ברכת “שנתן ארך אפים”, דין ישמעאלים ונוצרים – והשלכותיהן בהלכה למעשה

 

- - - לא מוגה! - - - 

ווי אמרך ואומרים מולך שכות חגים.

אני קורא בסימן רכד סעיף א'

הרואה מרקוליס או שאר עבודה זרה אומר ברוך אתה ה' אלוקנו מלך העולם שנתן ערך אפיים לעוברי רצונו ואם רואה אותה בתוך שלושים יום

אינו חוזר ומברך הגעה ועידנה אין מברכים זאת הברכה אשר אנו מגודלים ביניהם ורואים אותו תמיד.

הברכה הזו הוזכרה בגמרא בברכות נז,

אדם שרואה מרקוליס מברך ברכה בשם מלכות שנתן ערך אפיים לעוברי רצונו.

הגמרא בערבה מציעה כג,

הגמרא מתארת איך היתה העבודה הזרה הזו.

שמים אבן אחת כאן, אבן שנייה קצת רחוק,

ואבן אחת גדולה על גביהן.

השיטה של העבודה הזרה,

היו זורקים עליה אבנים, סוקלים את העבודה הזרה באבנים,

כך היתה השיטה של אותה עבודה זרה.

השם של העבודה הזרה היה קוליס,

קילוס.

באו חכמינו והוסיפו מרקוליס.

המילה בארמית מר, חילוף.

אז כאן הכוונה שיהיה חילוף לקילוס.

אסור לומר את שם העבודה הזרה בלשון שבח,

ולכן חכמינו כינו אותה,

כי השם שלה הוא מרקוליס.

אדם ששונא את חברו,

יש לו אתו הרבה חשבונות,

האדם הזה רוצה להזיק לו,

ברגע שאין לו הזדמנות הוא ייתן לו מנה אחת אפיים.

כאן הקדוש-ברוך-הוא רואה שהרשעים האלה,

עד מתי רשעים יעלוזו,

עושים כל מיני תועבות.

בשנייה אחת הלב לא יפעל של כל אותם עובדי עבודה זרה.

בשנייה אחת כולם יכולים למות.

אפילו להכין הקדוש-ברוך-הוא, ארך אפיים אף לרשעים,

האל הגדול, הגיבור והנורא.

הוא גיבור שרואה את הדברים האלה ושותק.

ולכן,

תקנו חכמינו ברכה בשם המלכות.

כשאדם רואה את המרקוליס צריך לברך ברכה בשם המלכות שנתן ערך אפיים לעוברי רצונו. זו הברכה שאנחנו אמורים לברך על העבודה הזרה הזו.

היום לא ידוע לי,

תודה.

אני לא מכיר בכל העולם אם יש דבר כזה.

אפילו המשוגעים בהודו,

אני לא יודע אם יש להם העבודה הזרה הזו.

כנראה שאינה קיימת.

אבל יש דבר שדומה לו,

ועל הדבר הדומה לו יש מחלוקת עצומה בין הפוסקים.

אמירי בעבודה זרה נ״ז כותב בשם חכמי הספרדים,

הישמעאלים דינם כעובדי עבודה זרה,

גם הישמעאלים עובדים את מרקוליס.

מתי? איפה?

יש לישמעאלים מנהג, הולכים פעם בחיים למכה.

מישהו הולך לשם וחוזר,

מקבל תואר, קוראים לו חאג',

מקבל דוקטורט, הולך לשם וחוזר.

מה הם עושים שם?

בתפלאה שלהם הם זורקים אבנים על האבן השחורה. יש שם מטאור שנפל מהחלל,

ועל האבן הזו הם זורקים אבנים.

אז אומר אמירי,

זו בדיוק הדוגמה שאמרנו, מרקוליס,

צורת העבודה שזורקים עליה אבנים.

כך מפרש גם רבי אברהם אבן עזרא, הרצפה ועוד.

אבל רבים מגדולי הפוסקים חולקים על זה.

רב צמח גאון, רב היי גאון,

רבנו מנוח,

הרבה מהראשונים אומרים, לא, אין דינם כעובדי עבודה זרה,

וכך דעת הרמב״ם בספר המצוות, סימן שסט, וגם בהלכות מאכלות אסורות. בשני המקומות גם הרמב״ן,

הרשב״א,

דברי הרשב״א הביאו אותם להלכה, תרומת הדשא.

כל הראשונים האלה סוברים שאין דינם כעובדי עבודה זרה.

ולכן, לפי זה,

אם אדם רואה את המקום הזה,

אינו יכול לברך שנתן ערך רפיים לעוברי רצונו,

קל וחולק כשרואה מסגד שאסור לברך, הכלל בידינו.

ספק ברכות להקהיל.

הרמב״ם כותב בתשובה,

ששאלו אותו, וביקשו עליו,

איך אתה אומר שאינם עובדי עבודה זרה,

הרי הם זורקים אבנים.

הרמב״ם היה חבר טוב של רבי אברהם מבן עזרא.

כשהרמב״ם הגיע למצרים מספרד רוב היהודים שם, לצערנו, היו קראים.

יחד הוא והאבן עזרא לחמו מלחמת קודש כנגד הקראים,

עד שלאט-לאט ניצחו אותם וביארו אותם מן העולם.

ולכן הרמב״ם העריץ מאוד את רבי אברהם מבן עזרא, כותב עליו הרבה שבחים.

איך אומרים? מחבת לוחמים, זה מה שהיה ביניהם.

וכאן, האבן עזרא חולק עליו.

והוא אמר שהם עובדי עבודה זרה.

ולכן שאלו אותו, איך אתה אומר שלא?

מה ההבדל בין זה לבין מרקוליס?

ענה ואמר להם הרמב״ם,

מרקוליס,

הם עובדי עבודה זרה, זורקים את האבנים לשם עבודה זרה.

פה לא.

פה הם לא זורקים את האבנים לשם עבודה זרה, אלא יש להם דמיון שבאמצע הטיפלה שלהם השטן יפריע להם בכוונות.

לא יודע איזה כוונות יש להם, סידור הרשש או משהו אחר.

אז יש להם דמיון.

מה הם עושים כדי שהשטן לא יפריע להם? הם זורקים עליו אבנים.

הם חושבים שאת השטן אפשר לגרש באבנים.

אז זה לא צורת עבודה זרה, אלא זה שיגעון מסוים.

לא כל משוגע הוא נקרא עובד עבודה זרה.

תלך לאיתנים, לכפר-שאול, שם תמצא הרבה משוגעים,

וכל משוגע יש לו דת אחרת.

אז מה תגיד?

כל משוגע עובד עבודה זרה?

לא, אלא יש לו שיגעון, תגיד לפסיכיאטר שירפא אותו.

ולכן גם הישמעאלים האלה אינם נחשבים לעובדי עבודה זרה,

אלא, אומר הרמב״ם,

האמונה שלהם באל יחיד ומיוחד,

אמונה שאין בה דופי,

ולכן אין דינם כעובדי עבודה זרה.

כמו שאמרנו, רוב הפוסקים מצטטים מדברי הגאונים שאמרו שאין דינם כעובדי עבודה זרה.

רב צמח גאון, רב הייגאון, רבנו מנוח,

פוסקים רבים הלכו בשיטה הזו לא רק בדברי הראשונים,

אלא גם מרן רבי יוסף קארו,

רבנו הארי,

ורבים מגדולי האחרונים הלכו גם בדרך הזו ופסקו שאין דין הישמעאלים כעובדי עבודה זרה,

אלא, כמו שאמרנו, האמונה שלהם כמונו, אין יחיד ומיוחד,

ואין דינם כעבודה זרה. ולכן גם פה,

אפילו אם האדם הזה נמצא במכה ורואה את האבן השחורה,

רואה את כל זה,

אסור לו לברך שנתן ערך הפעם לעוברי רצונו,

כיוון שאין זו עבודה זרה,

זה לא מרקוליס,

ולכן אינו יכול לברך את הברכה הזו בשם, ומלכות, כלל גדול בידינו,

ספק ברכות להקל. לכן המסקנה, שלא יברך.

מסתובבו 770 פעמים.

שיסתובבו 770 פעמים.

אז אם המשוגע יסתובב שבע פעמים,

אז תגיד שהמשוגע הזה עובד עבודה זרה? יש להם הרבה שיגעונות, הרבה שטויות.

הם גם חושבים שאותו המשוגע, מוחמד,

היה הנביא, כך הם אומרים.

