צפת - ההכרה בחסדי השם וההודאה עליהם

- - - אין זה התמלול, אלא עיקרי הדברים מהספר 'לכתחילה: השגחה פרטית וקרבת אלקים' (לכתבה על ספריו - לחץ כאן) באדיבות הרב המחבר שליט"א - ישר כחו! - - - 

ספר: 'לכתחילה - השגחה פרטית וקרבת אלקים'

פרק ח: זכירת חסדי ה'

א. - קיימת חובה לזכור את חסדי ה' יתברך ולהתבונן בהם. - רבנו יונה (שע"ת ש"ג אי"ז).

ב. - בכל פעם ופעם שאדם זוכר את חסדי ה' ומתבונן בהם - הרי הוא מקיים מצות עשה מן התורה. - שנאמר: 'וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה' אלוקיך זה ארבעים שנה במדבר, ויאכילך את המן, שמלתך לא בלתה מעליך', ואם קיימת מצוה על האבות לזכור את חסדי ה', ק"ו שיש לזכור את חסדי המקום עלינו. חרדים (מצוות שבלב כג) ושע"ת (ש"ג אי"ז).

ג. - לדעת ה'חרדים' (מ"ע מן התורה פ"ד כ"ב) אחת מעשר זכירות שחייב אדם לזכור בכל יום - היא: זכירת חסדי ה'. - שנאמר: 'וזכרת את כל הדרך אשר...'. (ראה סעיף קודם).

ד. - בכל פעם שאדם מתבונן בגדולת ה' יתברך, הוא מקיים - בנוסף - מצוה מן התורה, שנאמר (דברים ד, לט): 'וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלקים'. - אמונת יהודה.

ה. - קיימת גם חובה תמידית על כל אדם לפרט את הנסים שאירעו לו, ולהודות לה' עליהם. - זוה"ק (פר' בא).

ו. - מטרת בריאת האדם היא: כדי שיתבונן בחסדי ה' ויודה עליהם, בכל עת ובכל זמן, ועל כל דבר ומאורע. 

- שע"ת (פ"ג, יז); חובות הלבבות (הבחינה קלג בהערה). 

יש שהביאו לכך מקור מהתורה: 'לא עברתי ממצוותיך ולא שכחתי'; ופרש"י: 'לא שכחתי מלברכך'. והקשו המפרשים: הלא ברכות הם רק מדרבנן, וביארו, שאין הכוונה לנוסח הברכה, שזה אכן מדרבנן, אלא הכוונה לשבח והודאה לה' שזיכהו ביבול מובחר ובמצוות רבות (ביכורים ועוד).

ז. - מי שהוא בעל 'מעלת הנפש' - הוא משכיל להכיר בטובות וחסדי ה' באופן תמידי. - ראה רבנו יונה (משלי פ"ג פכ"ו). 

בתהלים (יד, ב) נאמר: 'ה' משמים השקיף על בני אדם לראות היש משכיל דורש את אלוקים', ומבאר אחי המהר"ל (בספרו באר מים חיים שמות פט"ו), כי למרות שיש הרבה עובדי ה', יראי ה' ותלמידי חכמים, אבל הקב"ה משקיף לראות היש משכיל הדורש את גדלותו של ה', את חסדיו, את טובו ואהבתו, היש מי ששם לב לחסדיו הטובים והרבים.

ח. - ראוי ונכון לתור אחר חסדי ה' מעת לעת ולהוסיף להודות עליהם, שנאמר: 'ואני תמיד איחל והוספתי על כל תהלתך'. - תדע, שבסיומו של ספר תהלים דוד המלך אומר: 'הללו-יה', תמשיכו עוד ועוד להלל את ה'. אל תסתפקו בכל ההודאות שכבר אמרתם, אלא לנצח 'פי יספר צדקתך כל היום תשועתך'. אחי המהר"ל בספרו באר מים חיים (שמות פט"ו).

ט. - יש להתרגל להתבונן בחסדי ה', הן אלו שנעשו עמו והן אלו שנעשו עם אחרים; וזוהי עצה נפלאה לרכישת מידת הבטחון. - בת עין (במדבר).

י. - אמירת שבחי ה' ונפלאותיו בכל מקום ובכל זמן - מגבירה בתודעתנו את כוחות הבורא שהוא 'כל יכול'. - האמונה והבטחון.

