רמלה - 26 מעלות ליסורין

- - - אין זה תמלול ההרצאה, אלא רק חלק הדרשה, בלי חלק השו"ת (1:10:55) - - - 

תוכן ענינים: הקדשות; / המעלות שיש בבזיונות, איך מתמודדים? ועד כמה כדאי? / מעשה; / מעשה בי'ת: / ועכשיו נספר לכם עשרים ושש (26) מעלות של בזיונות. / מעלה ראשונה (1): העולם מתקיים בזכותו והוא נשמר מן החטא; / דבר שני (2): הוא זוכה לאריכות ימים בעוה"ז! / מעלה שלישית (3): אין הקב"ה מדקדק אתו בדין וזוכה לכפרת עוונות. / החסיד שנצל פעמים ממות! / מעלה חמישית (5): קורעים לו את גזר דינו ומוסיפים לו חיים. / מעלה שישית (6): מי שמעביר על מידותיו - תפילתו נשמעת. / מעלות שביעית (7): אדם כזה זוכה לתורה ולגילוי אליהו! / והנה מעשה נורא! / מעלה תשיעית ועשירית (9-10): זוכה להשראת השכינה ולקבל תורה מפי הגבורה. / מעלה אחת עשרה (11): זה ממרק עוונות יותר מסיגופים ותעניות. / מעלה שתים עשרה (12): הבזיונות - הם יסורים קלים שאינם משברים את הגוף ולא גורמים ביטול תורה. / מעלה שלוש עשרה (13): הבזיונות תחליף ליסורים חמורים ואין בהם לא חסרון כיס ולא חסרון בבריאות. / מעלה ארבע עשרה (14): הקב"ה אוהב את מי שאינו כועס! / מעלה שש עשרה (16): אדם כזה שסופג בזיונות ולא מגיע לו, הוא נקרא: 'נִרְדָּף' והשי"ת בוחר בו ומקרב אותו. / מעלה שבע עשרה (17): הבזיון מביא לידי הכנעה, שפלות רוח ולב הנשבר אשר מכניעים את הסטרא אחרא ומכשיר את האדם לתשובה שלימה! / מעלה שמונה עשרה (18): / מעלה תשע עשרה (19): / מעלה עשרים (20): לא יכולים האויבים לנצח אותך והם יפלו תחתך! / מעלה עשרים ואחת (21): אם אתה מקבל בזיונות ושותק - אתה ממתיק את הדינים. / מעלה עשרים ושתים (22): הוא נסתר מן השטן! / מעלה כג (23): 'מי ששומע חרפתו ושותק – נקרא: 'חסיד!' והקב"ה שומר את נפשו'. / מעלה עשרים וארבע (24): זוכה לזרע בר קיימא! / מעלה כה (עשרים וחמש 25): / מעלה עשרים ושש (26): / סיכום הפרק: / שאלות למי שיש? – בבקשה!

ערב טוב, בעזרת ה' נעשה ונצליח וה' עלינו ברחמיו ירויח!

הקדשות;

הערב יהיה להצלחת כבודנו (הרב שליט"א) ומארגני ההרצאה ויתברכו כולם הכל מכל כל ובפרט ביראת שמים טהורה ובחכמה ושכל עם ישראל יחזרו בתשובה שלמה ויגאלו מהרה - אמן!!

לע"נ: אליעזר בן קלרה, בוריס בן ישועה וחיים נגר בן ברכה. ולע"נ הורי - מנוחתם עדן כולם. אמן!! 

אנחנו ממשיכים בענין הנסיונות והבזיונות. בפרק הזה אנחנו נלמד על – 

המעלות שיש בבזיונות, איך מתמודדים? ועד כמה כדאי?

בהתחלה נביא שני (2) סיפורים, שהם צריכים לעורר אותנו, להעמיק להתבונן במעלות הבזיונות ורואים ההבדל תהומי בין שני יהודים שהתבזו; אחד - הכיר את המעלה של הבזיונות והשני - לא הכיר.

מעשה; 

באברך מיוחס, בעל ייחוס, חסיד צעיר, אברך ירא שמים, למדן מופלג והוא היה נכד מיוחס לאחד מגדולי הצדיקים. והוא נסע לחצר הקדוש בפרמישלאן מספר פעמים בשנה. והרבה' רבי מאיר בפרמישלאן חיבב אותו מאוד ותמיד כיבד אותו בכל מיני כיבודים לעיני כל הנוכחים.

תמיד היה מתקבל לשיחה כשהגיע בפעם הזאת והגבאים הודיעו לרבי שהוא הגיע, 

לתדהמתם הרבי אמר: "מה פתאום שייכנס אלי עכשיו! עוד מעט שבת ואינני חפץ בשום הטרדות!"

הגבאים נבהלו מהתגובה של הרבי, ככל שנסו לרכך את הדברים כדי לא לפגוע באברך, לא התקבלו התירוצים על לבו. הוא חש חלישות כתוצאה מטלטולי הדרך וחלישות דעת ועלבון צורב על קבלת הפנים הצוננות, בלב מר צעד לעבר האכסניה.

והנה, בליל שבת קודש, אותו אברך מיוחס התיישב ב'טיש' (בסעודה שעושים) באותו מקום שהוא רגיל לשבת בו. כולם תפסו מקומם לפני כניסתו של הרבי. חלל החצר בפרמישלאן דממה בחרדת קודש, איש אינו מעיז להוציא הגה מן הפה. 

הרבי נכנס והביט סביב לשולחן הטהור. שיגר מבט קודר ומקפיא לעבר האברך המיוחס ופתח לפני כולם ואמר: "ישנם בנים ונכדים של צדיקים המרגישים עליונות בנפשם, כאילו כל העולם חיב בכבודם וכולם צריכים לשרת אותם. הוא כבר מחשיב את עצמו: כליל השלמות! שלא כמו אבותיו, שהגיעו למה שהגיעו תוך יגיעה ומסירות נפש ואלה סומכים על 'זכות אבות' ותו לא…". 

הרבי התיישב ליד השולחן ובתנועת אצבע רמז למשמש: שיסלק את האברך לסוף השולחן! זה לעיני כולם...

כל החסידים חשו בבזיון של האברך, שתמיד היה אהוד ואהוב ע"י כולם. החרפה היתה ללא נשוא, אך גרוע מכל, הוא לא יודע מה חטא? ומה פשע?! שהרבי הקדוש מתייחס אליו באכזריות כזאת.

האברך קם בקושי לתפילה למחרת וכמובן שלא כיבדו אותו לעליה לתורה. הפעם, הוא מצא לבד לעצמו מקום מוסתר בפינה האחורית של בית המדרש (לא צריך שינפנפו אותו...) ולסעודה השלישית הוא כבר לא הגיע בכלל, אכל כזית חלה ביחידות באכסניה, מבלי יכולת לשלוט על הדמעות הזולגות בפניו. בערב התפלל ערבית בחדרו ובמשך שעתים פשפש במעשיו וחזר בתשובה תוך בכיות עצומות ממעמקי נפשו העגומה. 

