קניין י"ד - במקרא, במשנה - חלק א'

- - - לא מוגה! - - - 

ארבעים ושמונה דרכים

בקניין התורה,

קניין ארבע עשרה, במקרא.

גרסת החסיד יעבץ במדרש שמואל,

בלחם שמיים ותפארת ישראל, אז זה במקרא, במשנה.

אומר החסיד רבי יוסף יעבץ

אלה הם סיבות ריבוי הידיעה

ועל כן מנו הסיבות העצמיות לידיעת התורה.

אז המקרא והמשנה הם סיבות של ריבוי הידיעה

ועל כן מנו הסיבות העצמיות לידיעת התורה.

במדרש שמואל כתוב

במקרא, במשנה, כלומר צריך להיות בקיא בהן

כי המקרא והמשנה הם היסוד

אשר בית הלימוד נכון עליהם,

ואיך יוכל לבנות הבית בלי יסוד.

על כן אמר שאין התורה נקנית אלא שיהיה בקיא במקרא ובמשנה.

במשנת חכמים כתוב להיות דכשם שאין לו הורות מתוך המקרא,

כך אין לו הורות מתוך המשנה.

אז באו בסמיכות שניהם

בגדר מעלה אחת במקרא, במשנה,

להורות דלעניין ההוראה צריכים לנו לתלמוד הגדול,

שיבאר לנו את פשטי המקראות והמשניות.

אבל לשלמות הלימוד,

אין ספק כי המקרא והמשנה הם שני העמודים אשר התלמוד הגדול נבנה עליהם.

פוק חזי בערך מעלתם,

תנן הטם, כל שאינו לא במקרא, לא במשנה ולא בדרך ארץ,

איננו מן היישוב.

אז לעניין ההוראה אין פוסקים מן המקרא והמשנה,

אבל לעניין שלמות הלימוד,

אין ספק, בלי זה אי אפשר להגיע לתלמוד.

וכל שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ, איננו מן היישוב.

במקרא ובמשנה,

מעלה אחת,

כי העוסקים במקרא בלבד אינה מידה.

ומתרגם פסוק כצורתו, הרי זה ודאי.

ואי אפשר בעולם להבין המקרא אלא עם המשנה.

אבל צריך התלמיד חכם להיות בלול

במקרא ובמשנה.

ואמרו לעולם ישלש אדם שנותיו.

ואמרו שצריך להיות מקושט בכף דלת ספרים, זה התנ״ך,

ככלה שמקושטת בכף דלת תכשיטין,

שכן התורה נקראת כלתו.

דברי רש״י.

ובכן ניכנס פנימה ונשמע מה רבי ירוחם

אומר על מעלת לימוד המקרא.

עומד המשגיח דמיר רבי ירוחם ואומר, לימוד המקרא לא נגרע ערכו מלימוד מעשה מרכבה.

לימוד מקרא קבלת תורה הוא.

כל ההכנות הנאמרות ללימוד התורה באימה, ביראה, ברטט ובזיע כמעמדן בסיני,

כן הוא בלימוד המקרא.

כי על כן אמרו לעולם ישלש אדם שנותיו במקרא, במשנה ובגמרא.

כי אחת הן

בטיב לימוד אחד הוא.

תורה שלמה היא מחוברת ומברחת כולה. מברחת מלשון בריח.

באין ראשית ואין סוף.

לימוד המקרא כלימוד מעשה מרכבה אש מלהטת כולה.

זה אומר המשגיח של ישיבת מיר,

רבי ירוחם.

ובהקדמה לדעת מקרא כותב כך,

זה שקבענו לימוד המקרא בייחוד בשביל בני הישיבה אשר מחוץ לארץ,

לזכותם הם הוא שקבענו הוא.

כי גם לוותיקים היינו צריכים לסדר קביעות אלו.

ורבי חיים מוולוז'ין אומנם קבע בישיבתו לימוד המקרא בכל יום ויום.

אני עודני זוכר

איך שלפנים בישראל היה כל ילד אצל מלמדו לומד וחוזר במקרא כמאה פעמים.

וגם כל הבחינות על התלמידים היו בזה.

אם בקיאים הם בתורה, בנביאים ובכתובים.

ועכשיו לדאבוננו הרבה מדלגים כל זה ובאים תכף ללמוד הגמרא

ונשארים בזה לקויים מאוד באמונה וחסרים כל ההתחלה, כל היסוד,

בבניין ושכלול של קומתם.

ובייחוד אצל בני חוץ לארץ שנתחנכו בנעוריהם על מצועי נוכרים

ובאים בישיבה זו אחר ימים של בגרות.

והנה, לימוד המקרא הוא בקביעות,

ימלא להם במידה מרובה מאוד את ההיעדר שנעדר להם בראשיתם.

הלומד ימים ושנים בקביעות גדולה, חומש ורשי, בטוב טעם ודעת,

בשום שכל ובינה,

בכל הדקדוק שיוכל הוא יצא ברכוש גדול,

ישתלם בבניין קומתו,

באשרי לו.

