פתח תקוה - מהי הבחירה שלנו?

[תמלול חלק הדרשה בלבד בלי השו"ת...]

תוכן ענינים; הקדשה לתורמי ההרצאה; / פרק ב ברור הרצון; / הכרזת רצונות; / הטבע, תעזור לי! / האדם כבוחר; / מה אתה עושה פה? / נאום נשיאת איטליה; / מה אתה עושה פה?? (המשך...) / לתת להם שכר – ספור על כדורגל; / בתחלה הכל היה אחד; / רצון שוה מעיד על אחדות; / מה רוצים ממני?! / עקר כח הבחירה הסתרת רצונו של הבורא; / מעשה נפלא מהבעש"ט: אשתי בואי נרקוד!

ערב טוב!

בעזרת ה' נעשה ונצליח וה' עלינו ברחמיו ירוויח!

הקדשה לתורמי ההרצאה;

הערב הזה יהיה להצלחת משפחת דארסו בכל מעשי ידיהם, בריאות שלמה ואריכות ימים לברהן טרקנה בן אמביש, מלקמה בן סנדוּ וינאנה בת טטקוּ ויפת בת מלקמה - הריון תקין ולידה קלה כתרנגולת. אלחנן בן יפית - יזכה להתנהג כראוי ומידות טובות. הערב גם לע"נ: חיים נגר בן ברכה ולע"נ הורי מנוחתם עדן אמן.

פחתנו בסדרה בענין הרצון (מתוך הספר: 'הרצון שבך' – מאת הרב מאיר שלמה זצ"ל, הרצאה 1, נתניה - מקור הרצונות, אודיטוריום ביה"ס אלדד, נתניה, תאריך פרסום: 21.09.2022) ואנחנו ממשיכים בהרצאה מספר 2: 'בירור הרצון'.

פרק ב ברור הרצון;

כשאדם מתחיל לעבוד את ה', לפעמים מתעוררות בליבו קושיות; 

'לא מבין! – אם הרצונות הגשמיים מרחיקים אותי מהטוב שלי ורצון ה' זה: שאני אעבוד אותו, אז למה הוא הוריד אותי עם נשמה לסיפור חיים מסובך כזה! וסביבה שכמעט כולם רחוקים מאוד? וההתחזקות שאני מתחזק - עולַה לי במאמצים קשים!'

שאלה נוספת: אם רצון השי"ת זה שנעבוד אותו ונתרחק כמה שיותר מהנאות העולם הגשמיות הפחותות, למה ברא עולם כזה גשמי עם כל כך הרבה פיתויים? ומה הסיבה שהכניס באדם יצה"ע שמשגע אותו מהבוקר עד הערב? וכי הקב"ה מחפש לתעתע בנו?! מוריד נשמה לעולם, מקיף אותה בזוהמות ולכלוכים ומעלה אותה בחזרה להעניש אותה בגיהנם?! מה הולך פה?

השאלה האלה מתעוררות אצל מספר אנשים רב! בעיקר כשאדם מתבונן בסביבתו, שרואה שיש הבדלים: חברו נולד למשפחה חמה ואוהבת והתחנך על דרך התורה והיראה מיום שנולד. חבר אחר לא גדל בבית של תורה אבל לאורך כל הדרך היה מוקף בסביבה שתמכה בו וברבנים שקִרבו אותו כמו בן. אחרים התברגו בישיבה ומצאו מזור בלימוד הגמרא, זכו להִנַּשא לבת תורה, הקימו בית לתפארת. ואילו הוא לא מצליח להרים את הראש! מהמשפחה אין לו שום תמיכה אלא ההפך! בלימוד הגמרא הוא מתקשה שובר שינים, אין מי שילווה אותו ויתמוך בו ברגעי שבר, הקושי גדול, מלחמה פנימית לא פוסקת; ביום אחד (1) רוצה קדושה! ביום השני (2) – עצלות ויאוש!! 

בסוף אומר: 'עזוב אותי! גדול עלי, תן לי לחיות. מה יהיה הסוף? מה השי"ת מצפה ממני בכל הסיפור הזה? ובכלל, מה זה כוח הבחירה? לשם מה אני צריך אותו?'. 

אנחנו נשתדל לענות על השאלות האלה עכשיו ומקווים שתהיו מרוצים.

הכרזת רצונות;

הבחירה היא חלק בלתי נפרד מחיינו. בכל רגע נתון אדם בוחר. אין רגע שאנחנו לא בוחרים. מרגע שפותחים את העינים עד שעוצמים והולכים לישון – יש לנו אלפי בחירות ביום; 

'האם לקום בשעה זו? האם להמשיך להתכרבל מתחת לפוך הנעים? האם לקום בשמחה? האם מדוכא וממורמר? האם היום הזה יהיה היום שלי או לא היום שלי? סדר היום...' 

פרושִׂים בכל עת מצבים שאנחנו צריכים לבחור במודע או שלא. לעיתים הבחירות סטנדרטיות, נראה שהן לא בעלות ערך מיוחד, כמו' 'מה לאכול היום?' לעיתים הבחירות הרות גורל, בנוגע לפיקוח נפש! בכל אופן, הבחירה היא חלק אינטגרלי ביותר בחיי האדם.

אחת השאלות הדומיננטיות בנושא הבחירה, ידוע מאמר חז"ל: 'שאין אדם נוקף אצבע מלמטה אלא אם כן הכריזו עליו מלמעלה' (חולין ז:) פרוש הדברים: כל מה שעובר על האדם, בין טוב בין למוטב - הכל בגזירת הבורא יתברך! באיזה בית אני אתגורר? – זה ה' גזר, באיזה שכונה? – ה' גזר, מי יהיו השכנים? – ה' גזר, איזו אשה תהיה לי? – ה' גזר, ממה אתפרנס? – ה' גזר. כל אלה חלקי פאזל רבים מחיינו, נתפסים אצלנו כאילו בחירה; 

- 'אני בחרתי איפה לגור, אתה יודע מה? מתאים לי לגור פה, מתאים לי שם... זאת לא מוצאת חן בעינַי, זאת כן...' 

וככה אבל חושב שהוא בוחר והוא מחליט: 'ואנחנו קבענו ואנחנו בחרנו...' 

ובאמת–באמת – אנחנו לא עושים כלום! זה הכל השי"ת.

- 'וואו! וואו! אז מה אנחנו כן עושים? אז מה אנחנו כן עושים?' 

ועכשיו מתבקשת שאלה: 'מה זאת אומרת 'הכל זה השי"ת'? אז מה אני פה, אוויר??? ואם כך הדבר, שה' עושה את הכל, בין כך ואני לא עושה כלום – אז להתראות! ביי ביי... אני הולך לישון ושה' יבחר מה שהוא רוצה ויעשה בשבילי גם את הדברים כפי רצונו אין בעיה!' 

אלא וודאי: שצריכים אותנו בתמונה! לא הביאו אותנו סתם, כן? אנחנו לא מלאכים. מלאכים עושים את רצון הבורא בלי אפשרות להחליט אחרת. הם מתוכנתים לתפקיד. אנחנו היחידים בעולם שנבראנו עם בחירה. אבל עכשיו מה שמענו? שהוא גוזר הכל, אז איפה הבחירה? מה אנחנו עושים?

יש לנו תפקיד חשוב בעולם! אבל אנחנו צריכים להבין: באיזה אופן בכל זאת אנחנו יכולים להשפיע וצריכים להשפיע? 

במילים אחרות: השי"ת הוא זה שקובע באיזה נתונים נחיה בעולם, באיזה מסלול נעבור את העולם. אז איפה מתבטאת הבחירה? הרי בתורה כתוב מפורשות: "רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע" (דברים ל, טו)... "וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים" (דברים ל, יט) אומרים לנו, אז רגע – 'זה תלוי בי או לא תלוי בי???'. 

התשובה לכך, עונה הרב רבי נחמן זלה"ה ותלמידו רבי נתן מנוחתו עדן (ליקוטי הלכות ברכות השחר) הוא אומר: 'שעיקר הבחירה שלנו היא ברצון!' 

כל אחד הגיע לעולם עם סיפור כתוב מראש, בהרצאות הקודמות אמרנו שיותר מזה: בחרנו, אנחנו בעצמנו, את המסלול. ויודעים היינו מראש מה יעבור עלינו. בדיוק כל מה שעובר עלינו - זה אנחנו בחרנו. היתה לנו אפשרות לבחור משהו אחר. אנחנו בחרנו! אפילו אם תהיה מכוער ויפה, אם תהיה עשיר ועני, אם תהיה חולה או תהיה בריא - אנחנו בחרנו! אז כל זה כתוב מראש: איך יראו העליות, הירידות, בלבולים, זמנים של חושך, קטנות מוחין – הכל כתוב. ובכל אופן יש לנו בחירה.

איפה? איפה? איפה הרצון שלנו? האם אנחנו רוצים להִדבק בה' ובקדושה? או שאנחנו רוצים להִדבק בשטויות ובתאוות? - זה החלק שלנו: הרצון. הרצון! זה נסיון לא פשוט כלל ועיקר.

רבנו הקדוש האר"י זלה"ה הודיע: 'שבדור שלנו ירדו נשמות גבוהות מאוד בגופים נמוכים ובמקומות קשים וירודים מאוד!' 

