ירושלים - המלבין פני חברו....

- - - אין זה תמלול ההרצאה, אלא עיקרי הדרשה ע"פ הספר 'מצוות דיליה' באדיבות המחבר הרב אברהם חנונו שליט"א - - - 

תוכן ענינים: פתח דבר: / מקור האיסור: "ולא תשא עליו חטא" / קטן יש לו בושת / הלבנת פנים - אין רוב העולם נזהרים בו! / הניצול מחטא זה - ניצול מכל צרה ויצאו ממנו בנים הגונים! / "אזיל סומקא ואתי חוורא" / מדוע בכה הגאון רבי ישראל חיים קפלן זצ"ל? / המלבין פני חבירו ברבים - יורד לגיהנם ואינו עולה! / ה"גדול" התמוטט על מקומו והתעלף! / מה מלמדים אותנו אבני המזבח והפת המכוסה? / הנהגת החזון איש זצ"ל / "כמה פעמים כבר ביקשתי שלא יניחו בחדר את הכסא השבור"... / בקשתו של הגאון מטשעבין זצ"ל מבתו / "אשמח מאוד אם תאמר לי מה טעון תיקון"... / "אין לך שום היתר ורשות לבייש בת ישראל"! / אין חשש הלכתי העומד מול "הלבנת פנים"! / "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש" - הלכה למעשה! / מר עוקבא קיים מאמר זה בנפשו / מפני מה אחזה האש בזקנו של המשגיח הגאון רבי ישראל יעקב לובצ'יאנסקי זצ"ל? / מדוע שתה המהרי"ל דיסקין זצ"ל כוס תה עם מלח? / מעשה נורא עם הגאון בעל ה"ברכת שמואל" זצ"ל / מדוע החל הגאון רבי שלום שבדרון זצ"ל לפזם ניגונים באמצע התפילה? / כיצד הפך הבחור ל"צולע", "מגמגם" ו"טיפש"? / מעשה נורא עם הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל / הקרבתה של רחל אמנו ע"ה שלא לבייש את אחותה / הלבנת פנים! אין לך שום היתר להחליף חדר! / לוותר על כל העתיד של כלל ישראל - בכדי שלא לבייש! / ביאור נפלא של המהרי"ל דיסקין זצ"ל / הלבנת פנים חמורה מרציחה! / "מוטב שאהרג ולא אבייש את אחי בפני המצרים"! / מדוע לא חש יוסף הצדיק לצערו של אביו? / צער הכלימה מר ממות! / זהירות מלבייש גנב!

פתח דבר: 

נעסוק בעזרת השי"ת באיסור מן התורה: שלא לבייש אדם מישראל. 

נבאר עניינו וחומרתו הרבה, נביא דוגמאות כיצד גדולי ישראל נזהרו תמיד שלא לבייש את הזולת למרות שהדבר היה כרוך אצלם בהפסדים ונזקים, והם נזהרו שלא להכלים אפילו בעלי עבירה. 

מקור האיסור: "ולא תשא עליו חטא" 

כתוב בתורה (ויקרא יט, יז): "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא" ודרשו חז"ל (ערכין טז:): "מנין לרואה בחבירו דבר מגונה שחייב להוכיחו? שנאמר: "הוכח תוכיח" הוכיחו ולא קיבל, מנין שיחזור ויוכיחנו? תלמוד לומר: "תוכיח" - מכל מקום. יכול אפילו משתנים פניו? (דהיינו שמביישו) תלמוד לומר: "ולא תשא עליו חטא". ומכאן למדו רבותינו זצ”ל שאסור לבייש אחד מישראל. 

וכתב בספר החינוך (מצוה רמ): עוון זה קראו אותו רז"ל "מלבין פני חבירו ברבים". ושורש המצוה - לפי שהבושת צער גדול לבריות, אין גדול ממנו, על כן מנענו הא-ל מלצער בריותיו כל כך. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן. 

ספר החינוך מסיים את דבריו במשפט נורא: למרות שהמבייש חבירו אינו לוקה לפי שאין בו מעשה, אבל כמה שלוחים למקום להיפרע מעוברי רצונו! 

גם החפץ חיים זצ”ל מנה ענין זה בספר המצוות שלו (מצוה עט) וזה תמצית דבריו: "מצות לא תעשה שלא לבייש חבירו, שנאמר: "ולא תשא עליו חטא" וכל שכן ברבים, ועוון גדול הוא, ואמרו חז"ל (ב"מ נט.) שהמלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעוה”ב. לפיכך יזהר שלא לבייש קטן וגדול... ונוהג בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ובנקבות." 

קטן יש לו בושת 

וכבר העיר הגאון רבי יעקב פאם זצ”ל בספרו עטרה למלך (עמ' צ) שהאיסור לבייש אדם מישראל כולל גם קטנים וכפי שכתב החפץ חיים זצ”ל כנ"ל. 

הנה קיימא לן (בבא קמא פו:): קטן יש לו בושת - אם הוא גדול קצת שכאשר מכלימים אותו הוא נכלם. ולפי זה קטן שהגיע לגיל בית ספר הוא בודאי בר בושת. 

וכך מבואר ברמב"ם (הלכות דעות פרק ו הלכה ח) וזה לשונו: "לפיכך צריך אדם להזהר בדבר זה שלא לבייש חבירו ברבים, בין קטן בין גדול." 

ועל כן אין שום היתר להורים ומורים לבייש את הקטנים, אלא אם הוא לצורך חינוכי ומוסרי שהוא טובת הקטן. 

הלבנת פנים - אין רוב העולם נזהרים בו! 

ואין לנו לחשוב שלאו זה הוא מן האיסורים שאדם בדל מהם, שהרי כתב המהרש"א זצ”ל (בבא מציעא נח:) שאיסור הלבנת פנים אין רוב העולם נזהרים בו בכל יום. 

הרי לנו שמי שאינו שם לב על דרכיו - בקל יכול להיכשל באיסור זה בכל יום ויום! 

הניצול מחטא זה - ניצול מכל צרה ויצאו ממנו בנים הגונים! 

מאידך גיסא בוא וראה את השכר הגדול השמור למי שנזהר מלבייש את זולתו. והא לך לשון הגאון רבי יצחק אבוהב זצ”ל בספרו מנורת המאור (נר השני כלל ה' חלק ב): "ואם יזכה לינצל כל ימיו מחטא זה של מלבין פני חבירו ברבים, הא-ל יתברך יצילהו מכל צרה ויצאו ממנו בנים הגונים, כמו שמצינו שאירע לתמר, כי בזכות שהיתה מפלת עצמה לשריפה כדי שלא תלבין פני יהודה, זכתה ויצאו ממנה מלכים ונביאים." 

"אזיל סומקא ואתי חוורא" 

עתה נבאר בעזרת השי"ת עד היכן חומר הדבר לבייש ולהלבין את פני הזולת. 

איתא בגמרא (בבא מציעא נח:): "תני תנא קמיה דרב נחמן בר יצחק: כל המלבין פני חבירו ברבים כאילו שופך דמים. אמר ליה: שפיר קא אמרת, דחזינא ליה דאזיל סומקא ואתי חוורא." 

