קניין כ' - בארך אפיים - חלק ב'

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

כן.

המשך

בערך אפיים.

מסופר שאחד הסוחרים הגדולים באל-קוסט

בא לרבי שרגא פייבל פרנק, חותנו של רבי איסר זלמן מלצר,

וביקש ממנו הלוואה גדולה לזמן מסוים.

רבי שרגא פייבל כדרכו נענה לו במאור פנים והלווה לו.

עבר זמן רב,

באף זמן הפרעון עבר,

והסוחר לא עמד בהבטחתו ולא פרה המגיעה ממנו.

רבי שרגא פייבל כמנהגו לא טבע את חובו ולא הזכיר דבר בפני הלווה.

לימים נזדקק רבי שרגא פייבל עצמו לסכום כסף ניכר.

זכרה רעייתו מרת גולדה את החוב הגדול שחייב להם אותו סוחר,

החליטה לגשת אליו ולבקש שיפרע את חובו.

הואיל והיה ידוע לה שיש באפשרותו להחזיר את ההלוואה,

פנתה אליו מרת גולדה וביקשה ממנו שיחזיר את החוב, שכן הם זקוקים כעת ביותר לסכום הזה.

הסוחר ענה לה בעזות ובחוצפה

וסרב להחזיר את המגיעה ממנו.

נרגשת ונסערת חזרה מרת גולדה לביתה,

ובקושי רב עלה בידי רבי שרגא פייבל להרגיעה.

עבר זמן, ושוב הופיע אותו סוחר בבית רבי שרגא פייבל,

אולם לא על מנת להחזיר את חובו הישן,

אלא לבקש הלוואה נוספת.

והפתיע עכשיו תאריך מסוים,

יפרע את ההלוואה החדשה,

ואף את חובו הישן

יפרע באותו תאריך.

נדהם רבי שרגא פייבל מעזות המצח של אותו סוחר, ואמר לו,

עליי לחשוב בדבר.

ועכשיו לך לביתך, ואני אתן לך את תשובתי בהקדם.

שמעה את הדבר גמרת גולדה והתריסה בפני בעלה?

כיצד אפשר להעלות על הדעת לתת לאדם כזה הלוואה נוספת

לאחר התנהגות כפוית תודה וחצופה?

אין לי ספק והנני בטוחה, הוסיף אמרת גולדה,

שאף את ההלוואה החדשה לא יפרע.

גולדה יקרה,

וכי טובים אנו מיהודי זה,

אמר לה בעלה הצדיק רבי שרגא פייבל בן איחותא?

הרי בכל שנה, בפרוס חודש אלול והימים הנוראים,

עומדים אנו לפני כיסא המשפט ומבקשים מהקדוש ברוך הוא שיסלח לנו על כל חטאנו.

ובשעה שאנו מבקשים את הסליחה והמחילה מהקדוש ברוך הוא,

ומתחייבים לחזור בתשובה שלמה,

הרי אנו מתכוונים לכך ברצינות ורוצים בכל ליבנו לשנות דרכנו טובה.

בקשותינו ותפילותינו חוזרות ונשנות בכל שנה ושנה,

ולמרות זאת שוב חוזרים אנו לסורנו בכל שנה.

גם היהודי הזה מתכוון כרגע בכל ליבו להחזיר את החוב הישן

ולפרוע את החדש,

אם יקבל את ההלוואה.

אם כך,

האם אין אנו חייבים למלא את בקשתו?

אותו יחס שאנו מבקשים בתחרונים וברחמים מהקדוש ברוך הוא כלפינו,

למרות שלפי הדין לא מגיע לנו,

הואיל ואין אנו עומדים בהתחייבויותנו שבכל שנה

נגלה גם אנחנו כלפי יהודי זה,

ואף הקדוש ברוך הוא ישמע בכל שוועתנו.

וכך אמר רבי שרגפייבר לרעייתו,

ושניהם כאחד

החליטו לתת לסוחר את ההלוואה הנוספת שביקש.

