מצות ה' ברה מאירת עיניים.

אם רק נתבונן במצוות ונתעמק בהן, יאירו באור מוסר התורה. נתבונן בהמון חילוקי הדינים שבעונש הגנב ונזכור ששופט כל הארץ עושה משפט ומשלם לאיש כמעשהו.

גזלן משלם את הקרן. מה שהוא גזל הוא צריך לשלם. גנב משלם כפל. הגנב עושה במחשך מעשהו, ומתחזה כאדם הוגן לפני הבריות וגונב את דעתם בסתר ואומר "מי רואני". אז הוא משלם כפל. הגזלן משווה עבד לקונו. אבל הגנב עושה כאילו עין של למעלה אינה רואה ואוזן של מעלה כאילו אינה שומעת. הוא פוחד רק מהאדם אבל לא מה'. הוא משלם כפל.

הטובח או המוכר משלם עוד יותר, כיוון שנשתרש בחטא. והתורה עמדה את הביזיון שיש לגונב שה ונושא אותו על כתפו והקטינן את תשלומיו. הוא משלם רק ארבעה ולא חמישה.

הרמב"ם בספר "מורי נבוכים", בחלק שלישי, פרק מא, אומר: "ודע כי כל אשר יהיה מן האווירה והחטא יותר נמצא ויותר קרוב להיעשות, ראוי שיהיה עונשו יותר קשה, כדי שימנעו ממנו.

זאת אומרת, כל עבירה וחטא שקל יותר לעשות אותם, יותר בנמצא, יותר בהזדמן, אז ראוי שהעונש יהיה יותר חמור ויותר קשה, כדי שימנעו ממנו.

לכן, מפני זה היה תשלומי גונב צאן כפל תשלומי שאר המטלטלין והעניין שאינו נמצא רק מעט אז עונשו יותר קל. רוצה לומר תשלומי ארבעה. וזה מפני שמנהגם הוא על הרוב תמיד להיות בשדות, ואי אפשר לשומרן כמו ששומרים הדברים בתוך המדינה. ומפני זה מדרך הגונבים אותם שימהרו למוכרם עד שלא יוודאו אותם. או לשחוט אותם בעבור שתשתנה צורתם. ומפני זה היה עונש הענין הנמצא יותר גדול. תשלומי גנבת הבקר הוסיף בו אחד, לא ארבעה אלא חמישה, מני שגנבתם קלה יותר. כי הצאן יראו מקובצים ואפשר לרועה לשומרם. ויותר מה שאפשר לגונבם ובלילה. אומנם הבקר, הם רועים מפוזרים מאוד ולכן קל יותר לגנוב אותם. אז לכן משלמים יותר, כיוון שזה יותר מצוי ומזדמן. א הבקר משלמים חמישה. אבל הצאן שהוא נשמר יותר כי הוא בקבוץ והרועה משגיח עליהם, קשה יותר לפלח, מה שנקרא, אחד, אז לכן משלמים פחות. את העקרון הזה מסביר הרמב"ם שבעצם כל עבירה שיותר קלה לעושת עונשה חמור יותר כדי להרחיק ממנו.

אז הכל בדקדוק מן השמים והקב"ה גם בוחן חדרי לב ושוקל את עיוות המידות וחומרת המעשה. והקב"ה מסבב, מסבב שאחד יודה בקנס ויפטר, כי מודה בקנס פטור, והאחר יתחייב בקנס וישלם כפל, ורעהו יטבח או ימכור ויתחייב בארבעה וחמישה. ואחד ששחיתותו רבה יותר, אז יסבב מסובב כל הסיבות שלא יהיה לו לשלם על הגנבה וימכר בגנבתו. שמלבד בזיון העבדות, הרי זה לדראון לדורות, כי יש לו אשה ובנים מיוחסים, ורבו מוסר לו שפחה, והוא מוליד עבדים והם קוראים לו "אבא". ומה נורא בזיון רחמנא ליצלן.

