ברכת שהחיינו והטוב והמטיב בקניית דירה, רכב וכלים – דיני שמחה, משכנתא, מתנות ובגדים מעור וצמר לאור השו"ע והפוסקים

 

- - - לא מוגה! - - - 

סימן רכג סעיף ג בנה בית חדש או קנה כלים חדשים אפילו היה לו כיוצא באלו תחילה או קנה וחזר וקנה מברך כל פעם שהחיינו ולאו דווקא חדשים

היו הדין לישנים אם הם חדשים לו שלא היו אלו שלא מעולם ולא אמרו חדשים אלא להפוכה אם אחרן וחזר וקנען.

אלה דברי הגמרא בברכות נט שאדם שקונה בית חדש וכלים חדשים צריך לברך שהחיינו.

הגמרא עומדת על זה, על מה שנאמר,

המילה חדשים.

מה הכוונה חדשים?

ופירשו לנו גם הראשונים הראש, הרשב״ם והראב״ד.

אדם שקונה יד שנייה, בית יד שנייה,

רכב יד שנייה, צריך לברך.

מה שנאמר חדשים,

זה בא לאפוכה אם הנכס הזה היה שלא פעם.

מכרתי את הבית,

אחרי שלושה ימים חוזר אלי האדם ואומר לי,

קשה לי, אני לא מסתדר בבית הזה,

אני מתחרט.

אין בעיה. אמרתי לו, הנה הכסף שלך,

ככה זרה את הכסף, והוא החזיר לי את הבית.

עכשיו, אני חוזר לגור בבית,

אין לי הרגשה של שמחה.

גרתי בבית הזה עשרות שנים, אני לא מרגיש שום שמחה מיוחדת.

או לגבי מכונית, מכרתי לו את המכונית,

ואחרי יומיים הוא אומר, תראה, אני לא מסתדר עם המכונית שלך, סוג אחר, סגנון אחר, זה לא מתאים לי.

אני אומר לו, אין בעיה,

תביא את הרכב חזרה,

קח את הכסף שלך.

כשאני לוקח חזרה את הרכב, אני נכנס,

נוסע באוטו הזה, הייתי רגיל הרבה שנים עם האוטו הזה, אתה לא מרגיש שמחה מיוחדת.

על זה נאמר המילה חדשים,

כאן זה כמו מחזיר גרושתו.

אדם שהיה נשוי עם האישה 40 שנה,

התחילו להתקוטט,

הלכו לבית-דין, עשו גט.

בא מישהו, עשה ביניהם שלום בית, ברוך השם,

מחזירים עטרה ליושנה.

נו, עכשיו הוא ייקח את בנייני האומה, עולם הקונגרסים,

לעשות שם חתונה ברוב פאר ועדה.

מחזיר גרושתו, משהו קטן, משהו צנוע,

וייקח בועז עשרה אנשים, לוקח איזה מניין ועושה.

כך גם פה.

כאן אין לו הנאה, אין לו הרגשה של שמחה,

כיוון שהנכס היה שלו והוא חוזר לזה, ולכן עם זה אין ברכה.

אבל אדם שקונה בית,

נכון שהבית הזה הוא יד שנייה או יד שלישית, אפילו אחי יברך.

כך גם לגבי אדם שקונה רכב.

גם אם הוא קונה רכב ישן,

אצלו יד שנייה, ואף על-פי כן גם בזה צריך לברך הטוב והאמיתיב.

ברכב אני לא נוסע לבד, אלא גם אני נוסע, גם המשפחה, גם החברים,

הטוב לי והאמיתיב להם,

ולכן זה הנוסח שיברך, למרות שזו יד שנייה.

בכל זאת, מקרים בודדים שלא יברך.

כגון, האדם הזה, ברוך השם, עשיר גדול, יש לו הרבה כסף ויש לו גם רכב נכסי דניידה,

אבל לפעמים בתוך העיר יותר קל עם רכב קטן. עם רכב קטנצ'יק יותר קל אתה מוציא יותר מהר חנייה,

אז הוא הלך, קנה איזה טרנטה ב-2,000 שקל.

תודה.

אתה שואל אותו, אתה שמח? האוטו הזה נוסע?

האוטו הזה, גם בעליות לפעמים הוא נוסע,

אבל הוא לא מרגיש שום שמחה.

זה רכב לשעת-חירום, כמו שאומרים, כדי שיהיה לו נוח,

בגלל שהוא קטן הוא יכול לתמרן אתו.

אבל אין כאן נכס שהאדם הזה, המיליארדר, ירגיש שמחה עם האוטו הזה,

ולכן במכונית כזו לא יברך, אלא דבר שהוא יקר יותר,

דבר שבאמת יש לאדם הרגשה של שמחה,

אפילו שזו יד שנייה או יד שלישית, אבל סוף-סוף הוא שמח בזה מאוד,

ולכן יברך על זה את ברכת הטוב והמתים,

כאן וחומר לגבי בית, גם בזה צריך לברך את הברכה.

רבנו חיים פלאצ'י דן בספרו לב חיים חלק ג',

שם בסימן נ״ב הוא דן,

אדם שאין לו כסף,

הלך ולווה.

נניח הבית שווה מיליון,

לקח מכל אחד 200 ו-300, אנשים הלוו לו,

ועכשיו הוא חתם חוזה.

האם יברך שהחיינו או לא?

אומר הרב לא, לא יברך שהחיינו,

כיוון שהכול בא מחובות,

זה לא שלו שהוא בא ושילם במזומן, ולכן דעת הרב שלא יברך.

העתיקו אותו להלכה,

אורחות חיים,

מצטט אותו רב חיים נאו בקצות השולחן,

כף החיים על המקום, סעיף קטן יח,

לאורות נתן, ועוד מאחוריונים.

ספר ציצי אליעזר בחלק י״ב הוא חולק על זה, לא, לא,

יכול לברך שהחיינו גם אם הכול בא בחוב.

ולמה?

הוא מצטט לנו את דברי הרשב״א.

אמרנו את הרשב״א בשיעור הקודם על מה שנאמר בגמרא,

אדם שאבא שלו מת והוא בן יחיד,

מברך על הירושה,

אחרי שיאמר דיין האמת,

אחרי זה גם צריך לומר שהחיינו.

הרי באותו רגע עין במרבוכה ולב לא שמח.

איך הוא יגיד שהחיינו?

ענה ואמר הרשב״א, שהחיינו הוא לא רק אדם ששמח,

אין הדרכה הזאת ליה בשמחה,

אלא בדבר שמגיעה לו תועדת ממנו,

ואף על-פי שמתערב עמה,

צער ואנחה.

