קניין ל"ב - אוהב את התוכחות - חלק ג'

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

סיום דה סיום דה אוהב התוכחות.

מעשה היה שרבי ירוחם ממיר, שאתם זוכרים שדיברנו עליו בשיעור הקודם, כמה הוא אהב את התוכחות, ששבוע ימים

הוא שמע תוכחת מהסבא,

הפעם הוא היה מוכיח.

והוא הוכיח בני עיירה אחת בצורה נוקבת וחריפה עד כדי כך

שבאמצע הדבריו התחילו השומעים להשתמט מהשיחה,

ורבי ירוחם נותר כמעט לבדו.

הדברים שנאמרו כאן הערב לא נעמו לחיקם כלל ועיקר.

לא שציפו לקילוסין ותשבחות,

אלא שמידה זו של תוכחה ותביעה והנימה החריפה שנקט הנואם לא טעמה את מידתם.

שפה זו

עליו להשמיע באוזני הצורבים הצעירים בישיבתו,

שבכוחם לספוג מטבעות לשון מן הסוג הזה, אמרו האנשים.

לא לאנשים כמונו.

שנים ארוכות לאחר מכן,

כאשר סיפר רבי ירוחם על המאורע,

הוסיף הסבר ומשל.

מפני מה כה הכבידו הדברים על ליבות אנשי העיירה כשהוכחתים?

ולמענם נקטתי עוד בלשון מתונה.

בלשון מתונה.

בעוד שבני הישיבה שומעים ברצון את דבריי

וכי יש להם לב אחר.

מה השוני בין הלב של בני הישיבה ללב של אותם בני עיירה?

אמשיל לכם אשל מן החיים.

ביבשת אמריקה, לפני שהגיעו המהגרים מארצות אחרות,

לא היו מצויים סוסים לרכיבה.

הם לא ראו בחיים שלהם סוס.

לא היה שם.

וילידי המקום לא ראו ולא ידעו דבר מעין זה.

והנה הגיעו ראשוני המהגרים והביאו עימם כל מיני דברים מופלאים.

בין השאר רואים ילידי המקום בעל חיים משונה.

חצי יום מלמטה מהלך על ארבע,

ואילו החצי העליון, צורת אדם לו.

מה זה?

והנה החיה המשונה נעצרת ופתאום זינק הפרש מעל הסוס.

ואז נוכל לדעת שהחיה הזאת מורכבת

משני חלקים נפרדים.

חיה מופלאה.

סוס ורוכבו.

ממשיך רבי ירוחם.

כאן בישיבה הקדושה

אנחנו משרישים תמיד את היסוד,

הגוף וכל איבריו,

והנפש הבהמית על כל כוחותיה,

זה איננו האדם.

האני זה הרוח ממללה.

הגוף זה רק סוס שעליו רוכב האדם.

אותם יהודים כשרים מן העיירה

טעו לחשוב כי האדם וסוסו זה דבר אחד.

זהו האני.

ולכן כשהוכחתי בלשון חריפה,

הוכחתי את הסוס שלהם,

לסייע בידם לשלוט עליו ולנהל אותו.

והם הבינו, פירשו, שאני מדבר על עצמם,

וכאילו אני מכוון להלבין את פניהם.

אבל האמת היא,

מי לא ישמח כאשר עוזרים לו לרסן את הסוס המשתולל,

ממתנים את רוחו

ומלמדים אותו ללכת בדרך הנכונה?

וכמה יש לו לרוכב לשמוח כעל כל הון

בשומעות תוכחיו.

זה ההבדל בין בני הישיבה.

הם יודעים

שזה שני דברים שונים.

הרוכב זה האדם

והסוס זה הגוף.

כל הנפש הבהמית.

וכשמדברים,

גוערים בסוס.

כשאדם רוחם על סוס והסוס לא הולך כמו שהוא רוצה, מה הוא עושה?

הוא נותן לו עם הדורבן,

הוא נותן לו עם השוט,

הוא נותן לו עם הרצועות.

מה המטרה? ליישר אותו.

