קניין ל"ב - אוהב את התוכחות - חלק ג'
תאריך פרסום: 30.05.2014, שעה: 05:08
קניין לב'- אוהב את התוכחות- חלק ג' - מח' קנייני התורה
סיום דסיום דאוהב התוכחות.
מעשה היה מרבי ירוחם ממיר: שאתם זוכרים שדברנו עליו בשיעור הקודם כמה הוא אהב את התוכחות ששבוע ימים הוא שמע תוכחת מהסבא הפעם הוא היה המוכיח,
והוא הוכיח בני עיירה אחת בצורה נוקפת וחריפה עד כדי כך שבאמצע דבריו התחילו השומעים להשתמט מהשיחה ורבי ירוחם נותר כמעט לבדו, הדברים שנאמרו כאן הערב לא נעמו לחיקם כלל בעיקר לא שציפו לקילוסים ותשבחות אלא שמידה זו של תוכחה תביעה והנימה חריפה שנקט הנואם לא תאמה את מידתם. שפה זו עליו להשמיע לאוזני הצורבים הצעירים בישיבתו שבכוחם לספוג מטבעות לשון מסוג הזה אמרו האנשים. לא לאנשים כמונו או או או או.
שנים ארוכות לאחר מכן כאשר סיפר רבי ירוחם על המאורע הוסיף הסבר ומשל: מפני מה כה הכבידו הדברים על ליבות אנשי העיירה כשהוכחתים? ולמענם נקטתי עוד בלשון מתונה, בעוד שבני הישיבה שומעים ברצון את דבריי וכי יש להם לב אחר? מה השוני בן הלב של בני הישיבה ללב של אותה בני העיירה?
אמשיל לכם משל מן החיים: ביבשת אמריקה לפני שהגיעו המהגרים מארצות אחרות לא היו מצויים סוסים לרכיבה, הם לא ראו בחיים שלהם סוס, וילידי המקום לא ידעו ולא ראו דבר מעין זה, והנה הגיעו ראשוני המהגרים והביאו עימם כל מיני דברים נפלאים, בן השאר רואים ילידי המקום כי בעל חיים משונה: חציו מלמטה מהלך על ארבע ואילו החצי העליון צורת אדם לו, מה זה? והנה החיה המשונה נעצרת ופתאום זינק הפרש מעל הסוס ואז נוכחו לדעת שחיה זו מורכבת משני חלקים נפרדים, חיה מופלאה סוס ורוכבו.
המשיך רבי ירוחם: כאן בישיבה הקדושה אנחנו משרישים תמיד את היסוד: הגוף וכול איבריו והנפש הבהמית על כל כוחותיה זה איננו האדם, האני זה רוח ממללה, והגוף הוא רק סוס שעליו רוכב האדם, אותם יהודים כשרים מן העיירה טעו לחשוב כי אדם וסוסו זה דבר אחד, זה הוא האני, ולכן כשהוכחתי בלשון חריפה הוכחתי את הסוס שלהם לסייע בידם לשלוט עליו ולנהל אותו והם הבינו פירשו שאני מדבר על עצמם, וכאילו אני מתכוון להלבין את פניהם, אבל האמת היא: מי לא ישמח כאשר עוזרים לרסן את הסוס המשתולל ממתנים את רוחו ומלמדים אותו ללכת בדרך הנכונה, וכמה יש לרוכב לשמוח כעל כל הון בשומעו תוכחה.
זה ההבדל בין בני הישיבה: הם יודעים שזה שני דברים שונים: הרוכב זה האדם והסוס זה הנפש הבהמית, וכמדברים גוערים בסוס! כשאדם רוכב על סוס והסוס לא הולך כמו שהוא רוצה מה הוא עושה הוא נותן לו עם הדורבן נותן לו עם השוט, נותן לו עם הרצועות, מה המטרה לישר אותו. אז כשהסוס של האדם משתולל מדברים אליו בשפה קשה, אז אל מי הוא דיבר? הוא דיבר אל הסוס שלהם, אל הגוף אל בהמיות אל התאוות על זה הוא דיבר והם חשבו שהוא מדבר עליהם, כי הם לא אף פעם בהמה כזאת שיש עליה גם בם אדם, חשבו שזה אותו אחד. הבנתם? רוב האנשים הם כך ולא רק מאותה עיירה.