יא. - בעת שאדם מתבונן במעשי ה' הנפלאים - מיד הוא מגלה את ה', ואז נכנסת בלבו אהבה עזה אליו, והוא משתוקק נוראות לדעת את ה' ולהדבק בו. - רמב"ם (תחילת פ"ב מיסודי התורה).

אושרו של המתבונן בחסדי ה'

יב. - האמונה - מושכת ישועות. הבטחון - פועל ישועות. זאת בתנאי שהאדם מרבה להתבונן בחסדי ה' יתברך, מבקש ממנו ומודה לו על אשר גמל עמו. - אמונת יהודה.

יג. - אדם שרגיל להתבונן בחסדי ה', אזי כשמגיעים זמנים קשים, זמנים של הסתר, הוא לא יבעט חלילה, לא יהרהר ולא יתרעם, אלא מיד תכנס ללבו מחשבת 'כל דעביד קודשא בריך הוא לטב עביד'. - אמונה והשגחה.

יד. - מי שרגיל לתור אחר חסדי ה' ולהתבונן בהם - זוכה לשמירה מיוחדת ממרומים.

- בתהלים (קז, מג) נאמר: 'מי חכם וישמר אלה', כלומר: דוד המלך שואל: כיצד יוכל אדם להשמר מכל הפורענויות המנויות לעיל? ומשיב: 'ויתבוננו חסדי ה'', על ידי שיתבונן תמיד בגודל חסדי ה'.

טו. - מי שמשתדל להתבונן בחסדי ה' תמיד - יזכה לראות עין בעין את ישועת ה'. - חוט שני (חובת הלב עכ"ז).

טז. - אדם שאומר 'אשרי יושבי ביתך' שלוש פעמים ביום, ומתבונן בחסדי ה' המופיעים במזמור, ומחדיר לעצמו את הידיעה שיש השגחה פרטית על כל בריה, והפרנסה היא רק ממנו יתברך - 'מובטח לו שהוא בן העוה"ב'. - שיטמ"ק ובן יהוידע, עפ"י ברכות (ד, ב).

יז. - אדם שנעשה לו נס - מתמעטים זכויותיו (רש"י בראשית טו, א, ו-לב, יא). קיימת עצה שלא ינכו מזכויותיו למרות הנס, וזאת על ידי שיזכיר את חסדי ה' ונפלאותיו, באופן שיתקדש שם שמים. - שהואיל ונתקדש שמו של הקב"ה, אז כבר אין מקום לבוא עמו בחשבון ולנכות לו מזכויותיו, שהרי עי"ז נתברר שלא נעשה הנס עבורו, אלא עבור קידוש שמו הגדול. ישועות יעקב (הל' חנוכה סתרפ"ב).

יח. - עיקר מטרת יצירת האדם הוא לכבד את ה' יתברך ולקדשו. - שנאמר (ישעיה מג, ו): 'כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו'. המחלל את ה' ובוזה את דברו - עושה את ההיפך ממטרת היצירה, ואין תקוה לאחריתו. - שע"ת (ש"ג אקמ"ג).

פרק ט: הודיה

א. - ההודיה לה' אינה רק מעלה בלבד, אלא היא חיוב תמידי מדין 'הכרת הטוב' - וכפי שרואים אצל אברהם 'ויקם אברהם וישתחו', ומכאן למדו חז"ל שמודים על בשורה טובה. וצ"ב: הלא באותה שעה היה אברהם אבינו אונן, ואונן – כידוע – פטור מכל המצוות? ומכאן שההודאה לה' היא חיוב תמידי, שכן לעולם אדם צריך להכיר טובה.

- 'שכן חובת כל היצורים לפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו, להודות, להלל...'. - מתוך נוסח 'נשמת כל חי'.

ב. - מטרת היצירה היא: להודות ולהלל - 'אין לנו טעם אחר ביצירה, ואין אל עליון חפץ בברואיו, מלבד שיידע האדם ויודה לאלקיו שבראו'. - רמב"ן (עה"ת פר' בא). וכן אמר ישעיה (מג): 'עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו'. וכן מבואר בריטב"א (ברכות ו, ב) שכל העולם נברא לצורך בני אדם, ובני אדם נבראו להודות לה', ואלו שעושין כן מקיימים העולם, והשאר הן כבהמה שאין עושין הדברים שנבראו בשבילן.

