קניין מ"א - מתישב לבו בתלמודו - חלק ב'

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

המשך מתיישב ליבו בתלמודו.

רבי אהרון יהודה לייבשטיינמן אומר דברים נוקבים.

אחד מהדברים שיש להתחזק בהם, ותצמח מזה תועלת גדולה,

וכבר כל ראשי הישיבות מתריעים כל כך,

הוא מה שעומדים על דף גמרא הרבה זמן,

ולפעמים גם כמה שבועות,

וחושבים כי יש זמן מאחר שיספיק הכמות במשך החיים לאחר זמן.

מצד אחד זה דבר טוב, כי אחד שיש עליו לחץ שצריך ללמוד דף גמרא בכך וכך זמן,

אינו יכול להיכנס לאיזה עניין ואינו יכול להקיף ולהבינו היטב,

מכיוון שעליו

לגמור את דף הגמרא בזמן שנקצב לו, ועליו למהר ולחטוף.

אולם מאידך,

במצב שיש זמן ואין לו עניין דחוף להספיק הכמות,

ויכול כך ללמוד דף גמרא בשבוע, שבועיים, שלושה וכן עד שנה,

אם כן כל התורה כולה מטעה עליה.

ופעם לא היה הדבר כן,

אלא כל אחד הייתה לו שאיפה לדעת כל השס,

או כמה סדרים.

ועתה,

אם יש עליו עול להספיק איזה דבר,

הרי הוא יודע שחסר לו זמן, כי עליו להספיק את מה שנקצב לו.

ולדעתי זוהי הסיבה שהיום נעשה זמן זול יותר אצל חלק, כי רגילים יותר לעיין בדברים ועומדים על זה כמה שבועות,

כי אין הגבלה.

ובאמת כל אחד צריך לשאוף לגמור ולדעת השס.

אז גם לגמור את השס וגם לדעת אותו.

והלא לפי הדרך שהיום לומדים בה יצא, כי כדי לדעת את השס צריך לחיות אלף שנה,

כדי שיוכל להספיק לפי הכמות שבה לומדים יום,

שמספיקים כחמישה או שמונה או עשרה דפים בזמן, בזמן שלם.

כי בשס יש איזה 2,700 דפקים דומני.

כמה זמן יצטרך בכדי לגמור,

וכשיגמור חלק אחד,

הרי מה שלמד כבר נעשה ישן, וכבר ישכח מרוב הזמן שעבר מעת לומדו בפעם הקודמת.

ממילא יהיה מן הנמנע שבצורה זו ידע אדם את השס.

והלא צריכים ללמוד גמרא,

רמב״ם,

טור ושולחן ערוך,

כי אלו הם ממש כלחם.

ומי שרוצה את כל זה לדעת, אין לו זמן.

כי אם אתה ילמד את כל זה,

ואם אתה ילמד שורה גמרא במשך הסדר,

שזה יכול להיות חודשים,

לא יעלה בידו ללמוד כל זה.

אלא אלו הימים שבצעירותו הם הימים המסוגלים לעטות בלימוד ולדעת לחטוף הידיעות.

ומלבד מה שכבר טוענים ראשי הישיבות כולם, שסוטים היום מן הדרך שלמדו פעם,

כי כולם רוצים לומר חידושי תורה כרבי חיים מבריסק.

איך יכול להיות כל אחד כרבי חיים בריסקר?

אולם זה יכול כן כל אחד בכולל להשיג ידיעות בשס, כשהוא יהיה בכולל.

כולם בעלי כישרונות ולמדנים, יש בכוחם לדעת השס, במשך כמה שנים.

ומצוי הוא שאפילו המסכתה שלומדים כבר בעיון,

שוכחים אחר כך,

כי לא חוזרים עליה.

ואומנם צריכים ללמוד ולחזור.

בשאילתות אות נ״ו מספרים על רבי חיים וולוז'ינר,

שאמר להגרו שהוא למד 14 פעם סדר מועד,

ואיננו זוכר.

אז 14 פעמים הוא למד סדר מועד והוא לא זוכר.

אמר לו הגרו,

וכי סבור אתה לזכור על ידי ה-14 פעם?

ושאל אותו רבי חיים,

אלא כמה פעמים, 101?

אמר לו כל ימיך בעמוד וחזר קאה.

והיה רבי חיים וולוז'ינר,

והנה רבי חיים וולוז'ינר לא היה קטן מאיתנו בכישרונותיו,

ובוודאי שכישרונותיו גדולים היו מאיתנו בהרבה.

ומכל מקום,

כך השיב לו הגרו,

על אחת כמה וכמה שלפי הכישרונות של דורותינו, בוודאי שאם ילמד

כפי הרגילות ללמוד פעם, פעמיים או שלוש,

לא ייתכן לזכור.

ואם כן, אם רוצים לדעת ש״ס,

אין לעבור על הש״ס בהעברה,

אלא ללמוד וללמוד,

ולחזור ולהשיג ידיעה בש״ס.