אז כשהשוס, הסוס של הבן אדם משתולל,

מדברים אליו, מדברים אליו בשפה קשה.

אז אל מי הוא דיבר?

הוא דיבר אל הסוס שלהם.

אל הגוף, אל הבהמיות, אל התאוות. על זה הוא דיבר.

והם חשבו שהוא מדבר עליהם.

כי הם לא ראו אף פעם

בהמה כזאת

שיש עליה גם בן אדם.

הם חשבו שזה אותו אחד.

הבנתם?

רוב האנשים ככה מבינים. זה לא רק באותה עיירה.

רבי משה עקיבתי קוצ'ינסקי

היה אומר תוכחה.

תוכחה

מוכיחה על הערכה.

לאין ערוך

יותר ממחמאה.

תוכחה,

כשמוכיחים מישהו,

זה מורה על הערכה שמעריכים אותו.

כי את אשר יאהב השם יוכיח.

זה מוכיח על הערכה יותר ממחמאה.

וכך הסביר זאת. כאשר זה התות

צועד את צעדיו הראשונים,

הכול מתקבצים אצלו לחזות בהליכתו.

כיוון שנפל וקם על רגליו,

הכול מוכיחים כף ומהללים אותו.

יופי, יופי, יופי.

לעומתו ילד מבוגר שהולך ונכשל בדרכו,

הכול גוערים בו. מה, אתה לא יודע ללכת?

מה, אתה פעוט?

מה השוני בין שניהם?

ככל שביכולתו של בן אנוש להגיע להישגים גבוהים יותר,

ומעריכים ביתר שאת את יכולתו,

נדרשים ממנו תפקידים קשים יותר,

ונוזפים בו בימינו ממלא תפקידו כראוי ליכולתו.

עומדים את האדם כמה הוא שווה,

ומעירים לו בהתאם לפי היכולת שלו.

המשבח אדם, סיכם רבי משה עקיבא טיקוצ'ינסקי,

מקטין מעלתו ויכולתו,

שכן מתוך שבחו של המהלל ניתן

נתרשם כאילו אין ביכולתו ליותר מכך.

אולם המוכיח ערכו של הנזוף גדול בעיניו,

כי לגבי דידו הוא מסוגל לחתור להישגים גבוהים משגיאה.

המוכיחים

הם הם האוהבים האמיתיים,

הם ורק הם,

המכירים את האדם לפי כוחות נפשו ומעריכים אותו בערכו האמיתי,

ויודעים לאן מסוגל הוא להגיע.

הבנתם?

כשאומרים לאדם מחמאה, אז כאילו קבעו את סוף דרכו.

כל הכבוד לך.

זאת אומרת, אי אפשר לצפות ליותר מזה. זהו, כל הכבוד לך.

אבל אם אומרים לו, מה זה?

מה זה?

למה?

זאת אומרת, מצפים ממנו לעוד.

אז מעריכים אותו יותר ממה שהוא חושב את עצמו.

אז התוכחת הזאת

היא משום הערכה,

והיא נותנת לו דחיפה לעלות עוד.

בעוד שמחד מסכם אותו במחמאה,

זהו.

זה מה שיש כאן.

מסופר על בעל חידושי הרים.

בהיותו אברך צעיר לימים,

שהה בתקופה מסוימת אצל האדמור מקוזניץ'.

אחרי זמן מה עזב את חצרו ונסע להסתופף בצלו של האדמור מפשיסחה.

והיה האדמור מקוזניץ' מצר על כך מאוד.

לימים פקדו אותו אסונות גדולים,

את חידושי ההרים.

ושנים עשר בניו נסתלקו מן העולם בזה אחר זה.

אמר אז החידושי ההרים,

יודע ובטוח אני כי כל בניי נפטרו בעט יש לקפדה שהקפיד עליי האדמור מקוזניץ'.

אבל אף על פי כן אינני מצטער על שעזבתי את ביתו.

וכל כך למה?

מפני ששם בקוזניץ'

היו נותנים לי מחמאות.