יום ראשון בבוקר, האברך חשב בכל זאת לחדש את הקשר הטוב עם הרבי ולכן קיווה שלפחות ישלח אותו הביתה עם ברכה בהרגשה טובה. לכל הפחות, שיסביר לו את פשר ההרחקה - לא זה ולא זה! בפנים נפולות, חזר לאכסניה לאסוף את חפציו.

- איך אתם הייתם מגיבים? אני כבר רואה מה עובר לכם בלב...

דפיקה בדלת. חתנו של רבי מאיר מפרמישלאן - שואל אותו: 'מדוע פניך כה רעות?' 

- "מה?! לא ראית את כל הבזיונות שספגתי מאז שבאתי?!' 

ובאנחה שוברת חצי גופו של אדם.

רבי אברהם הציע, לברר את כל הענין אצל חותנו, אצל הרבי, 

אבל האברך דחה את ההצעה: "אין לי כח, עזוב אותי לנפשי, אני נוסע הביתה!" 

בחוץ, חכתה העגלה, עלה האברך עם המזוודה, רבי אברהם נשאר פעור פה ומביט לעבר העגלה הנעלמת באופק.

חלפו ימים ספורים והידיעה המרה הגיעה לפרמישלאן: 'עגלתו של האברך התהפכה בדרך והוא נהרג במקום!' אבל כבד נפל על העיר פרמישלאן.

בעינים דומעות נכנס רבי אברהם אל הקודש פנימה לבשר לרבי את מה שאירע. 

הפנים הקדושים של רבי מאיר נתכרכמו בכאב חד: "לי אתה מספר?! האם אתה חושב שלא ידעתי שנגזרה גזרה איומה על אותו אברך יקר? - ידעתי גם ידעתי! בתחבולות ניסיתי הכל לבטל את הגזרה…רק בזיונות היו יכולים לפעול וחילקתי לו מנה גדושה! אוי וואי! אילו היה שומע את חרפתו ושותק - היה נשאר עתה בחיים!' 

אוי! אוי!! אוי!!! כמה שקבלת הבזיונות באהבה מבטלת גזרות רעות!"

באזניו של רבי אברהם, החתן של הרבי, צלצלו הדברים הקדושים למשך שנים ארוכות: "קבלת הבזיונות באהבה - מבטלות גזרות רעות!" זה מעשה אל'ף.

מעשה בי'ת:

סוחר יהודי בפולין הואשם בהעלמת מס ובהברחת סחורות. בהתקרב מועד המשפט, רעד ונפחד, אם יואשם - יִשלח לכלא האכזרי אשר ממנו לא יוצא יהודי חי!

ברגע של חשבון נפש נוקב, החליט לנסוע לקרקוב, עיר מושבו של הצדיק רבי אהרן, בנו הקדוש של רבי קלונימוס קלמן זתע"א תלמידו המובהק של רבנו הנועם אלימלך זתע"א (המחבר ספר מאור ושמש המכונה 'השו"ע של החסידות').

רבי אהרן שמע את כל פרטי מעשה הסוחר, למד את נוסח כתב האישום, שמע את דאגות לבו. ופניו התלהטו. ולרגע עצם את עיניו הטהורות, אגלי זיעה צצו על מצחו וניכר שהוא מְגַיֵס את כל כוחות הריכוז והדבקות לעזור ליהודי במצוקה. לפתע, פתח את עיניו והרים את ראשו 

ואמר: 'רבי יהודי! עליך לנסוע לעיר צאנז, לרבי חיים הקדוש, השם יאריך ימיו בנעימים - אמן. אינך צריך לספר לו מאומה, רק הכנס אל הקודש פנימה והתייצב לפניו. אם יקבל אותך בסבר פנים יפות - מצבך אבוד ועליך להתכונן לגרוע מכל! אבל אם יתרגז עליך ויתחיל לצעוק עליך ויבזה אותך לפני אחרים - סימן: שהדין שלך הומתק וישועתך מובטחת בעזרת ה'!".

לא חלפה יממה והסוחר שם את פעמיו לכיוון צאנז. לעת ערב, מיהר אל בית המדרש של הרב. שם המתינו מספר יהודים בהתרגשות להפגש עם הצדיק והסוחר נִרשם אצל הגבאי להבטיח מקומו בתור. 

המתח גבר מרגע לרגע, חלפו שעתַיִם. כל איש עם ציפייה שלו לברכה ולישועה. כעבור מחצית שעה נכנס היהודי שלפניו והסוחר הבא בתור. הוא סקר את החדר של ההמתנה ואחריו יש עוד מִנְיַן יהודים. 

הדלת לחדר של הרבי נפתחה, היהודי שלפניו יצא והגבאי סימן בראשו לסוחר להכנס. לא הספיק לעבור את המזוזה 

והרבי שואג, בצורה לא אופיַנית לו: "מי שלח אותך לכאן, נוכל שכמוך! הסתלק מפה! גבאי-גבאי! בוא מהר תרחיק את הטיפוס הזה ממני, אחרת...". 

והרב הקדוש מצאנז נוטל בידיו את מקל ההליכה שלו ומנפנף אותו לעבר הסוחר: "ואתה עוד עומד קפוא כמו גולם?! אמרתי לך: להסתלק מפה!" והִכה במקל על השולחן.

הגבאי היה המום, החסידים היו מוכי הלם. והפנים של הסוחר זרחו בחיוך רחב: "רבי, ישר כוחך! תודה רבה מקרב לב, זייט מיר געזונט און שטארק וכל טוב לנצח". 

הסוחר נִשק את המזוזה, פנה לאחור, אמר: 'שלום!' יפה לגבאי ולממתינים המשתוממים, עלה על העגלה והסתלק לתוך הלילה.

השופט הגדול בפטרבורג זיכה את הסוחר מכל אשמה! פסק הדין כמובן לא היה אלא חותמת גומי לדין שנחתם בשמים והומתק כבר, הודות לקבלת הבזיון בדעת ובשמחה. 

שני (2) מעשים, מה כוחם של הבזיונות.

ועכשיו נספר לכם עשרים ושש (26) מעלות של בזיונות. 

אתם צריכים לחפש אותם בנרות. אם אתם רוצים לזכות? בבקשה!! 

הקדמה קטנה; שני תנאים להפיק את המעלות מן הבזיונות, זה מוכרח לדעת. 

כותב הרב יצחק אבוהב זצ"ל (בעל מנורת המאור) זתע"א: "אשרי אדם שהוא עומד בנסיונו, שאין לך בריה שאין הקב"ה מנסה אותה" ומדוע הקב"ה מנסה אותנו? - האם נעמוד בנסיון ולא נבעט.

בזיונות הם בכלל היסורים ולכן כל הנאמר על הכלל - מלמד גם על הפרט. לכן, כדי להפיק את מֵרב התועלת מן הבזיונות. התנאי ההכרחי הראשון (1) זה לא לבעוט בהם, בודאי לא להתרעם על קב"ה, ששלח לו אותם. התנאי השני (2) הוא קצת קשה יותר, לקבל אותם בשמחה! לפיכך מוסיף הר"י אבוהב: "ואם יקבלם בשמחה ויצדיק בהן דין בוראו - מן השמים ירחמו עליו ויוציאוהו מצרתו ויושיעו לו".