והדברים הללו הובאו בספר שערי תשובה (שער ג' אות קלט) וזה לשון רבנו יונה זצ”ל: "והנה אבק הרציחה - הלבנת פנים. כי פניו יחוורו ונס מראה האודם, ודימה אל הרציחה. וכן אמרו רז"ל. ועוד, כי צער ההלבנה מר ממות, על כן אמרו רז"ל (ב"מ נט.): "לעולם יפיל אדם עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים" ולא אמרו כן בשאר עבירות החמורות." 

ובביאור הדברים ראיתי בספר מדרש שמואל על מסכת אבות (פרק ג משנה טז) שכתב דבר נפלא, וזה לשונו: "והענין הוא כי ידוע הוא שהמתבייש פניו מאדימות תחילה ואחר כך מתלבנות, שמרוב הבושה פרחה נשמתו כאילו רצה לצאת מתוך הגוף, ולכן יצא כל הדם שבתוך הגוף אל נגד פניו, ועל כן מאדימות תחילה ופרחה קצת מן הנשמה שבו, ועל כן אחר שהדם חוזר למקומו נתלבנו פניו כאדם שח מצוות דיליה שמת, שבצאת נפשו כי מת תיכף פניו מתלבנות, לפי שהאודם שבפני האדם הוא מהנפש כי הדם הוא הנפש, ובצאת נפשו פניו מתלבנות. 

ועל כן המלבין פני חבירו ברבים הרי הוא כאילו שפך את דמו, ועליו אמר הכתוב: "שופך דם האדם באדם" כלומר, מי שמלבין פני חבירו ושופך דם האדם באדם עצמו, עד שבא הדם נגד פניו ופניו מאדימות." 

נורא נוראות! 

מדוע בכה הגאון רבי ישראל חיים קפלן זצ"ל? 

גדולי ישראל התייחסו לדברים הללו כפשוטם ממש! מסופר על הגאון רבי ישראל חיים קפלן זצ”ל חתנו של המשגיח רבי ירוחם זצ”ל: פעם ישב בבית המדרש ובכה בדמעות שליש. 

ניגש אליו תלמידו ושאלו: "רבנו על מה הינך בוכה”? אך רבי ישראל חיים זצ”ל לא ענה לו דבר אלא רק בכה ובכה... משלא הרפה והוסיף התלמיד לשאול - הסכים לענות לו. 

הוא ביקש ממנו שיביא לפניו גמרא מסכת בבא מציעא, הוא פתח אותה בדף נח': וקרא את הדברים בקול: "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים." 

ואז פנה לתלמידו ואמר: "הנה הגמרא השוותה הלבנת פנים לרציחה, ועתה הגע בעצמך: אילו היה נגלה לעיניך מחזה פה בבית המדרש כאשר כולם עוסקים בתורה, והנה קם אחד מן הלומדים וניגש ללומד אחר, ולעיני כולם שולף סכין ותוקע לו בליבו... האם יכול היית להתאפק ולא לבכות?! והנה, עכשיו ראיתי בעיני ממש כיצד אדם אחד קם ממקומו והלבין לעיני כל את פני חבירו! היאך לא אבכה”?... 

וזאת משום שצדיקי הדור הרגישו את דברי חז”ל כמציאות ממש! 

המלבין פני חבירו ברבים - יורד לגיהנם ואינו עולה! 

עוד מובא בגמרא (בבא מציעא שם): 'כל היורדים לגיהנם עולין, לא לבייש את הזולת שט חוץ משלושה שיורדין ואינן עולין. ואחד מאלו שאינן עולין הוא המלבין פני חבירו ברבים!' 

ומצינו למהר"ל זצ”ל שביאר בחידושי אגדות (שם) מדוע כל כך חמור עונשו של מי שמלבין פני חבירו ברבים. ונצטט חלק מדבריו: 

"ויש עיקר גדול במלבין פנים, והוא זה כי המלבין פנים אינו כמו שאר דבר שעושה לחבירו, מפני שזה מבזה צלם א-לקים בעצמו, כי האדם הוא בצלם אלוקים ואינו דבר גופני כמו שאר עניני האדם. אבל הבזיון כיון שאינו דבק בגוף כלל כי הגוף אינו מתבזה רק הנפש. 

ומפני שהבזיון הוא דבק בדבר שהוא אלוקי ראוי לקבל עונשו במקום שאין הגוף שולט כלל, לאפוקי שפיכות דמים שפוגם בענין גופני שהוא בעוה”ז, וכן הבא על אשת איש - הכל עבירות גופניות אבל המלבין פנים הוא לבד שפוגם בצלם שהוא רוחני, ולפיכך עונשו ברוחני בלבד." 

ובדברים הללו, פירש המהר"ל זצ”ל גם את דברי הגמרא (שם דף נט.) שהמלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעוה”ב, משום שכאמור מגיע לו עונש רוחני על הפגם הרוחני שנעשה כתוצאה ממעשיו. 

נורא! 

ה"גדול" התמוטט על מקומו והתעלף! 

לאחר התבוננות בדברים שנתבארו, היה עלינו להתמלא בפחד ורעדה שמא ח"ו נכשלנו אי פעם באיסור חמור זה. 

ומסופר על אחד מגדולי ליטא שהזדמן יחד עם חתנו לעיירה פוניבז'. הם נכנסו לביקור נימוסין אצל המרא דאתרא דשם. 

גם טובי העיר חכמיה ולומדיה נתכנסו ובאו לבית הרב לכבודם של האורחים החשובים. ישבו כולם ופתחו בחידושי תורה, אחד מקשה ואחד מתרץ. תוך כדי ה”ריתחא דאורייתא" הקשה אותו גדול למרא דאתרא קושיא קשה כברזל, וככל שהלה ניסה ליישבה, אותו גדול הוכיח לו שהקושיא במקומה עומדת. 

כשהסתיים הביקור והם עמדו ללכת לאכסניה שלהם, פנה החתן לחמיו בתמיהה: מה עשה כבוד תורתו? הרי הוא הקשה להרב המרא דאתרא קושיא במעמד טובי ולמדני עירו, ובסופו של דבר לא יכול היה לתרצה... 

ובכן... הסיק אותו גדול ואמר - הלבנתי פניו ברבים... ותוך כדי דיבור התמוטט על מקומו והתעלף... 

זהו הפחד המוחשי אשר ליווה את גדולי ישראל מעוון חמור זה של הלבנת פנים! 

מה מלמדים אותנו אבני המזבח והפת המכוסה? 

וראיתי בספר מצות ה' ברה מאירת עינים (עמוד תריג) שהביא מוסר השכל נפלא מאבני המזבח ומכיסוי הפת. 