אבל בפשיסחה נקרו לי את הגידים.

איני צריך רב שירעיף עליי מחמאות.

זקוק אני לרב שינקר לי את הגידים.

אתם מבינים?

הוא אומר, גם אם הייתי יודע שילכו לי 12 ילדים מראש,

הייתי עושה את אותו מעשה.

אתם שומעים דבר כזה? אתם מבינים בכלל מה מדברים פה?

איי, איי, איי, איי.

זה מדרגות של אנשים קדושים שיודעים מה המשימה שהוטלה עליהם בחיים.

אנשים לא יכולים להבין דבר כזה.

לא מבינים.

אחרי פטירתו של רבי עקיבא איגל,

שלח בנו רבי שלמה מכתב לאחיו,

או לאחיו,

בין שאר דבריו הוא כותב.

למותר הרבית לבקש סליחה

על תוכחתך מגולה.

וביותר אנוכי מנעוריי מכיר טוב

לאוהב שיעירנו על מה?

זכורני, הלוא ידעת את הרב

רבי נתן, רבי בריס,

פעם טיילתי עמו על פני השדה.

שאלני בזה הלשון

הידעת כמה עצומה אהבתי אליך?

שתקתי ולא עניתי.

אמר בבקשה אל תכסה ממני

כי רואה אני כמילה בלשוניך.

אז אמרתי, הנני רואה אותות עצומים על עיזוז אהבתך,

ובכל זאת אני מסתפק, כי בעודני פה,

איך לא קרה שראית ממני דבר שלא הוטב בעיניך?

ובפרט כי רך ונער בשנים אני,

ובמדינה אחרת נתגדלתי.

ולמה לא הגדת לי ולא הוכחת?

למה לא הוכחת אותי?

רבי שלמה בנו של רבי עקיבא איגר,

כשכתב מכתב לאחיו,

אז בין הדברים הוא כתב לו

למותר הרבית לבקש סליחה על תוכחתך מגולה.

למה היית צריך לבקש ממני סליחה על זה שהוכחת אותי תוכחת מגולה?

אנוכי מנעוריי מכיר טוב

למי שאוהב אותי ומעיר אותי על דבר מה.

זה נקרא אצלי אוהב.

הוא מספר שפעם אחת הוא תהיה להם תלמיד חכם.

ואז התלמיד החכם שואל אותו, ידעת כמה עצומה האהבה שלי אליך?

שתקתי ולא עניתי.

אז הוא הרגיש שהוא רוצה להגיד לו משהו והוא לא אומר. אז הוא אומר לו, בבקשה, אל תכסה ממני כי רואה אני כמילה בלשונך. תגיד, תגיד, מה אתה רוצה להגיד?

אז הוא אומר לו, תשמע,

רבי שלמה אומר לו,

אני רואה אותות עצומים

על עיזוז אהבתך.

אתה באמת אוהב אותי אהבה גדולה.

אבל אני בכל זאת מסתפק.

יש לי הסתפקות אם אתה אוהב אותי באמת,

כמו שאני רואה את האותות האלה וזה.

מה אני מסתפק?

מאיפה נובע הספק?

כי בעודני פה, כל זמן שאני פה נמצא איתך,

איך לא קרה שראית ממני דבר שלא הוטב בעיניך?

איך יכול להיות שלא מצאת בי איזה משהו, פגם, מערה, משהו?

איך יכול להיות?

אם אתה אוהב אותי כל כך,

אז ודאי שהיית צריך להעיר לי כמה דברים.

ובפרט שאני רך

ונע ארבע שנים, ואני גם במדינה,

לא שלך נתגדלתי, אלא במדינה אחרת,

אז למה לא הגעת לי? למה אתה לא מוכיח אותי?

איזה מין אוהב זה?

אתם שומעים איך בודקים אוהב?

אתם שומעים?

היה מעשה שהאדמו״ר הביא אברהם מרדכי אלתר מגור בעל האימרי אמס.

הוא איחר בדקות אחדות לבוא לשיעור, כי אנוס היה.

