היכל הזכות - חלק ח | הרב אמנון יצחק

נציב יום: רפואה שלימה למיכאל בן סימה - מהרה.

היכל הזכות ח'.

אנחנו בכלל ו': 'חייב אדם ללמד זכות על קטן כמו אצל גדול, וכן קטנה כמו גדולה. 

יש שמסתפקים בזה כי עיקר הספק היא עיקר מצוות דן לכף זכות זה על עבירות ומצוות, וקטן אינו מצווה על מצוות וממילא רצו לומר שאין חיוב לדון אותם לכף זכות. 

אבל מצד שני הם בכלל "עמיתך" כמו שמבואר בחפץ חיים (כלל ח' סעיף ג') בספר החינוך (מצוות שלח) ובמנחת חינוך (שם) ואם כן מצווה זו גם כן מוטלת עליהם והניחו את זה בצריך עיון. 

אבל אומר המחבר: 'לפי מה שדנו ואמרנו בענין של לדון לכף זכות כדי שלא יבואו לידי קטטה ומחלוקת, אז אם אתה לכף חובה את הילד, אז זה משליך על ההורים שלו; 'איזה חינוך נתנו לו!' וזה... וזה יכול לגרום למחלוקות ודברים ובלאגן. 

ודבר שני יש גם 'אונאה' בקטן שאסור לצער את הקטנים, איסור הונאת דברים ויכול להיות גם מזה נזק שדנים אותו לכף חובה, כי אז יכולים להעניש אותו, ואם יענישו אותו באופן חמור על לא עוול בכפו כי טעו! לא דנו אותו לכף זכות, טעו. אז זה יכול להשפיע עליו לרעה כל ימי חייו, 

שהוא יגיד: 'ככה עשו לי?!' והוא יכול לעשות דברים נגד לאורך שנים רבות...! בגלל שדנו אותו בשגגה, בטעות, במזיד, איך שתרצו... 

לכן: 'חייב אדם ללמד זכות על קטן כמו על גדול וקטנה כמו גדולה'. 

יש חיוב על ההורים לחנך את בניהם למצווה נשגבה זו של: "בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ" (ויקרא יט, טו) ו: 'הוי דן את חברך לכף זכות' והחיוב הזה של לדון לכף זכות שייך גם אצל נשים, ונראה שיש חיוב לדון גם מת לכף זכות, כל זה אצל סתם מת, אבל על תלמיד חכם שמת - נראה שיש חיוב יותר גדול לדון לכף זכות!' 

אז פה המחבר משתמש ב: 'נראה'. קודם כל הוא אומר: 'נראה שיש חיוב לדון לכף זכות' ואח"כ הוא אומר שאצל תלמיד חכם: 'נראה שיש חיוב יותר גדול לדון לכף זכות', והוא נכנס לברור ההלכה קצת ואומר: 'שהוא השתדל לברור את ההלכה קצת אם יש חיוב והוא מעלה את מה שעלה אצלו, אומר: 'בגמרא (ברכות יט): 'אמר רבי יצחק: 'כל המספר אחרי המת - כאילו מספר אחרי האבן!' 

תספר על אבן תגיד: 'האבן הזאת שחורה! היא לא טובה וזה...' אז מי שמספר אחרי המת זה כמו שמספר אחרי האבן, האבן לא יודעת, לא שומעת, לא נפגעת, לא כלום, אותו דבר. 

זה אמר רבי יצחק. 'איכא דאמרי: 'דלא ידעי' יש אומרים שהמתים בכלל לא יודעים שמדברים עליהם פה, כן מדברים... 'ואיכא דאמרי: 'דידעי ולא אכפת ליה' יש אומרים: כן הם יודעים מה שמדברים עליהם פה למטה, אבל לא אכפת להם, בעולם החארטות למטה מדברים? שידברו...

'איני, והא אמר רב פפא: 'הא דאשתעי מילתא בתרי דמר שמואל ונפל קניא מטללא ובזעא לארנקא דמוחא!' אַה אתה אומר ככה? איך אתה אומר שלא אכפת להם, רב פפא אומר: 'היה מעשה שמישהו דיבר אחרי מותו של מר שמואל, גינה אותו - ונפל קנה גדול מהגג ופיצץ לו את המוח!' ככה אומר רש"י. 

