כלים לחינוך הילדים - חלק א | הרב אמנון יצחק

נציב יום; 

לעילוי נשמת: לאקו אסרס בן מיתן - מנוחתו עדן. 

והתורם לנציב יום - יזכה לתשובה שלמה, בריאות, נחת, שמחה, זיווגים הגונים, ילך בדרך האמת של קהילות פז, ישועות, הצלחות, וכל טוב סלה בתוך כלל ישראל מהרה אמן.

עצות והדרכות לחינוך הילדים

אחד הנושאים הבוערים בדורנו: חינוך הילדים. נושא מורכב, קשה. כל ילד עולם בפני עצמו.

שאלה ראשונה: מהו חינוך ילדים? יש שהולכים סחור-סחור סביב הנושא, קוראים ספרים, משתתפים בהרצאות, בוחרים מוסדות חינוכיים בעלי שם טוב, ובכל זאת פעמים רבות מעלים חרס בידם. 

הסטייפלר הקדוש היה רגיל לומר: 'אין מציאות של חינוך ילדים, אלא ילדים שגדלים בבית שהאמא מתפללת מילה במילה, ונושאת עיניה לשמים: 'שילדיה יהיו מוצלחים!' – הם מבינים יותר גמרא ומשנה מילד אחר!! ילדים שגדלים בבית שהאמא אומרת כל ברכה בנחת ובכוונה - יש להם מידות טובות יותר! ופחות חוצפה!! יותר מכל קלטת חינוכית, כביכול: ברכת 'שהכל נהיה בדברו' של אמא יהודיה הנאמרת בקול בבית - פועלת רבות יותר מכל דבר אחר. ילדים הגדלים בבית שהאמא מוותרת לאבא, ולא מעירה לו הערות אפילו לא בחדרי חדרים – הם נעשים בעלי מידות והבנה נפשית גבוהה וקדושה יותר מכל ילד אחר! ילדים שגדלים בבית שהאמא מברכת ברכת המזון בקול - יש להם שמירה ממחלות, מתאונות דרכים והגנה עצומה בשמים.'

"אַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ" (משלי א, ח). רבנו החפץ חיים אומר ב'משנה ברורה': 'שתמיד תהא תפילת האם שגורה בפיה להתפלל על בניה: 'שיהיו לומדי תורה, צדיקים ובעלי מידות טובות!' ותכוון מאוד בברכת 'אהבה רבה' ובברכת התורה בשעה שאומרת: 'ונהיה אנחנו וצאצאנו', וכן כשאומרת בתפילת 'ובא לציון' את המילים: 'למען לא ניגע לריק ולא נלד לבהלה'.' גם הבעל יכוון בזה.

מאיזה גיל לחנך את הילדים? 

ידוע המעשה המפורסם, שזוג צעיר באו לפני החפץ חיים ושאלו את הרב: 'מאיזה גיל עליהם להתחיל לחנך את הילד?'

 השיב להם החפץ חיים: 'אתם באיחור של עשרים שנה!'. 

לא הבינו. הילד רק נולד, איך הם כבר באיחור? 

אמר להם: 'כדי לחנך את הילד עליכם לחנך את עצמכם קודם. וזה הייתם צריכים לעשות לפני עשרים שנה.'.

הגאון רבי אליהו דסלר זצ"ל בעל ה'מכתב מאליהו' מבאר את הפסוק (משלי כ, ז): "מִתְהַלֵּךְ בְּתֻמּוֹ צַדִּיק אַשְׁרֵי בָנָיו אַחֲרָיו" - כל אדם שעמל ויגע על מידה מסוימת לתקן אותה כראוי – עוברת לילדיו בירושה בקלות. זאת אומרת, אם אתה רוצה שהילדים שלך יהיו בעלי מידות טובות – תעבוד על שלך קודם, ועל ידי זה יקבלו אותן בירושה.

כשאברהם אבינו ביקש מאליעזר: 'להביא אשה לבנו, ליצחק', השביע אותו: 'לא להביא לו אשה מבנות כנען בשום פנים ואופן!' "כִּי אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי תֵּלֵךְ" (בראשית כד, ד), 

ושואלים המפרשים: 'לא מובן, בזמנו של אברהם אבינו כולם עבדו ע”ז, גם אלה וגם אלה, מה זה משנה מאיפה אליעזר יביא אשה ליצחק? מדוע אברהם אבינו התעקש: 'שהאשה תהיה דווקא מארצו ומולדתו, ולא מארץ כנען!' ?'.

באמת כולם היו רשעים ועובדי ע"ז, אבל עדין היה הבדל ביניהם; בארץ מולדתו של אברהם - האנשים היו בעלי מידות טובות! ולכן יש להעדיפם; כשאדם עובר עברות או חלילה עובד ע”ז, יכול להיות שבאיזה זמן הוא יחזור בתשובה!! אבל מידות רעות או טובות - עוברות בירושה! לכן אברהם הקפיד להביא אשה לבנו יצחק דווקא ממקום שאנשים בעלי מידות טובות שקל להם ביום מן הימים לחזור בתשובה. 

הראיה: שאליעזר בחן את רבקה בחסד; "וְאָמְרָה שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה" (בראשית כד, יד) הרי שזאת האשה המיועדת ליצחק! למה? פעולה זו מראה שיש לה מידות טובות, ואם היא כזאת – היא תתאים ליצחק בן אברהם.

