ארבעים ושמונה דברים אנחנו בקנין כ"ז, אינו מחזיק טובה לעצמו. אומר רש"י שאינו נושא חן בליבו על עצמו על שהרבה תורה, שהרי לכך הוא נוצר. אז אדם שלומד הרבה טובה לעצמו אינו נושא חן בליבו על עצמו, כי לכך נוצר.

המדרש שמואל אומר, אפילו שהשיג בחכמה כל מה שהוא בחוק האנושי להשיגו, אינו מחזיק טובה לעצמו. על דרך אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך, ז"א אם הוא מילא את הפונקציה שלו ללמוד תורה וחכמה, מה שאפשר להשיג בחוק האנושי אפילו כך לא יחזיק טובה לעצמו. גם רמז שאינו מחזיק ואינו אוחז מה שהוא טובה לעצמו, דהיינו לעצמו זה גופו, כי עצמו ובשרו הוא להתענג בתענוגים גופנים, רק לעולם יחזיק טובה לנפשו ולא לגופו. אל תחזיק טובה לעצמך זה לגופך, אבל לנפשך כן.

הדרך חיים אומר שאם מחזיק טובה לבסוף הוא פוסק מדברי תורה, כיון שהוא אומר כי מה שהוא עוסק בתורה זה לפנים משורת הדין. אבל אם אינו מחזיק טובה לעצמו ואומר כי לכך נוצר ללמוד תורה, לא יבוא לידי הפסק, כמו שאמרו אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת. ז"א הסכנה שאם אדם מחזיק טובה לעצמו אז הוא חושב שהוא עושה לפנים משורת הדין ומתי שירצה יוכל להפסיק .

וגם שלא יתלה הטובה מה שלמד הרבה בעצמו לומר בכח יד עשיתי ובחכמתי כי נבונותי, כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל בתורה, זה לא יעשה, לא יתלה הטובה בעצמו, שהרי לכך נוצרת בתחילה על מנת ללמוד הרבה. והראיה שמתחילת יצירתו בבטן של האם מלאך מלמדו כל התורה כולה, ואלמלא סייעוך מן השמים לחזור ולזכור מה ששכחת לא הגעת למידה זו. הרי אחרי שהוא למד משכחו המלאך, ונותן לו סטירה, סוטר אותו, אז אם לא לא היה מגיע למידה זו. בלי סיוע מן השמים לזכור מחדש את מה ששיכחו אותו. ואפילו העסק בלימוד צריך סיוע גדול מן השמים, אע"פ שאדם הוא בעל בחירה אם אין הקב"ה עוזרו אינו יכול לעמוד בו, לכן לא יתגאה בלמדו תורה הרבה, שלא יענש בשכחה. זה אומר לחם שמים.

רוח חיים אומר, רצה לומר בלימודו רק חושב זה שמבין ומחדש הכל מתנת ה' הוא, וראוי לעבדו כל הימים כי גמל עליו. אז לא יחזיק טובה לעצמו, ומתי שהוא לומד יחשוב רק שכל מה שהוא מבין ומחדש זה הכל מתנה מה' ואת ה' ראוי לעבוד כל הימים כי גמל עליו. 

והתפארת ישראל אומר, אינו מחזיק טובה לעצמו בדברים טובים שעשה. טוב, עכשיו לעובדות ולמעשים.

כתב הרמח"ל, הנה החכמה היא המביאה יותר את האדם לידי התנשאות וגאוה, אליה וקוץ בה, פירושו של דבר בגלל שאדם לומד חכמה זה מביא אותו להתנשאות וגאוה, לפי שכבר היא מעלה שבאדם עצמו ובחלק הנכבד שלו, דהיינו השכל. והנה אין לך חכם שלא יטעה, ושלא יצטרך ללמוד מדברי חבריו, ופעמים רבות אפילו מדברי תלמידיו. אם כן איך הוא מתנשא בחכמה? ואמנם מי שהוא בעל שכל ישר אפילו אם זכה להיות חכם גדול מופלג באמת, שיסתכל ויתבונן יראה שאין מקום לגאוה והתנשאות, כי הנה מי שהוא בעל שכל שיודע יותר מאחרים אינו עושה אלא מה שבחוק טבעו לעשות, כמו עוף שמגביה לעוף, לפי שטבעו בכך, הוא יכול להתגאות שהוא יכול לעוף והוא לא דג? ככה בראו אותך, ככה אתה, אז מה, אתה יכול להיות דג? אתה לא יכול להיות דג. השור מושך בכוחו, לפי שהחוק שלו הוא כך, ככה מי שהוא חכם זה מפני שטבעו מביאו לזה, ואילו אותו שעכשיו אינו חכם כמוהו, היה לו שכל טבעי כמוהו היה מתחכם גם הוא כמוהו. אם כן אין כאן להתנשא ולהתגאות, אלא אם יש בו חכמה רבה הנה הוא מחוייב ללמדה למי שצריך אליו, כמאמר רבן יוחנן בזכאי, אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת, ז"א אל תחזיק אותה לעצמך תלמד אותה לאחרים. עד כאן זה דברי המסילת ישרים.