אבל זה לא עבודה זרה, יש להם הרבה שטויות, הרבה שיגעונות.

לא כל שיגעון, אנחנו נגדיר אותו כעבודה זרה. זה מה שהרמב״ם מסביר ומפרש לנו יפה,

ולכן להלכה אסור לברך.

הנפקא מינה השנייה,

הרמב״ם שם גם בהלכות מאחדות אסורות, גם בתשובה, הוא לא מדבר על הברכה שלנו, אלא על הדוגמה שלו דוגמה אחרת.

רבותינו גזרו,

כל גוי שמוזג לנו יין,

הגוי הזה אוסר את היין בשתייה.

אין לך שום היתר לשתות את היין,

זה נקרא יין נסך,

היין הזה אסור.

מה יהיה הדין לגבי הנאה?

אני לא רוצה לשתות, חס ושלום, אני רוצה למכור את זה לגוי אחר.

האם היין נסך מותר בהנאה או לא?

יש הבדל בין גוי שעובד עבודה זרה,

היין נסך שלו אסור גם בהנאה,

לבין גוי שאינו עובד עבודה זרה,

היין נסך שלו אסור בשנייה אבל מותר בהנאה.

אלה הדברים שהרמב״ם כותב בהלכות מאחלות אסורות ורבים מגדולי הראשונים הלכו בדרך הזאת.

מרן,

בעברי דעה סימן קכד,

כשכותב לנו את ההלכה מרן מפרט.

מרן מביא דוגמה איך יידמר.

הישמעאלים אינם עובדי עבודה זרה ולכן הישמעאלים אוסרים את היין בשתייה אבל בהנאה הדבר מותר.

אתה רוצה לתת את היין הזה,

לתת אותו במתנה או אתה רוצה למכור אותו לגוי אחר או לתת לחמור שישתה לפחות את היין שלהם.

כל דבר שאתה רוצה ליהנות,

הנאה מותרת. אלה הדברים שאמרו לנו גדולי הפוסקים וכך דעת רבנו הארי.

בדעת רבנו הארי אמר כך רבנו יוסף חיים,

גם ברב-פעלים וגם בספרות בן-ישחיית, פרשת בלק,

בשני המקומות הרב כותב את ההלכה הזו.

כך דעת הרב מקור חיים לבעל החוות יאיר. עשרות מגדולי הפוסקים הלכו בדרך הזו בספר קול אליהו של הגאון רבי אליהו ישראל אמר את ההלכה הזו.

רבי יונה נבון, שהיה באותו הדור, רבו של הגאון חידה,

גם הוא אומר את ההלכה הזו.

וכן רבים הלכו כולם בדרך הזו, שהיה יין נסף של הישמעאלים.

קנית בטעות ארגז של יין. אחר כך מתברר לך שזה יין נסף, עשו אותו הישמעאלים.

אסור לך לקחת ולשתות,

אבל ליהנות מזה אדמה מותר. לפעמים אדם קנה מניות בטעות,

והברוקר אומר לו, תשמע, היקב הזה מצליח מאוד.

אתה בודק, מי היקב הזה? אומרים לך, זה פלוני אלמוני, מוחמד.

אם הוא ישמעאלי,

אין לך בעיה,

המניות עלו, אתה יכול ליהנות מהמחיר של המניות, אין בדבר הזה חשש איסור,

כיוון שהיין נסף שלהם, כמו שאמרנו,

נאסר רק בשתייה ולא נאסר בהנא.

כמו ששם מרן פסק שאין דינם של הישמעאלים כעובדי עבודה זרה,

משם נלמד לכאן, זה מה שבא על החבות יאיר בספרו, מקור חיים,

הוא שולח אותנו משם לכאן,

ולכן הוא אומר שאסור לבוא ולהתחבר אתם, לשתות מהיין נסף שלהם, שם להתחתן עם הבנות שלהם, היה להם מביא קרבה.

אבל הנאה מותר,

גם את הדרכה שנתן ערך אפיים לעוברי רצונו,

גם כן יהיה אסור לברר.

ביונות שיש מלצר ערבי מניח על השולחנות בגרובים גמורים למדינים,

אם מותר, אפשר להשתמש בנאה כזאת?

כן, מותר.

עליו של שחשוב?

בין הירדן לבין הים יש כ-3.5 מיליון ערבים,

מתוכם רק 100,000 ערבים נוצרים. כמעט כולם משמעאלים שאינם עובדי עבודה זרה.

יש מעט מאוד שהם נוצרים,

חלק מהם נמצאים בנצרת, יפו, וחלק מהם פה.

פה יש לנו את הטומאה הרצוצה,

יש כאן רובע נוצרי, רובע ארמני,

והרבה מהם אוהבים את העבודה מלצרות.

שם יש אוכל בחינם, מלא מופת,

ולכן אוהבים לעבוד בעבודה הזו.

לפעמים אתה רואה שהמלצר לא רק שהולך בלי כובע,

אתה רואה שהאדם הזה כנראה ערבי,

כנראה ערבי-נוצרי. צריך מאוד להיזהר בדבר,

שלא יגיש לאנשים מגש מלא כוסות יין.

כל היין הזה, עליווה דקולה עלמא, אסור, אין היתר, זה יין נוסף.

אלא אתה רוצה להגיד לחיים, יחד עם אבי החתן, יחד עם בעלי השמחה,

אז תבקש שיביא לך בקבוק סגור.

יביא לך בקבוק, אתה פותח את הבקבוק, אתה מוזג לכל החברים.

זו השיטה. צריך לשים לב מאוד,

כי לצערנו, כמו שאמרתי, כאן דווקא בירושלים יש במסעדות אולם שמחות, בתי-מלון.

הם שורצים בהמוניהם במקומות האלה,

ולכן צריך להיזהר מהם כדי שהאדם לא ייכשל חלילה באיסור יין נסך.

לפעמים אדם עובר, הולך לכותל,

ויש שם בדרך חנויות.

בימים האלה סוחטים הרבה פירות.

אתה רואה, יש לו מסחטה עדנית,

סוחט תפוזים, אשכוליות, אתה צמא, אתה רוצה לשתות, למה לא?

מיץ תפוזים מותר, מיץ אשכוליות מותר,

אבל לפעמים האדם הזה לא שם לב,

יש שם ענבים,

והוא סוחט גם ענבים.

הוא הגיש לך את הכוס

של מיץ ענבים,

ובאותו רגע האדם לא חשב, לא שם לב,

התחיל, ברוך אתה ה' הגיע מלך העולם, והוא צריך לסיים,

גורא פרי הגפן, אם זה פרי הגפן זה היה אינסך,

רק אז עלה במחשבתו.

אז מה רוצה האדם הזה?

הוא אומר, אני אשתה קצת, שתי טיפות,

כדי שלא תהיה הדרכה לבטלה.

זה לא נכון.

מר'ן כתב בסימן קצת סעיף א' שחכמינו לא תיקנו ברכה על דבר שאסור.

חכמינו תיקנו ברכות על דבר שמותר.

אפילו על איסורי דה רבנן לא תיקנו חכמים שום ברכה.

ולכן אסור לברך בורא פרי הגפן, אסור לו לטעום אפילו מעט,

ולכן אדם ישים לב,

כשעובר באותם המקומות ייזהר מאוד,

גם אם איזה אדם שלא יודע, אתה רואה איזה יהודי שניגש לשתות,

תגיד לו, זה יין נסך, שייזהר מאוד.

אפילו בישמעאליה אסור בשנייה, קל וחומר אם זה מהנוצרים,

שכל זה אסור מכל וכול, אין יותר ליהנות מכל זה.

רבנו הארי גם דיבר בהלכה הזו,

אבל רבנו הארי לא דיבר במישרין במילה יין, אלא הם עושים מהענבים כמו דבש. קוראים לזה בערבית דיבס.

גם מרן וגם רבנו הארי דיברו בדוגמה הזו ואמרו,

אסור לאכול לשתות מהדבש הזה אבל מותר ליהנות. אתה יכול למכור את זה,

אין כאן חלילה איסורי הנאה,

אלא כמו שמענו, הדבר מותר.

ולכן אדם או שיש לו מניות או שרוצה ליהנות בצורה כזו או אחרת,

אין איסור בדבר.

חכמינו לא גזרו איסור הנאה באותם הישמעאלים. כמו שאמרנו,

כיוון שאינם עובדי עבודה זרה,

לכן אין לנו בעיה בכל זה. דווקא מינה עוד.