הגמרא אומרת (סוכה נו): "שותא דינוקא בשוקא - או דאבוה או דאימיה!" - הדיבור שאתה שומע את הילד ברחוב מדבר - זה או מאבא שלו או מאמא שלו הוא לקח. אז אם הוא מתחצף ומתנהג בחוסר דרך ארץ - זה הגיע מהוריו. 

ישאל השואל: 'יכול להיות שההורים שלו צדיקים, בעלי מידות טובות, "ויצא" להם ילד כזה?', 

חכמים חולקים עלינו בזה וקובעים כלל: לא יכול להיות שילד מתנהג כך אם זה לא הגיע מאביו ומאמו.

זאת אומרת, היסוד והשורש לחינוך הילדים – זה ההורים עצמם! ככל שההורים עבדו על עצמם ועל מידותיהם כך הילדים יצאו מחונכים יותר. ואם חלילה הפוך, אז מה אתה רוצה בעצם מהילדים?!

עדין צריך להבין: מה הכוונה שהחוצפה של הבן באה מההורים? האם בהכרח שהאבא או האמא מתחצפים למישהו? 

כן! יכול להיות שהאמא מתחצפת לבעל והבעל מתחצף לאשה. 

אם חשבנו 'להתחצף' זה רק מול הורים או מורים, הרי לנו שגם בתוך הבית מול הבעל או האשה – זה נחשב גם התחצפות. אשה שלא מדברת בצורה מכובדת לבעלה ומתפרצת עליו, מרימה את הקול - זה נקרא להתחצף. 

בעל שלא מדבר בצורה ראויה ומכובדת כלפי אשתו, או מתפרץ עליה ומבזה אותה, זה נקרא: 'מתחצף!'. כשהם עושים זאת, הילדים ילמדו גם הם להתחצף.

לפעמים החוצפה של ההורים תהיה מכוונת נגד השכנים, והאבא ידבר בתוקפנות כלפי השכן או כלפי הבנים שלו שעשו רעש. ואם גם לא אמר זאת ישירות לשכן, אבל הוא כועס בבית ורוטן על חוסר הסבלנות בתוך הבית, הילדים מביטים ושמים לב לזה. 

אבא חכם - פועל בצורה הפוכה: עם כל הקושי ידון את השכן ואת בניו לכף זכות ליד ילדיו, 

ויאמר: 'למה לא? קצת רעש, מותר. מה יש בזה? הם בני אדם, רוצים לשחק. נוותר להם ונתגבר על זה שזה מפריע לנו.'. 

ככה מתחנכים ילדים לחינוך טהור לוותר וגם לקבל טעויות והפרעות של שכנים.

אז העיקר לזכור: עיקר החינוך מתחיל ונגמר בהורים. כשההורים נזהרים בכבוד השני ועובדים על מידותיהם המידות עוברות לבנים בירושה ויתנהגו במידות אציליות.

כל ילד, מרגע שנולד, מסתכל על ההורים בעלי הסמכות העליונה, והם המובילים והמשפיעים. והוא לא יכול בשלבים הראשונים של חייו להכניע את ההורים. 

אדרבה! רואים שהוא נועל את הנעלים של אבא, הוא רוצה להיות כמו אבא, כל מה שהוא רואה שאבא לובש, עושה, אוכל, טועם, נוגע, מדבר – הוא משתדל לחקות אותו. גם את האמא.

ברוב המקרים, הילד מרגיש דבר מובן: שעליו לנהוג כפי דרכם. לפי ההנהגה וההשקפה של ההורים מבלי לפרוץ את המסגרת. דבר זה יכול להמשך אפילו לגילים בוגרים. מתי זה ישתנה? כשההורים בעצמם יפרצו את המסגרות והחומות שבנו: כאשר אחד מההורים לא יתיחס בכבוד מספיק כלפי השני - זה מוריד מהילדים את רמת הכבוד והיראה כלפי ההורה שבוזה. ובכך גם הם ירשו לעצמם לפרוץ גדרות וחומות.

אם עד היום האבא היה בעיניהם: 'אדם מורם מעם!' אחרי שהאמא פוגעת בו - זה מוזיל אותו בעיניהם. וכך כלפי האמא. כשהורים מתנהגים כך גם הילדים מתירים לעצמם להתנהג כך ולפגוע בהוריהם. 

ואז עומדים ההורים חסרי אונים: 'איך קרה שהילדים שלנו לא מקיימים מצווה מפורשת בתורה "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ" (שמות כ, יא), ו: "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ" (ויקרא יט, ג)? לאיזה דור הגענו?!' הם שואלים. 

אבל פעמים רבות הם הגורמים: במו ידיהם הסירו מעל הילדים את היראה והכבוד בזה שהם לא כיבדו אחד את השני ואפילו זלזלו אחד בשני! בזה הם עשו עוול גדול – לעצמם ולא פחות גם לילדים, כיוון שהילדים בתוכם מעדיפים: הורים סמכותיים, מכובדים, ומעדיפים ללכת בדרכם.

מה שנדרש מההורים: לא לקלקל את רצון הילדים המעונינים לכבדם, בזה שיכבדו ויעריכו אחד את השני. והרווח כמובן יהיה עצום וזה יביא לילדים בטחון, שמחה, והצלחה בחייהם.