אז אומר הרב, נכון הדבר שהאדם הזה לקח, הלוואות,

אבל במציאות יש לך דירה, אתה יכול עכשיו לישון, אתה יכול, יש לך מקום לילדים, הכול ברווח, הכול טוב.

עובדה שהאדם הזה שמח,

תראה אותו בחנוכת הבית,

כולו מלא אושר, למרות שזה בחובות.

ולכן הרב אומר שכן צריך לברך שהחיינו,

כך דעת הרב פסקי תשובות ועוד.

אבל יש הבדל בין אדם שלקח הלוואות בסגנון שתיארתי,

לקח מזה 200,000, מזה 300,000 וכן הלאה,

לבין המציאות של ימינו.

היום במציאות של ימינו מדינת ישראל גזרה גזירה,

כל אחד חייב שיהיה לו בית.

מכיוון שהבתים הם ביוקר,

הולכים לבנק לקחת הלוואה, מה שנקרא משכנתה.

פעם זה לא היה.

לפני 50 שנה או יותר,

היינו קונים את הדירות, היה הרבה יותר בזול.

הדירות כאן, שקונה שמואל הנביא,

היו 3,000 לירות, 4,000 לירות,

ואף אחד לא היה ללך לבנק לקחת הלוואה, לקחת משכנתה.

היה אפשר להסתדר.

אבל נגיד בנק ישראל, שרי האוצר, אנשים מאוד חכמים.

מיום שנברא העולם עד היום לא היו אנשים כאלה.

תראה איך הדירות עלו ועלו ועוד יעלו.

מספרים לך סיפורים.

יש שר השיכון וכולם מדברים.

תכליס,

הדירות עלו.

ממילא. זוג צעיר עכשיו רוצה דירה.

איך הוא ישיג דירה?

צריך ללכת לבנק. שם הם ייתנו לו.

נניח, הדירה עולה מיליון, הם ייתנו לו חצי מיליון או יותר, המשכנתה.

הוא צריך להתחיל לשלם כל חודש.

מה יקרה אם חלילה לא ישלם?

כמה חודשים האדם הזה,

לא היו לו עבודה או סיבות אחרות?

לא שילם.

הבנק מייד פונה להוצאה לפועל,

מוציאים את האדם הזה מהבית, זורקים אותה.

אותו דבר גם במכונית.

הבנק אומר, אתה רוצה הלוואה? אין בעיה.

השמאי אמר, המכונית הזאת טובה,

הכול 100%. אתה רוצה, הנה, יש לך 100,000 שקל.

לוקח את ההלוואה, קונה את המכונית.

עכשיו הוא צריך להחזיר כל חודש.

לא מחזיר את מה שהוא התחייב.

הבנק, אין לו רחמנות.

פונים מייד להוצאה לפועל,

מפעילים את ההוצאה לפועל,

הרכב הזה חוזר לבנק. גמרנו.

אז נכון הדבר שזו הלוואה,

אבל כאן ההלוואה הזאת יש לה שעבוד במישרין לדירה ולמכונית.

הם כאילו שותפים אתך,

אתה לא לבד.

אפילו אם לא נשאר הרבה מהמשכנתה.

פרעת את רוב המשכנתה ואתה רוצה עכשיו למכור את הנכס.

אם הבנק יגיד לא, אז לא.

תגיד, למה? אני אעבר על הבית,

אני חייב לכם קצת כסף.

לא, זה לא כך.

מה שאתה חייב, יש לך כאילו שותף.

ואם הבנק לא יסכים, לא חשוב לנו למה,

אתה לא יכול למכור.

לכן כאן זה קצת יותר מהלוואה רגילה.

ייתכן לומר שבזה גם הרב סיסי אליעזר יודע לדברי רבנו חיים פלאצ'י,

שבכגון זה לא יוכל האדם הזה לברך שהחיינו.

ובכל זאת,

אנחנו רואים את האדם שמח.

אנחנו באים לחנוכת הבית,

ברוך השם,

יש שם הרבה שמחה, כולנו שרים ורוקדים.

מה נעשה לעקוף את המחלוקת?

פתרון קל מאוד.

האדם הזה, בעל הבית ובעל הסעודה הזה,

יביא או פרך חדש או בגן חדש,

יברך שהחיינו וכל אדם יכוון לפטור את כל בני הבית, יוציא את כולם ידי חובה.

בזה הוא עוקף את המחלוקת, בזה הלבד לכול עלמא, זה דבר טוב.

לפעמים אין, לפעמים אותו היום הוא העביר את הדירה,

היה מבולבל האדם הזה, לא היה לו מספיק מחשבה בשביל ברכת שהחיינו,

אין לו לא זה ולא זאת.

מה העצה? מה הפתרון? יש עוד פתרון.

הוא הכין פיתה פלאפל לכבוד הסעודת מצווה, יש שם כזית לחם.

אחרי שיברך ברכת המזון,

גמר את השלוש ברכות דאורייתא.

את הברכה הרביעית הוא אומר שם.

הוא היטיב לנו.

הוא מטיב לנו והוא יטיב לנו.

אומר המגן אברהם בסימן קעח.

יש כאן התוכן של הטוב והאמיתי.

ולכן כשיש לנו ספק יכול לומר את הברכה הזו ולכוון על הבית החדש.

הרי הבית החדש, לא רק אני ישן שם,

גם האישה, גם הילדים,

ברוך השם הבית שלו מלא ויהיה עוד יתמלא באורחים וכיוצא בהם.

לכן יותר מתאים גם לומר את ברכת הטוב והאמיתי,

ויש העצה, כמו שאמרנו, על-ידי ברכת המזון,

כך שיחפש את העצות האלה כדי לברך.

אבל לברך בלי זה,

אין לו פרי חדש, לא ברכת המזון ולא שום דבר שיעמוד ויגיד שהחיינו או ברכת הטוב והאמיתי יהיה קשה לנו, כיוון שהאדם הזה לא שילם במזומן.

מתי אני אגיד לו לברך על הרכב שקנה?

הרכב עולה 100,000, יש לו מזומנים.

שם לחבר שלו, הנה, 100,000, קנה את האוטו,

נתן לך את המפתח,

אתה נכנס עכשיו לרכב, מדליק את הרכב,

אין בעיה. שם, אין ספק, שם גם רבנו חיים פנצ'י, כולם יודו שתברך על זה ברכה הטוב והאמיתי, ואין שום מחלוקת.

אבל כשיש לך משכנתה,

שם העסק, כמו שאמרנו, לא קל, לא פשוט,

ולכן יהיה לנו קשה להתיר לה מלכתחילה לבוא ולברך שהחיינו,

או ברכת הטוב והאמיתי בחיי גוונה,

שב ואל תעשה עדי.

אם השותפות הזו היא רק לטובה,

אבל כאן זה לא סתם שותפות.