הוא אמר למהרח"ו: 'שאם הוא היה בדור התנאים - הוא היה אחד מגדולי התנאים!' 

כי המהרח"ו אמר לו: 'אם בדור של רשב"י לא הביאו את המשיח, אנחנו בדור הזה' – שלו, לפני חמש מאות (500) שנה – 'נביא את המשיח?!', 

אמר לו: 'אם היית יודע את הנסיונות שאנחנו עוברים בדור הזה' – שלו, לפני 500 שנה, שהוא כבר אמר: 'שרוב הציבור 'ערב רב'! – 'אם היית יודע והיית יודע כמה פעולה קטנה בדור הזה' – שהיה אז – 'עושה רעש בשמים!! ואם היית יודע מה גודל הנשמה שלך - היית אחד מהתנאים!!!'.

אז בדור הזה של 'עקבתא דמשיחא' כל פעולה ולו הקטנה ביותר שאנחנו עושים, זה עושה רעש בעולמות - שאין לכם מושג כלל! להיות בדור של תנאים אז יותר קל שמה לעבוד את ה', יותר דבוקים גם, לא היה פלאפון ולא היה טמבלוויזיה ולא היה רדיו ולא היה קשקושים, הנסיונות היו לכאורה יותר קלים ממה שיש היום. היום אין מקום שיצה"ע לא התנחל...!

אז האר"י הקדוש כבר גילה: 'שבדור שלנו - ירדו נשמות גבוהות מאוד בגופים נמוכים ובמקומות קשים וירודים מאוד!' 

וכיוון שהדור שלנו זה דור אחרון 'עקבתא דמשיחא' אז אנחנו צריכים לעבור טרטורים ובלבולים נוראים! כדי שנזכה להגיע נקיים ולתקן מה שפגמנו בגלגול זה ובכל הגלגולים שעברנו. כי כולנו מגולגלים. לכן פתאום רואים יהודים רחוקים מאוד שמתעורר בהם ניצוץ יהודי! אבל הם עדין נמצאים בידי היצה"ע מוקפים בזוהמות שסביבם!! איפה היה דור שחזרו למעלה ממליון (1,000,000+) אנשים, איפה היה דבר כזה? מחזקיה המלך לא היה דבר כזה!! אז זה 'דור התקון' זה 'דור התשובה' וכולם עוברים דברים לא פשוטים בכלל.

ויש רחמנות גדולה בשמים על הנשמות האלה של עם ישראל. אתמול היה זרוק באיזה חוף... ופתאום יש לו בערה נוראית: להִדבק בה'! 

יש פה פער עצום בין הרצוי למצוי. מה יש לנו יותר מהרב אורי זוהר מנוחתו עדן, שהיה בחוץ 'מציצים' מה שקוראים לזה ולאן הוא הגיע? רק גמרא כל היום עד יומו האחרון!! איך זה? איך זה? ממחטיא הרבים גדול – למזכה הרבים גדול!! איך זה? וזה לא אחד (1). זה למעלה ממליון (1,000,000+). כל אחד זה סיפור.

אז מה יעשה? אנחנו בחרנו איפה נִוולד, לאיזה משפחה, באיזה מקום. הקיבוצניק בכלל לא ידע מה זה יהדות. דבר יחידי שהוא שמע: שיש תנ"ך. כי בן גור-גור (בן גוריון שר"י) הנחיל: 'ללמוד תנ"ך'. הוא היה אוהב תנ"ך. והוא למד: שזה 'אגדות עם'. 

היום כבר החליטו: 'שלא לומדים תנ"ך יותר בבתי ספר בכלל!' לא תנ"ך ולא תושב"ע = תורה שבעל פה. 

אז מה רוצים מקיבוצניק? נראה כאילו הקב"ה הוריד נשמה לעולם, שַׂם אותה במקום שַׁפל, נתן לה לסבול כל החיים, הוסיף לה עוד יסורי מצפון מצד הנשמה, אח"כ לוקח אותהּ ומתחשבן אִתהּ על מה שלא עשתה. כאילו-כאילו במושגים שלנו: 'עכשיו אני אראה לך'. כך מצטייר הקב"ה בעינינו!? זה הרחמנות שלו: "אֵ-ל רַחוּם וְחַנּוּן" (שמות לד ו)? חלילה! חלילה לחשוב כך!

אלא הקב"ה רואה הכל. רואה ויודע את הצער והקושי. הכל מחושבן בחשבון מדוקדק. שום דבר לא נעלם. אבל מה הוא מבקש מאִתנו ומהקיבוצניק? - רצון. תראה לי: שאתה רוצה לצאת מהשטויות! אפילו שאתה עדין במקום רחוק מלא טִנּופת ואתה רואה כמה שפלות. זה לא מונע ממך להכריז על רצונות ולרצות: 'להיות במקום אחר יותר קרוב, יותר עם השי"ת!' כיוון שעל רצון - אין מניעה. שום דבר בעולם לא יכול למנוע ממך לרצות באמת: 'אין דבר העומד בפני הרצון' הרצון הוא בחירה והבחירה היא ברצון תמיד.

אתם רואים? שיש כאלה שמסיימים את הצבא והם הולכים לחפש את עצמם בתאילנד: 'לחפש את עצמי' קוראים לזה. אז יש לו רצון: הוא רוצה לגעת במשהו. הוא מבין! הוא מבין: 'שאוכל ועוד וזה... בסוף די! די!! יש גבול לתאוות כמה הגוף יכול לסבול?'. אבל עדין הוא מרגיש: 'שהוא לא מלא. שהוא חסר-חסר, הוא מחפש עוד-עוד, הוא מבין: שמשהו יש – ואיננו. יש בעולם – ואיננו אצלו'.

את הדברים האלה: שיש לנו רצון ובזה אנחנו נבחנים – צריך לשנן השכם וערב! 

ועם הזמן מבינים: שזה לא משנה איפה נולדת, את כולם מנסים, עליות, ירידות - לא פוסחות על אף אחד. לכולם יש בחירה. כל אחד בדרגתו. ושולחים לו בלבולים שונים ומיוחדים. ממש יְבוּא אישי. והכל להוציא ממנו מתוך זה את הרצון האמיתי: 'מה אתה מחפש בעומק בתוך נבכי הנפש?'.

עם כל חוסר הנעימות, כדי לגלות את הרצון הזה, חיב אדם להיכנס לצֵנְטרֵפוּגַה. וכמו שמכניסים בצנטריפוגה את המבחנה עם הדם והיא מתחילה להסתובב במהירות ומרוב המהירות כל המרכיבים שנמצאים בדם נדחקים לדפנות ומתחילים להתפרק ומה שיותר כבד שוקע למטה ומה שיותר קל למעלה ועושים עוד סיבובים ועוצרים. ועוד פעם ומבודדים וככה בודקים. כאשר רואים כל מרכיב מבודד - התמונה מתבהרת מה יש לך בדם. 

ככה הענין בענין הרצון. כיוון שכל אדם יש לו טוב ורע מעורבב, גם רצונות טובים וגם רעים, כדי להגיע למיצוי – אז כמו בצנטריפוגה: מסובבים אותך בסיבוב נפלא! עם כל מיני תלאות, בעיות וצרות וכולי ובסוף רוצים לראות: מה יצוף מזה; מה יעלה למעלה. מה יצוף. מה יצא ממך? מה הרצון האמיתי שהיה בתוכך כל הזמן בין לטוב בין למוטב.

הטבע, תעזור לי!

מעשה. 

יהודיה למדה פילוסופיה והיתה מתריסה: 'שהיא לא מאמינה בבורא!' היא 'נאורה', 'מלומדת' והיא מאמינה בטבע. לימים הרתה, הגיע זמנה ללדת. 

לפני שנכנסה לחדר לידה אמר לה הרופא: 'תגידי פרק תהילים שהלידה תהיה בנקל'. 

- 'חה! אני לא מאמינה בשטויות האלה!' אמרה ונכנסה לחדר. 

הרופא נתן הוראה: 'אף אחד מצוות הרופאים לא יכנס לחדר כי אם ברשותו'. 

עובר זמן, צירי לידה, האחיות רוצות להכנס 

הד"ר אומר: 'לא. עדין לא הגיע הזמן'. 

פתאום שומעים אותה אומרת: 'הטבע, הטבע, תעזור לי! הטבע!!!' - והקריאות עלו בהדרגה: 'הטבע!!!' - הוא לא עונה לה. כבר לא יכלה לעמוד בכאבים. פתאום צעקה: 'א-לקים!!!!!' 

ואז נכנס הצוות הרפואי והתינוק נולד. 

הקושי והכאב פרקו אצלה את כל ההתנגדויות ומיד עלה מתוכהּ הרצון הטהור של כל יהודי: להתחבר עם א-לקים.