רבי משה עקיבא דקוצ'ינסקי היה אומר: תוכחה מוכיחה על הערכה לאין ערוך יותר ממחמאה: תוכחה כשמוכיחים מישהו זה מורה על ההערכה שמעריכים אותו, "כאשר יאהב ה' יוכיח", זה מוכיח על הערכה יותר ממחמאה וכך הסביר זאת: כאשר זאטוט צועד את צעדיו הראשונים הכול מתקבצים אצלו לחזות בהליכתו, כיוון שנפל וקם על רגליו הכול מוחאים כף ומהוללים אותו, יופי יופי, לעומתו ילד מבוגר שהולך ומועד בדרכו הכול גוערים בו: מה אתה לא יודע ללכת, מה אתה פעוט!, מה השוני בין שניהם?:
ככול שיכולתו של בן אנוש להגיע להישגים גבוהים יותר ומעריכים ביתר שאת את יכולתו נדרשים ממנו תפקידים קשים יותר ונוזפים בו אם אינו ממלא את תפקידו כראוי ליכולתו, אומדים את האדם כמה הוא שווה ומעירים בהתאם לפי היכולת שלו.
המשבח אדם סיכם רבי משב עקיבא דקוצ'ינסקי: מקטין מעלתו ויכולתו, שכן מתוך שבחו של המהלל ניתן להתרשם כאילו אין ביכולתו ליותר מכך, אולם המוכיח ערכו של הנזוף גדול בעניו, כי לגבי דידו הוא מסוגל לחתור להישגים גבוהים משהגיע,
המוכיחים הם המה האוהבים האמיתיים, הם ורק הם המכירים את האדם לפי כוחות נפשו ומעריכים אותו בערכו האמיתי יודעים לאן הוא מסוגל הוא להגיע.
כשאומרים לאדם מחמאה זה כאילו שקבעו את סוף דרכו, כל הכבוד לך כלומר: אי אפשר לצפות יותר מזה אבל אם אומרים לו: מה זה מה זה, למה? ז"א מצפים ממנו לעוד, אז מעריכים אותו יותר ממה שהוא חושב את עצמו, אז התוכחת הזאת היא משום הערכה והיא נותנת לו דחיפה לעלות עוד, שעוד שאם אחד מסכם אותו המחמאה, זה הוא, זה מה שיש כאן.
מסופר על בעל "חידושי הרים": בהיותו אברך צעיר ימים שהה בתקופה מסוימת אצל האדמו"ר מקוז'ניץ, אחרי זמן עזב את חצרו ונסע להצטופף בצילו של האדמו"ר מפשיסחה והיה האדמו"ר מקוז'ניץ מצר על כך מאוד, לימים פקדו אותו אסונות גדולים את חידושי הרים, ושניים עשר בניו נסתלקו מן העולם זה אחר זה, אמר אז החידושי הרים: "יודע ובטוח אני שכול בניי נפטרו בגלל הקפידה שהקפיד עלי האדמו"ר מקוז'ניץ, ואעפ"כ אינני מצטער על שעזבתי את ביתו וכול כך למה? מפני ששם בקוז'ניץ היו נותנים לי מחמאות! אבל בפשיסחה ניקרו לי את הגידים! איני צריך רב שירעיף עלי מחמאות, זקוק אני לרב שינקר לי את הגידים.
אתם מבינים: הוא אומר אפילו אם הייתי יודע שילכו לי שניים עשרה ילדים מראש הייתי עושה את אותו מעשה. אתם שומעים דבר כזה? אתם מבינים בכלל מה מדברים פה?
איייי. זה משימות של אנשים קדושים שיודעים מה המשימה שהוטלה עליהם בחיים. אנשים לא יכולים להבין דבר כזה, לא מבינים.
