---

אם נספיק נספר שלשה סיפורים שיש בהם מוסר השכל גדול.
מעשה בהרב ישעיה הלוי סגל הורוביץ בעל השל"ה הקדוש, בעל ספר שני לוחות הברית הקדוש, והשוחט שהיה עמו. מעשה ברבי ישעיה, בעל ספר שני לוחות הברית, שגמר בלבו לעלות לארץ ישראל הקדושה, וילמד שם תורה בקדושה ובטהרה להקים שכינתא מעפרא. ובימים ההם לא היתה מסילת הברזל עוד, דהיינו עדיין, והיו נוסעים בעגלות עם סוסים עד איסטנבול, בירת התורכים, ומשם באניה עד יפו. יפו היתה שער הארץ, וארוכה הדרך מאד מאד ומסוכנת מאד. רק אנשי אמונה ואמיצי לב באו לארץ ישראל. ובמשך עשר שנים ומעלה קיבץ הרב השל"ה הקדוש כסף רב להוצאות הדרך. וגם למחיתו בארץ ישראל כי קשה הפרנסה מאד מאד. וגם חשב בלבו לייסד ישיבה גדולה שם, שתהיה בירושלים תבנה ותכונן לבני עניים שילמדו בה תורה וקבלה. והנה הגיעה שנת הנסיעה, קנה לו הרב סוס ועגלה קטנה, ולעגלון לקח את שוחט העיר, איש כשר וישר מאד מאד, אלמן מאשתו ובנים לא היו לו, והוא לקח אותו להיות עגלון וגם שוחט לו את העופות בדרך לשבתות ומועדים. וכדי להיות בטוח מליסתים שודדים חקק במוט העבה של העגלה, דהיינו בציר המרכזי שלה חור גדול, והכניס לשם את כל כספו אשר רכש. כל המטבעות של הזהב והכסף הכניס בתוך הציר החלול, וסתם את פי המוט, שלא יהיה ניכר כלל. ונסעו שניהם יחד מעיר לעיר ומאתר לאתר, ובכל מקומות יצאו חשובי העדה לקבל את פני הרב באהבה רבה, כי שמו של הקדוש השל"ה יצא והלך לפניו בכל העולם. והעשירים נתנו לו מהונם ביד רחבה מאד, ולכן לא נגע כלל במוט של העגלה ובכסף כלל שהביא עמו.
ואיש אחר זולתם לא ידע מהסוד הזה והרב שמח כי כספו שמור לו, ואמר לשוחט, ה' יזכנו ונביא את כל כספנו בשלום לארץ הקדושה ושם נעשה חיל בתורה בישיבה, וגם פרנסה גדולה בשפע בעזרת ה'.
כשהגיעו לאיסטנבול כבר לא היו צריכים את הסוס והעגלה, כי מכאן הולכים באניה ליפו, ולפני שהוציאם לשוק למכירה, פתח הרב את המוט להוציא מתוכו את הכסף, והנה המוט ריק. אין אפילו פרוטה אחת. ונבהל הגאון מאד, אחז בשערות ראשו וצווח, אוי לי הכסף איננו, ואנה אני בא, ואיך אגיע לארץ הקדושה, אבל אשם אני כי לקחתי מתנות בשר ודם מהעשירים בשעה שהיה לי כסף רב, אוי ואבוי לי. ואני בעיר נכריה, והתחיל להרהר מי הוא זה אשר ידע על הכסף, רק אני והשוחט. בודאי שהשוחט הוא הגנב. אמנם אדם כשר הוא וירא שמים בעירו אבל תאות הממון העבירה אותו על דעתו ושלח ידו בכסף. וקרא הרב לשוחט לחדרו, סגר את הדלת ואמר לו, התוודה כי אתה לקחת את הכסף, ואני לא אגלה עליך והשוחט נבהל מדברי הגאון ונשבע בכל קדשי ישראל וקדושי ישראל שלא ידע כלום מזה, לא מינה ולא מקצתה, ולא היו דברים מעולם, והרב לא האמין, ודיבר על לבו רכות וקשות, שיודה על זה ויחזיר את הממון, והשוחט עומד על נפשו ומוסיף שבועה על השבועה, כי ידיו נקיות מן החטא הזה.
סוף סוף וייחם לבם מאד וצעקו זה על זה, ונשמע קולם מרחוק ונאספו שם כל האנשים, ושמעו את הויכוח ואת דברי הרב, ופנו אל השוחט בלשון רכה שיודה, והשוחט עומד בשלו, לא ידעתי ולא לקחתי, ואמרו לרב למסרו למשטרה, ושם יודה וישיב את הכסף. אבל הרב בשום אופן לא רצה למסור דינו של יהודי ליד הנכרים, כי אם לבית דין ישראל, אבל באותה שעה היה שם שוטר תורכי במלון, ושמע את הריב, תיכף מסר את זה למשטרה ובאו וכפתו את השוחט ויתנוהו בבית הסוהר עד יום המשפט, יען כי משפט הגנב הוא חמור באיסטנבול ובפרט למי שמעל באדוניו. ויצא דינו של השוחט המסכן למיתה. כששמע הרב השל"ה הקדוש שבגללו יומת יהודי הזה בארץ נכריה, מר לו מאד הדבר, ופנה תיכף אל עשירי העדה והפיל את תחינתו לפניהם שיצילו את השוחט ממוות בטוח. ולכבוד הרב השל"ה הקדוש עשו הכל בממון רב מכיסם, עד שהסכימו השופטים להמיר את המיתה בכריתת אבר אחד מאבריו, ואת הרב השל"ה הקדוש שלחו תיכף באניה עם סכום כסף מכיסם, ונסע לו אל הארץ הקדושה כדי שלא יראה ברעת השוחט בכריתת האבר שלו. למי שלא יודע על מה מדובר, השל"ה החליט לעלות לארץ ישראל ולהקים ישיבה ואסף כסף עשר שנים, והסתיר את הכסף בתוך צינור של העגלה במוט המרכזי וכשהגיעו לאיסטנבול הוא והשוחט שסמך עליו שיהיה גם עגלון, אז הוא בא להוציא את הכסף וראה שהכל ריק, והוא חשד בשוחט והתחילו להתווכח והדבר נודע והמשטרה תפסה ויצא גזר דין מוות ואז המשכנו מכאן ושמעתם כבר.
ונסע השל"ה הקדוש לדרכו, והשוחט נשאר בבית הסוהר מחכה לענשו. בוכה בדמעות שליש, כי ידו לא פשט בגניבה ולא מעל ברב כלל. ואחר ימים, באו עוברי אורח לאיסטנבול וסיפרו שמצאו בדרך המלך מטבעות כסף וזהב, ודרשה וחקרה המשטרה בענין זה ומצאו שבמרחק כמה מילים מפוזרים מטבעות כסף וזהב וזו הדרך שבה עבר הרב בעגלה, ובדקו בעגלה ההיא ומצאו שם את המוט סדוק לארכו מהחום שהיה מסתובב, באופן זה נפלו המעות מתוך המוט ולא נשארה פרוטה. אז יצא השוחט לחפשי אבל חתכו לו את תנוך אזנו השמאלית לאות אשמה שלו, והרב לא ידע מזה כלום כי נסע מהרה לארץ הקודש. ולא היה שליח שיגיד לו זאת, והשוחט נשאר באיסטנבול בדד בעירום ובחוסר כל, ולא ידע מה לעשות להחיות את נפשו, ותמיד היה מחזר ברחובות לחפש לו עבודה, עד שיום אחד עבר על חנות של מעשה אורג ומלאכת מחשבת, עמד והסתכל בחנות המפוארת הזאת ובמקרה שמע את האשה בעלת החנות עושה חשבון עם סוחר מארץ אחרת, והיא טעתה בחשבון באלף זהובים תורכי, שזה סכום עתק. תיכף נכנס הלה לחנות ואמר לה שטעתה בחשבון באלף זהובים, חזרו פעם נוספת על החשבון ויצא שהדבר נכון, וקיבלה מן הסוחר עוד אלף זהב, ויהי לנס בעיני האשה הזאת בעלת החנות והגישה לו כסא לשבת והסוחר ביקש סליחה מהאישה כי הוא לא אשם בזה כי טעות לעולם חוזרת, ולא במתכוון עשה זאת. והלך לו לדרכו. ואז שאלה החנוונית את השוחט, מי אתה ומאין באת? וסיפר לה את כל קורותיו מא' ועד ת', מצא חן בעיני האשה שהיתה אלמנה ונתנה לו עבודה בחנות ובשכר מועט וגם לחם אוכל על שולחנה, ואמרה לו שאם יצליח ויהיה זריז במלאכתו, יהיה זריז ונשכר בעבודת קבע. והואיל והשוחט הסכים לשבת עם האשה ולשרת בחנותה, ולמד דרכי המסחר מהר מאד, והלקוחות אהבוהו כי היה זריז ומדבר על ליבם בעצה טובה, והיו מרבים מידי יום ביום לבוא לקנות בגלל עצתו הטובה להם, אז שכרה אותו האשה לשנה, וקראה לו עוזר, ונתנה לו שכרו בעין יפה טבין ותקילין, וה' הצליח בידו והעשיר את גבירתו וגם היה שומר על עתות התפילה, ובלילות היה עוסק בתורה, ומסחר האשה פרץ על ידו מאד מאד, והוסיפה לו משכורת טובה, והוא גמל לה בכפלי כפליים.
