גבולות ההודאה להשי''ת: מתי מברכים הגומל – ומתי אסור? הלכה, אחריות וסכנת נפשות

 

- - - לא מוגה! - - - 

רש, יו, טית,

סעיף חטא אחד מהארבעה שצריכים להביא קורבן תודה,

או בזמן הזה צריכים לברך את ברכת הגומל,

אדם שהיה חולה ונתרפא.

באיזה חולי מדובר? יש שלושה דעות בראשונים. דעה ראשונה,

אפילו אדם שיש לו כאב ראש, כאב בטן וכיוצא בזה.

דעה שנייה,

בכל חולי צריך לברך, אף לא אינו חולי של סכנה ולא מכה של חלל, אלא כל שעלה למיטה והרד,

מפני שדומה כמי שהעלו לגרדום לדון.

פירוש מעלות שעושים הדיינים לשבת כשדנים.

ואין הפרש,

בין אם יש לו מיחוש קבוע או בא מזמן לזמן,

ובין שאינו קבוע.

עד כאן דברי מרן.

הרמ״ה חולק.

הרמ״ה אומר, ויש שומרים,

דיינם מברך רק על כל איש שיש בו סכנה,

כגון מכה של חלל,

וכן נוהגים מאשכנז.

אשכנזים נוהגים כדעת

הראב״ד רבנו יוסף ועטור, שלא מברכים רק

בכל איש שיש בו סכנה.

ניתוח וכיוצא בזה, דבר שהוא מסוכן לחיים.

אנחנו נוהגים, כמו שמרן מעיל,

המנהג שלנו,

גם אם האדם הזה היה לו שפעת וכיוצא בזה,

גם חולי שאין בו סכנה,

גם כן מבבר.

הגמרא, בכתובות ל', הגמרא אומרת, הכול בידי שמים חוץ מצינים פחים,

שנאמר, צינים פחים בדרך היקש, שומר נפשו ירחק מהם.

זאת אומרת,

בשמים כותבים אם אני אעשיר או אני אעני.

בשמים לא אומרים שאם האדם הזה יהיה לו שפעת או לא,

אלא אם הוא הולך בלי מעיל,

מזג האוויר סוער, קר,

והאדם הזה עצל גדול.

העצל הזה, אפילו להרין מעי, ללבוש,

אין לו כוח.

אתה רואה אותו מסתובב החוץ עם חולצה, ואתה אומר לו, מה זה?

הוא אומר לך, חם לי.

והאדם שחם לו בסוף קיבל שפעת, הצטנן המסכן וקיבל נוזלת.

אחרי כמה ימים, ברוך השם נהיה בריא.

יברך הגומל, או נאמר, הוא גרם לעצמו,

וזה לא צריך לברך הגומל.

או נאמר, אדם שהולך,

אמרנו, הולכי מדברות,

אדם שנוסע ממדינה למדינה,

ברוך השם, חזר לחינוך ולמימון שלום, צריך לברך הגומל.

הוא לא יצא בשביל פרנסה או איזו מצווה,

הוא יצא רק לטיול בעלמא.

האם גם בזה הוא הביא לעצמו את הסכנות, את הצרות?

האם גם בזה יברך הגומל או לא? מחלוקת.

האבא של הגאון חידן שמו היה רבי יצחק זרחיה אזולאי.

הוא אומר שלא יברך.

חברו, בעל שדה הארץ, הרבא מזרחי, חולק עליו ואומר שיברך,

וכך פסקו הגאון, רבי חיים פנצ'י, בלב חיים ועוד,

והעידו שכך הוא המנהג שיברך.

נכון הדבר שהוא עשה שלא כהוגן, הלך בלי מעיל וכו',

אפילו אחי,

סוף-סוף,

ברוך השם, הקדוש-ברוך-הוא היטיב עמו,

וזה לא ודאי.

יש הרבה אנשים שהולכים עם חולצה והם מקיימים בעצמם שומר פתעים השם.

לא קורה להם כלום. אתה רואה, הם יסתובבים עם חולצה ונשאר בריא.

ולכן, כמה שלא בריא, איזה קר,

לכן בחיי גוונה,

בדיעבד יברך.

מחלוקת שנייה, וכאן הבעיה הרבה יותר חמורה.

האדם הזה,

נמאס לו מהחיים,

החליט לגמור.

קפץ מהגג,

אבל אחרי שהצילו אותו, לקחו אותו לבית-חולים,

ואחרי כמה ימים, ברוך השם, חזר לאיתנו.

יברך הגומל או לא?

גם בזה יש מחלוקת, אבל הרבה מאותם הפוסקים שבדוגמה הקודמת אמרו,

זה שהלך בלי מעיל יברך הגומל, כאן הם אומרים שלא.

מה ההבדל?

גם פה הוא הביא את זה על עצמו, אבל כאן האדם הזה פושע שעבר על מה שאמרה התורה, ונשמרתם מאוד לנפשותיכם.

בחומש בראשית פרשת נוח התורה הזהירה אותנו,

אך את דמכם לנפשותיכם מדרוש.

אסור לאדם לאבד עצמו לדעת.

אדם שהוא מאבד עצמו לדעת, דינו כדין רוצח וגרוע מרוצח.

למה גרוע?

כל רוצח חזר בתשובה,

הלך, עשה את כל התיקונים,

יכול להיות שהקדוש-ברוך-הוא יסלח לו.

אבל כאן הוא הרג את עצמו.

גמרנו, אין אפשרות לחזור בתשובה.

אדם יכול לחזור בתשובה כשהוא חי, במתים חופשי,

כיוון שאדם מת, זהו זה, כמו שכתוב בשבת ל'.

ולכן, כיוון שאדם הזה פושע שהלך ועשה פשע כזה גדול,

על כגון זה לא נוכל להתיר לו לברך.

אם היה בית-המקדש קיים,

האם היה יכול להביא קורבן תודה?

לא.

זה בחורשעים תועבה.

אז כך גם לגבי ברכת הגומל,

זו הטענה שכתבו בשאר האחרונים,

מנחת אלא עזר מאוד.

הוא בחיים פלץ שחולק.

הוא בלב חיים אומר, אפילו בזה יברך.

אבל רוב גדול של הפוסקים אמרו שלא,

כלל גדול בידינו סופג ברכות להקל, ולכן גם אם בסוף ניצל,

לא יברך הגומל. אני אומר דוגמה, קפץ מהגן.

יש הרבה שיטות איך האנשים רוצים להתאבד.

יש אדם חותך את הורידים,

יש אדם בולע כדורים,

לקחו אותו מייד בבית-החולים, עשו לו שטיפת קיבה,

וברוך השם,

אחרי שבוע חזר הבית הבריא.

שוב, גם בזה לא יברך הגומל, אף-על-פי שזה חולי שיש בו סכנה.

לכאורה, חולי שיש בו סכנה.

אפילו להרמה צריך לברך.

אבל כאן הוא עשה פשע נורא,

ולכן אסור לו לבוא ולברך את ברכת הגומל.

