קנין מ"א - "מתיישב לבו בתלמודו"

בביאור קנין זה כלול כמה ענינים יסודיים ביותר שצריך לדעת: להיות מתון בתלמוד ובהבנה ולשקול היטב כל דבר קודם שבא להסיק מסקנה כלשהיא. בפרט כשמדובר במורה הוראה או בדיין שבא לפסוק הדין. בכלל הקנין גם כשמלמד תלמידים או שעוסק בהכנת שיעור בכדי למסרו ברבים עליו להתיישב בדבר ולסדר את הדברים בינו לבין עצמו ועוד

קנין מ"א

"מתיישב לבו בתלמודו"

פתח דבר:

בביאור קנין התורה של "מתיישב לבו בתלמודו" כלולים כמה ענינים יסודיים ביותר שעל כל צורב לדעת: ראשית: על האדם להיות מתון בתלמודו ובהבנתו ועליו לשקול היטב כל דבר קודם שבא להסיק בו מסקנה כלשהיא. בפרט כאשר מדובר במורה הוראה או בדיין שבא לפסוק את הדין. 

בכלל הקנין גם שכאשר האדם מלמד תלמידים או שעוסק בהכנת שיעור בכדי למסרו ברבים עליו להתיישב בדבר ולסדר את הדברים בינו לבין עצמו קודם למסירתם, שחלילה לא תצא טעות מתוך דבריו, ויהיו המה נהירים וברורים לכל שומע.

ועוד יש שפירשו באופן שונה את הקנין של "מתיישב לבו בתלמודו", היינו שהאדם צריך להיות שבע רצון ומרוצה מהנלמד, ועל דרך שאמרו חז"ל במסכת ע"ז (דף יט.) שאין אדם לומד אלא במקום שלבו חפץ, והדברים אמורים הן בבחירת החומר הנלמד והן בצורת ואופן הלימוד.

מה בין "בישוב" ל-"מתיישב לבו בתלמודו"

אך בפתיחת דברינו עלינו לבאר מהי ההבחנה הנכונה בין הקנין של "בישוב" שכבר נתבאר לעיל בארוכה, לבין הקנין הנוכחי של "מתיישב לבו בתלמודו", כי במושכל ראשון נראה ששני הענינים נושאים את אותה כוונה, שעל האדם להתיישב בדעתו בכדי שיוכל ללמוד היטב, וישתדל לסלק כל טירדה ומפריע מעליו בכדי שיבוא למנוחת הנפש וכך יוכל לעסוק בתורה כדבעי.

אבל האמת יורה דרכו ששני עולמות שונים יש כאן, שהרי הקנין "בישוב" נשנה בחלק הראשון של מ"ח הקנינים שענינם ההכנה הראויה במעשה ובמחשבה ללימוד התורה, וזהו גם תוכן הקנין של "בישוב" - שיהיה מיושב בדעתו ויסיר מעליו עוד קודם הלימוד כל דבר המפריע לו לתלמודו, וכך יקנה בנפשו את ההכנה הנדרשת לכך שיוכל לצקת בתוכו דברי אלוקים חיים. 

מה שאין כן הקנין של "מתיישב לבו בתלמודו", שהוא מן הקנינים המאוחרים במשנתנו שעוסקים הם בדרכי הלימוד גופא, ובודאי שבכל הנוגע ללימוד עצמו צריך שלבו יתיישב בתלמודו, דהיינו שיתבונן היטב בדברים עד שישלים בדעתו את בירור הענין ולא ימהר לפסוק, ואפילו לא יוציא מפיו דברי תורה אם לא בדקם מכל הצדדים שאין עליהם שום סתירה או קושיא. 

וכך פירש כאן המדרש שמואל ש"מתיישב לבו בתלמודו" הכונה היא שלומד בישוב דעת ובנחת ולא במהירות, וגם אחר גמר לימודו מתיישב בה. הרי שקנין זה עוסק בשעת הלימוד עצמו ולא בהכנה הנצרכת ללומד.

הענין הראשון - על דרך מה שאמרו חז"ל "הוו מתונים בדין"

וכן פירשו הרבה ממפרשי המשנה שהכונה היא שכאשר נשאל האדם לדעתו בדבר הלכה, לא ימהר להשיב אף אם משוכנע שהוא בקי בדבר אלא יתיישב בדעתו ויעיין בתשובתו. וכן כתב רבינו יצחק מטולידו זצ"ל. ובספר נחלת אבות הוסיף שכעין זה אמרו חז"ל באבות (פ"א מ"א) "הוו מתונים בדין".

ונרחיב מעט את היריעה בחשיבות המרובה של "הוו מתונים בדין" שזהו יסוד גדול בהוראה, וכך נשים אל לבנו את גודל הזהירות שצריך האדם קודם שמוציא מתחת ידו פסק דין או הוראה למעשה. וכבר כתב בפרקי משה שרוב הטעויות שטועים בהם מורי ההוראה הן תוצאה של המהירות.

ויש להוסיף שאין הדברים אמורים רק בפסקי דין למעשה, אלא בכל החלטה או מסקנה לימודית שהאדם כותב או מוציא מפיו שייך הכלל של "הוו מתונים בדין", וכדלהלן.

"בחופזי כל האדם כוזב"

הגר"ח מוולאז'ין זצ"ל ברוח חיים בדברו על קנין דנן ציטט את הפסוק (תהלים קטז, יא): "אני אמרתי בחפזי כל האדם כוזב". 

