קניין יד'- במקרא, במשנה - חלק א'

מח' קנייני התורה

ארבעים ושמונה דרכים בקניין התורה, קניין הארבע עשרה: במקרא

גרסת החסיד יעב"ץ ומדרש שמואל ולחם שמים ותפארת ישראל זה: במקרא במשנה

אומר החסיד רבי יוסף יעב"ץ: אלה הם סיבות ריבוי הידיעה, ועל כן מנו הסיבות העצמיות לידיעת התורה, 

במדרש שמואל כתוב , במקרא במשנה כלומר: צריך להיות בקי בהן, כי המקרא והמשנה הן היסוד אשר בית הלימוד נכון עליהן, ואיך יוכל לבנות את הבית בלי יסוד: על כן אמר שאין התורה נקנית אלא שיהיה בקי במקרא ובמשנה.

במשנת חכמים כתוב: היות לכשם שאין להורות מתוך המקרא כך אין להורות לתוך המשנה, אז באו בסמיכות שניהם במעלה אחת המקרא והמשנה, להורות את עניין ההוראה אנו צריכים להורות לתלמוד הגדול שיבאר לנו את משנה המקראות ומשניות   

אבל לשלמות הלימוד: אין ספק כי המקרא והמשנה שם משני העמודים אשר התךמוד הגדול נבנה עלהם, פוקחזי בערך מעלתן: כלל אדם שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ: איננו מן הישוב.

אז לעניין הוראה אין פוסקין מן המקרא והמשנה, אבל עניין שלמות הלימוד: אין ספק כי בלי זה אי אפשר להגיע לתלמוד, וכול שאינו במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ איננו מן הישוב.

במקרא ובמשנה מעלה אחת: כי העוסקים במקרא בלבד אינה מידה, והמתרגם את הפסוק כצורתו הרי זה בדאי, ואי אפשר בעולם להבין המקרא אלא עם המשנה, אבל צריך התלמיד חכם להיות בלול במקרא ובמשנה, ואמרו לעולם ישלש אדם ואמרו לעולם ישלש אדם משנותיו, ואמרו צריך להיות מקושט בכד' ספרים: זה התנ"ך, ככלה שמקושטת בכד' תכשיטין. שכן התורה נקראת כלתו. דברי רש"י.

ובכן ניכנס פנימה ונשמע מה רבי ירוחם אומר על מעלת לימוד המקרא, עומד המשגיח "דמיר" רבי ירוחם ואומר: לימוד המקרא: לא נגרע ערכו מלימוד מעשה מרכבה, לימוד מקרא: קבלת תורה הוא, כל ההכנות הנאמרות ללימוד התורה באימה ביראה וברטט ובזיע כמעמדן בסיני, כן הוא בלימוד המקרא, כי על כן אמרו: לעולם אדם ישלש משנותיו במקרא במשנה ובגמרא, כי אחד הן, נתיב לימוד אחד הוא, תורה שלמה היא, מחוברת ומברחת היא, {מלשון בריח}, ואין ראשית ואין סוף, לימוד המקרא כלימוד מעשה מרכבה אש מלהטט כולה. זה אומר המשגיח ראש ישיבת "מיר" רבי ירוחם. 

ובהקדמה "לדעת מקרא" כותב כך: זה שקבענו לימוד מקרא בייחוד בשביל לומדי הישיבה של מחוץ לארץ לזכותם הן הוא שקבענוהו. כי האומנם כי גם לוותיקים היינו צריכים לסדר קביעות אלו, ורבי חיים מוולוז'ין אומנם קבע בישיבתו לימוד המקרא בכול יום ויום, אני עודני זוכר איך שלפנים בישראל היה כל ילד אצל מלמדו לומד וחוזר במקרא כמאה פעמים, וגם כל הבחינות על התלמידים היו בזה, אם בקיעים הם בתורה בנביאים ובכתובים.