ג. - ההודיה היא גם תכלית העוה"ב - 'יימרון בהון הלל וזימרין ושירין ותושבחן לקודשא בריך הוא, ותו לא מידי'. - מגיד מישרים לבית יוסף (שנת ש"ך פרשת ויקהל). וכך אנו אומרים בתפילת 'ובא לציון': 'ונזכה לחיי העולם הבא, למען יזמרך כבוד ולא ידום, ה' אלקי לעולם אודך'. הנה כי מטרת העולם הבא היא: להודות לה'.

ד. - בעת הגאולה השלימה המועדים יתבטלו, ומה יעשו בהם - יאמרו הלל, זמירות ותשבחות לבורא עולם. - מגיד מישרים (פרק ד).

ה. - אחת הסיבות שבני ישראל נקראים 'יהודים' - היא: משום שתכלית יצירתם להודות לה'. - ראה מדרש רבה (בראשית צח, ו). שפ"א (ויגש תרל"א).

ו. - החילוק המהותי ביותר שבין אדם חי לאדם מת - הוא: 'לא המתים יהללו י-ה, ואנחנו נברך י-ה'. - תהלים (קטו, יז).

ז. - לדעת הרמב"ן (שמות כ, יג) חומרת איסור רציחה - היא: משום שמטרת בריאת האדם היא להודות לה', ועתה, לאחר הרצח, יהיה פחות אחד שיודה.

- ולכן כשנפטר אדם ונחסרה הודאה – מבקשים: 'יתגדל ויתקדש שמיה רבה', כי זו מטרת היצירה. 

ולכן דוד המלך אומר: 'מה בצע בדמי ברדתי אל שחת, היודך עפר, היגיד אמיתך', כלומר: הלא מטרת היצירה היא להודות, וכי בקבר אפשר להודות? הלא 'אין במות זכרך, בשאול מי יודה לך', 'היסופר בקבר חסדך אמונתך באבדון'. כלומר: כל טענותיו של דוד המלך להשאר בחיים היא משום שבקבר אי אפשר להודות. 

וכך מובא במדרש (תנחומא פרשת וזאת הברכה) שבשעה שבא מלאך המוות ליטול את נשמתו של משה רבינו, אמר לו משה: לך מכאן שאני מבקש לקלס לה', לא אמות כי אחיה, ואספר מעשי יה'. 

וכך אנו אומרים כל בוקר בברכת 'אלקי נשמה': 'כל זמן שהנשמה בקרבי מודה אני לפניך'. 

והסיבה שה' לא המית את פרעה מבוארת בתורה: 'בעבור זה העמדתיך למען תספר שמי בכל הארץ'. כי אתה עמדי (הודיה ח"א עק"ע-א). 

ובזה יובן מדוע שמחים בלידת תינוק, הלא לפני שהוא נולד לימדו אותו את כל התורה כולה והוא צפה מתחילת העולם ועד סופו, ואילו לאחר לידתו הוא שוכח הכל והוא מועד לפורענות היצה"ר, וזו ירידה עצומה ממצבו הקודם, ומה יש לשמוח? אך באמת השמחה העצומה היא במה שהוא יכול עתה לקיים את תכלית הבריאה – 'עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו', להודות ולהלל לשבח ולפאר את בוראו. שם.

ח. - דוד המלך מבקש לחיות לשם מטרה אחת: להודות לה' כל זמן שהוא חי - 'לא אמות כי אחיה ואספר מעשי יה'. - תהלים (קיח, יז).

ט. - דוד גם משכנע את ה' שיותירו בחיים מתוך נימוק שרק בעודו חי הוא יכול להודות לה' ולא אם הוא ימות - 'מה בצע בדמי ברדתי אל שחת, היודך עפר, היגיד אמתך' - תהלים (ל, י).

י. - הסיבה היחידה שה' הותיר את פרעה בחיים היא: כדי שיספר את מעשי ה' - 'בעבור זאת העמדתיך בעבור הראותך את כוחי ולמען ספר שמי בכל הארץ' - שמות (ט, טז).

יא. - השמחה העיקרית שיש לבורא עולם - היא: כאשר בני אדם שמים לב להשגחת ה' ומודים לו על כך, וזה תכלית כל המצוות וזאת כוונת היצירה - כלשון הרמב"ן (סוף פרשת בא): 'וכוונת כל המצוות, שנאמין באלוקינו ונודה אליו שהוא בראנו, והיא כוונת היצירה, שאין לנו טעם אחר ביצירה ראשונה ואין לעליון בתחתונים חפץ, מלבד זה שיידע האדם ויודה לאלקיו שבראו'. 