קבר יוסף בשכם והצבא – אין נכנסים למקום סכנה בלי תיאום ואין סומכים על הנס

בכלל זה גם אלה שנוסעים לקבר יוסף (הצדיק ע"ה) בשכם. אותם האנשים שמתאמים את זה עם הצבא (צה"ל, צבא הגנה לישראל...) הכול היה בסדר, חזר בשלום, אליבא דכולי עלמא, מברך 'הגומל'. 

 

אבל יש נערים שלא נאה להם, לא מכבודם לתאם עם הצבא. יש לו איזה סובארו או איזה רכב אחר, הם הולכים. 

 

אתה אומר לו: 'למה אתה לא מתאם עם הצבא?' 

 

הוא אומר לך: 'מי הם?! מה פתאום, בשביל מה אני צריך לתאם?! זכותו של יוסף הצדיק תגן עלינו!'. 

 

ולכן הם הולכים, באים. טוב, האדם הזה חזר בשלום, היה לו נס. האם יברך הגומל או לא? - לא. אסור לו לאדם הזה, לברך הגומל. 

 

הגמרא במסכת שבת ל״ט אומרת לנו: 'אסור לאדם להביא את עצמו לידי סכנה, שמא לא יהיה לו נס. ואם נעשה לו נס - מנקים מזכיותיו! שנאמר: "קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכׇּל הָאֱמֶת" (בראשית לב, יא) עקב אבינו היה לו הרבה מצוות! התקטנו קצת... למה? - יש מעט! אם יהיה נס? - הכול יימחק!! אולי גם יהיה מינוס... יהיה "אובר". מי אומר שיאשרו לך את המינוס הזה שם בשמים?! יש לך תוכנית אשראי שם? בעיה, עסק ביש! 

 

ולכן, אם אותו הטיפש הלך ועשה מעשה אשר לא ייעשה, אנחנו לא נתיר לו שיבוא ויברך, יאמר ברכות לבטלה?! יאמר את ברכת הגומל, בכהאי גוונא הדבר אסור. 

 

יש חלק מהם שאנחנו לא חייבים להגיד להם שום דבר! לא חייבים להוכיח אותם!! לא צריכים לדבר אתם. יש לאנשים האלה, לחלק מהם "שריטה" אולי לא שריטה אחת (1), יש לו שניים (2); אחת בימין, אחת בשמאל... יש לו כמה דברים. אדם כזה, מג'נון, משוגע - פטור מכל המצוות. הוא לא חייב, לא "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם" (דברים ד, טו) שום דבר. אל תתייחס אליו. הוא רוצה לקפוץ מהגג? רוצה מה שרוצה - מה שהוא יעשה, אתה לא חייב להוכיח אותו "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ" (ויקרא יט, יז) אדם נורמלי, עם משוגעים? – אין לנו עסק. הקדוש-ברוך-הוא לא חייב אותנו עם אותם האנשים. 

 

אבל יש בודדים מהם שהם לא משוגעים אלא אולי חצי (1/2) משוגעים. עם האנשים האלה אנחנו צריכים לדבר, לדבר אתם קשות! להסביר להם שזה איסור חמור!! 

 

הוא שואל אותך, אותו אדם: 'אבל אני לא מתכוון להתאבד. בעזרת השם, זכותו של הצדיק יגן עלי ולי זה לא יקרה'. 

 

תענה לו את מה שכתוב בירושלמי. בתלמוד ירושלמי, שם כתוב את דברי הברייתא באבל רבתי. שם הדוגמה לגבי גנב. היום בדור שלנו בדרך כלל לא תופסים את הגנבים. תשעים ותשע אחוז (99%) מהם לא תופסים. גם אם תופסו אותו, הרבה פעמים אומרים לך: 'יש התיישנות, הוא לא צריך לשלם...' אפילו אם אין התיישנות, מה ייתנו לו? 'על-תנאי'... בסעודיה זה לא כך. בסעודיה, אם תופסים את הגנב - חותכים לו את היד! לא בחדר ניתוח... מביאים אותו לכיכר העיר, לוקחים גרזן וחותכים. 

 

בזמנם, גם זה לא היה מספיק, בזמנם לדורותיו 'סוף גנב לתלייה!' טוב, יהודי שהלך וגנב (רח"ל) ותלו אותו. מה הדין שלו? - כתבו המרדכי, מרן הבית יוסף, יורה דעה סימן שמ״ה, הרמ"א שם בסעיף ב' ושאר הפוסקים: 'דינו כדין מאבד עצמו לדעת; אם תלו אותו - אסור לקבור אותו עם כולם, קוברים אותו מחוץ לגדר. לא יושבים עליו "שבעה", לא קורעים ולא שום דבר אחר. 

 

תגיד, למה? האדם הזה לא רצה להתאבד. אדרבה! הוא רצה להיות עשיר גדול, יהיה לו הרבה כסף, הוא יבוא לכאן, כשנמכור נר, הוא יקנה נר בחמש מאות (500) שקל, דוד יעשה לו "מי שברך" אז אדרבה, הוא לא התכוון לאבד עצמו לדעת. 

 

אבל הוא ידע שיש אפשרות כזו ואי-אפשר להגיד: 'לי זה לא יקרה...' ולכן הברייתא מחמירה מאוד! לכן הירושלמי מחמיר מאוד!! לכן הפוסקים אמרו לנו: 'שדינו כדין מאבד עצמו לדעת!!'. 

 

(סרטון...)

 

גם פה יש אפשרות, עלול להיות חלילה שהוא יינזק. יש לערבים אלף ואחת (1,001) סיבות להרוג אותנו. אם מישהו היה צריך לראות את זה בחוש, ראינו היום, ראינו את כל השיגעונות שלהם, איך הם משתגעים, מה הם עושים, השם ירחם (לתפ"ץ). אז האדם הזה הולך ושם נפשו בכפו?! 

 

זאת ועוד. הרבה פעמים הוא יכול להיהרג על-ידי אש כוחותינו. כשהם גמרו, באים לחזור, חושך אפלה, לא רואים אותם. אתה לא יודע מי הדמויות האלה. החיילים שלנו יכולים לחשוב שהמחבלים שלהם באים אלינו. יכולים להרוג אותם. אז הסכנה שהם הולכים כפולה, גם 'אוי לי מיוצרי! אוי לי מיצרי!!' שני (2) הדברים. ולכן אותם האנשים עושים פשע לא יכופר. 

 

אתה מדבר אתם, לפעמים הם לא מוכנים להודות על האמת. 

 

הוא אומר לך: 'אבל כתוב: "שׁוֹמֵר מִצְוָה לֹא יֵדַע דָּבָר רָע!" (קהלת ח, ה) כך הוא מביא לך. 

 

תפתח לו את הגמרא במסכת פסחים בדף ח' ותראה לו. הגמרא מסבירה. שם הדיון של הגמרא, האדם הזה בא בליל י"ד בניסן לבדוק את החמץ. מקום שיש נחשים ועקרבים - לא יבדוק את החמץ. סכנה!! 