למדנו לפני שנה יהודי שהתקלקל, הלך והמיר את דתו.

היה בהודו ונעשה בודהה, המיר את דתו.

מצא חן בעיניו השיגעון הזה ונעשה בודהה.

עכשיו הוא חזר בתשובה.

ברגע שהוא חזר בתשובה אנחנו מקבלים אותו.

כי אם אינך פשוטה לקבל שווים,

מצרפים אותו למניעה, לכל בסדר,

חוץ מדבר אחד.

עם אותו האדם שהמיר את דתו, אם הוא היה כהן,

הלך ונעשה מהכת של בודהה,

והיום הוא חזר בתשובה.

תאמר לו שאסור לו מחר בבוקר לברך ברכת כהנים.

הברכה וציוונו לברך את עמו ישראל באהבה,

זה מתאים רק לכהן שהיה קדוש וטהור.

כהן שעבד באותה הכנסייה שנקראת בית חוניו,

שהיתה במצרים,

הגמרא אומרת שאסור לעבוד אצלנו בבית-המקדש,

אסור לו לברך ברכת כהנים.

כל זה דברי מרן למעלה בסימן קכח סעיף ל״ז,

שאין יותר לאדם הזה לבוא ולעבוד עבודה או לבוא ולברך אותנו בברכת כהנים.

אין לו הזכות לבוא ולברך,

הוא נפסל לכל החיים לברך את ברכת הכהנים.

אבל אם הכהן הזה אומר לך,

את חטאי אני מזכיר היום.

לפני כך וכך שנים הוא הלך והתאסלל,

המיר את דתו,

אבל לדת האסלאם.

האם מחר הוא יכול לבוא ולברך ברכת כהנים או לא?

גם זה שנוי באותה המחלוקת.

לפי המאירי בעבודה זרה נז, אייבן עזרא והריטבע,

גם זה נחשב לעבודה זרה מרקוליס.

לפי זה אסור לו לעלות לדוכן ולברך ברכת כהנים.

אבל לפי מה שסיכמנו,

ההלכה למעשה היא כדעת רב צמח גאון, רב האי גאון,

רבנו מנוח,

הרמב״ם, הרמב״ן,

כך דעת הרשב״ת, ומחדדשן, מרן, רבנו ארי,

ולכן אנחנו פוסקים הלכה למעשה כך שיכול אותו האדם, אותו הכהן,

יכול לעלות מחר לדוכן ולברך את ברכת הכהנים, אין כאן בעיה.

אשאל אותך השואל,

אתה אומר לי מחלוקת.

אתה אומר לי שיש כמה ראשונים שאומרים שהישמענים עובדי עבודה זרה,

המאירי בשם חכמי ספרד,

הריטב״א, רבי אברהם בן עזרא.

אם כך, אם יש מחלוקת,

אולי הברכה שהוא יאמר מחר אולי היא ברכה לבטלה.

כלל גדול בידינו, ספק ברכות להקים.

איך אתה מרשה לו לעלות לדוכן ולברך?

כך ישאל אותך האדם.

התשובה היא, יש לנו ספק ספיקה.

כיוון שהאדם הזה חזר בתשובה יש מחלוקת,

אפילו באמיר דתו יש מחלוקת אם נפסל אחרי שחזר בתשובה.

זאת ועוד,

כאן יש לנו מי שמטה את הכף זה רבנו הארי.

וכיוון שרבנו הארי אמר שאינם עובדי עבודה זרה,

אנחנו אוכל לפסוק לו על ההלכה למעשה לכתחילה שיוכל לברך ברכת כהנים.

אמרתי הרבה פוסקים.

למה אנחנו לוקחים רק את דברי רבנו הארי?

הסיבה היא פשוטה.

כאן הוויכוח הוא מחלוקת במציאות.

מה הגויים האלה?

האם במציאות הם עובדי עבודה זרה או שאינם עובדי עבודה זרה?

אם יש לך מחלוקת במציאות,

ורבנו הארי, שהיה כאחד מהנביאים הראשונים,

הוא מגלה לנו את המציאות שאינם עובדי עבודה זרה.

ולכן נוכל לפסוק לו לסמוך להקל,

שיוכל גם מחר והלאה לברך את ברכת הכוהנים.

היסוד לדבר,

מי ששופך אור על כל התמונה הזו בנושא של רבנו הארי,

הם הראשונים הרשב״א והמאירי במסכת כתובות בדף ט'.

שם הגמרא עוסקת.

כל מי שקרא את ספר שמואל רואה שדוד המלך נעשה חתן של שאול המלך בזכות.

שאול המלך ביקש,

תביא לי ערונות פלישתים,

זאת אומרת, הוכחה שהוא הרג אותם,

חתך את הערונות שלהם.

לא שהוא עשה להם בעית מלך שהיו בחיים,

אלא אחרי שהרג אותם.

אז הביא 200 ערונות פלישתים.

בנוסף לזה גם שאול המלך התחייב לתת לו עושר גדול וכו'. הוא וכל המשפחה,

ויפטור את כולם מהמעש.

בלשון חכמינו,

כשבא דוד המלך לקדש את מיכל, היו כאן שני דברים,

מלווה ופרוטה.

מה הפרוטה?

200 הערונות האלה יכולה מיכל למכור אותן, זה שווה יותר מ-20 אגורות.

אדם שיש לו כלב,

במקום שילך לצרכנייה,

יקנה לו ארוחת בוקר, יעלה 10 20 שקל,

במקום זה יש לו כאן ארנון,

זה בשר בלי עצמות, הכלב יאכל את זה להנאתו.

ודאי שזה ישווה פרוטה.

היה כאן גם התחייבות של שאול, ההתחייבות היא כמו מלווה.

האם מלווה ופרוטה דעתה המלווה,

אם כך לא מקודשת, או דעתה הפרוטה?

הרי הגמרא בתחילת קידושין מביאה לנו את הפסוק,

כי ייקח איש אישה.

ושם בחומש בראשית פרשת חיי שרה נאמר,

נתתי כסף על שדה קח ממני, כחא כחא,

כמו שם היה 400 שקל כסף מזומן, לא הלוואה.

כך גם בקידושין אדם צריך לתת מזומנים, הלוואה זה כלום.

אז כאן היתה הלוואה.

אז שאול המלך סבר, מלווה ופרוטה דעתה המלווה, ולכן לא מקודשת.

מה עשה שאול המלך אחרי שדוד ברח?

נתן את ביתו מכאן לפלטי בן ליש.

דוד המלך לא חשב כך, לא?

מלווה ופרוטה דעתה הפרוטה,

וכאן היה בעוולות האלה שווה פרוטה, לכן הוא סבר שאשתו היא מקודשת לו.

מסופר שם בספר שמואל ב'

דוד המלך, כשחזר למלוכה, חזר למלוך, ביקש מהם,

תחזירו לי את אשתי. וכך היה, החזירו לו את אשתו מיכל,

ודוד המלך חי איתה לאחר מכן.

שואלים הרשב״א ואמירי.

קראנו הרי לפני שבועיים פרשת נשוא.

הפסוק שם חוזר פעמיים ונטמעה ונטמעה,

והגמרא מסבירה אסורה גם לבעל ואסורה גם לבוען.

מי אומר לך שפלטי בן ליש לא נגע בה במיכל?

אולי היא נעשרה על דוד המלך.

איך דוד המלך יכול היה להחזיר אותה ולקחת אותה?

עונים הרשב״א ואמירי.

בדורו של דוד המלך היו נביאים,

ודוד המלך ידע על-פי הנבואה שפלטי בן ליש לא נגע בה,

אלא הוא נעץ חרב בינו לביניו ואמר,

מי שעוסק בדבר זה יידקר בחרב.

ולכן מיכל היתה טהורה נקייה, ולכן היתה מותרת לו.

השאלה היא, עוד פעם,

הרי למדנו בגמרא במסכת בבא מציעה נח,

לא בשמים היא,

שם היה מחלוקת על תנורו של עכנאי.

רבי אליעזר אומר טהור, חכמים ורבי יהושע אומרים טמא.

עמד רבי אליעזר ואמר,

אם ההלכה כמותי,

בת קול מהשמים תוכיח.

יצאה בת קול ועמרה, מה לכם לרבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום.

עמד רבי יהושע על רגליו, לא נבהל, אמר,

לא בשמים היא, כך קראנו בפרשת ניצבים.