יש מישהו עונשו מעמיק עוד יותר, ומשתרשת בו האהבה לשפחה ובניו והוא נרצה באוזנו כדי לשהות בחברתם. "אהבתי את אדוני את אשתי ואת בני", לא רוצה לצאת לחופשי. אבל מה קרוה? מגיע יובל ואז הוא מגורש כאיש נוכרי וזר ואסור יותר בשפחה ומנוכר לילדיו. עונש גדול מאוד. ה' סיבב שלא יהיה לו להחזיר כדי שימכר ואם הוא ישתרש ויש לו שחיתות יותר במידותיו גם יצטרך להיות עם שפחה להוליד ילדים ולו לא יהיו.

ויש מי שנידון בחמורה מכולן שיש במעשיו שחיתות כה נוראה עד שנגזר דינו שיהרגהו במחתרת ואין לו דמים.  לגונב הזה לא הספיק הקלון, נתגלה ונענש במיתה. יש גנבים שמצליחים לגנוב והולכים. ויש כאלה שנופלים מקומה רביעית ומתים. מי גרם? הבורא מסבב הסיבות לפי שחיתותו של אותו אדם זה דרגות בגנבים. ולמה זה כך וזה כך וזה כך? תלוי לפי השחיתות המידות שיש לו וכמה הוא משורש בתוך החטא. יוצא שפלס ומשפט לה'. הוא שליט בעולמו לעשות בו כרצונו ככל דרכיו משפט.  

אז אם כן, ראינו שדיני התורה הם שונים, אבל זה תלוי לא רק במקרה אלא גם באדם. מי שעושה את המעשה.

 עכשיו, מה הטעם לכפל, הכלי יקר מסביר: כי אין אדם נפטר מן העולם וחצי תאוותו בידו. יש בידו מנה ומתאווה למאתיים. כך גנב זה. לא מסתפק במה שיש בידו, כל היום הוא מתאווה לתאות הכפל, על כן דינו לשלם כפל. אתה רצית להכפיל ממונך משל אחרים, אז אתה תכפיל ממונם משלך. רצית לקחת כפול? תשלם כפול. אבל את הבחינה הזאת של אדם שמשוקק ורוצה תמיד כפול, יש לכל אדם את זה, יש מי שיש לו מנה רוצה מאתיים, יש לו מאתיים רוצה 400. זה בממון. ויש מי שיש לו 100 מצוות, רוצה 200 מצוות. יש לו 200, רוצה 400. אותו כך. השאלה לאן מטים אותו. אז כדאי לו לאדם להעביר את כח התאווה והשתוקה שגנוז ומצוי בטבע נפשו של כל אדם לצד הטוב. אל תסתפק במה שיש לך, אל תהיה שבע ומלא במדרגה שהשגת והגעת אליה, אלא תשתוקק תמיד להוסיף עוד מעלה ומדרגה להתרומם ולשאוף אלעל.

וכן תלמיד ששימש רבו כמה שנים, אל לו להסתפק בעבר הטוב שרבו העמדו על האמת והיום הוא יודע ללמוד. אל יטעה לומר שכבר דיי לו להיות תלמיד, אלה ישאף להמשיך לינוק ממעיינות רוב.

ידוע שהתלמידים של רבי אליעזר הגדול נענשו בעונש גדול שלא המשיכו ללמוד אצלו. ועל רבי עקיבא הוא אומר שממיתך קשה משל כולם. כי אם היו באים ללמוד אצלו זה לא דומה למה שהם למדו במוקמות אחרים. 

אז אל יטעה לומר שכבר דיי לו להיות למיד, אלא ישאף להמשיך ולינוק ממעיינות רבו, ככתוב בתהילים לד: "לכו בנים שמעו לי יראת ה' אלמדם". העץ יוסף מפרש מה שאמר: "לכו", ולא אמר "באו בנים", להיות שעיקר השמועה אינה שמיעת האוזן בשעת מעשה, כי אם שמיעת הלב שיהיו הדברים נכנסים בלב השומע ולזה הוא אומר "לכו בנים", אפילו בהליכה שלכם שאתם הולכים לדרכם, שמעו לי, יהיו דבריי נשמעים לכם. לקחת מוסר בלבבכם.

היום זה בכלל לא בעיה, כי יש את כל האמצעים גם בנסיעה לשמוע דברי תורה.

