הלכות ברכות על מאפים ותערובות – מתי מברכים מזונות ומתי המוציא וברכת המזון? בירור דין פת הבאה בכיסנין, שיעורי קביעות סעודה, והכרעה בספקות ברכות למעשה

 

- - - לא מוגה! - - - 

נמצא שברכת המזון יכולה להיות רק על לחם כי דרך האנשים אדם רגיל אוכל לחם, קובע על הלחם, שבע מהלחם כיוון שרוב בני האדם בעולם אוכלים את הלחם וכן גם התורה נתנה לנו את החיוב של ברכת המזון מדאורייתא כשאוכל לחם

אבל אדם שרגיל לאכול טפוחי אדמה ולשבוע מזה זה לא דבר מצוי. בטלה דעתו אצל כל אדם.

אז לא רק שהתורה לא חייבה אותו ברכת המזון,

גם חכמינו לא הלכו לתקן בשביל אדם משונה כזה לתקן לו ברכות.

רבי עקיבא סובר שכן.

רבי עקיבא אומר, אפילו אכל שלג והוא מזונו מברך עליו ברכת המזון.

ההלכה לא כרבי עקיבא,

אלא מרן פוסק שרק בלחם מברכים ברכת המזון.

כעת, לגבי עוגה,

העוגה למעשה עשויה מקמח של חיטה.

אם כן, למה לעוגה תקנו ברכה אחרת,

ברכת מעין שלוש?

משום שאכילת העוגה, אכילתה היא ערעי.

אדם לא אוכל אותה בקבע,

לכן באו חכמים וקבעו במקום ברכת המזון,

ואכילת ערעי הזו, ברכת מעין שלוש על המחיה ועל הכלכלה.

כך גם אם אתה אוכל אטריות וכיוצא בהן,

לכולם הברכה היא,

גם אם אכלת כזית, רק מעין שלוש.

אבל אם האדם הזה קובע לאכול,

הוא לא אוכל סעודת ערעי, הוא אוכל סעודת קבע,

הוא אוכל עוגות.

הרי העוגות האלה אפויות ממש כמו לחם.

יש בהן חומר יסוד, היינו הקמח, קמח חיטה,

כיוון שכאן זה לא ערעי אלא קבע,

ולכן הפכה להיות הברכה המוציא וברכת המזון.

יש מחלוקת אם זה ב-170 גרם או 230 גרם.

העצה היא,

או תאכל פחות מ-170 גרם,

ואז לכל הדעות תברך רק על המחיה.

אם יש לך תיאבון ואתה רעב,

אז כדאי שימשיך עוד. אם כבר, אז כבר.

ימשיך ויגמור עד 230 גרם,

כדי שיוכל לברך את ברכת המזון אליבא דקולעולמא.

מה נקרא עוגה ומה נקרא לחם?

הגמרא לא אמרה עוגה, אלא הגמרא נקטה פת הבאה בכיסנין.

יש כמה פירושים, כמו שנראה תכף, וההלכה כדברי כולם.

הפירוש הראשון של הגמרא, פת הבאה בכיסנין,

מרן אומר כיסנין מלשון כיס.

זאת אומרת,

עוגה ממולט, כמו בורקס של גבינה וכיוצא בזה,

מברכים על זה, במקום ברכת

המוציא לחם מן הארץ, אומרים על זה בורא מיני מזונות. כך הסבירו הערוך,

רבנו חננאל, הרשב״א והטור, וכך ההלכה.

או דוגמה שנייה, הבפלה.

גם שם יש לך,

בין פרוסת בפלה לשנייה מרוח שם הרבה קרם,

לכן גם על זה מברכים בורא מיני מזונות.

יש אולי דוגמה יוצאת מן הכלל,

יש סוג בפלה,

סוג א'-א'.

שם שמים הרבה מאוד קרם, קרם טעים מאוד,

וזה גם טרי, לא רק טעים,

והבפלה הוא דק מאוד, דק מן הדק.

אז שם באמת העיקר זה הקרם.

הכלל בידינו, כל שהוא עיקר באמות תפלה.

נברך על העיקר ופותר את התפלה.

כך אמרה המשנה בברכות מ״ד.

מרן מעתיק את זה לכמן כאן בסעיף ח׳, בקע״ז, בכמה מקומות.

לכן, אם יהיה לו את הסוג המשובח הזה,

אז יש צד לומר שיברך על זה שהכול.

אבל באופן רגיל,

בוודאי שהברכה היא בורא מיני מזונות.

כך גם שאר סוגי העוגות

בכולם שייך את הכלל האמור.

קל וחומר לגבי אטריות, מקרונים,

קוגל וכיוצא בהם.

בכולם הברכה,

בורא מיני מזונות, ובסוף ברכה אחת מעין שלוש.

יש מחלוקת על מצה, מה דינה, אם מברכים עליה מזונות או המוציא.

המחלוקת היא על כל השנה ולא על הפסח.

בפסח בוודאי שמברכים עליה המוציא.

אוכלים את המצה בדרך קיבה, זה לחם גמור.