 

הגמרא שואלת, הרי כתוב "שׁוֹמֵר מִצְוָה לֹא יֵדַע דָּבָר רָע!" אסתר המלכה קיימה מצווה בדיקת חמץ על סמך הפסוק הזה!! 

 

והגמרה עונה, יש הבדל בין סכנה קטנה או סכנה גדולה; כאן, מקום שיש נחשים ועקרבים, שכיח הזיקא, סכנה גדולה. בזה לא נאמר "שׁוֹמֵר מִצְוָה לֹא יֵדַע דָּבָר רָע!" מאיפה הגמרא יודעת? הגמרא מביאה ראיה. כתוב בספר שמואל א', הקדוש-ברוך-הוא מצווה את שמואל הנביא: לך ותמשח את דוד למלך (שמואל-א טז, א). כידוע, דוד המלך היה המשיח הראשון (1), כך הרמב״ם כותב בהלכות מלכים. ומזרעו יהיה גם משיח בן דוד שיגאל אותנו במהרה (אמן). 

 

מה עונה שמואל הנביא אחרי שמקבל את ההוראה? - הוא מסרב פקודה! הוא אומר "אֵיךְ אֵלֵךְ?! וְשָׁמַע שָׁאוּל וַהֲרָגָנִי!" (שם פסוק ב') 

 

פלא, שמואל היה כמו משה ואהרון! "מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בְּכֹהֲנָיו וּשְׁמוּאֵל בְּקֹרְאֵי שְׁמוֹ" (תהלים צט, ו) איפה האמונה?! איפה הביטחון?! ככה אתה אומר לקדוש-ברוך-הוא?! 

 

אבל הגמרא מסבירה, שמואל אמר כהוגן! הרי שאול המלך היה לו מרה שחורה, היה בדיכאון, וקרוב לוודאי אם היה תופס אותו שהוא משח את דוד - היה הרג אותו. כיוון שיש מיעוט, מיעוט המצוי, כיוון דשכיח הזיקא - לא סומכים על הנס. הוא שאל כהוגן. 

 

ולכן הקדוש-ברוך-הוא ענה לו, תסווה את ההליכה שלך "עֶגְלַת בָּקָר תִּקַּח בְּיָדֶךָ וְאָמַרְתָּ לִזְבֹּחַ לַיהֹוָה בָּאתִי" (שמואל-א טז, ב). 

 

דברי הגמרא האלה נפסקו להלכה, כל הפוסקים, ומרן השלחן ערוך בסימן תלמ״ג, כולם העתיקו את זה: שלא רק שלא חייב, אסור ללכת ולבדוק שם את החמץ במקום שמצויים נחשים ועקרבים. 

 

נו, אז אתה רואה שהיכא דשכיח היזקא, לא אומרים בזה "שׁוֹמֵר מִצְוָה לֹא יֵדַע דָּבָר רָע!". 

 

לפעמים, תראה לו סוגיה אחת, הוא יודע על האמת.

אבל יש עקשנים, לפעמים, גם זה לא מספיק.

אז תפתח לו עוד גמרא.

במסכת בבא קמא בדף סא,

שם הגמרא מביאה את מה שמסופר בספר שמואל ב',

שם כתוב

דוד המלך התאווה,

מי ישקני מים מבור בית לחם?

מה היה במים האלה?

דמי עדן, מה היה בהם?

מה זה? מה פירוש הפסוק?

הגמרא מסבירה,

אין מים אלא תורה.

היה להם שם שדה שעורים.

והמחבלים, הפלסטים,

היו נטמנים, נתחבאים בתוך אותה שדה.

כשהיה עובר אדם בודד היו תופסים והורגים אותו. היו.

כן.

אין כל חדש תחת השמש.

אותם הרשעים, אותם האנשים.

מה הפתרון? אנשי הצבא אמרו, נדבים, צריך לשרוף.

וככה היה, שרפו את השדה.

בא האדם הזה,

בעל השדה, אומר, תראה, אני השקעתי כאן חצי מיליון.

אני רוצה פיצויים.

מגיע לו או לא.

בלשון הגמרא, מציל עצמו בממון חברו.

כן או לא.

היום יש לנו דוגמה, לא עם הסוהרים, דוגמה אחרת.

האדם הזה כיבד התקף לב,

מייד הזמן לאמבולנס.

לקח אותו, אחרי חודש, ברוך השם,

חזר לאיתנו, הכול בסדר.

אני לוקח את הקבלה,

שילמתי לאמבולנס,

700 שקל.

אני אומר לו, אדוני, שילמנו עליך,

תשלם לי 700 שקל.

זה עונה לי,

אני אמרתי לך להזמין אמבולנס,

זו בעיה שלך.

יש אנשים, חביב עליהם, עם המוניים יותר מגופם.

אומר לך, יותר טוב שלא היית מזווי.

אם הייתי הולך לגן-עדן, הייתי חי יותר טוב בגן-עדן.

ככה עונה לך.

הוא אומר וצוחק, אבל השאלה היא,

ישלם או לא?

זה היה הוויכוח בתוך בית-המדרש.

מי יכול לפתור את הבעיה?

גדולי הדור היו בבית-לחם.

בין דוד לבין בית-לחם באמצע היה מוצא פלישתין.

אי-אפשר היה לעבור.

הגיבורים של דוד שמו נפשם בכפם, סיכנו את עצמם,

עברו, הצליחו לעבור, הלכו לבית-לחם ושאלו.

ענו להם, אמרו להם,

מי שמציא לעצמו ממון חברו צריך לשלם,

אבל יוצא מן הכלל דוד.

מה ששרף דוד לשדה השעורים,

מלך פורץ לעשות לו דרך ואין מוחים בידו.

הגמרא ממשיכה, הפסוק אומר,

ולא עבד דוד לשתותם ויסח אותם להשם.

למה לא עבד לשתותם?

המים לא היו טעימים, מה היה?

הגמרא מסבירה.

כשבא דוד המלך וענה בבית-המדרש את ההלכה,

הוא לא אמר אלה שלושה גיבורים, הגיע להם צלש.

הם הביאו לנו את הפסק ההלכה, כך וכך.

לא.

אמר להם, כך מקובלני מבית-דינו של שמואל הרמתי.

מי שמוסר נפשו על דברי תורה,

לא אומרים דבר הלכה מפיו.

בדרך כלל אנחנו אומרים דבר בשם עונרו,

אסתר המלכה אמרה בשם מרדכי,

הביאה גאולה, אחרי זה היה לנו את נס הפורים.

למה כאן לא? הם עשו מעשה לא טוב,

שהלכו וסיכנו את החיים שלהם.

לכן עשה להם דוד המלך קנס,

לא אמר משמם את ההלכה, אמרינהו משמע דגמרא.

לימוד תורה, תורה דרבים.

אתה רואה שיש כאן את החובה לדעת את הגבולות עד סיכון חיים.