אם תרצו לומר, שזה בלתי אפשרי לעמוד בתנאים כאלה, אז לכן אנחנו מביאים רשימה שמונַה את עיקר המעלות של הבזיונות, כדי להמריץ אתכם לקבל אותם בשמחה! כמו שנלמד. 

והיסוד של שני (2) התנאים מתיַשב היטב על הלב! בדרך משל: אם הרופא מכין סם עבור חולה אז כדי שהרפואה תפעל - על האדם לשתות ולבלוע. אפילו שבדרך כלל הרפואה מרה, אבל אם החולה יבעט ברפואה או לא יבלע - לא תהיה שם תועלת. מי שבועט ביסורים או בבזיונות - מפסיד את מעלותיהם הסגוליות. כי בזיון זה תרופה וצריך לבלוע אותו בשמחה ואז נהנים מכל המעלות.

מעלה ראשונה (1): העולם מתקיים בזכותו והוא נשמר מן החטא;

אמרו חז"ל (חולין פט): "אין העולם מתקיים אלא בשביל מי שבולם את עצמו בשעת מריבה שנאמר: "תּוֹלֶה אֶרֶץ עַל בְּלִימָה" (איוב כו, ז).

אדם שרב עם מישהו, דהיינו; מישהו פוגע בו ורב אתו - והוא בולם! הוא לא עונה לא משיב - בזכות זה הוא מקיים את כל העולם כולו! 

זאת אומרת אם אין לעולם עכשיו זכויות להתקיים, נגיד, העולם מחצה למחצה נוטה חלילה לפגיעה כמו שהיה בדור המבול - הוא יכול עכשיו בבלימה הזאת להציל את כל העולם!

מי שמקבל את בזיונו ומונע מריבה – נקרא: 'מזכה הרבים!' כי העולם מתקיים בזכותו וכמזכה הרבים הוא נהנה מיתרונות נוספות: 'שאֵין חֵטְא בָּא עַל יָדוֹ' והוא נשמר מן השמים מחטאים. אז המעלה הראשונה.

דבר שני (2): הוא זוכה לאריכות ימים בעוה"ז! 

- מי לא רוצה להאריך ימים?!

שאלו תלמידיו את רב אדא בר אהבה (תענית כ'): 'במה הארכת ימים?' 

אמר להם: 'מימי לא הקפדתי בתוך ביתי' - מוחל על עלבונו. 

שאל רבי עקיבא את רבי נחוניא הגדול (מגילה כח): 'במה הארכת ימים?' 

אמר לו: 'ולא עמדתי על מדותי'. 

בדרך כלל אדם רוצה להחזיר, להשיב, להגיב – לא! ולא עמדתי על מידותַי.

נמצא, מי שאינו מקפיד, מי שאינו עומד על המידות, שומע בזיונות, לא גומל רע למבזה - זוכה לאריכות ימים. כי שאלו אותם: 'במה הארכת ימים?' אז הם אמרו בגלל זה.

מעלה שלישית (3): אין הקב"ה מדקדק אתו בדין וזוכה לכפרת עוונות.

אמר רבא (ראש השנה יז): 'כל המעביר על מדותיו - מעבירין לו על כל פשעיו! שנאמר: "נֹשֵׂא עָו‍ֹן וְעֹבֵר עַל פֶּשַׁע" (מיכה ז, ח) למי נֹשֵׂא עָו‍ֹן - למי שעובר עַל פֶּשַׁע'. 

רש"י אומר: 'המעביר על מדותיו - שאינו מדקדק למדוד מידה למצערים אותו ומניח מדותיו והולך לו, כמו 'אין מעבירין על המצות, אין מעבירין על האוכלין', מניחן והולך לו. מעבירין לו גם על כל פשעיו - כי מידת הדין אינה מדקדקת אחריהן, אלא מניחה אותו והולכת'.

מכאן, אם אין האדם מדקדק על הפשע של הזולת שעשה נגדו וסופג את הצער והבזיון - הקב"ה לא ידקדק על פשעיו ויכפר לו על כל עוונותיו! 

כותב רבי אליעזר אזכרי (בעל החרדים זצ"ל): "לכן יוכיח האדם את נפשו ויאמר לו (יאמר לעצמו): 'למה תסבול יסורים בעוה"ז וגם בגיהנם על עונותיך?! הלא טוב לך לסבול חרפת אנוש וגידופיו ולא תענה ותשמח ביסורים האלו - כי הם רפואה לנפשך וְזָרַח בַּחֹשֶׁךְ אוֹרֶךָ". טוב או לא טוב? אנחנו רק במעלה השלישית...

יש אנשים המתקשים להאמין שבקבלת בזיון אחד (1) בשלוות נפש- כל הפשעים נמחלים. כי זה הרבה יותר מ: 'מידה טובה מרובה פי חמש מאות (500)!' כי פה אדם יכול להיות עם עוונות אין סוף ואם הוא בולם פעם אחת - מוחלים לו על כל עוונותיו! קשה להכיל את זה. 

האדם מוחל מעט - והקב"ה מוחל לו הרבה!! זה נקרא בחינת: 'מעט המחזיק את המרובה' ונִתן להבין את זה ע"פ משל שמביא רבינו ששון מרדכי אג'מי מבגדד זתע"א: אדם נפל לנהר גדול ונסחף אנה ואנה עד שהגיע לסף טביעה. פתאום ראה חוט ראשו ביבשה ובקצה השני קרס שצדים בו דגים (חוד דיג) אם הוא פתי - הוא יחשוב: שהחוט הדק הזה המיועד רק לדגים קטנים עד משקל קילו (1) שתַיִם (2), בודאי לא יוכל לשאת את המשקל שלו שמונים (80) קילו, איך הוא יקח את כל המשקל שלו 80 קילו חוט כזה דק...?! ואז הוא מתְיַיאש ולא יאחז בחוט וטובע. אבל פִּקח יודע: שבתוך המים המשקל של האדם קל בהרבה וסוחבים גם דג טונה! עם כאלה חוטים, חוטי דיג. אז אם הוא יתפוס יכולים למשוך אותו החוצה ולהוציא אותו.

מסכם הקול ששון ואומר: "האדם בעוה"ז עושה עוונות כמו אדם ששט במים וחוט השערה בינו לבין המוות! אבל בדבר קל יכול להציל את נפשו כל זמן שהוא על פני המים ואם הוא מוחל וסובל על עלבונו - זה נקרא חוט שיכול להוציא אותו ולהחיותו!! 

אבל אם הוא יפול בבור - אפילו יביאו חבל יהיה קשה להעלותו, צריך משהו עבה בשביל המשקל שלו. שמה המים לא נושאים אותו לא עוזרים לו. אבל אם בן אדם נמצא במצב כזה, שידע: אפילו וויתור אחד, מחילה אחת, ספיגת עלבון אחד כמו שצריך בשמחה! אומר הקול ששון: 'המעביר על מידותיו, זה מזבח כפרה יותר מש: 'ימותו בניו!' 

לפעמים לוקחים בנים כפרה על מעשים של ההורים! כך אומר הרמב"ם: ילדים קטנים יכולים למות בעוון הוריהם, אמנם זה ענין של גלגול גם... אבל מזבח כפרה יותר מזה - זה המעביר על מידותיו.