איי, איי, איי, איי,

בעמוד וחזר כאלה, יבא ביי.

איי, איי, איי, איי, איי.

מספר בי שאול קרביץ בזיכרונותיו,

היו זמנים שהישיבות לא קיבלו תלמידים חדשים

מחמת המצב החומרי הקשה.

בישיבת מיר היה מצב טוב יותר באופן יחסי,

אולם גם שם קיבלו בכל זמן רק עשרה תלמידים חדשים.

לאחר לומדי בברנוביץ'

זכיתי להתקבל במיר.

רבי אלי עזר,

יהודה פינקל, ראש הישיבה,

אמר שלתלמידי ברנוביץ' יש דין קדימה אצלו.

מדוע?

כי לפעמים באים תלמידים מישיבות אחרות ואומרים לפניו שטיקל טוירה,

אך לא תמיד יודעים את רש״י והתוספות על הסוגיה.

אבל לא כן תלמידי ברנוביץ'.

אצלם הדבר הראשון הוא רש״י והתוספות ואחר כך חידושי תורה.

כל זה כמובן בזכותו של רבי אלחונן וסרמן השם ינקום דמו.

לכן הוא העדיף תלמידים שבקיאים בגמרא רש״י טויספס,

ולא לבוא עם כל מיני חידושים לעשות רושם.

פעם נסע רבי אברהם מנחם הנביא שטיינברג, בעל המחזה אברהם, להיפגש עם רבי חיים מבריסק

בעניין משפחתי מסוים.

בין הדברים אמר לו רבי חיים כי בנו רבי ולוולה זוכר בעל פה את כל הש״ס עם פירוש רש״י.

התפחד רבי אברהם ושאל,

ממתי מחשיבים בקיאוס אצלכם בליטא?

ממתי בליטא מחשיבים בקיאות? שם אנשים חריפים, מפולפלים.

אשיבורי רבי חיים,

תנוח דעתכם.

לדידי,

אם מישהו אומר פלפול

מבלי להיות בקיא מקודם בכל הש״ס עם פירוש רש״י,

לא אמר כלום.

שמעת, כבוד הרב?

ח'אן ג'יריביסטרי גמור.

אחד מתלמידי ישיבת קמיניץ

סיפר שלמד עם רבי ראובן יוסף גרשנוביץ לפני למעלה מ-60 שנה,

בזמן שלמדו בחורף מסכת יבמות,

וראה שכבר בחודש כסלו

אוחז רבי ראובן יוסף בדף פה.

לטמיהתו ענה קודם צריך ללמוד כל המסכת עם פירוש רש״י,

ורק אחר כך אפשר להיכנס לעיון ולחדש.

אתם שומעים?

קודם תדע את כל המסכת, ואחר כך בואו נתחיל,

אתה מבין?

להיכנס לעיון ולחדש.

רבי יהודה יודל הלוי אפשטיין,

בנו של הגביר הנודע רבי שמעון זימל הלוי,

מעיד ששמע מפי רבי משה זאב מביאלסטוק,

בעל המראות צובעות,

שבסוף ימיו בנוסעו להדפיס ספרו אגודת אזוב,

התארח בבית אביב רבי שמעון זימל ובעית סעודת צהריים סחם ואמר

את הטורים למדתי קודם שלמדתי את הש״ס.

אילו למדתי את הש״ס קודם,

הייתי למדן שלוש פעמים יותר מכפי שאינני עתה.

הוא הקדים ללמוד את בעל הטורים

לפני שהוא למד, לכן הוא נחת שלוש דרגות.

בשנת תרץ

עד נערכה פגישת רבנים שעליה נמנה גם חפץ חיים עם ראש ממשלת פולין,

פגישה שהוכתרה כהיסטורית,

ניצל הנער יהושע משה, לימים רבי יהושע משה אהרונסון בעל הישועד משה, הזדמנות פס זו ונבחן על תלמודו אצל החפץ חיים.

יהושע משה הצעיר שהיה רגיל עד אותה עת בלימוד חרים מפולפל,

על דרך חריפי פולין השתאה מאוד בשעת הבחינה לראות את הגאון הישיש החפץ חיים

כשהוא שואל אותו שאלות בפשטות ובישרות שהיו אופיינים לו.

בשקלא וטריא של הגמרא,

תוך שהוא מסכם באוזני הנער להלכה עניין פלוני וגמרא פלמונית,

בהדגישו שזה העיקר.