שלושה דברים יהרג ואל יעבור, עבודה זרה, גילוי הראש, שפיכות דמים,

אבל לא על דברי תורה.

על זה אין את ההיתר לבוא ולסכן,

ולכן דוד המלך קנס אותם.

אז אתה רואה עוד פעם,

לא נאמר את הכלל, שומר מצווה לא ידע דבר רע בדבר הזה, ואסור נא אדם לסכן את עצמו.

וכהנה רבות, יש עוד הרבה סוגיות והרבה דוגמאות שדנו בהן גדולי הפוסקים,

וגם שם המסקנה וההלכה למעשה,

כמו שסיכמנו, אמרנו שהדבר אסור בהחלט.

הדוגמה שהפוסקים דנו,

כל אדם מצווה להציל חיים.

אתה רואה אדם שהוא מסוכן, מה שאתה יכול, תציל אותו.

אבל אדם שרואה את חברו טובע,

יש שם מערבולת.

אם הוא ילך להציל אותו,

זה לא בטוח שהוא יציל אותו והוא יינצל.

אולי ילך החבל הרדלי,

אולי גם הוא ייכנס למערבולת.

אני חייב לסכן את עצמי או לא.

מרן מדבר בנושא הזה בבית-יוסף, חושן משפט, סימן תכו'.

שם הפוסקים העריכו בכל הנושאים האלה,

הביאו את הסוגיות,

מגוון דברים, מגוון דוגמאות, נאמרו שם.

אני לא אאריך בכל הנושא, אני אגיד לכם רק את הסיכון.

הרדב״ז הוא שכתב שתי תשובות והדבר,

ובספר אגודת אזוב מסכם

אם הסכנה היא קטנה אני לוקח סיכון,

וסכנה גדולה לא.

אספר לכם מעשה שהיה לפני 40 שנה.

באו אלי שאלה כזו, יהודי שהכליות שלו כבר לא עבדו,

היה צפוי בכל יום למות.

הפתרון היחיד, לעשות לו את הניתוח השתלה.

האמא שלו,

הרקמות שלה והרקמות שלו אותו דבר.

הרופאים אמרו,

אם האמא תתרום את הכלייה אפשר יהיה להציל את הבן.

האמא כבר הייתה בת 60,

לא הייתה אישה צעירה.

השאלה היא, היא בעצמה תעבור ניתוח כזה? מה יקרה?

היא באה ושאלה, אני אעשה את הניתוח, ניתן לו, לא ניתן לו.

אמרתי לה, דיני נפשות, אני לא יכול לפסוק לבד, אני אשאל.

אז האבא היה רב ראשי לתל-אביב, טילפנתי לו.

אז הוא ענה לי,

דיני נפשות, אתה רוצה שאני אפסוק לבד? מה, אני סנהדרין?

תלך לרב אליישיב.

טוב, הלכנו לרב אליישיב.

הוא גם ענה לי, הוא אמר לי, אין לי מספרים,

אין לי את כל הנתונים, אני לא יכול לפסוק לך.

תבדוק, תביא לי את המספרים, ואחר כך אני אענה לך.

החברותא שלי,

סבא שלו היה מנהל מחלקת ילדים בביקור חולים,

דוקטור יהושע-לוי היה יהודי ראש-מים, והוא היה עוסק הרבה במחקר הזה של ההשתלות.

הלכנו אליו ישר.

אמרנו לו, כך וכך השאלה, חבלנו, תחכו, אני אבדוק.

בדק, אמר, יש סכנה של 10%. אם חלילה הניתוח שהיא עושה כך וכך,

אולי הכלייה השנייה כאן, שהיא בת 60 כבר,

לא תצליח למלא את התפקיד במקום שתי הכליות,

יכולה היא להידרדר ואחרי זה למות.

הסטטיסטיקה בעולם היא 10% סכנה.

טוב,

ברכנו אותו, הרבה תודה, חזרנו לרב אליישיב.

הרב אליישיב היה כבר באמצע השיעור, אבל הוא ראה אותי, הבין שיש לי נתונים.

שאלנו, אמרנו לו, כך וכך העניין.

אמרנו לנו, הלכה כמו אגודת אזוב בדעת הרדב״ז,

אסור לה לבוא ולעשות את הניתוח.

הכלל שאמר רבי עקיבא,

חייך קודמים זה לא אפשרות, זו חובה.

אסור לאדם לשחק עם החיים שלו.

אדם צעיר, אדם בן 18 שתורם כליה,

הסכנה היא 3% 4%. על-פי רוב הכלייה השנייה חזקה מאוד,

ויוכל להמשיך ולחיות, הסכנה היא קטנה.

אבל כאן היא אישה מבוגרת,

ולכן אתה רואה שגם כשאדם רוצה,

לא כל מה שבא לי, לא כל מה שמתחשק לי, אני יכול לעשות.

יש לי 10 אגורות, מה שאני רוצה אני אעשה.

יש לי נכד, אני יכול לתת לו,

ייתן לעניים או דבר אחר.

אבל הגוף והנשמה זה לא שלי, זה של הקדוש ברוך הוא.

יש לך גדרים ויש לך הלכות,

אז אתה רואה, גם להציל נפש,

להציל נפש זה עולם מלא.

כמה האמא אוהבת את הבן, רוצה שהבן שלה יחיה.

אבל אתה אומר, עד גבול מסוים, חייך קודמים.

אז איך אותם הטיפשים הולכים ועושים שטויות כאלה?

יש מצווה ללכת דקברי הצדיקים,

אבל המצווה הזו אינה מדאורייתא, אולי מדרבנן.

האם בשביל דבר דרבנן לבוא ולסכן את החיים?

לעשות דבר כזה,

ללכת לשם לנסוע עם רכב שאינו ממוגן?

איפה נשמע דברים שכאלה?

האנשים האלה מופקרים.

אין שום פוסק בעולם שיבוא ויגיד,

כן ללכת לקבר יוסף,

לא צריך את הליווי של הצבא,

אפשר לצפצף עליהם, מי אלה הצבא? הם אפס. אנחנו הולכים, זכותו של יוסף.

דברים בטילים.

גם שם יכלו להגיד, אנחנו הולכים, בזכותו של דוד המלך אנחנו הולכים לברר את ההלכה.

אין דבר כזה.

ההלכה היא שאסור לאדם לסכן את החיים שלו.

אכן, גם בדבר הזה ההלכה היא כך,

ואם האדם הזה בכל זאת נעשה לו נס וניקום מזכיותיו,

עכשיו הוא רוצה לברך הגומל?

תגיד לו, אסור. זה ואחרי שעים תועבה, אסור לו לברך הגומל,

ואם יברך לא נענה אחריו, אמן. וכן,

כל כיוצא בזה. למה דווקא הדוגמה הזאת?

אדם שהוא מתאגרף,

הוא לא רק מתאגרף נותן אגרופים, הוא גם חוטף, גם מקבל.

קיבל מכות ולקחו אותו לבית-חולים.

לא. אחרי שבוע, ברוך השם, יתאושש, נהיה בריא.