נו, זה לא חאנג'רי?

מדהים.

מדהים.

איזה התעלות, איזה התעלות, איזה התעלות.

רגיל היה תמיד החפץ חיים לומר, האדם חייב לעבד את נפשו במידה כזו שלא ירגיש שום צער בשעה שמחרפים ומעליבים אותו.

כפי שמלמדים אותנו החכמים, זיכרונם לברכה,

הנעלבים ואינם עולבים,

שומעים חרפתם ואינם משיבים,

עליהם הכתוב אומר, ואוהביו כצאת השמש בגבורתו.

וכשדיבר על כך בספרו, מצטט הוא דברי הקדוש רבי אלעזר א-זיקרי,

שהוא אומר בספרו חרדים

בשומעי כל מחרפיי ומגדפיי ברבים

אשים נגדי כף מאזניים

בכף אחת אשמותיי,

ובכף השנייה החירופין והגידופין,

ואביט

כי כף האשמות מטה-מטה,

ואשתוק

ואצדיק דיני,

וכן אעשה לכל מיני צער בדיבור ובמעשה.

וחפץ חיים הביא בספרו בתור הדגמה את המעשה הבא.

פעם היותם בדרך נקראו תלמידיהם מפורסמים של הגאון מווילנה אחים, רבי חיים ורבי זלמן מוולוג'ין,

לאכסניה שבעליה,

בחושבו אותם כפי הנראה לאורחים רגילים,

חירף אותם, העליב אותם עד מאוד, וגירש אותם

מבלי לתת להם מקום לינה באכסנייתו.

נאלצו על כך להמשיך בדרכם באישון לילה.

להפתעתו הרגיש רבי חיים בצדיק, רבי זלמן,

שהוא בוכה.

ושאל אותו,

מה לך בוכי, אחי היקר? מדוע זה תשים לבך לעלבונות האוויליים?

האמינה לי כי אני אף לא הקשבתי להם ולא שמתי אליהם לב.

לא, אחי יקירי, ענה צדיק תוך בכי.

לא על העלבונות שהעליבני באכסני אני בוכה.

דווקא בזה לא אכפת לי.

מדאיב אותי העובדה שבשעת מעשה,

בשעה שזה נתן עלינו בקולו,

הרגשתי עמוק בלב רגש מסוים של צער.

מכאן אני למד שטרם הגעתי למדרגה של הנעלבים ואינם עולבים. על זה בכיתי.

ומסיים החפץ חיים אשרי האיש,

שמידת הסבלנות מפותחת אצלו במידה כזו,

עד שהוא יכול לשלוט בעצמו בשלמות

ולבלי להרגיש כלל כשמעליבים או מחרפים אותו.

אשרי לו שהוא מעביר על מידותיו ושותק.

נו,

אתם יכולים להתחיל לנסות את זה?

פעם למדנו שער ביטחון.

הוא היה שם, אני מספר את זה מדי פעם,

היה שם בחור חזק,

חזק, ידיים פה כמו רגל.

והוא היה קורע ספר טלפונים של תל אביב.

העווה,

מהכריכה,

ככה, תופס אותו ככה צמוד,

עושה ככה וקורע אותו.

ככה.

לא ככה.

ככה.

תנסו.

אפילו ספר טלפונים של רמת גן. תנסו.

בקיצור,

אז למדנו כמה צריך להתאפק וכמה סבלנות וכמה גאווה וכמה ענווה וכמה ביטול וכמה ערך אפיים.

דיברנו.

והיהודי הזה

קיבל על עצמו בתום השיעור שזהו.

הוא לא יגיב גם אם יחרפו וגם אם יגדפו וגם וגם.

למחרת הוא בא ומספר לנו סיפור שאותו יום,

כשהוא יצא מאצלנו ונסע באוטו, נתקע לאוטו באמצע הדרך.

אין סטרטר. טרר. טרר.

טרר. רק רעש.