על כל לומד לדעת עוד קודם שניגש הוא ללימודו, שדברי תורה הם רחבים ממדת ארץ ועמוקים המה מני ים, ולמרות שפעמים רבות מיד כשהחל בלימוד סוגיא חושב הלומד לעצמו שהצליח לרדת לעומקם של דברים, אך לא מיניה ולא מקצתיה, אין אפשרות לעמוד על דברי תורה ולכוין לאמיתה של תורה אלא אם כן האדם מתיישב היטב בדעתו ומתבונן בכל דבר ודבר לשקול בפלס המאזניים שוב ושוב עד שבאמת הדברים נראים ברורים ומחוורים כשמלה, ולעולם אין לדון על פי ה"מושכל ראשון", כי דקויות רבות מתגלות דוקא לאחר שקיים הלומד "הפך בה והפך בה".

אין אדם שהשיג דבר מן התורה על בוריו

וכבר כתב החתם סופר זצ"ל בספרו תורת משה (פ' דברים): שאף אחר שנים של עמל ויגיעה אין אנו מבינים שום דבר מהתורה על בוריו כי עמוק עמוק הוא מי ימצאנו, ואין בנמצא אדם שזוכה לעמוד על סוף דעת התורה. 

והדברים ק"ו במי שלא עמל ויגע אלא רק החל בלימודו, הכיצד יבין שמועה? 

ובפרט אם מדובר בחידוש להלכה, או כשהלומד בא להעמיד חילוק בין שני נושאים, כמה צריכים לדקדק ולהתיישב בדבר שאכן אומר הוא דברים נכוחים לאמיתה של תורה ואין אלו סברות כרס בעלמא. 

כמו כן הדבר מצוי שבאים לומר "פשט" בדברי אחד מרבותינו הראשונים כמלאכים זצ"ל, הרי יש להיזהר ולהקפיד מאוד שלא להעמיס בדבריהם מה שברור שאינו כוונתם כלל.

נמצינו למדים מה נכבדים הם דברי תורתנו הקדושה אשר יש ללומדם כמונה מעות במתינות וביישוב הדעת.

תורה לשמה - לשם אמיתה של תורה

ולפי זה מה יומתקו הדברים שכתב בספר חשב האפד (קנין מ"ד) שהרי על מה שהפליגו חז"ל במקומות רבים בענין הנשגב של "לימוד תורה לשמה", וכל המפרשים פירשו פירושים שונים זה בכה וזה בכה מהי אותה "תורה לשמה", וכתב בספר הנ"ל שמונחת כאן כוונה נוספת: שהלומד תורה צריכים להיות כל חושיו ומעייניו נתונים במטרה לכוין בכל דבריו לאמיתה של תורה, והיינו "לשמה" לשם ה"תורת אמת", שבכל דיבור שמוציא מפיו או כל פסק הלכה שיוצא מתחת ידיו יקלע השערה ולא יחטיא מן האמת.

וכבר ידועה אמרתו של הגר"ח מוולאז'ין זצ"ל, דאצלינו החידוש הגדול ביותר הוא להבין את דברי רבותינו הראשונים זצ"ל בכל מקום על בוריים ועל אמיתתם.

"על ידי החימוץ וההמתנה יוסיף סברה על סברתו"

ועל דברי המשנה באבות (פ"א מ"א) "הוו מתונים בדין", מה יאה ונאה להביא את דברי הרבינו יונה זצ"ל שכך פירש: "למורים הוראות ולפוסקים את הדין אמרו, לבל יסמכו במחשבה ראשונה, אך בהמתנה גדולה ובעיון הדין, לבל יטעו בשיקול הדעת. כי כל אדם הממהר להורות נקרא פושע, ואף על פי שחשב לומר האמת, אין זה שוגג אך קרוב למזיד הוא, אשר לא נתן בלבבו לומר: לבב הנמהרים לא יבין דעת, כי הטעות בכל אדם דבר מצוי הוא.

ועל ענין זה אמר שלמה המלך ע"ה (משלי כט, כ) "חזית איש אץ בדבריו תקוה לכסיל ממנו". לכן האדם המורה יש לו לישא וליתן בדבר ולהחמיץ המחשבה ולהשהותה, כענין שאמרו (סנהדרין דף לה.) "מחמיצין את הדין" שעל ידי החימוץ וההמתנה יוסיף סברה על סברתו ופלפול על פלפולו עד שידין דין אמת לאמיתו, כי במחשבה השניה יראה מה שלא ראה בראשונה".

הגר"י סלנטר זצ"ל - כל אדם הוא דיין לעצמו!

ובנותן טעם בזה להוסיף את דברי הגאון רבי ישראל סלנטר זצ"ל: יש לעורר מה הטעם שחז"ל פתחו את דבריהם בריש מסכת אבות בהוראה זו של "הוו מתונים בדין" הרי לכאורה אין ההוראה אמורה אלא ליושבים על מדין ואינה נוגעת כלל לפשוטי העם?

בהכרח נשמע מכאן, הפטיר הגר"י סלנטר זצ"ל, כי כל אדם באשר הוא בכל מעשה ממעשיו הינו דיין לעצמו, וגם הוא בכלל ההוראה "הוו מתונים בדין"!

ולכן מוטלת עלינו האחריות להתיישב בדעתנו ולדון בכובד ראש קודם כל מעשה ומעשה במתינות רבה האם הגון הדבר או שמא לא, כי על דבר זה בא מאמר אנשי כנסת הגדולה: "הוו מתונים בדין"!

וכבר מפורסם מאמר החכם: "פרי המהירות החרטה"!