לתלמידו רבי שלמה כהן הסביר פעם אחת מרן בעל החזון איש את גדר מידת הענווה. רבים  טועים בחשבם שענווה פירושה להחזיק את עצמו לבור וריקן, אף שזה רחוק מן האמת, הענווה הנכונה הסביר, היא שאדם ידע את ערכו ואם הוא אמנם גדול בתורה מותר לו לדעת זאת, ולהחזיק עצמו בהתאם למדרגתו הנכונה, אולם אין לו לדרוש כבוד וגדולה, כי זוהי חובתו בעולמו. כמו שאמרו  חכמים, אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת. ברוח זו הוסיף רבי שמריהו גריינימן, פעם אמר ולפניו כי מסופר על רבי עקיבא איגר שכתב על אדם פשוט והמוני תארים נכבדים ומופלגים, וכשתמהו על כך השיב רבי עקיבא איגר בענוותנותו, כי הרי כך מנהגו של עולם, והראיה שאף אותו עצמו מכנים בתארים דומים. הגיב רבינו בתקיפות, אין זו האמת, זהו שקר וכזב, לא זוהי ענווה. רבי עקיבא איגר הכיר את מקומו וידע את גדלותו, אלא שידע גם כן כי אין מגיע לו עבור זה מאומה כי לכך נוצרת, וזוהי ענווה. הבנתיוכם? ז"א כשאמרו לפניו שמסופר עליו כך וכך הוא דחה את זה, אי אפשר שיהיה כזה דבר. זה לא ענווה. זה שקר וכזב. הוא הכיר את מקומו וידע את גדולתו, רק הוא ידע שלא מגיע לו שום כבוד בשביל זה.

סיפר רבי משה מרדכי שולזינגר, יום אחד באתי לביתו של רבי יחזקאל אבמרסקי והנה הוא מדבר בטלפון בעמידה, עם מי? עם פקיד בעיריית ירושלים. מה הענין? זה לשונו של רבי יחזקאל, זה עתה עברתי ברחוב בשכונת בית וגן וראיתי בור גדול בלתי מכוסה, העמדתי שומר על ידו, והנני מטלפן ומבקש לשלוח מיד פועלים מהעיריה לסתום את הפה בלי שהיות. הפקיד בעבר השני של הטלפון שאל מי המדבר? ורבי יחזקאל משיב, שמי יחזקאל אברמסקי, הפקיד, מה משלח  ידך? תשובת רבי יחזקאל, אני איש זקן לומד ומלמד. אבל מה זה נוגע לבור, תשלחו מיד להסיר את הנזק. אינו מחזיק טובה לעצמו, אתה שומע, אני איש זקן לומד ומלמד. איך קוראים לך? יחזקאל.

מרן בעל החפץ חיים לא ראה שום יתרון גם במעשיו ובהתנהגותו, והיה טוען תמיד שאינו עושה אלא מה שכל יהודי חייב לעשות, הוא מקיים את חובתו בעולמו, והאם יש מקום להתפאר ולהתגאות בכך? ומגיעים לו תודה ותשלום בשכר זה? היתכן שאדם יתגאה או יחשוב שמגיע לו שכר על אשר הוא אוכל ושותה? הרי הוא אוכל ושותה להנאת עצמו כדי שיהיה בריא ויתקיים לעולם, במה שונה אפוא המזון הרוחני מהמזון הגופני? הלא גם התורה והמצוות הן לטובתו והנאתו, ורק בזכותן תלויים חיותו וקיומו הרוחניים, ולא עוד, אלא שזוהי חובתו שיוצרו הטיל עליו וזאת  תכליתו בחיים, ומה יתרון יש לזאת שאדם נוהג לפי טובתו ותכליתו?! אתם שומעים.