הנה האשה האלמנה שראתה את האיש הזה כי משכיל הוא בכל דרכיו, ותלמיד חכם ושומר מצוות, אמרה שטוב לה להיות לו לאשה, והודיעה לאחד מקרוביה לאמור לו שהיא רוצה להנשא לאיש העוזר. והלך הלה והודיעו כי רוצה בו האשה בעלת החנות, וישמח האיש מאד מאד יען כי הכיר בה כי היא אשת חיל עטרת בעלה ואשה כשרה מאד. ונישאה לו לאשה, וביום החתונה חילקו מתנות רבות לעניים, רבים היו הקרואים כולם נשיאי עדה אנשי שם, ששים ושמחים עסקו בתורה עד עלות השחר, והנה עתה היה השוחט לאדון החנות הגדולה ואדון הבית הגדול בישראל ועלה לגדולה ואמר "ארוממך ה' כי דיליתני" ומאשפות ירים אביון, ויפתח ידו לכל דצריך ולכל הבאים ממרחק כי ידע את נפש הגר, וקראו לו הגביר הנדיב, והתברכו בו קרובים ורחוקים וישב במנוחה.
והנה הרב השל"ה הקדוש הגיע לירושלים תבנה ותכונן, וקיבלוהו היהודים בכבוד גדול, ישב ועסק בתורה וייסד ישיבה, ולמדו בה בחורים מבני עניים ועשה בה חיל. והשוחט נשאר באיסטנבול, ונשכח מליבו ולא זכרו כלל, ובמשך שלש שנים הוציא הרב את כל הכסף הבא לידו והישיבה עמדה להסגר, מאין כסף לפרנס את לומדיה. ובירושלים גברה המצוקה מאד ולא יכול לקיים את התורה אפילו מעוני, משנת בצורת ויוקר האמיר מאד ולא יכלו היהודים שבעיר לקנות להם לחם ומים ורבים מתעטפים ברעב בראש חוצות, טיכס הרב עצה עם כל טובי העיר ומנהלי צדקה מה לעשות. נמנו וגמרו לשלוח אדם בעל שם טוב לארצות הגולה אל אחינו בני ישראל רחמנים בני רחמנים לעזור ללומדי התורה בארץ הקדושה, ובחרו ברב השל"ה הקדוש לשליח מצוה זאת שאין כמוהו. ותיכף יצא השל"ה הקדוש שליח דרבנן באניה לאיסטנבול המהולל, עיר ואם בישראל, והגיע שם יומיים לפני חג הפסח. כשבא לבית הכנסת זיהה אותו השוחט, הגביר הנדיב, והכירו, והרב לא הכיר את השוחט מפני שעשרו שינה את פניו. ולבושו הנאה והיפה, ותיכף שלח הגביר את השמש שלו להזמין את הרב לביתו שיסדר את ההגדה בליל פסח עמו. אבל מה עשה הגביר, הסדיר שתי שולחנות בליל הסדר, אחד לרב בנפרד ואחד לו ולאנשי ביתו וערך על שלחנות כלי כסף וזהב מפוארים מאד כיד המלך, ומפות ארגמן ובדולח, ויין משובח מאד לארבע כוסות, פירות ומגדנים הרבה מאד, ומיטות הסיבה עם כרים וכסתות של משי בכיפת מלכים, כולו הפך לבן טהור. אז אמר הרב בלבו, בטח הגביר חושב שאני מתבייש לאכול עם בני ביתו לכן ערך לי שולחן לבדי, ולכבודי עשה זאת, כאחד מאצילי ישראל, ולא ידע שבעל הבית עשה זאת כדי שלא יכירו הגאון מקרוב, לכן הרחיק אותו עם השולחן לבד. ושניהם ישבו שמחים וטובי לב, והרב חשב מה טוב מזלו שנפל גורלו אצל הצדיק הזה שומר תורה, וחוקי הפסח על כל פרטיו, והאמין כי אחרי הפסח יעניק לו מכל טוב ונדבה הגונה לעניי ירושלים תבנה ותכונן.
ובעל הבית חשב על הכבוד שנפל בחלקו, האורח הקדוש הרב השל"ה הקדוש, והנה אחרי תום הסדר קרוב לחצי ליל שימורים, בני הבית הלכו לישון, הנרות נטו לכבות, ובא הגביר וישב ליד האורח ודיבר עמו בדברי הלכה, וגם בזה שמח הרב שהקב"ה אינה לידו תלמיד חכם. ויהי בחצי הלילה אמר הגביר הזמן מאוחר, אתה יועיל נא כבודו ללכת אל החדר שפיניתי לו, קם הרב והלך אחרי האיש דרך פרוזדור ומסדרון יפה מאד, והביאו אל חדרו בירכתי הבית ופתח לו את הדלת, נכנסו שניהם ותיכף נעל הגביר את הדלת וסגר ושם את המפתח בכיסו. תמהונו של הרב גדל מאד כי דבר מוזר הוא, ותיכף עמד לפני הרב ואמר הגביר בקול רם לרב, תאמר וידוי בטרם תמות. נבהל הגאון ושאל ברטט, מה זאת? למה? מה רעה עשיתי? אמר בעל הבית, אתה יודע מי אני? אני השוחט שהייתי עמך בעלותך לארץ ישראל והוצאת עלי שם רע של גנב, ותראה את תנוך האוזן הנחתך בגלל זאת, ואני חף מפשע ולא נגעתי בממונך כי נפל בדרך ונסדק המוט ואתה הבאת עלי אימת מוות ויסורים שאין בן אדם יכול לעמוד בהם. הרב התבונן והכירו, ונפלה עליו אימה גדולה ופרש כפיו אל האיש בתחנון לומר חוסה נא ורחם נא עלי כי לא מליבי היה מה שנעשה, ואני לא מסרתיך לדין נכרי, ולא הועיל כלום, וקרא האיש בזעם, כי עיניך הרואות אשר ברכני ה' בעושר ובכבוד, בגלל היסורים שגרמת עלי ללא חמס בכפי, ואילו היית באמת צדיק וקדוש כמו שחשבו עליך רבים וגדולים לא נכשלת בחטא זה להביא על איש נקי משפט מוות. ורק בנס הצילני ה' מזה, ואין הקב"ה מביא תקלה ע"י צדיקים ומגלגלים חובה ע"י חייב. ניסה הרב בכל הדרכים לעורר את רחמיו של האיש ולא הועיל. ענה לו האיש בקול רם, כלה בגדיך והתוודה אחרת אשחטך בלי וידוי, זה שוחט, זה לא צחוק, יש לו סכין חצי מטר. תיכף רץ אל הארון והוציא משם סכין של שחיטה ישן נושן שהיה שוחט בעופות ובהמות, וכשראה הרב שאין מידו מציל עמד בזוית והתפלל בלב נשבר וקרוע, וקרא את הוידוי עד תומו, והתפלל לשלום כל בית ישראל, וגם בעד האיש שעומד להרגו. וכך אמר, רבש"ע, יהי רצון מלפניך שתהא מיתתי כפרה על כל עוונותי ועל כל עוונות עמך בית ישראל וגם ללוקח נפשי תסלח כרוב חסדך, ואחרי זאת עקד אותו בעל הבית, הניחו על המיטה, לקח את הסכין לשחטו, הרב עצם את עיניו בכוונה גדולה עצומה ואמר שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד. והאיש העביר את הסכין על צווארו אבל מצד גבו, ולא מחודו, בהולכה והבאה, וקרא בקול רם "וסר עוונך וחטאתך תכופר". ותיכף התירו והעמידו על רגליו ואמר, קום רבי ומורי קדושי, כי הבאתי עליך אימת מר המוות כמו שעשית לי צרת מוות אז במשפטי, ועדי וסהדי במרומים כי עשיתי זאת שתנקה אתה מן החטא אשר נכשלת בו, ואמרתי איך יבוא צדיק וקדוש כמוך ביום הדין לפני מלך מלכי המלכים ובידו עוון כבד אשר כזה. ועתה סלח נא לי רבי ומורי, נר ישראל וקדושו כגודל חסדך. ענה לו הרב בדמעות שליש, לא אתה חטאת ידידי כי בי עוון אשר חטאתי והבאתי עליך רעה רבה מאד, ואתה אתה סלח לעווני כי רב הוא, ואז נפלו איש על צוואר רעהו ובכו שניהם, וכל ימי החג ישב הרב בביתו של הגביר בכבוד רב מאד, וביום איסרו חג נתן לו סכום גדול לישיבה, וגם לעניי ארץ ישראל, עד כדי שלא יצטרך לקבץ נדבות. וחזר הרב תיכף לארץ ישראל, והרביץ תורה בישראל, ואז כתב את ספרו שני לוחות הברית, וקבע את הוידוי ליד הלכות פסח לזכר המאורע הזה. ואהבה רבה היתה בינו לבין הגביר הזה והרבה לעשות צדקה בארץ ישראל ולחכמיה עד יומו האחרון זללה"ה אמן.