אחרי פטירתו של רבי עקיבא איגר שלח בנו רבי שלמה מכתב לאחיו: בן שאר דבריו הוא כותב: למותר הרבת לבקש סליחה על תוכחתך המגולה, וביותר מנעורי אנוכי מכיר טוב לעורב שיעירנו על מה, זכורני הלו ידעת את הרב: רבי נתן רבי בריס פעם טיילתי
עימו על פני השדה שאלני בזו הלשון: הידעת כמה עצומה אהבתי אליך? שתקתי ולא עניתי, אמר בבקשה אל תכסה ממני כי רואה אני כי מילה בלשונך, אז אמרתי: כי הנני רואה אותות עצומים על עיזוז אהבתך ובכול זאת אני מסתפק כי בעודני פה איך לא קרה שראית ממני דבר שלא הוטב בעיניך ובפרט כי רך נער בשנים אני ובמדינה אחרת נתגדלתי, ולמה לא הגדת לי ולא הוכחת? למה לא הוכחת אותי?
הסבר: רבי שלמה בנו של רבי עקיבא איגר שכתב מכתב לאחיו אז בין הדברים הוא כתב לו: למותר הרבת לבקש סליחה על תוכחתך מגולה, למה היתה צריך לבקש ממני סליחה על זה שתוכחה שהוכחת אותי תוכחת מגולה? אנוכי מהעורי מכיר טוב למי שאוהב אותי ומעיר אותי על דבר מה, זה נקרא אצלי אוהב!, והוא מספר שפעם הוא טייל עם תלמיד חכם ואז התלמיד חכם שאל אותו:הידעת כמה עצומה אהבתי אליך? שתקתי ולא עניתי, אז הוא הרגיש שהוא רוצה להגיד לו משהו ולא אומר אז הוא אומר לו בבקשה אל תכסה ממני כי רואה אני כי מילה בלשונך תגיד מה אתה רוצה להגיד, רבי שלמה אומר לו: תשמע אני רואה אותות עצומים על עיזוז אהבתך אתה באמת אוהב אותי אהבה גדולה אבל, בכול זאת אני מסתפק אם אתה באמת אוהב אותי כמו שאני רואה את האותות האלה מה אני מסתפק, מאיפה נובע הספק? כי בעודני פה כל זמן שאני פה נמצא אתך: איך לא קרה שראית ממני דבר שלא הוטב בעיניך איך יכול להיות שלא מצאתי בי פגם הערה משהו, איך זה יכול להיות אם אתה אוהב אותי כל כך! אז ודאי שאתה היתה צריך להעיר לי בכמה דברים, ובפרט שאני רך ונער בשנים אני גם במדינה לא שלך נתגדלתי אלא מדינה אחרת ולמה לא הגדת לי ולמה אתה לא מוכיח אותי? איזה מן אוהב זה? אתם שומעים איך בודקים אוהב?.
היה רבי מעשה אדמו"ר רבי אברהם מרדכי אלטר מגור בעל ה- "אמרי אמת": הוא אחר בדקות אחדות ואיחר לשיעור אנוס היה.
אביו בעל ה"שפת אמת": הקפיד והוכיחו על פניו בארשת של חומרה, ביטול תורה! ! ,לדברים הקשיבה מבחוץ אמא שלו שמיהרה לפתוח את הדלת שניסתה להפיס דעתו: מה יש לדרוש ממנו? מה יש לדרוש ממנו הרי הוא היה ער כל הלילה, הוא הכיח אותו בלי שהוא ידע שהוא לא ישן, למשמע הדברים שאל האב מדוע לא סיפר לו דברים כהווייתם? למה כשהוא העיר לו למה לא אמר לו? אולם רבי אברהם מרדכי נמנע במתכוון מלהצדק כפי שהוא גילה אח"כ לימים: כי חס לאבד את דברי התוכחה שהשתוקק ללמוד מפי אביו כמה חמור עוון ביטול תורה אפילו עבור דקות ספורות.
אז אם יש לו הזדמנות לשמוע תוכחת אפילו שלא מגיע לו כי הוא ישן בכלל והוא היה אנוס מלהגיע באיחור של דקות, אבל יש הזדמנות לשמוע עד כמה זה חמור ביטול תורה אז הוא יפסיק את אבא שלו ויגיד לו: אבא אבא אני בכלל לא ישנתי! לא הוא הרוויח גדול הוא שמע תוכחת מה זה ביטול תורה. אתם שומעים דבר כזה?.