ידוע, שילדים שראו הורים מכים אחד את השני - הם הופכים להיות אלימים לכל החיים! אלא אם כן כמובן יעבדו על עצמם, וזה אפשרות שניתן לכל אחד.

יש הורים שהם נזהרים בכבוד אחד השני. אבל מתירים להתלוצץ: כשהבן זוג השני עושה איזה טעות והם צוחקים ועושים מזה ליצנות... היום קוראים לזה: 'איזה קטע!' וזה מביא את הילדים גם להתלוצץ מההורים. כי אם אחד מהם מתלוצץ על השני אז הם רואים: שזה מותר, לגיטימי... 

צריכים לדעת: שזה גם דבר חמור להתלוצץ! כי מוריד את היראה של הילדים להורים ו: 'ליצנות אחת - דוחה מאה תוכחות!' בכוחה להוריד את הערך של האדם שהתלוצצו עליו.

אמנם האווירה בבית צריכה להיות שמחה ונעימה, אפשר לומר דברים מבדחים, מצחיקים, אבל צריך להזהר: לא על חשבון השני ולא על טעויות של השני. גם לא על הילדים עצמם. מלבד שזה פוגע בחינוך ומוריד את הכבוד והיראה שלהם מההורים, יש בזה גם איסור 'הלבנת פנים' - שהוא איסור חמור בתורה! 

ידוע, שאם ההורים צחקו על ילד אחד במשהו האחים שלו תופסים את זה וכל החיים יזכירו לו את ה'קטע' הזה.

ישנם אנשים שצוחקים עליהם והם לא מראים שהם נפגעו, אבל בתוכם הם כן נפגעו; אף אחד לא רוצה שיעשו ממנו צחוק! לכן, צריך להזהר מאוד גם בבית לא לעשות צחוק על ההורים וגם לא על הילדים. לא עושים ליצנות על אף אדם כי זה מאוד פוגע ומעליב. רוצים להתבדח? - אבל לא אחד על חשבון השני. אלא באופן כללי, בלי 'כתובת'.

כל אחד מבני הזוג שמכבד את בן זוגו - הוא בעצם מכבד את עצמו, כי בפעולה הזאת הוא גורם שגם השני יכבד אותו. אבל צריך להזהר במשנה זהירות: לא לפגוע ולבקר את בן הזוג כיוון שהפגיעה היא בנפש! וכל הטובות והכבוד שעשו עד עכשיו – יתגמדו כנגד הפגיעה הזאת!! 

יש ציווי מפורש: "לֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ" (ויקרא כה, יז) - אסור לצער אחד את השני, זה איסור דאורייתא!

כידוע, בכל דבר יש בחינה של: 'סוּר מֵרָע' וגם 'עֲשֵׂה טוֹב' (תהילים לד, טו) ה'סוּר מֵרָע' פה - זה להזהר מפגיעה וזלזול. ה'עשה טוב' - זה לחלוק כבוד והערכה.

חכמי המוסר הדריכו אותנו שעלינו להשקיע בעיקר ב: 'סוּר מֵרָע' ואת השאר ב: 'עֲשֵׂה טוֹב'. כי פגיעה - קשה למחוק! לקבל שבחים - זה טוב, אבל פגיעה אחת - תקלקל הכל. 

למה זה ככה? אדם שמתנהג בצורה שלילית, פוגע ומעליב, ואחרי זה מרבה בפעולות טובות, לדוגמה עוזר, מסייע, מעניק, עושה חסדים, וחושב שבזה הוא מחפה על הפגיעה שפגע. באמת: הפגיעה נשארת בעינה. 

והנפגע מעדיף: 'אל תפגע בי – ואל תעשה לי טובות!'. 

לכן, מוכרח אדם לעבוד קודם על ה: 'סוּר מֵרָע' - להזהר לא לפגוע בשני, להשתדל לא להעיר לו, ואם כן שזה חיוב מן התורה, אז בדרך ארץ! כמו שכתוב בפוסקים. וגם לא לעיני אחרים. ואם בכל זאת יש צורך להעיר: לא לפני הילדים! הילדים צריכים לראות: שההורים רק מכבדים זה את זו! ולא להיפך!!

לאחר מכן צריך לדאוג כל הורה שהילדים יכבדו את ההורה השני: תמיד להגיד לילדים לחלוק כבוד. 

האבא יאמר: 'לחלוק כבוד לאמא!' והאמא תגיד לאבא. וכשהאבא נכנס צריכה האמא לדאוג שהילדים יקומו בפניו ויכבדו אותו ויקיימו את מצוות הכיבוד אב ואם. 

ולהפך: כשהאמא נכנסת - האבא צריך לדאוג שהילדים יקומו מפניה. 

וההורים צריכים להיות מוכנים למחול מראש על כבודם כשלא יעשו זאת הילדים, שאז רשאים הם שלא לעשות כן.

זאת אומרת, ההורים יכולים למחול על כיבוד אב ואם שהילדים לא יקומו בכל עת מפניהם. 

אבל אמרנו: לא לגמרי. בכניסה וביציאה פעם אחת – צריך, במקום שיש רבים – ודאי שצריך, ואפילו אם ההורים מוחלים, כי האנשים לא יודעים אם הם מחלו או לא, ורואים: זלזול של הילדים בהוריהם שאינם קמים מפניהם!

