פרשת ויקהל: הנשיאים

מאמר נפלא! מהספר 'תורת חסד' מהרב אליהו אילן חנן שליט"א

חדש! ניתן לקריאה והורדה המאמר המעוצב מהספר - לחץ כאן.

הנשיאים

א] מהם ג' (3) הפירושים הנפלאים למילה: 'נשיאים'? 

ב] מדוע הוזכרו: "אַבְנֵי שֹׁהַם וְאַבְנֵי מִלֻּאִים" (שמות כה, ז) אחרונים ברשימה? והלא אבנים אלו הן החשובות והיקרות ביותר! 

ג] מדוע בפרשת נשֹׂא האריכה התורה כל כך בכל קרבנות הנשיאים! "וְקָרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת..." (במדבר ז, יג) "כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת: פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר..." (שם יד-טו) הלא אותם הפסוקים ממש חוזרים על עצמם! שנים עשר (12) פעמים!! 

ד] אימתי נענשים ישראל בכך שמופיעים בשמים עננים אפורים המבשרים על גשם רב שעומד לרדת אך לבסוף האכזבה רבה ואפילו טיפה איננה יורדת? 

ה] מנין הגיעו אַבְנֵי השוהם? 

ו] מדוע הביאו הנשיאים דווקא אבנים שניתנים על החושן על לב אהרן?

[התשובות לשאלות]

הנשיאים הביאו נדבתם למשכן אחרונים; 

באור החיים הקדוש הקשה בסדר הדברים שתרמו למשכן: "זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת: וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן" וכו' (שמות כה, ג) ו: "שֶׁמֶן לַמָּאֹר" (שם ו) וכו' ולבסוף כתוב: "אַבְנֵי שֹׁהַם וְאַבְנֵי מִלֻּאִים" (שם ז). 

ותמוה: הלא אבני החושן היו היקרים ביותר מכל הדברים האחרים, עד כדי כך שבמסכת קידושין (דף ל"א) מבואר: שעם ישראל קנו מדמא בן נתינה אבן אחת (1) בשישים ריבוא (600,000) דינרי זהב! ואם כן, תמוה: למה הוזכרו רק לבסוף? 

ותירץ האור החיים: שהטעם הוא מפני שהנשיאים הביאו אותם באחרונה - לאחר שכל ישראל הרימו כבר את תרומת ה'! 

שכן במדרש (רבה במדבר יב, טז) מבואר: שכאשר ציווה משה רבנו: 'להביא תרומה למלאכת המשכן!' היה רע בעיני הנשיאים על שלא ביקש מהם! 

אמרו הנשיאים: 'יביאו העם מה שיביאו - ומה שחסר אנו נשלים!'

אבל עם ישראל שמחו כל כך! והביאו הכל בזריזות רבה!! עד שנאמר: "וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים" (שמות לה, כב) כלומר, היו דוחקים זה את זה ובאו כולם בערבוביא וכך בתוך יומַים (2) בלבד - השלימו נדבתם! 

וכאשר באו הנשיאים ורצו לתת את חלקם, אמרו להם: שכבר ציווה משה: 'לא להביא עוד!' 

על כן חיסר הקב"ה אות יו'ד משמם, שנאמר: "וְהַנְּשִׂאִם" (שמות לה, כז) וכפי שכתב רש"י: 'על שנתעצלו מתחילה'. 

הנשיאים דומים לעננים שלא נותנים גשם; 

ומנין הביאו הנשיאים אֵת אַבְנֵי הַשֹּׁהַם וְאֵת אַבְנֵי הַמִּלֻּאִים? 

במסכת יומא (דף ע"ה) דרשו חז"ל: 'נשיאים' מלשון עננים, שנאמר: "נְשִׂיאִים וְרוּחַ וְגֶשֶׁם אָיִן" (משלי כה, יד). 

