קנין ל"ו - "ואינו שמח בהוראה"

נפרש מהות המדה הזו ונראה שעניינה כתב במדרש שמואל: 'השמח בהוראה' השמחה באה לו מהיותו גס לבו בהוראה וזה שוטה רשע וגס רוח. ופירוש 'בהוראה' כלומר להיות מורה הוראות. גם אפשר שרמז שהדיין שבאה הוראה לידו להורות הלכה למעשה ידמה בעיניו כאלו גיהנם פתוח תחתיו, ובזה יעיין בדין בפחד בחלחלה וירד לעומקא דדינא...!'

קנין ל"ו

"ואינו שמח בהוראה"

פתח דבר:

בפתיחת דברינו נקדים ונפרש את מהותה של מדה זו "אינו שמח בהוראה". ונראה שעניינה הוא כמו שכבר כתב במדרש שמואל וז"ל: "כי השמח בהוראה, השמחה באה לו מהיותו גס לבו בהוראה וזה שוטה רשע וגס רוח. ופירוש בהוראה כלומר להיות מורה הוראות. גם אפשר שרמז שהדיין שבאה הוראה לידו להורות הלכה למעשה ידמה בעיניו כאלו גיהנום פתוח תחתיו, ובזה יעיין בדין בפחד בחלחלה וירד לעומקא דדינא ולא יהיה לבו שמח, וכן מצינו בגמרא גדולי החכמים שהיו יראים כשהיו הולכין לדין".

על כל המורה הוראה לדעת: לא זו בלבד שאין ראוי לו להיות שמח וגס בהוראתו אלא עליו לעיין היטב קודם שיפסוק הלכה בפחד ובמורא גדול תוך הבנת גודל האחריות הרובצת על כתפיו, זוהי תמציתה של מדה זו. 

"אינו שמח בהוראה" - מקניני התורה

ועתה נבוא להסביר מדוע מדה זו מעכבת את כל הבא לרכוש בנפשו את מעלת התורה, ונלענ"ד שיש בהנהגה של "אינו שמח בהוראה" שני טעמים ההופכים אותו לדבר הכרחי בשביל לקנות שלימות בתורה: 

א. הפחד והיראה שימלאו את לבו כאשר יבוא האדם לפסוק הלכה ידרבנוהו לברר כדבעי את מקחה של הלכה החל מן מקורותיה וכלה בפרטי הפרטים, בכדי שיבוא לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא וכך יזכה שתעלה בידו תורת אמת. 

ב. התורה אינה כשאר עסקי אדם אלא היא צריכה סייעתא דשמיא מיוחדת כדי לזכות בה, אך מי שלבו גס בהוראה ואין לו את הכובד ראש הראוי בפסק הלכה, ברור בלי כל ספק שיצאו מתחת ידו קלקולים רבים רח"ל, ונמצא מתיר את האסור מטהר את הטמא ומחייב את הזכאי, אדם שכזה אין מסייעים מן השמים בידו להיכנס לשערי התורה הקדושה.

וראה מה שכתב היעב"ץ זצ"ל בספרו לחם שמים "המגיס לבו בהוראה מהר הוא שוכח תלמודו", וביאור הדבר כמו שכתבנו, זאת משום שאין לו את אותה סייעתא דשמיא השמורה ללומדי התורה וממילא בא לידי מכשול השכחה אף במה שלמד וידע.

במאמר שלפנינו נשתדל לבאר בעזהי"ת את הסוגיא מיסודותיה בדברי חז"ל, וכן נביא את הנהגותיהם של גדולי הפוסקים לדורותיהם מהם נלמד את גודל האחריות המוטלת על כתפי מורי ההוראה והפחד הראוי ליושבי על מדין. 

נאריך גם בחומר האיסור להורות הוראה כשאינו בר הכי, ויש בדבר תיקון גדול למכשלה מצויה, שהרבה בני אדם מחשיבים עצמם לחכמים ומורים הלכה בכל נושא שעל הפרק ופעמים שמדובר בעניינים חמורים כחייבי כריתות וכיוצא בזה, ומכל מקום אין זה מרתיע אותם מלהכריע כדעתם.

פעמים שחובה להורות

כאן המקום להבהיר נקודה חשובה: אף ששנינו במשנה באבות (פ"ב מ"ה): "ובמקום שאין אנשים השתדל להיות איש", ופירש רבינו עובדיה מברטנורה זצ"ל: "ובמקום שאין אנשים - לישב בראש ולהורות הוראות: השתדל להיות איש", ולכאורה אין הדבר עולה יפה הרי כאן מצאנו שעל האדם לברוח מלהורות. 

