ז"א: אדם לא יתבזה במה שהוא עוסק במלאכה, אלא היא כל כך גדולה המלאכה, כי מכבדת את בעליה {יותר גרוע זה להיות נצרך לבריות).

מישהו שמע מה שמותם של המגחכים? מישהו כתב את שמם? הם לא נזכרים. אבל ברוב הש"ס, הלכה כרבי יהושע כנגד אנשי דורו והלכה כרבי יהודה כנגד אנשי דורו. הפחמי ובעל הקנקן, הם היו גדולי הדור, שכל ההלכות נפסקו כמותם כנגד כל אנשי דורם.

רבי עקיבא, שהיה תלמיד שלהם, גם הוא התבזה בשביל התורה, קודם כל הוא היה בן גרים, ודבר שני, הוא היה עם הארץ עד גיל ארבעים (40) והתחיל ללמוד עם הבן שלו בגיל ארבעים (40) אלף-בית, ולבסוף הוא נהיה אב לתורה שבעל פה. כל התורה שבע"פ שבידנו, זה בזכות רבי עקיבא. ורבי שמעון ורבי מאיר, כל אלה תלמידים שלו. 

אז סופגי הביזיונות הם העמידו את התורה בישראל.

אז שלא ירד ברוחו אדם אם מבזים אותו, זה לא ראייה שהוא נועד לקלונות, אולי זה מראה שהוא בדרך לגדולות.

קשה לאדם לקבל ביזיונות בנושא פרנסה, זה אם אדם עובד רק בשביל כסף. אבל אם המטרה של חייו זה ללמוד תורה והמלאכה והמסחר, זה רק אמצעי שלא יצטרך לבריות, ויהיה לו אפשרות ללמוד בכל רגע פנוי, 'אשריו ואשרי חלקו'. מי שמתבזה בפרנסה כדי שילמוד תורה נחשב לו מסירות נפש ממש.

העוסק במאלכה, למרות שמתבזה, עושה לכבוד שמים

העוסק בתורה ואינו נצטרך לבריות הוא בן חורין באמת. אבל רק בן חורין יכול להיות עבד לקב"ה, כי אי אפשר להיות עבד לשני (2) אדונים. מי שמשועבד לבעל הבית לבשר ודם, לא יכול שלבו יהיה לשמים בלבד. ולכן, הפליגו חכמים ז"ל בחשיבות הצורך לא להיות תלוי בבשר ודם.

"וְאַל תָצְרִיכֵנִי לִידֵי מַתְנַת בָּשָׂר וָדָם וְלֹא לִידֵי הַלְוָאָתָם" (ברכה"מ)

"פשוט נבילתא בשוקא ושקיל אגרא ולא תימא כהנא אנא וגברא רבא אנא" (פסחים קיג:), תפשוט נבלה בשוק, זה מלאכה לכאורה בזויה. לפשוט את עורה של הנבלה בשביל למכור בשוק, אומרים חכמים: 

'כן, כן, תפשוט נבלה בשוק וקח את השכר ואל תאמר: 'איש גדול וחשוב אני' {כאילו אני אתבזה אני אעשה מלאכה בזויה בשוק לעיני כולם?)'

אומרים לו: 'כן כן, תפשוט-תפשוט נבלה, אל תגיד: 'אני אדם גדול, אני כהן, אני אדם חשוב.. אל תגיד: 'אין זה כבודי'. 

מי שלא נצרך לבריות, למרות שהוא מתבזה בשוק או בבית חרושת, או במסעדה או בכל מקום שהוא עובד, אין זה ביזיון, אלא כבודו שלו שהוא לא נצרך לבריות.

אומר המהר"ל מפראג זתע"א (דרך חיים, עמוד מג): "אל יחשוב אדם כאשר עושה מלאכה שדבר זה אינו כבודו כמו לשאת את הקנקן על הכתף, כמו שהיה נושא את רבי יהודה. שזה אינו, כי גדולה מלאכה שמכבדת את בעליה שלא יגיע אדם לבזיון שיצטרך לבריות ויתבזה, ולפיכך אם הוא נושא קנקן על כתיפו כדי לשבת עליו בבית המדרש בכבוד- אין זה גנאי, כי העוסק במלאכה מתעסק בכבודו". הביזיון האמתי זה עניות, כשתלויים באנשים אחרים.

בזיון בפרנסה עדיף מעניות בלי פרנסה

אומר המדרש (ויקרא רבה לד, פסקה ו): "שמנה (8) שמות נקראו לעני, אומרת הגמרא שבעה (7) שמות: עני, אביון מסכן דל דך רש מך. עני- כמשמעו, אביון, זה מתאווה לכל דבר מאכל ומשתה ואינו יכול להשיגו. אביון - מלשון מתאווה. מסכן- מי שכבר מסוכן בחייו. דל- זה מי שנדלדל מנכסיו. דך- זה שמדוכדך ממקום למקום. רש- זה מי שהתרושש. מך- זה מי שהוא כמו אסקופה נדרסת, מלשון נמוך. שבעה (7) או שמונה (8) שמות, יש עוד שם אחד הלך". נמצא שבזיון בשוק, במקום עבודה, או בבית מלאכה זו טובה גדולה. למה? כי ב"ה יש לו פרנסה. אבל ביזיון גדול, זה להיות עני ואביון, ודל ומך ורש וכו', כי אין לו פרנסה. 

נמצא, שבזיון בפרנסה- עדיף על ביזיון מעניות בלי פרנסה. מי שיזכור דבר זה, לעולם לא יתרעם על בזיון, והיה מאריך אף עם כולם, ואף פעם לא יכעס. אם אינו כועס בענייני פרנסה- הוא יראה ישועות.