כתוב בתורה (שמות כ, כג): "ולא תעלה במעלות על מזבחי אשר לא תגלה ערותך עליו" ופרש רש"י זצ”ל: "שעל ידי המעלות אתה צריך להרחיב פסיעותיך וקרוב לגילוי ערוה הוא, ואתה נוהג בהם מנהג בזיון. והרי דברים קל וחומר, ומה אבנים הללו שאין בהם דעת להקפיד על בזיונם, אמרה תורה: הואיל ויש בהם צורך לא תנהג בהם מנהג בזיון, חבירך שהוא בדמות יוצרך ומקפיד על בזיונו, על אחת כמה וכמה." 

וכעין זה מצינו במי שמקדש על היין שהוא צריך לכסות הפת שעל השולחן. ובטעם הדבר כתוב בטור באורח חיים (סימן רעא) שהטעם הוא כדי שלא תראה הפת את בושתה, שמקדימים את היין ומקדשים עליו. 

ועתה נעשה גם אנו קל וחומר: ומה הפת שאינו מרגיש, חייבים אנו לשמור שלא יתבייש, חברינו המרגיש בכל נימי נפשו ומתבייש, וצער הבושה אצלו הוא מר ממוות, על אחת כמה וכמה שעלינו להזהר שלא להלבין פניו. 

הנהגת החזון איש זצ"ל 

ואכן מצינו לגדולי ישראל בכל הדורות אשר הקפידו ונזהרו עד מאוד לא לגרום בושה לזולתם, ואף עשו לשם כך כל מיני תחבולות, ונביא כמה דוגמאות לכך על מנת שהם ישמשו לנו אות ומופת בהנהגתנו. 

 החזון איש זצ”ל ביקש מאדם אחד שיביא עמו עוד שני אנשים משום שרוצה הוא להתיר בפניהם איזה נדר. ואכן הלה עשה כפי שנתבקש, וביקש מהם החזון איש זצ”ל התרה על נדרו,

 והם התירו כסדר ההתרה: "מותר לך מותר לך מותר לך." 

לאחר ששני האנשים עזבו את המקום, אמר לו החזון איש זצ”ל: אני מאוד אודה לך אם תוכל להביא שני אנשים נוספים בכדי להתיר שוב את נדרי... 

הלה לא הבין: מדוע לא היה די בהתרה הקודמת? 

השיב החזון איש זצ”ל: אחד מאלו שהיו כאן אינו מבין מימינו לשמאלו בעניני נדרים. 

"אם כן מדוע התרת בפניהם את הנדר"? שאל את החזו"א זצ”ל, 

והוא השיב: עשיתי כן בכדי שלא תיגרם לו בושה חלילה... 

"כמה פעמים כבר ביקשתי שלא יניחו בחדר את הכסא השבור"... 

מסופר על הגאון רבי אברהם גנחובסקי זצ”ל: בביתו ישבו קבוצת בחורים ואחד מהם התנדנד על הכסא עד שהוא נשבר בקול גדול... כמובן שלבחור היתה אי נעימות גדולה. 

אמנם הרב זצ”ל על אתר אמר בקול, כמאשים את עצמו: "כמה פעמים כבר ביקשתי שלא יניחו בחדר את הכסא השבור, הרי זו סכנת נפשות!" ותוך כדי הדברים לקח רבנו זצ”ל את חלקי הכסא והוציאם... 

ויש לציין בזה שבספר תתן אמת ליעקב על הלכות אמת ושקר (פרק ה סימן ז) הוכיח מכמה מקומות בש"ס דכדי שלא יתבייש חבירו אפשר לשקר שקר גמור. 

בקשתו של הגאון מטשעבין זצ"ל מבתו 

מעשה נוסף הממחיש את הרגישות הגדולה של גדולי ישראל לא לגרום בושה ואי נעימות לזולת. 

בתו של הגאון מטשעבין זצ”ל התגוררה בקראקא אחר נישואיה. יום אחד קיבלה מכתב בקשה מאביה רבנו זצ”ל: נערה מטשעבין אמורה להיפגש עם חתנה המיועד בעירך קראקא, לכן אבקש ממך לאפשר להם להיפגש בביתך. בהמשך מכתבו הוא כותב לה: מכיון שהנערה היא בת למשפחה עניה ובודאי לבושה בבגדים פשוטים, לכן הוא מבקש ממנה שבזמן שתתארח בביתה תלבש גם היא בעלת הבית בגדים פשוטים - בכדי שלא לביישה! 

"אשמח מאוד אם תאמר לי מה טעון תיקון"... 

אמנם ראוי להדגיש: כאשר נוצר צורך להעיר ולהוכיח, גדולי ישראל לא נמנעו מכך, אלא שהם מצאו את הדרך הנכונה לעשות זאת בלי לגרום בושה ואי נעימות. נמחיש את הדברים במעשה שהיה: 

לאוזניו של הגאון רבי אברהם גנחובסקי זצ”ל התגנבה שמועה, כי במעונם של משפחה פלונית רוחשות מחלוקות ומריבות בין הבעל - יהודי נכבד בעמיו לבין רעייתו, בעיות בשלום בית ה' ירחם. 

היה חשש ופחד מהתערבותם של אנשים ללא פקחות וניסיון הנדרשים במקרה מעין זה, אשר רק תזיק למצב ותאבד את התקווה לשלום. כל מי שהכיר את המקרה הבין כי יש לטפל במקרה בחכמה, בכפפות של משי "ובשתיקה של דגי ים." 

מה עשה ה”חכימא דיהודאי" רבי אברהם זצ"ל? הוא ליקט קלטות משיעוריו המיוחדים לחתנים שמסר בישיבת טשעבין, והוא מצא הזדמנות "אקראית" בה פגש את אותו יהודי נכבד, והציג בפניו את הקלטות תוך שהוא שוטח בפניו שאלה: האם תהיה מוכן להעביר ביקורת על התוכן, על הסגנון, על הנוסח... 

"אשמח מאוד אם תאמר לי מה טעון תיקון"! - הפטיר רבי אברהם זצ"ל. 

האיש הסכים בחפץ לב, הוא בסך הכל האזין לחמשה שיעורים מלאי תוכן של מידות והנהגות בבית היהודי, כמו שרק רבי אברהם זצ”ל ידע למסור. 

כאשר החזיר הלה את הקלטות לידיו של רבי אברהם זצ”ל היה זה כבר לאחר שהן גרמו למהפיכה בהנהגת ביתו - אשר הפך לבית חשוב ונאמן בישראל, המגדל בנים ובני בנים לתפארת! 

"אין לך שום היתר ורשות לבייש בת ישראל"! 

ולעתים הנימוק: שלא לבייש מאן דהוא חלילה, שימש בסיס איתן לפסק הלכה. 

וכמו שמסופר: אל הגאון רבי יוסף שלום אלישיב זצ”ל הגיעו אב בלווית בנו ה "חתן". 

האב שהיה נבוך אמר: בני רוצה לבטל את אירוסיו, ובטרם מעשה באנו להיוועץ עם כבוד הרב האם הדבר ראוי. 

"מה הביא אותך לידי החלטה שכזו"? פנה רבנו זצ”ל אל החתן 

שהשיב במבוכה: "מה אעשה? ארוסתי אינה מוצאת חן בעיני!... הלא כבר אמרו חז”ל: 'שאסור לקדש אשה עד שיראנה”. 