מעשה שני. יש קשר בין המעשה הזה לבין ההודעות הבאות שאני אגיד לכם. מעשה שני.
מעשה ברבי חיים ברבי בצלאל, אחיו של המהר"ל מפראג, רבי חיים אחיו של המהר"ל מפראג. היה חבר של הגאון רבי משה איסרליש - הרמ"א זללה"ה, ושניהם נפגשו יחד בחדר הלימודים כשהם בני עשר שנים, ומאז לא נפרדו איש מרעהו ולמדו יחד. כחדא נפקן וכחדא שריין, תמיד היו ביחד, כדוד ויהונתן. עד שהגיע שעתו של רבי משה איסרליש ונתקבל לרב ואב בית דין בעיר המהוללה קראקא. ולקח איתו גם את חברו רבי חיים הנ"ל, ודיברו ביניהם כי בשעה שיצא הרמ"א לערי השדה אז ישב רבי חיים להורות הוראה תחתיו עד בואו. ואז יסע רבי חיים אל ערי הגליל, כשזה יוצא זה יושב כשזה יוצא זה יושב. והנה פתאום מתה אשתו של רבי חיים בר מינן, וכל העדה באו לנחמו, ואחר זמן הציעו לפניו בנות של רבנים גאונים, אך הרמ"א לא הסכים כי ידע מעלת חברו מה הוא, בתורה, ביראת שמים, וגם רבי חיים היה מקבל כל אדם בסבר פנים יפות, אך כשמדברים עמו על הנישואין היה שותק ולא ענה דבר.
פעם הלך הרמ"א לכפרים ורבי חיים נשאר, יושב לכסא דין, קרא רבי חיים בסתר לשדכן, אדם ישר, וגילה לו סוד, אמר לו שמע, איש ישר אתה ואני מגלה לך סודי שהסתרתיו בליבי ותעשה לי את הדבר שאבקשך בסתר גמור ובשתיקה גמורה. דע לך, אני שרוי בלא אשה, שנאמר "לא תוהו בראה לשבת יצרה", לכן חקור אחרי משפחה פשוטה וכשרה ובעל אומנות בעיר הזאת, ושיש לו בת שהגיעה לפרקה וכשרה, ואני דורש מן האב רק חדר אחד צנוע ומלא ספרים אשר עין לא תראהו ויעזור לי בזה להגות בתורה, ולא יגלה לשום אדם שאני חתנו. אז בזה אני רוצה מאד להתחתן, אם יקויים התנאי הזה אני מוכן להתחתן, ואם תמצא איש כזה תודיעני ואגיד לך את אשר תעשה ושכרך יהיה כפול מאיתי. יצא השדכן וחקר, ומצא איש תם וישר וירא אלקים ומקצועו אופה ועוסק במלאכתו באמונה, וה' הצליח בידו ויש לו בת הגונה לרב, דיבר איתו והסכים על זה תיכף, ואמר האופה הנני מוכן לעשות את כל האמור בסתר. אך רק תגיד לי אם יסכים לשבת בצד העיר לבדו כי בתי גם כן מסכימה לשבת לבדה, ותביא לי את רשימת הספרים שהוא רוצה, אני אקנה ואסדר את הכל בסדר גמור, ואעשה זאת בסתר וגם את החתונה, שלא ידע איש מי החתן והמדובר בינינו. הלך השדכן וסיפר הכל לרב, שהאופה מקבל הכל בשמחה ובסתר ובשבועה גמורה לא לגלות לאיש. שמח הרב על זה, מסר לו את רשימת הספרים, והלך וקנה וסידרם בארונות יפים. והשתתפו בקניה הרב והאופה והשדכן, ועשו את התנאים ונשמר הכל בסוד.
עד שבא הרמ"א לביתו, וראה את פני חברו רבי חיים פניו זועפים, שאל אותו מדוע פניך זועפים? ידידי וחבר, אמור נא לי, והנה מצאתי לך בת של רב פלוני להתחתן, והיא הגונה לך וקרובה ישועתך לבוא במהרה, ענה לו רבי חיים לרמ"א, מורי וחברי, דע לך שגמרתי בלבי אני ללכת אל משפחתי ואל בית אבי אשר בפראג, והגם שאתה טוב לי מעשרה אחים, לבי הומה בקרבי לאחי הגדול, ענה לו הרמ"א, האם אתה חושב לעזבני? קשה עלי פרידתך כגוף מן הנשמה, והלא נפשי קשורה בנפשך מימי נעורי ואיך תעזבני פתע פתאום, הס מלהזכיר. ויבכו שניהם בכי גדול, ואחרי כמה ימים פנה שוב רבי חיים להרמ"א ואמר לו, אל נא תתרעם עלי בזה כי אני רוצה לכבד את אחי הגדול, כי אינני יליד אוון, ולבי הומה למשפחתי, וכן גזר ליבי וכן יקום. ויהי כראות הרמ"א כי חזק הוא בדעתו ללכת, אמר לו לך לשלום, אך כבד אכבדך בפני טובי העיר בהפרדתך ממני, כי בראש חודש הבעל"ט לחיים ולשלום אכין לך סעודת ראש חודש ואזמין את כל טובי העיר ורק אז אשלחך לשלום בכבוד גדול. וייטבו הדברים בעיני רבי חיים ואמר, עתה ידעתי כי אהבתני.
ויעש הרמ"א סעודה בראש חודש, והזמין בה את טובי העיר, ואחרי אכול ושתה ליוו את רבי חיים לשלחו לפראג דרך מיל. והרמ"א נישק את רבי חיים חברו, חזרו כולם העירה, ורבי חיים נשאר רק עם השדכן, כי בחר בו לשרתו. הלכו משם והלאה אל חשכת הלילה והאפילה, והרב שינה את בגדיו שלא יכירוהו, וחזר בלילה העירה ובאו אל בית האופה ואספו שבעה בני אדם מהמון העם אשר לא ידעו את רבי חיים, ועשו חופה וקידושין כדת משה וישראל עד אור הבוקר, ואז הלכו איש לביתו בשתיקה, אחרי כמה ימים הקול הזה נפסק והרב ישב על התורה והעבודה יומם ולילה עוסק בה במסתרים בחדרו הפנוי, עושה ימים כלילות ולילות כימים, ואיש לא ידע מיהו ומהו.
עברו שנתיים ימים, פרצה מגיפה בר מינן בעיר קרקא, וכל בני העיר באו לרב הרמ"א וביקשו רחמי שמים על זאת, ותעצר המגיפה בעזרת ה', אז אמר הרמ"א, נחוץ מאד לחפש אחרי עושה חטא ורשע, שגרם למגיפה בעיר, ועשו כן וחקרו ודרשו מאד ובסוף נודע להם כי בבית האופה יושב איש שנתיים ימים, והוא חשוד בחטא עם אשה אחת, ז"א בכל העיר לא מצאו אפילו עבריין אחד שעובר עבירות, רק זה הסיפור שמצאו שאפשר לתלות בו את המגיפה, שיש איש עם אשה שלא יודעים מה הם עושים ביחד. ושלח שמש להביאו לדין, ובא בכיסוי ראש שאף אחד לא יכירו, ויהי כראות הרמ"א את חברו תיכף הכירו, ניגש אליו, חיבק אותו בשתי ידיו, הביאו אל ביתו, נפל על צוואריו ובכה מאד, ורבי חיים עמד ופניו צוחקים, אז ענה לו הרמ"א תגיד לי, איך באת לבית האופה? ומה זה הלעז שיוצא עליך? ומדוע אתה שוחק? ענה לו רבי חיים, כי בבית האופה מצאתי לי שם מנוחה לעסוק בתורה וזוגתי גם כן מצאתי שם היא בתו של האופה, אשת חיל מאד, והאופה עזרני בזה על התורה ועל התפילה ואין לי שום טרדה והנה לך כתובת אשתי, כי היא שתי ואנכי אישה כדת משה וישראל. ואת הלעז הזה קיבלתי למען ה' ותורתו אשר חשקתי בה. ז"א הוא לקח בחשבון שיכול להתעורר קטרוג ויגידו מה קורה פה מה קורה פה, והיה מוכן לסבול את כל הבזיונות כדי לזכות לעסוק בתורה תדיר. כי בזמן שהייתי אצלך היה לי טרדה גדולה מהקהל הרחב ולא יכלתי לעסוק בתורה כראוי לי, לכן שפלתי עד פה, ומדוע שחקתי? מפני שראיתיך בוכה. יצא הרמ"א ואמר לכל העדה, הרפו מזה כי הוא צדיק גמור ואחי הוא בתורה ובמעשים טובים וחס ושלום איננו חוטא וישב אצלי שבועיים ואחר כך שילח אותו לביתו לשלום. ואמר לו הרמ"א, אני ידעתי בך שברחת מפני הכבוד שבמבלבל את הדעת, ובחרת בשפלות, אז לך לשלום ידידי וחברי.
והנה לימים, אחרי זאת קם הרמ"א בחצי הלילה, והשמש עמו, והלך לראות בהיחבא מה עושה חברו. עמד ליד חלון ביתו, בשתיים אחר חצות לילה, וישמע את קול השניים מדברים זה עם זה, דברים מתוקים מדבש ונופת צופים, ויט אזנו וישמע כחצי שעה. אבל את הקול השני המדבר לא הכיר, מי הוא? דפק בדלת ואמר, פתחו לי שערי צדק אבוא בם אודה יה, ענה לו רבי חיים מי שם? ענה לו הרמ"א אני רבי משה, מיד נפתחה הדלת ונכנס הרב, וירא כי אין איש רק רבי חיים יושב לבדו, ושאל אותו, איפה הלך השני? כי שמעתי שניים מדברים, הגד לי דבר אמת מי היה איתך? והוא לא עונה לו, אמר לו אני גוזר עליך בתור מרא דאתרא שתגיד לי ולא תכסה ממני דבר, ענה לו רבי חיים, מכיון שגזרת עלי הנה אני מגלה לך נסתרות, דע לך, שאליהו הנביא מלמד אותי תורה מידי לילה בלילה, וכעת גם כן הוא עומד עמדי פה. חלשה דעתו של הרמ"א, ואמר בלב נשבר, תועיל נא לשאול ממנו מה פשעי ומה חטאתי שלא זכיתי ללמוד תורה מפיו עד היום? ענה אליהו לרבי חיים, אמור לרבי משה שהוא אחד מגדולי הדור, וגם אתה שזכית לשמוע תורה מפי לא הגעת עדיין לקרסוליו, אלא שאין דרכי להגלות לאלה שנוהגים רבנות ביד רמה. יבבבבבבי. וחביבים עלי שפלי רוח המצניעים לכת עם אלקים בנסתר במעשיהם, ונאנח הרמ"א.
בתנא דבי אליהו מבטיח אליהו הנביא שהוא נגלה בין איש בין אשה בין עבד ובין שפחה, למי שהוא עניו הוא נגלה אליו, אבל מי שנוהג ברבנות ביד רמה אפילו שיהיה מגדולי הדור הוא לא נגלה אליו. מטיל שררה כמו שצריך רב, להעמיד את העדה. הוא לא יכול להיות נחנח, הוא חייב. בשמעו דברי אליהו הנביא אמר, נושא אני בעול הרבנות והיא מלאכת שמים, והכבוד והגדולה הם חובה לה, ז"א מעצם תפקידו הוא חייב שיהיה כבוד וגדולה כי אחרת לא יכבדו את הרב ממילא לא יישמעו להוראותיו, והרבה מכשולים לפניה כי מפי הגבורה קיבלתיה. שנאמר "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום", ואז יצא וחזר לביתו, וידע את כוח חברו מהו, ואיך זכה למעלה הרמה הזאת בברחו מפני הכבוד, והיה עניו מאד, והרמ"א ישב על כסאו ושפט את ישראל כל ימי חייו בזכותם תגן עלינו לעולם אמן.
לכן קורא נעים, הבורח מן הכבוד אז יתמוך כבוד, והנה שאול המלך היה נחבא אל הכלים, מפני שברח מן הכבוד, אבל הגורל גילה עליו ועשוהו מלך, הוא ברח מן הכבוד אז מן השמים גילו אותו ונעשה מלך. אבל אח"כ רדף אחרי הכבוד ונלכד בכבוד, ואמר כבדני נא נגד זקני עמי, ותנן בפרקי אבות, הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם, ורבות רעות באות אחריהם אשר מנפש ועד הבשר יכלה, והרודף אחרי הכבוד ימיו מכאובים, וראוי לאדם לברוח מן הכבוד כבורח מן האש, כי אש עד אבדון תאכל רח"ל. לכן משה רבינו ברח מפני הכבוד עד הקצה האחרון ולא רצה ללכת בדבר ה', וה' מפציר בו שבוע ימים והוא לא רוצה ללכת, וסרב כמה ימים, ועם כל זאת בסוף נתפס על זה שלכן נאמר לא תביאו את העם הזה, אז בואו וראו כמה צריך אדם לברוח מן השררה והכבוד, וה' יצילנו אמן.