ועכשיו לדאבוננו הרבה באים תכף ללמוד הגמרא ונשארים בזה לקויים מאוד באמונה חסרים כל ההתחלה וכול היסוד בבניין ושיכלול של קומתם.

ובייחוד אצל בני חוץ לארץ שהתחנכו בנעוריהם על מיצועי נוכרים, ובאים משיבה זו אחר ימים של בגרות, והנה לימוד המקרא הוא בקביעות ימלא להם המידה מרובה מאוד את ההעדר שנעדר להם בראשיתם 

הלומד ימים ושנים בקביעות גדולה חומש ורש"י בטוב טעם ודעת, ביישום שכל ובינה, ובכול הדקדוק שיוכל: יצוא יצא ברכוש גדול, ישתלם בבניין קומתו ואשרהו ואשרי חלקו :אלה שלומדים את רש"י עם מפרשיו זה דבר נדיר ביותר גם בהבנת הלימוד בכלל איך לומדים איך מסתכלים, הרי רש"י לא פירש פירוש סתם, כל מה שהוא אומר מוכרח מתוך הפסוקים עצמם, וזה אנשים לא יודעים.

הרב: וזכיתי להכיר את הרב פרדו זצ"ל, שהקים את הסמינר לבנות "אור החיים", והוא סיפר לי שהוא כל יום קם בשתיים בלילה ולומד פירוש רש"י על פרשת השבוע עד הבוקר וזה היה אצלו חוק ולא יעבור.

בקיעות במקרא :במכתב כותב לחתנו רבי אורי גולר: שתלמד בכול היום ויום פסוק עם פירוש רש"י פשוט, דווקא בלי שום מפרשי רש"י כלל, ולחזור על השיעור חמש פעמים, ובאמת עיקר התכלית בלימוד הוא ע"י בקיעות במקרא. כי בקיעות הפסוקים מעלים את האדם לזכור מדרשי חכמים ז"ל בש"ס, ולמען ה' לא לשנות כי זה יסוד עיקר התורה, ואשרי מי שלמד חומש ופסוק וראשית לימודו טרם הגיע לכלל גמרא.

מובא בשם החפץ חיים :שעיקר הלימוד של מקרא הוא פרשת השבוע עם פירוש רש"י בכול השבוע.

ומובא "באורחות חיים" להרא"ש שציווה לבניו ללמוד פרשת השבוע עם פירוש רש"י: לא כמו שנוהגים בהרבה מקומות שלומדים שם עם ההמון פרשת שבוע בכול שבת, ואז אומר לפניהם רב החבר'ה איזה דרוש על הפרשה ומאריך בדרשה, וע"פ רוב לומד איתם פשה אחת ולא יותר, ויתר הסדרה נשארה אצלם ללא לימוד.

לא זו היא הדרך של לימוד המקרא, ולא יאמר האדם: הנה אני מעביר שניים המקרא ואחד תרגום ובזה אני יוצא לידי חובתי.

לא כן הדבר אומר החפץ חיים: כי בזמן הגמרא היה תרגום לימוד גדול ונכבד, ועל ידו הבינו ההמון את התורה, מה שאין כן בימינו האלה: אין אנו יוצאים לידי חובה בתרגום מפני שאין בידי אחינו בית ישראל מבינים אותו.

זה קהילות אשכנז בעיקר אולי גם ספרד, אבל התימנים הקפידו מאוד גם בתרגום עד היום מתרגמים את הפרשה.

וצריכים אנו לביאור נכבד אומר החפץ חיים: שצריך לפרש היטב את תורתנו הקדושה וביאור כזה הוא רש"י, והוא אצלנו מדינה: מן הדין זה, במקום התרגום שמלפנים.