יב. - האוצר הגדול ביותר שקיים - הוא: 'אוצר האמונה', ועל אוצר זה אנו מודים לה' יום יום במילים: 'מודה אני לפניך מלך חי וקיים', על כי 'רבה אמונתך' - על האמונה שיש לנו בך. - רבי יחזקאל אברמסקי (מרבה חיים אמונה עס"ג).

יג. - סדר יומו של אדם מישראל מתחיל ב'מודה אני' למרות שידיו טמאות, כי זהו הבסיס והמהות, זהו היסוד שעליו מושתתת היהדות - הודאה לה'. - ראה דברי אדמו"ר הריי"ץ (היום יום, יא שבט).

יד. - אדם שמשבח את ה' על מאורעותיו ומודה לו עליהם - הרי זה מקדש שם שמים.

מאידך, אדם שמהרהר אחר מעשיו של הקב"ה - הרי זה מיקל בכבוד שמים ומחלל את ה', ועובר על 'דבר ה' בזה'. - ראה ח"ח (הקדמה רשימת הלאוין) בשם היראים.

טו. - עדיפה ההודאה על הבקשה בזה שהבקשה מתמקדת במה שאין, ואילו ההודאה מתמקדת במה שיש. - כשאדם מתמקד במה שאין, הוא לא שלם עם רצון ה', כי הוא רוצה אחרת ממה שה' רוצה, משא"כ כשהוא מודה על מה שיש, רצונו זהה עם רצון ה' וקל לו יותר להגיע לדביקות בה'.

הכרת הטוב

טז. - ה'תשלום' היחידי שאדם יכול לשלם לבורא עולם על חסדיו עמו הוא - להודות לו. - ילקוט שמעוני (תהלים קיח) עה"פ 'הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו' – 'אין לישראל ממה שישלמו להקב"ה אלא הודיה בלבד על כל טובה שהוא עושה להם'.

יז. - חובת הכרת הטוב קיימת בכל עת ובכל זמן, ללא יוצא מן הכלל. - מצינו אצל אברהם אבינו: 'ויקם אברהם וישתחו' – 'מכאן שמודים על בשורה טובה'. וצ"ב: הלא אברהם בהאי שעתא היה אונן, ואונן – כידוע – פטור מכל המצוות, והיה פטור ממצות הודאה? אלא ודאי שמצות הודאה להשי"ת היא חיוב תמידי שיסודה מדין הכרת הטוב, ושייכת גם באונן, כי לעולם יש לו לאדם להיות מכיר בטובה. כי אתה עמדי (הודיה ח"ב עשס"ב).

יח. - בזמן דוד המלך מתו בכל יום מאה נפשות מישראל. היה זה 'כעונש על שלא הודו כראוי על טובותיו של הקב"ה'. - לבוש (מו, א).

יט. - שכחת טובות ה' ואי הודאה עליהם נחשבת לכפיות טובה, ודוד המלך הקפיד על כך במיוחד, שנאמר (תהלים קג, ב): 'ברכי נפשי את ה' - אל תשכחי כל גמוליו'. - מה אשיב.

כ. - 'אין לך קשה לפני הקב"ה יותר מכפיית טובה' תדע, ש'לא נטרד אדם הראשון מגן עדן אלא על כפיית הטובה'. - פרקי דרבי אליעזר (פרק ז).

הליכות והנהגות

כא. - חובה על כל אדם לספר תמיד לפני ה' כל נס, השגחה פרטית, הטבה שה' עשה עמו, ולהודות לו על כך. - זוה"ק (פר' בא דף מא). 

וכ"כ החרדים (פ"ט כ"ג): 'חייב כל אחד מישראל לזכור החסדים שגמלו ה' יתברך מעת שיצרו בבטן'. 

וכך נהג דוד המלך: 'ודברי נפלאותיך אשיחה', 'וגדולתך אספרנה'. ראה רד"ק (תהלים מ) שפירש: 'דבר אחד יש לי לעשות – זולת קיום המצוות – והוא לספר החסדים שעשית עמי'. 

ראה עד להיכן מגיעה חובת ההודאה, שכשאדם שומע שהציבור אומר 'מודים' – הוא צריך להפסיק את תפילתו במקומות מסויימים ולומר: 'מודים אנחנו לך'. 

וכן, כשהציבור אומר 'עלינו לשבח', חובה על כל אדם ששומע – אף שאינו מתפלל – להצטרף ולומר עם הציבור. 