מעשה האחרון.
מעשה ברבי שמעון הגדול רבה של מגנצא שעל נהר ריינוס, והיו לו בבית שלש מראות גדולות עשויות בחכמה נפלאה והיה צופה בהם ורואה את העתיד להיות ואת הנולד, כי למעלה ממיטתו היה מעיין מים חיים ונמשך מקברו של קדוש וצדיק בבית העלמין, וכשהיה מסתכל במעיין היה רואה את כל העולם כנתון בתוך כוס של זכוכית. ודבר לא נסתר ממנו.
ולרבי שמעון הנזכר לעיל בן יחיד בן ארבע, שמו אלחנן. יפה עיניים וטוב רואי, ולבו פתוח בתורה, ומוחו מלא חכמה כרימון, בן ארבע, ואביו אהבו מאד.
והנה בבוקר ביום שבת הלכו רבי שמעון ואשתו לבית הכנסת לתפילה, ובאה הגויה כתמיד להדליק את האש, וגמרה ואז ראתה שם שאלחנן משחק עם משרתת הבית שגם היא נצריה ותפסה ביד המלך ואמרה לאלחנן, בא ונטייל לרוח היום. הילד הלך עמה ברצונו, והמשרתת הנוצריה לא מיחתה בידיו והסכימה לזה, שילך קצת לנשום בחוץ, והאשה הנוצריה הדליקה את התנור, הביאה את הילד לכנסיה של נוצרים, והטבילו אותו תיכף במים כמנהגם ומסרה אותו לידי כומר גדול שהחביא את הילד אצלו, כי זה מצוה אצלם להטביל את הילד מילידי ישראל ולעשותו נוצרי, והאשה ההיא ברחה והלכה לעיר אחרת שלא יאשימו אותה על עוונה.
כשחזרו רבי שמעון ואשתו מן התפילה מצאו ביתם נעול והמשרתת בוכה, מכה על ראשה וצועקת אוי לי רבי היקר כי קרה אסון, הגויה שדליקה את התנור שבקה את הילד, לקחה אותו לטייל קצת, ונעלמה עם הילד, וזה שעה שלמה אני מחפשת עליו ולא מצאתיהו, אוי לי ואוי לנפשי, מה יהיה סופי. ימים על ימים חיפשו את הילד לא מצאו, כאילו פצתה האדמה את פיה ותבלעהו, וגם האשה הנכריה נעלמה, ויתאבל רבי שמעון על בנו יחידו וישב בצום ובבכי, וכמה פעמים בא אצל המראות והמעיין לגלות עקבות בנו, ומן השמים העלימו ממנו, ולא ידע איה מקומו כיוסף הצדיק. ואמר אולי הלך לעולמו, ומנעו קולם מבכי וקיבלו עליהם את הדין.
והילד אלחנן, נפל בידי הכמרים וגידלוהו, ונעשה חכם גדול, ובעל מדע כאביו רבי שמעון הגדול, ברא כרעי דאבהו, והנער עלה לאסכולה הגדולה ברומי, שם למד שבע חכמות ושבעים לשון ובן עשרים מינוהו חשמן ברומי, ושמו יצא למרחקים, וכולם מכבדים אותו על חכמתו ועל יופי תארו, ומראהו מעיד עליו, ולא ידע איש את מוצאו מאין בא.
בימים ההם מת האפיפיור, וכל החשמנים בחרו באב הצעיר, הוא אלחנן שהיה גדול מכולם בחכמה והמדעים, ואלחנן זכר כי בילדותו נלקח מבית רבי שמעון ממגנצא ולא גילה את סודו למישהו כלל, יען כי עלה למעלת האב הקדוש אצל הנוצרים ואין למעלה ממנו, נהיה הפאפא.
יום אחד זכר את אביו ואת אמו היקרים, ונכספה וגם כלתה נפשו לראותם וכתב אגרת להגמון של מגנצא, איפה שהוריו גרים, וציוהו לאסור על היהודים של מגנצא לשמור את השבת מילה וטבילה, לבטל את הכל סבור היה כי בצר להם ישלחו אליו את רבם הגדול רבי שמעון אביו לבקש ממנו על ביטול הגזרה, וכן היה, כשהגיע מכתבו של האפיפיור לידי ההגמון מיד הכריז וגזר על שונאי ישראל את הנ"ל, אבל השר היה אוהב ישראל, מתמול שלשום, ובאו אצלו יחידי הקהל וביקשו ממנו על רוע הגזרה שלא יכולים לעמוד בה, והראם את איגרת האפיפיור כי אין בידו לשנות, הגזרה יצאה מגבוה ומשליט ואם יש את נפשכם לכו אל האב הקדוש לבטל את הגזירה. תיכף גזרו תענית ותפילה וסליחות, ולסוף שלחו את רבי שמעון ועמו עוד רבנים לרומי אצל האפיפיור, לפני שתגיע השבת. וההגמון עמד עד בוא אליו פקודה חדשה, והרבנים הלכו לרומי אצל פרנסי הקהל שם, וביקשו מהם עצה על צרתם, וביטול הגזרה הרעה, ותמהו הפרנסים ואמרו, איך יתכן, לא קם אפיפיור רחמן כזה וטוב ליהודים מאד, וכמה יהודים משחקים איתו משחק האישקוקי, מה זה אישקוקי? שחמט, כי הוא תאות ליבו, ואת הגזרה הזאת אנו לא מאמינים שהאב האפיפיור גזר אותה, אלא בטח זה השר שלכם שם ההגמון הוא גזר עליכם, והראה להם רבי שמעון את פתשגן הכתב החתום ביד האפיפיור עצמו וטבעת המלך, אז הודו הפרנסים של רומי היהודים שזה גזרה משמים, על חטא יהודי אשכנז. גם הם גזרו תענית ועשו תשובה גדולה וצדקה ותפילה והלכו לחשמן ונטה עליהם חסד וביקשו ממנו להשתדל בעד זה ליהודי מגנצא, וענה להם החשמן אגרת חתומה מאבינו הקדוש ואין בידי לעשות. אבל בכל זאת מוכן אני לעזור לכם אם תכתבו בקשה לאב הקדוש אז אני אכניס את זה אליו, לאפיפיור, תיכף חיברו היהודים מכתב יפה בלשון רומי ושלחו אותו אל היכל של האפיפיור וכשראה את המכתב ידע שהצליח חפצו, שכבר בא אביו רבי שמעון שמה, ותיכף ציוה ויציגום לפניו על ידי החשמן שלו, ואמר האפיפיור קודם יבוא ויכנס הזקן שבהם, ואז נכנס רבי שמעון הזקן, ומראהו כמלאך האלקים צבקות, ונפל על ברכיו כדת של באי היכלו, ובאותה שעה היה האפיפיור משחק עם חשמן אחד במשחק האישקוקי, מה זה אישקוקי - שמחט, ויהי כראותו את אביו נופל לא הכירו, תיכף ציוהו לקום ולשבת על כסא הזהב שם, הוא הכיר את אביו ואביו לא הכירו כי ילד בן ארבע שנים יצאו מאצלו, ואז פנה האפיפיור אליו ואמר לו מה בקשתך ותיעש, אמר שב על הכסא, אתה איש נשוא פנים, ואני אגיד לך כי יהודי מגנצא הם המריצוני לגזור עליהם את הגזרות האלה. ענה רבי שמעון