אתה צריך לתת לשותף כל חודש משכנתה.

יש אדם שברוך השם יש לו פרנסה טובה,

נתנו לו בשמים תפקיד, הוא נגיד בנק ישראל, אבל בשבילו לתת את המשכנתה זה לא קשה.

אבל אנשים בינוניים ומטה, בפרט עם האדם הזה, בן ישיבה.

פעם המייעל של הישיבה נותן משכורת בזמן, לפעמים מהאחר, או שבכלל לא נותן,

לפעמים הדבר לא קל.

כשהוא נכנס לבית הוא יודע את כל הבעיות האלה,

הוא מכיר את כל הספק, הוא יודע שהוא נכנס לבית,

הלוואי ולא יצא מהבית הזה, הלוואי ולא יוציאו אותו.

לך תדע מה יתגלגל הדבר.

ולכן, כיוון שהיום משכנתה היא קצת יותר מהלוואה.

כמו שאני מתאר לך, האדם הזה פרה את רוב הכסף.

נשאר 20,000 שקל, זה הכול.

ועכשיו אני רוצה למכור את הדירה,

אם הבנק יגיד לא, אז לא, אי-אפשר.

תשלם את ה-20,000 ואתה יכול, תגמור מהם.

אבל אם אתה לא משלם הם אוחזים כאילו את הנכס.

אדם שנתן הלוואה לחברו,

הוא לא יכול להגיד לו כן למכור או לא למכור.

אני חייב לך כסף, אני אסתדר אתך עם ההלוואה.

כאן לא, כאן זה קצת יותר מהלוואה.

זה הביטוי משכנתה, אם זה על הרחם או על הבית.

ולכן אני חושש מאוד שאפילו ציצי לעזר יודע שיהיה קשה לברך.

אפילו אם הוא שמח,

אבל, כמו שאמרנו, יש לנו ספק.

אם יש לך ספק ברכות, לא היה כן.

ולכן למדנו את העצות כדי לעקוף את המחלוקת,

כך שזה לא דומה לדוגמה שאמרת.

כאן הבית יושב דחוי, זה לא בית-ספר בית-שכן.

גם אדם שנותן צ'ק דחוי, הוא יודע שהצ'ק הדחוי הזה בוודאי יהיה לו כיסוי, הכול בסדר, אבל הצ'ק לא להיום, לעוד שבוע,

אין שום נפקא מינה. הכול בסדר, בוודאי שיוכל לברך על הרכב או על הדירה, על דברים אחרים.

כאן אין משכנתה ואין הלוואה.

אלא מאי, אתה אומר לו, אין לי להיום המזומנים, בעוד שבוע הוא מסכים אתך, אין שום בעיה.

אז קנית את הכול, ביצעת את הכול, הכול בסדר.

כאן אתה יכול בוודאי לברך, אבל בדוגמאות האחרות, מה שהיום מצוי רובה דרובה, 99% מהאנשים היום לא יכולים לקנות דירה בלי משכנתה, אין להם האפשרות הזאת.

ולכן, תמיד,

בכל חנוכת הבית, כשאתה מזדמן, אתה צריך להדריך אותה,

או אם אתה משער שבעל-הבית היה עסוק עם הארגזים,

עם כל הכלים שהוא מביא,

הוא לא יקנה פרא חדש, הוא לא חושב על זה.

אתה תביא מתנה, תביא לו פרא חדש, יש עכשיו דובדבנים, סברס או דברים אחרים, תביא לו, תסביר לו את ההלכה.

אם הוא אומר לך,

אני רוצה לחבר את ברכת שהחיינו עם המצווה וכתבתם על מזדות ביתיך ובשעריך,

הוא רוצה לחבר את זה ביחד.

אפשר, למה לא?

הוא יאמר כך,

העץ משהחיינו ויטעם,

אחרי שיטעם,

אחרי זה יברך וציוונו לקבוע מזוזה ויקבע את המזוזה.

לא הפוך.

אם יברך קודם לקבוע מזוזה,

ולפני שקבע את המזוזה הוא ירצה לברך שהחיינו,

אולי זה הפסק בין זה לזה.

זה לא קשור אחד לשני.

אם זה לא קשור אחד לשני,

איך הכניס באמצע.

הפוסקים דנו בזה בסימן תר,

שם הפוסקים העירו את הנושא הזה.

הוא הדין גם פה.

כך גם למדנו בסימן תלב לגבי בדיקת חמץ.

גם שם יש לנו מחלוקת.

בספר פרי חדש אומר שהפתרון לזה הוא להביא פרי חדש,

וגם שם אנחנו עושים כך.

קודם כול, מברך העץ ושהחיינו, טועם,

אחר כך מברך את הברכה וציוונו על ביאור חמץ,

הוא מתחיל לבדוק.

אם קודם הוא יברך על ביאור חמץ ואחרי זה יהיה הפסק בין הברכה לבין הבדיקה.

גם שם צריך להקדים,

וכן כל כיוצא בזה,

כיוון שאין קשר בין מצוות מזוזה לבין מה שהוא קנה בית חדש ושמח, אלה הם שני דברים נפרדים.

אם אחד לקח תלך לבדוק של ארון או חצי ומלך דומני,

כשמחים וים ומחר, ואני נהנה מזה, לברך? הטוב והמתים.

כן. אתה לא לבד נהנה מהארון הזה.

בארון הבגדים הזה גם אתה וגם הילדים או האישה נהנים,

ולכן יותר מתאים לברך על זה ברכת הטוב והמתים.

לא אכפת לי שהארון הזה ישן, חדש,

זה לא משנה לנו,

אפשר לברך על זה את ברכת הטוב והמתים.

אתה יכול להניח בזה את החליפה, את הבגדים,

בין אם זה היה חדש או לא היה חדש, זה לא משנה,

ולכן כאן, אליבדיקול אלמא,

הוא ודאי יכול וצריך לברך את הברכה הראויה,

ברכת הטוב והמתים. גם לגנה על הבית מדיח ומספיטה.

מכונת כביסה, מדיח, מקרר,

תנור חשמלי,

כל הדברים האלה הם בשביל כל בני הבית,

ולכן או הוא או אשתו יברכו בשם ומלכות הטוב והמיטיב.

לא אני לבד נהנה שיש מקרר.

גם הילדים נהנים, אולי יותר מאתנו.

הם רוצים שיהיה להם טילון לכבוד שבת.

האם אין מקרר טוב, אם המקרר פעם עובד, פעם לא עובד,

זה יימס.

עכשיו אבא קנה מקרר חדש, הכול בסדר,

הם יכולים להניח שם את הטילון שלהם או את הדברים האחרים.

בוודאי שיש כאן גם אחרים שותפים אתו בשמחה,

ולכן יותר מתאים לברך הטוב והמיטיב.