בכול ערב היה רבי אריב לוין נותן שיעור בבית הכנסת אוהל רחל בשכונת כנסת: ביום שבת בן מנחה למעריב היה שיעורו של רבי אריה בפרשת השבוע, אישה אחת שהיא עצמה עדינה ובעלת נימוסין נאים ובעלה אדם פשוט ללא חינוך וללא תרבות באה לרבי אריה ובקשה ממנו שישוחח עם בעלה שינהג איתה בכבוד הראוי, רבי אריה לא רצה לשוחח עם הבעל על כך באופן ישיר הוא ניצל את עובדת השתתפותו של האיש בשיעור שהינו נותן בשבת וקשר לפרשת השבוע את דברי הרמב"ם "וכן ציוו חכמים שיהיה אדם מכבד את אשתו יותר מגופו ואוהבה כגופו", רבי אריה האריך בנושא תוך כדי הזכרת מאמרי חכמים ז"ל שמדברים על כך והסבירם כי יד ה' הטובה עליו.
רבי איסר זלמן מלצר שהיה בבית הכנסת ישב מן הצד באותה שעה ישב גם הוא והקשיב לדבריו של רבי אריה לוין תלמידו משכבר הימים: לאחר תפילת מעריב ניגש אלין רבי איסר זלמן ואמר לו: יישר כוחך רבי אריה דברך ממש פקחו את עיניי הנני שקוע כל הזמן בלימוד ובחובותיו של הבעל בכבוד אשתו ובמצווה לגרום לה נחת רוח לא התעמקתי כל כך. נדהם רבי אריה מדבריו של מורו וריבו שכן הרי הוא עצמו רבי אריה נהג להיכנס לפחות פעם בשבוע לביתו וראה את היחס הכבוד ההדדי שבין רבי איסר זלמן ורעייתו הפיקחית והמשכלת, ענה רבי אריה ואמר: כבוד תורתו אשר אכן מכבד את רעייתו כפסק ההלכה של הרמב"ם ומשתדל תמיד לגרום לה נחת רוח הוא מסתכל על עצמו בעין הביקורת בנושא זה? ואילו זה שאליו כוונתי את דבריי הוא כלל לא מרגיש שעליו לתקן את דרכו, חוששני שאוזניו כלל לא קלטו את משמעות הדברים.
הוא ניסה כך בדרך להבליע את הדברים שישים לב בסוף מי שיש לו אזניים אמיתיות הקשיב והבין, למרות שהוא הרב הזה שמדבר!, ולמרות שבאמת הוא מקיים הכול!, ועם כל זה עם הנימה וההסבר הוא הרגיש שעדיין אולי יש מקום לשפר והוא הודה לו: יישר כוחך, אבל השני בכלל לא התעורר מאף דבר.
הרב: היה בן אדם אחד רשע מלווה בריבית קצוצה, שרציתי להציל משהו מזה שעשק אותו ולקח ממנו ריבית קצוצה, ואז מצאתי עצה והגעתי לבית הכנסת איפה שהוא מתפלל בשעת המנחה, וראו אותי שמה ובקשו שאומר דבר תורה, ואז דברתי בהלכות ריבית ומה גודל העונש של מי שמלווה בריבית: שהאדם הזה לא קם בתחיית המתים, והוא כופר ביציאת מצרים ונכסיו מתמוטטים, והבאתי מאמרי חכמים ז"ל והבאתי את ההלכה והסברתי הכול ודיברתי לעצמי, ושום דבר לא עזר, ושום דבר לא עזר.
היום יש לאיש הזה "פרקינסון" ועדיין הוא רוצה את הריבית קצוצה, הוא כבר שתי רגליים בקבר ועדיין הוא לא מוותר על הריבית קצוצה איך יקצצו אותו תכף ומיד כשיגיע לשם, צריך לחזור בגלגול אח"כ ווי ווי ווי מה מחכה לו ואין תחיית המתים.