דברים אלה חדרו ללבו של הצורב הצעיר,

וכתוצאה מאותה בלימוד,

מבחינה הקפיד הנער יהושע משה מכאן ואילך גם על עצמו והתרחק מפלפול

בהדגישו כי פלפול מלשון פלפל

שממנו יש לקחת לטיפול קורטוב בלבד אם חפצים להתחיל את התבשיל

ואם ירבו בשימוש בו יגרמו להקדחת התבשיל ללא תקנה

מאז כיוון את דרכו לעשוקי שמעת אליבא דאלקטה

ומכאן צמחני ימים הפוסק

שבירר כל הלכה לעומקו ורוחבם מתוך תמצית שיטות הראשונים והאחרונים

בעל הישועת משה

אתם רואים מה זה? פעם אחת הוא שמע את החופץ חיים ושינה את דרכו

אחד מתלמידיו המובהקים של רבי שמואל רוזובסקי

רשם מפיו כמה דברי הדרכה ואבני יסוד

הנוגעים לרמים ולמגידי שעורים

ראשית צריך לדעת לומר בשיעור רק דברים המתאימים

לפי כוח הקיבול של התלמידים

דברים הנאמרים לתלמידים מבוגרים בגן 25 אינם מתאימים לתלמידים צעירים בגיל 18

להעמיס על תלמיד יותר מבית קיבולו יותר ממה שמסוגל בעצם לקבל מביא אותו להיות רובץ תחת משאו ומשבש את השתבשותו

ואפשר להגיד גם שזה מכניס אותו קצת לייאוש כי הוא חושב שהוא לא כל כך מבין גדול

מובא בספרים בשם הארי, זיכרונו לברכה, שאמר לתלמידיו שאינו יכול להעביר ולגלות דברים רבים

אפילו שעז רצונו לזה כי אין התלמידים בית קיבול לזה

משל מה הדבר דומה לחלב אם

בתחילה עם יניקת הבלד נעשה מאכלו כמים זורמים

יותר מים מעורב בו מחלב

אך ברבות הימים מתמעטים המים מתרבה איכות החלב כעבה וסמיך יותר

כשמשביעים את רעבונו

אילו מתחילה היה חלב עבה היה התינוק נחנק

כי עדיין אין לו בית קיבול מתאים למאכלו

הקב' ברוך הוא ביצירה ברא ככה את האישה

כך הוא הדבר גם בלימוד לתלמידים

בתחילה צריך למזג את איכות דברי התורה בהרבה הסבר, בהרחבת הדברים

ולא למעט בדברים שמסביב

ולהרבות בעיקרי הדברים

כך יש לתלמידים את האפשרות לקלוט דברי תורה ולהתפתח בהדרגה בדברים נעימים, ללא חקירות וחשבונות קשים

הארי הקדוש היה לו תלמיד

שתמיד כשהוא היה מתחיל את השיעור הוא היה נרדם

אז שאלתו למה?