היה סיפור כזה, יש ספר על אחד הולנדי, כופר מפורסם שהוא כתב ספר: 'כופר מקצועי' הוא היה גר באיזה שהוא מקום נִדח, היה לו שמה איזה אחוזה, היה לו אשה ובן. היתה מפולת שלגים, אין אפשרות לצאת ממקומו, אי אפשר להביא לו אספקה, המצב הלך והחמיר! ופתאום אשתו קדחה מחום והוא לא יכול להזעיק עזרה. אין! אין מעבר. אז הוא יושב לידהּ וכמובן מנסה לסעד אותה, לדבר אִתהּ וכולי וכולי והמצב מחמיר, מחמיר-מחמיר, אבל הוא 'כופר מקצועי' אז בלית ברירה הוא משלים עם המצב והוא רואה אותהּ גוססת והיא מתה. אחרי כמה ימים הבן שלו עובר אותו תהליך והוא מגיע לאותו מצב שהוא גוסס עוד פעם, הוא ישאר לבד! ואז בוקעת מליבו פניה לא-לקים. 'המקצועי... הכופר' פנה לא-לקים. זה לא עזר לו, הילד מת. 

ואחרי זה הוא כתב את הספר והוא כתב: שזה היה 'רגע של חולשה'. 

רגע, אבל מאיפה יצא לך בכלל? הרי 'אין דבר כזה א-לקים' (לטענת הכופר הנ"ל) אז מאיפה יצא לך? הרי אתה 'מקצועי' אתה 'כופר מקצועי' מאיפה יצא לך? - 'רגע של חולשה'. 

הבנתם איך זה עובד? בתוך-תוכו כל בן אדם יודע, מהנשמה שלו, כי הנשמה היא א-לקית, הוא יודע: 'שיש א-לקים!' הוא רק רוצה לא להאמין בזה כי זה יחיב אותו. הוא לא רוצה להתחיב. הוא רוצה לחיות איך שהוא רוצה אז לכן הוא מכחיש. לא שבאמת הוא לא מאמין בתוך תוכו. כי ברגעים של... זהו, סף מיתה – אז פתאום...

אפילו אלישע 'אחר' שכפר. אלישע 'אחר' והוא ידע: 'שיש א-לקים!' ואחר כך הוא כפר-כפר לגמרי. נהיה אפיקורוס. לפני שהוא מת, ברגעים האחרונים, 

הוא שאל את רבי מאיר: 'אם הוא יעשה תשובה, ה' יקבל אותו?' 

אבל אתה כבר כופר! הרי ידעת שיש א-לקים, היית הרבי של רבי מאיר, אז מה אתה...? 

כן! כשאדם רוצה לדחוק דברים, הוא אומר: 'שהוא שמע מאחורי הפרגוד שכולם יכולים לחזור – רק הוא לא...' 

זהו. המציא פטנט – וזהו. אבל בתוך תוכו כל אדם, לא רק יהודי, בפרט יהודי, אבל כל אדם יודע על מציאות הבורא.

האדם כבוחר;

יכולת הבחירה נתנה לאדם בלבד. והיא מבדילה אותו משאר הבריאה; בהמות, חיות, הכל. אפילו כוכבים ואפילו השמש והירח, שהרמב"ם ועוד גדולי ישראל אומרים: 'שיש בהם שֶׂכל ודעת יותר מבן אדם! ומשבחים לבורא ומכירים בו: 'וְכֻלָּם עוֹשִׂים בְּאֵימָה וּבְיִרְאָה רְצוֹן קוֹנָם' (ברכת יוצר אור) עם כל זה להם אין בחירה. רק לנו יש בחירה לבני האדם! 

כל מערכות הטבע והיצורים החיים - כפופים לרצון הבורא ואין להם בחירה. היחידי שיש לו בחירה זה האדם כיוון שיש לו נשמה, שהנשמה היא: "חֵלֶק אֱ-לוֹקַּ מִמָּעַל" (איוב לא ב) ולכן האדם נברא: "בצלם א-לוקים", "בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ" (בראשית א, כו).

ובפרט בחיר הבריאה זה היהודי, שבו שוכנת נשמה א-לקית, כי אנחנו נבחרנו ע"י הבורא ונקראים: 'בָּנִים לַמָּקוֹם' (אבות ג יד). אבל מאידך יש בנו גם נפש בהמית. ועכשיו יש לנו בחירה: האם הרצון שלנו להִמשך אחרי הרוח, הנשמה הא-לקית, או חלילה אחרי הגשמיות, הנפש הבהמית והתאוות?

נשאלת שאלה: האם כל בחירה חיבת להיות מגשמיות או רוחניות? האם לא קורה שאדם סתם בוחר, אם בא לו אוכל כזה או אחר? או בא לו לשבת ליד פלוני לשוחח, או דווקא עם אלמוני? 

ככל שאדם מתעלה ברוחניות הוא מבין: שהתשובה היא: 'כן!' הכל זה מתנהל או לכיוון זה או זה. אין משהו אחר. אין 'סתם'. אין 'פרווה'...

מכורח המציאות שקיימים בנו שני (2) כוחות בערבוביה; טוב ורע, רוחניות וגשמיות, כל התקדמות לאחד הצדדים חיבת להיות מתוך בחירה. הגם שלעיתים זה לא גלוי לנו ונעשה באופן בלתי מודע, אך לעולם כל עשיה נובעת מבחירה. 

הנה דוגמא: ראובן עלה לאוטובוס, האוטובוס מלא נוסעים, עכשיו יש לו כמה בחירות; בתחילה הוא תוהה: אם לשבת או לפנות מקום למבוגרים ממנו? סורק במהירות את פני הנוסעים ומבחין בשכן משה, משה זה איש קשה יום כשהוא פוגש תמיד את ראובן מגולל לו את קורות חייו מ-אל'ף עד ת'ו, - 'לא. אין לי כוח בשבילו היום'. 

ממשיך הלאה באוטובוס, רואה עוד חבר – זה תלמיד חכם, שאוהב תמיד להתפלפל, להקשות קושיות – 'גם לזה אין לי חשק היום'. בסוף הוא מתיישב ליד אדם שהוא לא מכיר, כי הוא רוצה שקט, אין לו כוח לאף אחד. 

אז כמה בחירות הוא בחר פה? נראה שהוא לא עושה שום בחירות, זה כאילו טר..טר... זה עובד אוטומט, כאילו. 

ובאמת זה החלטות שהם בחירות! רצון ולא רצון, רוצה לידו לא רוצה לידו, רוצה ככה או רוצה ככה – הכל זה רצון. אין רגע בלי רצונות. ראובן לא שם לב, שהוא שוקל עכשיו, יש לו בחירה ורצון, זה נעשה מהר מאוד ולא תמיד אנחנו גם מבחינים למה המניעה שלנו. 

אבל שתדעו: לפני כל רצון ובחירה יש סיבה וטעם למה בחרנו, אפילו במהירות הבזק! יש שכנוע עצמי גם: למה אני בוחר מה שאני בוחר? וכל זה במהירות הבזק. אפילו אם יהיו לי מאה (100) בחירות בדקה (60 שניות), לכולן יש טעם ונימוק: למה בחרתי את זה ולא זה? יש כאלה קוראים לזה: 'בא לי, לא בא לי', מילים כאלה... הכל עם טעם וכולי.

ולכן לא תמיד מרגישים בחוש שהמעשים שלנו נפעלים ע"י הגוף והנפש. 

אז בואו נבין עכשיו: מהי מהות הבחירה? ומתי היא נוצרה?

מה אתה עושה פה?

אומר רבי נתן: כלל גדול: 'כל העולם לא נברא אלא בשביל הבחירה!' אדם בא לעולם לבחור בטוב, לקיים את מצוות השי"ת שברא אותו לכך וזה הקשר המחבר בינינו לבין השי"ת. בלי מצוות - אתה לא מחובר, עם המצוות אתה מחובר. זה הקשר המחבר בינינו.

בזמנים עַבַרו יכול אדם היה להסתובב בגלובוס ולהרהר בפאתוס: 'למה באנו לעולם? אולי באנו לבנות טירה יפה, מדשאות מוריקים, מזרקות שופעות מים? אולי לדוג דגים? למה טרחו להוריד את הנשמה שלנו לעוה"ז?'. 

אנחנו לא נמצאים בדור רגוע ושלו, שכל מה שנשאר לנו זה לדון תיאורטית: 'למה הגענו לעוה"ז?'

 הרי כל בר דעת רואה: שאנחנו במערבולת של שגעונות ובלבולים יום-יום! האם יש מישהו בדורנו שיש לו שלווה ממש מבוקר ועד ערב, שבוע (7), חודש (30 יום), שנה (365 יום), שנתים (2), עשר (10), עשרים (20)? יש מישהו כזה? חוץ מצדיקים!

הרב קנייבסקי נשאר עשרות שנים בדיוק אותו דבר! אותו כִּסא, אותו שולחן. אותן גמרות, שַׂם את הדף ומתקדם שורה אחרי שורה, גומר שס בבלי, שס ירושלמי, גומר את הרמב"ם, כל שנה כסדר! לא יוצא לפה ולא לשם ולא קשקושים, באותו מקום, באותו חדר. ובשנים האחרונות אלפים-אלפים פוקדים אותו והוא אותו דבר, אתה לא רואה אותו פתאום יוצא, מתפעל, פתאום כועס. אותו דבר בדיוק-בדיוק! שלווה גמורה, עובד את ה', דבוק בו, אין לו משהו אחר. לא: 'היום תעשו לי שניצל ותעשו לי כנאפה...' - שום דבר. הכל לא מענין אותו, מה אוכלים, מה שותים. יש לו רק זמן אחד קבוע: ללמוד תורה - זה שלווה!