נענה רבנו זצ”ל: "ואם כן מעיקרא מאי קסברת כשניגשת לשידוך זה”?!... 

"אומר לרבנו את האמת" - השיב החתן בפשטות: "כאשר ראיתיה בשעתו, היא אכן מצאה חן בעיני, ועתה משום מה התפוגג חינה, וכעת כבר אינה מוצאת חן בעיני." 

מששמע את הדברים הגיב רבנו זצ”ל בתקיפות: "אין לך שום היתר ורשות לבייש בת ישראל! השי"ת יעזור שהשלום ישרה ביניכם ותזכו להקים בית נאמן בישראל!" 

הרי לנו שהצד המכריע בפסק ההלכה היה העיקרון: לא לבייש בת ישראל כשרה! 

אין חשש הלכתי העומד מול "הלבנת פנים"! 

ופעמים רבות גדולי ישראל פוסקי הדור נכנסו לפרצות דחוקות בהלכה, וכל זה בכדי שלא לבייש אפילו ילד קטן. ומעשה שהיה כך היה: 

הגאב"ד דלונדון הגאון רבי חנוך דוב פאדווא זצ”ל היה נוהג בערב פסח לאפות "מצות מצוה”. אפיית המצות היתה כרוכה בעבודה רבה וטרחה יתירה, הוא הקפיד על כל החומרות על מנת שהמצות יהיו מהודרות ביותר. 

לאחר האפייה בדרך כלל היה חוזר לביתו עייף מאוד מהמאמץ, מתיישב לפוש קמעה, ואחר כך נהג להתחיל בהכנות ל: "שולחן הסדר" כפי שנפסק בשולחן ערוך, ולאחר מכן הלך לבית המדרש לתפילת החג. 

בשנה אחת כאשר חזר כדרכו מאפיית המצות, הניח את המצות על השולחן והתיישב למנוחה קצרה. אחד הנכדים שחפץ לערוך את שולחן הסדר, הרים את חבילת המצות ולא שם ליבו כי תחתית החבילה לא מודבקת היטב, וברגע שהרים אותה היא נפתחה תחתיה וכל המצות נפלו על רצפת הבית... 

הילד נבהל מאוד ולא ידע את נפשו מרוב בושה וצער, הוא ידע היטב את המנהג המקובל בבית זקנו הרב כי אין אוכלים בפסח ממה שנפל לרצפה. 

עודו בהלם קם הגאון רבי חנוך זצ”ל ממקומו והחל לאסוף את המצות מהרצפה ולאחר מכן ניגש אל הילד וליטפו על לחיו תוך שהוא מרגיעו: "לא קרה כלום, המצות כשרות לפסח! כל מה שביקשת היה לערוך את שולחן הסדר, בבקשה ממך! תמשיך את מה שהתחלת..." 

כאשר נכנס לחדר צדדי נשאל הרב זצ”ל: 'האם להביא מצות אחרות לצורך ליל הסדר?' 

הוא ענה: "בשום פנים ואופן, אני אוכל הלילה מהמצות אלו! הרי מדובר בסך הכל בחשש רחוק, הלוא כבר ניקו את הבית לפסח, וגם אם היה נותר איזה פירור הרי הוא התבטל בששים קודם הפסח. לעומת זאת לבייש יהודי גם אם הוא קטן - זהו איסור דאורייתא! הנער יושב עמי בשולחן הסדר, ואם הוא יבחין שבסיבתו החלפתי את המצות, יהיו לו צער ובושה, האם משום "חשש רחוק" יש היתר לעשות לו את זה?!" 

ואכן, הרב זצ”ל אכל מאותם מצות בליל הסדר המקודש! ללמדנו שאין שום הידור וחשש עומדים מול הלבנת פנים של אדם, אפילו אם הוא קטן! 

"נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש" - הלכה למעשה! 

נתקדם שלב נוסף: 

הגמרא (סוטה י:) קובעת: "אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב ואמרי לה אמר רב חנא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא ואמרי לה אמר רבי יוחנן משום רשב"י: 'נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים." 

דברי הגמרא הללו נפלאים מאוד, ולפי כמה ראשונים זצ”ל אין מדובר רק בעצה טובה או בהנהגה ראויה אלא בהלכה פסוקה אשר חובה עלינו לקיימה! 

בעלי התוספות (שם) שואלים: מדוע לא מנו עבירה זו של הלבנת פנים בין אותן עבירות שדינן הוא ב: "יהרג ואל יעבור". 

ומתרצים התוספות: על אף שאכן הלבנת פנים היא גם ב: "יהרג ואל יעבור" אך מכיון שאינה מפורשת בתורה לא הוזכרה יחד עם שאר עבירות - עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים ש: "יהרג ואל יעבור" עליהן. 

על כל פנים מבואר בדברי התוספות שמדובר בהלכה למעשה. וכן דעתו של רבנו יונה זצ”ל בשערי תשובה (שער ג' אות קלט) ש: הלבנת פנים היא בדין של יהרג ואל יעבור. 

וכן פסק בשו"ת בנין ציון (חלק א סימן קעב). והפרי חדש זצ”ל בחיבורו מים חיים על הרמב"ם (הלכות יסודי התורה פרק ה הלכה ח). ועל אף שלמעשה אפשר שאין נוהגים כן אלא כשאר פוסקים שהסיקו ש: "יעבור ואל יהרג" בכל זאת ניתן ללמוד מכך מהי חומרתה של הלבנת פנים. 

מר עוקבא קיים מאמר זה בנפשו 

ישנן כמה וכמה עובדות בגדולי ישראל, אשר העדיפו לסבול כל מיני צער ומכאוב על מנת שלא לבייש את זולתם חלילה, וכעין לשון הגמרא: "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש." 

הלוא כך ראינו בדברי הגמרא (כתובות סז:) במר עוקבא שקיים את הדבר בנפשו: דרכו היתה להכניס לעני בסתר ב' זוזים דרך חור בכדי שלא ירגיש וידע מי הנותן. יום אחד העני רצה לראות מי מיטיב עמו, אבל מר עוקבא רץ מפניו כדי שלא יכירהו עד שנכנס לכבשן האש עד שנשרפו רגליו. 

ומבואר מזה חידוש גדול: על אף שהוא לא בא לבייש את העני בדיבורו או במעשיו, אלא שהעני היה מתבייש מעצמו אילו היה רואה אותו, עם כל זאת הוא קיים את מאמרם: "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש!" 

מפני מה אחזה האש בזקנו של המשגיח הגאון רבי ישראל יעקב לובצ'יאנסקי זצ"ל? 

לא רק התנאים והאמוראים קיימו את המאמר כפשוטו ממש, גם בדורות האחרונים מצינו שנהגו כן: 

בימות החורף הפולני העז - דרך החימום היחידה היתה באמצעות הסקה. היו מניחים ערימה של עצים וגחלים לוהטים בתוך תנור גדול, הם היו בוערים עד שלשונות האש התפשטו וחיממו את הבית. 