לפני כשלשים שנה היה מרן הגר"מ שך מאושפז בבית חולים, וראה את מקורביו מסתודדים. כששאל לפשר הדברים השיבו כי החליטו לגשת לרופא ולספר לו כי מדובר כאן בפציינט מיוחד, וההתייחסות אליו צריכה להיות בהתאם. מרן אסר עליהם לעשות זאת כשהוא מסביר שזה גזל, הרופא מקבל משכורת על מנת לטפל בכולם, ואם יקדיש יותר זמן עבורי יהיה זה על חשבון האחרים, והטיפול יהיה גזל בידו. שמעתם? לא מחזיק טובה לעצמו.

כבן 11 שנים היה רבי משה פיינשטיין עת ביקר בבית דודו רבי אליהו עם אורח נוסף. כשנכנס רבי משה לחדר בו שהה דודו עמד האורח בפניו מלוא קומתו באמרו, בפני ילד היודע שני סדרים בש"ס חייבים לעמוד. רבי דוד פיינשטין אביו של רבי משה משראה זאת שילח מיד את בנו אל מחוץ לחדר בנזיפה תוך שהוא פוקד עליו לשמש את האורחים. כשסגר רבי דוד את הדלת הספיק רבי משה לשמוע את אביו קורא את ארחו רבי אליהו בהתגרשות, אתה מבקש את בני להרוג את בני? להפוך אותו בעל גאוה, או אז החל רבי משה להבין את משמעותה העמוקה של חובת הענווה, אדם חייב להיות עניו אפילו שכשילד יודע שני סדרים בש"ס, כיון שאינו רשאי להחזיק שום טובה לעצמו.

וכך היה דורש, ונראה שהתורה רוצה שאדם יעשה המצוות ולימוד התורה בידיעה שכן צריך כל אדם להיות, ואין להתגאות בזה ולא לחשוב שעושה בזה דבר גדול, שאם הוא עניו יסתיר עצמו מלעשות, אלא צריך לעשות בידיעה באי אפשר שלא לעשות, ואין בזה דבר גדול לבקש כבוד ולא להתמיד לבקש כבוד, וכמאמר רבן יוחנן בן זכאי אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת.

כן שנינו אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמה, והרי למד הרבה, אלא הסביר רבי שלמה וולבה, צריך האדם לדעת שבכל עבודתו אם לא היתה לו סיעתא דשמיא לא היה מסיק כלום, למד הרבה כי היה לו כשרונות לזה, הקב"ה נתן לו מנוחת נפש, עזר לו, העיר אותו, ולכן הוא למד הרבה, אבל אין מה להחזיק טובה לעצמו, הוא צריך תמיד להכיר עד כמה שהיתה לו סיעתא דשמיא בכל מה שהשיג. ואמרו חכמים איזהו בן העולם הבא שייף עני שייף נפיק ענוותן שפל ברך ולא מחזיק טיבותא לנפשי, משמע שאחרי כל המעלות הגדולות של ענוותן אם עוד מחזיק טובה לעצמו זה עוד לא בן העולם הבא, כי בן העולם הבא זה איננו שסתם יש לו חלק לעולם הבא, זה יש לכל היהודים, אלא בן העולם הבא זו מדרגה מיוחדת. בן העולם הבא, לא שיש לו חלק לעולם הבא. ודוגמא לשייף עייל ושייף נפיק, ראש ישיבה ההולך להגיד שיעור כללי או משגיח שהולך להגיד שיחה מוסרית כשהוא ניגש להגיד את השיעור או את השיחה הוא יודע בבירור שכל השיעור או השיחה נפלו לו בידעין מן השמים, שעד כמה שהוא עמל ויגע בכל זאת בכל הבנין היתה לו סיעתא דשמיא. כך מצבו כשהוא ניגש, אבל כשגומר את השיעור או את השיחה הוא יורד מהעמוד אז כבר  יכול לחשוב אה, אמרתי טוב, ושוב הוא מחזיק טובה לעצמו, ולכן שייף עייל הוא יותר קל משייף נפיק, ז"א לבוא עניו זה יותר קל מלצאת עניו. ועם כל זה הוא צריך לצאת במדרגה שאינו מחזיק טובה לעצמו, שתמיד יהיה לו ברור שבלי סיעתא דשמיא לא היה משיג כלום. באמת אדם שעומד ברבים, בשעה שקטה הוא יכול לדעת את זה, שזה ממש פלא, עד כמה שאדם עמל זמן רב בכל זאת לבסוף כשמתגבש לו מה להגיד זה ממש נופל לו מן השמים. כמו שאומרים על בית המקדש שלישי שיפול בנוי ומשוכלל מן השמים. כך כל מה שאומר ברבים סוף סוף נופל לו בנוי ומשוגר מן השמים, ולכן אין מה להחזיק טובה לעצמו.