וז"ל השע"ת (ש"ג אות קמח): "ואחרי שהתברר שהכל ברא ה' יתברך לכבודו – חייב האדם לשום לבו בכל עת לכבד את ה', להודות לו ולברכו תמיד, כמו שנאמר (תהלים לד, ב): 'אברכה את ה' בכל עת תמיד תהלתו בפי'".

כב. - הכל חייבים להודות לה' תמיד, ולא רק אלו שניצלו מסכנה - כגון: יורדי הים, הולכי מדברות, חולה שנתרפא, מי שהיה חבוש בבית האסורים. אלא שלפעמים אדם אינו משכיל להבין שצריך להודות לה' על חסדיו, על כן, מן השמים מביאים אותו לכלל סכנה, כדי שיודה לה' על הצלתו.

אולם, החכם - חוסך מראש את כל הסבל ומודה לה' מלכתחילה על כל דבר ודבר. - שהרי תכלית היסורים אינה אלא כדי שלבסוף, לאחר שיוושע, יודה וישבח לה', והוא כבר עשה זאת. אלשיך הקדוש (על הגמ' בברכות נד, ב ארבעה צריכין להודות).

כג. - חובת ההודאה לבורא היא בכל רגע ובכל חלקי הרגע, - אבן עזרא (קהלת ה, א): 'חייב הוא האדם להודות ולשבח לאלקיו בכל רגע, כי חסדו עמו בכל חלקי הרגע'. 

על כל הטובות והחסדים שעושה עמו בכל עת, שמצילו מכל הפגעים והמקרים הרעים. - מנורת המאור (ח"ג פ"ד אות קכב): 'אבל בכל שעה יש לו לאדם להודות ולברך לאל יתברך בינו לבין המקום, על כל הטובות והחסדים שעושה עמו בכל עת, שמצילו מכל מקרים ופגעים הפרושים על כל החיים ומזומנים לבוא'.

כד. - הרמב"ם פסק: 'כל המרבה להודות את ה' ולשבחו תמיד - הרי זה משובח'. - ברכות (פ"י הכ"ו).

כה. - יש להודות לה' לא רק על דברים חריגים ומיוחדים. דוד המלך הודה לה' על כך שרגליו לא הסתבכו זו עם זו ולא מעדו קרסוליו - תהלים (יח, לז): 'תרחיב צעדי תחתי ולא מעדו קרסולי'; ומתי הוא הודה על כך - בעת שרדפו אחריו לרוצחו. - כלומר, בעת שהיה נתון בתוך מלחמת קיום, בעת שרדפו אחריו כדי ליטול את נפשו, הוא מצא על מה להודות: על כך שלא מעדו קרסוליו תוך כדי בריחתו.

הנוהג כן, ומחפש נקודות אור בתוך החשכה האופפת אותו, והוא מודה לה' עליהם - ישועתו קרובה לבוא. - וכפי שאירע עם דוד, שכתוצאה מהודאתו – התמתקו דיניו והוא זכה לישועה: 'ותאזרני חיל למלחמה, תכריע קמי תחתי'.

כו. - בכל יום יש למצוא דברים נוספים להודות עליהם, עוד התבוננות, עוד הרגשים בחסדי ה' - 'ואני תמיד איחל והוספתי על כל תהלתך'. - אמונה והשגחה.

כז. - לעולם יודה לה' על כל מה שקורה עמו. וכך אמר ה' למשה: 'כשאני רואה בני אדם, אף על פי שאין בהם תהלה ושבח של תורה ומעשים טובים, אלא רק בשביל שהן עומדין ומודין ומברכין ומשבחין ומרבין תחנונים לפני - אני נזקק להם וכופל להם מזונותיהם'. - תנא דבי אליהו זוטא (פרק ו אות ג).

כח. - אדם שעשה עסק והצליח בו - מיד יהיה שם שמים שגור בפיו, ויודה ויאמר: 'שבח לאל יתברך כי הפליא חסדו לי, ועד כה עזרני לעשות כך'. - פלא יועץ (אות הלול). ובזה יקיים את הכתוב: 'וזכרת את ה' אלוהיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל'. מאירי ושל"ה (שער האותיות שער אמת ואמונה).

כט. - בכל פעם שרואה שמחשבתו הועילה ועשתה פרי - יאמר: 'מה' יצא הדבר' (של"ה שער האותיות שער אמת ואמונה) או: 'בעזרת ה' הצלחתי'.