רבי נחמן מברסלב זתע"א (ליקוטי מוהר"ן ח"א, תו' סו, אות ב): מלמד שכעס מזיק לפרנסה ומפסיד את העשירות, כיצד? הכעס פוגם בנפש. ולמדנו שנפש זה גם ממון. כתוב: "הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ" (דברים יב כג) וידוע שדמים תתרי משמע: דמים - דם שזורם בעורקים. ודמים זה גם כסף. ממון נקרא דמים. למה? שניהם בנפשו. כל הנוטל פרוטה מאדם כאילו נוטל את נפשו. 

לכן כשהקב"ה רוצה להשפיע על אדם עשירות, מנסה אותו בבזיון. אם הוא כועס- מפסיד. אם עומד בניסיון ואינו כועס- זוכה לעשירות.

כדי לזכות לתורה, צריך להתבזות

עשירות ברוחניות היא נעלה וגדולה מעשירות בגשמיות. אז לכן ברור שחייב כל מי שמבקש תורה- להתבזות. חייב! אין מה לעשות, אין בן אדם שלא עובר ביזיונות בחייו, יום יום, אין דבר כזה.

עקרון תיקון הנפש, דרך ביזיונות, נכון גם לגבי מי שתורתו אומנותו. עוד פעם: כדי לתקן את הנפש צריכים לעבור דרך ביזיונות, לא רק אנשים סתם, גם מי שתורתו אומנותו. אומרת הגמרא (ברכות סג:) "כל תלמיד שכועס עליו רבו פעם ראשונה ושותק- זוכה להבחין בין דם טמא לדם טהור (בזכות זה שהוא שתק. נותנים לו הבחנה להבחין בין דם טמא לדם טהור) ומיץ אפים יוציא ריב כל תלמיד שכועס עליו רבו פעם ראשונה ושניה ושותק- זוכה להבחין בין דיני ממונות לדיני נפשות". 

כל אלה מקצועות קשים, אבל בזכות שהוא התגבר על הביזיון שהוא ספג לפני כל בני הישיבה ושתק- הוא יזכה לזה. אין דבר צורב יותר מביזיון של תלמיד לעיני כל באי בית המדרש. אבל זה הולך: "לְפוּם צַעֲרָא אַגְרָא" (אבות ה כג) כמה שנהיה לו צער. מותר לרב לגעור בו "זרוק מרה בתלמידים" (רמב"ם הלכות ת"ת פרק ד הלכה ה) ואם הוא ראה וראוי לגעור בו בפני כולם- זה תיקון גדול בשביל התלמיד, וזה השגות גדולות אם הוא ישתוק, כי השכר הוא בהתאם לצער.

ממשיכה הגמרא (שם) ואומרת: "כל המנבל עצמו על דברי תורה סופו להתנשא, ואם זמם יד לפה". הפסוק אומר: "אִם נָבַלְתָּ בְהִתְנַשֵּׂא וְאִם זַמּוֹתָ יָד לְפֶה" (משלי ל לב) רש"י מסביר: "המנבל עצמו – איך הוא מנבל את עצמו? שואל לרב את כל ספקותיו. לפעמים השאלות הן מיותרות, לפעמים, במושגים שלנו, טיפשיות, לפעמים הוא שמע בכלל מה אמרו, אז הוא חוזר ושואל מה שהתבאר כבר. בקצור, אבל הוא מפסיק לשאול שאלות. ומלגלגים עליו. 

- "מה אתך כל פעם שואל שאלות? תקשיב מה שאומרים!" 

מעירים לו וגוערים בו. אבל הוא למרות שחבריו מלעיגים עליו- הוא מנבל את עצמו ושואל את הרב את כל הספקות. אדם כזה, "אִם נָבַלְתָּ" היית מוכן להתנבל ולשאול כל דבר כדי להבין- סופך להתנשא, להיות מעל כולם!

"וְאִם זַמּוֹתָ"– אם שמת כמו זמם על הפה- לא שאלת למה? שיחקת אותה מבין - "יָד לְפֶה". כשישאלו אותך שאלות אח"כ: מה היה? מה אמרו? מה למד וזה... לא יודע לענות כלום, אילם! למה? הוא רצה שיחשבו שהוא יודע הכל, כי הוא התבייש לשאול וסופו שלא יידע להשיב כשישאלו אותו.

אזהרה למתלוצצים ולאנשי לעג בבית המדרש

מעשה בראש כולל, שקם באמצע הסדר ואמר לכל באי הכולל "סיגרו את הגמרות מיד! אינני מוכן שתמשיכו ללמוד תורה!" למה? הוא שמע אחד אומר לחברו: "תגיד לי טומטום, כמה פעמים צריך להסביר לך?!"...

ראש הכולל פתח בגחלי אש אומר: "אין מצוה באה בעבירה" (סוכה ל:), תורה כזאת עם הונאת דברים, הכוונה אתה מצער את חברך, מבזה אותו, קורה לו 'טומטום', בגלל שהוא לא הבין פעם ראשונה ושניה ושלישית, ואתה אומר לו "כמה פעמים צריך להסביר לך?" זה נקרא תורה שבאה בעבירה.

'תורה כזאת הולכת ישר לסטרא אחרא, ואני לא מוכן להיות שותף לאלה שמזינים את הקליפות!' ככה אמר ראש הכולל וביקש מהם לסגור את הגמרות.

ונתן דרשה שעה וחצי על מצוות של בין אדם לחברו, שלכל הפחות, דרוש לכל באי בית המדרש לפחות דרך ארץ של גוי בשוק. ואפילו זה אני לא רואה פה בכולל!

כמו כן, מזהיר רבנו ה"אורחות צדיקים" ב- שער השתיקה על הפסוק: "וְעַתָּה אַל תִּתְלוֹצָצוּ פֶּן יֶחְזְקוּ מוֹסְרֵיכֶם" (ישעיהו כח כב). החכמים היו מזהירים לתלמידיהם לא להתלוצץ, אפילו לא בדרך מקרה ועראי (עבודה זרה יח:). כי רבים נכשלים בליצנות אפילו בדרך מקרה.