אשה שבאה לפני הסטייפלר בטענה: 'שבנה אינו שומע לה!'. 

שאל אותה: 'חינכת את הבן כשהאבא נכנס לבית – יעמוד מפניו?', 

אמרה: 'לא', 

אמר לה: 'אם ככה – אין כבר מה לעשות!'. 

מכאן לומדים: כמה חשוב לכבד את ההורים, דהיינו; לחנך את הבנים לזה, כיוון שאם לא עושים זאת - התוצאות שליליות.

אם עד היום חשבתם: שאמא מחנכת את בנה לכבד את הבעל האבא, היא עושה זאת בשביל האבא – אז עכשיו זה לא רק בשבילו, אלא גם בשבילה, כדי שיכבדו אותה וישמעו לה! וגם האבא שנזהר בכבוד אשתו ודואג שהילדים יכבדו כראוי, הרי הילדים יכבדו גם אותו.

חשוב: לחנך את הילדים מגיל קטן ל: 'דרך ארץ שקדמה לתורה!'. וזה חסר מאוד-מאוד בדורנו. ורואים את זה: כשנערים וילדים לא מכבדים אחרים ואפילו גדולים! 'חֻצְפָּא יִסְגֵּא' (סוטה ט, טו).

חשוב: לחנך ילדים בכל מקום שהולכים להתנהג בדרך ארץ ובכבוד כלפי הגדולים. וכשנמצאים באוטובוס עם אנשים מבוגרים יותר יש לכבד ולתת להם מקום ישיבה. מגיעים לבית אורחים: צריך לחנך את הילדים לגשת אליהם ולשאול בשלומם.

אמא שלי המנוחה היתה מזהירה אותי: 'כשאני מגישה לאורחים – אל תגש לשולחן ותבקש לקחת או תקח בלי רשות. אתה רוצה משהו? תבוא אלי במטבח, תגיד מה אתה רוצה – אני אתן לך. לא לגשת לשולחן.'. 

אחר כך ראיתי שחכמים אמרו כך: שאסור לאורח לתת לילדים בלי רשות ההורים! זה יכול לעשות קפדות וכל מיני דברים רעים... מנהגה של 'דרך ארץ'. הרבה דברים למדתי מאמא המנוחה שהיתה מזהירה אותי בדרך ארץ מאוד על כל דבר ודבר!

בעולם 'החופשי' עובדים הרבה על 'בטחון עצמי' ועל התפתחות של הילד. חושבים: שככל שהוא יתנהג בגסות רוח - הוא יהיה מוצלח יותר; 'שיהיה לו בטחון. תענה לו! אל תשתוק, אל תוותר'... ככה מחנכים. רח”ל! לא 'בדרך ישראל סבא' הדרך של בני ישראל: הם רחמנים, ביישנים, גומלי חסדים. לא חוצפנים ולא בעלי 'בטחון עצמי' מופרז. אלא וותרנים.

אתם רואים את הבחורי ישיבות החצופים שבאים להרצאות וכאילו שואלים 'שאלות תמימות'. ולא מענין אותם גם התשובות; מענין אותם להמשיך ולהגיע לנקודה שהם רוצים. זה נובע מחוצפה! 'חֻצְפָּא יִסְגֵּא' וחוסר דרך ארץ. אין פה יושרה ואין פה תמימות. יש פה רשעות! 

אז זאת אומרת, לא מלמדים לדרך ארץ, ולא מחנכים לוויתור, לביישנות, להיכנע לגדולים, אלא הפוך: לחוצפה ו: 'בטחון עצמי' מופרז.

סוד הצלחתו של העם היהודי זה דווקא בדרך ישראל סבא והמרוויחים הגדולים זה ההורים עצמם שבניהם יתנהגו אליהם בכבוד ובהערצה!

כמובן שהורים לא יכולים לחנך לדרך ארץ - אם אין בהם דרך ארץ. ואם הם לא מכבדים אחד את השני וגם את הזולת – איך הם יכולים לבקש מהילדים זאת?!

אז דבר ראשון: ההורים צריכים ללמוד דרך ארץ ולקיים ואז ירוו נחת מהילדים.

עוד כלל חשוב בחינוך מלמד אותנו הסטייפלר הקדוש: מלבד הדוגמה האישית המוטלת על ההורים, הם גם צריכים להרבות בתפילה על חינוך ילדיהם. אנחנו אומרים בהגדה: 'עֲמָלֵנוּ - אֵלּוּ הַבָּנִים'. בכל עת תפילה של ההורים צריך שהתפילה תהיה שגורה על הילדים: 'שיתחנכו בדרך תורה ויראה!' כמו שראינו מדברי החפץ חיים זצוק"ל.

הגאון רבי חיים קנייבסקי - מנוחתו עדן! כותב ש: 'העזר ממרום שיוכלו ההורים לחנך את הילדים כראוי, תלוי הרבה בבקשת רחמים של האב והאם על הילדים!'.

בתנא דבי אליהו (פרשה י"ח) מובא מעשה: בכהן אחד שהיה ירא שמים ועושה את מעשיו הטובים בסתר. היו לו עשרה בנים; שישה זכרים וארבע נקבות – ובכל יום היה מתפלל מעומק הלב ומבקש רחמים: 'שלא יבוא אחד מהם לידי עבירה או כיעור!'. 