עכשיו הוא רוצה לברך הגומל.

גם שם, לא יברך.

מה הוא עושה? שטויות. מה הוא הולך להתאגרף?

אתם יודעים כמה חיים אותם האנשים שמתאגרפים?

יש לנו סטטיסטיקה, מה שיש בכל העולם.

אורך החיים שלהם הוא עד 30 שנה,

בדיוק כמו אורך החיים של החמור.

החמור חי 30 שנה, גם הם אותו דבר, גם הם חמורים על שניים.

לכן, אותו אדם שהלך להתאגרף,

גם הוא משחק עם החיים שלו.

יכול לקבל איזו מכה, חלילה,

קבל זעזוע, מוחה ודבר אחר, ויכול להיהרג במקום.

אפילו אם לא ימות מייד,

כל הורידים, העורקים שלו בגוף, בראש,

הכול מתעוות, ולכן הם חיים מעט מאוד,

מתים בקיצור ימים ושנים.

וממילא,

אותו אדם, גם אם נעשה לנס וניצול בינתיים,

אבל זה נקרא זבח רשעים תועבה.

אסור למתאבק הזה,

אסור למתאגרף הזה לבוא ולברך את ברכת הגומל.

שם תגיד, אולי הוא עושה מצווה, בודק חמץ.

כאן אין שום מצווה. איזה מצווה יש ללכת להתאבק,

להרביץ מכות ולקבל מכות? מה הכבודה הזאת לכם?

אבל זה השיגעון בכל העולם.

טוב, הגויים, שיעשו מה שירצו,

אם יהיה פחות גוי, יותר גוי, זה לא נורא. יש חמש מיליארד גויים, יש עודף.

אבל אנחנו עם ישראל, עם סגולה,

איזה אב מאמנה לבוא ולעשות שטויות בדברים מעין זה.

וכן, כל כך יוצא בזה. הבאתי כמה דוגמאות שאפילו בדבר מצווה עשו, קל וחומר, בדברים אחרים שאינם דבר מצווה. ולכן, ברכת הגומל מוגבלת.

דבר שהוא טוב,

אתה נוסע, נסעת נסיעה טובה,

הכול היה לחיים טובים ולשלום,

לא היתה סכנה גדולה, הכול היה בהיתר ולא באיסור.

חזרת לחיים טובים ושלום,

תברך הגומל.

וכן, היה חולה עבר שפעה.

זה לא בידו של האדם, לפעמים הוא נדבק מאחרים וכן על זה הדרך.

בסדר, נהיה בריא, לברך הגומל.

אבל כשהוא מביא על עצמו את האסונות האלה,

אז בחיי גוונה,

זה בחרשיים תועבה,

ואינו רשאי לברך הגומל, ואם הוא טעה הוא בירך הגומל.

כמו שאמרנו, כיוון שברכתו ברכה לבטלה,

לכן הכלל הוא,

זה בחרשיים תועבה, ולא עונים אחריו ומעין. אבל מתי לענן לו המס? אנחנו לא יודעים בעצם, כל אחד שעולה לרשת הגומל,

אף פעם לא יודע מה הוא מדבר על זה.

אף אחד לא שואל אותו במלך נברא, מה אתה מדבר על רשת הגומל?

כמה נצרת, לאן נצרת, היה ביישוב, מה היה ביישוב?

תראה,

היום בעולם לומדים הרבה תורה.

מאות בשנים לא היה ציבור גדול כל כך שלומדים מדי יום ביומות תורה.

מאות אלפים בכל העולם לומדים.

אבל הבעיה היא המחדל,

לומדים דף יומי,

לומדים פרשת שבוע,

לומדים מחשבת ישראל, לומדים מוסר,

חוץ מההלכה.

אין לנו מספיק תלמידי חכמים, פסקנים,

שיגידו דברי הלכה.

כאן, במקום הזה, אנחנו זכינו.

מהבוקר עד הערב יש לנו תלמידי חכמים, צוות נפלא,

אומרים לנו גם דברי הלכה.

ברוב העולם אין.

אין להם את הפסקנים האלה.

ולכן, מה הם לומדים?

הוא לומד דף יומי. אז הוא יודע מצוינת, מסכת מנחות. זה מה שהוא לומד עכשיו.

את ההלכות האלה הוא לא יודע.

ויכול להיות באמת, כמו שאתה אומר,

אולי הוא מברך ברכות למטלה.

כשאני רואה אדם כזה, אני אומר, ואמרה האישה, אמן, אמן.

קל וחומר עם האדם הזה,

לפי הפרצוף שלו, אתה יודע עם מי יש לנו עסק.

יש לו תספורת,

קוצים, דשא,

אולי צריך,

עליבדי כולה עלמא,

אז הוא עושה גם חצי קוצים וגם חצי דשא, שלא יהיו מחלוקת.

ושם איזה כיפה ללבנה, ובא ביום שבת, ורוצה לברך הגומל.

מה אתה יודע, מה האדם הזה, מה היה לו,

האם חיה בהגומל, לא חיה. טוב, אתה לא יכול עכשיו להתווכח אתו, הוא כבר מברך,

ואז תגיד את הפסוק, ואמרה האישה, אמן, אמן,

כדאי שאדם יהיה זהיר בברכה הזו.

פעמים רבות כשאנשים טועים ושוגים,

הוא לא היה חייב לברך, והוא כן מברך,

ולכן, מי ספק שאני לא יודע מה היה.

יש לנו פתרון קל לגבי עניית האמן, לעקוף את המחלוקת.

אני רוצה להזכיר את גבר יוסף.

למעשה, כל המתנחלים שגרים במקומות האלה זה אותה בעיה. לא. באותה בעיה. זה היה כאילו מה שקורה.

אולי זאת אותה בעיה. עס ושלום.

בדרך כלל,

אותם האנשים שגרים בכל מיני התנחלויות, בכל מיני מקומות,

קודם כול יש להם את ההגנה של הצבא.

ברוב 99% מהמקומות המקום מגודר.

יש להם נשק,

ואם יבוא מישהו אז יש להם במה להתגונן.

אפילו כשהם נוסעים תוך כדי נסיעה,

פעם נסעתי עם אחד כזה,

הוא לא השאיר את האקדח בנרתיק,

הוא הוציא את האקדח ושם את זה לידו,

שאם מישהו יזרוק אבן הוא יוכל מייד לירות בו,

וכן על זה הדרך.

הם מנסים להתגונן עד כמה שהדבר אפשרי,

ולכן כשהסכנה היא מינימלית, שומר המצווה לא ידע דבר רע.

אבל אותם הפלחים שאני מדבר עליהם,

איך הם נסעו לקבר יוסף?

בלי נשק, ככה, בידיים ריקות.

מה זה?

ככה עושים?

ודאי שלא. ודאי, כמו שאמרתי, אין שום פוסק בעולם שיגיד להם שהדבר מותר.

הם עושים מעשה של הרפתקה שאין להם על מה לסמוך.