ואמר, אולי טעות נפל פה, עלילות דברים הם. ענה לו האפיפיור, אישי היקר והמכובד, רואה אני שחכם גדול אתה, שאם לא כן לא היו שולחים היהודים להיות מליץ להם, האם רצונך להתווכח עמי בתלמוד שלכם? וכמה דברים שם אינם מיושבים בעיני. ישב רבי שמעון כמה שעות והיו מתנצחים בהלכה והגדה, ותמה רבי שמעון על בקיאותו וחריפותו בגמרא כחצי היום, ואז אמר לו האפיפיור, האם רצונך לשחק איתי ביהודים במשחק האישקוקי, ענה לו רבי שמעון כרצונך, והוד קדושתך, ורבי שמעון היה מומחה גדול בזה, רבי שמעון האבא, ואין שני לו בעולם בזה, וישבו לשחק, והנה יד האפיפיור על העליונה, ותמה רבי שמעון על זה כי הפסיד, ואיך שיהיה, חזרו לדבר בעניני דת ואמונה, ורבי שמעון תמה על חריפותו, ופתאום קרא האפיפיור הוציאו כל איש מעלי, ויצאו כל השרים והחשמנים ורק רבי שמעון נשאר אצלו, ואז נפל האפיפיור על צוואר רבי שמעון ובכה. ואמר, אבי היקר אבי הזקן, איך לא תכירני? ואני בנך יחידך אבוד ביום שבת קודש, לפני כמה שנים, אבי היקר אני בנך אלחנן הנשבה ביד הנכריה, ואינני יודע אם חטאך או חטאי גרם לזאת. ואביו בשמעו זאת נבהל מאד, ואמר כן נכון בני יקירי אלחנן, אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך, העודך חי, שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד, ברוך הטוב והמטיב ומחזיר אבידתי. ענה הבן ואמר, אני גזרתי את הגזרה כדי שאתה תבוא אצלי ועתה הנה בטלה הגזרה וקרע את האגרת מיד וכתב מכתב להגמון של מגנצא שהוא מבטל את הגזרה. אז ישב והביט באביו, עיניו זלגו דמעות, ואמר, תן לי אבי עצה איך אני יכול לשוב ולמרק את עווני, ענה אביו מה לך להצטער בני, כי תינוק קטן יצאת מביתי בלי דעת, וכבר אמרו רבותינו ז"ל, גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד, אז אמר אבא אבא, כל הזמן ידעתי שאני יהודי, אבל הטובה מנעה ממני לשוב אל עמי ואמונתי, וגדול עווני מנשוא. ונחמו אביו, ואמר כי כל הגדול יצרו גדול ממנו, וגם אם ישוב אז תשובתו תהיה גדולה מאד, ורצויה לפני ה', מסר את האיגרת ליד אביו, ואמר שוב לביתך בשם אלקי ישראל, ותן האגרת להגמון ואל תגיד לו כלום ממה שידוע לך כלל, וגם את אמי תנחם כי בימים מועטים אני אהיה עמכם שמה אבל קודם ביאתי שם אני רוצה לעשות דבר טוב ליהודים לדורות הבאים אחרינו, אני תעכב עוד כמה זמן, יש לי איזה תכנית ואחרי זה אני אבוא הביתה. והלך רבי שמעון ואמר ליהודי רומא כי בטלה הגזרה, הראה להם את האגרת, שמחו מאד ואמרו ברוך שנתן חינך בעיני השרים, וחזר רבי שמעון לעירו ומסר האגרת להגמון. ושמח גם הוא בזה, ועשו משתה לכל בני העיר, וגם הרב בישר את אשתו על שמצא את הבן ואלחנן חי וכי הוא מושל גדול ברומא, ושמחה ובכתה בכי של שמחה. ואמרה כל שעה ושעה ישועה, וליבי אמר לי כי עוד בני חי, ומי יתן ואחבקהו ואנשקהו ואורך ימים אשביעהו, ואז אמר לה בעלה, בקרוב הוא יבוא פה אלינו.
והאפיפיור אלחנן כתב ספר אחד, ובו העיד אמיתות דת ישראל. חיבר ספר שבו הוא מעיד שדת ישראל היא האמיתית, ונתן כבוד והדר לתורתנו הקדושה בספר הזה, נעל את הספר בתוך כוך, כדרך הקדושים שמסתירים בכוכים, בתוך הקמרון שבהיכל שברומא, ונתן חוק ודת שכל הבא לשבת על כסא האפיפיור חייב לקרוא את הספר הזה עד תומו, ולהשבע ולעשות ככל הכתוב בו. ולא יעבור מהצוואה הזאת. אם נבוא לספר כל הכתוב בספר הזה נלאה מאד, יכלה הזמן ולא יספיקו חדשים. ובן לילה יצא מרומא ונעלם מעין, ובא אל אביו ואמו מגנצא, וישב על התורה יומם ולילה בקדושה ובטהרה כאשר הורה לו אביו, וברומא לא ידעו את עקבותיו. ואז בחרו באחר, וישב תחתיו והשביעוהו תחילה על הספר שבכוך לקיימו, ואביו עשה זכרון למעשה בזה בשירו שחיבר לראש השנה, והדברים הללו ברורים ושרירים וקיימים אמת ויציב, ועד היום היא שעמדה לנו בותיקן ברומא שכל אפיפיור שיקום הוא לומד את התורה ואת הגמרא, על פי התורה אשר כתב להם והשביעם אלחנן בן רבי שמעון הגדול זכותו תגן עלינו אמן.
ולכן אמר הכתוב, ויגדל הילד ותביאהו לבת פרעה, ותקרא שמו משה, יען כי בכל דור ודור קם אחד בניצוץ משה לשמור על גחלת של התורה שירדה מן השמים, עד שיבוא אבי התעודה הוא משה אשר בתיה בת מלך קראה לו שם זה כי מאת ה' היתה זאת והיא נפלאת בעיני כולם, ובואו וראו פלאות השי"ת כי היא קראה לו משה, משה - מושיע, והוא הגואל של ישראל וכשבא משה רבינו ע"ה לקבל את ישראל היו פרעה ושריו מעיהם מתכווצים ומתחתכים, ואמרו איך היינו קוראים אותו בשם זה ולא הרגשנו בדבר כלל שהוא המושיע של ישראל, שהרי ראו החרתומים שהוא נפל למים, ואח"כ נמשך ועלה ונמסר בידינו וגדל אצלנו ולא הרגנו אותו. ובזה ידעו הכל כי השי"ת הוא בעל היכולת ומשיב חכמים אחור ודעתם יסכל שעשאם כבהמות ממש שאין להם הרגשה של כלום.
ופה גם כן, אצל אלחנן, סיכל ה' דעתן של הותיקן עד שהרימו אותו על ראשם כדי שיכתוב להם את הספר ויטמין אותו וישביעם והכל מפלאות תמים דעים.
עד כאן שלשת המעשים, עכשיו אתם תלכו לאכול טשולנט ותחשבו מה הקשר בין שלשת המעשים, ואח"כ אני אגיד לכם מה שיש לי להגיד. בתאבון.