אלה שלומדים את רשי עם מפרשיו,

זה דבר אדיר ביותר.

גם בהבנת הלימוד בכלל, איך לומדים, איך מסתכלים,

הרי רשי לא פרש פירוש סתם.

כל מה שהוא אומר מוכרח מתוך הפסוקים עצמם,

וזה אנשים לא יודעים.

זכיתי להכיר את הרב פרדו,

זכר צדיק וברכה,

שהקים את אור החיים לבנות הסמינר,

והוא סיפר לי שכל יום ושתיים בלילה הוא קם ולומד פירוש רשי עד הבוקר

על פרשת השבוע.

זה היה אצלו חוק בל יעבור.

בקיאות במקרא,

במכתב לחתנו,

כותב רבי עניהו רגולר,

שתלמד בכל יום ביום שיעור קבוע בחומש עם רשי פשוט,

דווקא,

בלי שום מפרשי רשי כלל,

ולחזור השיעור חמש פעמים.

ובאמת, עיקר התכלית בלימוד הוא על ידי בקיאות במקרא,

כי בקיאות הפסוקים מעלים את האדם לזכור מדרשי חכמים, זיכרונם ברכה, בש״ס.

ולמען השם לא לשנות,

כי זה עיקר יסוד התורה,

באשרי מי שלמד חומש ופסוק

בראשית לימודו,

טרם הגיע לכלל גמרא.

מובא בשם החפץ חיים,

שעיקר הלימוד של מקרא הוא לימוד פרשת השבוע עם פירוש רשי בכל שבוע.

הוא מובא באורחות חיים להרוש,

שציווה לבניו ללמוד פרשת השבוע עם פירוש רשי.

לא כמו שנוהגים בהרבה מקומות, שלומדים שם עם ההמון פרשת שבוע בכל שבת,

ואז אומר לפניהם רב,

החברה איזה דרוש על הפרשה ומאריך בדרשה.

ועל פי רוב לומד עימהם רק פרשה אחת ולא יותר.

ויתר הסדרה נשארה אצלם בלא לימוד.

לא זוהי הדרך של לימוד המקרא.

ולא יאמר האדם, הנה אני מעביר הסדרה, שניים מקרא ואחד תרגום,

ובזה יוצא אני ידי חובתי.

לא כן הדבר, אומר החפץ חיים.

כי בזמן הגמרא היה תרגום לימוד גדול ונכבד,

שעל ידו הבינו ההמון את התורה.

מה שאין כאן אצלנו, בימינו האלה,

אין אנו יוצאים ידי חובה בתרגום לפי שאין

המוני אחינו בית ישראל מבינים אותו.

זה הקהילות אשכנז בעיקר,

ואולי גם ספרד,

אבל התימנים הקפידו מאוד גם בתרגום, עד היום מתרגמים את הפרשה.

וצריכים אנו לביאור נכבד,

אומר החפץ חיים, שיפרש היטב את תורתנו הקדושה,

וביאור כזה הוא רשי.

והוא אצלנו מדינה,

מן הדין זה.

במקום התרגום שמלפנים.

מספר רבי יצחק מוולוז'ין על אביו רבי חיים מוולוז'ין,

שבכל רובי תורותיו אשר זכה וזיכה את הרבים,

לא הניח ידו מלהגיד לבני עירו אחר תפילת השחר פרשה מסדרה דשבוע יום-יום.

וכל הנכנסים לבית המ...

במקרש יצאו מלאים

כאשר כל אחד קלט לפי דרכו.

אוהבי הפשט קלטו עומק הפשט שבמקרא.

דורשי רשומות דרשו את הדרוש ממה שלקחה אוזנם,

מה שנזרקה מפי מידי דברו בקצרה.

אז הם דרוש דרשו ממה שלקחה אוזנם.

וכל השומעים שמחו במתק שפתיו,

אשר ברור מליל כקורא הפרשה לפני התשבר, תינוקות של בית רבן.

וכל כך הייתה מצווה זו חביבה בעיניו,

שהניח כל דבריו בקודש

והיה רהיט לבית מדרש.

כל כך הייתה מצווה חביבה בעיניו, שהניח את כל דבריו בקודש, והיה רץ לבית המדרש.

בעוד שכל הציבור מתפללים,

וקטן וגדול שם,

וחדבתה שלמתה ואחד ימינם. ואהיה שמח בזה שמחה גדולה.

באומרו של הגמורי, דבר הצריך תלמוד לאו כולי עלמא גמירי.

ללמוד דבר שצריך תלמוד לא כולם זוכים.

וזאת התורה,

כשלומדים תורה, חומש,

עם פירוש רשי,

זה כולם שווים בהבנה ומיטיב לכולם.

ועלץ ליבו בזה.

רבי חיים מוולוז'ין.

כך מובא בהקדמה לנפש החיים.

על סדרי הלימוד בישיבת וולוז'ין, תחת הנהגתו הרמה של הנציב,

מסופר.