נראה שאין דברי המשנה סתירה כלל להנהגה של "אינו שמח בהוראה" ואדרבה כל אדם צריך שיהיו עיניו בראשו לדעת מה חיובו המוטל עליו, לפי העת המקום והנסיבות, כי פעמים צריך הוא לפסוק את ההלכה כי "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש", ופעמים שעליו לנצור את דעתו. וכבר ידוע מה שפתח בעל המסילת ישרים זצ"ל את ספרו שעל כל אחד לדעת "מהי חובתו בעולמו"! 

יראת ההוראה של הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל

הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל נהג לספר: כאשר הוצעה לו משרת הרבנות דקהילת סלוצק, היה אז עדיין צעיר לימים והתלבט רבות האם להיענות להצעה בחיוב, פנה הוא אל מרן החפץ חיים זצ"ל לקבל עצתו האם ראוי שבגיל מוקדם כזה יקבל עליו את עול התפקיד שדורש כתפיים כה רחבות. 

החפץ חיים זצ"ל בירר אצלו מה הם ספיקותיו בענין, כשהבין מתוך דבריו שהוא נוטה לסרב להצעה מפני יראת ההוראה, התבטא החפץ חיים זצ"ל: "וכי מה אתה רוצה, שיהיו לנו רבנים שאינם יראי הוראה"?!

"ועצומים כל הרוגיה"

ובפתח הדברים יש לצטט מלשון הרמב"ם זצ"ל (הלכות תלמוד תורה פ"ה ה"ד) שדבריו הם כקילורין לעיניים וז"ל: "וכל תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה הרי זה רשע שוטה וגס הרוח, ועליו נאמר "כי רבים חללים הפילה וגו'". וכן חכם שהגיע להוראה ואינו מורה הרי זה מונע תורה ונותן מכשולות לפני העיוורים, ועליו נאמר "ועצומים כל הרוגיה": אלו התלמידים הקטנים שלא הרבו תורה כראוי והם מבקשים להתגדל בפני עמי הארץ ובין אנשי עירם וקופצים ויושבים בראש לדון ולהורות בישראל, הם המרבים המחלוקות והם המחריבים את העולם והמכבין נרה של תורה והמחבלים כרם ה' צבאות, ועליהם אמר שלמה בחכמתו "אחזו לנו שועלים שועלים קטנים מחבלים כרמים".

הדברים ברורים ביותר וכל המוסיף גורע.

גודל זהירות התנאים הקדושים מלהורות

ועל מורה הוראה כאשר ניגש הוא להורות לשנן לעצמו שצריך משנה זהירות כדי שלא יטעה בדין חלילה, כי מצינו אפילו אצל התנאים הקדושים ז"ל שנמנעו וחששו מלהורות. 

וכך מסופר בירושלמי (סנהדרין פ"א ה"א) על רבי יוסי בן חלפתא אביו של רבי ישמעאל, שכאשר היו באים לפניו בעלי דינים ומבקשים ממנו "על מנת שתדיננו דין תורה", רבי יוסי סירב לדונם וכך ענה להם: "אני איני יודע דין תורה אלא היודע מחשבות יפרע מאותן האנשים, מקבלין עליכון מה דנא אמר לכון". ופירש הפני משה זצ"ל: "אלא לפי טענותיכם אני דן אתכם, והיודע מחשבות הוא יפרע מאותן האנשים הטוענין שקר, אבל צריך שתקבלו עליכם מה שאני אומר לכם". 

עוד הביא הירושלמי את דברי רבי שמעון בר יוחי זצ"ל: "בריך רחמנא דליכא חכים מידן" ברוך ה' שאיני יודע לדון. ויש להתפלא מדוע הודה רשב"י זצ"ל לקב"ה שאין הוא יודע לדון? וביאר שם הפני משה זצ"ל: "ואין עלי עונש המשפט, וחושך עצמו מן הדין היה ולפיכך אמר כן"!

רואים אנו עד כמה פחדו אותם קדושי עליון מלהיכשל חלילה בטעות בדין!