ומה מזהיר הכתוב: אם אתה תתלוצץ - לא יועיל לך שום דבר חוץ מייסורים, אז לכן "אַל תִּתְלוֹצָצוּ פֶּן יֶחְזְקוּ מוֹסְרֵיכֶם" (שם) יתחזקו הייסורים שיבואו עליכם.

צריכים מאוד להיזהר בכבודם של הלומדים, ובפרט בכבוד של חברותא.

ורבנו ה"אורחות צדיקים" במקום אחר "בשער הבושה" אומר: 'גם בדבר התורה, אם נושא ונותן עם חברו, ושומע שחברו טעה, לא יאמר לו: טעית! לא יאמר לו: אינך מבין! לא יבייש אותו, אלא יעשה פנים לא הבין שטעה ולא יכנה אותו בשם גנאי'.

שיגיד: 'לא הבנתי תחזור עוד פעם. אולי ככה אולי ככה...' - לשמור על הכבוד של השני.

בעיצומו של סוגיית של אונאת דברים (בבא מציעא נ"ח:) מורים לנו חכמים ז"ל: "היו שואלין בעניני הלכה, אל יאמר למי שיודע בו שאינו יודע מה אתה אומר בזו וכן כל כיוצא בדברים אלו". אתה יודע שההוא לא יודע, אתה מפנה אליו את השאלה לשאול בשביל להוכיח שהוא לא יודע?

צריך ללחום את מלחמתה של התורה, עם סברה ישרה, לחפש את האמת מתוך מדות טובות, ולא על חשבון הביזיון של חברו.

אז הנה ראינו שיש ביזיונות בעבודה, יש ביזיונות בישיבה, יש ביזיונות בכולל, בכל מקום יש ביזיונות. צריך אדם להיות מוכן כל יום למנה של ביזיונות. ואם הוא מתכונן היטב והוא יודע לעמוד בזה, והוא לא כועס הוא הופך את זה לתיקון נפשו, לכפרה ולמעלות. כמו "אִם נָבַלְתָּ" (משלי ל לב) כל המנבל את עצמו על דברי תורה- סופו להתנשא. להיות מעל כולם.

אין להתבייש "לֹא הַבַּיְשָׁן לָמֵד" (אבות ב ה), צריך לדעת שמנת ייסורין קבועה לכל אדם כל יום. בראש השנה לא רק קובעים כמה מזונות יהיו לאדם, כתוב גם כמה ייסורים יהיו לאדם, וחייב לעבור אותם. ואם אדם זוכה להפוך את הייסורים לתיקונים, לכפרות ולמעלות "כי המעביר על מידותיו מעבירים לו על כל פשעיו" אז הנה מה טוב ומה נעים, הוא צריך לחלק שוקולדים כל היום לאלה שמבזים אותו.

בזיונות בשידוכים

שידוכים: סכנת אונאת דברים, לכן צריך משנה זהירות

יש סוג נוסף של ביזיונות בשידוכים.

אין שידוך כמעט או הצעה לשידוך שאחד מהצדדים לא מתבזה.

אנשים לא בקיעים מזה "אונאת דברים" מזה לצער מזה לבזות אנשים, לא מקפידים על הדברים היוצאים מפיהם. ועוברים על איסורים דאורייתא ולא מרגישים כלל. הוא אומר: "מה אני אגיד? אמרתי לו את האמת" כן, אבל גם האמת לפעמים פוגעת. 

- מה, אם אחד יש לו אף עקום, אתה אומר: 'אתה יודע שיש לך אף עקום?' 

- אה, שמתה לב?

הוא אמר לו את האמת, לא? מה, זה לא מבזה?

אתם יודעים שהגיעה אלי ילדה, לפני כמה ימים, שההורים שלה אמרו זה פיקוח נפש-פיקוח נפש, פיקוח נפש! אמרתי מה קרה? פיקוח נפש - תקבל אותה. הגיעו עם ילדה היא רוצה להתאבד, למה? הרופא אמר שיש לה פזילה בעין. והיא הלכה, לא שמה לב בכלל שיש לה פזילה בעין, היא הלכה התחילה להסתכל במראה, וראתה בסוף שיש פזילה קלה, קלה מאוד, וזהו! ונכנס לה שלא תתחתן ולא יקחו אותה ולא זה ולא זה ולא זה, והיא דיברה ממש על להתאבד.

הערה אפילו נכונה, אמתית יכולה לגרום אסון.

כולם בטח שמעו עכשיו על הבחורה בת 22 שנסתה כמה פעמים להתאבד והיתה מצלצלת למשטרה כל פעם ואומרת: 'אני בגשר כך וכך ועומדת להתאבד', ותמיד היו באים ומצילים אותה. בפעם האחרונה היא צלצלה למשטרה והשוטר אמרה לה "תתאבדי כבר נמאס לנו ממך!"!והיא התאבדה! התאבדה קפצה וזהו נגמר. עכשיו רק חושבים אם לפטר אותו. רק חושבים אם לפטר אותו.

השידוך כמעט גמור, מקיימים פגישה, ואז הגבר אומר לבחורה: "לא". על המקום, עולמה נחרב, והיא מביטה על עצמה בצער ושואלת: "מה פגם מצא בי"? מספיק דמעה אחת שלה- והצד שני מתחייב בעונש מן השמים, כי הוא ביזה בת ישראל, ועבר על איסור דאורייתא.

לכן, צריך להקפיד כשנגשים להצעות שידוכים, לגשת באימה ובכובד ראש, להשתדל לא להפגיש בין בני הזוג עד שישלימו בירורים מוקדמים כל אחד על הצד השני, וגם שיהיו הסכמים בין הצדדים, משום שסירוב לאחר מפגשים גובל באיסור אונאת דברים, כי הצד שדוחים אותו סובל בושה חמורה.