אז אנחנו ממשיכים, אבל לפני שאנחנו נמשיך, יש לך גם מיקרופון נוסף? אני רוצה שהוא יגיד משהו. זה יהיה מחובר לשידור? בכבוד. הוא רוצה לספר משהו בבקשה. רגע, רגע, רגע.

ש. שלום רב. רציתי לספר על דבר שסיעתא דשמיא שהיה לי, שאני עובד במשרה מלאה, והיה לי מאד קשה עם זה שאני לא מצליח לקבוע עיתים לתורה כמו שצריך, פשוט אני התחלתי לשמוע למה שהרב אומר שצריכים לנצל את הזמן וצריכים להשתמש עם כל רגע כמו שאפשר ואני חיפשתי זמן ביום שאני יכול ללמוד, אני ראיתי שיש חברים שלומדים בכולל חצות שקמים, לא קמים בבוקר, קמים בלילה, קמים בשתים עשרה בלילה ומתחילים ללמוד, אני אמרתי אולי אני אנסה להתחיל לעשות את זה, אמנם זה קשה מאד, אני גם צריך לקום וגם צריך לעבוד, אבל ניסיתי, אז התחלתי ללמוד בלילה, אני למדתי בלילה אני ממשיך ביום, אני לא עייף, עוד לילה אני ממשיך ביום אני לא עייף, כמובן אני תופס איזה שלש ארבע שעות בערב לישון כדי שיהיה לי כח, אבל ראיתי שזה שהצלחתי לעשות את זה. ואז אני שמעתי גם על הענין שהרב דיבר על לקחת על עצמנו ולנסות גם לעשות את הצום של ארבעים יום, ואני אמרתי גם אני אנסה לעשות, סה"כ אני יושב ואני עובד, זה לא משהו קשה מאד לשבת ולעבוד וגם לצום, אז אני גם לקחתי על עצמי גם לעשות את הארבעים יום של הצום, וראיתי אם אני יכול לסבול את זה אז עוד יום ועוד יום זה פשוט זה ממשיך ואני לא מרגיש אפילו את ההבדל, השינוי אני גם לא מרגיש, אז ב"ה לכבוד הרב רציתי להגיד.