"אם ברור לך הדבר כבקר אמרהו"

ובמסכת סנהדרין (דף ז:) איתא: "דרש רבי יאשיה ואיתימא רב נחמן בר יצחק: מאי דכתיב (ירמיהו כא, יב) "בית דוד כה אמר ה' דינו לבוקר משפט והצילו גזול מיד עושק", וכי בבוקר דנין וכל היום אין דנין? אלא: אם ברור לך הדבר כבוקר - אמרהו, ואם לאו - אל תאמרהו. רבי חייא בר אבא אמר רבי יונתן מהכא: (משלי ז, ד) "אמר לחכמה אחותי את" אם ברור לך הדבר כאחותך שהיא אסורה לך אומרהו, ואם לאו אל תאמרהו".

מבואר מדברי הגמרא שבכדי שאדם יוכל להכריע להלכה בדברי תורה, הדברים צריכים להיות ברורים אצלו עד שאין לו מקום ספק כלל!

"כך היא דרכה של הוראה"

הגאון רבי יחיאל מיכל פיינשטיין זצ"ל, הביא את המשנה הבאה במסכת פרה (פ"ז מ"ו) ממנה נראה שיש להימנע מכל בהילות בפסק הלכה וכך איתא שם:

"המוליך את החבל בידו, לדרכו כשר, ושלא לדרכו פסול. זה הלך ליבנה ג' מועדות ובמועד שלישי הכשירו לו הוראת שעה".

ביאור דברי המשנה - מנהגם היה לקשור כלי עם חבל והיו משלשלים אותו בכדי למלא בו מים לצורך אפר פרה אדומה, ואם אירע שלאחר המילוי לקח עמו את המים בכלי בכדי להחזיר את החבל לבעליו: אם ההליכה היתה בדרכו שבה היה הולך בכל מקרה, המילוי כשר, משום דלא חשיב מלאכה הפוסלת במים, אבל אם היה צריך דרך אחרת והלך במיוחד כדי להחזיר את החבל, נקרית ההליכה מלאכה ופוסלת את המים. ומסיימת המשנה שעל נידון זה הלך ליבנה חכם אחד במשך ג' פעמים כדי לשאול על כך את חכמי יבנה, ורק בפעם השלישית הכשירו לו.

הפטיר הגרי"מ פיינשטיין זצ"ל: נתבונן נא בנאמר, הרי מכך שלבסוף התירו לו מוכח שאין מדובר בחשש איסור תורה, אף על פי כן אותו חכם היה צריך במשך ג' מועדים להיוועץ בחכמי יבנה ורק במועד השלישי פסקו לו הוראת שעה, ולא היה זאת מפני מיעוט תורה שבהם שהרי אלו היו חכמי הסנהדרין , אלא משום ש"כך היא דרכה של הוראה"!

יראת ההוראה - בלבב פנימה

הגמרא מספרת במסכת סנהדרין (דף ז:) שכשרב היה בא לדון היה אומר: "לואי שתהא ביאה כיציאה", ופרש"י זצ"ל: "שאחזור לביתי כיציאה שיצאתי מביתי בלא חטא, שלא אטעה ואיענש".

וכתב על כך הגאון רבי חיים פרידלנדר זצ"ל בספר שפתי חיים (מדות ועבודת ה' ח"ב עמ' תקנא) שמשמע מדברי הגמרא שרב כשהיה בא לדון תדיר אמר לעצמו כן, ואף על פי שכבר ידע על כך היטב ולא התווסף לידיעתו מאומה בכך ששינן זאת שוב ושוב, אלא רב בגודל הבנתו את נפש האדם ידע שעליו לחזור על כך פעמים רבות כדי שיראת ההוראה תחדור אל מעמקי הלב.

מורה ההוראה צריך להיות מוכתר בשלימות

ונצטט בענין מדבריו של אבי תנועת המוסר הגאון רבי ישראל מסלנט זצ"ל שכותב בספרו אור ישראל (סימן כז) וזת"ד: "בכל הנוגע לידיעת התורה שתכליתה היא להגיע למדרגת ההוראה, זקוק האדם שתהיה יראת ה' אוצרו, כי בלא יראת ה' חכמתו תהיה לו לאדם לפוקה ולמכשול... וכן לענין מדריגת ההוראה צריך להיות מוכתר בשלימות ומעלות המידות שיהיה משולל מכל רצון ונגיעה עצמית.