זאת אומרת, התורה ניתנה לנו.

אנחנו פוסקים מהלכה שתנורו של עכנאי טמא.

והבת קול בשמים לא יכולה לפסוק לנו ההלכות.

אז תגיד גם פה, כל הכבוד, הנביאים, אבל לא בשמים היא.

אז איך דוד המלך שמח עליהם ולקח את אשתו מיכל,

על זה מפרש המאירי ואומר לנו יפה.

כשיש לך ויכוח בהלכה,

בזה אין אפשרות שיבוא נביא ויגיד לך, הלכה כך או כך.

אבל אם השאלה היא שאלה של מציאות,

האם פלטי בן ליש נגע בה או לא?

אתה לא יודע את המציאות, הוא אומר לך את המציאות.

בזה אין בעיה, אתה יכול לסמוך על הנביא.

למה הדבר דומה?

אנחנו נמצאים כעת באיזה מרתף,

שש קומות מתחת לאדמה.

אני לא יודע, זה יום? זה לילה? אני לא יודע.

אולי חושך? צריך לברך? להתפלל ערבית. אולי זה יום?

יש כאן נביא.

במקום לטרוח לעלות שש קומות לראות אם זה לילה או יום,

הנביא לידי אומר לי, כעת זה לילה, תתפלל ערבית.

מה תגיד, דור השמים היא?

כאן הוא לא בא לפסוק לך הלכות ולהגיד לך אם תנורה של עכנאה היא טהור,

אלא הוא מגלה לך את המציאות שכעת בחוץ זה לילה.

דבר כזה,

גם הנבואה והרוח הקודש יכולה להועיל וזה מה שהועיל מאוד לדוד המלך.

יש עוד מדרש שגם ממנו אנחנו לומדים את הרעיון הזה.

נאמר שם,

ועתה הישב אשת האיש כי נביאו אמר אבימלך לקדוש-ברוך-הוא.

אולי אברהם אבינו יחשוד בי שאני נגעתי בשרה.

ענה לו הקדוש-ברוך-הוא, אמר לו, כי נביאו.

יש לו נבואה והוא יודע שלא נגעת בה, וכך היה.

אברהם אבינו לקח עזרה את צרה אמנו.

שוב, כל הכבוד לנבואה, אבל לא בשמים היא, אלא ודאי.

כאן זו לא שאלה של הלכה מותר או עשו טהור או טומא, שהנביא יגיד לך על-פי הנבואה,

ייתן לך פסק הלכה.

הוא רק מברר לך מה היה.

שרה נלקחה לשם ושרה נשארה טהורה.

ולכן, בחיי גוונה, כן יכולים לסמוך על דברי הנבואה.

גם פה, גם בדוגמה שלנו.

יש לנו ויכוח קשה בראשונים.

מה המציאות של הישמעאלים האלה?

האם במציאות הם עובדים עבודה זרה במכה, זה מרקוליס,

או שהמציאות היא שזה שטויות, זה שיגעון, הם זורקים אבנים, כמו שהם זורקים עלינו אבנים, זורקים גם שם אבנים,

זה ברכם כסממו. כל הזמן הם זורקים אבנים, זה השיגעון שלהם,

הם משתדלים לקיים את מה שנאמר,

והוא יהיה פרא אדם.

אבל הם עושים את זה שיהיה, לא בדיעבד, יהיה מהדרין מן המהדרין.

תראה, איש אלוקים קדוש, כמו הגאון חידה,

נסע מירושלים לחברון,

הגיע לחלחול, יש שם הקבר של גד הנביא,

אז הוא רצה להיכנס לשם,

הוא מספר ביומן שלו,

מעגל טוב, שזרקו עליו אבנים, גם על האיש הקדוש הזה זרקו אבנים,

זה דקם כסממו.

אבל זה לא אומר שהם עובדי עבודה זרה, זה לא אומר שזה מרקוליס.

אז כאן יש לך ויכוח, מחלוקת שקולה בפוסקים.

בא רבנו הר ישעיה, כאחד מהנביאים הראשונים,

מברר לנו את המציאות ואומר לך, זה לא עבודה זרה, הם סתם, יש להם שיגעון שרודף אותם כשהם זורקים אבנים.

אבל זה לא עבודה זרה,

ולכן זה מתן לנו את הכח,

ולכן אמרנו שיכול אותו הבעל תשובה שחזר בתשובה,

למרות שהכהן הזה התאסלל,

יכול מחר לבוא, לעלות לדוכן ולברך את ברכת הכהנים,

בפרט שהוא חזר בתשובה. יש הרבה פוסקים שאומרים שאפילו בהתנצר כך, קל וחומר בהתאסלל,

ולכן יש לנו היתר גורף לומר לאדם הזה שכן יברך את ברכת הכהנים.

זו המסקנה להלכה למעשה במחלוקת האמורה.

הנפקא מינה עוד.

התורה אומרת לנו, אל תפנו אל האלילים.

כך קיינו לפני שלושה חודשים בחומש שמות.

מה פירוש אל תפנו אל האלילים?

הגמרא בשבת קמ״ט, הגמרא מסבירה,

אסור לאדם להסתכל, להתבונן על הצלם, על העבודה הזרה.

לא תפנו אל מדעתכם.

יש כאן לאו גמור מדאורייתא.

את כל זה מרן פסק להלכה ויורד על סימן קמ״ח שאסור לאדם להסתכל על עבודה זרה,

ולכן אסור לנו ללכת למוזיאון ישראל.

מה יש במוזיאון ישראל?

יש כל מיני פסלים שמצאו מהתקופה של הכנענים או מתקופות אחרות.

אדם הולך, מצלם את זה, מסתכל על זה.

כל זה לאו גמור מדאורייתא,

ואין היתר להיכנס לכנסיות וכיוצא בהן. יש אנשים שמשעמם להם, מגיע החופש,

חודש אוגוסט, אב,

הולכים ומטיילים.

איך נאמר שם בספר איוב?

משו״ט בארץ ומתהלך בהאה.

נוסע להודו ומעניין אותו.

נכנס לכל מיני מקומות טמאים,

אם זה לבודהא או למקומות אחרים.

כל זה לאו גמור מדאורייתא.

אין שום היתר לאדם מראשמים להיכנס שם.

יותר מזה,

אומר רבנו הרמב״ם בפירוש המשניות,

גם לעבור ליד,

באותו רחוב שיש שם את בית הטומאה, את הכנסייה הזו,

גם לעבור באותו רחוב גם כן עשו.

הוא מביא לזה רמז ממה שאמרה התורה, נקרא את זה בעזרת השם בעוד שלושה חודשים,

שם בחומש דבורים כתוב,

אלה שנמצאים בגולה בחוץ-לארץ מקוים בהם,

ועבדתם שם אלוהים מעשה ידי אדם, עץ ואבן וכו'.

השאלה היא,

כל יהודי שנמצא בחוץ-לארץ,

חלילה, הוא עובד עבודה זרה? יש הרבה יהודים צדיקים וחסידים וקדושים שאינם עובדי עבודה זרה.

אז איך הפסוק אומר בצורה גורפת, בצורה כוללת? כך

עולה ואומר הרמב״ם,

גם לעבור ליד הכנסייה הזו אסור.

אבל היהודים שגרים שם, אלה שגרים באיטליה,

אם הם ירצו לקיים את ההלכה הזו הם לא יכולים לצאת מהבית.

שם באיטליה אין רחוב אשר אין שם מת.

כל הרחובות שם מלאים כנסיות. הוא לא יכול ללכת לעבוד, לא יכול ללכת להתפלל, לא יכול ללכת ללמוד תורה.

אין לדבר סוף.

בוודאי שאין להם ברירה. הגמרא אומרת בפסחים קפה,

לא אפשר ולא כמכוון מותר,

אבל כיוון שהם עוברים ליד זה כאילו עובדים את העבודה הזרה,

עד כדי כך הפסוק רומז ואומר על אותם היהודים, אותם המסכנים,

שגרים שם.

ואל נפקא מינם.

היום, לצערנו,

מגיע סוף השנה,

לכל בתי-הספר יש טיול שנתי.

לוקחים אותם לכל מיני מקומות.

גם את הילדים שלנו שלומדים בתלמודי תורה,

לפעמים המורה שולח לאבא,

יש לנו בשבוע הבא טיול שנתי, נא לחתום.

צריך האבא או האמא לחתום לאשר.