ל. - אדם שחלה והתרפא, כשיאמר בתפילה את התיבות 'שועתי אליך ותרפאני' (שבמזמור 'ארוממך ה' כי דליתני') - יתן בלבו שבח והודאה גדולה לבורא יתברך על שריפא אותו. - יסוד ושורש העבודה (שער השיר).

לא. - בעת אמירת 'מודים' בתפילת שמונה עשרה - יכוין להודות לה' על כל הטובות אשר גמלו. הנוהג כן - נחשב לו כאילו בירך מאה ברכות. - וסימנך: 'מודים' בגימטריה 'מאה'. דעת זקנים מבעלי התוספות (פרשת עקב).

לב. - יש מגדולי ישראל שהיו מנצלים את הברכות שברכו במהלך היום לכלול בהם הודאה על כל הטוב שה' נתן להם במהלך היום ובימים קודמים. - הגראי"ל שטיינמן (מזקנים אתבונן שמחה עמ' 127).

לג. - ברכת 'שהחיינו' לא נועדה להודות לה' על אכילת הפרי החדש, אלא היא נועדה להתפעל מהיצירה החדשה והמושלמת, ולהלל ולשבח את מי שבראה 'לזמן הזה'. - מה אשיב.

לד. - אין להסתפק בנוסח קבוע להודאה, אלא כל אדם צריך להודות מעומקא דלבא במילים משלו. - כמבואר ברמב"ם (תפילה א, ב): 'נותן שבח והודיה לה' על הטובה שהשפיע לו, כל אחד לפי כוחו'. הרי שאין די בנוסח קבוע, אלא 'כל אחד לפי כוחו'.

לה. - כל הודאה לה' שנאמרת ללא כוונה ושימת לב, אלא משפה ולחוץ - אינה הודיה, ועדיף שלא תאמר כלל. - 'כי רחמנא לבא בעי, כי זה העיקר, והלוואי שלא יאמר כלל ולא יוציא מפיו כמה אזכרות קדושות לבטלה'. יסוד ושורש העבודה (בצוואתו סימן ח). 

ומעשה שהיה שהגרש"ז אויערבאך בירך ברכת המזון, וחזר פעמיים על הקטע 'נודה לך'. לאחר ברכת המזון הוא הסביר לנוכחים, שבפעם הראשונה הוא לא הרגיש מספיק את הדברים שאמר, והרי הודאה בלי רגשת הלב – אינה הודאה. כי אתה עמדי (הודיה ח"א עמ' קצו) בשם חכו ממתקים.

לו. - בכל פעם שאדם מודה להשי"ת על העבר - מיד יוסיף לבקש על העתיד. - ברכות (נד, א): 'נותן הודאה על העבר וצועק על העתיד'. ויש לעשות זאת מיד, כמובא בספר רמתיים צופים (מדור הרה"ק מוהרש"ב מפרשיסחא אות ע סקי"ב); כגון שיאמר: 'יעזור ה' הלאה' וכיוצ"ב.

מי שאינו נוהג כן - גורם שהטובה שניתנה לו תיפסק ממנו.

- וכפי שמצינו אצל לאה שאמרה בעת לידת יהודה: 'הפעם אודה את ה'', ומיד לאחר מכן נאמר: 'ותעמוד מלדת', וזאת משום שלא ביקשה על העתיד. טור עה"ת (הו"ד ברמתיים צופים אות ע, יב). 

ולכן בברכהמ"ז אנו אומרים: 'הוא הטיב, הוא מטיב, הוא ייטיב' (גם בעתיד). וכן במודים דרבנן אומרים: 'על שהחייתנו וקיימתנו – כן תחיינו ותקיימנו' (גם בעתיד). ולכן נתקנה ברכת שים שלום (ברכה העמוסה בבקשות) לאחר 'מודים' וברכת ההודאה, שכן לאחר ההודאה יש לבקש על העתיד. 

הסיבה לכך מבוארת בסדר היום, שכאשר אדם מודה לבוראו – זו עת רצון בשמים וזמן מסוגל, לכן ראוי לנצל שעת כושר זו לבקש על העתיד. זו גם הסיבה שחז"ל תיקנו לומר את בקשות 'הרחמן' לאחר שהודינו להשי"ת על המזון, שכן זמן זה מסוגל למילוי משאלות.

שאלות ותשובות...