חוק קבוע לוולוז'ין הוא שבכל יום אחר תפילת שחרית,

כשהוא מעוטף בטלית ומחותר בתפילין, מלמד הנציב בכבודו ובעצמו פרשת חומש.

כי רבי יעקב בר יקר, ריבו של רשי בשעתו,

שהיה מורה הגמרא ומקרא.

ותלמידי הישיבה המועמדים לכהן רבנים בקהילות הגדולות ועתידים לשב כיסאות למשפט,

להיות גדולי ישראל, היו מתאספים

סביבות שולחנו של הנציב

ושומעים את הפרשה.

ומן השיעורים האלה שהוא העביר התגבש במשך הזמן באורו המקיף,

העמק דבר, לחמישה חומשי תורה.

היה נוהג לזרז לתלמידים בנדון זה,

כשהוא מעיר בבדיחות,

כיום כל התנ״ך זר לכם,

אבל חזקה עליכם,

כי בעת שתהיו רבנים בקהילות ותצטרכו לדרוש ברבים,

אזי תחפשו בכתובים ותרכשו איכשהו ידיעה קלושה בנביאים כתובים.

אולם את החומש

לעולם לא תדעו אם אינכם לומדים עכשיו.

קבועים היו לחפץ חיים שיעורים ללימוד בכל יום.

את התנ״ך לא היה מסית מתיק טליתו.

היה בקיא בתנ״ך

בעל פה ממש

עד כדי למנות את אותיותיו.

לימודו היה בקול רם.

היה משנן בדיוק ובבהירות כל שקלא וטריא.

אף לכשהיה לומד ביחידות,

כסוברים היו מרחוק כשהוא מתווכח עם מישהו,

דרכו הייתה תמיד לגשת באופן ישיר אל המקור הראשי של כל העניין.

מי שהיה יסוד הדבר בתורה היה נוטל תחילה חומש

ולומד בעיון את הפסוק.

תכופות היו שומעים אותו לומד סוגיה בגמרא ומתחיל כך.

מנהן מלדבר זה, מהיכן הוא נלמד?

היכן הוא כתוב בתורה?

מה היה מוציא חומש,

מעיין בפסוק.

מי שמצא שאין הדבר כה חלק היה מנסה ליישרו.

היה מעיין ברש״י, ברמב״ן וכולי.

מדקדק בתיבה פה, מחניק שם, עד שהכל היה בעל תיקונו.

בכל המקורות הפך בעיון,

בטרם פתח את הטור על נושאי כליו

ורק לאחר מכן פנה ללמוד את הדין בשולחן ארוך.

על רבי נפתלי טרופ מסופר שבמשך תקופה מסוימת נוהג היה ללמוד בליל שבת

בבית המדרש הגדול בראדין פרשת השבוע עם פירוש רשי

לפני קבוצה גדולה

של כמאה בעלי בתים.

מתי זה היה?

בתקופה מסוימת היה לומד בליל שבת

בבית המדרש הגדול בראדין

פרשת השבוע עם פירוש רשי.

לפני קבוצה גדולה של כמאה בעלי בתים.

שבת אחת סעד על שולחנו אורח חשוב,

רבי לייב פופקה,

בנו של החופץ חיים.

בגמר הסעודה קם רבי נפתלי ממקומו והזדרז ללכת.

תמה רבי לייב על זה ושאל אותו לאן?

אמר לו ללמוד שיעורי בחומש.

ענה לו רבי נפתלי.

תמה רבי לייב,

ראש ישיבה כמותו מתעסק בכגון דה?

מיקרו פרשת השבוע עם רשי?

הציע לו רבי נפתלי טרופ,

שיבוא גם הוא ויצטרף לשיעור.

רבי לייב עשה כן.

אחרי שהזין לדבריו של רבי נפתלי שטיבל את פסוקי התורה,

ברעיונות מסולאים ומשיבי נפש,

נענה אכן הכל היה כדאי.

ולסיום,

פעם שאלו את רבי חיים קנייבסקי שליטא,

האם יש לעשות קביעות בלימוד נביאים וכתובים?

הוא השיב,

ודאי

ורצוי הדבר.

כפי שמביא רשי על התורה בפרשת כי תישא.

מקלה מתקשטת

בכד קישוטין האמורים בספר ישעיהו.

כך תלמיד חכם

צריך להיות בקיא בכד ספרים,

אבל לא יותר מדי.

אז צריך להיות בקיא.

אז אנחנו עד היום אמרנו לאנשים ללמוד את התנ״ך כולו.

ולגברים נסיים קודם את הש״ס בגרסה שתהיה להם

הבנה בעולם העליון בכל חלקי התורה.

אבל צריך גם לגמור את התנ״ך,

ולהיות בקיא בתנ״ך.

זה היסוד שעליו מושתתת תורת ישראל.

רבי חנניהו ברגשי אומר,

עושו הקב' ברוך הוא זכות ישראל,

וכוח רבי התורה בסוף.

שנעמור,

אז אני לא אחפש למען סגום,

יחדיל תורו ויעדיר.