מתרצת הגמרא: 'שאני צורבא מרבנן דקוב"ה תבע ביקריה' - זה שונה פה הדין, נכון לפי מה שאומר שהם לא אכפת להם - כן, אבל להקב"ה אכפת! ואם מדברים על תלמיד חכם - הקב"ה תובע את כבודו; 'אתה דיברת על תלמיד חכם לאחר מותו? אתה תקבל עונש!' 

אז משמע לפי זה עד עכשיו דאין איסור לדבר לשון הרע על מת עם הארץ, רק על מת תלמיד חכם שה' מקפיד. 

אולם באו הקדמונים ועשו 'חרם!' למי שידבר על מת, אפילו על עם הארץ, ונפסק בשולחן ערוך (אורח חיים סימן תרו' סעיף ג') והמקור של הדברים הוא במרדכי (בבא קמא אות קה'-קו') ונפסק גם להלכה בחפץ חיים (כלל ח' סעיף ט'). 

והנה יש לעיין: כי לכאורה משמע, היות שהמת לא יודע או אפילו יודע ולא אכפת לו, אין איסור לספר בגנותן, אולם ברבנו יונה (שער שלישי מאמר טז') איתא וזה לשונו: 'והמספר לשון הרע – שתים (2) הנה קוראותיו; הנזק והבושת אשר יגרום לחברו, ובחירתו לחייב ולהרשיע את חברו בשמחתו לאידם!' ונפסק להלכה בחפץ חיים בכמה מקומות. ואם כן אף על פי שלא יגיע הצער ובושת למת, אבל על כל פנים יש לו את החלק שהוא בוחר לחייב ולהרשיע את חברו ואם כן לכאורה צריך להיות אסור ככל שאר לשון הרע שיש לו אחת משני הדברים שהזכיר רבנו יונה ואסור. 

הוא יחזור בו בסוף מזה כי זה לא בדיוק, החלק השני: 'הוא בוחר לחייב ולהרשיע את חברו ושמחתו לאידם'... 

והנה מכוח קושיה זו ברצוני היה לומר: שלעולם יש איסור לספר על כל מת אפילו מדינא דגמרא! אך רבי יצחק בא לחדש שאין כאן פגיעה בבין אדם לחברו, רק בבין אדם למקום, כמו שראינו שהקב"ה מקפיד אם מדברים על תלמיד חכם. ועיין בחפץ חיים (סוף כלל ד') יש בזה נפקא מינא להלכה. והיות שהקדמונים ראו שיש לטעות מכוח גמרא זו ולומר: 'שמותר לספר לשון הרע על מת לכתחילה', ממילא עשו חרם בזה! 

מה זה החרם? המשנה ברורה (סימן תר"ו על סעיף ג') אומר שזה לא חרם ממש, אלא שיעשה רק תשובה על זה, וממילא נראה לומר שזה היה טעם החרם שבאו לחזק את מה שיש כבר. ושמחתי לראות שהגאון ר' אברהם גניחובסקי זכרונו לחיי העוה"ב (אגן הסהר עמוד 286) מדקדק כך גם מדברי ה"אליה רבה" (אורח חיים סימן תר"ו סעיף קטן ז') ששם ה"אליה רבה" מבאר באריכות את טעם חרם הקדמונים היה כדי לחזק האיסור שבאמת יש כבר. והנה באמת ראיתי שכתבו כמה פוסקים: דאין כאן איסור תורה לספר לשון הרע על מת, ואולי יש לתרץ קושיה הנזכרת לעיל לתרץ שיטתם, שלשון רבנו יונה שאמרנו: 'ובחירתו...' זה הצד השני: 'ובחירתו לחייב ולהרשיע את חברו ושמחתו לאידם' לגבי מת לא שייך כל כך, מה זה 'שמחתו לאידם'?! אז ממילא אין איסור לשון הרע עליהם. 