במסכת סוטה מו, תניא רבי מאיר אומר: כופין ללוויה ששכר לוויה אין לה שיעור. דהיינו, ללוות לא רק של אכילה, שתייה, לינה, גם לוויה. ללוות את האורח או את החבר או את הרב או את התלמיד. יש מצות לוויה. כופין ללוויה. ששכר לוויה אין לה שיעור. הרי שמוצאם  מת ליד העיר, באים ואומרים שלא ליווינוהו ופטרנו בלא אוכל ובלא מזון, ידנו לא שפכו את הדם הזה. כי אם אחד לא מלווים אותו, השטן מקטרג ואומר אף אחד לא אכפת ממנו אז אני יכול להיטפל אליו, אבל אם מלווים אותו בדרך, זאת אומרת, אכפת לאנשים ואומרים לו דברי תורה בדרך, "אין בן אדם נפטר מחברו אלא מתוך דבר הלכה", אז יש לו שמירה. אז כופין ללוויה ששכר לוויה אין לה שיעור.

תנו רבנן: הרב לתלמיד חייב ללוות עד עיבורה של עיר, דהיינו עד הבית האחרון של העיר. הרב מלווה את התלמיד. חבר לחבר עד תחום שבת. אלפים אמה תלמיד לרב אין לו שיעור. תלמיד צריך ללוות את הרב אין לו שיעור. שואלת הגמרא: וכמה? עונה הגמרא עד פרסה. פרסה זה 4 קילומטר. ולרבו מובהק עד 3 פרסאות. 12 קילומטר צריך ללווות אותו.

 ולכאורה תמוהה: קודם אמרנו שתלמיד לרב אין לו שיעור, אז מה שואלת הגמרא "וכמה?" ומשיבה שכן יש שיעור ויש גבול. אלא יש לומר: כי הגבלה והשיעור הם רק על הגוף של התלמיד. התלמיד מוגבל בגופו, הוא צריך לחזור לביתו, לעבודתו. אבל על אהבה לרבו, על הקשר הרוחני והשתוקקות להשפעה של רבו לזה אין שום שיעור! אין גבול ואין קצבה. על זה אמרה הגמרא שאין לו שיעור. ומה שאמרה "וכמה" זה על גופו. כמה מחויב בגופו ללכת.  אבל בהשתוקקותו, באהבתו, בקשר, בדבקות, אין לזה שיעור.

והנה יש לנו דוגמת מופת: "ויקם משה ויהושע משרתו ויעל משה אל ההר האלוהים". איתא ברש"י: ואומר אני שהיה תלמיד לרב מלווה לרב עד מקום הגבלת תחומי ההר, שאינו רשאי לילך משם והלאה. ושמם ויעל משה לבדו אל הר האלוהים. ויהושע נטע שם אוהלו ונתעכב שם כל 40 יום. שכן מצינו שירד משה כתוב: "וישמע יהושע את כל העם ברעו". למשנו שיהושע לא היה עמהם. והשאלה: למה נשאר יהושע בהר 40 יום? הלא צריך להיות ביחד עם העם? ללמוד וללמד ולמלא את המקום של משה רבו ולהיות בצוותא עם הזקנים. וכאשר נשאר בהר מה העלה לו דבר זה? איזה תועלת יש לו מזה? להמתין 39 ימים חינם? אולם יהושע נשאר בהר ביחד עם הגעגועים והכיסופים של משה רבו. וגם כאשר גופו של משה עלה למעלה, התשוקה של יהושע אליו נשארה בשלמות. כולו נשאר קשור ודבוק ברבו. אינו מסוגל לנתק את עצמו, אפילו לרגע אחד ממנו. ואין שיעור וקצבה כמו שאומרת הגמרא אין שיעור, ואין שיעור וקצבה לדבקות על מנת שיהיה קרוב לרבו משה. באותו הרגע שיחזור וירד מן השמים,הוא יקבל אותו ראשון עם הרכוש העילאי שמביא איתו, הוא יריח ממנו את הרחות הקדושים שנספגו בגופו ובנפשו. יהושע ניצל את כל כח התשוקה שלו לעליונים. זה מה שאנחנו נדרשים.