אין התר לבזות את השדכן

יש כאלה שמבזים את השדכן, יש שדכן, אדם יקר מרביץ תורה נעים-הליכות, והוא מספר שלפעמים הוא יכול להציע הצעה והוא מקבל בזיונות בתמורה. אנשים לא נזהרים, וכנגד ההצעה שהוא מציע הוא מקבל תגובה כזו: "תגיד לי, אתה שפוי בכלל? איזה הצעה אתה נותן לי? אני יודע ש'שדכן' זה ראשי תיבות ש'קרים ד'ובר כ'סף נ'וטל, אבל הפעם - הגזמת. מה פתאום אתה מציע לי דבר גרוע כזה? במקרה, אנחנו מכירים אותם, הבחור מתחת לכל ביקורת והורים שלו עוד יותר פחותים".

אותו הורה בדוגמא הזו, ביזה את השדכן, עבר על כמה איסורים דאורייתא, כולל אונאת דברים ולשון הרע. וכמובן שזו לא הדרך לזכות אח"כ בסיוע מן השמים למצוא שידוך הגון.

היה יכול לענות: 'המדובר מוכר לי, תורה רבה עבור ההצעה, אנני חושב שזה מתאים'. למה צריך כל התיאורים והלשונות הקשים.

אין לשדכן היתר לבזות את הצדדים

כששדכן רוצה לגמור שידוך, ואחד מהצדדים מסרב. דוגמא, זוג בעלי תשובה, יראי שמים, בעלי מדות מעולות, היתה בת מוצלחת מכל הבחינות. התקשר השדכן והציע להם הצעה, בחור בעל נכות קשה ממשפחה מיוחסת. הורי הבחורה סירבו בנימוס, למרות שנעלבו מן ההצעה. הבת שלהם שלמה בכל שלמות, במידות בגופה בכל. ומציעים לה בעל נכות קשה, ממשפחה מיוחסת. אז הם נעלבו אבל דברו בנימוס. השדכן לוחץ ואומר להם: "אתם לא מבינים את מצבכם. אתמול הייתם סטודנטים בחוץ לארץ והיום אתם מסרבים למשפחה של רבנים? תרדו מן העץ הגבוה שלכם! המום של העבר שלכם הוא פי-אלף גרוע מן הצליעה הקלה של הבחור". כמה אומר השדכן למשפחה.

ביזה וציער זוג הורים בעלי תשובה, הזכיר להם את העבר שזה איסור גמור כמו שפוסק הרמב"ם, שאסור להונות בעל תשובה ולהזכיר לו את עברו, ועבר על איסור נוסף דאורייתא של אונאת דברים.

המבטל שידוך צריך לפייס את הצד השני

מי שחוזר משידוך, גורם בושה כל כך גדולה לצד השני, כדאי לו לשלם את הקנס שהסכימו עליו בעת התנאים, {יש כאלה מתנים שאם מישהו חוזר בו מן השידוך צריך לשלם קנס לצד השני} ואפילו יותר מזה (תראו בשו"ע "חושן משפט" סימן ר"ז) ואם לא הסכימו על קנס מראש, עדיין נשאר חיוב גמור על החוזר בו מן השידוך לפייס את הצד השני.

כל החוזר משידוך או מכל עסקה או מהסכם אחר שעשה, בין בכתב ובין בעל פה, הוא נקרא "מחוסרי אמנה" ואין רוח חכמים נוחה הימנו ( שו"ע "בחושן משפט" סימן רד) ובגלל גרימת צער לצד שני הוא גם חייב משום אונאת גרימת דברים, אלא אם כן יוכל להוכיח שהיה מקח טעות בבית דין או בפני בורר מוסכם (שו"ע "אבן העזר" סימן קי"ז סעיף ח').

סיפור נורא על שידוך שהופר

ועכשיו תשמעו סיפור מבהיל!

בימי הצנע, זה בשנות החמישים (50) למדינה, באו שתי משפחות בקשר שידוכין. סיכמו פרטים, שתו לחיים, וקבעו תאריך לאירוסין.

בימים ההם, כסף לא היה בנמצא כולם חיו בצמצום. משפחה המצויה לא חלמה על "קייטרינג" או אולם שמחות. את כל המעדנים היו צריכים להכין בידיים עבור סעודת האירוסין, וזה לקח ימים ולילות.

בינתיים, רגשות ספק חמורות החלו לכרסם בלבו של החתן, החתן היה יהיר, מושפע מן הרחוב, והתחרט שלא בחר כלה יפה יותר. קצת מבני משפחתו חיזקו את דעתו, גם הם שמו לב להופעה החיצונית של המיועדת ולא על העיקר. לא הסתכלו על היראת שמים ומידות טובות. בעיניהם הכלה לא מספיק נאה והיה לה גם מום משקפיים. {משקפיים של פעם זה לא כמו היום זה גוש כזה שחור מסביב לעיניים, כן} אז זה נראה מום גדול. לבו של החתן התחמץ בקרבו, והשתכנע שהוא יכול להשיג כלה יפה ממנה. כמובן שלא התייעץ עם דעת תורה.

יום האירוסין הגיע. בבית הכלה, שולחנות עמוסים כל טוב, דברי מאפה ומעדנים, משקאות, ממתקים כיד המלך. על המאמצים של ההכנה ועלות המצרכים לא מדברים כלל. עד שעה שש (6) בערב, הכל היה מוכן. בשעה שבע (7), התפללו ערבית בבית הכלה, ועד השעה שמונה (8) רוב האורחים כבר נמצאים. והנה, נכנס רב הקהילה עם שטר אירוסין בידו.