פעם הסברתי את זה: ילדים לוקחים אותם לגינה ועושים להם 'נַד נֵד, נד נד, רד עלה - עלה ורד' והילד לא רוצה לחזור הביתה: 'עוד, עוד, אמא. עוד, עוד, עוד, עוד, עוד, עוד'. ואחרי שמורידים אותו הוא קצת בוכה. זאת אומרת אם ישאירו אותו – בשִׂכלו, כן? – כל הזמן הוא מבסוט... זהו. רק לדחוף אותו יותר גבוה והוא מבסוט. נו, זה, זה מה שילד אוהב, נכון. 

וספרתי על הרב שך שהוא היה מאושר, למה? הוא כל החיים שלו, הוא חי מאה ושבע (107) שנה, הוא עשה כל הזמן עם הסטנדר: 'נַד נֵד, נד נד' ולמד את הגמרות, עוד מסכת ועוד מסכת: 'נד נד, נד נד' - בלי שום שינוי!! - זה שלווה! זה שלווה.

נאום נשיאת איטליה;

אבל בדור שלנו רואים: איזה מערבולת של שגעונות, בלבול הדעת, אין שקט נפשי. מצב כלכלי - על הפנים! עליות ירידות 'יוקר המחיה' מוקפים שונאים שרק מחכים לשעת כושר למחוק אותנו מהמפה, מצב החינוך של הנוער ממש 'בתפארתו' ואם לא די בזה מצב התא המשפחתי גירושין שבעים אחוז (70%) אין אמון הדדי, פירוק משפחות, מחלות, צרות, יסורים, פוליטיקה סרוחה, אין על מי לסמוך! ועוד ה'ביג פארמה' והגלובליסטים שרוצים: להפוך אתכם למספרים! לא בני אדם, לא בני אדם. 

בבקשה! אני אגיד לכם, מה אמרה נשיאת איטליה שנבחרה עכשיו. אחרי שהיא אמרה את הראיון ומליונים-מיליונים בכל העולם הקשיבו 'גוגל' הורידו אותהּ שלא ישמעו מה היא אומרת. 

ומה היא אמרה: 'הייתי רוצה לשאול את עצמי עוד הרבה מהשאלות האלה, זה מה שאנחנו עושים כאן היום: למה המשפחה היא אויב? למה המשפחה היא כל כך מפחידה? 

יש תשובה אחת לכל השאלות האלה: כי זה מגדיר אותנו, כי זו הזהות שלנו. כי כל מה שמגדיר אותנו כעת הוא אויב עבור אלה שלא רוצים שתהיה לנו יותר זהות ושנהיה רק עבדי צריכה מושלמים, לכן הם תוקפים את הזהות הלאומית! הם תוקפים את הזהות הדתית, הם תוקפים את הזהות המינית, הם תוקפים את הזהות המשפחתית. 

אני לא יכולה להגדיר את עצמי כאיטלקיה, נוצריה, אשה, אמא – לא! אני חיבת להיות אזרח איקס, מגדר איקס, הורה אחד (1) או הורה שתים (2). אני חיבת להיות מספר, כי כשאני רק מספר שאין לי יותר זהות או שורשים אז אני אהיה עבד מושלם שנתון לחסדי ספקולציות פיננסיות גדולות. 'הצרכן המושלם', ככה יקראו לנו. 

מחיאות כפיים היא מקבלת מהקהל, כולם מבינים: היא צודקת. הרי זה מה שהתוכנית אג'נדה 2030. 

'זוהי הסיבה למה. זוהי הסיבה למה אנחנו כל כך מפחדים היום, זו הסיבה למה אירוע הזה כל כך מפחיד: כי אנחנו לא רוצים להיות מספרים. אנחנו כאן לומר: שאנחנו לא מספרים. אנחנו נגן על הערך של האדם האנושי, של כל אדם בודד, כי לכל אחד מאתנו יש קוד גנטי יחודי ובלתי ניתן לחזרה. תאהב את זה או לא. נגן על הקודש, נגן על א-לקים, על המדינה ועל המשפחה, הדברים האלה שמגעילים כל כך אנשים. אנחנו נעשה את זה כדי להגן על החופש שלנו. 

ושוב מחיאות כפיים מהקהל. 

'כי לעולם לא נהיה עבדים וצרכנים פשוטים שנתונים לחסדיהן של ספקולציות פיננסיות. זו המשימה שלנו, זו הסיבה שהגעתי לכאן היום. 

צ'סטר טון כתב לפני יותר ממאה (100+) שנים: 'יודלקו מדורות כדי להעיד: ששתים ועוד שתיים נותנים ארבע (2+2=4). 

זאת אומרת הוא ידע מראש שעוד יבטלו את הדברים הברורים לכל בר דעת. 

'יגיעו ימים, הוא אמר לפני מאה שנה: 'שידליקו מדורות כדי להעיד ששתים ועוד שתים נותנים ארבע. חרבות ישלפו כדי להוכיח: שהעלים ירוקים בקיץ. הזמן הזה הגיע רבותי! אנחנו מוכנים! תודה.' 

ככה היא מסיימת.

בבקשה, בוא נראה אותה. [כבוד הרב מציג את הסרטון]. 41:40-43:45

חזק וברוך! 

איפה יש לנו חבר כנסת עם שֶׂכל כזה? מאה עשרים (120) מטומטמים! אחד (1) לא מסוגל להגיד מה שהיא אמרה וכולם שמה יודעים בדיוק מה שהיא אומרת. אבל כולם שותפים לפשע הנורא שנרקם בעולם להפוך אתכם 'נומרו' = מספר. אתם רק צרכנים. בשואה שַׂמו לכם את זה על הזרוע, עכשיו שַׂמים לכם את זה בתעודת זהות, זה בדיוק אותו דבר. ותכף זה יהיה בצ'יפ. ועוד מעט זה יהיה בזריקות ובכדורים שיכניסו לכם לתוך הגוף. צ'יפים – שאתם כבר לא תהיו עצמאיים...

היום יש מחשבים במכוניות, אתם יודעים שיכולים להשתלט לכם על המכונית ולנעול לכם את ההגה ולנעול לכם את הברקס ולשלוח אתכם למדרון... ואתם לא תוכלו לעשות כלום. אין! לא יפתחו הדלתות. ואף אחד לא ידע שזה נגרם ע"י סייבר. נכנסו אליכם. 

ככה יכולים לעשות למטוסים, לאוניות, לצוללות, לכל! חדירה אליכם. שומעים אתכם, איפה שאתם, יודעים את הדופק שלכם, הכל דרך הפלאפון שיש לכם בכיס או לידכם. מצלמים אתכם. אתה מדבר עכשיו על מיטות שאתה רוצה לקנות – צ'יק! מופיע לך פרסומת על מיטות. איך הגיעה פרסומת? בדיוק יצא! מה שאתה מדבר – אתה מקבל פרסומת. מאזינים לך! שומעים אותך, רואים אותך, גם אם תכבה את הטלפון, תוציא את הבטריה - אתה מוקלט ומצולם. אתם כבר עבדים. הלכתם, עמדתם בתור, עם הכתף? 'תנו כתף!...'

[מישהי מהקהל: אני לא] א

ת לא, בסדר, אבל יש כאלה כן. 

עכשיו הם מפרסמים: 'שהשקורונה - זה שפעת!' 

מה אני אמרתי מהתחלה? מי שלא שמע לי מת. אוטובוסים עולים על מדרכות – התקפות לב...!

יש לך את האוטובוס האחרון? שההוא רועד, ככה [כבוד הרב מסמן איך], הנהג. ככה טהטהטה באמצע ההתקפה? לא?

למעלה מאלף (1,000+) ספורטאים מתו על המגרשים! טייסים מתים תוך כדי טיסה!! מה קרה? כולם התקפות לב, אירועים מוחיים, מה קרה? דחפו גראפין אוקסיד דרך הזריקות וקרישיות דם ואז יש סתימות. זהו. תוך שלוש (3) עד שש (6) שנים מיליון (1,000,000) יהודים – פף... מי שהאמין לרשעים – סובל!

כן, הנה נהג אוטובוס, כן. בואו תראו. זה בטורקיה, נכון? טורקיה. טורקי. נהג. זה לא אחד (1). זה גם אצלנו בבני ברק היה שבוע שעבר. גם כן נהג עלה על המדרכה. אותו דבר. אירוע לבבי 'אירוע לבבי' קוראים לזה, 'לבבי'. יש סאונד? [כבוד הרב מציג את הסרטון 47:25-48:23]. 

זהו. ככה – עולים על מכוניות, עולים על הכל, פתאום 'התקפות' ככה. אוטובוסים, הכל. צריך להזהר: לשאול את הנהג: 'אתה מחוסן או לא?', אם לא - עדיף ללכת ברגל! כן. אי אפשר לדעת איך זה יסתיים...

מה אתה עושה פה?? (המשך...)

טוב, נמשיך. האם אחרי כל מה שהסברנו עכשיו בקצרה, יש עוד אדם ששוגה לחשוב: 'שבאנו לעוה"ז להנות?' 