אביו בעל השפת אמת

הקפיד והוכיחה על פניו בארשת של חומרה.

ביטל תירה!

לדברים הקשיבה מבחוץ אימא שלו,

שמיהרה לפתוח את הדלת וניסתה להפיס דעתו.

מה יש לדרוש ממנו?

מה יש לדרוש ממנו? הלא הוא היה ער במשך כל הלילה.

הוא הוכיח אותו בלי שהוא ידע שהוא לא ישן.

למשמע דבריה שאל אב ותמה, מדוע לא סיפר לו דברים כהווייתם?

אז למה כשהוא העיר לו, למה הוא לא אמר לו?

אולם רבי אברהם מרדכי נמנע ומתכוון מלהצטדק,

כפי שהוא גילה אחר כך לימים.

כי חס לאבד את דברי התוכחה,

וישתוקק ללמוד מפי אביו כמה חמור עוון ביטול תורה,

אפילו דקות ספורות.

אז אם יש לו הזדמנות לשמוע תוכחת,

אפילו שלא מגיע לו, כי הוא לא ישן בכלל.

הוא היה אנוס מלהגיע באיחור של דקות,

אבל יש הזדמנות לשמוע עד כמה זה חמור ביטול תורה,

אז הוא יפסיק את אבא שלו ויגיד לו, אבא, אבא, אני בכלל לא ישנתי.

לא.

הוא הרוויח רווח גדול, הוא שמע תוכחת.

מה זה ביטול תורה?

אתם שומעים דבר כזה?

בכל ערב היה רבי אריה לוין נותן שיעור בבית הכנסת אוהל רחל בשכונת כנסת.

בשבתות בין מנחה למעריב היה שיעורו זה של רבי אריה בפרשת השבוע.

אישה אחת,

שהיא עצמה עדינה ובעלת נימוסים נאים,

ובעלה אדם פשוט ללא חינוך וללא תרבות,

באה לרבי אריה וביקשה ממנו שישוחח עם בעלה שינהג איתה בכבוד הראוי.

רבי אריה לא רצה לשוחח על כך עם הבעל באופן ישיר.

הוא ניצל את עובדת השתתפותו של אותו האיש בשיעור שאינו נותן בשבת,

וקשר לפרשת השבוע את דברי הרמב״ם,

וכן ציוו חכמים שיהיה אדם מכבד את אשתו יותר מגופו,

ואוהבה כגופו.

רבי אריה העריך בנושא תוך אזכרת מאמרי חכמים זיכרונם רכה שמדברים על כך,

והסבירם כי יד השם הטובה עליו.

רבי איסר זלמן מלצר, שהיה אף הוא בבית הכנסת באותה שעה, ישב מן הצד והקשיב גם הוא לדבריו של רבי אריה לוין,

תלמידו משכבר הימים.

לאחר תפילת מערים ניגש אליו רבי איסר זלמן ואמר לו

יישר כוחך רבי אריה,

דבריך ממש פקחו את עיניי,

הנני שקוע כל הזמן בלימוד

ובחובותיו של הבעל, בכבוד אשתו,

ובמצווה לגרום לה נחת רוח לא התעמקתי כל כך.

נדהם רבי אריה מדבריו של מורו וריבו,

שכן הרי הוא עצמו, רבי אריה,

נהג להיכנס לפחות פעם בשבוע לביתו,

וראה את היחס הכבוד ההדדי שבין רבי איסר זלמן, רעייתו הפקחית והמשכלת.

ענה רבי אריה ואמר כבוד תורתו,

אשר אכן מכבד את רעייתו כפי פסק ההלכה של הרמב״ם,

ומשתדל תמיד לגרום לה נחת רוח

הוא מסתכל על עצמו בעין הביקורת בנושא זה?

ואילו זה שאליו כיוונתי את דבריי,

הוא כלל לא מרגיש שעליו תקן את דרכו.

חוששני שאוזניו כלל לא קלטו את משמעות הדברים.

אתם שומעים?