פסוק אומר: "והיו הכרובים פורסי כנפיים למעלה". פירושו בעלי התוספות: למעלה מראשותיהם דרך ענוה ויראה. רמז: שתמיד ישאו עיניהם. כמו שפירשנו בדרשות האחרונות בשמים ממעל ועל הארץ מתחת. בשמים- בעניינים שמימים, תמיד צריך להתבונן ממעל. איך אתה עולה עוד ועוד ועדו. ובארץ- מתחת. תמיד תסתכל שיש פחות ממך, פחות מתחתיך, פחות, פחות, ותסתפק במה שיש לך. אבל בשמים אל תסתפק! תמיד ממעל, תמיד תעלה עוד,עוד.

אז כתוב שהכרובים פורסי כנפיים למעלה, זאת אומרת זה נראה כמו עוף, אבל זה לא עוף. הפנים זה היה כמו נער. כרובים, כרבייה, רבייה זה נער. פנים של תינוק, נער. והכנפיים של הכרובים היו מעל גובה הראש.

גם הצדיקים ובעלי עלייה שואפים לדרגה למעלה, למעלה, יותר גבוהה. הם לא מתנשאים ומתכבדים במה שיש להם, אלא משתוקקים לעוד הוספות. עוד התעלות. והשתוקקות, שמשתוקקים למעלה, מביאה לידי ענוה. כי אם אתה ידוע שאתה עוד חסר ואתה רוצה עוד, אז אתה לא מלא, אז מה יש לך להתנשא? אתה עדיין חסר, אז ממילא זה מביא לידי ענוה. והענוה, שאתה יודע שאתה חסר, מביאה לידי השתוקקות.

כתוב: "ועשית שנים כרובים זהב". מפרש בעל הטורים: כרובים- כרבייה. על שםפ הפסוק: "כי נער ישראל ואוהבהו". האדם צריך להיות לומד ומבקש חוכמה. ואין קץ לבקשת החוכמה. "איזהו החכם? הלומד מכל אדם". וכל אדם יש בידו, מה שאין ביד חברו. אין דבר כזה שאחד יש לו את מה שיש לכולם. כי כל אחד קיבל חלקו.

"כי נער ישראל ואוהבהו", אדם צריך להיות לומד ומבקש חוכמה. ואין קץ לבקשת החוכמה. הנער יודע שעדיין לא הגיע לשלמות. והוא צריך להתאמץ עוד ועוד להשיג עליות. אל הנער הזה התפללתי", אמרה חנה לעלי הכהן. בן כמה היה הבן שלה? היה בן שנתיים. והוא הורה הלכה בפני רבו, עלי הכהן. ואמר לו ששחיטה מותרת בזב. והוא רצה להרוג אותו. למה? מורה הלכה בפני רבו, חייב מיתה. אז הוא אמר לה: אני אביא לך בן יותר טוב ממנו. שיהי יותר גדול ממנו. אמר ה לו אני לא רוצה. "אל הנער הזה התפללתי". כל התפילות, 19 וחצי שנה טמונים בנער הזה! על זה התפללתי. ככה אומרת חנה לעלי הכהן שהיה המלך ונביא וכהן גדול.

 ושואל הזוהר הקדוש:  היה לה לומר "אל הבן הזה התפללתי",אלא אמרה חנה: "יהיה רצון שבשעה שיגדל ישתדל בעבודת המקום כמו עכשיו שהוא נער". זאת אומרת, נער יודע שעדיין הוא חסר וצריך עוד להוסיף הרבה והרבה.

וכל אדם יזכה להיות בזקנותו כמו בנערותו. מה פירוש? הפסוק אומר: "שרים וכל שופטי ארץ, בחורים וגם בתולות, זקנים עם נערים, יהללו את שם ה'. במדרש שואל:  מה הוא נערים? הרי הבחור הוא הנער. כבר הזכרת, אמרת: "שרים וכל שופטי הארץ, בחורים גם בתולות, זקנים עם נערים". בחורים היינו נערים. אז למה מזכיר ואומר "נערים" אחרי שכבר הזכיר "בחורים"?