אמרו: לא יצאה אותה שנה ולא שניה ולא שלישית עד שבא עזרא והעלה את ישראל מבבל והעלה אותו כהן עמהם ולא נכנס אותו כהן לבית עולמו עד שראה כהנים גדולים! ופרחי כהונה מבניו!! ומבני בניו עד חמישים שנה. ואחר כך נכנס אותו כהן לבית עולמו. 

עליו הכתוב אומר: "בְּטַח בה' וַעֲשֵׂה טוֹב שְׁכָן אֶרֶץ וּרְעֵה אֱמוּנָה" (תהלים לז, ג). 

אז הכהן הזה שהתפלל – הוא זכה שהגיע לארץ ישראל ומבניו הוא ראה כהנים גדולים ופרחי כהונה מבני בניו, עד חמישים שנה הוא האריך, עוד, נוספים! למה? כיוון שהיה עושה דבריו בסתר וגם מתפלל עליהם יום-יום, יום-יום.

יש עוד מעשה בתנא דבי אליהו: שהיה אחד שמשתטח בתענית שני וחמישי! וגם כן היה סיפור דומה איתו עם כל צאצאיו. חמישים יצאו מצאצאיו גדולים!!

כותב ב'משנה ברורה' (סימן קכב): 'נכון וראוי לכל אדם להתפלל בכל יום ביחוד על צרכיו ופרנסתו'.

למדנו: שאפילו עשיר צריך להתפלל, אפילו שהוא לא זקוק כאילו לתפילה כי יש לו הרבה כסף... – שידע: שזה מאת ה', כי אם הוא לא מתפלל - הוא בוטח בעצמו וזה חמור מאוד! 

לכן: 'נכון וראוי לכל אדם להתפלל בכל יום ביחוד על צרכיו ופרנסתו ושלא ימוש התורה מפיו ומזרעו ומזרע זרעו ושיהיו כל יוצאי חלציו עובדי ה' באמת ושלא ימצא ח"ו פסול בזרעו!' זה פוסק המשנה ברורה (סימן קכב).

תפילת ההורים - מתקבלת ביותר! כיוון ש, אומר הסופרנו: 'יוצאת מכל הלב'.

רבינו יונה כתב באיגרת התשובה (דרוש ג סעיף נט): 'תהיה האשה זהירה להתפלל ערב ובבוקר וצהרים ובסוף תפילתה עיקר תחנוניה יהיה על בניה ובנותיה: 'שיהיו יראי שמים ויהיו הבנים מצליחים בתורה!'.

תפילת האם - מתקבלת ורצויה יותר מתפילת האב! 

לכן כותב המשנה ברורה (סימן רסג): 'שלאחר הדלקת נרות תתפלל האשה על בניה: 'שיהיו מאירים בתורה!' לפי שבשעת עשיית מצווה – התפילה נשמעת יותר! התפילה נשמעת יותר. ובפרט, בשעת הדלקת הנרות. לכן חשוב שההורים יתפללו על ילדיהם: 'שבעזרת ה' יזכו לחינוך טהור ואמיתי ויצליחו בכל מעשה ידיהם!'.

דוגמה: הגאון רבי חזקיהו משקובסקי סיפר מעשה מופלא שאירע לרב אורי זוהר שליט"א בביקור שערך באחד מתלמודי התורה בעיר באר שבע. בביקור נערך מבחן לתלמידים והרב הוזמן לחזק, להשפיע, על המשפחות שרשמו את הילדים לתלמוד תורה. 

הוא מספר: שהתבונן בדמויות שישבו בשולחן הכבוד וראה שם יהודי, נראה מאוד פשוט, לכאורה לא מתאים למעמד. 

ניגש אליו ושאל: 'מה תפקידו של כבודו?', 

אמר לו: 'אני אביו של המנהל של התלמוד תורה'. - הרב התפעל! 

שאל אותו 'איך זכה לבן כזה?', 

והוא הצביע לכיוון העזרת נשים, 

ואמר: 'היא שם! יושבת, אשתי. בזכותה זכינו לבן כזה'.

אותו יהודי סיפר: שהם מתגוררים בשיכון ד' בבאר שבע. שיכון זה בזמנו היה מוכר לא רק בבאר שבע; בכל רחבי הארץ... זה היה אזור של פשע! הוא התפרנס באמצעות קיוסק שהיה במרכז השכונה. ולמרות זאת, הוא אומר: 'הצלחנו לגדל בשכונה שמונה ילדים: ארבע בנות וארבעה בנים. כולם צמחו וגדלו להיות יראי ה'! והפכו לבני תורה מובהקים'. 

והוא סיפר: 'שהילדים מתגוררים כיום בבני ברק, באופקים, במושב תפרח ובבאר שבע. וגם החתנים מרביצי תורה ויראה! והכל – בזכות זאת האשה שיושבת בעזרת הנשים!!'.

- 'איך זה קרה?'

- 'בוקר אחד, אחרי החתונה, כשחזרתי מהתפילה, מצאתי את אשתי בוכה! נבהלתי! מה קרה? 