ואמר רבי יצחק, אם יאמר לך אדם יגעתי ולא מצאתי אל תאמן, לא יגעתי ומצאתי אל תאמן, יגעתי ומצאתי תאמן. מקשים העולם, הרי אם יגע והשיג אם כן למה נקרא מה שהשיג מציאה? היה לכאורה צריך להקרא השגה. בשם רבי חיים מבריסק יישב רבי אלחנן וסרמן ואמר, הגמרא באה לומר שאפילו אם יגע הרבה והשיג בל יטעה לחשוב שהשיג מה שהשיג כי יגע, אלא השיג כי מן השמים הזמינו לו זאת, ועדיין זה נשאר בגדר של מציאה. אז אל תחזיק טובה לעצמך.

על דרך צחות דרש רבי אורי שרגא קלרמן, יש אדם שמבטל עצמו כלפי רצון ה', וגם ביחסו לשאר בני האדם, יש אדם שרוצה להבליט את עצמו שכולם יכירו את גדלותו, ובשתי המילים יש אותן האותיות, זה רוצה להתבטל וזה רוצה להתבלט. מה החילוק - באותיות האחרונות, שלהתבטל נגמר בטל שזה ברכה, והתבלט זה נגמר בלט שזה לשון קללה, וזהו כלל גדול בעבודת ה', לבטל עצמו ועל ידי זה אפשר לזכות לכל טוב, בעולם הזה הוא עולם החושך עולם הטעות, אדם משתוקק כל הזמן להיות גדול בעיני הבריות ולהתגאות עליהם, והוא רוצה להיות הלמדן הגדול שכולם יכירו את למדנותו ושיוכל להביט בעיניים רואות על כל סביבתו, ואינו  יודע שבזה הוא מפסיד את עצמו ונהיה תועבת ה' וה' יתרחק ממנו. בל נטעה בודאי צריך לרצות להיות למדן גדול, אבל עם זה יש לדעת שהגדולה אינה  תלויה בו, ורק חסד ה' הוא אם ידע משהו כטיפה מן הים מתורתנו הקדושה והרחבה. צא וראה, העצה להקרבת קרבנות הנשיאים באה ע"י הנשיא ייששכר שהיה שבט של תורה, ושמו היה נתנאל בן צוער. דרשו חכמים, צוער שהיה מקטין עצמו, וקוראים לו נתנאל שפירושו נתן אל, שכל דבר שקיבל אמר שה' נתן לו, לכן רק הוא ראוי להיות נשיא שבט יששכר שהם יודעי בינה לעיתים. אכן רק אדם כזה שמקטין עצמו ואינו חושב כלל על עצמו, וכל דבר שיש לו אומר שמה' קיבל, יכול לחשוב על עצה כזו של קרבנות הנשיאים, שהתוכן שלה הוא מה ראוי לעשות לקב"ה. שמעתם? אדם שלא חושב על עצמו פנוי לחשוב מה עושים לקב"ה.

בדברי ההספד שנשא רבי דן סגל על רבי אורי שרגא קלרמן אמר בין יתר דבריו, שמעתי פעם שכאשר חזר רבי ברוך בער משליחות של השתדלות ברוסיה נכנס לרבי חיים מבריסק, שאל אותו רבי חיים, מה אתה חושב שאני מכוון בחונן הדעת? ענה רבי ברוך בער, מסתמא הרבי מכוון שידע לתרץ את הרמב"ם טוב. אמר לו רבי חיים, אני מכוון שהקב"ה יתן לי דעת, לדעת שאני לא יודע. תכלית הידיעה לדעת שאני לא יודע, ומה הפשט? רבי חיים הרי לא רימה את עצמו, היו לו הרבה הרבה ידיעות, בכל זאת הוא אמר לא רק שאני לא הגעתי לתכלית, כיון שיש עדיין עולמות שלמים שאני לא יודע, אלא גם מה שאני יודע אני לא יודע כי גם זה מתנת שמיים. והפטיר המספיד, צריכים לדעת שעל כל רגע ורגע צריכים סיעתא דשמיא, כמו שכתוב "כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה" חונן הדעת בלשון הווה, אנחנו אומרים בתפילה, זאת משום שאין שום דבר מובטח לאדם, רגע אחד לא מחייב את משנהו, זה לא שהוא חנן לנו דעת פעם ומאז יש לנו דעת, לא, חונן הדעת זה בהווה כל רגע.