כך גם לגבי מכונת כביסה, כל הדברים האלה מברכים עליהם.

כל זה אדם בינוני כמונו.

אבל עם האדם הזה מיליארדר,

אנשים שאצלם כל יום הוא מרוויח 10,000 או 20,000,

אצלו את הנור החשמלי או הדברים האלה, דברים של מה בכך,

הוא לא מרגיש בהם שום שמחה, שום הנאה.

גם הוא, גם אשתו, רגילים בדברים האלה. טוב, יכול להיות שמקרה יוצא מן הכלל,

מקרה יוצא דופן כזה, לא ייברקו.

אבל רובה דרובה, רוב האנשים בוודאי שמחים בדבר.

אפילו אם נאמר, התנור החשמלי הזה הוא לא חדש,

אלא הוא קיבל אותו מחבר יד שנייה, הוא קנה אותו, אפילו אחי, שמחים בו מאוד,

ולכן יברך עליו את הברכה הטוב והמיטיב.

אדם שקונה דירה ומשכיר אותה לא יברך. זה כמו שהוא קונה מניות או דבר אחר,

הוא לא גר,

אלא יש לו השקעה.

משקיע, יש אדם משקיע במניות,

אם קנית מניות או כל דבר אחר אתה לא מברך, והדין גם פה לא שייך לברך.

קל וחומר, אדם שלא קונה אלא שוכר דירה על השכירות, לא משלמים,

אלא אם כן יהיה דמי מפתח.

שכירות של דמי מפתח זה כמו חצי קנייה.

הוא יכול להישאר שם כל החיים על מי מנחות עיני עליני,

ולפעמים גם יכול להעביר את זה לבן,

ולכן בחיי גוונה כן יכול לברך. אבל על שכר חודשי, מה שהוא לוקח,

בין אם זה בית או חנות וכיוצא בזה,

לא יוכל לברך את הברכה בכל זה שאל תעשה עדיין.

גם המטבח אותו דבר.

הוא כבר עשה שם ארונות,

שיש, כל הדברים האלה, חידש את הכול. עוד פעם, גם בזה יברך הטוב והמתי. מתי מברך?

הלשון של מרן כאן, מרן אומר,

בנה בית חדש או קנה ברגע שאדם קונה.

אבל אנחנו לא נוהגים כך.

כותב מאמר מרדכי, המנהג שלנו,

רק כשאדם מתחיל להשתמש.

קנית חליפה.

מעיקר הדין היית צריך לברך מייד.

מנהג לא כך.

רק כשאדם בא ללבוש את החליפה. אותו דבר גם אדם שעובר בשוק ורואה דובדבנים.

יכול לברך מייד כשאחיון.

מנהג לא כך.

אנחנו מחכים שההנאה תהיה יותר מושלמת.

כשאני אוכל את הדובדבנים אני יותר נהנה, יותר שמח,

ולכן הנהיגו לעכב מעט את הברכה, רק בשעת האכילה,

רק בשעת הלבישה של החליפה.

הוא הדין גם, אדם שקונה רכב,

חתמתי חוזה, הכול בסדר.

אני יודע שהאדם הזה שמכר לי הוא אדם אמין, הוא אדם שאצלו המילה זה קודש קדושים.

אני בטוח שאני אקבל את זה.

שלא, אחי.

לא מברך מייד עם החתימה, אלא

הוא ייתן לי את הרכב,

אני נכנס, פותח ושב ברכב,

אז אני מרגיש את ההנאה יותר בצורה מושלמת, רק אז הבנתי.

אם נקדים, בדיעבד, אם בירך קודם,

בדיעבד, היא יצאה ידי חובה.

אבל בלכתחילה,

לא כדאי להקדים, אלא כמו שאמרנו,

עדיף יותר להעכב קצת, למרות שהלשון של מרן,

לשון הגמרא, מרן, כל הפוסקים, אפילו אחי,

חכמי האחרונים הנהיגו,

ובצדק, להעכב מעט, וזה מה שרצוי לנהוג ולעשות בכל אחד מאותם הדברים.

חבר הכנסת רשב״א, למה הוא מדבר בעצמו על זה? יש לו תועלת, למה הוא לא עושה את זה?

יש לו תועלת,

אבל גם בתועלת צריך שתהיה בדברים כאלה קצת שמחה. אני אביא לך דוגמה.

מרן כותב בסעיף ו' את דברי התוספות.

התוספות אומרים, על דבר שאינו חשוב כל כך, כגון חלוקו מנעלים ואין פלאות,

אין לברך עליהם, ואם הוא עני ושמח בהם, יברך.

על גרביים,

אדם נקרא לו על גרביים, קונה גרביים אחרות.

אולי כל חודש אנחנו קונים גרביים.

מישהו מאתנו יכול להגיד שאני אסס ושמח ולעמוד וירקוט כשהוא קנה גרביים?

זה משהו שהוא אוהב ורגיל,

ולכן אף אחד מאתנו לא מברך.

אבל בזמנם, בדורותם, היה מצוי שכן.

כותב הראש, אם הוא עני ושמח בהם, יברך.

מי שזוכר,

לפני 60 שנה לא היו יכולים לקנות גרביים חדשות, זה היה עולה הרבה כסף.

אלא כשהגרביים היו נקרעות, היו עושים טלאי, מרז'ה, טלאי.

ולכן כשהיו הולכים, היה כואב, לא היה שטוח הכול, והיו קצת כאבים ברגל.

סוף-סוף הקדוש-ברוך-הוא נתן לו ממון, והוא קונה גרביים חדשות,

עכשיו הרגל תהיה שטוחה, לא יכאב לו.

ולכן, אז בזמנם, בדורותם, העניים היו בוודאי שמחים.

אתה רואה את האפליה בין העני לעשיר, זאת אומרת,

צריך שתהיה מציאות שאני שמח בגרביים.

אז יש אדם שאצלו הבעיה היא רק הגרביים,

אצל העשירים הסימני שאלה האלה, גם בתנור החשמלי וכיוצא בזה,

גם שם הם לא מרגישים את השמחה וההנאה, אצלם זה עובר כל דבר כזה זמן קצר מאוד.

הרבה פעמים האדם הזה קונה חליפה.

החליפה התלכנכה,

הוא שולח את זה לכיבוש,

אומר לאשתו,

תתני את זה לאיזה עני אחר. הוא קונה חליפה אחרת.

כל חודש-חודשיים הוא קנה חליפה.

הוא לא מרגיש שמחה כשהוא מקבל את החליפה החדשה הזו.