הוא ניסה ככה בדרך

להבליע את הדברים שישים לב.

בסוף מי שיש לו אוזניים אמיתיות הקשיב והבין,

למרות שהוא הרב של זה שמדבר,

ולמרות שהוא באמת מקיים הכול,

ועם כל זה מהנימה וההסבר הוא הרגיש שעדיין אולי יש מקום לשפר.

והודה לו,

יישר כוחך.

אבל השני בכלל לא התעורר מן הדבר.

היה בן אדם אחד רשע, מלווה בריבית קצוצה,

שרציתי להציל מישהו מזה שהוא עשק אותו ולקח ממנו ריבית קצוצה.

ואז מצאתי עצה,

הגעתי לבית כנסת איפה שהוא מתפלל בשעת המנחה,

וראו אותי שמה וביקשו ממני שאני אגיד דבר תורה.

ואז דיברתי על הלקות ריבית.

ומה גודל העונש של מי שמלווה בריבית?

שאדם הזה

זה אלוה קם בתחיית המתים

והוא כופר ביציאת מצרים ונכסיו מתמוטטים

והבאתי מאמרי חכמים זיכרונם לך

והבאתי את ההלכה והסברתי הכל

ודיברתי לעצמי

ושום דבר לא עזר

שום דבר לא עזר

שום דבר לא עזר היום יש לאיש הזה פרקינסון

ועדיין הוא רוצה את הריבית קצוצה

הוא כבר שתי רגליים בקבר

ועדיין הוא לא מוותר על ריבית קצוצה

איך יקצצו אותו כשהוא יגיע? תכף הוא מייד לשם

איזה קציצות יעשו ממנו?

צריך לחזור בגלגול אחר כך

וואי וואי וואי, מה מחכה לו?

ואין את חטא המתים

איי, אדם שלקח ריבית

חייב להחזיר

אפילו אחרי תשעים שנה

חייב להחזיר לכל אלה שלקח מהם ריבית

ועדיף וכדאי לו שיחזיר

אם לא הוא יחזור, להחזיר

אז מה לעשות?

לפעמים נותנים רמזים לאנשים והם לא נרמזים, איך אמרה?

בשתי לאחשוורוש

אמרה לו כל מיני רמזים, כתוב רמזתו ולא נרמז, עקצתו ולא נחקץ

כל מה ששלחה לו רמזים אתה היית בסך הכל

סייס

בעורבות של אבא שלי

אתה נותנת לו רמזים

ככה היית נוהג להפשיט נשים ולהסתכל ולעשות

רמזתו ולא נרמז, עקצתו ולא נחקץ

בקיצור אדם שלא מקשיב ולא מבין מה שמדברים אליו יש לו דרגה של אחשוורוש

או פרעה

פרעה מקבל חבית

אומרים לו מראש על מה הוא יקבל את החבית

והוא נשאר פרעה

עוד פעם

נשאר פרעה

אין מה לעשות, יש אנשים

רשעים אפילו על פתחה של גיהינום אינם חוזרים בתשובה, זה לא מאמר כזה

זה מציאות, זה מציאות, רואים את זה בחוש,

רואים את זה בחוש, לא עוזר,

לא עוזר.

ניגש אליי לפני דקות יהודי ומספר לי

בדרך כלל אני מקפיד כל פעם

כשאני נוסע מהעבודה לקחת מישהו טרמפ

ולפני כמה זמן, לא יודע, התעצלתי קצת

ולא הכנתי מישהו שיבוא איתי בטרמפ

וקרתה לי תקלה באוטו ונתקעתי איתו

טוב, אחרי זה המשכתי לקחת כרגיל ולפני כמה ימים עוד פעם כזה לא

טיפלתי בעניין כמו שצריך ונתקעתי עוד פעם

אמרתי לו, ברוך השם, אתה מבין רמזים,

סימנים ברורים.

נו,

אז הקדוש ברוך הוא אוהב אחת כזה או לא אוהב אותו?

אם הוא מוכיח אותו, תוקע אותו, אומר לו, למה שתיסע בחינם, אתה יכול לעשות חסד על הדרך?