"כי אקח מועד אני מישרים אשפוט"

ואפשר להמליץ את הדברים (עי' ספר אהבת ישראל) על הפסוק (תהלים עה, ג) "כי אקח מועד אני מישרים אשפוט", - "כי אקח מועד" היינו שאקדיש זמן לשפוט כל דבר במתינות ולא במהירות, אזי - "אני מישרים אשפוט" - כי בזכות הפעלת שיקול הדעת זוכה האדם לשפוט "מישרים" - דין ישר.

"אמור לחכמה אחותי את"

והנה יש לידע שכל מה שלומד אדם, צריך לשאוף שיהיו אצלו הדברים ברורים כשמש, וישתדל שלא ישאר ברעיונו אפילו צל של ספק, וכך למדים אנו מדברי הגמרא במסכת סנהדרין (דף ז:): "דרש רבי יאשיה ואיתימא רב נחמן בר יצחק: מאי דכתיב (ירמיה כא, יב) "בית דוד כה אמר ה' דינו לבקר משפט והצילו גזול מיד עושק", וכי בבוקר דנין וכל היום אין דנין? אלא אם ברור לך הדבר כבוקר אמרהו ואם לאו אל תאמרהו. רבי חייא בר אבא א"ר יוחנן מהכא (משלי ז, ד): "אמור לחכמה אחותי את", אם ברור לך הדבר כאחותך שהיא אסורה לך אמרהו ואם לאו אל תאמרהו".

מדברי גדולי רבותינו האחרונים זצ"ל בהקדמתם לספרם 

ובפרט הדברים אמורים כאשר מחבר מוציא את ספרו לאור הרבה יש לו לשקול בפלס כל משפט ותיבה שלא תצא חלילה תקלה תחת ידו, וכך נהגו רבותינו הגדולים זצ"ל לפני רדת גיליונות ספרם אלי דפוס.

ונביא לדוגמא את דבריהם של שנים מגדולי רבותינו האחרונים זצ"ל בהקדמתם לספרם.

המהרש"ל זצ"ל בהקדמת ספרו "ים של שלמה" (ע"מ גיטין) כותב בין השאר: "ושמתי לבי לתור בחכמה ולחקור אחר שורש הענין, והעבודה שלפעמים שבוע אחד ישבתי משתומם בדמיון השכל עד שיגעתי ומצאתי שורש הענין, ואז כתבתיו בספר".

ורבינו בעל הש"ך זצ"ל כותב בהקדמתו: "אף כי באמת ובתמים טרחתי טרחות הרבה וכמה יגיעות יגעתי, לא עסקתי בשום עסק אחר, לא נתתי שינה לעיני ותנומה לעפעפי שנים רבות, עד אשר הוצאתי מכח אל הפועל מחשבתי, ובררתי ושקלתי הכל בכף מאזנים וחזרתי על כל צדדים וצדי צדדים לא פעם אחת ושתים כי אם מאה פעמים ואחד עם חברים חשובים אהובים חביבים וערבים המקשיבים לקולי. ומי שלא היה אתי עמי במחיצתי לא יאמין כי יסופר לו מגודל התלאה שהיתה עלי בחיפוש בים התלמוד והפוסקים, עד כי העמדתי הכל על בוריו"...

רואים אנו כיצד דקדקו רבותינו גדולי האחרונים זצ"ל בדבריהם. נדגיש רק כמו שהבאנו מהגאון רבי ישראל סלנטר זצ"ל: כל אדם הן במעשיו הן בדיבוריו הרי הוא דיין לעצמו, וזוהי הנהגה ראויה שיבור לו האדם הן בלימודו הן בקיום המצוות, לעולם יש לו להתיישב ולעתים לעשות דברים ב"מחשבה שנייה", וכך יוכל להפיק את המירב מעצמו בכל דבר ודבר, ובזה בכוחו לגרום לנחת רוח גדול יותר להשי"ת.

מצוה דאורייתא מול שימוש ת"ח...

המחשה חיה להנהגה זו סיפר הגאון רבי שלום שבדרון זצ"ל על רבו הגאון רבי לייב חסמן זצ"ל.

היה זה כאשר נכנס אל חדרו של הרבי זצ"ל אחד מבחירי בני הישיבה לשיחה בעניני מוסר ויראת שמים. הרבי זצ"ל, אשר הכיר נפש תלמידיו והיה מכה על קודקודם גדל גדל, רצה לחנך את אותו תלמיד וללמדו באופן מעשי עד כמה נחוצה המתינות וההתבוננות בטרם מוציאים מעשה טוב אל הפועל... לפיכך, הצביע על כוס ריקה שעמדה על שולחנו, וביקשו גש במטותא לרבנית ובקש ממנה למזוג עבורי כוס תה.

אותו תלמיד, קפץ כמובן על ההזדמנות "לשמש את רבו", תיכף ומיד נטל את הכוס בידו, ופנה לצאת לדרכו אל המטבח אלא שעד שהגיע אל המטבח, גילה כי הרבי זצ"ל כבר הקדימו, ועתה עמד מולו בשאלה: תלמידי היקר, לשם מה הינך עושה מעשה זה?...

בתחילה, ניסה הבחור להשתמט מלהשיב, אולם הרבי זצ"ל לא הניח לו שום פתח להתחמקות...

בסופו של דבר, לא נותרה לתלמיד כל ברירה כי אם להשיב בשפה רפה כי כוונתו היתה לקיים מצות "שימוש תלמידי חכמים" ובכן, כך בדיוק סבר הרבי זצ"ל שישיב אותו תלמיד, ולשם כך שאל את שאלתו...