אכן בלא יראת ה' ושלימות המדות יכול להיות נאחז בסבך כמה קלקולים ומכשולים כי כמה נגיעות מדרכי המדות יוכלו לפעמים לשחד את שכלו ולהטותו עקלקלות, ואם לפעמים ישגה בהוראה יבוש מלחזור בו, ויתאמץ להחזיק את דבריו.

כללו של דבר: כי למלאות התכלית של ידיעת התורה, והוא לידע הלכה ברורה להורות לעצמו ולאחרים, על זה מוכרח שיהיה יראת ה' אוצרו, ובלא זה יוכל לבוא לידי כמה קלקולים ומכשולים רבים, ולהחריב עולם מלא!

על פי זה מובן מאוד מה שפסק הרמב"ם זצ"ל (הלכות סנהדרין פ"ג ה"י): "כך היה דרך חכמים הראשונים בורחין מלהתמנות, ודוחקין עצמן הרבה שלא ישבו בדין עד שידעו שאין שם ראוי כמותם ושאם ימנעו מן הדין תקלקל השורה, אף על פי כן לא היו יושבין בדין אלא עד שמכבידין עליהם את העם והזקנים ופוצרים בם".

חומר הענין של המורה שלא כהלכה

ומעיון מדוקדק בדברי חז"ל ואגדותיהם ניווכח לידע עד היכן מגיע חומר הדברים, וכך איתא במסכת סנהדרין (דף ז.): "אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל דיין שדן דין אמת לאמיתו משרה שכינה בישראל, שנאמר (תהלים פב, א) "אלוקים נצב בעדת אל בקרב אלוקים ישפט". וכל דיין שאינו דן דין אמת לאמיתו - גורם לשכינה שתסתלק מישראל".

עוד אמרו שם: "לעולם יראה דיין עצמו כאילו חרב מונחת לו בין ירכותיו, וגיהנם פתוחה לו מתחתיו".

ובמדרש (ספרא קדושים פרשה ב פרק ד) על הפסוק "לא תעשו עול במשפט" דרשו חז"ל: "מלמד שהדיין המקלקל את הדין קרוי עול, שנוי, משוקץ, חרם, ותועבה, וגורם לחמשה דברים: מטמא את הארץ, ומחלל את השם, ומסלק את השכינה, ומפיל את ישראל בחרב, ומגלה אותם מארצם".

ובמסכת סנהדרין (דף יט:) איתא: "אמר רבי אבא אמר רב הונא אמר רב: מאי דכתיב: (משלי ז, כו) "כי רבים חללים הפילה ועצומים כל הרוגיה", כי רבים חללים הפילה - זה ת"ח שלא הגיע להוראה ומורה, ועצומים כל הרוגיה - זה ת"ח שהגיע להוראה ואינו מורה".

ולאחר התבוננות בדברי חכמינו ז"ל אלו, לב מי לא יחרד ויפחד מלהורות הוראה ולפסוק דינים, ואם פעמים שההכרח לא יגונה הרי חובה לעשות זאת תוך מלוא הזהירות וכובד הראש הנדרש.

העונש הכבד של הטועה בהלכה

מקור נוסף בו רואים את גודל האחריות של הפוסק הלכה למעשה, הוא המסופר בגמרא במסכת סנהדרין (דף ז:): "רב הונא כי הוה אתי דינא לקמיה, מיכניף ומייתי עשרה רבנן מבי רב. אמר: כי היכי דלימטיין שיבא מכשורא". כלומר, רב הונא כשהוצרך להיכנס לדין נהג להכניס עמו עשרה תלמידי חכמים, כדי שאם חלילה יטעו בדין כל אחד מהם יקבל חתיכה של נסורת קטנה הנופלת מקורה גדולה, דהיינו שהעונש הכבד יפול ויתחלק על ראש כולם.

"ביודעים ובלא יודעים"

עוד ראיתי בפירוש ענף יוסף על מה שאנו אומרים בווידוי יום הכיפורים - "על חטא שחטאנו לפניך ביודעים ובלא יודעים", פירוש: "ביודעים" - דהיינו שיודעים להורות ואינם מורים, "ובלא יודעים" - שלא יודעים להורות ומורים. ואכן מה ראוי להתוודות על כך רבות כי המכשלה נפוצה, שהרבה פעמים בני אדם שלא מכירים את תוכן השאלה על בוריו אף על פי כן קופצים הם בראש לפסוק ולהורות למרות שמצויים רבים וגדולים מהם.