אתה לוקח את המפה, את המסלול,

שיקחו את כל הילדים, מה אתה רואה?

לוקחים אותם לסיור בעיר העתיקה.

מכניסים אותם לכנסייה של הקבר הקדוש, הטמא, וכן הלאה.

איך אפשר לקחת את הילדים,

תינוקות של בית רבן,

להכניס אותם, לטמא אותם באותם המקומות?

בוודאי שזה פשע.

יש כאן איסור גמור מדאורייתא,

כמו שקראנו קודם, אל תפנו אל האלילים.

מה אתה עושה?

מה צריך להגיד?

מייד תרים טלפון למורה,

תקרא לו את מה שנאמר בתורה,

תקרא לו את דברי מרן על שולחן ערוך, תגיד לו, יש כאן איסור דאורייתא,

אסור לך, אין יותר.

לפעמים המורה הזה יש לו רקע,

מבין, אומר, אתה צודק, סליחה, מייד משנים את כל המסלול.

אבל לפעמים, המורה הזה, אהבל,

יש גם בתלמודי תורה,

לפעמים יש מורים שאומרים לך, מה פתאום? מה אתה ממציא המצאות?

מה, אנחנו משתחווים לצלם? אנחנו לא משתחווים,

אנחנו רק מטיילים.

כך הוא מתחיל להתווכח אתך.

סגור לו את הטלפון, תתקשר מייד למנהל,

תתקשר מייד למפקח, למנכ״ל,

תגיד להם, יש כאן איסור דאורייתא,

אם יהיה הדבר הזה אנחנו נסגור את בית-הספר. מה זה? זה בית-ספר דתי? זה מורה דתי שעושה שטויות כאלה?

בוודאי שהדבר אסור מן התורה,

והתפקיד שלנו כאבא,

לשים לב לדברים האלה.

אתה לא חותם את גומי, כל מה שהמורה מבקש אתה חותם. מה זה חותם?

אתה צריך לראות את המסלול,

שישנו מייד את המסלול.

חס ושלום, לא תהיה כזאת בישראל.

מימי לא הייתי בכנסייה, אף פעם לא נכנסתי למקומות האלה.

מי שרוצה לראות את המקורות בהלכה הזו בהרחבה יפתח ספר ידיע עומר חלק ב' שם יש את כל המקורות.

הסיפור שהיה שם לפני 63 שנים,

עשרה אחוז מהעם המצרי הם נוצרים כופתים.

כשאחד מהם מת, איפה זה בית-הלוויות שלהם? הכנסייה.

הלוויה יוצאת מהכנסייה.

האבא היה צריך ללכת לייצג את העדה היהודית,

היה צריך ללכת לשם ולהיות בטקס והוא דן שם.

אם נאמר שזה רק איסור דה רבנן והפסוק שאמרנו, אסמכתה,

אולי מפני דרכי שלום יהיה מותר,

או שנאמר, לא, זה דאורייתא.

הוא מביא את כל הפוסקים.

המסקנה, המלה האחרונה, זה דאורייתא וגם מפני דרכי שלום הדבר אסור, אין שום יותר בדבר.

אלא מאי, אתה רוצה שיהיו דרכי שלום?

אחרי שהלוויה תצא,

אחרי שהם יצאו מהכנסייה,

תלך שם ברחוב, ברחוב תלך כדי שיצלמו אותך כאילו באת, כאילו ניחמת אותם וכו'.

זה מה שהוא מסיק שם להלכה למעשה.

אם זה דאורייתא, איזה הבה אמנה לקחת את הילדים האלה, צאן קדושי,

לקחת אותם למקומות הטמאים האלה.

ולכן צריך לעמוד בתוקף כנגד הדבר הזה.

אחד מהחברים שלי,

יהודי שהוא קצין בצבא,

באחד הימים נכנסה אליו חיילת.

החיילת הזו אמרה לו, אני חזרתי בתשובה לא מזמן.

בשבוע הבא תראה את הפתק הזה, תראה את הפרוספקט,

לוקחים אותנו לטיול.

בטיול כתוב, אנחנו נלך למנזרים, לכנסיות.

איך אני אלך למקומות האלה? היא התחילה לבכות.

אמר לה, אל תבכי. לקח את הנייר, קרע את זה לפניה.

אמר לה, לא יקום ולא יהיה.

אחרי שהיא הלכה, מיד הוא הרים טלפונים לכל החברים שלו.

החברים שלו לא היו דתיים,

אבל הוא דיבר אתם בלשון יפה.

יש לנו צבא יהודי.

ליהודים אסור ללכת למקומות האלה. התורה אמרה, אל תפנו אלי אל אלים.

הם שמעו לו.

שינו מייד את המסלול,

אף אחד לא הלך לשם, לא חייל ולא חיילת. אתה רואה כשהדברים נאמרים בלשון יפה,

נחפשא דירקנו ונחקורא. בדרך כלל דברים שנאמרים בנחת, דברי החכמים בנחת,

נשמעים.

ולכן הוא הצליח, האדם הזה, במשימה שלו.

ברוך השם, אף אחד לא הלך. אנחנו צריכים לשים לב לדברים האלה, הלכות כאלה.

לצערנו, יש הרבה אנשים לומדים,

אבל לא לומדים, שולחן ערוך יו-דעה.

אולי הוא עדיין נמצא באורחים סימן ב', עדיין לא הגיע לאירועי דעה,

והוא חוטא ומחטא, לוקח את הילדים האלה לכל מיני מוזיאונים, לכל מיני מקומות שעוברים על הלאו הזה.

לכן,

לא רק שאסור לו לקחת אותם לכנסיות,

אלא גם למוזיאונים.

בכל מוזיאון שיש שם פסל,

מוזיאון ישראל או מוזיאון אחר, אם יש שם פסילים,

הילדים הולכים ומסתכלים על הפסילים האלה.

נכון שהיום אנחנו לא עובדים אותם,

אבל עצם ההתבוננות,

כשאדם מתבונן ומסתכל על כל זה,

יש כאן צד איסור,

והדבר איסור דאורייתא,

וקל וחומר שאסור לטמא את הילדים הקטנים האלה בדברים הללו,

וזה לא משנה אם זה איש, אם זה אישה,

ילדים, ילדות, חיילים, חיילות.

לכולם הדבר אסור לגמרי, מכל וכל.

יש לנו גם בירושלים את הנפקא מינה הזאת.

אני אביא לכם דוגמה פשוטה.

אדם הולך ברחוב הנביאים,

הוא רוצה להגיע לרחוב חיי אדם או לרחוב שטראוס,

רוצה לפנות ימינה.

הסמטה הראשונה שבדרכו, רחוב אתיופיה,

הסמטה השנייה, רחוב בני-ברית.

תאמר לו,

אסור לך לעבוד דרך רחוב אתיופיה,

תלך דרך רחוב בני-ברית.

אני אמרתי לך, למה?

איפה כתוב בשולחן ערוך שאסור לי לעבוד דרך רחוב אתיופיה?

תסביר לו, שם ברחוב אתיופיה יש שם הכנסייה של החבשים,

ואתה עובר ליד הכנסייה, אסור.

במקום זה תלך ליד רחוב בני-ברית,

שם אתה יכול, שם המקום קדוש וטהור.

זה טוב כשאדם הולך ברגל.

אבל כשאדם רוצה לנסוע במכונית,

יש לך ימינה, רחוב אתיופיה, אתה יכול להיכנס ימינה.

ברחוב בני-ברית אין כניסה.

אין לה ברירה? טוב, אם אין ברירה, לפעמים, בשעת הדחק שאני, כמו שהגמרא אמרה, בפסחים קפה, לא אפשר ולא כמכווה מותר.

אבל ברגל, אין לך את הבעיה הזאת.

להיכנס ברגל אני יכול גם דרך רחוב בני-ברית,

ולכן מנאוי שאדם יעקוף.

גם בירושלים לפעמים יש לנו את המציאות הזאת,

את הבעיות האמורות,

וגם מהם אדם מראשמים, אדם בן-תורה,

צריך להיזהר בדבר. אבל אם המדובר הוא המסלול,

המורה לוקח אותם לשכונת שמעון-הצדיק.

בדרך יש שם כנסייה.

אז אחד מהילדים אומר, אני רוצה לעלות למגדל למעלה, לראות מי למעלה.

זה מסגד, זה לא כנסייה.