אתה רואה את הסוגיות,

אתה רואה את השולחן ערוך, אתה רואה את דברי הפוסקים.

אפילו להציל נפש, האמא הזאת בוכה בדמעות, תרשו לי, אני רוצה לעשות את הניתוח.

הוא אומר לה, לא, אסור.

אז למה כאן, מדוע שפה, שאין כאן מצווה דאורייתא,

מדוע שכאן אנחנו נאמר את המלה מותר? ודאי שלא.

ולכן, אם האדם הזה נורמלי, צריך למחות בידו. כמו שאמרתי, לא כולם נורמלים.

יש חלק מהם משוגעים עם החותמת.

אז אם המשוגעים, אין לך עסק. אתה לא צריך להוכיח אותם, לא צריך להתעסק אתם.

כבודם במקומם מונח. אולי תדווח לאיתנים, תדווח לכפר-שאול, תגיד להם, כנראה מישהו ברח משם,

שיקחו אותו בחזרה.

אבל אם האדם הזה שפוי, אדם מיושב בדעתו,

אלא שהוא לפעמים מתלהב יותר מדי. הרגש סוחף אותו אחרי,

תעמיד אותו במקומו, תפתח לו את הסוגיות,

שילמד בעצמו את הכול,

יפתח ראש המשפט סימן תכו,

יראה את כל דברי הראשונים והאחרונים על הנושא הזה,

ודאי שיאורו עיניו ולא יעשה שטויות,

וכן כל כיוצא בזה.

היום אני מכיר רופא שהתפטר מהעבודה.

זאת אומרת, יש שם כל מיני מחלות בבית-חולים,

מחלת העץ או מחלות אחרות, והרבה מהמחלות מידבקות ואין להן תרופה.

הוא אומר, בשביל מה אני צריך?

הוא אומר, פרנסה?

אני אעבוד במכולת יותר טוב.

עד כדי כך הוא לא רוצה לסכן את עצמו.

טוב, אדם שכן מוכן לסכן את עצמו לוקח סיכון,

כל הרופאים שם נותנים להם חיסון,

ולכן תגיד שומר מצווה לא ידע דבר רע. הוא לא חייב, אם הוא רוצה, הוא יכול. למה? כי הסכנה היא פחות מ-10%.

אבל כשיש לך אחד שכייה חזקה,

שכייה חזקה בזה לא יכולים להתיר. אדם שאומר לך בערב כיפור,

הרופא אמר כך וכך.

אבל מי הרופא הזה שאני אשמע לו?

הקדוש-ברוך-הוא אמר לצום בכיפור.

והאדם הזה רוצה לצום.

אם הרופא אמר שהוא עלול לקבל התקף לב ולמות,

האם האדם הזה יש לו על מה לסמוך כשהוא מצפצף על הרופא? חס ושלום.

הרופא אומר, 50% האדם הזה ילך לגן-עדן.

והאדם הזה רוצה לצפצף. מה זה לצפצף?

הרופא אמר,

אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ולא שימות בהם,

חייב לאכול. זהו זה. הרופא אמר, חייב לשתות.

חייב לשתות ביום הכיפורים.

אין פשרות בנושא הזה.

וכן,

כל כיוצא בזה,

אפילו איסור יום הכיפורים, דבר חמור מאוד.

אני רוצה להחמיר.

אתה אומר, זו חומרה, דתה לי דקף כולה. אתה משחק עם החיים שלך, ולכן אתה אומר לו, אסור.

אז שמה אסור. כיפור אסור, ואילו ללכת זיארה,

ללכת לקבר יוסף, האדם הזה מסכן את החיים שלו.

איפה ההיגיון?

איפה השכל?

בוודאי שההלכה היא נור מרגלינו.

יש לנו תורה.

כל דבר אנחנו רואים.

מה התורה אומרת? מה חכמי ההלכה? מה הפוסקים אמרו? מה מרן אמר?

וזה מה שמנחה אותנו.

ולא כל אדם יעשה מה שלבו חפץ, בא לו איזו קריזה,

יעשה מה שהוא רוצה.

אין דבר כזה.

לא, לא לענות.

אלא תגיד, ואמרה האישה, אמן אמן זאת. היא גם שמעה אותו דבר. הגבול זה עטרה אחוז?

הגבול זה עטרה אחוז. הגבול עשרה אחוז. ברגע שיש עשרה אחוז ויותר, יש סבירות,

בלשון הגמרא, שכיח חזקה. כמו שאמרנו, בזה אנחנו לא נטיל.

איגופיים, אני ארצה עכשיו להתחיל לעשות התנחלות חדשה.

יבואו אנשי המקצוע, אנשי הצבא, יגידו, במקום הזה זה מקום מסוכן.

אתה נכנס ללא ההארי, אתה נכנס כאן למקום, כך וכך,

נגיד לו לאדם הזה, אל תעשה.

לפעמים,

אפילו אם נעשה גדר,

אפילו אם הצבא מפטרל,

אבל הצבא לא יכול להישאר שם 24 שעות.

לפעמים אפילו דבר כזה נצטרך, ניאלץ לומר לו, בינתיים אתה לא עושה כך.

קל וחובר, האנשים האלה לא מתנחלים שם, הם הולכים וחוזרים,

אבל גם בהליכה הם בסכנה גדולה,

גם בחזרה סכנה גדולה.

היה לפני חמש שנים, ירו עליהם.

עד היום יש אחד פצוע שהוא בלי הכרה, צמח.

לא למדו לקח, עוד פעם נכנסו לשם,

ואותו הקדוש נבנה, המסכן שלם על זה בחיים שלו.

יש עוד כמה פצועים.

האם זה שווה?

האם זה כדאי להשאיר את האלמנה והילדים ככה והעיתומים?

בוודאי שלא.

אדם שיש לו שכל,

בוודאי שהולך לפי כללי ההלכה שאמרנו.

הרב פולק, ברכת החומרת, בית-כנסת נגיד,

ואמרה אישה אמן ואמן, כי אתם לא יודעים מה הוא אומר. לא, כשאתה מסופק, אתה חושש מאוד שאותם האנשים, עמי הרצות, ואינם יודעים,

אז כדאי ללכת בדרך האמורה.

יש לך פתרון, אמר, ברוך אדוני לעולם אמן ואמן, או אמרה אישה אמן אמן,

ותמיד יש לך ספק על הברכה,

אתה פותר את הבעיה על-ידי העקיפה הזאת.

אני ממשיך, סעיף ט.

הנה ארבעה, לאו דווקא. דעו הדין מי שנעשה לו לס, כגול שנפל עליו כותן,

או ניצול מדריסת שור ונגיחותיו, או שעמד עליו בעיר אריה לצורפו,

או עם גנבים באו לו עם שודדי לילה וניצול מהם. בכל קרי יוצא בזה כולם צריכים לברך הגומל, ויש אומרים שאין מברכים הגומל, אלא הנה ארבעה דווקא, וטוב לברך, ולא אזכרת שם ומלכות.