מה יעשה אדם ויחכם, שואלת הגמרא, ומתרצת ימעט בסחורה וירבה בישיבה. מיד מקשה הגמרא, הלא הרבה עשו כן ולא הועיל להם, מכריעה, אלא יבקשו רחמים ממי שהחכמה שלו, שנאמר "כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה" הרי שעיקר השגת החכמה היא דרך התפילה, והיינו מפני שהחכמה שאנו רוצים להגיע אליה לא מונחת בנו, אלא אנחנו נזקקים לקבל אותה מה' יתברך, גם מ"ח הדברים שהתורה נקנית בהם, רובם אינם קשורים לפיתוח החכמה, אלא המה תנאים הנדרשים להיות כלי קיבול לקלוט חכמה.

ר' לייב, בנו של החפץ חיים שאל פעם את אביו, אבא, האם ידעו ויבינו בני הדור הלומדים כמה יגיעות יגעת וכמה עמל ותלאה השקעת בעבודתך בכל סימן וסימן במשנה ברורה? השיב לו אביו, וכי מה אכפת לי אם לא יהללו אותי ואם לא יבינו להעריך עבודתי ולהכיר לי טובה על כך, מה בכך, האם כדי שיחזיקו לי טובה אני עמל? הלא כל מגמתי לכבוד ה', והוא רואה בעמלנו.

באחת התקופות כשעמדה על הפרק שאלת קבלת משרה רבנית כלשהי, כתב רבי מרדכי אילן לעצמו את השורות הבאות והן משמשות השתקפות של קלסתרו הפנימי: האדרת שאני לובש כיום, אדרת הרבנות שלובה באמונה חזקה לחי עולמים, ובידך לגדל ולחזק מי שגידלני עד כה הוא יחזקני ויאמצני גם להבא, לפי ערך גודל התפקידים שעלי למלאות בעזרת ה' יתברך. כהן גדול כשהיה לובש ופושט בגדים ביום הכיפורים היה חייב לעשות טבילה וקידושין, אף שהיתה עבודה אחת של יום הכיפורים עבודות היום ואילו, ז"א כל עבודות היום הם היו עבודה אחת של יום הכיפורים, ואילו אני בהחליפי ובהוסיפי כמה עבודות חדשות שמוטל עלי על אחת כמה וכמה שאני טעון קידוש יתר וטבילה, והטבילה לא תהיה של מים אלא של אש קודש שקיבלתים מרבותי שרפי ה' קדושי עליון.