ישוב הדעת פשוט עוזר לנו להבין: שאם המטרה שלשמה באנו לעולם זה הנאה ובזבוז הזמן בהבל, אם זה המטרה, אז רובנו היינו צריכים להשיג את המטרה! 

אבל המצב הפוך! העולם מלא בצער ויגון. מי יכול להגיד שרוב חייו זה רק שלווה, מנוחה וכל מילוי משאלות לטובה? מי יכול להגיד?? כולם בדרך להנאות, לטובות. בדרך... עובדים עשרות שנים להגיע פעם למשהו. 

כמה אנשים משלמים משכנתא שלושים (30) שנה! ועכשיו זה עלה עם הריבית? ופתאום לא יכולים לעמוד ואז יקחו להם את הדירה. ואז הם יהיו הומלסים או ילכו להורים. וכן הלאה. 

כמה אנשים באמת קוראים להם 'האלפיון', 'האלפיון'. והם מאושרים? – בחלומות! 

אז מובן: שלעולם חיבת להיות תכלית אחרת. 

המסקנה היא: באנו לפה לתקן את הנפש. עלינו לבחור בטוב, להגדיל את הכוח של הנשמה, לגדל כבוד שמים. ואז נגיע לסיפוק והנאה נפשית. לא כתוצאה מהשרדות בעולם החומר, אלא פועל יוצא של שמחה ושלמות פנימית שהיא תקרין כלפי חוץ. ואז בתוך כל הדברים הרבים במהלך החיים נסתדר. 

אחרי שהאדם מבין זאת, שואל: 'רבש"ע! מה אתה רוצה ממני? הבאת אותי לעולם שהוא כל כך מבולבל והפוך! הצדיקים וכל אלה שנושאים את הקדושה - מבוזים ומושפלים בעיני רוב העולם. הטומאה - חוגגת. מספיק לעשות סיבוב בתל אביב כדי להבין כמה המצב קשה בדור...! אין מנוס. בכל מקום שאדם הולך – יכול להִפגע. מה אפשר לעשות? לעצום עינים ברחוב? להִתקע בעמודים? ועל הכל – הסמארטפון ה'חכם'... מרוב חוכמתו פֵּרק בתים בישראל. כמה בחורים, בנות 'סמינר' נפלו לשאול תחתית ממה שראו שם! בשביל מה כל זה? לא היה יותר טוב שנעבוד אותך בלי רע בעולם? מה ענין הבחירה?'. 

עכשיו נגיע למשהו שאולי יבהיר לנו.

לתת להם שכר – ספור על כדורגל;

היה מגיד ירושלמי בשם רבי שלום שבדרון זצוק"ל. באחד השיעורים סיפר על מעשה שהיה אִתו ותלמיד. בכל ערב התכנסו חבורה של 'בעלי בתים' לשמוע, להתבשם, מדבריו של המגיד מישרים הנודע. באחד הערבים הבחין הרב שאחד (1) מהתלמידים נעדר זמן רב מהשיעורים. 

שאל אותם: 'למה, איפה, מה קרה? לא מרגיש טוב? מה קורה?', 

אז אמרו לו: 'יש לו סיבות כאלה ואחרות'. 

אז הוא אמר: 'מה, מה יש לו?', 

אמרו: 'כבוד הרב, יש דרבי'. 

- 'דרבי? מה זה, סוג של מחלה?' הוא שואל, 

אמרו לו 'לא, כבוד הרב, זה סדרה של משחקי כדורגל שמשודרים מדי ערב'. 

הרב שבדרון הבין את הבעיה, נִגש בכבודו ובעצמו לבית התלמיד, נקש בדלת והוא פתח לו את הדלת, עומד נפעם! הוא לא צִפה שראש הישיבה יגיע לשמה. 

הרב שואל אותו: 'למה אתה נעדר, מה קרה? יש משהו שקרה?', 

אז הוא אומר לו: 'ימחל לי הרב! פשוט יש דרבי. זה כדורגל. כבוד הרב! אם ה' רוצה כל כך שאני אשתתף בשיעור, אז למה הוא נתן לי כזאת אהבה לכדורגל?', 

שאל אותו הרב: 'מה זה כדורגל?', 

אַה... עיני התלמיד אורו והתחיל לספר לרב על שתי (2) הקבוצות וכל קבוצה יש לה שער והמטרה: להכניס את הכדור לשערים וכשמכניסים זה נקרא: "גול...!"'. 

אז הרב שואל אותו :'מה מונע מהשחקנים להכניס את הכדור לשער?', 

אז התלמיד מסביר לו: 'השוערים. לכל קבוצה יש שוער בשער שהתפקיד שלו למנוע את הכדור מלהכנס', 

אז הוא אומר לו: 'אני לא מבין. לשם מה צריך משחק ארוך, תשעים (90) דקות אתה אומר. אפשר להגיע למגרש, אחרי שהשוערים הולכים, השער ריק ותכניס גולים כמה שאתה רוצה!', 

אז התלמיד פרץ בצחוק! ואמר לרב: 'לא, כבוד הרב! כשיש שוער בשער והוא מונע מהכדורים להיכנס – זה כל המשחק. אחרת זה לא שווה.' 

אמר לו הרב: 'ישמעו אזנך מה שפיך מדבר!' 

אמר לו 'אם השער ריק, זה לא שווה... אם אין יצה"ע שעליו אנחנו צריכים להתגבר - זה לא שווה! על מה נקבל שכר?! חיב להיות מישהו שלא יתן לנו להכניס 'גול' מזה מקבלים את השכר'. 

לכן כל ההתמודדויות שיש לנו זה שוערים שעומדים ולא רוצים שנבקיע עם המצוות שנחדור לקדושה, הם רוצים לחסום אותנו.

עכשיו, איך התחילה הבחירה? 

בתחלה הכל היה אחד;

לפני שברא הקב"ה את הבריאה הכל היה אחד (1): מציאות אחת והיא רק השי"ת. אמת אבסולוטית יחידה. לא היתה בחירה. הכל טוב, הכל קֹדש, רק קדושה. כשהקב"ה הוציא את הבריאה מהכוח לפועל נוצר כביכול כבר משהו כנגד, ממול וזה נקרא: 'העולם'. 

רבי נחמן מסביר: כאן נולד המושג 'התנגדות' שהפרוש 'פֵּרוד ורִחוק'.

דוגמא: אדם אוחז בידו מראה. לפני שהוא מביט במראה הוא אחד (1) כשהוא מתבונן במראה הוא רואה את הדמות שלו משתקפת ועומדת נגדו. לכאורה יש כאן מציאות נוספת של השתקפות של האדם. אם המראה קרובה מאוד לאדם הוא יראה בהּ רק את דמותו, אבל אם הוא ירחיק אותה הוא יראה את דמותו וגם פריטים נוספים מסביב. 

כך גם בנמשל: כשהיתה מציאות יחידה, רק הקב"ה בעולם, הכל היה אחד. משנברא העולם יש השתקפות שעומדת כנגד השי"ת.

לבריאה שיצר השי"ת שהיא העוה"ז יש שני (2) קטבים: צד אחד (1) הוא הצד שקרוב לבורא, לאמת ולקדושה והצד השני (2) הוא רחוק יותר הוא הצד של היצה"ע. לכן בו בזמן שנוצר העולם נוצרה גם הבחירה, משום שכעת ישנו עוד צד נוסף! והבחירה שלנו: היא להיות סמוך לבורא, דבוק לבורא "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' א-לקיכם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם" (דברים ד, ד) או להתחבר הפוך, לצד השני, לכיוון הבריאה שהיא כנגד השי"ת.

בפשטות, נִתן לדמות זאת לצִיר. בראשו עומד יוצר הבריאה שהוא האמת והיחיד והקדוש ובסוף נמצאים יצה"ע וחילותיו כוחות הטומאה. הבחירה היא: לאן רוצים להתקדם בצִיר? לאן פנינו מועדות?

רצון שוה מעיד על אחדות;

כשיש קבוצה של אנשים שהם אוחזים ברצון זהה ונעים לעבר מטרה מגובשת הם הופכים להיות אחד (1). לכן נוהגים לקרות זאת: 'אחדות' כלומר רצון זהה גורם לשני (2) אנשים להיות כאחד. ראיה לדברים מצינו בזמן שקִבלו ישראל את התורה. מיליונים. ונאמר: "וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר" (שמות יט, ב) שואלים המפרשים: מדוע השתמשה התורה בלשון יחיד: 'וַיִּחַן... יִשְׂרָאֵל'? הרי עם ישראל זה מיליונים רבים. צריך היה לכתוב 'ויחנו יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר' רש"י אומר: 'כאיש אחד בלב אחד' כלומר; הרצון של כל ישראל היה לקבל את התורה והם הפכו להיות כמו איש אחד. 

כשרדפו המצרים אחרי בנ"י כתוב: 'וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם' (שמות יד, י) רש"י אומר: 'בלב אחד כאיש אחד'. 