לא זז. וזה מקום צר,

לא דו-צדדי.

כולם מאחור הפיפיפיפ.

והוא תקוע, מנסה, מנסה.

פתאום קופצים לו שני בחורים מרמת עמידר כאלה, אתה יודע, רזים כאלה.

וצועקים עליו, והכניסו את היד לפנים, לפרצוף שלו,

תעוף מפה, וקיללו אותו,

אותה פתה תוקעת כמו פתתת בה.

הוא אומר, רק מה עזוד, מה זה שהכניסו לי את היד לפנים, וככה וככה. הוא אומר,

אם לא מה שלמדתי היום,

אני יוצא החוצה מהמכונית,

תופס את הראש לבן אדם ככה, ועושה לו ככה.

הוא אומר, יצאתי מהאוטו כמו תתלה,

והם ממשיכים לקלל לעיני כולם, והתחלתי לגרור את האוטו ככה בירידה,

כאילו אתה מבין להסיט אותו הצידה וזה, בלי לענות להם מנהל.

זה היה שפיכות דמים, נשמע מה שהם עשו לו.

והבן אדם לא הגיב, יש לו כוח, חמר על הזמן.

ממש כמו מלגזה היה יכול לעשות להם ככה.

זה צריך כוחות נפש.

צריך כוחות נפש.

מעיד רבי מיכל יהודה לפקוביץ',

מעשה בשני מחברי ספרים,

שנפלה ביניהם מחלוקת גדולה בהבנת סוגיה כלשהי.

האחד אמר על חברו שהוא טועה בהבנת העניין,

ולמעשה התברר שהוא זה שטעה בעניין.

שאלו את מרן החזון איש, איך ייתכן שתיארע טעות כזאת לתלמיד חכם כזה?

והשיב,

משום שהוא השתמש בביטוי קשה,

שהוא אמר על השני שהוא טועה,

להתבטא בצורה קשה כמו שהוא עשה,

מידה גרועה היא ככעס,

והיא הביאה אותו לידי טעות.

אתם שומעים?

מה שמתחבא מאחורי זה, זה מידת הגאווה.

צאו ראה מידת ערך אפיים עד היכן היא מגעת.

בשבט רבי יצחק אלחנן ספקטור בכיסא הרבנות בעיר ברזה

בא אליו נוכל רמאי,

ובשפתי החנופה סיפר לו כי הוא השתדל ופעל עבורו

שיקבלו אותו כרב העיר

כי דן

והוא מחליף מכתבים על כך עם נכבדי העיר.

רבי יצחק אלחנן נטל להאמין לסיפורם.

בכאות הערכה ותודה ערכה לו הרבנית את השולחן בכבוד רב

וכך היה סועד בביתם

זמן מה.

במשך הימים הכיר בו הרב כאיש נוכל ושקרן.

יושב לו על השולחן מחריץ כבר כמה ימים

שהוא אומר שהוא סידר לו מינוי והכל וזה, והוא מתכתב עם כולם והכל בסדר.

במשך הימים הוא הכיר שהוא נוכל ושקרן אולם התאזר בעוז רוחו

ולא עבה לגרשו מביתו ולהכלימו.

הוא המשיך לסבול אותו בבית

ולא גילה את הדבר לרבנית

ולא מנע טוב מביתו.

כך ארכו הימים

עד אשר לא יכל הנוכל יותר להצפין את תרמיתו ומאליו הבין שאין מקומו בבית הרב,

אשר הוא הוליך אותו שולל.

והנה אחרי רבות בשנים

בהיות רבי יצחק אלחנן ספקטור רבה של העיר הבירה קובנה

ושמו הולך מסוף העולם ועד סופו כרבן של ישראל

ויבוא אליו איש הנוכל הזה שנית

לבקש מהרב איזו טובה.

רבי יצחק אלחנן שהכירו היטב

היטה אליו חסד

להזדרז לגמול עמו חסד

מבלי תת לאיש גם לעלות על ליבו כי נחתמו לפניו משנים שעברו.