רבי צבי הירש זקס, נכד החפץ חיים מספר, בזמן שלמד אחי בישיבת ליקווד היה פעם בארץ ישראל עם רבי אהרן קוטלר. הלכו לבקר את הבריסקער רב, ושוחחו בעניני  צרכי הציבור. והתגלגל הדבר והגיעו לדבר על החפץ חיים. ניצל רבי אהרן את ההזדמנות ושאל את הרב מבריסק, העולם מגדיר את החפץ חיים כצדיק, כחסיד, כבעל מופת, אבל אף אחד אינו מגדירו כגאון, הרב שך הגדיר אותו כגאון אבל, והרי כשנתי ספר משנה ברורה ונחזי נמצא שהיה הגאון בדורו, ענה הרב מבריסק, רצון יראיו יעשה, החפץ חיים לא רצה שהוא יתפרסם כגאון, ז"א הרצון שלו בתור ירא אלקים הוא לא רצה שהוא יתפרסם כגאון. תירוץ זה היה קשה בעיני אחי, כי האם לחסיד וצדיק כן רצה החפץ חיים להתפרסם? העולם מכירים אותו צדיק חסיד בעל מופתים, וכגאון לא מכירים אותו כאילו, לא אומרים שהוא הגאון, הגאון החפץ חיים, אז הוא אומר לו רצון יראיו יעשה, אז היה קשה לו, מה קשה? אומר בסדר, רצון יראיו יעשה שלא יחשבו שהוא גאון, שלא יקראו לו גאון, אבל מה, חסיד וצדיק הוא כן רצה? איפה רצון יראיו? היה לו קשה. אבל הוא פחד מהרבי מבריסק, ולא ההין לשאול אותו ואת רבי אהרן לא הזדמן לו לשאול, וכך נותרה הקושיה בעינה. עברו שנים והבריסקער רב הסתלק לגנזי מרום וכמוהו גם ר' אהרן קוטלר, בסמוך למקום מגוריו של אחיו ברח' צפניה בירושלים היה גר אדמו"ר אחד, אחי היה נכנס אליו לפעמים למנחה ומעריב להשלים לו מנין. האדמו"ר הזה נחשב למדן, פעם שח האדמו"ר שזה עתה הוא ראה בירור הלכה שממנו נשקפת גאונותו של החפץ חיים, ומעניין הדבר למה העולם לא הכירו את החפץ חיים בגאונותו, ולא הגדירו אותו כגאון. ואמר לו אחי, ששאלה זו שמע לפני כמה שנים מרבי אהרן קוטלר ששאל את הבריסקער רב, והבריסקער רב ענה לו על זה - רצון יראיו יעשה. ואמר האדמו"ר, כזה תירוץ גאוני. אז כאן שאל אותו אחי, והאם כחסיד וכצדיק כן רצה החפץ חיים להתפרסם? אמר לו האדמו"ר אני לא מבין את השאלה, החפץ חיים בעצמו לא הכיר בכך שהוא צדיק, אז מה צריך רצון יראיו יעשה, הוא בכלל לא חשב שהוא צדיק, צדיק וחסיד. הוא בעצמו היה סבור שבקושי הוא מקיים מצוות כתקנן, אבל גאון, החפץ חיים הרי ידע היטב מה זה תורה, הוא ידע על עצמו שהוא גאון, על זה הוא ביקש שלא יתפרסם כגאון. וזה תירוץ גאוני, רצון יראיו יעשה.

מעשה ופגש יהודי זר בעל סבר פנים קודר ברבי אברהם יהודה פרבשטיין ראש ישיבת חברון, נכנס עמו רבי אברהם בדברים, שח לו היהודי על כך שהוא שימש כמנהל חשבונות תקופה ארוכה, פוטר ונותר מחוסר עבודה וטעם בחייו, אין לו טעם. ברר אצלו רבי אברהם פרטים על חייו וכתובת ביתו, מקץ ימים אחדים התקשר אליו רבי אברהם סיפר לו בשמחה כי הושגה עבורו משרה בכירה בהנהלת חשבונות. סיפור זה סופר לרבי מרדכי לייב מן ע"י בנו של רבי אברהם והוא האזין לסיפור וחייך בזחיחות הדעת, אספר לך אף אני סיפור על רבי אברהם יהודה פרבשטיין אומר רבי מרדכי לייב לבנו, היינו ישובים בצוותא בשמחה פלונית, ניגש ילד לשולחן המזרח, נטל בקבוק משקה תוסס, שתה את רובו והותיר את הבקבוק פתוח והפקק נתגלגל הרחק מהישג ידינו. הרים רבי אברהם את זרועו, כופף את קומתו, מתח את גוו עד שקלט את הפקק המתגלגל, לאחר מכן הוסיף טרחה וכיסה בו את הבקבוק, ולא די בכך אלא שהבריג היטב את המכסה לבקבוק.

פרי די כדיר דאס איז המעשה. נשאלת השאלה האם זה מעשה? לא, מדוע? כי כך נוהג אדם חושב, תפקידו של יצור אנוש לעשות סוף מעשה במחשבה תחילה. אדם שממלא תפקיד אנושי בסיסי אין זה מאורע הראוי להדגשה. להשלמת דבריו הוסיף, יודע אתה מהו מעשה? לשבור מידה, לנגוע בפנימיות הנפתלת, ליישר העקום למישור, ליצור קשר כלשהו בין החיצוניות לפנימיות, זה מעשה, אבל להרים פקק עם כל הכבוד למרות שילד עשה וככה, אין בזה מעשה. לא מחזיק טובה לעצמו. הבנתם? רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.