גם בישיבת "אוהל תורה” בברנוביץ כמו בשאר הישיבות דשם, היו מסיקים ומבעירים את התנור המלא בעצים, אך עד שהתנור בער והתחמם כדי הצורך עבר זמן ארוך אשר בו סבלו התלמידים מקור עז. המשגיח של הישיבה - הגאון רבי ישראל יעקב לובצ'יאנסקי זצ”ל מצא לכך פתרון מקורי: הוא היה משכים קום לפנות בוקר כאשר בחוץ שררה אפילה מוחלטת ומגיע לישיבה, ובשעה המוקדמת כל כך הערים את העצים בתוך התנור והדליק אותם, וכך לאחר כמה שעות כאשר הבחורים הגיעו לישיבה, כבר היה בית המדרש חם ונעים, והם יכלו להתחיל בעבודת היום. 

מי שהיה מתפקידו לעשות זאת, בחור הממונה על ההסקה היה מאחר מאוד ולא אחת התרפה בעבודתו. אולם בני הישיבה סברו לפי תומם כי הוא הוא אשר טורח להגיע השכם לפנות בוקר על מנת להדליק את התנור מבעוד מועד, ועל כן שיבחוהו והודו לו על כך תמיד. 

בלילה חורפי אחד, הכפור בחוץ היה חזק מאוד. המשגיח זצ”ל נכנס כדרכו לפנות בוקר על מנת לאסוף את העצים ולהכניסם לתנור. והנה הממונה על הסקת התנור החליט להקדים לבוא. חושך שרר בבית המדרש והבחור הממונה בטוח היה שזהו אחד מבני העניים אשר "מסיג את גבולו" ועל כן חרה אפו והחל לריב עמו. הוא צעק על המשגיח זצ”ל בגסות ואף דחף אותו פעם אחר פעם, אך המשגיח זצ”ל לא הגיב. 

רבי ישראל יעקב זצ”ל אשר הבין עד כמה הלה יצטער ויתבייש אם רק ישים לב את מי הוא דוחף, קירב את פניו אל פי התנור פן יבחין הלה ויזהה אותו... אך הממונה מצידו לא הסתפק בכך אלא אף העניק לו דחיפה נוספת עד שהאש אחזה בזקנו, רק אז פנה לדרכו ועזב את המשגיח זצ”ל לנפשו... 

מדוע שתה המהרי"ל דיסקין זצ"ל כוס תה עם מלח? 

מפורסם בשער בת רבים את המסופר על המהרי”ל דיסקין זצ”ל: 

היה זה באמצעו של שיעור בפני תלמידים. בכוס התה שהונחה בפניו שמו בני ביתו שתי כפיות מלח, והוא שתה את הכוס עד תומה מבלי לפצות את פיו. 

כאשר עמדו על הטעות והוא נשאל: 'מדוע שתית את התה?' 

הוא השיב בפשטות: 'חז”ל הלוא אמרו: "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים"! אז לא יקרה מאומה אם אשתה קצת מים מלוחים בכדי שלא אבייש חלילה אדם מישראל...' 

מעשה נורא עם הגאון בעל ה"ברכת שמואל" זצ"ל 

נביא עוד עובדה מאלפת כיצד גדולי ישראל קיימו בנפשם את מאמר חז"ל: "נוח לו לאדם להפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים" ומעשה שהיה כך היה: 

בעת ששהה הגאון בעל הברכת שמואל זצ”ל באמריקה, ביקש ממנו רב בית הכנסת מקומי שיבוא לשמוע את דרשתו בשבת קודש, על מנת לחזק את מעמדו בעיני בני קהילתו. 

בעל הברכת שמואל זצ”ל נענה לבקשתו והגיע לבית הכנסת מלווה בבנו של בעל האכסניה בה התארח. 

באמצע הדרשה מבחין המלווה כי התאדמו פניו של רבנו זצ”ל עד מאוד, היה זה מראה נורא לראותו סובל כאילו בוער לו או חורה לו דבר מה. וברגע שהסתיימה הדרשה הוא קם ממקומו ורץ במהירות החוצה... 

בחזרתו שאל אותו המלווה: 'ילמדנו רבנו, מה קרה לו באמצע הדרשה שפניו היו אדומים כגחלי אש, ומה פשר הריצה המהירה בסופה?' 

ענה לו רבנו זצ”ל: 'בעיצומה של הדרשה הייתי צריך לגשת לשירותים באופן דחוף מאוד, אבל לאחר מחשבה הבנתי כי אם יבחין הרב הדרשן ביציאתי, הוא יסבור שזה מפני שאין דבריו מוצאים חן בעיני ויתבייש ח"ו ברבים על ידי. והרי כבר אמרו חז”ל: "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים!" 

המשיך רבנו זצ”ל ואמר: הרגשתי שמההתאפקות הממושכת נפשי כמעט יוצאת וזהו סוף חיי! אלא שקיבלתי על עצמי שאני מוכן למות בכדי לא לבייש את הרב... ומפני שסבור הייתי למות במסירות נפש - הכנתי וזימנתי את עצמי לכך, ולכן התרגשותי היתה גדולה כל כך עד שפני בערו כגחלי אש...' 

הרי לנו כי גדולי ישראל היו מוכנים ומזומנים לסבול ואפילו למות! והעיקר שלא לבייש את הזולת. ובכדי להחדיר את הדברים היטב אל לבנו, נביא עוד כמה עובדות בענין זה. 

מדוע החל הגאון רבי שלום שבדרון זצ"ל לפזם ניגונים באמצע התפילה? 

בראש השנה היה הגאון רבי שלום שבדרון זצ”ל עובר לפני העמוד כשליח ציבור בישיבה המעטירה "חברון". בשנה אחת עמד בתוך ד' אמותיו של רבי שלום זצ”ל תלמיד חכם אשר מחמת חוליו שתתו מים מבין ברכיו. 

המצב היה די מביך... הלא להמשיך להתפלל כרגיל - אסור, ולעצור את התפילה לא אבה רבי שלום זצ”ל משום שכך הציבור יבוא לבדוק מדוע הופסקה התפילה, ואז אותו תלמיד חכם יתבזה ותיגרם לו הלבנת פנים. פקחותו של רבי שלום שבדרון זצ”ל עמדה לו, והוא התחיל לזמר ניגונים בלי מילים עד שניקו את המקום. 

מתפללים רבים גיחכו עליו, מה קרה לו שבעיצומה של התפילה הוא מפזם לו ניגונים? 

ולא עוד אלא שלאחר התפילה ניגש אליו אדם אחד והחל לנזוף בו ברבים: "מה אתה חושב, שאתה נמצא בביתך ואתה יכול לעשות כל מה שעולה על דעתך, ובאמצע התפילה לשיר ניגונים"?! וכך שמע עלבונו בלי להשיב מאומה! הוא לא סיפר על הסיבה האמיתית מפני מה החל לזמר... משום שהוא העדיף להשים עצמו כאסקופה הנדרסת, כדי שלא לבייש חלילה את זולתו. 

מעשים אלו נותנים לנו מקום גדול להתבוננות: כיצד אנו היינו נוהגים בסיטואציה מעין זו? מן הסתם היינו כועסים וצועקים: 'נו! נו!' עד שהציבור היה מבין, והעניינים היו מסתדרים... 