המחלוקת היא היום,

האם היום מברכים על זה המוציא או לא.

המסקנה היא,

כדאי להחמיר, לא לאכול מצה במצב רגיל,

אלא רק באמצע הסעודה.

תברך על לחם המוציא ותאכל כזית מהלחם, ואז

ממה נפשך את היכול לברך ברכת המזון? בגלל הלחם,

ואז אין לך ספק על המצה.

כל זה טוב באדם שמסוגל,

אבל אם האדם הזה לא יכול,

מעיקר הדין, המצה,

יש לדין פת הבאה בכסנין.

הפירוש האחרון שמרן מביא כאן

את דברי הערוך,

כסנין מלשון כסיסה.

כשאמרו הגבעונים,

זה הלחם, הוצאנו אותו היה חם,

כעת

יבש היה ניקודים,

התרגום אומר כסנין,

משמע מלשון כסיסה,

זהו לשון יובש.

לכן,

משום זה, על המצה שכוססים אותה או על המציות,

הברכה היא בורא מיני מזונות, ובסוף על המחיה.

אחינו האשכנזים נוהגים אחרת.

הם נוהגים כדברי הרב בית דוד ומברכים על המצה המוציא לחם מן הארץ,

ובסוף ברכת המזון.

אבל, כלל גדול בידינו, ספק ברכות לעקאל.

אנחנו נוהגים כדברי כנסת הגדולה והגאון חידה במחזיק ברכה,

ומברכים על המצה רק

בורא מיני מזונות, ובסוף על המחיה.

מכל מקום, כיוון שיש מחלוקת,

לכן, אם יש לך בעיה ביום שבת,

אין לך שני לחמים ללחם משנה, אלא רק לחם אחד,

אתה יכול לצרף גם מצה עמו. אולי זה לחם,

כי לגבי דין לחם משנה שהוא דה רבנן, אומרים בזה,

ספק דה רבנן לכולם.

כדאי הוא בית דוד וסיעתו לסמוך עליו כדי להחשיב את זה כלחם משנה.

אבל אתה בוצע מהלחם, אתה אוכל מהלחם.

המוציא תחול על הלחם ולא על המצה, בזה רשאי לכתחילה לעשות כן.

אני קורא סימן קסח,

בסעיף ו'

שבת הבעיה בקסנין יברך עליו בורא מלא מזונות, ולאחריו ברכה אחת מהן שלוש.

כל זה אם אוכל כזית והאכילה היא ערעי, לכן יברך בסוף על המחיה.

אבל אם האדם הזה קובע על זה סעודתו,

אוכל 230 גרם,

בזה יברך המוציא וברכת המזון.

המחלוקת היא אם רק ב-230 גרם יברך ברכת המזון,

או אם גם בשלושה ביצים, אם היינו ב-170 גרם, יוכל לברך ברכת המזון.

מרן דעתו שכדי אכילת פרס אנחנו פוסקים להלכה,

כדברי הרמב״ם.

ידוע שהרמב״ם סובר שזה שלושה ביצים.

לכן, כדי לחשוש לדעה זו,

כדאי שכל אדם יהיה זהיר לא להיכנס לסבך המחלוקת.

לכן,

או שיאכל קצת פחות

מ-170 גרם,

או אם הוא אוכל יותר מ-170 גרם,

כדאי שימשיך עד הסוף,

יגמור 230 גרם, בזה יצא ידי חובה עליווה דקולה עלמא.

כל זה בדבר אפוי, כגון עוגה וכיוצא בו,

אבל מקרו נטריות שהאדם מבשל אפילו אם יאכל 230 גרם,

כיוון שאין זה דרך אפייה כלחם,

אלא זה מעשה קדירה, תבשיל.

לכן יברך רק בורא מיני מזונות, ובסוף ברכת על המחיה.

כך גם נטילת ידיים צמודה לדבר הזה.

כשיש לך ברכת המוציא וברכת המזון,

אוכל 230 גרם עוגות,

יברך באמת לפני כן

על נטילת ידיים.

הלאה וכי, אם האדם הזה אוכל אטריות וכיוצא בו,

במלאה אין חיוב לנטילת ידיים כלל ועיקר.

אני עובר לסעיף ז.

פתה באה בכיסנין,

יש מפרשים פתה עשוי כמין כיסין,

שממלאים אותם בדבש או סוכר,

ואגוזים ושקדים ותבלין,

והם הנקראים ריקולש.

יש אומרים שיהיה עיסה

שערב בה דבש או שמן או חלב או מיני תבלין והפאה,

והוא שיהיה טעם תערובת עמי פירות או התבלין ניכר בעיסה.

אגב, יש אומרים שזה נקרא פת גמור, אלא אם כן יעשה בהם הרבה תבלין או דבש כמיני מתיקה, שקוראים לכך

שכמעט

הדבש והתבלין הם עיקר וכן נוהגים.