איייי. אדם שלקח ריבית חייב להחזיר, אפילו אחרי תשעים שנה חייב להחזיר לכול אלא שלקח מהם ריבית ועדיף וכדאי לו שיחזיר אם לא הוא יחזור להחזיר,
אז מה לעשות לפעמים נותנים רמזים לאנשים איך אמרה ושתי לאחשורוש: נתנה לו כל מיני רמזים ולא נרמז כתוב: "רמזתו ולא נרמז עקצתו ולא נעקץ" כל מה שהיא שלחה לו רמזים, אתה היתה בסך הכול סייס באורוות של אבא שלי, ככה היתה נוהג להפשיט נשים ולעשות, "רמזתו ולא נרמז עקצתו ולא נעקץ", בקיצור אדם שלא מקשיב ולא מבין רמזים מה שמדברים אליו יש לו דרגה של אחשורוש או פרעה. פרעה היה מקבל חביט אומרים מראש על מה הוא מקבל חביט והוא נשאר פרעה, עוד פעם נשאר פרעה אין מה לעשות "יש אנשים רשעים אפילו על פיתחה של גהינום אינם חוזרים בתשובה" זה לא מאמר כזה זה מציאות רואים את זה בחוש לא עוזר.
הרב: ניגש אלי לפני דקות יהודי ומספר לי בד"כ אני מקפיד כל פעם שאני נוסע מהעבודה לקחת משהו טרמפ', ולפני כמה זמן לא יודע התעצלתי קצת ולא הכנתי משהו שיבוא איתי בטרמפ' וכרתה לי תקלה באותו ונתקעתי, טוב, ואחרי זה המשכתי לקחת כרגיל ולפני כמה ימים עוד פעם כזה לא טיפלתי בעניין כמו שצריך ונתקעתי עוד פעם, אמרתי לו ברוך ה' אתה מבין רמזים סימנים ברורים, נו, אז הקב"ה אוהב אחד כזה או לא אוהב אותו? אם הוא מוכיח אותו ותוקע אותו ואומר לו: חבל תיסע בחינם תעשה חסד על הדרך ה' דואג שיהיה לו עוד גמילות חסדים לחיי העולם הבא זה טוב או לא טוב, אבל יש מבין ויש שאינו מבין, אז לכן כל אחד ישים לב.
כך מצינו מאחד מאיגרותיו של רבי משה פיינשטיין: נהניתי מאוד אשר מעלת כבודו נזדרז לקיום מצוות תוכחה לפי דעתו ותשואות חן חן למעלת כבודו וח"ו להקפיד בזה.
משהו הוכיח את רבי משה פיינשטיין אז הוא אומר לו: נהניתי מאוד, שמעלת כבודו נזדרז לקיים מצוות תוכחה לפי דעתו אבל זה לא אומר שהתוכחה היא במקום או לא במקום אבל חן חן למעלת כבודו אבל ח"ו להקפיד בזה.
ואיגרת אחרת: וניכר ממכתב כבו תורתו הרב שהיה סבור שיהיה קפידה על דברי התוכחה שלו ואני אדרבא: אני נרגש מזה שנמצאים אנשים בעלי רוח שאינם יראים ואינם מתביישים מלומר תוכחה, אני נרגש מזה ב"ה יש אנשים שמסוגלים בלי פחד בלי בושה להוכיח! ואת מי את גדול הדור של באמריקה, אתם שומעים הוא נרגש לא מי אתה.
מעשה בתלמיד שבזמן סדרי הלימוד בישיבה בשעה שכולם ישבו ועסקו בגמרא הוא היה מתפלפל עם אחד המנהלים והיו שניהם מטיילים לאורך האולם ומתווכחים לברור הסוגיה: כך היו פוסעים הלוך ושוב רבי יהודה לייב חסמן היה משקיף על המחזה הזה ומתבונן היטב בפניו ובתנועותיו של אותו תלמיד וחשד אותו שוב כי תוך כדי תנועותיו והליכתו להבלטת פלפולו הוא מתהדר ומתייהר בפני התלמידים, ז"א: יש קצת פוזה בכול ההתנהלות של המשא ומתן. לא נרתע ותוך כדי רתחת פלפולם ניגש לאותו מנהל ובה אליו בטרוניה: רבי מאיר למה אתה מטייל איתו? הרי אתה גורם לו שיהיה בעל גאווה, ואילו לתלמיד פנה נמרצות: שים עיניך והתבונן כיצד אתה צועד, הרי נדמה כי כל הישיבה רועדת תחתיך, רבי יהודה לייב חסמן ידע אל מי הוא מדבר ומוכיח, דוקא לאור תוכחתו הקשה נקשרה אותו נפש התלמיד בריבו בהשתוקקו לשמוע את האמת כמו שהיא, כיום הנה הוא אחד מדגולי המחנכים והמשפיעים של הדור. בזכות תוכחת אמיתית. אתם שומעים? אז תלוי: אשרי המדבר על אוזן שומעת.