כשהוא מגיע אצלו תמיד

הוא היה נרדם

כי מדומני שזה מדובר על השייח הקדוש

ואז הוא אמר לו שהנשמה שלו לא שייכת

בחלק של הסוד של מה שהוא מלמד

לכן הוא נרדם

יש כאלה אצלנו נרדמים בפשט אפילו בפשט

אז למה הם שייכים אני לא יודע אולי הם שייכים למיטה

כן הם אוהבים אקשן, הם דפיקות על השולחן

על דברי ריש לקיש, כל תלמיד חכם ששכח דבר אחד מתלמודו

עובר בלאו

ריש לקיש אומר, כל תלמיד חכם ששכח דבר אחד מתלמודו

עובר בלאו

מדייק הנציב

מלימודו

היינו מה שלמד והוכיח בשכלו

מה זה כל תלמיד חכם ששכח תלמודו

אז הנציב אומר מלימודו

כן היינו מה שלמד והוכיח בשכלו

ולפי זה מוסיף הנציב לפרש את הפסוק רק ישבנך ושמור נפשך מאוד

פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך לכאורה

על שמה נאמר הדברים לשון רבים היה על התורה לומר פה תשכח את אשר ראו עיניך

שהרי גם שכחת דבר אחד מן התורה אסורה

מכאן מסיק הנציב

למדו כוונה שנייה

שהוא איזה משנה וחידוש שלך אשר ראו עיניך

היינו עיני הדעת על פי העיון

זאת אומרת אם הוא למד איזה משנה וחידוש הלכה אשר ראו עיניך

הכוונה עיניך זה עיני הדעת על פי העיון

וראיה לדבר גם על הירושלמי בברכות ה' אמר רבי תנחומא סובר תלמודו לא במהרה ומשכח

שנאמר פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך

מתאים

למה שאומר הנציב בחידושו להסביר

שהסובר תלמודו לא מבין המשכח משכח פירושו של דבר על זה נאמר פנשכח את הדברים

דהיינו מלימודו שלמד והוכיח בשכלו

שראה בעין הדעת על פי העיון

נו זה קצת הצלה לכמה יהודים

מסופר על רבי יחזקאל אברמסקי שהעמל תמיד להבין את הדברים בבירור גמור לפני כל שיעור

כדי שיוכל להסביר את הדברים יותר מכוח הסברה נפלא

שניחן בו בהספד שנשא עליו רבי אריה זאב גורביץ

סיפר בשם חכם אחד שנקרא ללון בביתו של רבי יחזקאל אברמסקי

ולפני אשמורת הבוקר שמע שבחדר השני לומדים

הייתה אוזנו לשמוע ולומדים

ושמע את קול הרב שונה בדף גמרא

אבל נדמה לו כאילו לומד שם אדם נוסף

כיוון שכל העת שמע כביכול דו-שיח של שניים

שאחד שואל והשני עונה

היה בטוח שרבי יחזקאל עומד שם עם חברותא או תלמיד

למחרת היום שאלו אגידה נא לי עם מי כבוד תורתו למד בשמורת הבוקר

שחק

רבי יחזקאל אברמסקי ואמר לא למדתי עם איש

זו דרכי מנעוריי

כשאני לומד להכין השיעור

אני משווה לנפשי כאילו התלמידים עומדים לפניי

וחושב אני מראש מה הם יכולים לשאול אותי

ולהשיב על דבריי וככה אני מכין את השיעור

אז הוא שואל והוא משיב

הבנת?

הבנת שמואל, כן?

לא היית מרוכז, לא נורא.

זאת אומרת יש דרגה של שינה ויש דרגה של אחר לא מרוכז

זו דרגה שנייה

כן

כן, יש דרגות בחירנות אני רואה

מעשה שהיה כך היה

בכולל הרבנים דגי צד

הוזמן רבי יחזקאל אברמסקי לומר שיעור לפני הלומדים

בתוך השיעור הוא הזכיר

מה שאמר רבן של ישראל רבי חיים הלוי

זכותו יגן עלינו אמן

לחלק בין מעביר או זורק ארבעה אמות ברשות הרבים

למוציא מרשות לרשות

בארבעה אמות ברשות הרבים

כל הארבעה אמות הם גורמי החיוב

אבל במוציא מרשות לרשות אין עיקר גורמי החיוב

אלא הוצאה מרשות לרשות

ואינו חייב אלא בעקירה והנחה

והם עצם גורמי החיוב

נהוג היה שאין שואלים באמצע השיעור של רבי יחזקאל, אלא רק אחרי השיעור

אבל היה שם תלמיד אחד

דאורייתא מרתחא בין

ויען ויאמר באמצע השיעור

ועלו בגמרא בשבת, שבת וו

מבואל אדיה דלא כחילוק הנל

ופנה אליו רבי יחזקאל ויאמר

אם כן, האם אתם רוצים לומר מכוח הקושייה הזו

שרבי חיים לא אמר את החילוק הזה?

והשיב התלמיד, אינני יודע, אני רק שואל

שמהגמורה הזו לא מוכח

הלא מוכח, סליחה, שמהגמורה הזו הלא מוכח, זה לא כחילוק הזה שאומרים שם רבי חיים

ושוב חזר רבי יחזקאל ואמר, אבל אין אתם מטילים ספק

שאכן רבי חיים אמר כך

ובכן, אומר לכם

הקושייה הזו, רבי חיים הגמרה הזו, ידועה גם לי

ויש לי ברוך השם מהלך איך ליישב את הקושייה הזו

שלא תהיה מכאן סתירה לדברי רבי חיים

אלא שכאשר הכנתי את השיעור הזה לא היה בדעתי לדבר מזה

וממילא לא הכנתי לעצמי במחשבתי את המילים המתאימות להסברת התירוץ שלי

ואי אפשר לי להגיד בשיעור שלי דבר שלא הכנתי מראש,

גם את אופן אגדתו

ועל כן אינני יכול כעת לומר את תירוצי על הקושייה הזו

אלא רק בפעם אחרת כאשר יהיה לי על זה הכנה מראש.

מסיים רבי משה מרדכי שולזינגר

והיו הדברים הללו של רבנו יחזקאל

זכר צדיקת ומלכה כשיעור

מיוחד בפני עצמו.

איך צריכים להכין שיעור?

שלא לומר בשיעור, אלא רק מה שהוכן מראש.

גם עצם העניין וגם סגנון הרצאת הדברים,

כי ללמד תורה יש על זה גם כן הלכות

והנהגות איך מלמדים תורה.

אתם שומעים?

הוא היה יכול להגיד לו בשלוף את מה שיש לו מהלך בזה, לתרץ וליישב

את הקושייה מהגמרא על רבי חיים.

אבל הוא אמר את סדר ההגדה, איך להגיד לא הכנתי,

אז לכן אני לא אומר הפעם אלא הפעם אחרת.

מסופר הרבי שמואל רוזובסקי,

הוא לא סבל כשדיברו במושגים של בערך.

אפילו במילה דה עלמא, אפילו בדברים של היום-יום, הוא לא סבל כשמדברים בערך.

מילה זו לא הייתה קיימת בלשונו בערך.

פעם למדתי עם הרב בירנבויים, זכר צדיק וברכה.