כעת, מיהר ליטול את הכוס מתלמידו וללמדו פרק בהלכות מתינות והתבוננות... וכך אמר לו רבי לייב זצ"ל: ראה! הנה נקרתה בפניך ההזדמנות לקיים מצות "חסד" דאורייתא, מצוה אשר אין לגביה כל ספק, שהרי כאשר אדם חולה וזקן מבקש למזוג לו כוס תה, הרי זה חסד למהדרין... והנה ראה מה רצית לעשות לוותר על מצוה גדולה זו, ולהחליפה במצות "שימוש תלמידי חכמים"... 

הנה כי כן, זו מהותה של מדת המתינות, נדרשת התבוננות מתמדת מכל אחד מאיתנו לפני כל מעשה ומעשה שעושים, אפילו קודם שעושה מעשה אשר ללא כל ספק הינו חיובי ונכון לעשותו גם כאן יש מקום למחשבה!

הענין השני - סידור הדברים קודם שמלמד לאחרים

ובתפארת ישראל פירש קנין זה של "מתיישב לבו בתלמודו" באופן אחר, שכאשר הרב מלמד לאחרים מתורת ה' בדרשותיו, צריך מתחילה להתיישב היטב בלבו לסדר את הדברים דבר דבור על אופנו בכדי שהשומעים יבינו את הנאמר, ולא יהיה לריק עמלו.

וכן מצינו אצל הקב"ה בעצמו כביכול כמבואר במדרש רבה (שמות פ"מ, א): "אמרי רבנן: צריך אדם להיות נוטל משל מהקב"ה לומר פרקו (בינו לבין עצמו) או אגדתו או מדרשו בשעה שהוא מבקש לאמרם בציבור. לא יאמר הואיל שאני יודע בו יפה כשאכנס לדרוש אני אומר. אמר רבי אחא: מן האלוקים אתה למד. כשביקש לומר תורה לישראל אמרה ד' פעמים בינו לבין עצמו עד שלא אמרה לישראל, שנאמר (איוב כח, כז) "אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה" ואחר כך "ויאמר לאדם". וכן (שמות כ, א) "וידבר אלוקים את כל הדברים האלה" ואחר כך "לאמר לישראל".

"אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה"

וכעין זה מבואר גם במדרש תנחומא (פ' יתרו טו): "למדך תורה שאם תהיה בן תורה לא תהא רוחך גסה לומר דבר לפני הציבור עד שתפשוט אותה בינך ובין עצמך שנים שלושה פעמים. מעשה ברבי עקיבא שקראו החזן ברבים לקרות בספר תורה בציבור ולא רצה לעלות, אמרו לו תלמידיו: רבינו לא כן למדתנו "כי היא חייך ואורך ימיך" ולמה נמנעת מלעלות?

אמר להן: העבודה לא נמנעתי לקרות אלא על שלא סדרתי אותה פרשה שנים שלושה פעמים, שאין אדם רשאי לומר דברי תורה לפני הציבור עד שיפשוט אותו ב' ג' פעמים בינו לבין עצמו. שכן מצינו בהקב"ה שהוא נותן מענה לשון לכל הבריות, והתורה גלויה לפניו ככוכב אחד, וכשבא ליתן אותה לישראל כתיב בו "אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה" ואחרי כן "ויאמר לאדם".

כאן המקום לציין שדברי המדרש הללו הובאו להלכה במשנ"ב (סימן קלט ס"ק א'), ואיתא שם שאפילו מי שקראוהו לעלות לקרוא בתורה, אם לא סידר בינו לבין עצמו הפרשה פעמים שלוש אז לא יעלה לקרוא, וענין זה אסמכוהו חכמים אקרא דכתיב (איוב כח, כז) "אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה". 

וכדברים האלה איתא גם בזהר הקדוש בהקדמה (דף ה.): "ואיהו אסתכל בה זמנא ותרין ותלתא וארבע זימנין ולבתר אמר לון", כלומר: הקב"ה הסתכל בהתורה פעם ושתים ושלוש וארבע פעמים, ואחר כך אמר אותה ע"ש.

מ"חוקת התורה" לסדר הדברים ב' או ג' פעמים

ובשו"ת תורה לשמה (סימן צה) נשאל בעל ה"בן איש חי" זצ"ל באחד שקראוהו לעלות להפטיר בתורה ולא עלה כיון שלא סידר את הפרשה של המפטיר מקודם, ופחד לעלות פן יטעה הרבה בקריאתו, ואף על פי שהדרך לסייע בלחש להקורא הוא לא סמך על זה ולכן לא עלה. ושאל אותו אדם אם יש בזה איזה חשש ממה שאמרו רבותינו ז"ל שיש דברים המקצרים ימיו של אדם ואחד מהם הוא מי שקראוהו לעלות לס"ת ולא עלה. 

והשיב בעל ה"תורה לשמה" זצ"ל על סמך דברי המדרש תנחומא הנ"ל, וז"ל: "והדברים ק"ו לנידון דידן, שהרי רבי עקיבא קראו החזן ברבים, וגם עוד ודאי הוא היה יודע לקרות ולא יטעה כלל אף על פי שלא סידר אותה מקודם, ועם כל זה מאחר שכן הוא חוקת התורה שאין אדם רשאי לומר דבר לפני הציבור עד שיפשוט אותו ב' וג' פעמים בינו לבין עצמו לכן גם הוא לא שינה. ואם כן כל שכן בנידון דידן שזה האיש יודע בעצמו שודאי יטעה דהא ודאי דאין עליו שום חשש ממה שנמנע לעלות, דאדרבה כך היא חובתו שצריך להימנע בכה"ג". 