החסיד שנצל פעמים ממות!

בפרק הקודם הבאנו את מעשה של החסיד שנִצל פעמַיִם, המובא בזוהר הקדוש (פרשת מקץ) ואני אספר לכם אותו שוב.

רבי אבא היה יושב בשער העיר לוד וראה אדם יושב על בליטה הבולטת מן ההר והיה עייף וישן שם בבליטה הבולטת. בתוך כך התקרב אליו נחש ויצא שרץ שנקרא "קוסטפא דגורדנא" והרג את הנחש! כשהקיץ האדם ראה: נחש מת ואיך שהוא קם ועזב את המקום - התנתקה הבליטה מן ההר ונפלה לתהום...! 

בא אליו רבי אבא ואמר לו: "אמור לי, מה מעשך? כי הקב"ה עשה לך כרגע שני (2) נסים וזה לא בחינם!' 

ענה לו האיש: 'כל ימַי לא עשה לי אדם רע שלא נתרציתי עמו ומחלתי לו ועוד אם לא יכולתי להתרצות עמו - לא עליתי על מטתי מבלי למחול לו ולכל אלה שציערו אותי וגם לא נטרתי לו שנאה ולא די בזה אלא מאותו יום והלאה - השתדלתי לעשות עמו טובה!'.

בכה רבי אבא ואמר: 'גדול מעשיו של זה - יותר מיוסף הצדיק! כי ביוסף הצדיק מי עשה לו רעה? - אחיו, בודאי שייך לרחם עליהם! אבל זה נהג כך עם כל בני אדם, אז הוא גדול מיוסף הצדיק. וראוי שיעשו לו ניסים'. 

אז זה למדנו. וזה הנהגה: 'לְפוּם צַעֲרָא אַגְרָא' (אבות ה, כג) לפי הצער ככה משתלם השכר. 

קשה לכל אדם לבלוע צער, עלבון, כאב בזיון. כי ברגע שהוא נפגע - אז הטבע הבהמי אומר: 'להחזיר!' ואם הוא 'מעביר על מידותיו' - זה ממש כמו נס מעל הטבע. אדם יכול לשלוט בעצמו ולבלום את הבהמיות שלו שרוצה להגיב - ולכן הוא לא מחזיר בשנאה ונקימה. 

וכיוון שמה שהוא עושה זה כמעט נס היוצא מגדר הטבע - לכן מגיע לו שיעשו לו נסים וה' יציל אותו מהמצבים הכי מסוכנים!

ורבי נחמן מברסלב אומר: כשאדם בא לידי נסיון ידע: אם הוא עומד בו - הקב"ה יעשה לו נס!

מעלה חמישית (5): קורעים לו את גזר דינו ומוסיפים לו חיים.

אומר הזוהר הקדוש: 'זכאים הם החברים שמשתדלים בתורה ואלה שמזכים את האחרים ואלה שמעבירים על המידות. אשריהם! מי שעוסקים בתורה ומזכים את הרבים ומעבירים על המידות!'. 

מעשה ברבי כרסופדאי, שנטה למות וכבר נִשַׁא מן העולם ומשום שלא נהג להקפיד ולעמוד על מידותיו, הקב"ה קרע את גזר דינו והוסיף לו שנות חיים!

מעשה דומה (גמרא ראש השנה יז): רב הונא הבן של רב יהושע נִצל בזכות העברה על המידות. 

היה שם הרב פפא שראה אותו במצב כזה, אז הוא אמר: 'תכינו לו תכריכים כבר!' 

ובסוף הוא הבריא, הוא התפלא: איך זה יכול להיות שהוא חזר מהמוות?! איך זה יכול להיות? 

אז הוא אמר לו: 'שבשמים דנו ואמרו: 'בגלל שהוא מעביר על המידות!' העבירו לו על גזר דין והחזירו אותו בחזרה. 

אני הבנתי פרוש חדש: אצל הקב"ה מה שאנחנו אומרים בברכה הראשונה (תפילת עמידה): 'מֶלֶךְ מֵמִית וּמְחַיֶּה וּמַצְמִיחַ יְשׁוּעָה' הקב"ה 'מֶלֶךְ, הוא בעצמו המלך והוא מֵמִית וּמְחַיֶּה ולא רק זה אלא גם מצמיח יְשׁוּעָה - עוד יותר! עוד אחרי שהוא מֵמִית וּמְחַיֶּה מיד - הוא גם מצמיח יְשׁוּעָה, כמו זרע שנותנים באדמה והוא נרקב ואז יוצא מזה גבעול עץ ופירות והכל. ככה הקב"ה מתנהג.

'וּמְקַיֵּם אֱמוּנָתוֹ לִישֵׁנֵי עָפָר' מי שמאמין בהשי"ת - הקב"ה מקיים את אֱמוּנָתוֹ למי שכבר היה צריך לישון בעפר... 'וּמְקַיֵּם אותו! ומשאיר אותו חי. 

מי ששם עצמו אילם ואינו משיב למחרפו – הוא מקדש שם שמים! - כי הוא עובר על פשע ורודף שלום ודומה בכך לקונו יתברך. 

צדיק אחד אמר: 'שרבבות מלאכים מליצים עולים השמימה 

וקוראים: 'רבוש"ע! ראית? בנך פלוני בן אלמונית מקדש שם שמים! 'מי כעמך ישראל' שמתנהגים כמו ברואי מעלה ודומים לאביהם שבשמים - ישתבח שמו לעד!' וממשיכים להלל ולשבח את הקב"ה. 

מתי כל זה קורה? בשעה שהשטן מקטרג על אותו יהודי צדיק, לוקח הקב"ה את הטופס של הגזר דין מידו - וקורע אותו לגזרים! בגלל שהאדם הזה עובר על פשע ורודף שלום.

מעלה שישית (6): מי שמעביר על מידותיו - תפילתו נשמעת.

מסופר בגמרא על בצורת חמורה (תענית כה): 'מעשה ברבי אליעזר שירד לפני התיבה ואמר עשרים וארבע (24) ברכות - ולא נענה. 

ירד רבי עקיבא אחריו ואמר: 'אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ. אֵין לָנוּ אֶלָּא אַתָּה. אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ למענך רַחֵם עָלֵינוּ!' - וירדו גשמים. 

היו מרננים החכמים: 'איך יכול להיות שהתלמיד גדול מהרב?!' 

יצתה בת קול ואמרה: 'לא מפני שזה גדול מזה אלא שזה מעביר על מידותיו וזה אינו מעביר על מידותיו' 

(והסברנו את זה בהרצאה קודמת לא נחזור). 

זאת אומרת המעביר על מידותיו - תפילתו נשמעת.

כותב רבי נחמן: 'כשתשמע חרפתך ותשתוק - תזכה שיענה לך הקב"ה בבקשות!' מאיפה הוא לומד את זה? (תהלים לח) "וַאֲנִי כְחֵרֵשׁ לֹא אֶשְׁמָע וּכְאִלֵּם לֹא יִפְתַּח פִּיו, כִּי לְךָ ה' הוֹחָלְתִּי אַתָּה תַעֲנֶה ה' אֱ-לֹקָי" אם אתה אלם וחרש- הקב"ה יענה לך וישמע תפילתך.