השעה רבע לתשע, החתן עדיין לא הגיע. חלק מבני משפחתו, לא ידעו מרחשי לבו, גם הם נוכחו במקום. בשעה תשע (9), דמעות נוצצות בעיני הכלה, והוריה מודאגים ודרוכים.

גיסו של החתן, איש ישר ונעים הליכות, נסע בדחיפות אל בית החתן. החתן לא הבין את חומרת מעשיו הכריז: "היא מכוערת! לא רוצה אותה. אי אפשר לסבול את המשקפיים האלה!" הגיס ניער אותו וגער בו ללא הועיל.

חזר לבית הכלה, השעה כבר עשר (10), ומתוך מבוכה ובושה קשה מנשוא, מסר בחוסר אונים את הבשורה המרה לאבי הכלה. "לא תהיה חתונה - החתן חזר בו".

אי אפשר לתאר את הבושה, הכלימה, והביזיון של הכלה ובני משפחתה, בפני בית מלא אורחים, ידידים ושכנים. הון תועפות שהושקעו בשמלה החדשה (של הכלה), שולחנות העמוסים כל טוב. ההשקעה של שבועות עבודה תקוה, וציפיות לטוב, הכל ירד לטמיון.

הכלה פרצה בבכי מר, ברכי אמה כשלו. אביה גייס את כל כוחות האיפוק ואמר: 'איזו בושה! איזו חרפה!' גיס החתן ביחד עם הרב, ניסו לעודד לשכך את הכאב במקצת: "היא עוד תמצא טוב ממנו. גם זו לטובה". 

והם צדקו. כעבור שמונה חודשים, הכלה קיבלה הצעה העולה על החתן הקודם מכל הבחינות, גם רוחניות וגם גשמיות. בעת כתיבת שורות אלו, היא כבר סבתא מאושרת שכבר צברה למעלה מארבעים שנות נישואין מתוקות מדבש עם בעלה, איש מכובד ומצליחן. עד כאן סיפור הכלה, סוף טוב הכל טוב.

גם החתן מצא אישה אחרת, יותר נאה מן הראשונה, בלי משקפיים. מספר חודשים לבד לאחר החתונה, חלה הרעה בראייתה של האשה, והיא נזקקה למשקפיים.

כעבור שנה, נולד להם במזל טוב בנם בכור. הילד נולד עם פזילה חמורה בשתי עיניו, ונזקק לטיפולים יקרים ולניתוחים למשך שנים, והרכיב משקפיים עבות.

צריך לציין, החתן מעולם לא פייס את הכלה הראשונה ואת משפחתה, וכאמור, מעולם לא התייעץ בדעת תורה. עברו עשרים וחמש שנים (25) לאחר שהשאיר כלה בזויה ואומללה וחזר בו מן האירוסין, חצה כביש כהולך רגל, ומכונית פגעה בו והעיפה אותו למרחק עשרה (10) מטרים.

בעל המעשה, שכב בטיפול נמרץ, חסר הכרה. והרופאים הודיעו למשפחה : 'אם יחיה, קרוב לוודאי יהיה צמח'. בחסדי שמים יצא מכלל סכנה, אך נגרם נזק בלתי הפיך למרכז המוח - בחלק השולט על הראייה. כשהתעורר, ראייתו היתה מטושטשת ביותר. וזה נמשך עשר שנים (10) עד שהוא נפטר, והיה רואה בכל העשר שנים דמויות כפולות. עיניו היו חשוכות מרפא, גם משקפיים לא יכלו לעזור לו. והראיה היתה מעייפת ומרגיזה עד ליומו האחרון.

כך נידון המבזה בחרב חדה של מידת הדין, והמתבזה (הכלה) יצאה לחיים טובים ומאושרים. הקב"ה פיצה אותה עשרת (10) מונים על עוגמת הנפש שנגרמה לה בביטול האירוסין.

זה מעשה אמיתי! סיפור מבהיל של מידה-כנגד-מידה שמלמד כיצד אדם יהיר שלא נזהר בצער הזולת זורע במו ידיו קוצים ודרדרים שהוא עצמו יתקל בהם.

אז רואים מכאן, כמה חמור ונורא בזיון בשידוכים ואונאת דברים בכלל. ולפעמים ההוצאה לפועל של דיני שמים תתרחש רק אחר עשרות שנים, אבל אין שכחה לפני הקב"ה והקב"ה תמיד סוגר מעגל.

אז זה נכון בשידוכים, וזה נכון בכל המקרים, אין דבר כזה שמי שמבזה לא ייענש.

מעשה חנה ופנינה

ידוע לנו המעשה הנורא עם חנה ופנינה, שחנה לא היה לה ילדים ופנינה היה לה ילדים. וחנה מתפללת ובוכה לפני ה' תשע עשרה וחצי (19.5) שנים, והיא מייחלת שיהיה לה בן, והיא תקדיש אותו לשמים. פנינה היתה מצערת אותה לשם שמים, כדי שהיא תוריד דמעות ותבכה לפני ה' ששערי דמעה לא ננעלו. אבל זה היה בדרך ביזיון, היא היתה אומרת לה כשהיו יושבים לסעוד, היא יושבת פנינה עם הילדים עם אלקנה בעלה, וחנה יושבת אתם, והיא אומרת לה: 

- "כבר האכלת את הילדים?" 

- "כבר שלחת אותם לבית הספר?" 

- "הם כבר חזרו?"

כל פעם שואלת אותה שאלות על הילדים שאין לה ומצערת אותה. 

"וציערת" למה? "בַּעֲבוּר הַרְּעִמָהּ!" (ע"פ הפסוק בשמואל א א ו) היא מצערת אותו בשביל שהיא תרעים בקולה, בדמעות לפני ה' כי 'שערי דמעה לא ננעלו' (ברכות לב:) ואז היא תזכה לילדים. וחכמים מעידים עליה שהיא התכוונה לשם שמים. בסוף היא נפקדת והיא מולידה את שמואל הנביא. 