וכן הביא בעל הטורים בשם תרגום ירושלמי: שהאבנים היקרות הגיעו אל הנשיאים על ידי עננים. ובתרגום יונתן בן עוזיאל הובא איך בדיוק התרחש המעשה: העננים דלו מנהר פישון את אבני השוהם והניחו אותם במדבר ומשם נטלו נשיאי ישראל את האבנים.

ולפי זה חידש האור החיים תירוץ נוסף לקושיה: מדוע נמנו אבני השוהם ואבני המילואים אחרונים - כיון שהם היו משולחן גבוה, מאת ה' יתברך, בנס גלוי. וְהַנְּשִׂאִם הֵבִיאוּ אותם ללא טורח ויגיעה וללא חסרון כיס כלל! 

ועל כן בתורה מרומז ענין אבני השוהם במילה: 'נשיאים' להורות: שבאו על ידי העננים ועל ידי נשיאי ישראל. 'נשיאים' תרתי (2) משמע. 

אלא שתמוה, מדוע בגמרא בחרו להביא ראיה מהפסוק: "נְשִׂיאִים וְרוּחַ וְגֶשֶׁם אָיִן" שעוסק דווקא בענן שלא מביא גשם? 

ועומק הענין מתבהר במסכת תענית (דף ח.) שרבי יוחנן הביא את אותו הפסוק לענין אחר ואמר: 'שגשמים נעצרים בעוונו של מי שאמר ברבים: 'שיתן צדקה!' ולבסוף לא נתן – שנאמר: "נְשִׂיאִים וְרוּחַ וְגֶשֶׁם אָיִן אִישׁ מִתְהַלֵּל בְּמַתַּת שָׁקֶר!" הפסוק מלמד אותנו שכאשר אדם מתהלל כאילו הוא מרים נדבה הגונה, אבל באמת הוא לא נותן לבסוף מאומה - הרי הוא בדיוק כמו ענן אפור, שמראה לכולם כאילו ירד גשם לרוב, אבל לבסוף - מאומה ואם כן. העונש מפליא 'מדה כנגד מדה!'

ואם כן בסוף הפסוק כבר מבואר היטב במה דומים הנשיאים לעננים הללו: "אִישׁ מִתְהַלֵּל בְּמַתַּת שָׁקֶר" וזאת למען נדע ונשכיל, שאין הדרך לתרום למשכן בכזו עצלות. ולכן בחרו דווקא בפסוק כזה, לבאר שהנשיאים הם כעננים שלא נותנים גשם! 

כאשר מתעצלים נחסרת אות אחת (1) בתורה וכשמזדרזים נוספים מאות מילים! 

בספר שיחות מוסר (עמוד כ"ח) לגאון רבי חיים שמואלביץ, מבאר על פי תירוץ האור החיים, שמחמת אותה עצלות של הנשיאים שהביאו אחרונים ולא זכו להביא משלהם אלא מהעננים נתנו - נענשו ונחסרה משמם האות יו'ד. 

ואין לחשוב שאות אחת היא דבר של מה בכך – 

שכן מצינו גם אצל עפרון שכתוב: "עֶפְרֹן" (בראשית מט, ל) בלא וא'ו! על שהיה רע עין – בגימטריה: עֶפְרֹן! 

וכן מצינו באות יו'ד של שרי, שנתפצלה לשתי (2) אותיות ה'א וניתנו אותיות אלו לאברהם ושרה. ואף על פי כן, הלכה האות יו'ד לקב"ה וצווחה: 'מה יהא עלי?' עד שנתנה הקב"ה אצל יהושע.

וכן במכילתא מבואר, שיתר הוא שמו האמיתי של יתרו והוסיפו אות וא'ו - על שהיטיב דרכיו ויתר פרשה בתורה. 

צא ולמד, עד כמה חשובה אות אחת בתורה! 

ועל פי זה ביאר החפץ חיים באופן נפלא! כיצד ומדוע פרשת נשא היא הארוכה ביותר... 