אלא אמר הקב"ה: זקנים שהם נערים. דהיינו, זקנים עם נערים, זקנים בגיל אבל עם נערות. ברוחניות הם עדיין נערים, הם שואפים עדיין למעלה, למעלה. כמו שכתוב בפסוק: "תתחדש כנשר נעורייך". לכן נאמר "זקנים עם נערים".

העונה והשתוקקות שלובות זו בזו. ענוה פירושה שהאדם מרגיש שהוא לא מלא, עוד לא השביעה את נפשו השתוקקה לעלייה נוספת. עדיין הוא רעב וצמא לעליות והתרוממות. טרם כילה לנצל את כל  כוחותיו  ואת כל כישרונותיו. הענווה האמיתית היא הרגשת האדם שהוא עדיין לא שלם. ומצניע את עצמו ואת מדרגותיו, אינו דורש כבוד בשביל חוכמתו ותורתו. ענוה פירושה שהוא מרגיש אין לו עדיין מספיק. אפילו שהוא יודע שיש בו כבר משהו. אבל עדיין הוא לא בא לכלל השלמות.

מי ששמע את הדרשות האחרונות השבוע, ראה שגם אם יחיה אלפיים שנה, לא יגיע לפירוש ולעומק של פסוק אחד בתורה.

כתוב בפסוק: "ועשו ארון עצי שיטים אמתיים וחצי אורכו ואמה וחצי רוחבו ואמה וחצי קומתו". מובא בבעל הטורים: כל מידותיו של הארון שמניחים בו את הלוחות, שבורות בחצי אמות. למה? לא יותר יפה ארון שלוש אמות אורך, שתי אמות רוחב, שתי אמות גובה? למה אמתיים וחצי אורכו? אמה וחצי רוחבו, אמה וחצי קומתו, למה בחצאים? ללמד שכל מי שלומד תורה צריך לשבר ולהפשיל את עצמו. המידה הטובה באדם שירגיש שהוא חצי. שלא הגיע אדם לשלמות החוכמה והיראה. ועל זה מרמז הארון. מידותיו בחצאים. ע"י זה יהיה תמיד שואף, משתוקק להגיע למדרגות יותר עליונות ושואף למה שאין לו. כדברי "חוכמת הלבבות", ביחוד המעשה: אם אין תוספת, אין חובה. חלק הטוב שבו מתגעגע לחלק החסר, לחלק שעודנו לפניו. אין תוספת אז אין גם חובה. אם אתה לא מרגיש שאתה צריך עדיין להוסיף, גם חובה אין לך.

"מה נאוו לחייך בתורים, צווארך בחרוזים", אמרו חכמים זכרונם לברכה: אלו התלמידים שחוזרין צוואריהם לשמוע דברי תורה כאדם שלא שמע דברי תורה בימיו. 

 אני לא רואה פה משיהו עם צוואר כזה.

אלו תלמידים שחוזרין צוואריהם, הם מה זה הצוואר כאילו נדבק למדבר. לשמוע דברי תורה! כאדם שלא שמע דברי תורה מימיו. ראיתם אנשים שרואים ספורט? "שששש", הוא מתקדם למסך, הוא כמעט נדבק. אבל רואים מה קורה, מה זה משנה אם אתה שומע מה מקשקשים? אתה רואה. אז כשלא רואים, רק שומעים, ואתה יכול לשבת ככה, עלייך לא דיברו פה. על מי דיברו? "מה נבו לחייך בטורים, צווארך בחרוזים", אלו התלמידים שחוזרים צוואריהם לשמוע דברי תורה כאדם שלא שמע דברי תורה מימיו.

יש תלמידי חכמים שהם מצטיינים בבקשת החוכמה. אפילו לאחר שהגיעו למעלת החוכמה. היום למדנו בבוקר, בדרשה, מי נקרא תלמיד וחכם וכו'. אבל כל מה שמזקינים גוברת בהם השתוקקות למלא חסרונם.