- 'למה את בוכה? מה קרה אשתי היקרה? מה מציק לך, מה מפריע?', 

ענתה לי: 'בעלי היקר! אגיד לך מדוע אני בוכה: ישבתי וחשבתי: 'אנחנו מתחילים כעת לבנות את החיים שלנו, על מה כדאי שנשים דגש בחיים, להתפלל עליו יום יום יותר מכל הדברים האחרים? חשבתי: אולי על הפרנסה. אמרתי: לא! הפרנסה ביד ה' – הוא מחליט, זן ומפרנס. חשבתי אולי על הבריאות? גם זה לא! - כי זה גם בידיו יתברך 'הַכֹּל בִּידֵי שָׁמַיִם חוּץ מִיִּרְאַת שָׁמַיִם' (ברכות לג:) בסוף החלטתי: שעיקר המאמצים והתפילות, נקדיש לחינוך הילדים. אתה שותף למה שאני חושבת ומה שאני רוצה לעשות?',

וכמובן שהשבתי לה: 'ודאי. אני מקבל זאת על עצמי ואעשה ככל אשר תאמרי לי.'.

'התחלנו את החיים המשותפים והשקענו מאמץ מאוד בחינוך הילדים! אותה הקבלה שקיבלנו חיזקה אותנו באופן בל יתואר! עד כדי כך שמעולם לא התביישנו בתפילתנו. במשך כל השנים נשאנו תפילות חמות וטהורות לבורא עולם: 'שיצליח דרכנו בחינוך הילדים!'. 

ואם תבוא לביתנו בזמן הדלקת נרות בערב שבת - תוכל למלא דליים של מים מהדמעות של אשתי שהיא מתפללת לא-לוקים: 'שיתן לנו את הכוח לגדל את הילדים כפי שצריך לגדל בדור הזה!'. 

ולמרות שביתנו והעבודה במרכז השכונה – לא השפיע הדבר מאומה על ילדנו! ובעקבות התפילות שלנו, החינוך הטוב, ותשומת הלב שהענקנו לילדים, עם הס"ד שליוותה אותנו לכל אורך הדרך – זכינו לפירות מתוקים כאלה! עד שאחד הבנים שלנו הוא המנהל של התלמוד תורה הזה. וגם, שבעת הילדים שלנו האחרים, כולם מפורסמים בהתמדה בתורה ויראת שמים!.'

הרב סיפר את הסיפור ואמר: 'חבל שאני לא יכול לצייר לכם את דמותו של אותו יהודי פשוט'. והסיפור מדהים ממש! 

כולנו חושבים 'איך לחנך ילדים? לאיזה מוסדות להכניס, איפה לגור, מה לעשות?'. 

מצד שני, רואים יהודי שגר ועבד במקום הכי קשה לחינוך, בכל זאת על ידי תפילות, בכיות, תחינות - הצליח מאוד-מאוד בחינוך הילדים! וכולם עובדי ה' ויראי שמים אמיתיים. 

רואים מפה: כוחה של תפילה מה יכולה לפעול. ולכן צריך להקפיד בזה מאוד. וזה מה שאמר גם הסטייפלר הקדוש.

יש דברים שלא תמיד בהישג יד. לדוגמא; אדם רוצה להתגורר במקום מסוים ואין לו את האמצעים, אין את היכולת, או שהוא לא מוצא מקום. יש פעמים שהוא רוצה להכניס את הילדים למוסדות מסוימים - וגם זה לא עולה לו. אבל מה כן יכול? - התפילה היא בהישג יד של כל אחד ואחד. כולם יכולים לעמוד להתפלל לפני בורא עולם ולהתחנן ולזכות שחינוך הילדים יהיה טהור בכל מקום.

בערב שבת נכנסה הרבנית קופשיץ אל ביתו של החזון איש זצ"ל להתיעץ בענין חשוב. 

אמרה: 'שיש לה שתי בקשות מהרב; אחת, שהרב יברך את הילדים שלה: 'שיהיו בעלי כשרונות טובים ללימוד התורה!', בקשה שניה, שהרב יברך אותם: 'שירצו תמיד ללמוד וזאת תהא השאיפה היחידה!'. 

החזון איש שמע את הדברים ואמר מיד: 'בענין הבקשה הראשונה - אוכל לברך את ילדיך שה' יתן להם חכמה בינה ודעת ללמוד תורה ולהבינה. בענין הבקשה השניה – שירצו ללמוד – זה לא תלוי בברכתי, זה תלוי בך! ככל שתרצי שהם ילמדו תורה – כך תראי שבאמת הם רוצים ללמוד תורה. ככל שתשאפי שיגדלו בתורה – תזכי שאכן יגדלו בתורה.'.

עברו שנים, מאז – כל בניה וחתניה של הרבנית קופשיץ הפכו גדולים בתורה, ראשי ישיבות, מורי הוראות. והמפורסם שבהם הוא הגאון רבי ניסים קרליץ זצ"ל שהיה אחד מגדולי הדור!

בסוף ימיה הרבנית נשאלה: 'איך זכתה לילדים גדולי תורה?' 

ואמרה במילותיו של החזון איש: 'כיוון שרציתי שיגדלו להיות גדולי תורה!'. 

אותם השואלים תמהו: 'הרי כולנו רוצים ושואפים שהילדים יגדלו ויצמחו להיות גדולי תורה. כולנו מקדישים אין סוף כוחות ומשאבים. למה לא זוכים ואת זכית?', 

אמרה: 'כולם רוצים אבל אני רציתי רק את זה! זאת היתה השאיפה הבלעדית, זה היה רצוני היחיד. את כל כוחותי, כל מאוויי, הקרבתי והקדשתי לכך. ואם ראיתי שבני אינו לומד - הסרתי מעלי את התכשיטים מרוב צער! והפלתי תחינה לפני השי"ת. ומכיוון שזה היה כל רצוני, שאיפותי ותפילותי - זכיתי לקבל כל זאת!'.