אין לו שום הרגשה של שמחה,

ולכן יהיה קשה לנו לבוא ולהגיד לאדם הזה,

תברר שחייאנו. הוא מסופק, יש לו ספק. אולי הוא שמח, אולי לא, אבל בלי ספק, כמו שאמרנו, יש לנו את הפרי החדש, יש לנו את התחליפים לדברים האלה.

אבל אין ספק שבכל הכלים האלה, בכל הדברים הללו,

צריך לבדוק גם אם הוא שמח,

ולא רק אם יש לו תועלת.

מכל דבר יש לנו תועלת,

ואין לדבר סוף, דבר שאין לו זמן קבוע.

לא תמיד אנחנו יכולים לברך על כל דבר של מה בכך,

אלא צריך שתהיה לו באמת הרגשה של שמחה,

וכשיש לו ספק יש לנו, ברוך השם, אלטרנטיבה, הרבה פתרונות.

שסופרים אחרים, אבל בעצם,

זהו,

עודם, עודם, עודם, איזה עולה?

אם הוא גר שם, כן. אם הוא גר בינתיים, אין שום בעיה.

מרן ממשיך,

לא רק בשעת הקניין מברך שהחיינו, אלא עוד ברכה,

אדם שלובש חליפה חדשה,

וכשילבשיהן מברך מלביש ערומים.

אם הוא קנה חגורה, מברך עוזר ישראל בגבורה.

קונה כובע, מברך עוטר ישראל בתפארה.

אלה הן הברכות שלמדו הפוסקים מדברי התלמוד הירושלמי.

אבל יש חלקים.

זה לא מוסכם,

ולכן יש גם לזה פתרון קל מאוד.

כולנו מברכים בכל בוקר בברכות השחר את הברכות הללו.

ולכן, אם האדם הזה קנה חליפה חדשה,

נוסף לברכת שחיין הוא רוצה גם לזכות בברכת מלביש ערומים,

קל מאוד,

יאמר את הברכה מלביש ערומים,

ומייד אחרי זה ילבש את החליפה.

קנה חגורה, אחרי שיאמר עוזר ישראל בגבורה,

יחגור את החגורה.

קנה מגבעת, קנה כלא יפה, כלא מפואר, על ראש טוב,

יברך עוצר ישראל בתפארה וילבש את הכובע,

וכן כל כיוצא בזה. אבל לגבי ברכת שהחיינו,

שם צריך בדיקה.

ייתכן שאולי לא ניתן לברך על אותו כובע,

אותה מגבעת, אולי לא ניתן לברך את ברכת שהחיינו.

אני אומר אולי,

הדבר תלוי בדברי הרמ״ה.

הרמ״ה אומר שהעולם נוהגים, כשאדם קונה דבר חדש,

מברכים אותו,

תתחדש ותבלה, תכלה ותתחדש.

זה הסגנון שהנפשים אומרים.

בא רבי יעקב ויל, מאריו, ואומר,

אין במרקן נעל נעליים או בגדים שנעשים מעורות של בהמה.

ולמה לא?

ואם כן,

היו צריכים להמית בהמה אחרת תחילה שיחדש ממנה בגד אחר,

וכתיב ורחמיו על כל מעשיו.

אלה דברי רבי יעקב ויל.

הרמ״ה לא שותק, הרמ״ה בסעיף ו׳הוא מגיב על זה.

והנה, הטעם חלוש מאוד ואינו נראה.

בכל מקום, רבים מקפידים על זה שלא לאומרו.

אלה דברי הרמ״ה, ככה אנשים רגילים.

אם כך,

אדם שקונה שטריימל,

אשכנזים בשבת, לכבוד שבת, לובשים את כובע הפרווה הזה בחוץ-לארץ,

שם ברוסיה, אפילו בקיץ קר.

כאן הפרווה הזו מחממת מאוד.

לא הנהיגו את זה כאן כשהשמש קופחת על הראש,

אלא הנהיגו את זה בעיקר שם, הדוכסים,

לפני 500 שנה, בימי הביניים, כולם היו הגויים לובשים את השטריימל,

ומהם למדו היהודים, ולכבוד שבת הם לובשים את זה.

זה עולה 5,000 דולר.

שטריימל גדול, יפה, חדש, אם זה ספודיק, עוד יותר.

טוב, האדם הזה קנה והוא שמח מאוד.

שואל אותך, נו, אני אברך שהחיינו.

שוב, לפי הרמה. ממה עושים את השטריימל?

מהצמר, מהפרווה של שפנים, ארנבות,

או של שוען וכיוצא בהם,

לוקחים ועושים את כל זה.

אז אם הוא יברך שהחיינו, כותב מור ואהלות,

שהביטוי שהחיינו שיחדש עוד ועוד,

הדבר הזה גורם שיצטרכו להרוג עוד שפנים, ארנבות, שועלים ושאר חיות,

כדי שיהיה לו עוד שטריימל.

ולכן לא יברך ברכת שהחיינו, אלה דברי מור ואהלות,

כדבריו, כך כותב גם בספר אור לציון, חלק ג',

עוד מהאחרונים הלכו בדרך הזאת.

זה לא מוסכם.

הפרי מגדים והשדה-חמד, כשהביאו את הדעה הזאת של מור ואהלות,

הם טענו, ובצדק, הם אומרים.

מהר יהוא לא דיבר על ברכת שחיינו.

מהר יהוא דיבר על מה שאנחנו רגילים לומר לו,

תבלב ותתחדש.

על זה המדובר.

הוא לא אמר שום מילה על שחיינו. שחיינו אותי יכול לומר.

כך משיג בספר שדה-חמד על דברי מור ואהלות וסיעתו.

אבל, שוב,

עוד פעם,

מה נעשה? שהמנהג הוא שלא לברך.

תראו, בספר הליכות שלמה, גם הגאון הרב אורבך,

גם הוא מתחיל,

המהלך הוא שכן היה צריך לברך.

מסיים. אבל העולם לא נוהגים לברך שהחיינו,

לא על מעיל אור ולא על לעליים של אור בהמה,

ואולי גם על המגבעת.

גם המגבעות שלנו,

גם הם, חלק מהם עשויים מלבד,

חלק מהם, אלה שהם יקרים,

עשויים מהצמר של הארנבות, שפנים, שועלים וכיוצא בהם.

הם לוקחים מהם,

אחרי שהורגים אותם,

פושטים את העור, מוצאים את כל מה שיש שם,

ומהם עושים,

ולכן המגבעת היא יקרה מאוד. אתה קונה מגבעת 600-700 שקל בגלל הבעיה הזו, יש ביקוש גדול ואין היצע,

ולכן זו הסיבה שזה מתייקר מאוד.

אז בכל הדברים האלה לא כדאי לאדם לברך,

שוב, עצה טובה,

פתרון קל מאוד, לצאת ידי חובה לכל הפוסקים ולכל הדעות על אבד לכל העלמא.