אז צריך שאדם, כתוב, ושיננתם לבניך, זה כל אדם.

ושיננתם לבניך, כתוב שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך,

שאם ישאל אותך אדם,

אל תגמגם אליי, אמור לו מיד.

זאת אומרת, כל אחד מאיתנו

צריך לדעת את כל התורה באופן כזה,

שאם ישאל אותנו אדם שאלה,

אז לא נגמגם אלא נאמר לו מיד.

מאיפה לומדים? ושיננתם לבניך, שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך.

אתה שומע, שמואל?

זה מדובר גם עליך.

כן.

אז הוא אמר, מה זה אל תגמגם אמור לו מיד? מה זה אל תגמגם?

אז אחד שלא בריא לו הדין או ההלכה,

או מה שצריך לחנות בכל שאלה ושאלה,

אז הוא מגמגם.

מה זה מגמגם?

גם וגם. אפשר לומר גם ככה, ואפשר לומר גם ככה. אתה מגמגם לו.

לא אומר התאמין בדיוק.

הבנת? הוא לא יודע להכריע,

הוא לא יודע להגיד זה, אז הוא אומר גם וגם. זה נקרא מגמגם.

אבל יש לי להוריד, כולה ותומבה, יש לו גם להכנגם אותו. לא, לא. זה משהו אחר, לדינה, מה נוקטים.

זה חצורי זה היה עשוי? כן, שאומר לך תאמין גם וגם וגם וגם וגם.

בקיצור, זה מגמגם.

אז פה אנחנו שומעים שרבי שמואל רזובסקי,

במושגים של בערך הוא לא סבל כשדיברו.

וזו לא הייתה מילה שהייתה קיימת בלשונו.

כי בערך המשמעות קצת אמת, קצת שקר.

ומי שאוהב אמת בכל מאודו לא יכול לסבול את הבערך,

את חוסר הדיוק ואי הבהירות.

משום כך היה עמל שעה ארוכה בהכנת השיעור.

לא בעצם הדברים העתידים להיאמר,

אלא בהגדרת הסברה בדייגנות המרבית ובבהירות המלאה.

להגדיר את הסברה

בדיוק מרבי ובבהירות מלאה.

אותה בהירות מופלאה שהפיץ בהיכלי התורה.

כשהיה שומע מפי אחד תלמידי סברה שהייתה רק בערך,

אתה שומע עוזיאל?

עוזיאל?

אנחנו בעולם הזה, עוזיאל?

אנחנו בעולם הזה עוד לא עלינו למעלה, אנחנו עוד פה.

כשהיה שומע מפי אחד התלמידים סברה שהייתה רק בערך,

היו מתעוותים פניו,

לא במודע,

באופן אינסטינקטיבי, בלתי רצוני.

הוא לא יכול היה לשאת זאת.

היה רגיל לפרש שקר, שנאתי ואתה עבה,

לא מספיק לשנוא את השקר, יש לתעב אותו.

שאי אפשר יהיה לעמוד בארבע עמותיו.

רק כשמגיעים לכך אפשר לזכות

בהמשך הפסוק,

ותורתך אהבתי.

שקר שנאתי, לא מספיק, בהתעבה.

ואז אפשר להגיע, ותורתך אהבתי.

שנאת השקר היא מבוא לאהבת התורה.

בעת שמשלו בו איסורים נוראים,

ביקשו את רבי שמואל לומר שיעור.

התנצל רבי שמואל שאינו יכול לכך.

לא משום שקשה לו האמירה,

אלא מפני שהוא רגיל שקודם השיעור היה המהלך כולו מוכן בראשו,

עד לפרטי המילים בהן יגדיר את הסברה ויבטא הקושייה,

ואת זה אינו מסוגל לעשות במצבו,

ולהגיד שיעור בערך, הוא אינו מוכן.

איי, אבל יש בזה זיכוי רבים.

יבינו בסוף מה אתה רוצה להגיד. לא, לא, בערך לא. אם לא הכנתי את זה מסודר, פיקס, לא.

זה היה רבי שמואל רוזובסקי.

מסופר על רבי חיים שמואלביץ, רבי חיים,

לא הניח לכישרון וליד המקרה לעשות את שלהם.

ההכנות לשיעור היו מתואמות ומפורטות.

לפני השיעור, כשהיה חוזר עליו, היה אומר לעצמו, את זה אומר כך, את זה אומר כך.

בכל רב היה חוזר על הצורה,

באה עליו לומר קושייה זו או סברה אחרת.

פעמים לא נחה דעתו,

והיה משנה את האופן בו התכונן לומר את דבריו.

מרוב חישב מתי להגביה את קולו ומתי להנמיכו,

מתי להישאר על עומדו ומתי לנוע על פני הבמה.

מראש ידע אחד עליו להדגיש את דבריו בהלמות יד על הסטנדר,

ומתי עליו להשתתק לרגע ארוך.