כיון שבחנוכת הנשיאים, חוזרת התורה על אותם פסוקים, באותם המילים ממש! שתים עשרה (12) פעמים בזה אחר זה! "וְקָרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת..." (במדבר ז, יג) "כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת: פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר..." (שם יד-טו) בדיוק את אותם המילים כופלת התורה שתים עשרה פעמים. ומדוע? 

אלא שבחנוכת המשכן הנשיאים כבר למדו מנסיון העבר ולכן מבואר במדדש דבה שהזדרזו להיות הראשונים! ואצו רצו במהירות רבה להקריב קרבן. ואז, מדגישה התורה את מעלתם בכפל כפלַים! 

שאם כשנתעצלו - החסירו אות אחת מכל הנשיאים גם יחד. הרי שכשנזדרזו - כפלה התורה ששה (6) פסוקים לכל נשיא ונשיא בפני עצמו, ביחד שבעים ושנים (72) פסוקים, מאות מילים ואלפי אותיות - כל זה כדי להדגיש את חביבותם של העושים בזריזות את דבר ה'! 

עם ישראל רצו ודחפו זה את זה כדי לזכות לתרום למשכן; 

וזאת למדו הנשיאים מעם ישראל - בשיעור מאלף! שכאשר יש הזדמנות לבנות בית לקב"ה, בית של השראת השכינה - לא עושים חשבונות, לא מחכים לראות מה יחסר בסוף, אלא רצים לתת! 

וכדברי הבן איש חי (אדרת אליהו): "וַיָּבֹאוּ כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ" (שמות לה, כא) שני (2) ענינים נאמרו פה; 

"נָדְבָה רוּחוֹ" - הרי זו נדיבות הלב, הצדקה הרגילה. 

אך לא רק זאת היה כאן, אלא הרבה יותר מכך: "נְשָׂאוֹ לִבּוֹ" - נתינה מכל הלב, נתינה של כל הלב! לא רק פעולה יבשה של נתינת ממון, אלא כל אדם ואדם מישראל, את כל ליבו וישותו נתן לה'. כל כולו חש שהלוואי והיה לו יותר ואילו רק היה לו עוד, היה נותן הכל לכבוד הקב"ה. וכזו נדיבות הלב, כשכולם רצים בהתרגשות עצומה ודוחפים זה את זה, למען מטרה אחת קדושה ונעלה - לזכות לתרום לבית המקדש, למשכן ה', הרי זה שיעור מאלף שלמדו הנשיאים מעם ישראל!

ומוסיף הרמב"ן על פסוק זה ומבאר: שבעצם 'נשיאות הלב' - אין הכוונה לאלו שתרמו את הכסף, אלא לעושים במלאכה. שהרי תמוה: כיצד הצליח עם ישראל, שעד לא מכבר היה עבד למצרים, לעסוק במלאכות של אריגה, ציור, חריטה ושאר יצירות אומנות לכלי המשכן? 

אלא, שהבינו מיד כולם, שבעצם כל המשכן הוא נס אחד גדול! ומיד "נְשָׂאוֹ לִבּוֹ" של כל אחד ואחד להיות שותף במפעל הקדוש הזה, כל איש בישראל אמר לעצמו: 'אני אנסה! מעבר לכוחותי' "וַיִּגְבַּהּ לִבּוֹ בְּדַרְכֵי ה'" (דברי הימים-ב יז, ו) ורוח מרוממת זו, היא שבנתה את המשכן לה'! 

עם ישראל הביאו יותר מדי; 

ועל פי זה מבאר האור החיים ביאור נפלא! שכן בפסוק כתוב: "וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם לְכָל הַמְּלָאכָה לַעֲשׂוֹת אֹתָהּ וְהוֹתֵר" (שמות לו, ז) וקשה: אם היה די, כלומר בדיוק, כיצד יתכן שכתוב: שהיה יותר? והלא אלו הם שני (2) דברים הפכיים זה מזה, אם דַיָּם אינו וְהוֹתֵר. ואם הותר אינו דַיָּם? 