אך לא זו דרכם של גדולי ישראל אשר העדיפו לבזות עצמם, בכדי שלא תגיע בושה וכלימה למאן דהו. 

כיצד הפך הבחור ל"צולע", "מגמגם" ו"טיפש"? 

הגאון רבי יוסף ליס זצ”ל סיפר מעשה נורא ממנו ניתן ללמוד עד היכן מוטלת חובה על אדם להקריב מעצמו בשביל שרעהו לא יפגע ח"ו כהוא זה: 

באירופה שלפני המלחמה היה ראש ישיבה אחד אשר הציע שידוך לבתו של פלוני את אחד ממצוייני ישיבתו. אבי הבת שמע ושמח, ואף נקבעה פגישה שהתקיימה במועדה בבית אבי המדוברת. למחרת הפגישה, הגיע אבי המדוברת למעונו של ראש הישיבה בכעס ובזעם: "מדוע הצעת לי שידוך כזה! איך יכולת לשלוח אל ביתי בחור צולע על רגלו, מגמגם ונשמע בשיחתו כטיפש מטופש?!" 

ראש הישיבה לא ידע מה להשיב, הוא רק שתק בהלם... 

הוא היה בתדהמה, משום שהבחור דנן לא היה צולע, לא מגמגם וכלל וכלל לא טיפש... הוא הכיר את הבחור כיפה תואר, נעים שיחה, פיקח ובעל מתק שפתיים... 

חלפה חצי דקה, וראש הישיבה הבין מה קרה... הוא המשיך בשתיקתו עד שהאב עזב את ביתו... 

ומה באמת קרה? 

פשוט מאוד! הבחור עדין הנפש נכנס לפגישה, ומיד הבין כי המדוברת אינה מתאימה לו כלל וכלל. ובכדי שלא יצטרך לענות בשלילה מוחלטת וכך לביישה ולצערה, עשה את עצמו כמגמגם וטיפש, וכאשר יצא אף שירך את רגלו... 

למרות שבכך יכול היה להזיק לשמו הטוב בין הבריות, לא היה איכפת לו - ובלבד שלא לבייש בת ישראל כשרה! 

מעשה נורא עם הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל 

נביא בענין זה עוד דוגמא נוספת. בספר בדרך עץ החיים (עמ' דש) מובא מעשה נורא: 

היתה זו שעת לילה מאוחרת מאוד. הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ”ל ישב בביתו עם החברותא שלו - אחד מתלמידיו, והם עסקו בתורה. 

לפתע הקיש מאן דהוא בדלת, הרבנית פתחה, והוא ביקש לדבר עם רבנו זצ”ל ביחידות. הרבנית והחברותא הופתעו מאוד. אמנם במשך כל שעות היום ואף בשעות הערב המאוחרות היה זה מחזה נפוץ לראות אנשים באים לשוחח עם רבי איסר זלמן זצ”ל, אבל לבוא ולשאול שאלה בשעת לילה כה מאוחרת, נראה היה תמוה מאוד! 

אולם רבנו זצ”ל כדרכו, קם מיד מכסאו, קיבל את השואל במאור פנים ונכנס עמו לחדר הפנימי. 

כעבור דקות אחדות יצא רבנו זצ”ל מתוך החדר כשכולו נסער ונרגש, הוא דיבר אל עצמו מתוך התרגשות רבה: "כיצד יתכן כדבר הזה?! איך אפשר להקל במצב שכזה”? כאילו אינו מרגיש בנוכחותם של רעייתו ותלמידו, הוא עבר על פניהם והסתגר בחדר אחר ולא יצא משם במשך פרק זמן ניכר. 

הרבנית אשר כל מעייניה היו נתונים לשמירת בריאותו של בעלה גאון ישראל וקדושו החלה לחרוד מפני התרגשותו, מי יודע מה סיפר לו היהודי שנכנס לבית בשעת לילה כה מאוחרת, הרי לא בכדי ראש הישיבה נסער כל כך. 

ביקשה הרבנית מהחברותא של רבנו זצ”ל שייכנס לחדר אל ראש הישיבה וישאל אותו לפשר הדבר. כאשר נכנס הוא ראה את רבו הגדול יושב על המטה שקוע במחשבות, תפוס בשרעפים והוא אומר לעצמו: "ראשי ממש מתפוצץ! הוי הראש..." 

הרהיב התלמיד עוז בנפשו, התקרב לרבנו זצ”ל ושאלו בזהירות: 'מה יש? מה קרה?' 

'בבקשה ממך: הניחני לנפשי' - השיב לו. 

מענה כזו מצדו של רבי איסר זלמן זצ”ל נשמע תמוה ביותר, שהרי דרכו ושיטתו היו לקרב בימין ובשמאל כאחד, ומה קרה הפעם? 

דאגתו של התלמיד גברה, והוא חזר ושאל: 'מה יש? מה קרה?' 

רבי איסר זלמן זצ”ל השיב בצורה תקיפה והחלטית שלא כדרכו: 'בבקשה ממך, צא מכאן והניחני נא לנפשי!' דחייה גמורה מעין זו, היתה ממש שלא כדרך הטבע מצדו של רבנו זצ”ל , התלמיד נדהם ויצא... 

בחדר החיצון ישבו הרבנית והתלמיד מתוך חרדה ודאגה לבריאותו, ולפתע נפתחה הדלת ורבנו זצ”ל יצא ממנה נרגש ונסער, ושוב נכנס לחדר הפנימי בו המתין השואל. 

כעבור זמן קצר נשמע רבנו זצ”ל מעבר לדלת כשהוא אומר בקול רם ותקיף בליווי דפיקה חזקה על השולחן: "לא יתכן כדבר הזה! בשום פנים ואופן אין לשפוך דמה של בת ישראל!" 

לאחר מכן יצא מן החדר ואחריו משתרך השואל תוך כדי שהוא ממלמל: 'נו, אם הרב סובר כך...' 

'כן! כן! בודאי' - מפסיקו רבנו זצ”ל: 'אין שום ספק בדבר! מזל טוב! מזל טוב! בעזרת השי"ת בשנה הבאה תזמינני לברית של הבן'. 

השואל יצא את הבית, ורק כעת הסכים רבנו זצ”ל לגלות את פרטי הדברים: 'יהודי זה התארס עם פלונית בת ישראל כשרה, וכעת נודע לו שספק גדול אם תוכל להביא ילדים לעולם. הוא בא בשאלה: 'האם מותר לו לשאת אותה לאשה?' 

השבתי לו: 'מצד עיקר ההלכה אין לשאת אשה שהיא ספק בת בנים, שהרי מדובר בספק דאורייתא, אבל תמתין בבקשה, משום שברצוני לשקול שוב את הדבר'. 