מחלוקת, בראשונים,

האם רק אותם הארבעה שאמר דוד המלך בתהילים קז,

יורדי הים, וחמדברות, רק אלה, לא פחות ולא יותר,

רק הם מביאים קורבן תודה ורק הם מברכים הגומל,

או הבאנו דוגמאות וכו', תגיד עוד דוגמאות אחרות.

ולכן, אם האדם הזה יתנפל עליו שור וברוך השם ניצול,

גם כן יברך הגומל.

מחלוקת.

פרן אומר, מחלוקת הזו ספק ברכות להכן,

ולכן לא יברך, אין לו היתר לברך הגומל.

אבל האשכנזים כן מברכים. תראו את המשנה ברורה בסעיף קטן למדברות,

הוא מביא את דברי הבית חדש, חתנו התז, הלבוש של ירבה.

הם אומרים שהם נוהגים לברך. טוב, הם יברכו, אנחנו לא. דווקא מילה.

אדם שעמד לא רחוק ממטען חבלה.

מטען החבלה התפוסץ, הפך נשבר ואנחנו נמלטנו. ברוך השם, לא קרה לו שום דבר.

מה אנשים אומרים לו?

לפעמים מראיין אותו השדרן ברדיו.

אז השדרן נותן לו פסיקה, אומר לו,

לא תשכח בשבת להגיד הגומל.

הם פסקו, נו, מי אנחנו שנחלוק על השדרן הזה?

אבל מרן אמר, אם הוא ספרדי,

לפי מרן,

כיוון שזה לא אחד מארבעה. דוד המלך לא ספר שאם האדם הזה ניצול מהפגזה של הקסאם, מטען חבלה או גראד או דבר אחר, זה לא כתוב בפסוק.

ולכן על דברים אחרים אין אפשרות לבוא ולברך את ברכת הגומל.

נכון, אדמה שהיה נס,

תאמר בתפילה על נסיך שבכל יום עמנו,

תאמר את זה, תשלן את זה.

יש בכל לילה בחצות אומרים נשמט קול חי בכותל המערבי.

בלי חתימה, אלא בלי שם,

שילך לשם ב-1200,

יגיד יחד עם האנשים ברובעם, יגיד תודה לבורא עולם.

הכול כן,

אבל לא יעז לבוא ולברך ברכות לבטלה,

לא יבוא ויאמר את ברכת הגומל. יש כאן, כמו שאמרנו,

צד איסור חשש של ברכה לבטלה,

ולכן אין הראוי להימנע בדברים אחרים,

סכנות אחרות.

המכונית התהפכה, וברוך השם הוא יצא בשלום.

שוב, לא יברך הגומל, וכן קולקה יוצא בזה. אין הבדל אם הוא או הבן.

לפעמים הבן הקטן היה לו את כל זה, וניצול.

אבא לא יכול לברך את ברכת הגומל במקום הבן או במקום האישה,

אלא זו ברכה פרטית שאני מברך על עצמי בלבד,

ואי-אפשר לברך על האחרים.

אדם שעבר ניתוח אבל נשאר טרפה,

גם בזה דן פתח הדביר ואומר שלא יברך בינתיים הגומל. מר'ל אמר מי שהיה חולה ונתרפה.

פה האדם הזה עדיין לא בריא מאה אחוז, אלא הוא עדיין בגדר אולי יחיה.

יש לו הרי בעיה שהוא טרפה.

מה זה טרפה?

יש 18 סוגי טרפות שהמשנה והגמרא במסכת חולין מונה אותן לגבי הבהמה, שהבהמה היא טרפה ואסור לאכול אותה,

כי טרפה אינה חיה שנה.

גם באדם יש הרבה פוסקים שמחברים, משווים בין האדם לבהמה.

נניח שחתכו לו ריאה אחת,

היה לו בעיה,

הורידו לו,

ברוך השם הוא חזר לאיתנו, עכשיו הוא מרגיש טוב, הכול בסדר.

לא צריך מכשיר הנשמה, הוא נושם בכוחות עצמו.

עדיין לא יכול לברך.

תחכה שנה,

יגיע שנה הבאה יב באייר,

ואז יוכל לברך את ברכת הגומל,

אז אנחנו בטוחים שבאמת האדם הזה נעשה בריא.

אבל לפני שנה הוא עדיין בסימן שאלה.

תראה בדברי מרן, בעירי דעה סימן ש״ה סעיף י״ב, מרן אמר,

אם יש תינוק שעבר ניתוח כזה,

וזה התינוק בכור,

לא מברכים וציוונו על פדיון הבן. מי אמר לך שזה יחיה? הוא בטרפה.

כיוון שהוא בטרפה אסור לברך אלא רק אחרי שתעבור שנה,

ברוך השם הכול בסדר,

המעקפים שהוא עבר הצליחו, הלב שלו עובד טוב, הראיה עובדת טוב,

ואז יהיה אפשר לפדות אותו בברכה.

לפני שנה אי-אפשר לבוא ולברך,

וכן כל כיוצא בזה.

מרן בחושן משפט סימן ל״ג אמר שאחד כזה, תרפה,

לא יכול להיות עד בחתונה.

עד כדי כך.

זאת אומרת,

זה אדם שנראה לך כמו חי אבל מבחינת ההלכה הוא ספק מת.

לא ודאי שהוא חי,

הוא לא יכול להיות עד.

לפעמים החכם לא יודע מי האדם.

הוא רואה אדם נשוא פנים, בן תורה,

אז הוא מזמין אותו שיהיה עד.

תלחש לו באוזן האדם הזה,

חתכו לו את הריאה, האדם הזה טרפה,

לא יכול להיות עד. תזכיר לו את דברי מרן שאין אפשרות,

אפילו לעדות אתה לא יכול להכשיר אותו.

עד כדי כך הדבר חמור,

ולכן פתח הדביר אומר לנו כאן שאין אפשרות שיברך מיד הגומל,

למרות שהוא קם, אם יקום ויתהלך בחוץ על משענתו,

ואף על-פי כן לא יברך את ברכת הגומל.

זה בסדר, זה בסדר, זה בסדר שאנחנו אומרים,

תחזור לי לזה, שביום ראשון היה פעם תרופה שבינה רכובה למעלה. החזון איש, החזון איש טוען את הטענות שלך,

אבל הוא לא אומר את זה מכוח ודאי, מכוח ספק, ולכן עדיין ספק ברכות להקל.

אני לא אומר שלא יברך בכלל, שיברך אחרי השנה.

שיכתוב את התאריך של הניתוח,

מתי היה ניתוח המעקפים,

מתי הורידו לו את הריאה,

ירשום את התאריך, היה יב באייה,

בשנה הבאה יב באייה הוא יוכל לברך, אין בעיה.

אבל פחות משנה אנחנו מסופקים,

ואם אתה מסופק מספק, אסור לנו לבוא ולברך.

עוד פעם?

רוב האנשים לא לוקחים על התנופות, זה בעיה בכלל לדחור על תל אביב.