אם הוא רוצה לעלות, שיעלה. אין לך שום בעיה.

אתה לא חייב למנוע לא מהחיילים ולא מהילדים שייכנסו למסגד. לפעמים החיילים צריכים לעשות חיפוש.

הם באים ב-02 בלילה,

אף אחד לא נמצא, כל הכלבים ישנים, הם באים ועושים חיפוש,

מחפשים מתחת לשטיח. מה יש מתחת לשטיח? יש אקדח, יש סכין, אוספים את כל השלב.

אני שואל אותך החייל, אני יכול להיכנס? כן. לא צריך להגיע למצב של פיקוח נפש.

גם אם זה לא פיקוח נפש,

הדבר מותר מלכתחילה. כמו שאמרנו,

המסגד איננו בית-עבודה זרה, ואסור לברך על זה את ההדרכה שנתן ערך אפיים לעוברי רצונו.

כמו שאמרנו, יש הבדל,

הבדל יסודי בין אותם שעובדים את הבודהה,

הכנסיות וכיוצא בהם,

לבין דת האסלאם.

אותו דבר, בכל הדברים האלה יש לנו הבדל יסודי.

אם אתה יכול ללכת דרך מקום אחר,

אל תעבור ליד הכנסייה של מגרש הרוסים אלא תשתדל לפנות ימינה לפני כן.

לפעמים אין ברירה,

רכבים אין להם יכולת. הרכבים, אם יפנו ימינה לפני כן,

אז כל הזמן יצטרכו להסתובב, אין להם יציאה לרחוב יפו.

אבל אלה שיוצאים דרך מגרש הרוסים, יש להם יציאה, הם יכולים לפנות שמאלה.

אין ברירה.

אמרנו, כשאין ברירה שעת הדחק אז יכולים לעבור עם המכונית, יש יותר.

אבל כשאדם הולך ברגל אין לו הבעיה הזאת. הוא יכול ללכת ברגל ולא יעבור ליד הכנסייה.

זה הרבה יותר טוב, עדיף יותר שכל אדם ישים לב לדברים האלה. לצערנו, גם בירושלים כאן, עיר הקודש והמקדש,

גם כאן יש לנו לפעמים את הסימן שאלה הזה, את הבעיה האמורה.

מוזיאון השעווה מותר לך לדבר או מוזיאון השעווה?

מוזיאון השעווה מותר. שם אין לך שום פסל שעבדו אותו.

כל זה שעווה כמו הנר הזה, ולכן אין בו שום בעיה. אנחנו מדברים על מקום כמו מוזיאון ישראל וכיוצא בזה, שם יש עץ ואבן, שם יש אבנים שעבדו אותם אם זה בתקופת הכנענים וכיוצא בהם. עוד פעם נסכם.

המחלוקת מסתעפת לכמה דינים,

כמו שכותב החבות יאיר כאן אצלנו בספרו על מקור חיים.

לפי מה שאמרנו, שההלכה היא כדעת רב צמח גאון, רב האי גאון, הרמב״ם, הרמב״ן, הרשב״ת, תרומת הדשן, מרן והארי,

אין אפשרות לברך אדם שרואה או את מכה או את המסגדים,

אסור לברך שנתן ערך רפיים לעומרי רצונו.

דווקא מינה שנייה, יין נסך אסור גם בהנאה,

אבל אם אזג לך הישמעאלי שאינו נוצרי, אינו עובד עבודה זרה,

היין הזה מותר בהנאה.

אסור להיכנס לתוך כנסייה,

אסור להיכנס לתוך אותם המקדשים שלהם, מקומות התינופת, הטומאה,

אבל להיכנס לתוך המסגד או לעבור בכביש שיש שם מסגד,

יש לנו יותר גורף,

גם אם אין פיקוח נפש יהיה הדבר מותר לכתחילה.

כהן שיתאסלם,

שוב מחלוקת, האם מחר בבוקר הוא יכול לשאת את כפיו או לא?

סיכמנו שכן,

יכול,

אחרי שחזר בתשובה,

לחזור גם לברכת הכהנים. עוד נפקא מינה, אדם שיש לו בית ביפו,

נצרת או בלוד,

יש מקומות, יש שכונות, השתלטו שם על הכול הערבים.

אף יהודי לא ילך לגור בתוך לא הערי בקסווה שלהם.

הוא שואל אותך, אני רוצה למכור, האם מותר?

הרי התורה אמרה, לא תחונן,

לא תיתן להם חנייה בקרקע.

אסור לאדם למכור בית או שדה או מגרש לגויים.

האם יש לי יותר למכור את זה?

אף יהודי לא רוצה לקנות שם.

שוב, הפסוק ממשיך,

לא ישבו בארצך,

פן יחתיאו אותך לי כי תעבוד את אלוהיהם ויהיה לך למוקש.

למה אסרנו, למה התורה אוסרת למכור לגוי?

הוא יביא לשם את העבודה הזרה שלו וישתחווה לעבודה זרה.

אבל אם אתה אומר שהישמעאלים אינם עובדי עבודה זרה,

לכן הרבי רפאל מיוחס בספרו,

פרי האדמה, אומר שמותר למכור לישמעאלים,

הוא מעיד שכך היה המנהג בירושלים וכך ההלכה שמעיקר הדין הדבר מותר.

אלא מה, יש חולקים, מחזון איש ועוד חולקים.

פתרון קל מאוד,

את הכסף שקיבלת תמורת הבית.

מכרת את זה בחצי מיליון,

אל תשקיע את זה במניות, בדברים אחרים.

בכסף הזה תקנה דירה בארץ-ישראל.

יש בשכונת שמעון-הצדיק, יש שם דירות בזול, שם לא עולה מיליון ולא חצי מיליון.

איך תקנה שם שתי דירות בכסף הזה?

אז במקום שהיה שם, קנית במקום אחר יותר טוב,

בזה יש לנו היתר גורף, אין לנו בעיה. שוב, חזרנו למה שאמרנו קודם, יש לנו קבלת הוראות הרמב״ם, כמו שכותב מרן באבקת רוחם, קיבלנו הוראות מרן, קיבלנו הוראות רבנו הארי,

וכאן, כמו שאמרתי, זה גילוי מילתא בעלמא.

הוא מגלה לנו, רבנו הארי,

שכל זה, כל מה שזורקים אבנים,

זו לא עבודה זרה, אלא בסך הכול זה לאו שיגעון כזה,

ולכן גם למכור להם את הבית, גם כן הדבה מותר. הגמיה אומרת,

סתם מסיבתם של הגויים לשם עבודה זרה,

ואסור לברך על הנר שלהם במוצאי שבת, בורא מורה האש.

אבל אם הערבי הדליק איזה נר,

הערבים אין להם עבודה זרה. אתה רוצה לברך על הנר שלהם,

בורא מורה האש,

ראית שהוא הדליק במוצאי שבת,

ואתה רוצה לברך על זה?

שוב, לא יהיה את הדוגמה,

את הדמיון שאמרה הגמרא שם, לענייננו.

כמו שאמרנו, אנחנו מתרחקים מהם, אבל אין לגויים האלה, לערבים האלה,

אין את הדין של עובדי עבודה זרה.

אבל לגבי הנוצרים,

האם הנוצרים האלה נחשבים כעובדי עבודה זרה או לא?

יש מחלוקת גדולה בין האחרונים בהסבר דברי הרמות.

הדבר הזה מופיע למעלה בסימן קנ״ו, שם כתוב,

אדם שרוצה לעשות עסק,

לפעמים אין לך מספיק ממון כדי להשקיע,

אז הוא מחפש שיהיה לו שותף.

על זה הגמרא והשולחן ערוך אומרים לנו,

אל תעשה שותפות עם הגוי.

למה לא? מה אכפת לך אם השותף הוא יהודי או גוי?

הגמרא מנמקת.

יכול להיות שביום מן הימים אנחנו נגיע אתו לעימות,

יהיה איזה ויכוח ואז בית-המשפט יחייב אותו להישבע. לעתים קרובות כשלא יודעים מה,

ואז הוא צריך להישבע.

הגמרא אומרת,

היזהר מלהשתתף עם הגוי,

שמא יתחייב לו שבועה ועובר על מה שנאמר, לא יישמע על פיך.

אלה דברי הגמרא במרן, סימן קנ״ו.

בא הרמ״ר ומדבר על הנוצרים.

האם מותר לעשות שותפות עם הנוצרי או לא?