אלא, באמת בזריזותם הרבה, הביאו עם ישראל יותר ממה שהיה צריך. וכיון שכה מחבבים היו את מלאכת ה' וזריזים כל כך לצורך המלאכה,  אין זה ראוי להחזיר להם את מה שהביאו וכי יבוא משה למאן דהוא ויגיד לו: 'קח בחזרה, אין מה לעשות עם זהבך!' ?!

עשה הקב"ה נס! והמותר נכנס גם הוא אל תוך כלי המשכן. ונמצא: ששני הדברים "אֱמֶת צָדְקוּ יַחְדָּו" (תהלים יט, י); גם הביאו יותר ממה שנצרך וגם הזהב הספיק בדיוק למלאכה! 

הא למדנו, שהכל בעצם היה בנס! שכן במלאכת המשכן עסקינן ודבר זה נעלם מעיני הנשיאים בתחילה! 

שורש חטא הנשיאים היה שנתגאו כעננים; 

ולפי זה יתבאר להפליא! מדוע זיכה אותם ה' לבסוף להביא בדווקא את אבני השוהם - דווקא אבנים לחושן ולאפוד? 

במדרש הגדול: 'אמר רבי שמואל: 'בשעה שציווה משה רבנו: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ" (שמות כה, ח) 

אמרו לו הנשיאים: 'משלנו נעשה את המקדש! ואל ישתתפו בו עם ישראל!!' 

אמר להם משה: 'לא כך ציווני ה', שנאמר: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה" (שם ב) 

מיד פירשו ולא נשתתפו עם הציבור! 

וביארו במדרש: שלמילה 'נשיאים' יש פירוש שלישי (3) מלשון גיאות!

"וְהַנְּשִׂאִם הֵבִיאוּ" שנתגאו והתנשאו על עם ישראל כעננים, בזה שרצו רק הם לתת, הם ולא אחרים, כביכול רק הם ראויים לבנות משכן לה', שנאמר: "מַעֲלֶה נְשִׂאִים מִקְצֵה הָאָרֶץ!" (תהלים קלה, ז) 

ועל כן מבואר בזוהר הקדוש (ויקרא כ"ג.): 'רבי יהודה אמר: 'מפני מה הביאו דווקא אבנים לחושן? 

אמר הקב"ה: 'יביאו אבנים יקרות שיהיו על לב אהרן - לכפר על גבהות ליבם וגסות ליבם שחטאו בו!'. 

על ידי הבושה נתכפר חטא גבהות הלב; 

ועל פי זה מבאר המגיד רבי שלום שבדרון זצ"ל (בספר לב שלום) עומק נפלא! 

לכאורה יש ענין שעדין טעון בירור: מה חיפשו הנשיאים במדבר? כיצד הגיעו למדבר כדי להביא את אבני השוהם? 

אלא, יבואר על פי תרגום יונתן בן עוזיאל, שנאמר בו: שירד להם מן במדבר! ועם המן מצאו את האבנים!

והנה במסכת יומא (דף ע"ה) מבואר: 'שלצדיקים ירד מן ליד פתח הבית! ואילו לרשעים שבעם לא ירד מן בסמוך לבית ונאלצו ללכת למרחק להביא לחמם...' ולפי זה יאירו הדברים, שבאותו יום שנתעצלו מלתרום למשכן ה' - גם לנשיאים ירד המן הרחק-הרחק במדבר! 

איזו בושה! איזו כלימה! 

אך על ידי בושה זו נתכפר להם אותו החטא של גבהות הלב! 

ולפיכך זכו כשתיקנו את חטאם, להביא לאפוד אבנים הנתונות על הלב!

[קרדיט: גם מאמר זה על פרשת ויקהל מתוך הספר הנפלא! 'תורת חסד'

באדיבות המחבר הרב אליהו אילן חנן שליט"א - ישר כוחו!

למאמר הקודם: 'פרשת ויקהל – 'בּוֹאִי כַלָּה שַׁבָּת מַלְכְּתָא' - לחץ כאן].