נכנסתי לחדר הסמוך, ולאחר שהרהרתי בדבר החלטתי שאין לבטל את השידוך! משום שבכך ייגרם לבת ישראל עלבון נורא ועגמת נפש מרובה, והלבנת פנים הינה כשפיכות דמים כידוע. אין ספק שהעלבון שיהיה מנת חלקה אם חלילה יבוטל השידוך הינו בגדר שפיכות דמים, אשר גם היא איסור דאורייתא. קשתה עלי מאוד ההכרעה, אבל בסופו של דבר ענין הלבנת הפנים הוא שהטה אצלי את הכף, ועל כן הוריתי לו שלא יבטל את השידוך חלילה, ובעזרת השי"ת יזמינני לברית בעוד שנה. 

השואל קיים את פסק ההלכה ולא ביטל את השידוך, ואכן לשנה הבאה הזמין את רבנו זצ”ל לברית וכיבדו בסנדקאות! 

הקרבתה של רחל אמנו ע"ה שלא לבייש את אחותה 

כעת נביא סימוכין לדברינו מפרשות בתורתנו הקדושה ה מלמדות אותנו עד היכן מגיע חומר הענין של הלבנת פני חבירו ברבים. 

אחד המקורות המפורסמים: רחל אמנו ע”ה אשר התעלתה על עצמה ומסרה לאחותה לאה אמנו ע”ה את הסימנים שקיבלה מיעקב אבינו ע ה," וזאת בכדי שלא תתבייש כאשר יוודע ליעקב אבינו ע”ה כי אביה הרמאי החליף את כלתו תמורתה עבד שבע שנים תמימות. 

הגאון רבי שלום שבדרון זצ”ל היה אומר: נתבונן נא בפרשה זו וננסה לעמוד על מדרגתה הגבוהה של רחל אמנו ע"ה. 

הרי כל עיקר רצונה של לאה אמנו ע”ה להינשא ליעקב אבינו ע”ה נבע מהחשש הגדול מדברי הבריות: שני בנות לו ללבן ושני בנים ליצחק, הגדולה לגדול והקטנה לקטן. אלא שלאה אמנו ע”ה טענה כי מאחר שיעקב אבינו ע"ה קנה את הבכורה מעשיו - הרי שדינה להינשא לו משום שהוא ה”גדול" ואילו רחל אמנו ע”ה הקטנה - עליה להינשא לעשיו ה”קטן" אשר איבד את בכורתו...

 מעתה נמצא כי רחל אמנו ע”ה בעצם מסירת הסימנים ללאה הודתה כביכול לטענת אחותה, ובכך הפילה עצמה לכבשן האש והכניסה עצמה לגוב האריות, שהרי עכשיו היא מיועדת להיות אשתו של עשיו הרשע, ואין לך "מפיל עצמו לכבשן האש" גדול מזה, לא שריפה גשמית - אלא שריפה רוחנית! וזאת משום שבכך היא עלולה לאבד את כל עולמה הרוחני ואת חלקה בהקמת י"ב שבטים, ובכל זאת היתה מוכנה ליטול את הסיכון הנורא על כתפיה. וכל כך למה? 

כדי שלא לבייש את אחותה! 

הרי לנו כיצד רחל אמנו ע”ה קיימה בפועל את מה שאמרו חז”ל: "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים!" 

הלבנת פנים! אין לך שום היתר להחליף חדר! 

כאמור הנהגה זו של "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש" היא גם כאשר מדובר בכבשן האש ברוחניות. 

הדברים יומחשו מפי בעל המעשה הבא: 

'למדתי בישיבה בה בחדרי הפנימיה היו שני בחורים בלבד, ועל כן הפריע לי מאוד לראות כי חברי לחדר שקוע בחומריות וכיוצא בזה, ובכדי שהדבר לא ישפיע גם עלי רציתי מאוד לעבור לחדר אחר. 

כשהלכתי להתייעץ בנושא עם מרן החזון איש זצ”ל הוא שאלני: 'האם חברך לחדר ירגיש שבסיבתו אתה מחליף חדר?' 

עניתי לו: 'יתכן שהוא ירגיש...' 

אמר לי החזון איש זצ”ל: 'זוהי "הלבנת פנים"! ולכן אין לך כל היתר להחליף חדר על אף שההישארות שלך שם כרוכה בסבל רוחני רב!' 

לוותר על כל העתיד של כלל ישראל - בכדי שלא לבייש! 

דוגמא נוספת אנו למדים ממעשה דתמר. אמרו חז”ל במדרש רבה (בראשית פ"ע י-יא): "נצנצה בה רוח הקודש, "חותמך" - זו מלכות, "ופתילך" - זו סנהדרין, "ומטך" - זה מלך המשיח." ועוד אמרו חז”ל שם: 'בשעה שנתעברה היתה מטפחת על כריסה ואומרת: 'מלכים אני מעוברת, גואלים אני מעוברת'. 

הרי שהיא ידעה ברוח הקודש מי עתיד לצאת ממנה! 

אומר מרן הרב שך זצ”ל: 'בואו נתבונן לרגע, הלוא עומדים לצאת ממנה דוד המלך שזו מלכות ישראל, וסנהדרין, ומלך המשיח - "מלכים וגואלים" כל העתיד של כלל ישראל! והיא יודעת היטב שגם יהודה עצמו יהיה מאושר שאלו צאצאיו! אלא שמן הצד הנגדי עומדת גרימת בושה ליהודה... 

והיא הכריעה את ההתלבטות: מוטב לה ליהרג ולא לבייש את יהודה, כאומרת: לא יהיו מלכים, לא סנהדרין ולא מלך המשיח, אם רק אגרום ליהודה להתבייש! 

בשכל אנושי אי אפשר להבין זאת! לוותר על הכל כדי שלא לבייש את חבירו! 

הלוא כל אחד מאיתנו היה מן הסתם אומר לעצמו: 'סוף כל סוף מדובר ב: "רגע" אחד של בושה, אחר כך יבואו דורות שלמים של אושר ועושר, של שלימות לכלל ישראל! גם יהודה עצמו יהיה מרוצה, זה לא שווה רגע אחד של בושה?... 

אבל התורה הקדושה מלמדת אותנו השקפה נכונה: לא כך הם פני הדברים, אלא אין דבר העומד בפני בושה של אדם אחד! לא מלכים, לא סנהדרין ולא מלך המשיח! 

נורא! 

ביאור נפלא של המהרי"ל דיסקין זצ"ל 

ואם כבר נגענו בפרשה זו של תמר, יש להביא שתי לקחים מופלאים הנלמדים מפרשה זו. 

המהרי”ל דיסקין זצ”ל מעיר: הלוא כאשר תמר שלחה ליהודה את החותמת והפתילים, ואמרה (בראשית לח, כה): "לאיש אשר אלה לו אנכי הרה" ומן הסתם השליח ידע למי הם שייכים, ואם כן יהודה התבייש בפני השליח? 

מתרץ המהרי”ל דיסקין זצ”ל: 'על כן כתיב בתורה שני פעמים לשון אמירה "והיא שלחה אל חמיה לאמר" וכתיב עוד "ותאמר הכר נא" משום שתמר השכילה לשלוח אליו שני שליחים שונים. עם אחד שלחה את המילים: "לאיש אשר אלה לו אנכי הרה” ועם השני שלחה את החותמת והפתילים, והשליח האחד לא ידע על רעהו, ובכך נמצא שלא ביישה את יהודה כלל וכלל. 