נמצא מכל הנזכר לעיל שלגבי לשון הרע יש מחלוקת הפוסקים: אם זה מן התורה או לא, אולם לגבי דן לכף זכות, קשה לומר שיש חיוב, שאדם מתחייב אם הוא ידבר לשון הרע שהוא לא דן לכף זכות, למה? כיון שאין כאן פגיעה כלל! או שהם לא יודעים או שהם יודעים ולא אכפת להם. וכן טעם שני של רבנו יונה גם כן אין כאן, שהוא 'מחייב אותם' מה מחייב אותם?! הם לא פה בכלל, 'ושמח לאידם' מה יש לשמוח?! כאילו איפה הם. 

אולם מצד שני, יש לומר: שהיות שראה בחייו של הנידון איזה ענין שיש חיוב לדונו לכף זכות, הרי למה הוא אומר עליו אחרי - כי הוא ראה בחייו עליו משהו, אבל אז כשהוא ראה עליו היה צריך לדון אותו לכף זכות! ואחר כך מת הבן אדם, אז אפשר לומר שלא פקע החיוב לדון לכף זכות, אז אולי נשאר החיוב עדין. אבל אם נעיין לקמן (כלל השביעי מחר בלי נדר) משם משמע שכל פעם שחושב מזה יש חיוב חדש! כל פעם שהוא חושב על מישהו 'כף חובה' - יש לו חיוב חדש שהוא מתחייב מחדש, וממילא חל עליו החיוב כבר אחר המיתה, ואז אולי אינו חייב. 

אבל בפתחי תשובה (יורה דעה סימן ר"מ סעיף קטן י"ד בשם המהרש"ל) כתב: 'שיש מצוות: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט, יח) לגבי מת, ויש כאן בפתיחה (עשין ב' שנאמר על זה משהו) ממילא נראה שיש כאן חיוב לדון לכף זכות. 

בקיצור, בענין המתים עדיף שלא לדבר לאחר מיתתם, זה לא מעלה ולא מוריד. אלא אם כן בן אדם צריך להביא דוגמא שהדוגמא תלמד ותזהיר ותציל מאיסורים, כמו שהתורה פרסמה על מרים! למה התורה מפרסמת על מרים שהיא נצטרעה?! היא היתה צדיקה גדולה! והכל למה יש ענין לפרסם, לדוגמא את אהרון לא פרסם הכתוב, אהרון גם נצטרע וגערו ברבי עקיבא שהוא גילה את זה! אבל רואים שהתורה בשביל להציל אחרים מאיסור, אז היא מביאה את הדוגמא - בשביל שינצלו! לא בשביל להגיד לשון הרע על מרים, הפוך! בשביל להציל אחרים ולהגיד שהקב"ה לא חס אפילו על הצדיקים הכי גדולים בדברים כאלה.

עכשיו, לחזק את הענין נביא סיפורים קצרים, מעשים שהיו שילמדו אותנו את הדברים, חלק מהם אמרנו בעבר, חלק אמרנו בזמן הקרוב וחלק לא אמרנו, חלק שמעו פה וחלק לא שמעו, אז אני מביא עוד פעם. 