הרב: תהיה בריא ותזכה ותעלה מעלה מעלה.

ש. אמן כן יהי רצון.

מישהו יכול לגיד לי בינתיים מה הקשר בין שלשת הסיפורים? עד שתחשבו בואו אני אראה לכם פלא גדול, קיבלתי אימייל מיהודי בשם שלמה חלק, לרבינו אמנון שליט"א צהריים טובים, רציתי לספר לך את שקרה לי בשבוע שעבר, וזה קשור עם ארבעים יום התענית. ביום רביעי זה התחיל כאשר ביקשתי מאשתי הצדיקה לקחת על עצמנו תענית ארבעים יום לזרע בר קיימא, אשתי סרבה והגענו לויכוח בקשר לבטחון בהשי"ת, אשתי שמה מבטחה ברופאים למורת רוחי, והיא צדיקה יותר ממני, ובכן מאותו רגע שזה התחיל לא הפסקתי לבקש משמים שיעלה בידי לקחת על עצמי ארבעים יום תענית, בשבת בשעת התפילות בבית הכנסת התחננתי מכל הלב שאתה - הרב אמנון תיזום את התענית באופן קולקטיבי, דיברתי עם הקב"ה שרב הרב אמנון יכול לארגן זאת. בערבית של מוצ"ש הייתי שמח באופן חריג מהנורמה, אחרי הבדלה רקדתי עם אשתי, כמו שלא היה מעולם, כשברקע נגינות של שבוע טוב באינטרנט, למחרת יום ראשון חזרתי מהילולא לזכרו של רבי יעקב אבוחצירה זללה"ה וכהרגלי פתחתי ישר את אתר שופר ולשמחתי הספקתי את מרבית דרשתך, וכאשר התחלת לדבר בענין התענית נשמתי לא ידעה אושר כזה מעולם. במתנדב השלישי שהתנדב לצום התחלתי להתקשר אליך ואל בנך אליהו ומיילים עד שנעניתי, אין לך מושג את השמחה וההתרגשות שהיתה לי ולאשתי, אין לי ספק שמשמים הובילו ונתנו בלבך לבצע את המצוה הגדולה הזאת, בטחוני בהשי"ת היה מאז ומעולם אבסולוטי, גם כשניהלתי אורח חיים חילוני, וכל שכן בתשובתי, ויום יום אני רואה וחווה כל מיני ישועות ופתרונות שאין לתאר, אשתי לצערי לא לקחה על עצמה, אבל אני מקוה שהתענית שלי תכפר גם עליה להסרת הגזרה הפרטית שלנו, ומעל כלל עם ישראל. שא ברכה והצלחה במעשי ידיך הגדולים, ממני חלק שלמה. נ"ב, הפקדתי אלף ש"ח על חשבון שופר לטובה בעזרת ה'. המלצה הוא נותן לצום, בארבע בבוקר אני אוכל כריך עם דבש וכוס חלב וזה מסדר אותי עד הערב, אני חולה בסכרת ואחרי מעקפים בלב פתוח, ואני מסתדר עם הצום בקלות ואף מרגיש טוב מאד. אם תוכל נשמח לברכתך לזרע חי וקיים ובריא והריני מברך, שלמה בן שפרה ודינה בת אירן יזכו לזרע חי וקיים מהרה.
אתם רואים איך זה עובד? אף אחד לא יודע מאיפה זה בא.
מה המשותף בשלשת הסיפורים?