כל ילד שילדה חנה- פנינה קברה שניים (2). יש אומרים: שהיא קברה עשרה (10) ויש אומרים: שמונה (8). שריחמו עליה מן השמים על השניים (2) האחרונים לפי בקשה של חנה.

אז הנה, התכוונה לצער לשם שמים, לא לצער - להונות אותה, אלא לטובתה! 

כן, אבל גם צער כזה משלמים עליו, עד כדי כך, שלקחו לה את הילדים, מה שהיא התכוונה בצער לגרום לה שיהיה לה ילדים- לקחו לה את הילדים. 

אתם שומעים מזה צער?? זה לא דבר פשוט.

מעשה הגביע של בנימין

כתוב שמנשה שם את הגביע באמתחת בנימין, וכשמצאו את הגביע האחים קרעו את שמלותם, בגלל זה נקרעה נחלתו וחצי שבט מנשה היה בעבר הירדן מזרחה והחצי השני מערבה. נקרעה נחלתו! והוא לא אשם אבא שלו שלח אותו לשים את הגביע באמתחת בנימין, הוא עשה כיבוד אב ואם. אבל הוא גרם צער, בלי רצון, בלי מתכוון, קיים את המצווה של אבא, גרם צער: הם קרעו את השמלות - קרעו את הנחלה שלו. 

אתם מבינים מזה צער? לצער יהודי, זה לא דבר פשוט. 

לכן למדנו בשיעורים הקודמים שאפילו לצער את הילדים הקטנים בבית, במקום שזה לא חינוכי וזה מיותר אז זה גם כן איסור מן התורה.

לבזיונות יש תפקיד

בקיצור אתם צריך להבין: ייסורים חייבים לבוא על כל בן אדם כל יום. אומנם, מגלגלים חובה ע"י חייב, אבל מי שמוכן ויודע שכך זה החיים, אלה החיים מה לעשות?! לפעמים עוברים ברחוב ומריחים ריחות לא נעימים, אין מה לעשות! החיים מאוד מורכבים, נתקלים במאות אנשים ביום, לא כל הדעות שוות כמו שהפרצופים אינם שווים, וזה לא מחייך, וזה גוער, וזה עושה פרצוף וזה מחייך כן, כל האנשים שונים. 

אל תצפה שכולם יחייכו וכולם יעריכו אותך, ויכירו במעלותיך, 'תשכח מזה' - אתה יכול להיות מי שאתה ואנשים לא יספרו אותך. אתה צריך להיות מוכן, ואם אתה לא תגיב ותבלע את הכל ותבין שזה רמזים מן השמים. 

כמו שאמרנו: שאם ביזיונות מהבית זה בגלל המחשבה, זה שאתה פגמת בחלק שנקרא נשמה. ויש פגמים שהאישה פוגעת בך, זה מצד הלב, מצד הדיבור שזה נקרא הרוח - רוּחַ מְמַלְּלָא. ואם מצד העבודה - שמבזים אותך זה מצד הנפש, באופן המעשי, מצד המעשה - כל זה תיקונים. 

אבל אתה צריך להיות מוכן, אם תהיה מוכן – תרוויח! אם תגיב – הפסדת! 

גם אתה תתחיל עכשיו לצער אותו, לבזות אותו, יכולים להגיע לקטטה ויותר מזה. (אז אם אדם מודע לדברים האלה, ומי ששמע את השיעורים הראשונים שאמרנו- יש עשרים (20) סיבות למה אדם מקבל ביזיונות וזה בגללו שמגיע לו. ויש שש עשרה (16) סיבות מן השמים מביאים עליו ביזיונות לזכות אותו. אז כדאי לשמוע את השיעור השני (https://shofar.tv/lectures/1422 - למה כולם סובלים בזיונות?) שנתנו בנושא ביזיונות כדי לדעת. בשיעורים הבאים אנחנו נלמד גם, איך יכולים להפוך את הביזיונות למעלות, לתוצאות חיוביות).

ניתן לכם עוד קצת מהביזיונות, מנה קטנה שתדעו איך להתמודד.

בזיונות מגוי

עוד בטרם היות ישראל לעם, סובלים בזיונות מגוים

יש גם ביזיונות מגויים. בפרט אם בן אדם חי בגולה, בביזיונות סובלים עם ישראל מעת אברהם אבינו היהודי הראשון. עד היום הזה עם ישראל מתבזה ע"י הגויים כי 'עשו שונא ליעקב'.

הבזיון מן הגוי הוא טובה גדולה

בעל "שומר אמונים" (במאמר השגחה פרטית, סוף פרק ט' תחילת פרק י') אומר: יש חילוק גדול בים הייסורים שאדם מקבל על עצמו לבין הייסורים שאדם מקבל מאחרים, וזה מובן.

לדוגמא: אם אדם משבח עצמו- אה, אין לשבח הזה כל כך ערך. אולי זה נחשב גנאי. אם אשתו ובניו משבחים – אותו, הו... זה קצת יותר טוב. אבל אם השונאים משבחים אותו, אם הרחוקים ממנו משבחים אותו- זה קידוש ה', כמו רבי שמעון בן שטח שהחזיר אבידה לגוי, שמצא מרגלית על הגמל שרכש מן הגוי והחזיר. אותו גוי הכריז: "ברוך ה' א-לקי שמעון בן שטח". זה שבח שיש בו קידוש ה'.

האשכנזים פותחים את התפילה בסידור אצלם: "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל" (במדבר כד ה) למה הם פותחים עם זה? הרי אלה הדברים שאמר בלעם הרשע. כן, אם בלעם הרשע אמר את זה על עם ישראל- ""מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ" (שם) זה שבח הכי גדול. אם השונא שבא לקלל, לא יכול היה לקלל ויצא לו ברכה מהפה- הוא כל כך התפעל מעם ישראל, זה השבח הכי גדול. עם זה לפתוח את היום בבוקר, זה הכי טוב.