זאת דרך מאוד חשובה כיצד להגיע באמת לחינוך ילדים כראוי, בפרט בדור שהניסיונות רבים, ואפשר לעשות זאת בכל מקום, בכל זמן, ובכל רגע: לעמוד להתחנן מעומק הלב באמת לקב"ה לזכות לחנך לחינוך טהור וקדוש את הילדים שלנו.

צריך לדעת: שיותר מכל הדיבורים והמוסר שנותנים לילדים – הילדים לומדים מדוגמא אישית. אם רוצים לחנך את הבנים לאמונה בקב"ה, כמו שאמר חבקוק: "וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה" (חבקוק ב, ד) שזה החוסן הנפשי לכל החיים וערובה מובטחת להצלחה, צריך להחדיר את האמונה והבטחון בקב"ה בכל צעד ושעל.

איך מחדירים זאת? - דוגמה אישית! כשרואים שההורים לא רק מדברים, אלא חיים כך, על כל צעד ושעל – זה נחקק בליבם של הילדים. ואם נדבר אמונה והמעשים סותרים – לא עשינו בכך כלום! ולפעמים נופלים בדברים פחותים, בדברים קטנטנים, ועליהם עושים מחלוקות ומריבות – זה מראה: שאין אמונה.

יהודי רצה להוסיף חדר בבית בלי רישיון לכיוון חצר פנימית שאיש לא רואה. בַּמקום שהוא רצה לבנות היתה כבר תקרה מוכנה מהמרפסת שעליה ועוד שני קירות בנויים. מה שנותר: לעשות עוד שני קירות ולפתוח פתח לדלת. התייעץ בעירייה, חלקם אמרו: 'שאין צריך רישיון – כי זה כבר נקרא: 'בנוי ומוכן!' ואם זה לא מפריע לשכן – אין בעיה!'. החליט: שהוא מתחיל לבנות כי הוא זקוק לעוד חדר.

לקראת סיום הבניה, כשהשקיע על אותו חדר כבר חמישים אלף (50,000) ש"ח, הגיע פקח מהעירייה ועצר את הבניה.

היהודי שאל את הפקח: 'איך ידעת לבוא?', 

אמר לו: 'אחת השכנות התלוננה'.

'שכנה התלוננה?!' לא האמין. כיוון שהוא ביחסים טובים עם כל השכנים.

הפקח הורה לו: 'להרוס מיד את כל החדר ולהחזיר את המצב לקדמותו, אם לא – כתב אישום לבית משפט!'. 

אותו יהודי לא היה מעוניין בכתבי אישום והחליט: להחזיר את הכל לקדמותו, אלא שבינתיים הורידו קיר שהיה מכבר, ועכשיו הוא היה צריך עוד כסף לבנות אותו, והסתכם הענין: שיצטרך להוסיף תוספת כסף! תוספת עבודה, תוספת כסף, תוספת עוגמת נפש גדולה, חוץ מהסכום חמישים אלף שקל שהשקיע בבניית החדר. ובסוף: גם חדר אין.

עם כל האכזבה הגדולה, לא דיבר מילה רעה על אף אחד, לא כעס, לא קילל, לא התמרמר, קיבל באהבה ובאמונה: שהכל מאת ה' לטובה! 

פיש... צריך גבורת נפש!

כששאלו השכנות את אשתו: 'מי השכנה שהתלוננה עליהם?' 

אמרה: 'שבעלה אומר: 'זה לא השכנה זו השכינה. כך רצה הקב"ה ואנחנו מקבלים הכל באהבה. לא כועסים על אף אחד. ומי שעשה זאת – מוחלים לו מחילה גמורה!'.

סוף הסיפור היה: שבאותו בית, אחת הבנות הבוגרות נגשה לאבא ואמרה: 'אבא! רק לראות איך אתה מקבל את כל מה שקרה – זה מחזק אותנו באמונה יותר מאלף (1,000+) שיחות שנשמע!'. 

זה כוח של דוגמה אישית. יכולים לדבר יומם ולילה אמונה ובטחון – אבל אם לא ניישם זאת הלכה למעשה – זה לא ישפיע מאומה! מתי הדברים באמת ישפיעו? - כשנדע לקיים אותם 'הלכה למעשה'.

חסיד הוצרך לצאת חוץ לארץ לצורך פרנסה, פגש גוי עובד ע”ז.

אמר החסיד: 'אני לא מבין אתכם! איך אתם מסוגלים לעבוד ע”ז? הרי "פֶּה לָהֶם וְלֹא יְדַבֵּרוּ עֵינַיִם לָהֶם וְלֹא יִרְאוּ: אָזְנַיִם לָהֶם וְלֹא יִשְׁמָעוּ" (תהילים קטו ה-ו) אין בהם שום דבר! איך אתם מסוגלים לעבוד ע”ז?!', 

אמר לו הגוי: 'ואתה למי עובד?', 

אמר לו: 'אני עובד את ה' שברא את העולם כולו ומשגיח עליו בהשגחה פרטית, זן ומפרנס את כולם מביצי כינים עד קרני ראמים, נותן פרנסה, נותן בריאות, נותן הכל - אותו אני עובד!',

אמר לו: 'מעשיך סותרים את דבריך!', 

שאל אותו: 'למה?',

אמר לו: 'אם הוא כל כך גדול, וברא את העולם כולו, ואתה מאמין שהוא זן ומפרנס מביצי כינים עם קרני ראמים – אז הוא לא יכול לזון אותך במקומך עד שהיית צריך לבוא לכאן כדי להתפרנס?!'.