אז השם דואג לו, שיהיה לו עוד מצוות גמילות חסדים לחיי העולם הבא. זה טוב או לא טוב?

אבל יש מבין ויש שאינו מבין.

אז לכן כל אחד ישים לב.

כך מצינו באחד מאיגרותיו של רבי משה פיינשטיין.

נהניתי מאוד אשר מעלת כבודו נזדרז לקיום מצוות תוכחה לפי דעתו ותשואות חן-חן למעלת כבודו,

וחס וחלילה להקפיד בזה.

אתם שומעים?

מישהו הוכיח את רבי משה פיינשטיין.

אז הוא אומר לו, נהניתי מאוד

שבעלת כבודו נזדרז לקיים מצוות תוכחה לפי דעתו, אבל לפי דעתו, זה לא אומר אם התוכחה היא במקום או לא במקום,

אבל לפי דעתו.

אבל תשואות חן-חן לבעלת כבודו, וחס וחלילה להקפיד בזה.

באיגרת אחרת,

וניכר ממכתב כבוד תורתו הרם שהיה סבור שיהיה לי קפידה על דברי התוכחה שלו.

ואני, אדרבה,

אני נרגש מזה שאני רואה שנמצאים אנשים בעלי רוח

שאינם יראים ולא מתביישים מלומר תוכחה.

ואני נרגש מזה.

ברוך השם, יש אנשים

שמסוגלים בלי פחד,

בלי בושה, להוכיח.

ואת מי את גדול הדור של אמריקה?

אתם שומעים? הוא נרגש.

לא מי אתה.

מעשה בתלמיד שבזמן סדרי הלימוד בישיבה, בשעה שכולם ישבו ועסקו בגמרא,

הוא היה מתפלפל עם אחד המנהלים,

והיו שניהם מטיילים לאורך האולם ומתווכחים בבירור הסוגיה.

כך היו פוסעים הלוך ושור.

רבי יהודה לייב חסמן היה משקיף על המחזה,

ומתבונן היטב בפניו ותנועותיו של אותו תלמיד,

וחשד אותו שוב כי תוך כדי תנועותיו והליכתו והבלטת פלפולו,

הוא מתהדר ומתייער לפני התלמידים. זאת אומרת, יש קצת פוזה בכל ההתנהלות של המשא ומתן.

לא נרתע,

ותוך כדי ריתחת פלפולם ניגש לאותו מנהל ובא אליו בטרוניה.

רבי מאיר,

למה אתה מטייל איתו?

הרי אתה גורם לו שיהיה בעל גייבה.

ואילו התלמיד פנה נמרצות,

שים עיניך ויתבונן כיצד אתה צועד.

הרי נדמה כאילו כל הישיבה רועדת תחתיך.

ידע רבי לייב.

אל מי הוא מדבר ומוכיח.

ידע רבי לייב.

ידע רבי לייב.

רבי יהודה לייב חסמן, ידע

אל מי הוא מדבר ומוכיח.

דווקא לאור תוכחתו הקשה נקשרה נפש אותו תלמיד בריבו,

באשתו, כי כל לשמוע את האמת כמו שהיא.

כיום

הנהו אחד מגדולי המחנכים המשפיעים שבדור.

בזכות תוכחת אמיתית.

אתם שומעים?

אז תלוי.

אשר הם מדבר על אוזן שומעת.

המון עם סוברים שמצוות תוכחה לא נצטוו רק הרבנים והדרשנים.

אבל באמת הוא טעות.

כי היא מצווה על כל ישראל.

אפילו עם הארץ שרואה בחברו דבר מגונה,

חייב להוכיחו.

בעיקר שצריך המוכיח לכלול עצמו גם כן בכלל,

כי אי אפשר שהמוכיח יהיה נקי,

ומי יאמר זיכיתי ליבי.

כתב בעל החפץ חיים מצוות עשה היא בתורה, הוכיח תוכיח את עמיתיך בראותך ותעבר עבירה.