לפי דבריך,

כל אדם שהיתה לו שפעת או כל דבר אחר,

אם הוא לוקח תרופות נגד לחץ דם או אספירין או דבר אחר,

אז כל האנשים האלה, תמחק אותם? לא.

אנחנו מתכוונים, מאותה מחלה הוא יתרפא.

המחלה פחות או יותר עברה.

נכון שהוא לוקח את הכדורים כדי להגן שהמצב שלו לא יידרדר. כדי להקדים רפואה למכה הוא ממשיך לקחת את התרופות.

אבל אתה רואה, בן פורת יוסף, הוא הולך ובא, מתפקד כהלכה, הכול בסדר.

ולכן, מה שהוא ממשיך לקחת כדורים לכל החיים,

למרות שהוא לוקח את זה לכל החיים, הרופא אמר לו, אתה חייב,

אמר לו, אחי,

אי-אפשר להגדיר את האדם הזה שהוא עדיין בגדר חולה.

הכדורים האלה בדרך כלל זו רפואה מונעת שלא יידרדר המצב.

שמע עוד הפעם מקבל את כיף להם,

ולכן נותנים לו כדורים כדי לאזן את הלחץ דם, וכן על זה הדרך.

אז הוא לא נשאר כל החיים שהוא עדיין חולה.

לא, לא חולה.

אולי עד כדי כך.

ולכן, אם מצד הטענה הזו,

אחרי השנה לפחות נוכל להתיר לו לבוא ולברך את הגומם.

אנחנו אומרים ספק, אנחנו נאמר אמן ואמן.

כן.

מהו שאולי לא נעלה עליו גם כדאי בשלוחת קומצום,

אולי זה מיותר להגיד לו את זה.

אם אמרת את זה, מה הבעיה? שם אין לך שם שמים. תגיד, תראה איך אותו. תעשה לו מי שבירך, מה יכול להיות?

עיקר הבעיה, אם חלילה הברכה לבטלה,

האמן יאמן יתומה,

ואדם שאומר אמן יתומה, חלילה אולי יהיו בניו יתומים, זה כבר מסוכן.

ולכן אמרנו את ההצעה,

תמיד בכל המחלוקות אין שם את הפתרון הזה.

יש לנו את הבעיה הזו גם כשאדם הולך להתפלל בשטיבלח.

אנחנו הרי מברכים גם כשאדם נוסע מעיר לעיר.

אז הוא אומר לך, אני נסעתי למערת המכפלה,

אני רוצה לברך הגומל.

אנחנו נוהגים שכן,

אשכנזים לא.

או,

תיקח דוגמה אחרת,

האדם הזה ניצול מדריסת השור ונגיחותיו.

הלך לעמוקה של קבר הנוצר בן עוזיאל,

כשהוא יצא כבר היה חושך.

יש שם בסביבה מסתובבים חופשי, שברים, פרות, והסתער עליו איזה שור, וברוך השם, בנס וניצול.

האם אנחנו מברכים? לא, אשכנזים כן.

בא לכאן אשכנזי, והוא רוצה לברך הגומל.

אנחנו נוכל לענות אחריו, לא נענה, זה בעיה, איזה כביש.

גם פה, ואמרה האשה, אמן אמן.

או הפוך, אנחנו הולכים אצלם על נסיעה מעיר לעיר, או חולה שאין בו סכנה, היה לו רק שפעת.

האם הם מברכים? לא.

לפי שיטתם זו ברכה לבטלה, אנחנו נוהגים לברך.

איך הם יענו אחריך אמן? אתה מסבך אותם.

ולכן, מלכתחילה, איש על מחנהו ואיש על דגלו.

היה לו שפעת, הוא רוצה לברך הגומל,

יש כאן מניין קבוע ביום שבת,

או בשחרית או במנחה, יקנה עלייה, יברך הגומל, הכול בסדר.

כמו שאנחנו חייבים בברכה, אנחנו גם בקלות יכולים לענות את האמן.

אבל כשאתה הולך לשטיבלח, אתה מסבך אותם.

זה דבר הפוך. אשכנזי שיבוא לכאן,

הוא ירצה לברך הגומל על מה שניצול מהדריסה של השור,

גם בזה יש מחלוקת, וספק אם נוכל לענות אחריו אמן.

ולכן, אדם חכם,

לא כדאי שישנה,

כל אחד יברך בבית-הכנסת שלו.

אבל כשאנחנו רואים אנשים רבים שמברכים,

ואתה לא יודע על מה ולמה,

אז יש לנו את הפתרון לעקוף את המחלוקת,

לא להגיע לידי ספק, זה מה שרצוי לנהוג ולעשות בלכתחילה.

אדם שהרופא אמר לו, אל תעשיין,

העישון מזיק,

לא שמע לרופא,

וקיבל ברונכית, קוצר משימה.

נותן לו הרופא תרופות, אחרי שבוע נהיה בריא.

יברך הגומל או לא?

מה אתם אומרים?

שוב הוא עבר על, ונשמרתם מאד לנפשותיכם.

הרופא אומר לו, אל תעשיין, העישון מזיקה.

ואותו הטיפש הולך וקונה בכסף, העישון לא מחלקים בחינם.

לכן, גם בזה,

שבח רשעים תועבה, וגם בזה לא יברך הגומל.

בהלכה הזו אין הבדל בין ספרדים לאשכנזים.

העישון מזיקים לא רק לספרדים, גם לאשכנזים.

ולכן, גם אשכנזי שהיה לו כך וכך,

תסביר לו את ההלכה,

מה שהיה היה. ברוך השם שניצולת, שנשארת בחיים,

אבל לברך הגומל אינו רשאי לבוא ולברך.

אני עובר לסימן ר' כ'

הרואה חלום ונפשו עגומה עליו.

יתיבנו באפה תלתה דרחימו לה.

פירוש שואבים אותו.

ולמה באפיו.

חלמה תבע חזאי ולי מור אינהו תבעו ותאבה ליבם.

הגמרא בברכות נד עוסקת

בארבעה שצריכים לומר הגומל.

גם אדם שנעשה לו נס צריך לומר שעשה לי נס במקום הזה.

כל זה דף נד.

מיד אחרי זה הגמרא ממשיכה בדף נה את הנושא של חלומות.

יש שם שני דפים מלאים וקדושים בנושא של החלומות.

ומרן מעתיק את הנושא של החלומות כאן,

ר' כ', סעיף א', ב',

וכמן בסימן ר' פח',

סעיף ה',

וכמה מקומות מרן נגע בקצרה בנושא הזה.

ואם העדה בזה נפשו עגומה עליו, יכול לומר בשעת ברכת כהנים,

ריבונו של עולם, אני שלי, חלומותי שלך. זה מופיע בכל הסידורים הגדולים.

ואם עדיין נפשו עגומה עליו, לא יתפייס בזה,

אחריה עלינו לשבח,

ייקח שלושה אנשים ויעשו לו הטבת חלום ושם ורפה לאור. רבי חנניה בן-עקשיא אומר,