כדי להניח לשומעים

לעכל את דבריו, כדי לעורר מתח ועניין

שהדבר דרוש היה לו.

בשיעור נמצא רבי חיים, תנועה מתמדת,

ואל הסברתו המזהירה,

המדוברת,

נלוותה מערכת נפרדת ומשלימה של הסברה באמצעים חיצוניים.

מי שחושב

שרק דיבור יכול להשפיע, טועה.

לפעמים התנועות החיצוניות, ההפסקות,

הרמת הקול,

השקט,

כל דבר מזה

גורם בעצם שאדם יבין יותר.

כן?

לכן,

והיו עיניך רואות את מוריך.

אם אתה רואה אותו,

אז מהבאות, מהתנועות, מכל דבר אתה יכול להבין הרבה יותר גם ממה שאתה שומע. וגם מה ששמעת ולא הבנת,

התנועות וכל שאר הניואנסים יכולים לגרום שאתה תבין.

כל זה כמובן שאתה ער.

אבל אם בן אדם לא ער, אז הוא לא יכול.

סח פעם רבי נחום פרצוביץ.

עד יום שישי מכין אני את השיעור שברצותי לומר לעצמי.

אז קודם כל אני אומר אותו לעצמי.

מיום שישי ועד יום ראשון מועד מסירת השיעור עמל אני כיצד למוסרו לתלמידים.

קודם הוא מסדר את הדברים

שהם מסודרים אצלו של מה צריך להגיד וזה מה שאני הולך להגיד.

ואחר כך מיום שישי עד יום ראשון זה איך אני הולך להגיד.

לרם שבא לדון עמו בנושא מסוים אמר עד כאן ביררנו את הסוגיה עצמה.

זהו.

עכשיו אומר לך כיצד להסביר זאת לתלמידים.

אז יש קודם לדעת מה אומרים ואחר כך איך אומרים.

כן?

לפני עשרים ואחת שנים מספר יהודי מבני ברק אבי היה מתלמידיו של מרן אגרם שך

והנה הוא רואה את הרב,

כבר לא צעיר,

איש קשיש הולך למדרכה בדרכו לישיבה.

אבי נהג אותה שעה במכונית

והוא מארץ שולי המדרכה

עצר את המכונית.

נחפש ויצא אל מרן ראש הישיבה וביקשו להיכנס למכונית להסיעו לישיבה.

מרן מנענע על ראשו ומסרב, מה פתאום?

והוא עונה, תודה רבה, אבל בשביל מה נבראו לי שתי רגליים?

והמשיך בהליכתו אל הישיבה.

אבא שלי לא נרגע

והוא המשיך לנסוע לאורך שולי המדרכה,

מפציר שוב בריבו להיכנס.

אבל מרן, לא, מה פתאום?

תודה רבה.

אבל ככה, בדרך שאני הולך עוד מספר דקות,

יש לי עוד קצת זמן להכין את השיעור בראשי,

הוא מסביר לבסוף לאבא.

ונפרד ממנו לשלום ותודה.

כשנוסעים מגיעים מהר, אז לא מספיקים עוד בדרך לעיין.

אז הוא אומר ככה, בדרך שאני הולך ברגל,

אני עוד מספיק לעיין.

בנוסף להיותו מענקי הפוסקים בדורות האחרונים,

היה רבי משה פיינשטיין, גם ראש ישיבה שמסר שיעורים לתלמידים.

בקטע הדברים המתייחס לצד הזה שבאישיותו רבת האנפין

נכתב כדלקמן.

רבנו התייחס לשיעורים לא כאל דברים שנראים חידושים יפים לשעתם.

ואפשר לומר גם את ההפך.

כשנרצה לפלפל בכיוון אחר,

אלא כהוצאה לפועל של האחריות המוטלת עליו למסור תורת אמת לתלמידיו,

שהיא עיקר התורה שבעל פה שהעולם עומד עליה.

לכן לא היה הבדל לגביו

בין הצורך לדייק

בתשובות ופסקי ההלכה

לבין הצורך לדייק

במסירת התורה לתלמידים.

הוא היה משכים קום ביום שישי, שעה לפני זמן השכמתו הרגיל,

כדי שיוודא שמסירת הדברים תהיה נכונה ומדויקת.

זאת אומרת, הוא היה חוזר לא על הדברים,

אלא על דרך המסירה,

איך הוא ימסור אותם שהמסירה תהיה מדויקת.

לפני

למעלה מעשר שנים פסק רופאו של מרן אגרם שח, שאין זה לפי כוחו של מרן להמשיך באמירת שיעורים ועליו לחדול מלא אומרם.

כשיצא רופא מן הבית,

אמר מרן לבני הבית,

הוא חושב שהקושי הוא אמירת השיעור.

הקושי זה הכנה של השיעור.

לבדוק כל נקודה ונקודה בפלס מאזניים עשרות פעמים

להותיר סולת, מנופה, נפה אחר נפה.