כאשר הרצון של שנים (2) שווה – הופכים להיות כאחד (1) אפילו איש ואשה: 'וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם' (בראשית ה, ב) 'שְׁמָם' שניהם, גבר ואשה נקראים: אָדָם אחד. כי הרצון משותף. ברגע שהרצון משותף זה אחד.

הראיות האלה עוזרות לנו להבין את הרעיון שהסברנו: כשיהודי מכריז: 'אני רוצה לעשות את ברצון הבורא!' - הוא מתקן את הפגם שבבריאה, שהבריאה היא כנגד הבורא כביכול. אז אני מתחבר לרצון: "לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ אֱ-לֹקַי חָפָצְתִּי" (תהילים מ, ט) זהו. אין לי רצון. אין לי רצון. כל המבטל את רצונו מפני רצון הבורא הקב"ה מבטל רְצוֹן אֲחֵרִים מִפְּנֵי רצונו (ע"פ אבות ב ד).

זאת אומרת, אם אנחנו נתרצה למסלול חיינו כמות שהוא; מבסוטים, לא מבסוטים ממנו, אבל אם נתרצה, נקבל את זה ברצון! ונקבל בזה את רצון ה' עלינו - אנחנו מצמצמים את הרִחוק וההתנגדות מול ה' ויותר חלקים מתוכנו זוכים להיות חלק מהשי"ת. 

אבל אם אנחנו מלאים התנגדות, טרוניות, קושיות ואנחנו נמשכים אחרי תאוות העולם - אנחנו מרחיבים את הפער והרִחוק בינינו לבין השי"ת ויורדים בציר למטה שזה צד היצה"ע שהוא נקרא: 'סטרא אחרא' שהפרוש מארמית סטרא אחרא - זה 'הצד האחר'. יש את הצד של הקב"ה, צד הקדושה ויש 'הצד האחר' הסטרא אחרא. זאת אומרת, אנחנו צריכים להחליט: איפה הרצון שלנו?

רבי נחמן מברסלב מבאר את המהלך בליקוטי מוהר"ן (תורה נא): קודם הבריאה כשהיתה הבריאה בכוח רק, בפוטנציאל, כביכול קודם שהקב"ה הוציא לפועל הוא היה כולו אחד וכולו אמת וכולו טוב וכולו קֹדש. אפילו שם של: 'טהור' לא שייך לומר כי טהור אין שייך אלא כשיש טומאה; יש טומאה אז יש טהרה. והוא היה בחינת הבחירה הממוצע בין שני (2) דברים. כשהוציא הקב"ה את הבריאה מהכוח אל הפועל היו שני דברים: בחינת האחד (1) הקב"ה ובחינת הבריאה. ואז שייך בחירה. נמצא שכל אחיזת השקר, שזה הטומאה, זה מחמת הרִחוק מהאחד. כי הרע הוא הנגדיות. עכ"ד. 

לסיכום: 

הבחירה היא פועל יוצא של יצירת הבריאה שעומדת כנגד אחדות הבורא שהוא אחד גמור. ומרגע שאנחנו עומדים על דעתנו אנחנו בוחרים בכל צעד שאנחנו עושים: או למעלה להתחבר עם ה' או למטה להתרחק ולהִדבק בכוח הגוף והתאוות: 'אם תעזבני יום (1) – יומים (2) אעזבך' אתה מתרחק ממני? ככה זה עובד.

הציור הבא ימחיש לנו איך זה פועל בשטח: 

כל בוקר יוסי מפזר את הילדים במסגרות הלימודים. תמיד הוא נתפס כאדם רגוע וסבלן, גם עם הילדים נוהג במידות אלה: סבלנות. אבל יש לו ילד אחד (1) שמוציא אותו משלוותו. כולם מתארגנים בזריזות, כולם אוספים את הציוד והולכים לתלמוד תורה, רק הוא – רק הוא, הילד הזה – נשרך לאטו כאילו העולם עומד מלכת... בשאננות מרגיזה! אוסף את החפצים שפיזר ברכב בשעת הנסיעה. ותמיד הוא מוצא להגיד 'שיחות נפש' עם אביו רגע לפני שיורדים מהרכב. כל בוקר. מתעכב ומעכב את שאר האחים. וכמובן האבא ננזף בגלל הילד הזה מהמעסיק שלו, תמיד הוא מאחר.

 נסיון לא פשוט! שכיח ביותר, אבל לא פשוט. 

עכשיו, יוסי, עומד כל בוקר בפני בחירה: האם לקבל את המצב ולהבין שיש כאן את יד הבורא! ולחפש: מה רוצה הבורא ממנו במצב הזה? או להתנגד למצב, להתעצבן, לכעוס, לפרוק את הזעם על הילד האיטי ולהזכיר לו: 'כמה הוא הורס לו את החיים בתעלולים שלו...' 

אם יוסי ישכיל להתרצות לרצון ה' וחרף הקשיים יאמר: 'אבא שבשמים! על אף שקשה לי מאוד שלא לכעוס והגם שאינני מבין מה עלי לעשות בנסיון הזה, אני רוצה: את רצונך! תכוון אותי לעשות מה שאתה מצפה ממני.' א

ם הוא יתנהג בהכנעה ותפילה כזאת לה', שיכוון אותו לנהוג כרצונו – זה גורם: שהרצון של יוסי ישתווה לרצון של ה' - ונוצרת בינו לבין הקב"ה אחדות. כי הוא רוצה במה שה' רוצה: שיהיה לו ילד כזה ויפוצץ אותו. הוא רוצה רק לדעת: למה? ומה לתקן? אבל בינתיים הוא התחבר לבורא לקבל את רצונו. זה אחדות עכשיו בינו לבין ה'. בזכות הקשר והחיבור עם ה' הוא יזכה למוחין חדשים וברורים ויהיה לו תחושת שלווה, יפתח בפניו אפיקים להתמודד עם נסיונות בחיים בישוב הדעת בלי בלבול.

כשיהודי מתמודד עם נסיון ועומד בפני בחירה: אם להתרצות או להתנגד? והוא מחליט: לבחור ברצון ה', הוא משווה בזה את רצונו עם רצון ה', הוא הופך להיות בצד של האחד וזוכה: שהחלק הא-לקי שלו מתחבר לשורש אחד עם השי"ת. וגורם שיבטל חלק ההתנגדות של הבריאה. זאת אומרת חלק מסוים בבריאה פחות מתנגד והוא מתאחד עם הבורא יתברך. כי כל תיקון העולם הוא: לצמצם כמה שיותר את ההתנגדות והפירוד מהבורא. 

וכשאני מכריז: 'רצוני זה רצונך' - אני מקרב את כל הבריאה להיות אחד. וזה כוחו של כל אחד מאתנו. כל אחד מאתנו!

מה רוצים ממני?!

ועכשיו ישאל השואל: 'סלח לי, סלח לי, זה יפה מאוד מה שאתה אומר לנו פה. לרצות את רצון ה' ולתקן את הבריאה. אבל איך אני יכול לעשות את רצונו כשהרבה פעמים אני בכלל לא יודע מה הוא רוצה? הרי אין ספור פעמים היתי בטוח: 'שאני הולך על זה עד הסוף. זהו, נמאס לי מהשטויות, אני עושה פה מהלך...' ורק התחלתי להתקרב – פתאום הכל התהפך! שום דבר לא הולך לי. מנסה להתפלל – הכל חסום, בעיות צצות. ממש! כאילו ה' אומר לי: 'תשמע, לא רוצה אותך' - ח"ו! אז על מה אתה מדבר איתי בכלל? האם השי"ת כל כך רוצה שנתקרב אליו ונקיים רצונו? אז מה הבלבול, מה הבלבול??? שיגלה לי מה רצונו וזהו!!!' 

- שאלות יפות, אה?

פעמים רבות אנחנו מרגישים בחיינו: שהגענו למבוי סתום. בטוחים בדרך מסוימת שהלכנו ומתברר למפרע שֶׁהכל שגוי. הערכת מצב בטעות. מצבים שבגלל שרצינו לרצות את הקב"ה קיבלנו על עצמנו דברים והם היו הרבה מעבר ליכולת שלנו. לבסוף: הכל התפרק כמו מגדל קלפים! איזה רצון ואיזה קבלות... לא נשאר כלום. והרגעים האלה, שבהם אדם עומד מול הרצונות שמתנפצים לרסיסים, שוברים את הלב! דכדוך, אכזבה, מעצמו – ומהבורא. 

ומוצא את עצמו שואל: 'רבש"ע! מה כבר רציתי??? לעשות לך נחת רוח! למה מגיע לי הבלגאן הזה?'. 

חוסר הוודאות, שלא יודעים: מה נכון לעשות מה לא? מובילים למצוקה אמיתית. בפרט אחרי מעשה שבהתחלה נראה לנו דבר נכון ורצוי! ובסוף – מפלה גדולה וכִּשלון.

ותשמעו סיפור. סיפור אמיתי! 