תיקח פרי חדש,

תברך על הפרי החדש שהחיינו,

ואחרי זה תניח על הראש שלך את המגבעת,

גם בזה תצא ידי חובה.

בזמנם לדורותם לא היה דבר כזה.

תראו את התמונה של רבנו יוסף חיים.

היה מצנפת,

והאנשים החשובים היו כורכים את המצנפת באיזה בד יפה,

אבל זה לא היה עשוי לא מעור של בהמה ולא מהנוצות של הארנבת.

ולכן, אם היו מברכים בזמנם, בדורותם,

היה יותר צעד להקל לומר שיברך על זה שהחיינו.

על המגבעות שלנו הבעיה היא יותר מסובכת.

האמת היא שמה שאמר רבי יוסף חיים בספרו הוא כתב בבן-אישחי שנה ראשונה, פרשת רעה, סעיף א', שלא נהגו לברך,

הרב מתכוון לומר שלא נהגו לברך את הברכות מלביש ערומים,

עותר ישראל בתפארה על המגבעת. על זה הרב מתכוון.

על שחיינו הרב לא דיבר. ייתכן שגם הרב יודע שעל כובע חשוב וטוב ויפה,

גם הרב יודע שעל שחיינו כן יהיה אפשר להתיר לברך. אבל כמו שאמרתי, צריך לבדוק אם הכובע הזה באמת הוא עשוי מלבד, עשוי מדברים שאינם מהחי אלא מהצומח.

אז יוכל לברך את הברכה שהחיינו.

אבל אם זה עשוי מעולם החי,

עשוי, כמו שאמרתי, מהצמר של השפנים וכיוצא בהם,

יהיה בדרך כלל הכלל שב ואל תעשה,

לא יהיה כדאי לברך על זה לבד בפני עצמו את ברכת שהחיינו,

אלא ייקח פרי חדש ויכוון לפתור.

זה הפתרון, זו העצה.

אתה יודע, אחרי המילים לכך נוצרת, אתה יודע מה כתוב,

שם בכתובות קג,

כשאותו הכבש רץ לרבנו הקדוש שירחם עליו ואמר לו, רבנו הקדוש, לכך נוצרת. נו, מה היה אחרי זה?

רבנו הקדוש סבל את האיסורים של כל הדור,

והוא לא אמר, לכך נוצרת, שבאנו לעולם בשביל לסבול איסורים,

אלא בגלל שהוא אמר כך, ממילא הוריד מעליו את הטענה הזו והוא סבל את כל האיסורים של הדור וכו'.

לכן גם אנחנו לא אומרים את המילים, וכך נוצרת,

אלא אנחנו נגיד, ורחמיו על כל מעשיו כתיב. זה מה שהגמרא מסיימת שם.

התקופה של מיטמר,

חרוש שצמר מתחייב.

יש עליה תופעה? כן, גם שמה תהיה אותה הבעיה.

אבל היום, 99% מהחליפות שלנו היום זה לא צמר אמיתי,

אלא הכול עשוי מהנפט,

צמר סינתטי.

הצמר הזה הוא לא צמר שעשוי מרחלים.

כדי לדעת אם זה צמר אמיתי או לא,

הסמל שלהם,

הסמל המסחרי של כל אותם שעושים מהצמר רחלים,

יש על התווית כמו צורה של שני אגרופים,

בצורה הזו.

אם זה על הסוודרים, יש את התווית, או על החליפות.

אם זה עשוי בצורה הזו, הסמל הזה, זה סימן שזה צמר אמיתי.

אבל כמעט כל המעילים,

אפילו המעילים החרופיים,

היום כמעט הכול הוא סינתטי,

יש לזה כמה מעלות. העש לא אוהב לאכול את הצמר הסינתטי,

אלא העש אוכל רק את הצמר הטבעי.

בכביסה הצמר הטבעי מתכווץ.

אז הוא קנה מעיל, היה מתאים לו,

שלח אותו פעם אחת לכביסה,

נהיה קטן ולא מתאים לו. צריך לתת את זה לילד שלו.

אבל הסינתטי לא נעשה קצר,

נשאר כך הרבה שנים, ולכן העולם עבר יותר ויותר לצמר הסינתטי, כך שהצמר האמיתי לא מצוי. הנה חנמה, אם יהיה צמר כולו, חליפה של צמר כולה,

הנה חנמה, גם בזה אני מסכים אתך שלא יברך שהחיינו,

אלא יצטרך לפתור את ברכת שהחיינו על-ידי פרי חדש.

נעליים שעשויות מדברים אחרים,

היום יש דמוי עור, סקאי,

וכיוצא בזה,

יכולה לבדי כל העלמא לברך על זה את ברכת שהחיינו.

קניתי כורסה, הכורסה הזאת מעור, לא מברך.

אבל אם זה דמוי עור, הכורסה הזאת, סקאי או דברים אחרים,

גם בזה אין שום בעיה. יכול לברך על הכורסה, על הספה הזאת, ברכת הטוב והאמיתי, והוא שמח, ולכן נברך.

כל מה שאמרנו, רק אם זה אור אמיתי של הבהמה,

מעליים שהן מעור אמיתי. דבר כזה, על זה אמרנו את המחלוקת אם יברך או לא, ואמרנו שב ואל תעשה.

אבל מה שאין כאן דבר שהוא דומה לעור,

לא שייך כאן להגיד גזירה, מראית עין, כאן לא שייך את הדברים האלה,

ולכן בוודאי הליבה דכולי עלמא, נעליים טובות. היום יש נעליים טובות, באלף שקל.

נותן לאדם יציבות, יכול ללכת, יכול לרוץ עמהם.

הוא שמח מאוד שיש לו נעליים מצוינות כאלה.

למה שלא יברך? אין כאן אור, אין שום סיבה למנוע בעדו מלברך.

אבל משקפיים לא מברכים.

כך אומר בספר, באר שרים,

גם בירחון המאור ועוד, כתבו את המהלך הזה.

והסברה היא כך,

איך אדם מגיע למצב הזה שהולך לאובטיקאי, משלם 5,000 שקל למשקפיים?

הוא לא ראה טוב, הראייה שלו לא כל כך טובה,

הוא נאלץ לקחת משקפיים,

אז זו לא בשורה טובה שהוא קנה משקפיים.

הילדים הקטנים, בן 4, בן 5,

הוא שמח שקנה משקפיים.

אבל אדם מבוגר,

הוא לא שמח בזה, הוא היה מעדיף שילך בלי משקפיים,

שיראה טוב ולא יזדקק להם.