החסיד שתק! הבין את הטעות – וחזר. 

עד היום הוא רק דיבר וזעק 'אמונה': 'שהקב"ה משגיח על העולם, זן ומפרנס את כולם בכל מקום שיהיו...' אבל זה היה רק דיבורים. במעשים הוא לא נהג כך; הוא יצא לחוץ לארץ לעבוד. 

וזה הגוי עורר אותו – שלא בחוכמה דיבר, אלא חוכמה ליישם הלכה למעשה. וזה מובא ב'חובות הלבבות' פה זה משופצר קצת, כאילו לעשות את זה יותר מובן.

לפני שנים רבות בארצות הברית היה ליהודים קשה למצוא עבודה מבלי לעבוד בשבת כי שמה עבדו שבעה ימים בשבוע. ניסיון קשה מאוד: מה יעשו? איך יתפרנסו? 

מסופר בשני יהודים מאותה תקופה. עבדו במקום מסוים, פרנסה ברווח. יום אחד הודיעו להם מנהלי החברה: 'שצריכים מעכשיו לעבוד בשבת, ולא – יפוטרו!'. הסכימו בדעתם: לא לעבוד בשום פנים ואופן ויעמדו בניסיון לא לעבוד, וכמובן שהם פוטרו. 

בבית של יהודי אחד - גדלו ילדיו לתפארת: כולם צדיקים ועובדי ה'! 

בבית של השני - כל הילדים פרקו עול ועזבו את התורה והמצוות רח”ל!

כל היהודים הקרובים אליהם לא הבינו פשר הדברים ביניהם; הרי שניהם עשו אותה מסירות נפש וויתרו על הפרנסה! אז איך יתכן שאחד הצליח החינוך והשני לא? 

אחרי בדיקה מעמיקה גילו: שאותו אחד שהצליח בחינוך של הבנים זה היה שהוא הגיע הביתה בשמחה, במאור פנים – תפס את הילדים והחל לרקוד! 

שאלו אותו: 'מה אתה רוקד, אבא?', 

אמר להם: 'פיטרו אותי מהעבודה', 

אומרים לו הילדים: 'כעת לא יהיה פרנסה!', 

אמר להם: 'אני שמח על הניסיון שהקב"ה זימן לי ועמדתי בו בגבורה לכבוד השבת הקדושה!'.

השני גם עמד בניסיון. אבל הגיע הביתה בפנים נפולות, מאוכזבות. קשה היה לדבר איתו - 'מה זה צריך להיות? איזה מן דבר זה? אי אפשר ליהודי להתפרנס בכבוד. אי אפשר לעבוד בלי לחלל שבת?! מה זה צריך להיות?'.

ההבדל הוא דק: שניהם עמדו בניסיון, אבל אחד קיבל בשמחה! והראה זאת, השני לא קיבל בשמחה וגם זה נראה עליו... וההבדל דק – אבל התוצאות קיצוניות; אחד - כל בניו יראי שמים עובדי ה'! השני – ההפך! מה פשר הדבר? 

- דוגמא אישית! 

דוגמא אישית: אחד קיבל את הניסיון והראה את זה לבנים עד כמה הוא שמח בניסיון וטוב לו. והשני לא קיבל בשמחה ולא הראה לילדים שהניסיון הוא טוב, לכן הילדים גדלו ופרקו עול ועזבו את היהדות, 

כי הם אמרו: 'אתה רואה? התורה מצרה צעדיו של היהודי בגלל שהוא לא יכול לעבוד בשבת אז לאבא אין פרנסה והנה האבא עצוב, אז מי צריך את הדת?!', כן? 

והשני: שמח. 'אדרבא! כל הענין זה הניסיונות! ושאנחנו מראים גבורה לקב"ה! שאנחנו חיילים נאמנים!' זה מדרבן את הילדים.

רואים מכאן כמה חשובה הדוגמא האישית וכמה מעשים שלנו, שנראים אולי קטנים 'אה... מה יש בזה? הוא קיבל את הניסיון כך, והוא קיבל כך - אבל שניהם עשו מסירות נפש.'. לא, לא, לא. המעשים הקטנים, אפילו פעם אחת – פעם אחת – זה היה רק פעם אחת! פעם אחת! משפיעים על הילדים ויכולים להחריב את חייהם, או להציל אותם ולגדלם לאין ערוך.

המשך יבוא.

'ישמחו במלכותך שומרי שבת וקוראי עונג שבת. עם מקדשי שביעי שבת...'

שבת שלום לכולם. 

אנחנו מכוונים לקיים מצוות: "וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (ויקרא כב, לב) באמירת ובשמיעת הקדיש, ועל כל אמן מצווה דאורייתא: "הָבוּ גֹדֶל לֵא-לֹקֵינוּ" (דברים לב, ג).

'רבי חנניא בן עקשיא אומר...'