מעלות שביעית (7): אדם כזה זוכה לתורה ולגילוי אליהו!

כתוב במסכתות הקטנות (כלה רבתי סוף פרק חמישי): 'אמר אבא אליהו זכור לטוב: 'לעולם אין תורה מתפרשת אלא למי שאינו קפדן אף אני איני נגלה אלא למי שאינו קפדן!'. 

מתוך כך שומעים: למי הוא כן נגלה? כי אם כועס ומקפיד - תורתו נשכחת וקדושה נבדלת ממנו. 

עוד אמר רבי יוחנן (סוטה כא): "אין דברי תורה מתקַיְמין - אלא במי שמשים עצמו כמי שאינו – שנאמר: "וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא" (איוב כח, יב) - אם אתה "אַין" ומשים עצמך כמי שאינו - החכמה תמצא בך! 

הבזיונות מועילים מאוד ללימוד התורה! ע"י קבלת היסורין - אינו משכח תלמודו' אומר רבי נחמן: 'ועוד, כשמחרפין אותך ואתה שותק - תזכה להבין תרוץ על קשיותיך ותזכה לרוח בינה!'.

והנה מעשה נורא! 

(חלקכם יודעים) בשדי חמד זלה"ה; 

הגאון המופלג רבי חזקיהו מדיני זצ"ל (בעל השדי חמד) העיד על עצמו: שהוא לא הצטיין בכִּשרונות מיוחדים בצעירותו. מתי נפתחו לו מעייני החכמה? כשהיה מבוגר ובגלל מעשה.

 הוא היה אברך רגיל מן המנין, בכולל שהחזיק גביר בביתו על חשבונו. הוא לא היה בעל כישרונות הגדולים, אבל הצליח בגלל השקידה שלו. אחד מבני החבורה התקנא בו! ויזם עלילה שפלה עליו: שיחד את המשרתת הערביה שתוציא על השדי חמד שם רע, כאילו ניסה לפתותה במעשים לא צנועים. למחרת בבוקר הגיעה המשרתת והרימה קול צעקה והעלילה עלילות על השדי חמד כמתוכנן.

מיד התקהל קהל גדול, בלי לחקור את העובדות, האשימו את השדי חמד בצביעות, חֵרפו אותו גִדפו אותו - עד שנאלץ להימלט בבושת פנים! ראש הכולל לא האמין לערביה ולכן פִטר אותה ממשרתה.

לאחר שאזלו דמי השוחד מכיסה, באה הערביה לשדי חמד והתחננה לפניו: 'שיסלח לה!' והיא מבטיחה: 'לפרסם את האמת ברבים!' ושבזכות זה יפעל אצל בעל הבית שיחזיר אותה לעבודה, כי נותרה ללא פרנסה.

השדי חמד עמד בהתלבטות נוראה! מצד אחד, שמח מאוד שיכול לטהר את שמו מהאשמה האיומה וכמעט נעתר לבקשתה. מצד שני, הוא חשש מחילול ה' גדול! אם יתפרסם הדבר של ההתנהגות המבישה של האברך שהעליל עליו, אז הוא העדיף להמשיך ולסבול חרפתו ולא לעורר מהומה מחדש. ולכן, הסכים לפעול למען המשרתת, בתנאי: שהיא תשתוק ולא תספר לאיש את האמת בדבר השוחד שקִבלה.

הכרעה קשה מאוד! כל העתיד הרוחני שלו בסכנה, אבל מאותו רגע הוא העיד על עצמו - חש שמעיינות החכמה נפתחו אצלו! ובמקום נזק - זכה לס"ד ולגדלות עצומה בתורה! 

מי אין לו בספריה היום שדי חמד?! אז זה בגלל הוויתור שהוא ספג את הבזיונות על לא עוול בכפו.

מעלה תשיעית ועשירית (9-10): זוכה להשראת השכינה ולקבל תורה מפי הגבורה. 

כותב הראשית חכמה זלה"ה (שער הענוה) בשם המקובל רבי יצחק דמן עכו זצ"ל - שהיה קדוש עליון. שהוא שמע מפי רבי מאיר תלמידו של הרב יוסף גיקטיליא (הם חיו לפני שבע מאות חמשים שנה – שמונה מאות (750-800) שנה!) 

שאמר לו רבו כך: 'כי האיש אשר ידבנו לבו לתקן מדותיו ולְיַשר דרכיו ומעשיו ולרדוף אחרי הענוה בתכלית השלמות, להיות עלוב ולא עולב, שומע חרפתו ולא ישיב - מיד תשרה עליו שכינה! ולא יצטרך ללמוד מבשר ודם, כי רוח א-לקים תלמדנו'.

והוסיף הראשית חכמה: 'שאחד מהתיקונים הגדולים מתיקון אשר יש לבקש דעת את ה' הוא (מי שרוצה דעת) שיהיה מן העלובים ואפילו מאשתו ומבני ביתו!' וזה פשוט, כי השכינה הקדושה בורחת מבעלי גאווה, אך שורה על ענווים ושפלים, כמו שמובא בכל התורה כולה.

מעלה אחת עשרה (11): זה ממרק עוונות יותר מסיגופים ותעניות.

מובא בשומר אמונים (מספר קול בוכים, מהקדוש הא-לקי מורנו אברהם גאלנטי בשם הקדוש הא-לקי ר' משה קורדיוורו) היה אומר: 'שהמעלה החשובה בכל התשובות שמורק את עוונות וזדונות ופשעים - זה סבלות עלבונים וחרופים! וזה מעולה יותר מכל המלקיות וסיגופי תעניות שבעולם!!'.

מעלה שתים עשרה (12): הבזיונות - הם יסורים קלים שאינם משברים את הגוף ולא גורמים ביטול תורה.

'אם אדם מסגף עצמו - יחלש כוחו ויבטל מדברי תורה! למה? כי אדם חלוש, או שקִבל על עצמו מלקיות לא יוכל ללמוד תורה, אמנם במידה הזו של בזיונות - אתה יכול לאכול אתה יכול לשתות אתה יכול לעבוד את ה'..... וגם העונות והפשעים מתכפרים.

הבזיונות הם יסורים קלים! הם לא גורמים להחליש את הגוף והם לא מבטלים תורה, הם תחליף יעיל לסיגופים, לתעניות ולגלות ולגלגולי שלג ולהכל. ואפשר לקרא להם: 'יסורי לוקסוס' זה יסורי לוקסוס...

רבי וועלוועל זבאריזר זצ"ל היה אחד מהבנים הקדושים של רבי מיכל'ה זלאטשובער זיע"א, אשתו היתה מחרפת אותו ביותר - והוא לא הקפיד בכלל! שאלו אותו על זה 

והוא השיב: 'מה אם הייתי מוכרח עוד להיות גם נע ונד ומקבל חרופין וגידופין?! וכעת אני יושב בעזרת השי"ת בבית על הכסא שלי יש לי את המיטה שלי, יש לי אוכל שלי, יש לי הכל שלי, אז מה אכפת לי אם היא מחרפת אותי?!' מה, יותר טוב ללכת לגלות לצרות לבעיות?... והכל.