זהו הקושי הגדול.

שלא יהיה כהוא זה קושייה.

הגאון

אמר אם אין קמח אין תורה.

ובאר, מה זה אם אין קמח אין תורה?

כמו שקמח מחבירים בנפה.

ואז יורד כל גרגיר קמח.

דרך החורים.

ככה התורה צריכה להיות מנופה מקושיות.

ואם לא הגעת לזה שהתורה שלך היא כמו קמח,

זה עדיין לא תורה.

אם יש לך גושים קטנים אפילו של קמח, חתיכות,

זה עדיין לא תורה. אם אין קמח,

אין תורה, זה עוד לא תורה.

צריך שיהיה הכול ברור.

כל דבר עומד בפני עצמו ברור.

לא גם וגם גושים.

בלי גם וגם.

למורת רוח הייתה בעיני רבי יחזקאל אברהמסקי העובדה ששואלים שאלות באמצע השיעור הכללי,

והוא נימק זאת באומרו.

לקראת השיעור שאני אומר לפני בעלי בתים,

הנני חוזר על הגמרא שמונה פעמים.

לפני שיעור כללי אני חוזר שתים עשרה פעמים.

בעלי בתים, שמונה פעמים.

שיעור כללי בני ישיבה, שתים עשרה פעמים.

ואין זה ראוי והגון שלעומת הכנה רבה כזו ישאל בחור דבר העולה בדעתו כהרף עין

בלי שיתבונן בשאלתו לפחות שתים עשרה פעמים.

מילא,

אם הוא ניתח את כל מה שאמרתי,

והוא חושב שעדיין יש קושייה, והוא חזר על זה שתים עשרה פעמים, לראות שבאמת הקושייה במקומה נייחה.

אבל פתאום בא לו, אה, שאלה.

יש גם אנשים

שראיתי שהם לא נוטים לשאול שאלות באמצע

מגלל שזה פוגם להם ברצף החשיבה.

וראיתי אנשים שקמים והולכים.

והוא צועק.

הרסת לי את הכול וזה, הוא לא יודע מאיפה להמשיך. ההוא שיבש אותו, הכניס לו שאלה באמצע.

הוא לא יודע לחזור לאותו מקום,

כי יש לו איזה מין מהלך ורצף כזה.

והוא לא רגיל, לא כל אחד מסוגל שיתקפו אותו שאלה מפה, שאלה משם, שאלה פה, משאלה משם.

אז לא יכול.

פה הוא אומר טעם אחר.

שיהיה הגון קודם כל, אם אני מכין שתים עשרה פעם להגיד לכם את הדברים כשהם

מסודרים אחרי העיון והבדיקה והחקירה וכו',

אז פתאום יקפוץ נער ויגיד לי ככה וככה וככה.

אין בעיה, נענה לו, אבל זה לא הגון, לא ראוי.

למה?

כי צריך להכין לפחות שתים עשרה פעם.

פעם

מספר רבי משה מרדכי על לוי שולזינגר, כשהייתי בביתו של רבי יחזקאל אברמסקי בירושלים באחד מימי בין הזמנים,

ובסלובודקה היו אמורים ללמוד בזמן הבא מסכת בבא קמא,

ואמר לי שברוך השם הספיק כבר לגרוס את הגמרא מראש המסכת עד דף נ',

כהכנה לשיעורו הראשון שעתיד להגיד בישיבה.

אי אפשר ללמד את הדף הראשון בבבא קמא לפני שלמדתי לעצמי את חמישים הדפים הראשונים של המסכתא.

אתם שומעים?

ואין אשכח שכה אמר מי שכל שבילי תורה היו נהירים לו

לאותיותיהם עם כל הדקדוקים ברש״י ותוספות.

ולכל מי מתלמידיו שהיה מגיד שיעור היה חוזר ומשנן,

שפשוט אסור לומר שיעור בלי הכנה טובה מוקדמת,

שלא להיכנס חס וחלילה בגדר

עושה מלאכת אדוני רמיה.

אדם שלא הכין את עצמו כראוי להעביר שיעור זה נקרא

עושה מלאכת השם רמיה.

וכל המרבה בהכנה הרי זה משובח.

בני ביתו של רבי אורי שרגא הלוי קלרמן מעידים עליו. בזמן שהכין שיעור כללי לא נתן אבא שינה לעיניו ותרומה לעפעפיו.

היה מנסה לישון בשעות הקטנות של הלילה, לא יכול היה להירדם.

נטל את ידיו בספלי מים שהכין לעצמו על יד מיטתו

ופונה לראות את הרשב״א

וחוזר למיטה.

לאחר מכן קם שוב

והפעם לראות את דברי קצות החושן

בריבותינו האחרונים. וכך נמשך לו הלילה בחוסר שינה.

והכל כדי לדקדק בשמועה עצמה ולדקדק היטב בסידור אמירת הדברים ובאופן מסירתם.