ש. שלשה סיפורים מתייחסים לגאוה, הסיפור הראשון עם שהוא חשד בו זה היה מידת גאוה למה אם היה לו פחות גאוה אולי נפל, הסיפור השני מראים שהוא יותר חכם ממנו בהרבה בזכות שהוא חייב את הגאוה אפילו שהגאוה מתוך חובה, חייב את הגאוה בשביל לשמור את התורה, אפילו שזה כאילו מצוה משהו בגאוה אפילו שזה מצוה אבל עובדה שגאוה קובעת מבחינת הקדושה שהוא התקדם יותר, שההוא פחות שייך להיות לא גאותן נגלה יותר. הסיפור השלישי שהילד כל הזמן ידע שהוא יהודי, הוא יכול אולי היה לו הזדמנות שהוא יכל לברוח מידי פעם אבל הגאוה מנעה אותו, היה בזה גאוה. אח"כ אז זה כאן נגיד עם הגאוה, אבל אמרתי איך זה מתקשר אלינו? שהארבעים יום צום שהציבור לקח עליו, באמת לקחת אני פשוט מפחד מזה

הרב: עוד לא התחלת? אמרתי לך אתה שמנמן אתה חייב לקחת. מה יקרה לך אתה לא תמות

ש. אז ארבעים יום מי שלא אוכל ולא כלום אז אוטומטית זה פוגע לו בגאוה, ז"א אוטומטית הוא עולה ברמת הקדושה

הרב: אולי בן אדם שאוכל הוא בעל גאוה?

ש. כן זהו. אני אומר מי שלא זה אוטומטית מוריד לו את הגאוה

הרב: נו אז מה אתה מחליט?

ש. אמרתי שרציתי בליבי לזוג הצעיר הזה כאילו שבזכות מה שהוא אמר שאני אקח שיהיה להם זכות

הרב: או

ש. אבל אם אני לא אצליח

הרב: אין דבר כזה.

ש. אז מה עושים

הרב: רק אחד לא הצליח

ש. אני רק חושב על צום אני נהיה רעב

הרב: רק אחד לא הצליח, כולם מצליחים. תלך עם זה אל תפחד. כולם היו פה פחדנים נהיו גיבורים

ש. לא, כולם אריות

הרב: אבל לא, כולם קל להם, איך יכול להיות שלכולם קל?

ש. אני כשעושים הלכות על אוכל אני נהיה רעב.

הרב: מספיק מה שאתה אוכל אחרי קידושא רבא פה זה כבר מספיק לכל השבוע. מה אתה אומר? שיהיה להם זרע חי וקיים

ש. אז רגע, נגיד הסכמתי ופתאום אני לא יכול, אז מה אני עושה?

הרב: אין דבר כזה אתה לא יכו

ש. לא אין זה כאילו זה

הרב: יש זה זה אבל לא צריך את זה זה

ש. אבל יש תגיד לי זה

הרב: אם זה אז אתה אומר מזמור לדוד ה' רועי לא אחסר, כתוב בסידור שאם חלילה אתה מרגיש שאתה אנוס והולך למות, זהו, כל זמן שאתה לא הולך למות אתה לא מפסיק.

ש. בין להשבר ללמות יש איזה פער קטן

הרב: מה יש לפחד, הרי מה הפחד שתמות, מה הפחד שאתה רעב, כאילו מה יקרה, אז יהיה לך קצת קרקורים במעיים, מה יש?

ש. לא, כאבי ראש

הרב: תראה מוזיקה אסור לשמוע, אז קצת מפה לא נורא

ש. אבל מה עם כאבי ראש מותר לקחת כדור

הרב: בלי שתיה, בלי שתיה.

ש. יתקע

הרב:אם יתקע אז תשתה

ש. באמת אני בולע כדורים בלי שתיה, זה לא בעיה. אז מה משתיים להתחיל לאכול,

הרב: לא הבנת, תחסוך לאשתך קודם באוכל, ודבר שני בטרחה. מה הבעיה?

ש. לא, אבל אני רוצה לאכול לפני הנץ

הרב: אתה יכול לאכול לפני, תתנה לפני שאתה אוכל והכל בסדר. אתה יודע מה זה בלילה אתה יכול לאכול שתי ארוחות טובות וגמרנו, מה זה סיפור?

ש. אז רגע איך אני לוקח את הפתרון לצאת מזה.

הרב: הפתרון לצאת מזה - נגמר הארבעים יוצאים מזה.

ש. מתי נגמר הארבעים?

הרב: אחרי שנגמרים ארבעים יום של תענית

ש. עכשיו שנכנסתי באיחור כזה זה נחשב שאני בפנים?

הרב: בטח אתה בפנים כי כולם צריכים להיות בכלל האלף,

ש. אז מה עושים עכשיו?

הרב: מחליטים שגמרנו, מתחילים, אתה יכול, אכלת טוב עכשיו? אז תשתה, יש עוד זמן, תשתה ועד אחרי התפילה אתה בא עושה קידוש ושלום על ישראל.

ש. מחר אחרי התפילה

הרב: ביום שישי אחרי הקידוש אתה אוכל, אחרי תפילת ערבית קידוש אתה אוכל. כן, לא חשוב הוא יעשה והוא צריך להתרגל והוא יגיד אח"כ רטרואקטיבית גם על היום הזה.

ש. כבוד הרב, אני לקחתי את זה כאתגר ואני מציע את זה לכולם, אני אם יש לי איזה מחשבה לא נופל אבל אם משהו על אוכל אני מדמיין את הפנים של הרב צוחקות, ואני אומר, אני יכול לעמוד מול הרב ולהגיד לו שהפרתי את זה? על המקום זה עובר.

הרב: ב"ה

ש. כבוד הרב, לגבי התענית בתוך השבת, כאילו נכנסים איתה או לפני השבת אוכלים

הרב: לא לא, אחרי הקידוש אתה אוכל

ש. רק אחרי הקידוש?

הרב: כן. כן, יש מישהו שיודע את ההסבר לשלשה סיפורים.

להמשך התמליל חלק ב לחץ כאן