המון עם סוברים שמצוות תוכחה לא נצטוו רק הרבנים והדרשנים אבל באמת הוא טעות, כי אם מצווה על כל ישראל אפילו עם הארץ שרואה בחברו דבר מגונה היה מוכיחו
והעיקר המוכיח שצריך המוכיח לכלול עצמו גם כן בכלל כי אי אפשר שהמוכיח יהיה נקי
ומי יאמר: זיכיתי ליבי?.
כתב בעל החפץ חיים מצוות תעשה היא בתורה: "הוכיח תוכיח את אמיתך", בראותך אותו עובר עבירה", מובן שבתחילה יש להשפיע בטוב ונועם שלא יגיע לידי מחלוקת, וזה מה שנאמר: "ולמוכיחים ינעם", שדברי המוכיחים יאמרו בנועם, "ותבוא עליהם ברכת טוב" וכמה חן ימצא בעיני ה' יתברך עבור זה? שהוא דומה ממש כמי שמציל את בן המלך שלא לטבוע בנהר, וכמה אהבה נתווסף בלב אביו עליו, ואף בזה כתוב: "והלו בנים אתם לה' אלוקיכם", וכשהוא מחלל שבת הלו נכרתת נפשו מארץ חיים, וכמה צרות מוכנות להיפתח לפניו עבור זה.
דרך החנווני החכם להיות סבלן פעמים שמזדמן לו קונה טוב שמרוויח ממנו שלא בצער ולפעמים בריבוי דברים ובצער, שהחנווני אומר לו מקח פחות מחצי שוויו וכד'. מכול מקום אין דרך חנווני חכם להיות בועט גם בקונים כאלה כיוון שסוף סוף הוא משתכר מהם.
כך גם בזה: בעת שאדם עוסק בדבר מצווה בפרט עם רבים: צריך להיות העניין אצלו כמו מי שהכנים סחורות יפות בחנותו להשתכר מהם, יש שמקבל תוכחה מהרה ויש שלא מקבל, מכול מקום כדאי שתדע שגם מזה יש רווח.
באמת לפי כור הניסיון רואים שבסוף גם אלה שהיו בתחילה מתפרצים במשך איזה שבועות גם הם יודו לזה, והעניין הוא כמו שמי שנתגבר עליו שטותו ורצה להרע לעצמו ואנשים מנעו אותו מזה, והיה בעבור שטותו גם הוא יודה לאיש שמנע אותו מלהמית את עצמו כן הוא בזה.
ידוע שאין חוטא אלא נכנסה בו רוח שטות, וכאשר ימצא איש שנלחם עימו לעת שטותו וקיבל ממנו עלבון וצער ולא הניחו לזה ולסוף כשתעבור שטותו ממנו וישוב אליו שכלו יודה ויברך למוכיח שמנע מבוא בדמים ויתחרט בליבו על מה שציער אותו מתחילה, גם עתה מוכיחו אין לך לנקוט עליו על החירופים שחרף אותך וגידף אותך מתחילה באמת הוא לא חרף והוא לא גידף רק היצר הטמון בתוכו, הראייה: שבעת שהיצר הלך ממנו הוא בשלום עמך.
ז"א: אתם אבא חכם שנצרך להכות מידי פעם את הבן מכות חינוך צריך להסביר לו: אני לא מכה אותך, אני פשוט מכה את היצר הרע שלך אני מגרש אותו פשוט הוא פשוט התלבש עליך והוא גורם לך עוול אז צריך לסלק אותו.
כשיש לבן ובת שן עם חור שצריכה עקירה אז האבא שלוקח לרופא הוא אכזר? אין ברירה חייבים להוציא את השן, ולפעמים הבו או הבת צועקים: אבא לא לא לא תרחם עלי! מה הוא לא מרחם שלקח לרופא? מה שיהיה סבל כל כך הרבה זמן? אז לכן לפעמים צריך מכת חינוך אבל צריך להסביר שעוקרים את השן המקולקלת, את היצר הרע מוציאים ממנו לא מכים את הילד מכים את היצר הרע שלו.
רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.