כוח כפרה עצום

גם בענין הייסורים: אם אדם מבזה את עצמו, אז הלב שלו נכנע קצת, כמו שהתלמידים של ה'נובהרדוק' (הסבא מנובהרדוק) היו נכנסים לבית מרקחת, ומבקשים אפשר לקנות מסמרים מספר 10. בית מרקחת...? היו מגרשים אותם. 

- 'תלך 'משיגינר' (משוגע) זה בית מרקחת, מה אתה מבקש מסמרים...?'

אדם שמבזה את עצמו בעצמו, אז הלב שלו נכנע קצת, אבל אם אשתו מבזה אותו לעיני אנשים- הוא יותר נכנע בליבו. וככל שהאדם רחוק ממנו מבזהו כמו למשל גוי, אז הביזיון יש לו כח יותר להכניע את הרע שבקרבו. זה כמובן אם הוא מתבונן שמגיע לו הביזוי, אם הוא חושב שלא שמגיע לו הביזוי, אז זה לא מועיל לו להכניע את ליבו.

כששמעי בן גרא קילל את דוד המלך, אז הוא קיבל את הקללה ואמר שה' שלח אותו. ז"א הוא ידע ונכנע דוד המלך למרות שהקללה היתה איומה ונוראה. זה נקרא שאדם הייסורים האלה מועילים לו. והם מכניעים את הרע שבקרבו.

לכן, אדם שסובל בזיון מגוי, ואתם רואים בארה"ב כל פעם כושים שחורי עור מכים יהודים, פוגעים בהם, פוצעים אותם, באמצע הרחוב לעיני כולם, מתנכלים, מעשים של יום יום, זה ביזיונות גדולים מאוד, וזה מצטלם גם לפעמים ומופץ בכל העולם כולו, זה קשה. אבל בזה מתכפרות העוונות ביתר שאת וביתר עוז.

מדוע? כי מעולם לא וויתר הקב"ה אפילו על הכאה קטנה שמכה ומצער גוי ישראל. הקב"ה הכל רשום אצלו, על כל מכה על כל סתירה על כל יריקה, על כל הריגה - הכל רשום אצלו. יש לו חלוק שהוא מלא בכל הנפגעים האלה היהודים והוא עתיד לשלם לכל הגויים.

לכן קל להבין שאם ישראלי יהודי אפילו רשע גמור נרצח ע"י גוי- מתכפרים כל עוונותיו, והוא נמצא עם קדושי ישראל בעולמות העליונים, וזה אומר בעל ה"שומר אמונים".

היקש גמור בין בזיון לרציחה, לכן המתבזה ע"י גוי כאילו נהרג על ידו

בזיון הוא דומה לשפיכות דמים (כך מובא "באורחות צדיקים וגם במהר"ל מפראג, ובספר חסידים, ובליקוטי מוהר"ן) ורבנו יונה מגירונדי זצ"ל בשערי תשובה (שער שלישי אות קלט) מכנה הלבנת פנים "אבק רציחה".

נמצא שהמתבזה על ידי גוי, זה כאילו נהרג על ידו, ומתכפרים כל עוונותיו. אם אמרנו שיהודי נרצח ע"י גוי מתכפרים עוונותיו והוא בהיכל רביעי "היכל הקדושים" אז גם מי שמבזים אותו היות שביזוי נחשב "אבק רציחה" - מתכפרים לו עוונותיו.

וזה נלמד בתהלים: כשדוד המלך מבקש מה' "רְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי" (תהלים כה, יח). מדוע ראוי לו שהקב"ה ימלא את מבוקשו? למה שישא לכל חטאותיו? משום: "רְאֵה אֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי" (תהלים כה, יט) אז "רְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי".

ובמקום אחר (תהלים מד, יד-כג) שומעים שדוד המלך מקיש בין בזיון לרציחה, איפה הוא אומר את זה? במקום שיש ביזיונות מן גוים וכל הוא אומר:

"תְּשִׂימֵנוּ חֶרְפָּה לִשְׁכֵנֵינוּ לַעַג וָקֶלֶס לִסְבִיבוֹתֵינוּ:

תְּשִׂימֵנוּ מָשָׁל בַּגּוֹיִם מְנוֹד רֹאשׁ בַּלְאֻמִּים:

כָּל הַיּוֹם כְּלִמָּתִי נֶגְדִּי וּבֹשֶׁת פָּנַי כִּסָּתְנִי:

מִקּוֹל מְחָרֵף וּמְגַדֵּף מִפְּנֵי אוֹיֵב וּמִתְנַקֵּם."

ובהמשך הוא אומר:

"כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן טִבְחָה".

אז רואים שהוא משווה כל הביזיונות, החרפה והלעג והקלס והכלימה והבושה והחרפות והגידופים - הוא קורה לזה "כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם". בגללך! שאנחנו שומרים את התורה שלך הם עושים לנו ככה ואנחנו נחשבים 'כצאן טבחה'.

גם במטבע לשון, הקישו חכמים ז"ל בין הביזיון לרציחה בתחנון (לפי הנוסח האשכנזי):

"הַבֵּט מִשָּׁמַיִם וּרְאֵה כִּי הָיִינוּ לַעַג וָקֶלֶס בַּגּוֹיִם.

נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן לַטֶּבַח יוּבָל. לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד וּלְמַכָּה וּלְחֶרְפָּה:

וּבְכָל זֹאת שִׁמְךָ לֹא שָׁכָחְנו - נָא אַל תִּשְׁכָּחֵנוּ."

"התחנון" זו תפילה עצומה שהתקינו חכמים ז"ל. זוהי עתירה נוראה בעד כלל כל ישראל, שהקב"ה יחשיב את הביזיונות שלנו כמסירות נפש על קידוש ה'.