וברצוני להביא בזה מהנהגות ומאמרות רבותינו זצ"ל אשר מימיהם אנו שותים, נתבונן נא בדרכיהם ונלמד כיצד אמורה להיראות הכנת שיעור העתיד להימסר לרבים.

יש המכינים חצי שעה ומדברים ארבע שעות...

הרב מבריסק זצ"ל רגיל היה לומר: ישנם אנשים המכינים שיעור תוך חצי שעה ומדברים ארבע שעות, אולם הוא מדרכו להכין את שיעורו במשך ארבע שעות כשבפועל מדבר הוא כמחצית השעה! 

וכן אמר בנו הגאון רבי מאיר סאלאווייציק שליט"א שאביו הגרי"ז זצ"ל התבטא באוזניו שלפני כל סברא שהוא אומר בשיעורו, בודק הינו אם אין סתירה לסברא זו בכל סדר קדשים...

דרך הכנת השיעור של הגאון רבי שמעון שקאפ זצ"ל

נשתמרה בידינו עדות מהגאון רבי זלמן רוטברג זצ"ל ראש ישיבת בית מאיר איך נראתה הכנת השיעור של ראש ישיבת גרודנא הגאון רבי שמעון שקאפ זצ"ל, וכה היו דבריו:

בני משפחה של רבינו זצ"ל סיפרו לי על שעת הכנת השיעור. הוא היה מכין את השיעור בלילות, והיה רגיל באותן שעות לעשן הרבה, בשעות הבוקר היו מוצאים בצלחת שעל שולחנו כמה זנבות של סיגריות, ומאפו היה נוטף דם מרוב מאמץ! 

דרך הכנת השיעור של הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל

בספר מח ולב מתואר בפרוטרוט איך התנהלה הכנת השיעור אצל הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל ראש ישיבת מיר:

"ההכנות לשיעור היו מתואמות ומפורטות. לפני השיעור, כשהיה חוזר עליו, היה אומר לעצמו: "את זה אומר כך, ואת זה אומר כך..." בקול רם היה חוזר על הצורה בה עליו לומר קושיא זו או סברא אחרת...

פעמים לא נחה דעתו והיה משנה את האופן בו התכונן לומר את דבריו... מראש חישב מתי להגביה את קולו ומתי להנמיכו, מתי להשאר על עמדו ומתי לנוע על פני הבימה.

מראש ידע היכן עליו להדגיש את דבריו בהלמות יד על הסטנדר ומתי עליו להשתתק לרגע ארוך כדי להניח לשומעים לעכל את דבריו וכדי לעורר מתח וענין"...

וחתנו הגאון רבי נחום פרצוביץ זצ"ל היה נוהג לומר: "עד יום ששי מכין אני את השיעור שברצוני לומר, ומיום ששי ועד יום ראשון - מועד מסירת השיעור, עמל אני על כיצד למוסרו לתלמידים"...

כך הכינו גדולי הדור שיעור!

אם לא מכינים לא אומרים!...

סיפרו תלמידיו של הגאון רבי משה שמואל שפירא זצ"ל ראש ישיבת באר יעקב: הראש ישיבה זצ"ל היה מקפיד מאד להתכונן היטב לפני כל שיעור, בין אם המדובר בשיעור יומי או בשיעור כללי, ואם אירע שלא הכינו כראוי סמוך ונראה למועד מסירתו, השיעור לא היה נמסר, אף כשנושא השיעור היה על המסכתות הישיבתיות אותן למד על בוריין עשרות פעמים לפחות, לא נאות להתפשר: "אם לא מכינים - לא אומרים"!! היה מסכם בקיצור.

יום שלישי - היום של ה"שיעור כללי"

עוד העידו תלמידיו של הגאון מרן הרב שך זצ"ל: מסכת שלימה של הנהגה מופלאה בענין זה זכינו לראות אצל זקן ראשי הישיבות מרן הרב שך זצ"ל, ידוע הדבר לכל מי שרק בא אתו במגע כי הציר המרכזי אשר עליו סבב כל השבוע, היה היום הגדול שנכפל בו כי טוב יום שלישי בשבת, היום בו מסר את ה"שיעור הכללי" בישיבה.

משרק יצאה לה השבת כבר נתון היה ראשו ורובו בסוגיא החדשה, עליה ידון בדבריו בשיעור, ומיום שני משעות הצהרים, כבר היה כמעט בלתי אפשרי להיכנס אליו להתייעצות. 

וכך התבטא פעם ראש הישיבה זצ"ל על עצמו: "כבר ביום שני אני כולי תפילה שהשיעור יצליח, הרי זו אחריות עצומה".

ובלילה - אור ליום שלישי היה מסתובב בחדרו כארי בסוגר הלוך ושוב. בודק את השיעור על כל צדדיו ופרטיו, סותר ובונה, מקשה ומפרק עד שנחה עליו דעתו כיצד היא הצורה המדוייקת בה ימסור את השיעור. ובבקרו של יום שלישי לאחר תפילת שחרית בישיבה היה יורד למקוה טהרה והיה אומר בכוונה עצומה פרקי תהלים כדי שהשיעור יעבור בהצלחה.

אכן כך גדול הדור מתכונן לשיעור!

"אין מדרכי להגיד בשיעור דבר שלא הכנתי מראש"

ומוסר השכל מיוחד מה חשיבותה של ההכנה למסירת השיעור, יש ללמוד מהעובדה הבאה (עי' ספר פניני רבינו יחזקאל):

הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל הוזמן לכולל הרבנים דגייטסהד בכדי למסור שיעור לפני הלומדים. בשיעור שהתקיים הזכיר הגר"י אברמסקי זצ"ל חילוק למדני בשם רבן של ישראל הגאון רבי חיים הלוי זצ"ל. 