בקשתו של בעל הנתיבות המשפט זצ"ל

וראוי לצטט דברים נוראים שביקש בצוואתו גאון הדורות רבינו יעקב מליסא זצ"ל בעל הנתיבות המשפט: "על המצבה לא יכתבו לא רב ולא גאון כי אולי חטאתי במה שקיבלתי עלי להיות רב, כי לא הייתי ראוי לזה, ולמה יזכר חטאתי בכל עת?".

הנהגת הגדולים בפסיקת דין

מסופר על הגאון רבי ליפמן דוד שובקס זצ"ל שפסק ודן את ישראל במשך שבעים שנה, ולמרות שרבו המובהק האדמו"ר מקוצק זצ"ל שהסמיכו להוראה בירכו שלא יכשל בדבר הלכה, היה הוא אחד מיראי הוראה המובהקים שבדור, ונהג לומר בכל יום את כל ספר התהלים תוך ששפך דמעות כמים בתפילתו שלא תצא תקלה חלילה מתחת ידו.

עוד ראיתי בספר תורת חיים: שכאשר נתמנה מרן הגאון רבי חיים הלוי זצ"ל להיות רב אחרי אביו בעיר בריסק, הודיע לציבור שאין בדעתו לפסוק בשום שאלה שתתעורר אלא את כל השאלות יפנו להראב"ד הגאון רבי שמחה זעליג זצ"ל. אך אנשי הקהל לא הסכימו לקבל זאת עד שמחוסר ברירה התפשר עמהם שיפסוק הלכה רק בטריפות ובשאלות נשים, אבל עד מהרה כל הנשים שבאו אליו עם שאלות בידיהן לא התמידו בכך בראותן שכל שאלה עיין בה שעות ארוכות קודם שהשיב, וכך התמלא מעצמו רצונו של אותו קדוש.

על הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל מסופר: כאשר שימש ברבנות סלוצק והיה נאלץ לסדר גט, מתוך הפחד העצום שאפף את כל כולו שמא חלילה הגט לא נערך ככל חוקתו ומשפטו עם כל דיניו וחומרותיו, חודש קודם נתינת הגט וחודש אחריו נעשה כל גופו חולה, ביום נתינת הגט עצמו היה צם, מפני שלא היה מסוגל להכניס אוכל לפיו!

דרכן של ת"ח להיות מיראי הוראה

רבינו הסטייפלר זצ"ל הצטיין ביראת ההוראה, וכה כתב במכתב שהובא בספר קריינא דאגרתא (ח"ב עמ' רמה): "ואני מיראי הוראה אנוכי אם יש לו איזה ספר ממה שחברתי תלי"ת יראה שמעולם אינני עוסק בהלכה למעשה, רק בביאור דברי הפוסקים כל אחד לשיטתו".

במקום נוסף הוא מתבטא: "ומאוד מפחד אנכי מהוראה למעשה, ובשאלה פרטית הנני נזקק לפעמים כשיש איזה הכרח, אבל בשאלה כללית, שאם ח"ו אטעה יהא זה מכשול לרבים הרבה פעמים אין מספר, הנני מיראי הוראה מאוד מאוד".

ובמכתב אחר: "כן דרכן של תלמידי חכמים להיות מיראי הוראה"!

שמיעת דעתו של עוד תלמיד חכם

גדולי ישראל במשך הדורות התייחסו בכובד ראש לא יתואר לכל שאלה שבאה לפתחם, ופעמים רבות ביקשו לשמוע חוות דעתם של גדולי ישראל או תלמידי חכמים. 

וכה מסופר על רבינו בעל הברכת שמואל זצ"ל שכיהן בתקופות שונות בחייו כמרא דאתרא ופסק במה שנשאל הלכה למעשה, אך על פי רוב אחרי שהוציא הפסק מתחת ידיו נהג לשלוח את השאלה לרב נוסף, ופעמים שהיה מכתת את רגליו לביתו של רב אחר בכדי לדעת בוודאות שפסק היטב!

פחדו הנורא של הרב מבריסק זצ"ל 

ידוע בשער בת רבים המעשה שאירע עם רבינו הגרי"ז זצ"ל בעת כהונתו כרבה של העיר בריסק: פעם נדרש ממנו לבדוק כשרותו של מקוה מסויים האם אין סדקים בקירותיו. ירד לשם הרב זצ"ל בעצמו ובדק, כשעלה מבדיקתו הורה שאין בו סדק והוא כשר לטבילה. 