מספר רבי יצחק מוולוז'ין על אביו רבי חיים מוולוז'ין: וכול תורותיו אשר זכה וזיכה את הרבים לא הניח מידו מלהגיד לבני עירו אחר תפילת השחר פרשה מסדרה דשבוע מיום יום, לכול הנכנסים לבית המדרש יצאו מלאים כאשר כל אחד קלט לפי דרכו:

אוהבי הפשט קלטו עומק הפשט שבמקרא.

דורשי הרשומות דרשו את הדרוש ממה שקלחה אוזנם, מה שנזרקה מפיו מידי דברו בקצרה, אז הם דרוש דרשו ממה שלקחה אוזנם.

וכול השומעים שמחו במתק שפתיו, אשר ברור מליל כקורא הפרשה לפני התשב"ר, תינוקות של בית רבן, וכול כך היתה מצווה זו חביבה בעיניו שהניח כל דבריו בקודש והיה רהיט לבית מדרש.

וכול כך היתה מצווה זו חביבה בעיניו שהניח הכול ורץ לבית המדרש.

ועוד שכול הציבור מתפללים וקטן וגדול שם, הוא היה שמח בזה שמחה גדולה, והיה אומר: ללמור דבר שצריך גמרא לא כולם זוכים, וזאת התורה: כשלומדים תורה חומש עם פירוש רש"י: זה כולם שווים בהבנה ומטיב לכולם. ועלץ ליבו בזה, לרבי חיים מוולוז'ין. כך מובא בהקדמה "לנפש החיים".

על סדרי הלימוד בישיבת וולוז'ין תחת הנהגתו הרמה של הנציב מסופר: חוק קבוע לוולוז'ין הוא שבכול יום לאחר תפילת שחרית כשהוא מעוטף בטלית ומעוטר בתפילין מלמד הנציב בכבודו ובעצמו פרשת חומש, כרבי יעקב בר יקר ריבו של רש"י בשעתו שהיה מורה הגמרא ומקרא.

ותלמידי הישיבה המועמדים לכהן רבנים בקהילות הגדולות ועתידים לישב כיסאות למשפט להיות גדולי ישראל, היו מתאספין סביבות שולחנו של הנציב ושומעים את הפרשה, ומן השיעורים האלה שהוא העביר התגבש במשך הזמן ביאורו המקיף "העמק דבר", לחמישי חומשי תורה.

היה נוהג לזרז התלמידים בנידון זה שהוא מעיר בבדיחות: "כיום כל התנ"ך זר לכם אבל חזקה עליכם, כי בעת שתהיו רבנים בקהילות, ותצטרכו לדרוש ברבים, אזי תחפשו בכתובים, ותרכשו איך שהוא בידיעה קלושה בנביאים כתובים, אולם את החומש! לעולם לא תדעו אם אינכם לומדים עכשיו.

קבועים היו לחפץ חיים שיעורים ללימוד בכול יום, את התנ"ך לא היה מסית מתיק טליתו, היה בקיא בתנ"ך בע"פ ממש, עד כדי למנות את אותיותיו: לימודו היה בקול רם, היה משנן בדיוק ובבהירות כל שקלא וטרייא, אף לכשהיה לומד ביחידות, כסוברים היו מרחוק שהוא ממתווכח עם מישהו, דרכו היתה תמיד לגשת באופן ישיר אל המקור הראשי של כל העניין, משהיה יסוד הדבר בתורה היה נוטל תחילה חומש ולומד בעיון את הפסוק, תכופות היו שומעים אותו למד את הסוגיה בגמרא ומתחיל כך: דבר זה מהיכן הוא נלמד, היכן הוא כתוב בתורה, והיה מוציא חומש ומעיין בפסוק משמצא שאין הדבר כה חלק, היה מנסה ליישרו, היה מעיין ברש"י וברמב"ן וכ"ו, מדקדק בתיבה פה מחליק שם עד שהכול היה בא על תיקונו, בכול המקורות הפך בעיון, בטרם פתח את הטור על נושאי  כליו, ורק לאחר מכן פנה ללמוד את הדין בשולחן ערוך.