היה שם בין השומעים צורב אחד דאורייתא הוה קמרתחא ביה, ויען וישא קולו ויאמר באמצע השיעור: "והלא בגמרא במסכת שבת מבואר להדיא דלא כהחילוק הנ"ל!" (במאמר המוסגר נציין כי בשיעורו של הגר"י אברמסקי זצ"ל נהוג היה שאין שואלים באמצע השיעור אלא רק אחריו). 

פנה אליו הגר"י אברמסקי זצ"ל ואמר לו: "ובכן דע לך, הקושיא הזו על רבי חיים זצ"ל מהגמרא שהזכרת ידועה גם לי, ויש לי ב"ה מהלך כיצד ליישבה שלא תהיה מדברי הגמרא סתירה ליסודו של הגר"ח זצ"ל, אלא שכאשר הכנתי את השיעור הזה לא היה בדעתי לדבר מנקודה זו, וממילא לא הכנתי לעצמי במחשבתי את המילים המתאימות להסברת התירוץ שלי, ואין מדרכי להגיד בשיעור דבר שלא הכנתי מראש את תוכנו או אפילו את אופן הגדתו, ועל כן אינני יכול כעת לומר את תירוצי על קושייתך, אלא רק בפעם אחרת כאשר יהיו לי הדברים מוכנים מראש"!

"בשעה וחצי מכינים שיעור"?

וראיתי בספר דרכי החיים, מעשה שהיה: מגיד שיעור בישיבה בא לתנות את צערו וחולשת דעתו אצל הגאון רבי מיכל יהודה ליפקוביץ זצ"ל, וסיפר לו שמגיד שיעור מחבריו סיפר לו לתומו שמצליח הינו להכין שיעור בכל יום כשעה וחצי לפני אמירתו לתלמידיו, ואילו הוא עצמו יושב כל יום ועוסק בהכנת השיעור עד השעה שלוש לפנות בוקר, ומחשבה עלתה בלבו שמא אינו מוכשר למסור שיעורים לתלמידים ואולי עליו למצוא תפקיד אחר.

כששמע ראש הישיבה זצ"ל את דבריו התבטא בחריפות רבה: "צריך לזרוק את המגיד שיעור הלזה מהישיבה, מה זה אמור להביע ששעה וחצי מכינים שיעור, כנראה הוא אומר כמה קושיות וכמה תירוצים ודי לו בכך, כי אילו הוא היה מלמד את הסוגיא, כל היממה לא היתה מספיקה לו"!

ומהנהגת הגדולים הללו רואים אנו בחוש מה נכבדה היא העבודה של הכנת שיעור ואיזו חשיבות עלינו לייחס למסירת השיעור באוזני התלמידים. וזו כוונת התנא "מתיישב לבו בתלמודו" לפירושו של בעל התפארת ישראל זצ"ל.

"הוו מתונים בדין" לעומת "אמור לו מיד"

וכאן המקום לשאול שאלה גדולה, הרי מצד אחד הארכנו והבאנו מקורות רבים בענין של "הוו מתונים בדין", מה גודל חובתו של האדם להיות מיושב בדעתו הן בפסקי דין והוראה, הן במסירת השיעור לתלמידים, ואפילו בכל מעשה ומעשה של האדם. ויש לעיין הרי אמרו חז"ל במסכת קדושין (דף ל.): "ת"ר "ושננתם" - שיהיו דברי תורה מחודדין בפיך שאם ישאל לך אדם דבר אל תגמגם ותאמר לו אלא אמור לו מיד"! הרי שמצינו כאן הנהגה הפוכה שיש לענות ולהשיב מיד ללא הכנה נצרכת, והתמיהה עולה, "מתינות" מה תהא עליה?

הסבר הדברים אפשר ללמוד מהנהגתו ודבריו של רשכבה"ג מרן החתם סופר זצ"ל, ידוע שדרכו בקודש היתה שהיה משיב לכל פונה ועטו עט סופר מהיר והיה יושב וכותב במהירות עצומה ומשיב ב"חמורי חמורות" בכל מקצועות התורה בארבע חלקי שו"ע, ועשרות אלפי תשובות השיב בימיו לכל דורש מכל קצווי תבל.

וכבר שאלוהו על כך הרי חז"ל אמרו "הוו מתונים בדין", ושיבחו הם את המחמיץ את הדין בקרבו.

"ואינו נבהל להשיב" - שני פירושי אמת

והוא עצמו הסביר את הענין בכתב יד קדשו (ראה בהקדמה לשו"ת חת"ס חלק יו"ד): ..."דע מה שאמרו חז"ל באבות (פ"ה מ"ז) "ואינו נבהל להשיב", כונה הפשוטה שאל ימהר להשיב, על דרך דכתיב (משלי יח, יג) "משיב דבר בטרם ישמע איולת היא לו וכלימה". אך הרמב"ם ז"ל פירש להפך, "אל תהי נבהל להשיב" שלא יבהל וישתומם כשעה חדא עד שמשיב, כי אם השב ישיב חיש להראות להמקשה טעותו ושגיונו.