על זה הרמ״ר אומר,

גם הנוצרים מאמינים בקדוש-ברוך-הוא בין יחיד ומיוחד.

אלא מאי?

יש להם שטויות,

יש להם את השילוש, כאילו יש לו אישה, ילד וכו'.

כל הדברים האלה, התוספת הזו,

האם הופכת אותם לעובדי עבודה זרה או לא?

אני קורא את דברי הרמ״ה.

הרמ״ה אומר שאתם אין את הבעיה משום שאין נשבעים בעבודה זרה.

והפרגה שמזכירים שם העבודה הזרה, מכל מקום כוונתם בעשי שמים וארץ,

אלא שמשתפים שם שמים בדבר אחר.

ולא מצינו שיש בזה משום לפני עבר לא תיתן מכשול,

והרי אינם מוזרים על השיתוף.

אלה דברי הרן והרמ״ה.

ומסביר אמור וקציעה.

לנו, לעם ישראל, אנחנו מוזרים על השיתוף.

הגויים, לא.

לפי זה,

גם הכנסיות שלהם אינן כבית עבודה זרה.

רוב הפוסקים לא כך אומרים.

הפרי מגדים, הנודע ביהודה, רובה דרובה של הפוסקים אומרים שגם כת הנצרות,

גם הם עובדים עבודה זרה.

יש להם את הצלב הגדול בכנסייה, שתי בערב, שעשוי מזהב,

וכשהם הולכים לתפלא שלהם ביום ראשון הם משתחווים לאותו הצלב.

ולכן, בלי ספק שדינם כעובדי עבודה זרה. ולכן,

מרן,

ביורודיהאק, כשדיבר על הנושא של יין נסף,

מרן התייחס גם לנוצרים ולהלכה.

נוצרי שמזג לך את היין,

היין הזה אסור גם בהנאה.

יש לנו בדרך לתל-אביב מנזר השתקנים, לטרון,

ושם אותם הגויים הם עובדי עבודה זרה.

וממילא, אם אדם טעה וקנה שם יין.

הרבה אנשים מגיעים לשם מתדלקים, לפעמים יש תור גדול עד שהרכב שלו יגיע לתור,

ובינתיים הוא ראה על המדפים, יש שם יין,

רק אחרי שהוא מגיע לבית הוא רואה שזה יין נסך, יין שעשו שם במנזר.

כל זה יין נסך.

לא רק שאסור לשתות זה דבר שנאסר גם בשתייה וגם בענק.

תפתח מייד את הבקבוק, תשפוך את היין, אין לך מה לעשות עם היין הזה, גם למכור לגוי, גם לתת לכלב שישתה מהיין הזה, גם כן הדבר אסור.

אין היתר בדבר.

אנחנו לא יכולים לסמוך לכולה על-פי מה שאמרו אותם האחרונים בדעת הרמה,

אלא רובה דרובה של הפוסקים אמרו שגם הכנסיות,

גם הם נחשבים כעבודה זרה,

ולכן יש לנו איסור גורף.

אין יותר להיכנס בכל הכנסיות האלה.

יש להם כל מיני סוגים.

יש מיליארד נוצרים בעולם, כל מיני כתות, יש ערבים נוצרים, יש כל מיני סוגים.

תלך שם ברובע הארמני, הרובע הנוצרי,

הם מתקוטטים ביניהם, רוצחים אחד את השני.

כולם נוצרים, אבל כל אחד יש לו את הכת שלו,

כל הזמן הם מתקוטטים.

המכנה המשותף,

כולם עובדי עבודה זרה, אלו ואלו נשרפים בבית הדשא. כל האנשים האלה,

עיניו אמנה להגדיר אותם כמו המוסלמים,

שם בוודאי שדינם חמור מאוד.

ולכן,

יהודי שהתנצר,

אותו הכהן חזר כעת בתשובה,

לא נוכל להרשות לו מחר לעמוד ולברך את ברכת כהנים.

האדם הזה נפסל לכל החיים.

יגיע החזן, הטוב שמך ולך נאה להודות,

הוא חייב, אותו הכהן, לצאת החוצה.

הוא לא יכול לעלות ולברך.

רק לגבי המוסלמים,

אם האדם הזה יתאספן,

בזה מצאנו בדוחק, מצאנו היתר.

אבל מה שאין כן לגבי הנצרות,

בוודאי שדינם כעובדי עבודה זרה לכל דבר,

ולכן אין הווה אמנה לבוא ולהתיר את הדבר הזה, להתיר בהנאה.

ולכן, אם אתה רוצה לקנות מניות והברוקר אומר לך,

אלה המניות של מנזר השתקנים,

זה עכשיו בזול, כל מניה עולה שקל אחד.

עוד שנה זה יהיה שני שקנים, זה יהיה כפול, כך הוא אומר לך, הברוקר.

בבין אומר שהוא אומר אמת, הוא לא שקרן.

תשאלו, אחי, הרי יין נצר אסור בהנאה. אתה משקיע במניה שכל היין הזה אסור בהנאה,

או יקבים אחרים, לאו דווקא מנזר השתקנים.

בכל העולם יש הרבה יקבים, וחלק מהיקבים האלה מנפיקים מניות.

צריך תמיד, הברוקר הזה, להיזהר לא לקנות לנו מניות של יקבים, של גויים כאלה,

כי גם אם יהיה רווח,

כמו שאמרנו, כל זה אסור בהנאה, אין כהנאה ואמנה להתיר בזה.

תראה, מה היה הבן שאת טוען?

גם היא איסור?

הבן לא.

הבן אף פעם לא יתנצר, הבן שלו כשר יכול לעלות לברך ברכת כהנים. רק אותו אנחנו כונסים.

זו הדוגמה שהגמרא דיברה,

אותם שהלכו, אותם הכהנים ועבדו במקדש חוניו,

על זה הגמרא אמרה שנפסל האדם הזה,

גם פה אצלנו,

גם כן פסלנו אותו.

אבל הבנים שלו לא נפסלו,

אבות אכלו בוסר ושני בנים תכהנה?

מה עשה הבן שלו? הבן שלו, ברוך השם,

צדיק תמים היה בדורותיו.

ולכן הבן שלו בוודאי כשר לעלות לדוכן, אין שום בעיה עם הבן. רק הוא שעשה את הפשע הזה,

היה לו את השיגעון הזה והתנצר,

רק אותו אנחנו כונסים, שאין לו היתר לבוא ולעלות לדוכן, עיניו אמנה, להתיר לו לברך.

יש כאן צד של ספק, ברכה לבטלה.

מאיזה גיל הבן שלו נחשב? שבע, שתיים, שמונה עד גיל בר-מצווה?

כל ילד עד גיל הבר-מצווה לא נחשב לגדול, ולכן אין לו בעיה.

רק אם הוא התנצר עם האבן שלו והיה אחרי גיל בר-מצווה,

רק אז יש בעיה.

ולכן תחכו ותדרוש מתי קרה הדבר הזה. לפעמים, לפעמים הוא היה משוגע,

באותו גיל, בגיל עתיקה, 19, היה מז'נון,

אז אתה יכול למצוא ללמד עליו זכות.

אבל אם הוא היה, הילד הזה, הנער הזה, היה נורמלי, ידע מה שהוא עושה,

וודאי שגם הבן לא יוכל לעלות לדוכן אם השלב של ההתנצרות היה בתאריך זה וזה. זה לא משנה לנו איזה כת של נוצרים. אם זה היה בכנסייה הארמנית,

היה ברובע הנוצרי בנצרת,

על-ידי מיסיונרים, על-ידי כת אחרת, כמו שאמרתי, לכולם יש מכנה משותף,

לכולם יש הבעיה האמורה,

ואין הווה אמנה להתיר בדבר הזה.

הנפקא מינה,

בדרך כלל הכנסיות האלה כאן בארץ נסגרות אחד אחרי השני.

פעמים היו כאן רבים, היו חצי מיליון,

עכשיו הם פחות ממאה אלף.

הם מהגרים, רובם נוסעים לארגנטינה, לקנדה, לא נשארים כאן.

אז לכומר הזה אין קליינטים, הוא פותח את הכנסייה ביום ראשון,

אף אחד לא בא, נשאר לבד,

ואז אין לו כסף לשלם על החשמל, על המים,

אין לו ממי לגנוב,

ולכן אחרי הפשיטת רגל הם צריכים למכור.

הכונס נכסים מוכר את זה.