מובן שבתחילה יש להשתדל להשפיע בטוב בנועם,

שלא יגיע לידי מחלוקת.

זה מה שנאמר ולמוכיחים ינעם.

שדברי המוכיחים יאמרו בנועם,

ותבוא עליהם ברכתו.

וכמה חן ימצא בעיני ה' יתברך עבור זה,

שהוא דומה ממש למי שמציל את בן המלך שלא יטבע בנהר.

כמה אהבה נתווסף בלב אביו עליו.

ואף בזה הלא כתוב בנים אתם לאדוני אלוהיכם.

וכשהוא מחלל שבת,

הלא נכרת את נפשו מארץ חיים.

וכמה צרות מוכנות להיפתח לפניו עבור זה.

דרך החנווני החכם להיות סבלן.

פעמים שמזדמן לו קונה טוב שמרוויח ממנו

שלא בצער,

ולפעמים בריבוי דברים בצער,

שהקונה אומר לו, מקח פחות מחצי שוביו וכדומה.

מכל מקום, אין דרך חנווני חכם להיות בועט גם בקונים כאלה.

כיוון שסוף סוף הוא משתכר מהם.

כך גם בזה.

בעת שאדם עוסק בדבר מצווה, בפרט עם רבים,

צריך להיות העניין אצלו כמו מי שהכניס סחורות יפות בחנותו להשתכר מהם.

יש שמקבל תוכחה מהרה ויש שאינו מקבל מהרה.

מכל מקום צריך שתדע שגם מזה יש רווח.

באמת לפי כור הניסיון רואים של בסוף

גם אלה האנשים שהיו מתחילה מתפרצים

במשך איזה שבועות, גם הם יודו לזה.

והעניין הוא כמו מי שנתגבר עליו שטוטו ורצה להרע על עצמו,

והאנשים מנעו אותו מזה.

והיה בעבור שטוטו, גם הוא יודה לאיש שמנע אותו מלהמית את עצמו.

כן הוא בזה.

אלא אם כן נכנסה בו רוע שטות.

וכאשר

ימצא איש שנלחם עמו לעת שטותו וקיבל ממנו עלבון וצער ולא הניחו לזה,

ולסוף כשתעבור שטותו ממנו, ישוב אליו שכלו, יודה ויברך למוכיח שמנע אותו מבו בדמים,

מתחרט בליבו על מה שציער אותו מתחילה.

גם אתה מוכיחו,

אין לך לנקוט בליבו עליו, על החירופים

שחירף אותך וגידף אותך מתחילה. באמת.

הוא לא חירף, הוא לא גידף.

רק היצר הטמון בתוכו.

הראיה,

שבעת שהיצר הלך ממנו, הוא בשלום עמך.

זאת אומרת,

אתם יודעים,

אבא חכם,

כשנצרך להכות מדי פעם את הבן

מכות חינוך,

צריך להסביר לו, אני לא מכה אותך,

אני פשוט מכה את היצר הרע שלך. אני מגרש אותו פשוט.

הוא פשוט התלבש עליך,

והוא גורם לך עוול.

אתה צריך לסלק אותו.

כשיש לבן

או בת שן

עם חור שצריכה עקירה,

אז האבא שלוקח לרופא הוא אכזר?

אין ברירה, חייבים להוציא את השן.

ולפעמים הילד צועק, או הבת,

אבא, אבא, לא, לא, לא, לא, אבא, לא, לא, לא, תרחם עליי.

מה, הוא לא מרחם שהוא לקח לרופא?

מה, שיש סבל כל כך הרבה זמן?

אז לכן לפעמים צריך

מכת חינוך, אבל צריך להסביר שעוקרים את השן המקולקלת, היצר הרע מוציאים,

לא מכים את הילד.

להקים את היצר הרע שלו.

רבי יחנניהו ברגשו, אומר, עושו הקדוש ברוך הוא עושה קדוש ישראל להביא גם תורש רעותו.

שנה אמר אדונו אדונו וסלמאן צילגו יחדיל תורו יעדי.