ואומר אני, כי שני הפירושים אינם סותרים זה את זה, ושניהם נשואים בנושא אחד, כי בביתו ובחדרי מדרשו יעיין היטב ואל ימהר להחליט שום סברא, רק יחמיץ כל דין ודין עד שיהיה ברור ונקי כסולת נקיה, ואחר כך יניחם בחדרי מוחו ומחשבתו למען יהיו מוכנים לפניו ביום שיבוא אחד לשאול או להקשות, אל יבהל ואל ישתומם אך ישיב מיד, ולא נקרא בזה "משיב דבר טרם ישמע" אחרי כי כבר עיין בזה היטב בבית מדרשו, ולא המציא הדבר עתה".

יוצא לנו איפוא מדברי החתם סופר זצ"ל שאין כאן שום סתירה. כי מה שמצינו כי ההנהגה הראויה היא שיהא "אינו נבהל להשיב" שלא ימהר להחליט בדבר לפני שמתיישב היטב בדבר ובמתינות, מדובר על הזמן שיושב ספון בבית מדרשו ולומד הוא בינו לבין עצמו. 

ואז הוא העת הנכונה לשקול היטב שוב ושוב את כל הצדדים ואת כל החילוקים, ולחשב שוב ושוב את כל השיטות והנפק"מ ביניהם והעולה אליבא דהלכתא מהן, ואף עליו להעלות במחשבתו כל היכי תימצי אשר נפקא מלימודו אף שאינה מפורשת אך עלול הוא להישאל על זה, וכל זה מדובר בין בלומדו ש"ס ובין בלומדו שו"ע, לכן אופן הלימוד צריך להיות שלא יהא "נבהל להשיב". ומי שלומד בצורה בהירה וברורה כזו עד שהדברים נחקקים בתוך לבו ללא ספיקות, גם כשתעלה על שולחנו השאלה כיון שהוא כבר עמד עליה בעת לימודו הרי יש לו את התשובה כמונחת בכיסו ולא ישתהה אפילו רגע מלהשיבה! 

זוהי עומק כוונתם של חכמינו ז"ל: "ושננתם" - שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך שאם ישאל לך אדם דבר אל תגמגם ותאמר לו אלא אמור לו מיד! הפלא ופלא!

תגובת החזו"א זצ"ל - "כבר למדתי את הענין לפני עשרים שנה"... 

ואכן כך היתה דרך לימודם של גדולי ישראל, וכפי שמסופר על רבינו החזון איש זצ"ל שהיה לומד מלכתחילה כל דבר הלכה למעשה, וידוע שכשהגיעה לפניו השאלה אודות תאריך היום ביפן איך ראוי לנהוג שם לענין כל מצוות התורה, פסק החזו"א זצ"ל את ההלכה מיד באומרו: "כבר למדתי את הענין הזה לפני עשרים שנה"...

תשובותיו הבהירות והמהירות של הגרי"ש אלישיב זצ"ל

וכן ראינו בעינינו אצל הגרי"ש אלישיב זצ"ל שהיה עונה לאלתר על כל שאלה שבאה לפניו בזריזות עצומה ועם זאת בבהירות נפלאה. מפני שגם אופן לימודו מלכתחילה היה בצורה כזו שהיה מצייר לעצמו את כל האפשרויות שעלולים להימצא וכך נפסקה הלכה כבר בעת לימודו בינו לבין עצמו במתינות וביישוב הדעת.

לכן כשבאו לפניו ושאלוהו, אין כל פלא בכך שנהג לענות ולפסוק את הדין מיד ובלי להשהות כלל, כי אחר שנחקק הדין בלבו כבר אינו נבהל מלהשיב.

ויסוד זה מובא בשם החפץ חיים זצ"ל גם לענין מעשי האדם, שאף שאין לאדם להיות נמהר ופזיז במעשיו, אך אם שקל את המעשה אשר יעשה במאזני השכל הישר ומצאו לנכון וראוי לעשותו, בל יחמיץ הדבר ויזדרז לעשותו בלא דיחוי זמן כלל.

מתינות אינה סתירה לזריזות

ועל פי נתיב דרכנו נאמר שבאופן כללי מידת הזריזות אינה עומדת בסתירה כלל למידת המתינות, כי המתינות מקומה הראוי קודם שבא האדם לכלל החלטה והכרעה, אז יש לו להיות מתון ולשקול היטב כל הצדדים בלי לעשות שום מעשה בחיפזון ובהלה, אבל אחרי שכבר הכריע בדעתו מה ראוי ומה נכון, כאן מקומה של מדת הזריזות להוציא הדבר מן הכח אל הפועל ללא שהייה כלל.

מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה

אפשר להמליץ בענין זה מה שכתב רש"י זצ"ל על הפסוק (שמות יב, יז) "ושמרתם את המצות", והביא שם מהמכילתא שכדרך שאין מחמיצים את המצות כך אין מחמיצים את המצוות, "מכאן אמרו: מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה, אלא עושה אותה מיד", ובדייקא אמרו מצוה הבאה לידך, שכבר הכריע בה והגיעה לידי עשייה - אל תחמיצנה אלא עשה אותה מיד.

ועל דרך זה כתב בספר משנת חכמים בהסבר שני מקראות הנראים במבט ראשון כסתרי אהדדי: כתוב אחד אומר (משלי כט, כ): "חזית איש אץ בדרכיו תקוה לכסיל ממנו", וכתוב אחר אומר (משלי כב, כט): "חזית איש מהיר במלאכתו לפני מלכים יתייצב". 

וליישב המקראות יש לומר כך: חילוק גדול יש בין קודם שגומר הדברים בדעתו שאז אם ממהר במלאכתו ודאי יכשל בדבר, ועל זה נאמר "תקוה לכסיל ממנו", אמנם אחרי שהסכים והחליט ושקל שטוב הדבר ונכון לעשותו, על זה נאמר ש"איש מהיר לפני מלכים יתייצב".