כלל הדבר לסיכום: צריך אדם להרגיש תמיד שהוא רק חצי. מדובר על אלה שמלאים, לא אלה שעוד לא התחילו, כן?! מדובר אלה שמלאים, כמו הרב קניבסקי, כמו הרב שטיינמן, כאלה שמלאים צריכים להרגיש שהם רק חצי. ואז תהיה הצלחתו מרובה, שאפתו תגדל, עלייה על עלייה וקומה על קומה. לכן הם מגיעים ומעפילים לרמות כאלה של ידיה בתורה. אבל אם אדם אין לו שאיפה והפוך את הכח של כפל הוא רוצה רק בפרנסה, רק בגשמיות, את הכח האדיר הזה, של יש לו 100 רוצה 200, 200 רוצה 400, אם היה לוקח את זה לכיוון השני והיה רוצה 100 מצוות, 200, 400, 800 וכן על זה הדרך, למה דף רוצה שני דפים, למד שני דפים רוצה ארבעה, למד מסכת רוצה שתיים, למד את זה רוצה זה, האדם הזה יכול להשלים עצמיו לכשיצא מן העולם הזה יאמר לו כרוז למעלה "אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו". הכל נמצא אצלו ביד.

אבל אם לא, רחמנא ליצלן, אז הוא בסה"כ גנב פשוט, גונב פה איזה מדרש, גונב איזה משהו, גנב כזה, גונב כל פעם, פה שמע משהו, פה שמע.. זה גנבה, בגנבה הוא לוקח את זה. הוא לא בא ו... יש אחד גזלן, אומרים גזלן זה בא ישר בפנים, אומר לך כן, כן. נו, אם יהיה לו עזות כמו גזלן ואתה תבוא ותגיד: "כן! למדני תורה, כן אני רוצה ללמוד תורה", זה מצוין! אבל יש כאלה נכנסים לשיעור, לא רוצים שיראו אותם, למה? כדי שיהיה לו לקום מתי שהם רוצים וללכת, לא  ידעו שבאו ולא יודעים שהם הלכו. כזה בגנבה. באים בגנבה. אז הכל לומדים מהגנב. מהגזלן. כל המידות האלה נמצאות או לרעה או לטובה. תחליטו מה אתם רוצים לעושת עם המידות, ותדעו שהקב"ה לפי המידות משלם. ראיתם איך הקב"ה יכול לסבך בן אדם שישילם ארבעה וחמישה וייתפס ואפילו יהרגו אותו, שיהיה עבד וימכר בגנבתו ויהיו לו עבדים ולא יהיו לו ולא.. איזה סיבוכים! בשביל מה צריך את זה?! אפשר להיות עבד לה' ולא לעבד לאדון ולא לבעל הבית ולא לבוס ולא לכל החארטות של העולם הזה שכולו שקר ותרמית! אם אדם יבחין במה שה' רוצה ממנו, יש רק אחד אמיתי, קיים ונצחי, והוא המשלם שכר. היחידי! היחידי! כל השאר זה שקר גמור! שקר גמור! אין שום דבר אמיתי חוץ מה' יתברך! תורתו אמת והוא אמת, זה הדבר ביחידי! אתה סומך על זה, הרווחת. עוד משהו? אתה כמו עובד עבודה זרה בשיתוף. אתה אומר: "לא מספיק הקב"ה כדאי גם להיסמך ולהישען על ההוא", ופה אתה מפסיד! לכן צריך ללכת עם ה' ב-100%! בבטחון מלא, לא יעזוב ולא יטוש את מי שמאמין בו וסומך עליו. אם אתה הבן שלו ואתה סמוך על שולחנו, הוא יאכיל אותך מכל שיש לו ויש לו בלי סוף! אבל אם אתה לא סומך על שולחנו, אתה עצמאי כבר, אתה יש לך דירה משלך, אתה שוכר דירה, אתה כבר מסודר וזה וזה, אומר: "אין בעיה! תסתדר". יש משכנתא, יש הלוואות, יש שוק אפור, י ששחור, יש הכל. ויש גם עולם התחתון. לא של אלה שיורים, יש העולם הזה, התחתון. תחתון מאוד. מי ששייך לעולם התחתון יורד למטה, לגיהנום. מי ששייך לעולם העליון, עולה למעלה, לגן עדן.

ברוכים תהיו! חודש טוב, מי שנכנס אדר מרבין בשמחה!