אדם שרוצה לקנות את המקום,

זה שטח טוב, נכסי דלא ניידה,

הם שום בעיה, אתה יכול לקנות את המקום, אבל כשאדם בא לקנות את הכול עם כל מה שיש בפנים, עם כל התכולה שיש שם,

צריך להדגיש לו, להזהיר אותו, שיהיה חכם.

עבודה זרה של יהודי אינה בטלה עולמית. אם הוא יקנה את הכול,

קנה וחתם גם את הצלב הגדול,

אין מה לעשות, צריך לקחת את הצלב הזה, לזרוק אותו לים.

אבל אם הוא חכם ונבון, יודע לך,

לפני שאתה חותם חוזה, לפני שאתה משלם,

קודם כול תיקח פטיש,

תיתן לאחד מאותם הנוצרים, תגיד לו, תשבור חתיכה.

שבר חתיכה מהצלב,

עבודה זרה של גוי, יש לה ביטוי.

אחר כך אתה קונה את זה,

תביא את זה אחר כך למאיר נקי, תתיך את זה,

כדי שתעשה מזה עגילים, צמידים,

הכול יהיה מותר, יהיה לך היתר גורף,

תוכל להרוויח מכל זה.

הבניין עצמו, אין בו שום בעיה.

דבר שהוא מחובר לאדמה אינו יכול להיאסר משום עבודה זרה.

אלוהיהם על ההרים ולא ההרים אלוהיהם.

הגמרא דורשת אם הגוי הזה ישתחווה לשמש.

אז מחר לא נהנה מאור השמש, אם הגוי הזה יעבוד איזה הר.

לא נוכל ללכת על ההר הזה?

ודאי שדבר שמחובר אין בו שום בעיה. ולכן, אחרי שהוא קנה את הכנסייה הזו,

רוצה לשפץ את המקום, רוצה להפוך את זה לבניין מגורים או דבר אחר, אין שום בעיה בדבר. הבעיה היחידה היא רק הצלב, וכמו שאמרנו, הצלב הגדול הזה, הם משתחוווים לו,

זה נחשב כעבודה זרה,

ולכן צריך להדריך אותו לפני שיקנה,

שישבור את זה.

אתם זוכרים את הדרשה היפה, מה שנהנה בחומש בראשית פרשת מקץ,

בשמר אשר הם שודרים.

המטבעות שהיו מביאות ליוסף הצדיק,

המטבעות האלה היתה להן עבודה זרה.

כל הכסף הזה לא הגיע במקרה למצרים.

הקדוש-ברוך-הוא הכין את כל זה לעם ישראל,

ואחר כן יצאו ברכוש גדול.

אבל אם זו עבודה זרה, לא יכולים ישראל ליהנות מהם.

ולכן, מה היה עושה יוסף לפני שהיה נותן להם את האוכל? קודם כול היה אומר, תשבור את המטבעה בשבר אשר הם שוברים, שבר לא מלשון אוכל, מלשון שבירה.

היו שוברים את זה,

ואז העבודה הזרה היתה בטלה, ואחר כך הוא היה נותן להם את האוכל.

זה הרמז שאמרו שם הדרשנים,

גם פה לענייננו,

תדריך אותו בדרך הזו,

ואז לא תהיה שום בעיה,

תוכל ליהנות גם מאותו הצלב.

יש שם לפעמים כמה קילו של זהב, זה עולה המון כסף,

יכול להרוויח מזה איזה עסקת חייו.

יש יותר גורף בכל הדברים האלה,

אבל אדם חכם שיודע את ההלכה יעשה את המסלול, את הדרך הזו שאמרנו,

כדי שיהיה לו היתר בכל אחד מהדברים האלה,

ובזה אין אני שום בעיה בדבר.

אדם שרואה מקום שנעקרה עבודה זרה,

אם זה בארץ-ישראל, הוא אומר,

בשם מלכות, שעקר עבודה זרה מארצנו,

ואם הוא בחוץ-לארץ,

הוא אומר, שעקר עבודה זרה מהמקום הזה.

אחר כך הוא מסיים,

בין אם זה בארץ או בחוץ-לארץ,

אומר בשתיהן,

כשם שעקרת אותם מהמקום הזה,

כן, תעקור אותם מכל המקומות,

ואשב לב עובדיהם לעובדיך.

ממשיך הרמה ואומר,

הם פינו את הכנסייה הזו ועברו למקום אחר.

נעקרה עבודה זרה ממקום אחד ונתנוע במקום אחר.

צריך לברך שתי ברכות.

נברך על מקום שנעקרה שעקר עבודה זרה ועל מקום שנתנוע לשם, שנתן ערך אפיים.

הרואה בבל הרשעה, הגמרא ממשיכה ואומרת,

אדם שרואה את בבל הישנה מברך בשם מלכות,

ברוך שהחריב בבל הרשעה.

אנחנו לא יודעים איפה זה, אבל הארכיאולוגים כן מצביעים לכאן זה.

לא רחוק מהעיר בגדד,

מרחק של כ-10 קילומטר, יש שם את החפירות של בבל הישנה.

היהודי שנמצא שם יכול לברך את הברכה הזו.

אנחנו יכולים להגיע לשם,

אבל אף אחד לא יבטיח לך שתוכל לחזור משם.

לחזור אני לא בטוח.

אבל יש שם חיילים אמריקנים יהודים, יש שם כמה בודדים כאלה.

אם הם רואים את החפירות האלה, הם יכולים לברך על זה בשם מלכות,

שהחריב בבל הרשעה.

ראה ביתו של נבוכדנצר אומר, ברוך שהחריב ביתו של נבוכדנצר הרשע.

ראה גוב עריות או כבשן האש אומר,

ברוך שעשה ניסים לצדיקים במקום הזה.

כל הדברים האלה אינם ידועים לנו, חוץ מהדוגמה הראשונה.

כל הדברים האלה, היום אנחנו לא יודעים אותם. גם ההמשך,

הגמרא ממשיכה, ראה מקום שיש בבבל שכל בהמה שתעבור עליו אינה יכולה לזוז,

אלא אם כן אם ייסעו עליה מעפר המקום ההוא.

והוא סימן כללה לה, דכתיב,

ותתתיה במטתה השמד.

אז צריך גם על זה לברך,

ברכה בשם מלכות,

ברוך אומר ועושה, ברוך גוזר ומקיים. שוב, היום לא ידוע לנו על דבר כזה בבבל, ולכן כמעט כל הסעדים האלה,

כמעט כולם, אין לנו אפשרות לברך.

אבל אדם שרואה את בבל הרשעה,

לפי החפירות של הארכיאולוגים,

חלק מהמקומות, זה קרוב לוודאי שזה נכון,

תראו בכף החיים על המקום, הוא גם מסמן היכן המקומות האלה,

הוא ראה אותם.

בעל כף החיים היה בבגדד,

עד שבא באמצע הימיו והגיע לירושלים,

אבל הוא ראה בצעירותו, כשהיה ילד בן 12,

הוא עבר שם באותו מקום וראה,

והוא מציין בדיוק את המקום.

אז אם חייל אמריקאי יהודי מטלפן לך,

אני נמצא עכשיו בחפירות,

מה אני עושה?

אז תפתח את השולחן עבור סימן רכד לסעיף ג' ותאמר שצריך לברך את הברכה שהחריב בבן הרשעה.

אותם הרשעים שחריבו לנו את מקדש בית ראשון והרגו מעם ישראל מיליונים,

הקדוש ברוך הוא גם החריב אותם,

בעזרת השם.

מה שהיה יהיה, בעזרת השם,

רק לנו אין כוח לעשות את הדברים האלה.

אנחנו יותר מדי עדינים.

הם עושים את הדברים למהדרין מן המהדרין, כמו שאמרנו, והוא יהיה פרא אדם.

הם לא עושים שזה יהיה בדיעבד, הם משתדלים שזה יהיה למהדרין מן המהדרין.

תראה, קדאפי שם הרג כבר 50,000 ועוד היה נטויו, הוא עדיין לא גמר.

ויש לה הרבה תלמידים טובים, תראה גם בצפון, אסד וכן הלאה.

הם יודעים לעשות את העבודה יותר טוב מאתנו.

הנביא יוניהו אמר, מסכסכתי, מצרים במצרים. הקדוש ברוך הוא יסכסך אותם,

ויבער את כל עשי הרשעה האלה במהרה.

אמן. הלילה היא רוצה להיות שאלה גאון.