באחד השיעורים בפרקי אבות סיפר הרב ברוך רוזנבלום שהיה מעשה איתו, חזר בטיסה מניו יורק פגש במטוס ראש ישיבה ידוע ומפורסם שישב לפניו ובלי משים הסתכלתי עליו, כי הוא היה בשדה הראיה שלי, אחרי ההמראה התארגנה קבוצה לתפילת ערבית וראש הישיבה לא קם להתפלל, אז הנחתי: 'שהוא התפלל ערבית כבר לפני שיצא לדרך!' הגיעה הארוחה וראש הישיבה סרב לאכול ממה שהגישו במטוס והוציא מהתיק שלו כריך והתחיל לאכול בלי נטילת ידים ובלי ברכה, חשבתי: 'אולי הוא כבר נטל ידים בשדה התעופה והתכוון להמשיך את הסעודה במטוס...' אבל ראיתי שאחרי שהוא סיים לאכול הוא גם לא ברך ברכת המזון - זה כבר צרם לי! החלטתי: לעקוב אחריו. עם שחר כולם מתארגנים לשחרית הוא ממשיך לישון, ניסו להעיר אותו ואפילו למנין השני הוא לא הצטרף, בארוחת הבוקר שוב אוכל בלי נטילה, בלי ברכה לא ראשונה ולא אחרונה, אַה זה כבר 'חילול ה'!' התפלאתי: מה זה הדבר הזה?! אחרי הנחיתה ראיתי אותו נשאר ליד המטוס ולא מצטרף לשאר הנוסעים, המשכתי לעקוב אחריו, פתאום ראיתי אמבולנס מתקרב והורידו ארון מתים, זה היה ארונו של אביו, באותו רגע הבנתי: 'ראש הישיבה היה 'אונן' ואסור לו לקיים מצוות! ואני לא השכלתי לדון אותו לכף זכות'.

מעשה נוסף; 

מלמד בתלמוד תורה 'עץ חיים' ירא שמים מרבים, מסור מאד לתלמידים, היה מקפיד מאד על הזמנים ושימש דוגמא אישית לכולם, בוקר אחד אֵחר וכדי להמעיט את הנזק נסע במונית ובפתח חיכתה לו הפתעה! התלמידים היו נרגשים ומצפים, הם לא רגילים שהמלמד הזה מאחר, אף פעם הוא לא מאחר! פתאום הוא ראה ילד אחד מניף את היד ומצביע על השעון, המלמד היה נסער מהאיחור שהוא אחר, מותש מהמאצים להגיע מהר ככל האפשר, וראה בחוצפה את התלמיד שמעיר לו על האיחור...! התגובה של המלמד לא היתה שקולה והוא העניש את התלמיד בחומר הדין!! 

לאחר זמן נודעה לו הטעות החמורה והמצערת ואת הנזק הנורא שהוא גרם בעקבות התגובה. התלמיד היה יתום מבית עני, ואחרי מאמצים מרובים הוא זכה לשעון חדש! התלמיד העריך ואהב את הרב וביקש לשתף אותו בשמחה!! לכן שהגיע המלמד לא יכול היה להתאפק וניסה להראות לו שקנו לו שעון חדש ולכן הוא הצביע על השעון, והמלמד לא דן אותו לכף זכות. 

גם אם אנחנו נדון את המלמד עכשיו לכף זכות, האם ניתן בכלל לתאר את הנזק החינוכי שנגרם לתלמיד?! עוגמת הנפש! יסורי הנפש למלמד עצמו אח"כ... רק תגובות שקולות ומתונות לאחרי נסיונות לדון כל מעשה, יכולות למנוע תקלות כאלה.

יהודי ניגש לרב ואומר לו: 'אני הייתי בשיעור שלך: ושמעתי 'שצריך לדון לכף זכות!' יש לי שכן שהיחסים לא טובים אתו והוא מחתן אחד מהבנים והוא שלח לי מעטפה ריקה, כמו שאני מכיר את טבעו היתה לו כוונה להראות שהוא בדווקא לא מזמין אותי לשמחה שיש לו, האם גם במקרה זה אני צריך לדון אותו לכף זכות; שאולי הוא כן רצה להזמין אותי וחשב לתומו שבתוך המעטפה יש הזמנה, אלא שמשום שיבושי הדפסה היתה זו הזמנה ריקה?' 

כמובן שאמר לו הרב: 'שגם בזה ראוי לדון לכף זכות! כי הרי לא פותחים כל הזמנה והזמנה לבדוק שבאמת מודפס בתוכה הכל...' 

'אחרי כמה ימים' אומר הרב: 'שהוא קיבל הזמנה מידיד גדול ופתח את ההזמנה והיא ריקה! חשבתי: 'מה קורה כאן? קיבלתי הרבה הזמנות בחיי ואני לא זוכר אפילו פעם אחת הזמנה ריקה, ולמה זה? אלא הבנתי שבהכרח אות מהשמים לומר שגם במקרה של אותו אברך שאמרתי לו: 'שצריך לדון לכף זכות!' הראו לי מן השמים כמה צריך להשתמש אפילו בסברא עקומה שברא הקב"ה - בשביל לדון לכף זכות!!'.