באותו זמן בא אליו לביקור האדמו"ר מסלונים זצ"ל, כשלא מצאו בביתו הלך הוא אליו, וכך מצאו מתעסק בבדיקת המקוה, האדמו"ר פנה אל הרב זצ"ל בשאלה: האם אין כאן חשש זחילה? רק יצאו המילים "חשש זחילה" מפי האדמו"ר זצ"ל, החוויר הגרי"ז זצ"ל כולו, ומרוב אימה ופחד נהיו לחייו נפוחות! וכל זאת מפני שעלה על דעתו להכשיר את המקוה כשקיים עדיין ספק שלא ביררו עד תומו...

לאלתר הורה לבדוק את המקום והתברר מעל כל ספק שאין שם שום חשש של פסול זחילה, אך במשך היום כולו ניכר היה על פני מרן הגרי"ז זצ"ל הפחד והמורא הגדול, ובכל פעם שהזכירו לו הענין נענע בידו ברוגז שלא יזכירוהו הדבר כי עדיין אינו מסוגל לדבר מרוב פחד.

לאחר שעברו שנים בהיות מרן הגרי"ז זצ"ל בארץ ישראל נכנס אליו הגבאי של האדמו"ר מסלונים זצ"ל אשר היה אז בשעת מעשה עם רבו האדמו"ר זצ"ל, ותיכף כאשר ראה אותו הגרי"ז זצ"ל הזכיר לו מראהו את המעשה הנ"ל ושוב החל לרעוד בכל גופו וכל כולו נרעש ונפחד!

"חזרתי על כל הצדדים מאה ואחד פעמים" 

ומי לנו גדול בכח הפסק מרבינו הש"ך זצ"ל, ראה מה שכתב בהקדמה לספרו שפתי כהן על יורה דעה: "וביררתי ושקלתי כל דבר בכף מאזנים וחזרתי על כל הצדדים וצדי צדדים לא פעם אחת ושתים כי אם מאה פעמים ואחד, וטרחתי טרחות הרבה וכמה יגיעות יגעתי ולא עסקתי בשום עסק אחר, לא נתתי שנה לעיני ותנומה לעפעפי שנים רבות, ומי שלא היה אתי במחיצתי לא יאומן כי יסופר לו מגודל התלאה שהיתה עלי בחיפוש בים התלמוד ובפוסקים עד כי העמדתי הכל על בוריו". 

ומוסיף וכותב: "עם כל זה ידעתי נאמנה כי אי אפשר לבר בלא תבן, ושגיאות מי יבין, לכן באתי לחלות ולהשביע לכל קורא בספרי זה שאל יסמוך על פסקי והוראתי והכרעתי", עיין שם.

ניתן ללמוד מהסכמות הגדולים

ניתן גם לחזות במכתבי הסכמות של הגאונים המסכימים זצ"ל ויבדלח"ט אלה שעדיין בחיים שליט"א שנשלחו למחברים ספרי הלכה, עד כמה נזהרים הם למען ישים הקורא אל לבו שלא מדובר בהסכמה להלכה על התוכן הנכתב בספר, רק בדרך כלל מעידים המה על רוב יגיעתו של המחבר או על היותו תלמיד חכם וכדומה, כמובן שהדבר נובע מיראת הטעות בפסק הלכה של אותם גדולים. וכבר נודע מה שהגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל היה אומר: "כאשר הנני נותן הסכמה לספר, הנני נותן את ההסכמה בגין מחברו, ופחות בגין חיבורו".

פסקו של מרן הגרי"ז זצ"ל

ועלינו לידע שלא יורה אדם הלכה אלא כאשר לא קיימת ברירה אחרת. וכך מסופר על רבינו הגרי"ז זצ"ל בספר עובדות והנהגות לבית בריסק: באחד מעשרת ימי תשובה הגיע יהודי אל מרן הגרי"ז זצ"ל כששאלתו בפיו, האם בהתחשב במצב בריאותו שלא היה בכי טוב יש לו חובה לצום ביום הכיפורים. 

שמע מרן זצ"ל את השאלה ואמר לאותו אדם "תשאל את החזון איש"... כששמע זאת יצא מן הבית והלך לו.