מעלה שלוש עשרה (13): הבזיונות תחליף ליסורים חמורים ואין בהם לא חסרון כיס ולא חסרון בבריאות.

מובא בשומר אמונים: 'הגע בעצמך,

נגיד שואלים אותך בשמים ככה: 'אתה רוצה בשביל כפרות עוונות שיקחו לך את כל הכסף?'

- 'לא!'... 

- 'אתה רוצה שיפלו לך כל הבתים וחצרות?' 

- 'לא!...' 

- 'אתה מוכן שימותו לך הבנים בשביל כפרה?' 

- 'לא!'... 

ואם יאמרו לך: 'שיהיה לך קדחת ושחפת במקום?' - גם לא. 

אם יאמרו לך: 'במקום המיתה והגיהנם והגלגולים הרעים, יביאו לך אחד מכל היסורים האלה ולא יהיה לך! הרי פגמת בשמות הקדושים ובברכות סתם, בעולמות העליונים במעלות רבות, מי יוכל למלל ולספור כמה עוונות יש לכל אדם?! נו, אז אתה רוצה לכפר? ולמעלה הכל כתוב וחתום מראש ועד סוף והזקן והכסיל עוד ממשיך לרדוף אחריך עד חרמה! עוד להחטיא אותך בקלות וחמורות! ומכל עברה שלך נברא מלאך קטגור... 

אבל יש עצה: אם אתה תהיה שש ושמח כשיחרפו אותך! ויבזו אותך! וזו תהיה שמחה גדולה כאלו אתה אוכל ושותה מעדנים - זאת תהיה כפרה לעונותיך ותפרוק מעליך משא כבד על הפשעים!' "יִתֵּן לְמַכֵּהוּ לֶחִי" (איכה ג, ל)

 - תכה! תכה!!' ולא מביש אותו ומקבל באהבה לכבוד הבורא וחושב: 'בודאי רצון ה' כך שהוא יכה. מה אומר ומה אדבר? ע"י זה: "יִשְׂבַּע בְּחֶרְפָּה" ע"י אותו חרפה שיסבול, יוכל לשבוע באכילה ולא צריך להתענות – ויכופרו לו כל העוונות!' 

לא טוב?!! במקום כל ההצעות הקודמות? - יותר טוב! נכון... אז תתחילו להתרגל, לשמוח בכל מה שה' שולח.

במעלה האחת עשרה (11) למדנו: שהבזיונות מועילים לאדם יותר מסיגופים ויותר מתעניות. במעלה השתים עשרה (12) למדנו: שהבזיונות לא גורמים ביטול תורה. במעלה הזאת שלוש עשרה (13) אנחנו למדנו: שהבזיונות לא פוגעים בבריאות ולא בפרנסה. לכן, עדיף בזיון על כל נסיון.

מעלה ארבע עשרה (14): הקב"ה אוהב את מי שאינו כועס!

אומר רבי נחמן: 'הקב"ה אוהב למי שאינו כועס ולמי שאינו מעמיד על מידותיו' עצם הבזיון שאדם מקבל זה סימן: שה' אוהב אותו, כמו שאמרו חז"ל (ברכות ה'): 'איזה יסורין של אהבה? - כל שאין בו ביטול תורה וביטול תפלה' מכאן: שהיסורין זה של אהבה, סימן: שהקב"ה אוהב אותו, לא מבטל אותו מזה.

מעלה חמש עשרה (15):

כותב רבי יהודה החסיד (ספר חסידים): "כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם" (תהלים מד, כג) מי אלה? בני אדם שמקבלים בושת והלבנת פנים על המצות, 

כי כשאומרים להם: 'איזה טיפש אתה כשאתה מקיים מצוות ציצית ותפילין!' - נשפך דמו כמים מפני הבושה, נחשב בשמים: כאילו נהרג על קידוש ה'!! 

מעלה שש עשרה (16):

אדם כזה שסופג בזיונות ולא מגיע לו, הוא נקרא: 'נִרְדָּף' והשי"ת בוחר בו ומקרב אותו.  המדרש כותב (ויקרא רבה פרשה כז): "וְהָאֱ-לֹקִים יְבַקֵּשׁ אֶת נִרְדָּף" (קהלת ג, טו) 

רבי הונא בשם רבי יוסף אמר: 'לעולם "וְהָאֱ-לֹקִים יְבַקֵּשׁ אֶת נִרְדָּף" אתה מוצא צדיק רודף צדיק - וְהָאֱ-לֹקִים יְבַקֵּשׁ אֶת נִרְדָּף. הא-לקים נמצא עם זה שנרדף. צדיק רודף אחרי צדיק, עם איזה צדיק נמצא ה'? עם הנרדף!

רשע רודף צדיק - "וְהָאֱ-לֹקִים יְבַקֵּשׁ אֶת נִרְדָּף", רשע רודף רשע - "וְהָאֱ-לֹקִים יְבַקֵּשׁ אֶת נִרְדָּף" אפילו צדיק רודף אחרי רשע - "וְהָאֱ-לֹקִים יְבַקֵּשׁ אֶת נִרְדָּף" הוא עם הרשע. מכל מקום: "וְהָאֱ-לֹקִים יְבַקֵּשׁ אֶת נִרְדָּף" עדיף לך תמיד להיות הנרדף! ולא הרודף.

'רבי יהודה ברבי סימון אמר בשם רבי יוסי ברבי נהוראי: 'לעולם הקב"ה תובע דמן של נרדפין מן הרודפין! תדע לך שכן הוא, שכן: "הבל נרדף מפני קין - ובחר הקב"ה במי? בהבל הנרדף! שנאמר: "וַיִּשַׁע ה' אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ" (בראשית ד, ד). 

'נח נרדף מפני דורו - ולא בחר הקב"ה אלא בנח! שנאמר: "כִּי אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה" (בראשית ז, א). 

אברהם נרדף מפני נמרוד - ובחר הקב"ה באברהם! שנאמר: "אַתָּה הוּא ה' הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בְּאַבְרָם" (נחמיה ט, ז). 

יצחק נרדף מפני פלשתים - ובחר הקב"ה ביצחק! שנאמר: "רָאוֹ רָאִינוּ כִּי הָיָה ה' עִמָּךְ" (בראשית כו, כח). 

יעקב נרדף מפני עשו - ובחר הקב"ה ביעקב! שנאמר: "כִּי יַעֲקֹב בָּחַר לוֹ יָ-הּ" (תהלים קלה, ד).

 יוסף נרדף מפני אחיו - ובחר הקב"ה ביוסף! שנאמר: "עֵדוּת בִּיהוֹסֵף שָׂמוֹ" (תהלים פא, ו). 

משה נרדף מפני פרעה - ובחר הקב"ה במשה! שנאמר: "לוּלֵי מֹשֶׁה בְחִירוֹ" (תהלים קו, כג). 

דוד נרדף מפני שאול - ובחר הקב"ה בדוד! שנאמר: "וַיִּבְחַר בְּדָוִד עַבְדּוֹ" (תהלים עח, ע). 

שאול נרדף מפני פלשתים - ובחר הקב"ה בשאול! שנאמר: "וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל כָּל הָעָם הַרְּאִיתֶם אֲשֶׁר בָּחַר בּוֹ ה' כִּי אֵין כָּמֹהוּ בְּכָל הָעָם" (שמואל-א י, כד). 