ולא נח ולא שקט עד לאחר אמירת השיעור.

ולסיום הקטע הזה

קיימת לכאורה סתירה כיצד יש לנהוג בהוראת ההלכה.

מחד כתוב, כחיצים ביד גיבור, כן, בין הנעורים.

פרשו חכמים זיכרונו לברכה שנעורים בלילה בשקידת התורה והם כחיצים ביד גיבור,

שאינו נבהל לשלוח חיציו במהרה,

וממהרים להשיב דבר השם, זו הלכה.

ומאידך כתוב במשנה באבות

ואינו נבהל להשיב.

לא נבהל הכוונה, לא ממהר להשיב.

וכפי הכוונה הפשוטה שלא ימהר להשיב.

והדברים סותרים זה את זה.

וגם יש פירוש אחר במשנה, שלא יהיה נבהל

ומשתומם שעה אחת

עד שישיב, אלא ישיב מהרה,

להראות ולהוכיח לשואל את שגיונו.

ואם כן, הפירושים סותרים זה את זה. מצד אחד,

כחיצים ביד גיבור, למהר להשיב.

מצד שני, לא יהיה נבהל להשיב.

דהיינו, לא ימהר להשיב.

מצד שני, אומרים גם, שלישי כבר,

נבהל זה משתומם שעה אחת עד שישיב להשיב. מיהרה, להראות ולהוכיח לשואל את שגיונו.

מה יהיה עם כל הסתירות האלה?

האשיב על כך החתם סופר כי שני הפירושים אמת.

אותם בני הנעורים הנעורים בלילה בשקידת התורה בביתם ובחדרי מדרשם

מעיינים היטב ואינם מחמיצים כל דין ודין עד שיצא מלפניהם כסולד נקייה.

אינם ממהרים להחליט

עד שיצא ברור כסמלה.

ואז מניחים אותם בחדרי מוחם ומחשבתם למען יהיה מוכן לפניהם כשיבואו לדרוש מהם דבר הלכה.

שאז ישיבו כחצים ביד גיבור.

וכך הסביר החתם סופר שגם השאלות שבאות לפניו כבר ערוכות ומסודרות לפניו

כדי שיוכל להשיב כחצים ביד גיבור ולא יהיה נבהל למהר להשיב.

אבל ודאי שבעת לימודו חקר היטב בכל דין ודין

ואז באמת לא היה נבהל למהר להשיב.

שני הפירושים, אמת.

זאת אומרת, בשעת הלימוד הוא לא ממהר

להשיג את המסקנות ולהשיב לעצמו שהוא יודע את הדין עד שהוא בירר היטב היטב.

אבל אחרי שהוא לא נבהל להשיב ולא מיהר,

אחרי זה כחצים ביד גיבור, כי כבר הדברים נכנסו בחדרי מוחו ומחשבתו,

ואז הוא יכול לשחרר אותם כחץ ביד הגיבור.

במילים אחרות,

לא היו לו לחתם סופר שאלות חדשות.

הכל כבר מוכן לו בחדרי מוחו

לעת פקודה כשיבואו לפניו בשאלה.

כלומר שבלימוד הסוגיה עיין ודקדק היטב על כל מה

שעלול לצאת מתוך הסוגיה על כל ההשלכות ההלכתיות שבסוגיה,

וצריך בשביל זה הרבה תורת חיים.

את הדברים כאילו הם קורים עכשיו ועתה הדבר נוגע להלכה ולמעשה ואז ממילא מתעוררים בשאלה גם משעת הלימוד

אם אתה חי את הדברים אז אתה רואה אותם כמו חיים לפניך

שיש לך חומר גלם

שעליו יש כך וכך שאלות שעלולות לבוא מה יקרה בציור כזה מה יקרה בציור כזה מה יהיה בציור כזה

ואז הוא כבר מנתח את כל הציורים שיבואו מהלימוד שהוא למד

והם מונחים בחדרי מוחו לכשיבוא האדם לשאול

כמו שהספרים מונחים בספרייה

שולף את הספר ועונה לו תשובה ככה הוא שולף לו את התשובה מהמוח ועונה

ואז הוא יודע איך יהיה הדין במקרה הזה ואיך יהיה במקרה אחר

זה מי שחי את התורה

מי שלומד רק לדעת מה כתוב

אז הוא לא מפתח את זה ואת ההשלכות של זה אם זה לחיי היום-יום אם זה לכל דבר ודבר ומה יקרה בציור כזה

ומה יקרה בציור כזה

אלא הוא למד יש בגמרא נגיד שניים שלושה חמישה עשרה ציורים

זה מה יש לו

אבל ההשלכות יכולות להיות מאה מאתיים שלוש מאות

מה יהיה עם זה?

ככה למד החתם סופר שאת כל מה שעלול להישאל בין על ידו בין

על ידי האחרים ועלול להגיע אליו לפסק

הוא כבר ניתח את הדברים והכין אותם במוחו