היוצא מדברינו: אין כל סתירה בין מדת המתינות למדת הזריזות אדרבה משלימים המה האחת את רעותה, והחכם ישכיל איך ומתי לעשות שימוש נכון בכל אחד משתי תכונות חשובות אלו.

הענין השלישי - שילמד במקום שלבו חפץ!

פירוש נוסף נאמר בקנין זה של "מתיישב לבו בתלמודו", וכך ראיתי שמובא במסכת אבות עם בבלי וירושלמי: לעולם יהא לימודו שהוא עוסק בו נוח ומקובל ללבו, ועל דרך שאמרו חז"ל במסכת ע"ז (דף יט.): "אמר רבא: לעולם ילמוד אדם במקום שלבו חפץ, שנאמר (תהלים א, ב) "כי אם בתורת ה' חפצו", וכבר כתב רש"י זצ"ל (ד"ה ממקום שלבו חפץ) וז"ל: "לא ישנה לו רבו אלא מסכת שהוא מבקש הימנו, שאם ישנה לו מסכת אחרת אין מתקיימת לפי שלבו על תאותו".

מבואר מדברי רש"י זצ"ל יסוד עצום אשר ראוי לשננו: כדי שהלומד יזכה להצליח בלימודו צריך שתהיה לו תאוה וחשק ללימוד, ושיהיה שבע רצון ממה שהוא לומד. והטעם: כי אז לבו נפתח והוא מבין יותר טוב את הנלמד וכן זוכרו בבהירות רבה יותר, וזהו שאמרו "מתיישב לבו בתלמודו".

לעיתים על האדם להפוך את לימודו ל"לבו חפץ"

ונראה לעניות דעתי לומר שמונחת כאן כוונה נוספת, שהרי בהתחשב במגבלת הזמן והמקום לא תמיד אפשרי הדבר ללמוד מה שחפץ בו, כגון שהכריע ראש הישיבה שכל בני הישיבה ילמדו מסכת אחת או כל ענין אחר באופן שאין הוא מרוצה כל כך מאותו לימוד כי במחשבתו תחילה היה בדעתו ללמוד דבר אחר, גם אז נאמרה ההוראה "יתיישב לבו בתלמודו" - היינו שמתפקידו ליישב את לבו להיות חפץ בלימוד על ידי הכרה וידיעה שהכל תורה נאמנה מאת ה' ו"פיקודי ה' ישרים משמחי לב", וכך כל מה שילמד בכלל "תורת ה' חפצו".

והוראה זו נוגעת הרבה למעשה, לדוגמא: בזמן חורף שהוא "זמן ארוך" והחלו ללמוד בישיבה מסכת אשר רק עתה למדה בעיון ואין לו חשק לחזור על הדברים שוב, עליו נאמר: "יתיישב לבו בתלמודו", וישים אל לבו שדברי תורה כל זמן שאתה ממשמש בהם אתה מוצא בהם טעם, ואין בית המדרש בלא חידוש כמבואר במסכת חגיגה (דף ג.). 

וזו עצה נפלאה שישים הלומד אל לבו שלמרות הכל ילמד עם חשק ושמחה כי כך תתקיים המסכת בידו.

דברי חיזוק מרבינו הסטייפלער זצ"ל

ולסיום נביא בענין זה, שני הדרכות מרבינו הסטייפלער זצ"ל (עי' קריינא דאגרתא ח"א עמ' יט, ועמ' כט) וז"ל: "אל תשגיח במה שהלימוד עולה בקושי, אדרבא כל עיקר הקדושה היא על ידי תורה שבאה ביגיעה ובצער, ואמרו חז"ל: "יפה אחד בצער ממאה שלא בצער", לימוד התורה לשם שמים לפי שהיא תורה של הקב"ה, הוא התיקון היותר גדול לכל חטאי העבר ובפרט הלימוד שבא ביגיעה ובהתאמצות זה מכפר כעולה וכקרבן ומתקן ביגיעת התורה כל מה שפגם רח"ל בחטאות הנעורים ה' ישמרנו".

ובמקום אחר כתב: "מי שרוצה לסגף עצמו לשם כפרת עוונות, ילמוד בחזרה על דבר שכבר הוא יודע היטב, דללימוד זה אין לו חשק והוי לימוד הזה לשם שמים ממש והוי גם כן סיגוף".

והנותן את הדברים אל לבו ישתדל תמיד להיות בבחינת "מתיישב לבו בתלמודו", ולימודו תדיר יהיה במקום שלבו חפץ.

 - - - 

לצפיה בשיעור מהרב שליט"א: 'קניין מ"א - מתישב לבו בתלמודו - חלק א' 19.06.2014 (מתוך ב' חלקים).

לכתבה: ריכוז 26 קניני התורה מהספר הנפלא 'תורה דיליה' [חלק א] - לחץ כאן.

למאמר הקודם: קנין מ' "מעמידו על השלום" [לחץ כאן] במאמר זה נבאר; ראשית נבין את הקשר בין מדת השלום לקנין התורה. מדוע לזכות בכתרה התורה דוקא ע"י שמעמידו על השלום. ונתבונן במעלה העצומה של מדת השלום שהפליגו בה חז"ל. וכיצד תתיישב הסתירה לכאורה - שעל האדם לנהוג בדרכי שלום עם הכל וזה אמור גם בלימוד, ומאידך גיסא ידוע הענין ללמוד עם ריתחא דאורייתא ועוד...

לצפיה בסדרת שיעורים מכבוד הרב שליט"א על מח' קניני התורה - לחץ כאן.