איש חסד גדול, לא בעל יכולות כלכליות גבוהות במיוחד, חי בצנעה, בחסכנות, אבל אוהב חסד. אוהב יהודים. רוצה לשמח גם את אבא שבשמים. זה הביא אותו לפתוח: 'גמ"ח הלוואות' לעזור ליהודים הנקלעים למצבים נחוצים. חזון אדיר! הגמ"ח פעל היטב: המוני אנשים פנו אליו נרגשות להודות לו על התמיכה בזמנים הקשים שעברו, מכתבי הוקרה, תודה, נערמו על שולחנו. לא היה מאושר ממנו. אחרי תקופה מסוימת הגיע יהודי, בִּקש סכום גבוה של הלוואה לקניית דירה! – נתן לו את הסכום בחפץ לב. כמובן אחרי שהוא בדק שהוא יכול לעמוד בהחזרים חודשיים. 

סוף הסיפור: מפולת שלא הפסיקה להתגלגל. הבחור ברח עם הכסף...! הגמ"ח היה חסר. הפניות של האנשים לא נתנו לו מנוח. התחיל ללוות כסף לעזור לאחרים. הגיעו מועדי הפירעון שלו לחובות – ולרש אין כל. המצב הכלכלי בבית הסתבך וירד פלאים. תקופה ארוכה הוא גלגל גמ"חים, תוך כדי שהוא ממשיך לנהל את הגמ"ח שלו לאחרים. בשלב מסוים הגיעו החובות למיליונים!! המוצא היחיד: למכור את הבית. 

המצב הבריאותי ירד בהדרגה וגם המצב הנפשי. יום אחד נפל למשכב. מרוב חלישות נפשית לא יכל לצאת מהמיטה 

והגיעו מחשבות קשות: 'למה לי חיים? תראה מה רציתי – תראה מה יצא!'. 

אבל בחסד ה' לסיפור הזה היה סוף טוב. אנשים טובים עזרו לו להֵחלץ מהמצב ולשוב לאיתנו - ברוך ה'! אבל זה סיפור אחד מרבים שמתרחשים כל הזמן והמוטו המלווה אותם זה: 'מה רציתי – ומה יצא!'.

לפעמים יש לנו רצונות שלא מביאים סיבוך גדול כמו הסיפור הזה, אבל ללא ספק כשאנחנו הולכים עם רצון לטוב ובסוף זה לא מתממש, או גרוע מזה – יוצא נזק! ההרגשה שבאה בעקבות זה: בזיון וחלישות הדעת. 

וכאן המקום לחזור ולשאול: 'אז למה הקב"ה לא מגלה לנו מה הוא רוצה מאתנו? וחוסך מאתנו עוגמת נפש?'.

עקר כח הבחירה הסתרת רצונו של הבורא;

עיקר הבחירה: זה שה' רוצה להסתיר את רצונו! כשהקב"ה מוריד נשמה לעולם הוא מכניס לה דעת א-לקית: 'אַתָּה חוֹנֵן לְאָדָם דַּעַת' (תפילת שמונה עשרה) דעת א-לקית, לדעת מה התכלית ומה הרצון של הקב"ה מאתנו. הוא נותן לנו דעת א-לקית. אין ספק, שמי שיתבונן היטב בתכלית העולם מבין: מיד שהעוה"ז חולף כהרף עין! מיום שנולדנו אנחנו בדרך לבית קברות. כל רגע שעובר – לא ישוב. החיים מתקדמים במרוצה מסחררת לעבר הסוף, ככתוב בתהילים: "הָיִינוּ כְּחֹלְמִים" (תהילים קכו, א) רק לפני זמן מועט ראש השנה, תכף חנוכה, עוד מעט ט"ו בשבט, פורים, פסח שבועות – עוד שנה חלפה! 

אני כל שבוע שר ביום רביעי כבר: 'יִשְׂמְחוּ בְמַלְכוּתָךְ שׁוֹמְרֵי שַׁבָּת וְקוֹרְאֵי עֹנֶג שַׁבָּת....'. 

אתם רואים? אנחנו ביום חמישי – מחר שבת. נעשה שבת, יום ראשון, שני, שלישי – עוד פעם שבת. כל כמה דקות שבת!! ואנחנו מתקדמים... והגיל, חביבי, עוברים ספירות... החיים רצים: "גָז חִישׁ וַנָּעֻפָה" (תהילים צ, י). 

אז אל נשלה את עצמנו: 'שנחיה פה לנצח...!' הרי כל אחד מבין היטב שיש סוף לסיפור. ומתי, מתישהו יהיה הצ'ק-אאוט. מה ישאר לאדם? כסף, נכסים, כבוד? - חה! הוא לא לוקח כלום. אפילו מברשת שינים לא שַׂמים לו בקבר. כלום. רק מעשים טובים ואת כל הרצונות היפים שהוא השתוקק ואת כל הדיבורים שהוא שפך לפני הבורא. זה כל אחד מבין. כל יהודי. זה נקודה פנימית אצל כולנו. והיא יודעת בדיוק מה האמת ומה שקר והיא יודעת גם מה ראוי להשתוקק ולכסוף. 

הרבה אומרים: 'הלוואי עליי, הלוואי, הלוואי, הלוואי!' - אבל לא זזים מילימטר... ואם כך זה הדבר, איך זה בפועל בכל אופן נמשכים, נמשכים כמו מגנט לתאוות העולם?

דבר נוסף: אם השי"ת הטביע בנו דעת שנדע מה רצונו, איך אנחנו מוצאים את עצמנו פעמים רבות נבוכים! מבולבלים ואובדי עצות? הרי כל הבעיה שלנו היא שאנחנו לא יודעים בוודאות מה הצִפיה של ה' מאִתנו ספציפית. 

כמה פעמים הרמנו מבט לשמים: 'אבא, גלה לי מה רצונך! אני לא יודע מה לעשות'. 

התשובה היא כך: אכן גלום בתוך כל אחד ואחת מאִתנו סוד. הסוד הוא בעצם הדעת הא-לקית שה' נתן לכל אחד מאִתנו בנפרד והיא יודעת בדיוק מה רצון ה' ממנה. היא יודעת עד כמה היא יקרה הנשמה של היהודי!! ואיזה עוצמות נוראיות יש בו ומה האור שהוא צריך להוריד לעולם, בסיפור חייו הספציפי. אך כל זה בגדר סוד. זה טמון עמוק בתוך הפנימיות ומפעם לפעם מתגלים חלקים ממנה.

למה זה סוד? למה זה לא גלוי? למה הסתיר הקב"ה את רצונו? למה ברא עולם מלשון 'העלם'? 

כדי שתהיה לנו בחירה אמיתית ומאוזנת. הרי אם יפתחו לרגע אחד (1) את השמים ונראה מה אנחנו פועלים בכך שאנחנו ממשיכים ומקבלים על עצמנו את הנהגת הבורא אִתנו. אם היינו רואים כמה רצונותינו הטובים - מזעזעים את העולמות! ומשנים שם את כל המערך וכמה נשמות הצלנו וזכו בזכותנו לצאת מעומק הזוהמה שהיו - היתה מתבטלת באותו רגע כל הבחירה שלנו!!

כל הבחירה היתה מתבטלת, כי היינו יודעים ברור. ואם אתה יודע ברור הכל – נגמר. אין בחירה. אבל זה שאתה כל הזמן לא יודע וספק ו'מה אני צריך לעשות?' והמלחמה!! ואתה כל הזמן מגביר רצונות, מגביר רצונות, מגביר – זה מה שהוא רוצה הקב"ה. וככה אתה מוציא לפועל את כל החלקים האלה שבפנימיות שלך אתה יודע שהם מה שצריך לעשות.

מעשה נפלא מהבעש"ט: אשתי בואי נרקוד!

ועכשיו נשרה השארה ממעשה שהיה בימי הבעש"ט הקדוש! 

פעם אחת (1) ישב רבי ישראל בעש"ט עם חסידיו. כל בני החבורה הקדושה ישבו בסעודת ליל שבת. אחרי שקידש על היין, צחק הבעש"ט צחוק גדול מאוד! 

החסידים התבישו לשאול אותו: 'למה הוא צוחק?' זה לא דבר שראוי אחרי קידוש לצחוק פתאום. ממתי הבעש"ט צוחק ככה פתאום, בלי סיבה, בלי כלום? מה זה? זה לא ביידן... (נשיא ארה"ב, שלוחץ ידים למישהו שאינו נראה ו) 'אין אף אחד'... 

אחר כך התיישב הבעש"ט ליד השולחן כמנהגו תמיד ושוב (2) צחק צחוק גדול!! המתין עוד קצת וצחק עוד פעם, פעם שלישית (3)! לבד, הוא צוחק לבד, בלי שום סיבה. זה היה פלא בעיני הנוכחים. לא ראו מעולם דבר כזה אצל רבם. 

ואז הביטו ברבי זאב קיציס שישאל את הבעש"ט את סיבת הדבר, כי הם ידעו שהבעש"ט מעשן מקטרת במוצאי שבת ורבי זאב נוהג לשאול אותו על דברים שארעו ביום שבת. 

והוא שאל אותו: 'רבנו! מה טיבו של הצחוק שכבודו צחק אמש?', 

אמר לו: 'אני אראה לכם את סיבת הדבר'. 

בכל מוצאי שבת נהג הבעש"ט לנסוע מעט מחוץ לעיר וגם בפעם הזאת ציווה את המשרת הגוי: 'לרתום את הסוסים' וציווה על בני החבורה: 'לשבת עמו בעגלה ותביאו לי גם את הבגדים המיועדים ליום חול'. 