עתידים הגוים להתבזות באותה מידה שביזו את ישראל

רבנו בעל "דגל מחנה אפרים" זלה"ה, מבאר את הפסוק: "אוֹיְבָיו אַלְבִּישׁ בֹּשֶׁת" (תהלים קלב, יח) ומסביר: העוונות של עם ישראל הם בגדי קדרות, זהו לבוש הבושה של כנסת ישראל. מהעוונות יש להם בגדים של קדרות. באה שבת קודש, היא זמן כפרה לעם ישראל, כי השומר שבת כהלכת, אפילו עובד עבודה זרה מוחלין לו (שבת קיח:) בשבת פושטת מעליה כנסת ישראל את בגדי הבושת, ומ"בֹּשֶת" נעשה "שַׁבָּת". מה קורה ללבוש הקדרות והשחרות של כנסת ישראל? הקדוש ברוך הוא מלביש את הבגדים האלה על ראשם של הגוים, על כך שציערו וביזו את עם ישראל אלפי שנים. זהו הכתוב: "אוֹיְבָיו אַלְבִּישׁ בֹּשֶׁת" (שם).

את אותם בגדי הבושת שעם ישראל עשו ע"י העוונות בשבת- כווין שהם חוזרים בתשובה ומכבדים את השבת כהלכתה- מ- "הבושת" נהיה "שבת" והבושת על ראשם של הגויים.

אם היו מדווחים לכם כל שבת כמה אסונות קוראים אצל הגויים- הייתם מבינים כמה בושת הם קיבלו על הראש.

לפי היסוד של רבנו ה"דגל מחנה אפרים" זצ"ל, נוכל לומר שהביזיונות של הגוים שמבזים אותנו זה כ- יריקות על הבגדים של כנסת ישראל, למה? כי השכינה הקדושה בזויה בעיניהם. כשיבוא היום שכולו שבת ועם ישראל ייגאל, הקב"ה יאמר לשכינה הקדושה, כמו שאומרים בפיוט 'לְכָה דודִי': "לא תֵבושִׁי וְלא תִכָּלְמִי" כי מן הבושת והכלימה נעשה מזה שבת המלכה.

"בושת"- הופך להיות "שבת. "כלימה"- הופך להיות "מלכה". מהבושת והכלימה יהיה שבת המלכה!

ועל זה אומר: "לִבְשִׁי בִּגְדֵי תִפְאַרְתֵּךְ עַמִּי, קָרְבָה אֶל נַפְשִׁי גְאלָּהּ", שהקב"ה יורה לשכינה הקדושה להמיר את בגדי הבושת, אלה שהגויים ירקו עליהם כל השנים, להפוך אותם לבגדי מלכות, כי עת הגאולה הגיע. ואז מידה כנגד מידה, הבגדים הבזויים יהיו על ראשם של הגוים, "אוֹיְבָיו אַלְבִּישׁ בֹּשֶׁת".

ודוד המלך ע"ה מבקש בפה מלא: שהקב"ה ילביש את כל אלפי שנות הביזיונות חזרה על ראשם של הגוים, עם קנס ותשלום בכפלי כפליים. וכך אומר: "וְהָשֵׁב לִשְׁכֵנֵינוּ שִׁבְעָתַיִם אֶל חֵיקָם חֶרְפָּתָם אֲשֶׁר חֵרְפוּךָ" (תהלים עט, יב).

יהי רצון שנזכה שנזכה לחזות בנקמה הזאת במו עינינו במהרה בימנו אמן. אמן!!

הבזיונות מהגוים מקרבים את הגאולה

רבי נחמן מברסלב זי"ע אומר (ספר המדות, ערך אמונה, מח), "כשאומות מחרפין אותנו ביותר, זה סימן על משיח".

ועכשיו, אם אתם לא יודעים, הם צוחקים עלינו מאוד. הם אומרים: מי שרוצה לדעת כמה הזריקות שקוראים להם: חיסונים -חיסולים! מזיקות, שיפנה לישראל ויראה כמה מתים שמה. כל יום מתים מאות!

אמרתי לכם: תוך 3 שנים ימותו 3 מיליון איש מהזריקות! 

מתים בכמויות, בכמויות – מאות! כל יום! זה מה שהם מוכנים להודות. אבל אם תשאלו ב'חברה קדישא' הם לא עומדים בעומס. לא היה להם מקום המדינה כמויות של מתים כלאה בכל יום. זה הכל מהזריקות. 

ועכשיו הם רוצים להתחיל מהתינוקות שלכם מגיל 0. שלא יהיו ילדים יותר! ולא יולידו יותר! וכן הלאה.

כל מי שמקבל בוסטר רביעי, תוך ימים ספורים מת. וזה אני שומע מאלה שעובדים במד"א ב'הצל'ה' דיווחים מהשטח, כמה מתים בברור!

- 'מתי הוא לקח חיסון? לפני שבוע!'

- 'מתי הוא לקח? לפני כמה ימים!'

- 'מתי הוא לקח? בשבועיים האחרונים!'

ואנשים מתים מהתקפות לב, מקרישים בדם, מכל מה שאתם שומעים. הם קוראים לזה וריאנטים חדשים, זה שקר לכסות שהזריקות הורגות. אם לא יהיה וריאנטים חדשים, אז לכולם ברור ממה מתו. 

איך מכסים שזה לא הזריקות? אומרים: 'וריאנט חדש'.

עוד לא נגמר וריאנט אחד כבר יש אחד בדרך יותר חמור, יותר מתפשט, יותר זה... וכן על זה הדרך, כי הם יודעים שמיום ליום ימותו יותר ויותר. אז איך הם יתרצו, אז אומרים וריאנטים חדשים. 

עד כאן הדברים.

מעבר לחלק השו"ת....