אתם שומעים?

בהבנת העניין אפשר להגיד כך

שבעצם רבי אלחנן ספקטור חייב טובה גדולה לנוכל הזה

כי הוא תיקן לו את המידות.

זה חוב גדול לעמוד

מול אחת כזה נוכל יושב אצלך, תאמין, מחרטט אותך כל היום.

אתם יודעים, היה לי גם כן בן אדם כזה.

נפלתי עם אחד, תלמיד חכם,

תלמיד חכם נוכל.

מה זה נוכל?

נוכל שאין כדוגמתו.

והוא מכר לי זכויות של יצירה שהוא עשה.

ב-300,000 שקל,

כשאני מקבל את כל הזכויות שאף אחד לא יכול להפיץ את הדבר הזה וכו' וכו'.

עד היום עוד לא עשיתי עם זה שום דבר.

אבל פתאום אני רואה שהנוכל הזה נתן את זה לעוד אנשים.

הנוכל הזה הבטיח לי כל מיני הבטחות שהוא יביא סכומי כסף ענקים מחוץ לארץ, שאני אתן לו ככה ואני אתן לו ככה והלוואה ככה וכל מיני ככה.

והוא יהיה אצל עשיר זה ופלוני זה וככה זה.

וייתן לי הרבה כסף שאני אוכל לחלק לאברכים.

בשום מילה שלו הוא לא עמד.

בשום מילה שלו הוא לא עמד.

נוכל, מה זה נוכל?

וכולם מעריכים אותו.

תלמיד חכם,

מפורסם בבני ברק.

ועד היום עוד לא עשיתי לו שום דבר.

ולא נהניתי בגרוש אחד מכל ההשקעה שעשיתי.

300,000 שקל קיבל.

מי שיראה אותו, מי שישמע אותו, מי שיכיר אותו, אם אני אגיד את השם, אנשים לא יאמינו לי. לא, לא יכול להיות. מה פתאום?

מה פתאום? חס ושלום, אין דבר כזה.

לא יכול להיות.

נוכל, מה זה? לבן הארמי.

על מידת סבלנותו של רבי חיים עויזר גרוז'נסקי.

גרוז'ינסקי, גרוז'ינסקי.

כותב איש אמונו רבי חזקיהו יוסף מישקובסקי.

גיא ועד קריניק.

פעם אחת הייתי נוכח כאשר בא אליו בנו של רב אחד.

פעם אחת הייתי נוכח כאשר בא אליו בנו

של רב אחד

והציק לרבי חיים עויזר הרבה,

שימליץ בעד אביו להתקבל לרב בעיר מסוימת

שמשרת הרבנות הייתה פנויה באותה שעה.

דעת רבי חיים עויזר הייתה כי אותו רב לא מתאים לכהונת העיר המוצעת, ולכן

לא נענה להמליץ עליו.

בראות הבן

כי רבי חיים עויזר לא נענה לו,

התחיל לדבר בחוצפה ובביטויים דוקרים כמדקרות,

עד כי אחזתני רעדה.

רבי חיים עויזר יושב

ואין פוצה פה.

רק לאחר שעברו דבריו כל גבול יצא רבי חיים עויזר בשתיקה לחדר השני.

שאלתי אותו, הרי גם לסבלנות יש גבול?

השיבני רבי חיים עויזר

הרי הוא בן

ומשתדל למען אביו

ואין לי רשות להתלונן עליו.

זה בן שדואג לאבא שלו.

מה אני אתלונן עליו?

שהוא דואג לאבא שלו?

שמעתם דברים כאלה פעם?

נו.

אז צריך להתחיל לחשוב איך אנחנו

מנכסים.

חלק מזה לפחות בהתחלה.

רבי חנניהו ברגע שאומר, עושה כזה שמוכות לכל ישראל.

לאפי כוח ארבונו את הרצופות שנעמור אדוני חופש למען סרגו יגדיל תורה ויאדיר.