ולכן כאן זה הרע במיעוטו, מה שנקרא, וזה לא טוב שיוכל לברך עליו, שהחיינו. אלא אם כן,

אם האדם הזה, ברוך השם, העשיר, יש לו הרבה כסף,

לא צריך משקפיים, אלא הוא הולך וקונה משקפי שמש מוזהבים.

אז זה עולה לו 5,000 שקל,

משהו יפה,

מרכיב אותו על הפנים שלו, כולו אומר כבוד.

כאן המשקפי שמש, כאן זה לא רע במיעוטו.

ברוך השם, הוא רואה טוב, הכול בסדר.

אלא מה? כדי להגן על העיניים, להקדים רפואה למכה,

הוא לובש את המשקפי שמש האלה,

זה עומד עליו יפה, מתאים לו לפי המידה שלו.

שם אני מסכים, שם יכול לברך שהחיינו, אין בעיה.

אבל משקפיים רגילות, עדיף יותר להימנע,

שלא יברך עליהם את ברכת שהחיינו, שב ואל תעשה עדיף.

למה לא?

הטלית כולה,

אם היא עשויה רק מצמר, צמר כבשים, היא נכנסה.

אבל יש הבדל בין הדוגמאות הקודמות שאמרנו לבין הדוגמה האחרונה של הצמר.

בצמר שנוכה נקודה יותר קלה.

כדי לקחת את הפרווה של הארנבות, צריך להרוג אותן ולגרד את הפרווה.

פה לא.

פה מגיע הקיץ, כדי שהכבש לא יהיה לו חם עם הפרווה,

אתה מגלח אותו.

כמו שאתה הולך לספר, מביאים שם את הספר,

הם לא צריכים לטרוח להביא אותם לספר, אלא בא לספר, יש להם מכונת תספורת,

מכונה יותר גדולה, מגושמת,

אז הוא נשאר חי, יכול להישאר חי כמה שנים, כל שנה מגלחים אותו,

כך שזה לא סותר את מה שאמרנו, ורחמיו על כל מעשיו.

ולכן, אם זה רק צמר רחלים נטו, אין לנו בעיה.

יש הבדל בין אם זה צמר של ארנבות,

שם אתה צריך להרוג אותו,

או עור של נעליים, אתה לא יכול לקחת, לפשוט לו את העור והוא יישאר בחיים.

אתה מוריד לו את העור ומת.

אבל כאן לא. כאן, בדבר הזה, הוא בוודאי יכול להתקיים, יכול להישאר הרבה שנים,

כי תמיד בתחילת הקיץ זה הזמן שגוזזים להם את הצמר,

ואם זה שייך ליהודים, צריך גם לתת לך ראשית גזע,

צונע לך, תיתן לו, כך נקרא בפרשה הבאה, בעזרת השם.

אתה צריך לקבל.

המינימום צריך להיות ארבע קילו.

לא יכול להזמין אותך אלא אם כן יש חמש כבשים,

יגיע לכמות של הצמר ארבע קילו,

ייתן לך ביד ימין, יקיים את המצווה כהלכתה, תוכל לעשות מהצמר הזה, נעשות מזה ציציות,

עשינו בו מצווה אחת, נעשה בו עוד מצווה, ושם, כמו שאמרנו, זה לא סותר,

ולכן אל תלית,

בוודאי אין שום ספק שיכול לברך גם בזמן הזה.

שוב, אלא אם כן יהיה אדם עשיר, יהיה מיליארדר,

שכל יומיים-שלושה הוא קונה טלית חדשה, טלית קטן, טלית גדול, טוב, לאחד כזה אולי לא.

אבל לנו, אנשים בינוניים,

בוודאי שאם אדם משלם 400 500 שקל על טלית,

טלית גדול, טלית קטן, הוא שמח מאוד בהם.

בוודאי שמן הראוי לברך את מרכז שהחיינו, אין שום ספק בדבר הזה.

לצורך הבשר, ולאחילי אבותם ידי יונח,

ולגיד את בגין, העיקר הבשר, אני שוחרר את זה, עושה סבביצה. ועל השחיטה אתה מברך שהחיינו? לא. לא מברך שהחיינו, למה? ורחמם על כל מעשיו, כמו שכתוב ביוראי דעת, אותו דבר גם כאן, הוא הדין גם כאן. ולכן, כשצריך כדי לעשות את הכלים שאני רוצה,

את הנעליים או הדברים האחרים, צריך להרוג אותם,

שם אנחנו נמנעים מדברים. ואני לא צריך להרוג אותם,

כמו שאמרתי, לגבי התספורת,

הצמר, צמר החילים,

שם הדבר קל יותר, שם בוודאי יוכל לברך עליהם את הברכה.

רק אם זה צמר ארנבות וכיוצא בזה,

שם אמרנו שב ואל תעשה,

יותר טוב שלא יברך על אותה מגבלת שהחיינו,

שב ואל תעשה עדיף.

אנחנו לא יכולים לדעת טוב את הפרטי-פרטים.

כל אלה שעובדים במעבדה לבדיקת שאפנז,

יש להם ניסיון,

אין חכם כבעל הניסיון,

הם מייד יגידו לך אם המגבעת הזו עשויה מלבת בדבר כזה או דבר אחר, ולפי זה תדע איך ההלכה,

כי אם נברך על זה את ברכת שהחיינו,

אם לא.

תודה רבה.

משקפיים, אם זה בן-אדם שקובע כזה יקר,

זה הופך להיות תחשיב.

נכון. אז הוא לא אומר שהחיינו? אין ברירה, הרע במיעוטו, אנחנו מוכרחים משקפיים,

ואם כבר משקפיים אז הוא משתדל שזה ייפה את הפנים שלו ולא יכער את הפנים שלו.

הוא קונה דבר שיתאים לפנים שלו.

אבל אם הברירה היתה, הקדוש-ברוך-הוא היה שואל אותך,

מה אתה רוצה? אתה רוצה לראות טוב בלי משקפיים,

או שיהיה לך משקפיים מספר חמש, משקפיים יפות, משקפיים זהב?

תגיד מה אני רוצה בלי משקפיים.

ודאי שזה הרבה יותר נוח.

ולכן כאן זה בגדר הרע במיעוטו,

והדבר כזה לא שייך לברך. רק על משקפי השמש המוזווים,

שם באמת זה דבר יקר, יפה, שם זה לא דבר רע,

שם אין את הבעיה האמורה, ועל זה בוודאי רשאי ויכול לברך. מרן מביא לנו להלכה את דברי הירושלמי. התלמוד ירושלמי אומר,

אדם שמקבל מתנה מברך הטוב והמתים. אני קורא את סעיף ה'

קנה כלים שמשתמשים בהם הוא ובני ביתו מברך הטוב והמתים,

ואם נתנו לו במתנה מברך הטוב והאמיתי, שהיא טובה לו ולנותן. אלה דברי הראש.