עוד מעשה; 

סיפר ר' אריה לוין זכרונו לחיי העוה"ב, שהשתתף בהלוויה של אחד מנקיי הדעת בירושלים והוא ידע שלנפטר החשוב היה ידיד ורֵע מזמן ארוך והיו נאהבים ונעימים בחייהם, עבדו בצוותא שלושים (30) שנה. לפתע! ראיתי: שידידו פורש מן הלוויה בתחילת הדרך ולא מלווה את חברו לבית עולמו כראוי. במקום זאת נכנס לחנות פרחים וקונה עציץ, חשבתי בליבי: 'כך נוהג ידיד לחברו הקרוב שהטיב עימו בחייו ולא גומל 'חסד של אמת'?! מה, אין שעה אחרת לקנות עציץ, דווקא בשעת הלוויה?!' 

כדי לא לעבור על המצווה: "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ" (ויקרא יט, יז) ניגשתי אליו, והוכחתי אותו על פניו ואמרתי לו: 'ילמדני! ואדע גם אני, הלא שנים הייתם חברים טובים, מדוע פרשת מהלוויה לקנות עציץ?' 

'כבוד הרב!' הוא הסביר לי ואמר: 'שנים אני מטפל במצורע אחד והוא מת אתמול, מטעמים מובנים החליטו הרופאים שאינם יהודים: 'לשרוף את כל בגדיו וחפציו כולל זוג תפילין!' כי הוא מצורע. התקוממתי בכל ליבי שלא ישרפו ח"ו את התפילין ואז סוכם ביני לבין הרופא: שעד שתים עשרה (12:00) בצהרים אביא עציץ, והתפילין יונחו בתוך העציץ העשוי חרס ויגנזו בתוך האדמה כדין!' ולכן הייתי מוכרח לרוץ לקנות את העציץ לקבור את התפילין'. 

'מאז' הוסיף ר' אריה לוין: 'קיבלתי על עצמי לדון כל אדם לכף זכות!'.

עוד דוגמא; 

מעשה בשני (2) תלמידי חכמים, עמדו ברחוב ושוחחו ביניהם בדברי תורה, והנה ראו חבר מגיע לקראתם והופתעו כשהוא התקרב והבחין בהם עבר במכוון לצד השני של הרחוב! הדבר היה בולט, זה היה בכוונה תחילה, ולא הבינו: 'מה קרה לו?' אחרי כמה ימים הדבר העיק עליהם והחליטו לשאול אותו, כך צריך, לא לחשוד אנשים בחינם, לברר. 'ולא הבנו מה קרה' מה השיב להם? 

- 'אל תחשדו בי! אוהב אני אתכם אהבת אמת 'אהבה שאינה תלויה בדבר' באותה הזדמנות שעליה אתם מדברים, אני החזקתי בידי נֵפל והולכתי אותו לקבורה 'עוּבַּר' ומכיון שעמדתם תחת אילנות שסיככו והאהילו עליכם, חששתי: שמא אחד מכם כהן ולא רציתי לטמא אותו!' 

מי היה מעלה על דעתו שזאת היתה הסיבה? 

אז לפעמים צריך לעקם את השכל כדי למצוא נקודות זכות על מעשה חברנו. 

מבהיל על הרעיון! 

'והוי דן את כל האדם לכף זכות' כמו שלמדנו בפרקים הקודמים ואם ירצה ה' נמשיך, ועל תורה כזאת שאנחנו קיבלנו מהקב"ה חייבים: 'הַכֹּל יוֹדוּךָ וְהַכֹּל יְשַׁבְּחוּךָ וְהַכֹּל יֹאמְרוּ אֵין קָדוֹשׁ כַּה'!'...

"ושמחת בחגך והיית אך שמח"...

'ר' חנניא בן עקשיא אומר...'