ישראל נרדפין מפני האומות - ובחר הקב"ה בישראל! שנאמר: "וּבְךָ בָּחַר ה' לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה" (דברים יד, ב). 

רבי אליעזר ברבי יוסי בן זמרא אמר: 'אפילו בקרבנות זה כך! 

אמר הקב"ה: 'שור נרדף מפני ארי, עז נרדף מפני נמר, כבש מפני זאב - לא תקריבו לפני מן הרודפים אלא מן הנרדפין!' הקב"ה "יְבַקֵּשׁ אֶת נִרְדָּף". 

'כשחולקין על האדם ורודפין אותו - זה הכל כדי שיתקרב ע"י זה לקב"ה ביותר. כי כל מה שרודפין אותו ועושין לו יסורים - צריך לברוח בכל פעם להשי"ת, כי אין עצה ותקנה חוץ מזה. נמצא: שכל הרדיפות והיסורין מקרבים אותו להשי"ת'. 

מעלה שבע עשרה (17):

הבזיון מביא לידי הכנעה, שפלות רוח ולב הנשבר אשר מכניעים את הסטרא אחרא ומכשיר את האדם לתשובה שלימה!

הכתוב (תהלים סט) אומר: "חֶרְפָּה שָׁבְרָה לִבִּי" החרפות והבזיונות שוברים את הלב של האדם. אבל אין לטעות בין 'לב שבור' לבין 'מרה שחורה' חלילה! לב שבור - "לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱ-לֹקִים לֹא תִבְזֶה" (תהלים נא, יט) זה מצד הקדושה. עצבות – זה נובע ממרה שחורה וזה מצד הטומאה.

מסביר בעל התניא זתע"א (אגרת התשובה): 'לבטש ולהכניע הקליפה וסטרא אחרא! אשר כל חַיותהּ היא רק בחינת גסות והגבהה. תדרוך עליה! תכניע אותה! כמו שכתוב: "אִם תַּגְבִּיהַּ כַּנֶּשֶׁר וְאִם בֵּין כּוֹכָבִים שִׂים קִנֶּךָ מִשָּׁם אוֹרִידְךָ נְאֻם ה'" (עובדיה א, ד) כל מי שמתגאה - ה' משפיל אותו! והביטוש וההכנעה עד עפר ממש - זה להמית ולבטל את הסיטרא אחרא. 

"לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה" ולהיות: "נִבְזֶה בְּעֵינָיו נִמְאָס" (תהלים טו, ד) על זה אומר הקב"ה וכך מביא הזוהר הקדוש: "זִבְחֵי אֱ-לֹקִים" - אין לך זבח קרבן יותר טוב מזה: "רוּחַ נִשְׁבָּרָה" לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה" זה יותר טוב מכל הקרבנות.

אומר רבי נחמן: 'עיקר התשובה - כשישמע בזיונו ידום וישתוק ויסבול בזיונות ושפיכות דמים שבאים עליו, בזה מתמעט הדם שבחלל השמאלי וזובח יצרו הרע וע"י זה זוכה לכבוד א-לקים!'.

קל להבין עד כמה הבזיון הוא טובה מאת ה'! אדם שהוא מוקף ב"ייס-מנים" שאומרים על כל דבר שהוא אומר: "כן-כן, כן, כן כן כן כן..." ומשבחים אותו - הוא נופל בגאוה! במרוצת הזמן הוא יאמין, כי החנופה מטשטשת את חוש השיפוט של האמת ומשחיתה את המידות. לחילופין - הבזיון פועל כסטירת לחי שמעוררת אדם רדום ומחזירה אותו להכרה ולמציאות. קבלת הבזיונות - זה סגולה להכנעה! 

מעלה שמונה עשרה (18): 

רבי נתן מברסלב אומר: 'חז"ל דרשו את הפסוק: "זֹבֵחַ תּוֹדָה יְכַבְּדָנְנִי" (תהלים נ, כג) על זביחת היצה"ע. מי שזובח את יצרו הרע - זה כמו קרבן תודה. אמנם הפסוק מדבר בשחיטת קרבן, כששוחטים בהמה מעלים אותה לבחינת אדם. גם אדם ע"י שהוא סותם את הפה ודומם ושותק על הבזיונות, כמו הבהמה כששוחטים אותה היא לא אומרת כלום! אז המתבזה עושה את עצמו כבהמה שאינה יודעת לדבר וכצאן המובא לטבח. זה בחינה של זביחת היצר, זו היא התשובה המעולה ביותר, כאילו הקריב קרבן ממש!!

מעלה תשע עשרה (19): 

רבי נחמן מברסלב התבטא פעם בצחות: 'אנחנו מבקשים כל יום: "וְאַל תְּבִיאֵנִי לֹא לִידֵי נִסָּיוֹן וְלֹא לִידֵי בִזָּיוֹן" (ברכות השחר) והוא היה אומר: 'אם לא בִזָּיוֹן - נִסָּיוֹן. ואם לא נִסָּיוֹן – בִזָּיוֹן'. אז הוא אומר: כל אדם חיב לעמוד בנסיונות. אבל חכמים אמרו: 'וְאַל תַּאֲמֵן בְּעַצְמְךָ עַד יוֹם מוֹתְךָ' (אבות ב, ד) אז מי יכול לבטוח שיעמוד בנסיון?! עדיף שיהיה לו בִזָּיוֹן. בבזיון - כולם יכולים לעמוד. 

מעלה עשרים (20):

לא יכולים האויבים לנצח אותך והם יפלו תחתך!

רבי נחמן לומד מהפסוק: "וַעְצֹר בְּמִלִּין מִי יוּכָל" (איוב ב, א) מי שהוא עצור בְּמִלִּין, לא מגיב - לא יוכל נגדו שום אדם. 

יותר מזה אומר במקום אחר: כשהאדם דומם עבור הקב"ה ומקבל את בזיונו בשתיקה - הקב"ה מפיל לו חללים-חללים, כמו שכתוב: "דּוֹם לַה' וְהִתְחוֹלֵל לוֹ" (תהלים לז, ז) – 'והוא יפיל לך חללים' (גיטין ז).

מעלה עשרים ואחת (21): אם אתה מקבל בזיונות ושותק - אתה ממתיק את הדינים.

ראינו את שני (2) הסיפורים בהתחלה, כמעט כל גדולי הצדיקים תלמידי הבעל שם טוב זתע"א, השתמשו בכלי היקר שנקרא: 'בזיונות' כדי להמתיק כל מיני דינים מעל ראשי של בני ישראל קדושים שהסתופפו בצלם. מי ששומע חרפתו ושותק - מתבטל ממנו רבות רעות שהיו ראויות לבוא עליו! ע"י הבושה נמתק הדין. לפעמים ע"י שפלות, שהאדם משפיל את עצמו, או שאחרים משפילין אותו - מבטלין מעליו גזרת מיתה!'. 