הלבנת פנים חמורה מרציחה! 

הלקח השני הוא מכבשונו של המשגיח רבי שלמה וולבה זצ”ל 

לכאורה צריך עיון: אפילו אם נאמר שאכן הלבנת פנים היא בגדר רציחה, עדיין הותר לתמר על פי דין לבייש את יהודה. שהרי מבואר בגמרא (בבא מציעא סב.): 'חייך קודמים לחיי חברך, ואם שנים הולכים במדבר וברשותו של אחד מהם ישנם מים המספיקים לאחד מהם, אינו מחוייב לתת אותם לרעהו משום דכתיב: "עמך" - ולא יותר, וחייך קודמים!' 

ואם כן כאן אפילו תהא הלבנת פנים של יהודה בגדר רציחה, עדיין הותרה היא לתמר בכדי להציל את חייה. ובעל כרחך צריכים אנו לומר: מכאן רואים אנו שהלבנת פנים חמורה מרציחה!... 

"מוטב שאהרג ולא אבייש את אחי בפני המצרים"! 

ואכן במהלך ההיסטוריה נתקלנו באבירי עולם אשר הסכימו להיכנס לסכנה גשמית או רוחנית, והכל בכדי לא לבייש את זולתם. וכך אנו למדים מיוסף הצדיק שהכניס עצמו לסכנה גדולה והכל כדי לא לבייש את אחיו. היה זה לאחר שהעלה את חמתם, ורגע לפני שהוא התגלה בפניהם ציווה לכל הניצבים בחדר לצאת ממנו משום שלא רצה לביישם. והלוא באותה שעה בה עמד לבד מול כל אחיו אשר לא ידעו והכירו שהוא יוסף אחיהם, הם יכלו להרוג אותו בקלות רבה. 

וכן מובא במדרש (צג, ט): "רבי חמא בר חנינא אמר: 'אילו בעטו בו אחד מהם מיד היה מת". 

ומדוע הכניס את עצמו לסכנה כה מוחשית? 

התירוץ מופיע במדרש תנחומא (פרשת ויגש אות ה'): "אמר יוסף: 'מוטב שאהרג ולא אבייש את אחי בפני המצרים!" 

מדוע לא חש יוסף הצדיק לצערו של אביו? 

ועל פי זה תירץ האור החיים הקדוש זצ”ל את הקושיא המפורסמת: איך יתכן שיוסף הצדיק לא חשש לצער אביו במשך שנים כה רבות? היה לו לכל הפחות לכתוב איגרת לאביו בה יבשר לו שהוא חי והוא במצרים. 

ותירץ האור החיים הקדוש זצ”ל: יוסף הצדיק נמנע מלהודיע זאת לאביו, משום שחשש על כבוד האחים ולא רצה לביישם לפני יעקב אבינו ע"ה ולכן סבר שעדיף שיישאר אביו בצערו והעיקר לא לבייש חלילה את אחיו, ועל דרך שאמרו חז”ל: "מוטב שיפיל אדם עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים!" 

צער הכלימה מר ממות! 

ונביא בזה עוד מוסר השכל נפלא עד כמה התורה הקדושה מקפידה בענין הלבנת פנים. 

כתוב בפרשת כי תצא (דברים כב, יט): "וענשו אותו מאה כסף ונתנו לאבי הנערה כי הוציא שם רע על בתולת ישראל." 

פרשה זו עוסקת באדם שהוציא שם רע על אשתו שהיא זינתה אחר שנתארסה לו, והוא הביא עדים שהעידו על כך. אחר כך הביא האב עדים שהזימו את העדים הראשונים. התורה כותבת את הדין: העדים שהעידו שזינתה - חייבים מיתה כדין עדים זוממים, והבעל שהוציא שם רע על אשתו - משלם מאה כסף. 

מסבירה התורה מדוע יש לחייבו בקנס זה: "כי הוציא שם רע על בתולת ישראל." 

רבנו יונה זצ”ל הוציא מכאן יסוד נורא בעניני בין אדם לחבירו (עיין שערי תשובה שער ג אות קיא) וזה לשונו: "הנה לא הזכיר הכתוב חטאו על אשר היה מבקש נפש האשה ומסבב להמיתה בבית דין בעדי שקר אשר הביא על זנותה, והזכיר עוון הוצאת שם רע, כי הוא העוון הגדול יותר מן המבקש נפש לספותה, כי צער הכלימה מר ממות" עכ"ל. 

כאשר ראש ישיבת מנטש'סטר הגאון רבי יהודה זאב סגל זצ”ל היה לומד את דברי רבנו יונה זצ”ל הללו היה פורץ בקריאות התפעלות: "פלאי פלאים! אם היינו נשאלים על מה העונש של מאה כסף? 

היינו אומרים: 'מה השאלה? הלא איש זה הוא רשע מרושע, מושחת גמור. הוא רצה לגרום לאשתו מיתה ולשם כך הוא שכר עדי שקר, וכי לא מגיע לו על כך עונש חמור"?!... 

אבל התורה הקדושה כתבה: "כי הוציא שם רע על בתולת ישראל!" 

העוון של הוצאת שם רע גרוע יותר מעוון המבקש להרוג את הנפש, כי צער הכלימה מר ממות! 

הרי לנו: המלבין פני חבירו חמור יותר מן ההורגו! 

זהירות מלבייש גנב! 

נסיים עם מעשה שהיה. 

היה זה בישיבת פורת יוסף של אז. בתקופה מסוימת החלו להיעלם כספים וחפצים מהמעילים התלויים על מקומם. יד נעלמת היתה מפשפשת בכיסים ושולה את תכולתם. 

כמה בחורים החליטו לשים לכך קץ. הם הניחו פיתיון בכיס של מקטורן והציבו מארב, הגנב נכנס, העיף מבט בהול לצדדים ושלח את ידו אל המקטורן, והוא נתפס על חם... בקול תרועה הודיעו הבחורים לכולם על הלכידה. 

הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ”ל שישב ולמד, הבחין ברעשים ובקולות מבחוץ והוא ראה גם את הפנים הזוהרות של הבחורים. נשא ראשו ושאל: "מה קרה?" 

"תפסו את הגנב"! אמרו לו. 

ראש הישיבה זצ”ל קם ממקומו ואמר: "ומה? כולם נוהרים לראות בהוצאתו להורג?"

 "הוצאה להורג"? - לא הבינו הבחורים. 

אך ראש הישיבה זצ”ל המשיך והסביר: "אכן גנב הוא וטוב שנתפס, אבל מדוע תתגודדו סביבו להכלים פנים? האם לא למדתם ש: "מלבין פנים כשופך דמים"? מאימתי דינו של גנב במיתה?!... 

הקב"ה יעזרנו שיעלה בידינו להיזהר שלא להיכשל חלילה בהלבנת פני אדם, ובזה נעשה נחת רוח לבוראנו! 

שאלות ותשובות