עלו החסידים לעגלה, נסעו עמו כל הלילה, לא יודעים לאן. עם בוקר הגיעו לעיר קוזניץ'. בעיר הזו כבר הכירו את הבעש"ט לתהילה וכששמעו שהוא הגיע לעיר התרגשו כולם והכינו אותו לבית של אחד מפרנסי העיר, איש רם מעלה, כדי שיתגורר בזמן שהותו בעיר אצלו. 

אחרי תפילת שחרית ציווה הבעש"ט: 'שיביאו אליו את רבי שבתאי, כורך הספרים'. 

הפרנס אמר לבעש"ט: 'מה לכבודו ולאיש זקן זה? זה אדם פשוט! מאנשי עירנו. אמנם הוא איש ישר, אבל פשוט מאוד ואינו בקי בתורה', 

- 'אף על פי כן אני רוצה שיבוא אלי' אמר הבעש"ט. הביאו את האיש. 

אמר לו הבעש"ט: 'תקרא בבקשה גם לאשתך לבוא לכאן'. קראו לה, באה. 

אמר לו: 'עכשיו, רבי שבתאי! ספר לנו מה עשית בליל שבת ואל תסתיר דבר ותאמר את כל האמת!'. 

כולם הטו אוזנם לשמוע מה יספר האיש. 

ואז הוא פתח ואמר: 'לא אסתיר מכם דבר. אספר כל מה שנעשה עמי. ואם חטאתי – תנו לי דרך לעשות תשובה על חטאי. 

אני מתפרנס ממלאכתי, מלאכת כריכת ספרים. בעבר היתה פרנסתי מצויה והיה לי אפילו רווח מועט. נהוג היה בביתי ביום חמישי לאחר חצות היום קנינו את כל צֹרכי השבת: קמח, דגים, בשר, נרות ושאר הצרכים. ביום שישי לקראת שבת היתי מסיים מלאכתי והולך לבית הכנסת לקרוא ספר 'שיר השירים' את הפיוטים, פרקי משניות שנדפסו בספר התיקונים ליום השבת והייתי נמצא בבית הכנסת עד לאחר תפילת ליל שבת. כל ימי נהגתי כך. 

כעת זקנתי והשתנה מזלי: אין לי כוח להתפרנס ממלאכתי ואני חי חיי צער ועוני. איני יכול להביא לביתי צרכי שבת כפי שהייתי רגיל. אבל איני מוותר על המנהג לבוא לבית הכנסת ביום שישי לקראת שבת, יקרה מה שיקרה! אני עושה את זה כי אני רגיל שנים. 

בערב שבת האחרון הגיעה השעה שאני רגיל ללכת לבית הכנסת ולא היתה בידי פרוטה אחת (1) לצרכי שבת. קמח לא היה להכין חלות. מעולם לא נצרכתי לצדקה וגם הפעם לא רציתי לבקש נדבה בפתחי הבתים, או להשתמש בקופת הציבור. 

אמרתי: 'מוטב להתענות ביום השבת ולא לקחת מתנת בשר ודם'. 

אבל, חששתי, שאשתי הזקנה לא תוכל להתאפק והיא תקח מהשכנות נר, או חלה, או דגים, או בשר. 

בקשתי מאשתי: 'לא לקחת מתנה משום אדם. אפילו אם יפצירו בהּ!' כי עם ישראל קדושים הם, יראו שלא הכנתי דבר לשבת, יפצירו שתקבל מידם. אשתי הבטיחה כרצוני. לא זזתי עד שתקעה לי לחיצת יד 

ואמרתי לאשתי: 'בסיום התפילה אני לא אצא מבית הכנסת עם שאר הציבור, שלא ישאלו אותי: 'למה הנר לא דולק בבית?' לכן אני אמתין בבית הכנסת עד שיצא אחרון המתפללים ורק אז אני אבוא הביתה. ונקבל באהבה את מה שנגזר עלינו מן השמים'. 

והלכתי לבית הכנסת בצום. אשתי נִקתה את הבית במטאטא ובחורים ובסדקים ופתאום מצאה כפפות ישנות שאבדו לה לפני שנים! בכפפות היה עיטור של כפתורים ופרחים עשויים כסף וזהב!! כמו שנהגו אחינו בית ישראל בימים עברו. הלכה מיד אשתי לצורף, מכרה את הכסף שעל הכפפות ובתשלום שקִבלה הספיק לכל צרכי השבת!! ואפילו ליום ראשון. קנתה חלה, בשר, דגים ושאר דברים והכינה הכל לכבוד שבת. 

ידעה אשתי שאתעכב בבית הכנסת, לכן קנתה נרות גדולים לכבוד שבת, שידלקו זמן רב. בתום התפילה יצאו כולם מבית הכנסת, פניתי לביתי. מרחוק ראיתי נר דולק. 

אמרתי: 'וואי, אשתי הזקנה לא יכלה להתאפק ובִקשה עזרה מאנשים'. 

באתי הביתה, ראיתי שולחן ערוך, חלה, דגים, יין לקידוש. אמרתי בלב: 'אם אני אקניט אותה – אני אקלקל אל יום השבת'. התאפקתי. אמרתי את הקידוש, אכלתי מהדגים 

ואחר כך בקול רך: 'רואה אני כי לא יכולת לקבל את מזלנו הרע'. 

והיא לא הניחה לי לסיים את דברי ואמרה לי: 'הזוכר אתה את הכפפות עם כפתורי הכסף שאבדו כבר לפני כמה שנים?' 

- 'כן, אני זוכר', 

- 'מצאתי אותם היום כשטאטאתי את הבית! ואת הכסף ומכרתי לצורף ומזה קניתי צרכי שבת'. 

זלגו עיניי דמעות של שמחה! הודיתי לא-לקים ששלח לי לכבוד שבת. לא יכולתי להתאפק. לקחתי את אשתי ביד 

ואמרתי לה: 'אשתי, בואי נרקוד!' 

ורקדנו, רקדנו מרוב שמחה! אחרי שאכלתי את המרק, עלתה שמחה בליבי שוב 

ואמרתי לה: 'בואי נרקוד!' ורקדנו, רקדנו. 

ואחרי שאכלנו את הלפת עוד ריקוד! עוד פעם רקדנו. וזו היתה שבת כיד המלך. אז רקדתי שלוש (3) פעמים עם אשתי אתמול בלילה, כי לא יכולתי להכיל את השמחה שה' נתן לי את הזכות להתענג בשבת על בשר ודגים! מתנת א-לקים ולא מתנת בשר ודם. 

ועתה, רבנו! אם חטאתי כשרקדתי עם אשתי בשבת – אני מבקש ממך, תגיד לי מה הדרך לעשות תשובה ואני אעשה כדברך. וא-לקים יודע: שכוונתי היתה רצויה להודות לו על החסד שעשה עמי'. 

כשסיים רבי שבתאי את הסיפור, אמר הבעש"ט לתלמידים: 'תאמינו לי! שכל המלאכים בשמים צחקו ורקדו עמו. ומזה אני גם שמחתי וצחקתי גם אני'. 

אחר כך קרא הבעש"ט לאשתו של רבי שבתאי ושאל אותה: 'מה תרצי? אם תרצי עושר וכבוד לשארית ימיך – אתן לך. או בן שיוולד לך לעת זקנתך!'. 

רבי שבתאי ואשתו היו חשׂוכי בנים. 

ענתה האשה: 'כמה אני עוד אחיה, חמש (5), עשר (10) שנים? אני כבר קרובה ולגיל שבעים (70) וכך גם בעלי. מוטב אם אני אשאיר אחרי בן הגון!', 

אמר לה הבעש"ט: 'אם כך, אבשר לך: בעוד שנה תלדי בן ותקראי לו: 'ישראל' כשמי והבן הזה יאיר וישַׂמֵחַ נשמתך לאחר מותך. ואם תודיעו לי את הלידה – אני אגיע לבית מילה ואהיה הסנדק שלו.' 

וכך היה כדבריו של הבעש"ט, לשנה הבאה היא ילדה בן והבן הזה קראו לו: 'ישראל!' וזה המגיד מקוזניץ' שנודע כצדיק גדול, ענו וקדוש. 

זה היה בזכות הריקודים. שלשה (3) רִקודים עם האשה, לקבל מתנת שמים ולא מתנה מבשר ודם!

אומר רבי נתן מברסלב (ליקוטי הלכות): 'כי זה כלל גדול: כל העולם לא נברא כי אם בשביל הבחירה. ועל כן הבחירה יש לה כוח גדול מאוד-מאוד כמבואר בכל הספרים. ועיקר כח הבחירה זה שהשי"ת העלים והסתיר את רצונו בהסתרות והעלמות גדולות, רק נתן לנו כוח ודעת באדם, שצריך לבלות את כל הימים לבקש ולחפש אחר רצונו יתברך. ולבטל את כל הרצונות כנגד רצונו יתברך!'

הרב שליט"א והקהל שרים: 'ואפילו בהסתרה שבתוך ההסתרה בוודאי גם שם נמצא השי"ת... גם מאחרי הדברים הקשים העוברים עליך אני עומד...'. 

תודה רבה.

חלק השאלות ותשובות...