אבל רוב הראשונים אומרים שהגמרא שלנו, שלא אמרה את ההלכה הזו של הירושלמי,

הגמרא שלנו לא סוברת כך.

כך דעת הראב״ד,

כך דעת התוספות, הרטבע בשם אבי ואורחות חיים.

יש עשרה ראשונים שערכו כדעת ספר המחתם והראב״ד,

שאמרו שגם בזה יברך על המתנה שהחיינו ולא הטוב והמתים.

כך הסכימו גם רוב הפוסקים.

וכאן אין לנו את הבעיה, חלילה, שהוא מברך ברכה לבטלה או תישא את שם השם אלוהיך לשווא.

כיוון שכאן מה שהוא אומר שהחיינו,

ודאי שהוא נהנה מהדבר הזה, מהמתנה הזו.

כאן אין ספק ברכה,

ולכן יש מקום לומר שאולי כדאי להעדיף את ברכת שהחיינו על פני הטוב והמתים,

כיוון שרוב הפוסקים לא נקטו כמו התלמוד ירושלמי.

אבל כל זה, כל השאלה מלכתחילה.

מדיעבד ברור הדבר שגם אם האדם הזה בירך הטוב והמתים,

גם בזה יצא ידי חובה.

אני ממחיש, אדם שמקבל מתנה מאבא שלו,

אבא שלו,

הוציא, היה לו קופת גמל או דבר אחר,

קורא לבן,

אתה יששכר, אני זבולון. אתה ברוך השם לומד, נתן לו מאה אלף, נתן לו מתנה.

אז כאן האבא גם שמח.

לא רק הבן שמח לקבל את המאה אלף,

שיכול לעשות סיור ולשלם לכל הגמחים את כל החובות שלו.

לא רק הבן, גם האבא, שהקדוש-ברוך-הוא זיכה אותו,

הוא נותן את זה בידיים חמות,

נותן בשמחה לבן,

ולכן הלבד הירושלמי, כמו שאמרנו,

צריך לומר אולי הטוב והמתים. אבל אדם שהיה לו ברית-מילה או בר-מצווה או חתונה, ונתנו לאנשים מתנות,

כאן לא יברך שום ברכה, לא שהחיינו ולא הטוב והמתים.

למה לא?

הגמרא ומרן בשולחן ארוך אבן-עזר סימן סא הם מגדירים לנו יפה את המציאות הזו של המתנות.

כשאדם מחתן בן הוא נכנס לחובות,

צריך להשקיע לא רק בליל החתונה,

לקנות לו דירה, רהיטים.

מה אנחנו עושים? כולנו שמחים בשמחתו, כולנו עוזרים לו, כל אחד מביא מתנה.

כשהפוך, כשלי תהיה שמחה, אז הוא יחזיר לנו.

אז זה כמו הלוואה.

כל מה שנותנים זה כל זה כעין הלוואה.

בזמן הגמרא,

אדם שלא היה מחזיר את ההלוואה הזו בא לחתונה בלי כלום.

היו תובעים אותם לדין תורה.

היו הולכים, תובעים, ואז מנענו, חייב לשלם חזרה.

הטור והשולחן הערוך כתבו,

היום בזמן הזה אף אחד לא הולך לתבוע.

לא ראינו שום תביעה בבית-דין על דבר כזה,

למה לא שילמת?

ולכן, מרן אומר, אנחנו לא הארכנו בדבר הזה.

אבל את המשפט הזה,

שזה כמו הלוואה שאדם חייב להחזיר,

זה כתוב.

קיבלתי בברית של הבן שלי, האדם הזה בא, נתן מתנה יפה, 500 שקל.

היום הוא עושה בר-מצווה, וגם הוא מזמין אותי לפי הדין. אני חייב גם להשיב מידה כנגד מידה, לבוא ולתת לו החזר של ההלוואה.

אז אם זה הלוואה,

על דברים שכאלה לא שייך לבוא ולברך שהחיינו הטוב והמטבע, כגון זה אין על מה לברך. אבל אם המדובר הוא שהאבא נותן מתנה,

האבא נתן לך 100,000,

מה הוא מתכוון?

כשהוא יהיה בן 90, נעשה לה חגיגה,

אז אתה תחזיר לו 100,000?

לזה הוא התכוון? לא. הוא נתן לך את זה מתנה שלא על מנת להחזיר,

זה לא הלוואה.

ולכן על זה הדיון היה, האם יותר טוב, הטוב והאמיתי, כיוון שגם האבא שמח או שמספיק שהחיינו. על זה הבאנו את המחלוקת,

האם הגמרא שלנו סוברת כמו התלמוד הירושלמי או לא.

מרן הלך בעקבות הירושלמי משום,

מרן הבין שלא רק הראש, גם הריף והרמב״ם,

גם הם סוברים כעף.

אבל בספר פרח שושן הוא חולק על מרן בהסבר הריף והרמב״ם,

הוא אומר שהם לא סוברים כעראש,

אלא הם סוברים כדעת ספר המכתם, הרדבה והראווה של סילבן ואיך שהחיינו.

אתה רואה שיש כאן מחלוקת קשה בכל זה.

פתרון קל מאוד בכל הדברים האלה.

תביא פרח חדש.

האבא הזה יודע שעוד יום הוא יזמין את הבן, אני צריך אותך דחוף, תבוא.

הוא יודע לקראת מה הוא הולך,

שיקנה גם דובדבנים או סברס.

שהבן יבוא,

ייתן לו את הצ'ק מההלם ויגיד לו, תברך עכשיו שהחיינו,

יעשה את הדברים בחוכמה כדי לעקוף את המחלוקת, כדי שיהיה הכול אליבא דכולה עלמא.

זה העניין במתנה אמיתית, אבל כמו שאמרנו,

היום לא כל כך מצוי העניין הזה של מתנה אמיתית.

כל המתנות שיש לנו בדרך כלל הן למעשה כמו הלוואות,

ולכן בדרך כלל לא יברך, אין שום ברכה על הדבר הזה.

אדם שמקבל הלוואה לא מברך, לא בשעת קבלת ההלוואה ולא בפירעון,

לא זה ולא זה, אין שום ברכה כלל ועיקר.

אדם שקונה שעון,

גם בזה הוא שמח מאוד וגם בזה צריך לברך שהחיינו,

אבל כל זה אם השעון עלה לו 2,000 שקל או יותר.

אבל אם הוא קנה ב-10 שקלים שעון מפלסטיק, אתם מכירים את השעונים הזולים האלה, זה עובד, עובד טוב,

אבל אין הרכשה של שמחה, זה לא דבר יקר,

זה דומה לגרביים שאמרנו, ולכן על זה אין שום ברכה. רבי חנניה, בבקשה.