והנה בליל יום הכיפורים לאחר תפילת "כל נדרי" קרא מרן הגרי"ז זצ"ל לאחד מבניו, ובקשו שילך לישיבת חברון אשר שם מתפלל אותו אדם עם השאלה, ויורה לו בשמו כי עליו לאכול ולשתות...

ואכן עשה הבן כמצות מרן הגרי"ז זצ"ל, כשחזר הבן מהשליחות הסביר לו הגרי"ז זצ"ל מדוע לא הורה לו כן תיכף כאשר הגיע אותו אדם לשאול, וכך אמר לו: כל השאלות אותם אני מורה ובא בנוגע לאכילה ושתיה ביום הכיפורים הוא ממה ששמעתי וראיתי אצל האבא מרן הגר"ח זצ"ל, אולם שאלה זו ששאלני אותו אדם לא שמעתי ולא ראיתי אצל אבא זצ"ל, ועל כן הוריתי לו בתחילה כאשר בא אלי שיסע לשאול את מרן החזון איש, אולם תיארתי לעצמי כי אותו אדם לא יטרח לנסוע לבני ברק בכדי לשאול, על כן המתנתי עד עתה, לאחר תפילת כל נדרי כאשר הנני יודע ששוב גם אם ירצה אין לו שום אפשרות לשאול, ואזי אני כבר מחויב לפסוק לו הדבר...

"לעולם יראה הדיין" - האדם הוא דיין עצמו

בשולי הדברים יש להוסיף את אמרתו של הגאון רבי ישראל סלנטר זצ"ל על מה דאיתא בגמרא במסכת סנהדרין (דף ז.) "לעולם יראה הדיין כאילו הגיהנם פתוחה מתחתיו", שזה לא נאמר רק לדיינים השופטים בין אדם לחבירו אלא גם על בחירת האדם המשמש דיין ושופט לעצמו האם לעשות טוב או רע, ואף שופט את דרכיו צריך זהירות רבה וכובד ראש. 

דבריו של רבינו יונה זצ"ל

ונסיים עם ביאורו של רבינו יונה זצ"ל על המשנה באבות (פ"ד מ"ט): "הגס לבו בהוראה שוטה רשע וגס רוח", מדוע נקט התנא ג' דברים אלו? וזה תורף דבריו:

"שוטה: נקרא שוטה מפני שהוא חכם בעיניו, ואין לך שטות גדול מזה כי תקוה לכסיל ממנו.

רשע: אף על פי שאמר כי הוא שוטה, אין בכלל אותו הלשון שאינו ירא חטא, ועל כן הוצרך לומר שהוא רשע, שאם היתה יראת שמים בו לא היה אץ בדבריו כל כך, כי יודע הוא שהשגגה מצויה היא בבני אדם, וקרוב הדבר לכל אדם לטעות, וגם החכם הגדול ומפולפל.

וגס רוח: אף על פי שאמר שהוא שוטה ולא ירא חטא, עתה מוסיף ואומר כי מתוך גאווה וגסות הרוח וכי רוצה להשתרר לבו, גס בהוראה, כדי שיראו העולם שפוסק את הדין מהרה, ולהראות להם כי הוא חכם וימנוהו שופט ואדון עליהם, וזאת היא מחשבתו הרעה".

וסיים וזה לשונו: "הנה כי שלוש המידות האלה יש בגס לבו בהוראה ומורה מבלי אימה ופחד, המקום ברחמיו יצילנו מהם...".

לצפיה בשיעור מהרב שליט"א: קניין ל"ו - אינו שמח בהוראה - חלק א' (מתוך ב' חלקים).

לכתבה: ריכוז 26 קניני התורה מהספר הנפלא 'תורה דיליה' [חלק א] - לחץ כאן.

למאמר הקודם: קנין ל"ה "ולא מגיס לבו בתלמודו" [לחץ כאן] קנין זה הוא אבן דרך בדרך של בן תורה, ובלעדיו לא ניתן להגיע לכלום. קנין זה נסמך ל: מתרחק מן הכבוד, מפני שמדובר בדרגה לפנים מדרגה, על האדם לדעת: שלא די בהרחקה מכבוד, אלא עליו לבחון עצמו עד שימצא שאפילו בתוך תוכו אינו מתגאה בלימודו, אלא לעולם מחזיק עצמו כקטן שבחכמים, ובזה תמיד ישאר בו הרצון לגדול עוד!

לצפיה בסדרת שיעורים מכבוד הרב שליט"א על מח' קניני התורה - לחץ כאן.