סיפרנו כידוע שהחפץ חיים היה מבזה את עצמו – לבד! עומד מול המראה ואומר: "מי אתה?! ישראל מאיר מה אתה חושב את עצמך?!" ונותן לעצמו בראש, הוא היה בוכה: 'שלא מבזים אותו אנשים!' כי היו מכבדים אותו, הוא היה אומר: 'איך יתכפרו לי עוונות...?! אף אחד לא מבזה אותי! אף אחד לא מקלל אותי...' והיה בוכה: 'למה לא עושים לו את זה?!'. 

כשבאה על האדם איזה בושה - שיצפה לישועה! מדוע? משום שהבזיון בושה גדולה לאדם, ממתיק את הדין. וכשנמתק הדין בשורשו - ישועה קרובה לבוא.

מעלה עשרים ושתים (22): הוא נסתר מן השטן!

כשאדם מחרף ומביש אותך והוא אינו האויב שלך, תשא ותסבול את הבושה, כי זה מן השמים שהוא יחרף אותך. ובזה הבזיון מסתירים אותך מן השטן, שהוא שונא אותך! והוא מגדיל את עצמו תמיד עליך ומקטרג עליך וע"י הבושה שאתה סובל ממי שהוא לא האויב שלך - עי"ז לא יוכל להגדיל עליך השונא השטן, כי כבר קבלת את הבזיונות והכל וזה מתכפר.

מעלה כג (23): 'מי ששומע חרפתו ושותק – נקרא: 'חסיד!' והקב"ה שומר את נפשו'. 

דוד המלך אומר (מה שאומרים כל יום): "שָׁמְרָה נַפְשִׁי כִּי חָסִיד אָנִי הוֹשַׁע עַבְדְּךָ אַתָּה אֱ-לֹקַי הַבּוֹטֵחַ אֵלֶיךָ" (תהלים פו). מפרש רש"י: "כִּי חָסִיד אָנִי" - שאני שומע את גדופי וחרפתי ויש לי יכולת בידי להִנקם ואני שותק, לכן הוא נקרא: "חָסִיד". 

מעלה עשרים וארבע (24): זוכה לזרע בר קיימא!

מי שנרדף - יזכה לבנים ובני בנים! מי שמקטין את עצמו בפני רבו ושואל ממנו כל הספקות אף על פי שהרב מביש אותו - יזכה שיצא ממנו בן שהוא גדול בתורה יותר מרבו, כמו שלמדנו על כִּלאב בנו של דוד שהיה גדול מרבו של דוד - מפיבושת שהיה מלמד את דוד.

מי שמקבל את היסורים באהבה - זוכה לזרע שיאריכו ימים!

סגולה לבנים - תקטין את עצמך.

מעלה כה (עשרים וחמש 25): 

גם ע"י שהאדם הוא עניו, שפל וסבלן ולא חורה אפו על בזיונו - הוא מקדש החוטם בשלמות! זה בחינה ע"פ הסוד.

יום שאתה מקטין את עצמך - היום הזה מוסיף לך כח וגבורה להתרוממות בקדושה של מעלה! איפה שאדם מקבל בזיונות בשתיקה ובשמחה - שמה נמצאת הענוה. במקום שיש ענוה - שורה הקדושה. ובמקום ששורה הקדושה - שורה השכינה.

מעלה עשרים ושש (26): 

כשאחד מבזה אותך ואתה מקבל בשמחה -עי"ז תזכה לכבוד והתנשאות בשמחה! 

רבנו המאירי זצ"ל מלמד (גיטין לו): "לעולם יהא אדם עניו ושפל רוח ואם יזדמנו לו מקטרגים לא יהא מתריס כנגדם אלא יניח להם מקום יטלו כתרם וילכו. דרך הערה אמרו: 'העלובים ואינם עולבים, שומעין חרפתם ואין משיבין, עושין מאהבה' רוצה לומר: הענוה, כעת היכולת בהם (יש להם כח להגיב ולא מגיבים} עליהם נאמר: "וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ" (שופטים ה, לא).

על דרך משל מה שאמרו (חולין ס'): הלבנה קטרגה על השמש 

ואמר לה הקב"ה: 'המעיטי עצמך!' 

כך יארע לו שהוא יוצא בִּגְבֻרָתוֹ, לא מגיב כמו שהשמש שתקה והעולב מתחסר. ועל זה אמרו: "וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ" נשארה רק השמש להאיר והלבנה נלקח ממנה אורהּ וכל הארתה מעתה זה רק מהשמש, שהיא רצתה להגיד שהיא ראויה כי: 'אין שני (2) מלכים משתמשים בכתר אחד (1)!' 

אמר לה הקב"ה: 'את צודקת, מעטי עצמך!'. 

אלה עשרים ושש (26) מעלות של בזיונות כמנין שם הוי"ה הקדוש.

 סיכום הפרק:

יש שיר ידוע: 'אילו אדם היה יודע מה זה בזיון - היה שמח ורוקד מאה עשרים (120) שנה!'. 

רבי יחיאל מיכל מזלאטשוב זת"ע, אמר את הדבר במלים אחרות: "יש לשמוח מאד, אם בא לו איזה חרפה או דבר רע מן האדם!

ותזכור תמיד מה שכתב רבנו חיים וויטל זלה"ה (שערי קדושה פרק ו'): 'אם עיני שכל לך, היה לך לרדוף אחרי מי שחרפך, כי חיים הוא נותן לך, לכן זאת העצה הנכונה שתהיה שש ושמח אם יחרפוך ואם יבזוך ויהיה בעיניך שמחה גדולה - כאלו אכלת ושתית מעדנים! כן תשמח ויהיה לך כפרה על עונותיך ותפרוק מעליך משא כבד של פשעיך ואשרי לך!!'. - ועל רבי מיכל'ה מזלאטשוב כדאי לסמוך.

עד כאן יהודים יקרים! 

[הקהל מוחא כפים...!]

מי שרוצה לקבל את העצות האלה, מעתה חייו יהיו קלים - שום דבר לא יכול לפגוע בו. אם הוא מקבל כיבודים - הוא בטח לא יצטער ע"ז, אפילו שלא צריך להאמין כי כל הכיבודים הם שקר!!

אבל אם הוא יקבל גם בזיונות - אז בשבילו זה היה ששון ושמחה, אז אין לו ממה להיות מודאג ולא צריך שיהיה לו מועקה והכל צריך להיות בסדר. 

או נסיון או בזיון, מה שתעדיף; בנסיון - קשה לעמוד! בזיון - יותר קל!! צריך רק לתרגל-לתרגל! כי באמת-באמת אם בן אדם מסתכל על עצמו הוא לא מושלם ובדרך כלל הבזיונות... בדרך כלל הבזיונות גם כן יש להם שייכות אליו במידת מה, אז חוץ מהשש עשרה (16) סיבות שמן השמים עושים לאדם שלמדנו משיעורים קודמים, שזה בשביל לרומם את האדם ולא מגיע לו מצד עצמו, לא כ'מידה כנגד מידה', אלא מאהבת הבורא אליו שהקב"ה שולח לו בזיונות בשביל להעלות אותו עוד יותר וכו'. 

אבל צריך לחזור על השיעורים האלה עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם - עד שהם יתאקלמו במוח ואז החיים יהיו קלים מאוד-מאוד! אתם תחייכו לכל מצב.

שאלות למי שיש? – בבקשה!