יש מפרשים שהוא פת

בין מתובלת בין שאינה מתובלת,

שעושים אותם כערכים יבשים וכוססים אותם,

והם הנקראים ביקול נשווה הלכה כדברי כולם,

שלכל אלו הדברים נותנים להם דינים שאמרנו בפת הבאה בכיסנים.

בגמרא לא כתוב עוגה, אלא

כשהגמרא מתארת את דין העוגה שמברכים עליה בורא מיני מזונות ועל המחייה,

בלשון הגמרא זה נאמר פת הבאה בכיסנים.

מה פירוש הגמרא?

שלושה פירושים נאמרו בראשונים בעניין זה.

הפירוש הראשון שאמרו הערוך רבנו חננאל הרשב״א והטור

שכיסנין הכוונה היא מלשון כיס.

עוגות ממולאות,

אם זה בורקס של גבינה,

אם זה מעמול וכיוצא בו,

בעוגות האלה ממולא אגוזים, שקדים וכיוצא בהם.

דבר כזה ברכתו במקום המוציא מזונות,

כי אנשים רגילים לאכול את זה ערי ולא קבע.

ומרן פוסק להלכה גם כמו הפירוש הזה,

ולכן אדם שאוכל עוגות ממולאות

מברך עליהן את הברכה האמורה, מזונות ועל המחייה.

כך הוא הדין גם,

הוופלה גם הוא מרוח בקרם בין רקיק לרקיק וגם עליו מברכים בורא מיני מזונות, ובסוף

על המחייה.

מרן בסוף הסימן בסעיף יז כתב לגבי עוגה שממולאת בשר,

פשתידה.

הפשתידה נאפית בתנור בבשר או בדגים או בגבינה,

וברך עליו המוציא וברכת המזון.

השאלה היא מה ההבדל אם זה ממולא בסוכר,

שקדים וכיוצא בו, לבין אם זה ממולא בבשר.

יש שני פירושים בדברי מרן.

הפירוש הראשון, באמת אין הבדל.

גם פה וגם שם, צריך לברך על זה, בורא מיני מזונות.

מה שכתב מרן שם, שמברך המוציא,

שם מדובר שאכל 230 גרם.

הוא לוקח מהסיגרים האלה,

או לוקח בורקס שממולא בפנים בשר,

ואוכל מזה כמות גדולה.

לוקח מהבורקס הזה ואוכל 230 גרם, כמובן זה סעודתו,

לכן יברך על זה המוציא וברכת המזון.

פה אצלנו מדובר שאכל רק הזית.

אבל השאלה לא אומר כך. השאלה אומר, אפילו אם יאכל רק הזית

מהעוגה שממולאת בשר, יברך על זה המוציא וברכת המזון.

השאלה מסביר ואומר שיש הבדל בין עוגה שממולאת בסוכר,

שקדים ואגוזים לבין אם זה ממולא בבשר.

כאן אדם רגיל לאכול את זה רק אכילת ערעי בלבד,

ולכן הברכה היא מזונות.

אבל שם, במקום שהאדם יאכל את הלחם עם הבשר,

במקום זה הוא לוקח את העיסה, שם עליה את הבשר,

אופה את זה יחד עם הבשר מעיקרה,

אז זה למעשה אכילת קבע.

הוא אוכל את זה כאילו לחם עם בשר.

לכן, לפי דעתו,

אפילו אם יאכל רק הזית יברך על זה המוציא וברכת המזון.

אמנם, לדברי רבנו ישעיה משמע שיש הבדל

בין אם זה חתיכה גדולה, עיסה גדולה,

הפת הזו, אוכלים אותה אכילת קבע,

לבין אם הוא עושה את זה דק מאוד,

שזה נאכל אכילת ערעי.

מכל מקום, כיוון שהדבר לא יצא מידי מחלוקת,

לכן אומר בספר פרח שושן,

מן הראוי שהאדם הזה יאכל את זה בסעודה בלבד.

יברך המוציא ויאכל כזית לחם.

ואז,

כשאוכל גם את עוגת הבשר הזו,

ממה נפשך?

הוא יצא בידי חובה,

גם ברכה ראשונה, ברכת המוציא,

וגם ברכה אחרונה היינו ברכת המזון.

בזה הוא פתר את הבעיה לגמרי מכול וכול במאה אחוז, וכך באמת ראוי לעשות לכתחילה.

נמצא שבעוגות שממולאות

בסוכר שקדים וכיוצא בזה אין מחלוקת. כולם יודעים שבכזית יש רק ברכת מזונות,

אבל על עוגות הבשר האלה, עליהן יש ספק יותר,

ולכן מן הראוי שאדם לא ייכנס לסבך המחלוקת.

כל זה בלכתחילה.

אבל אם האדם הזה אינו מסוגל לאכול לחם, אין לו בבית לחם,

זה הדבר היחיד שהוא אוכל.

הוא שואל אותך מה אני מברך על זה מעיקר הדין, המסקנה היא,

אם לא אוכל 230 גרם אלא פחות,

יברך מזונות ועל המחייה.

הפירוש השני שמרן מסביר בעניין פתאבה בכיסלין,

אם בעיסה מערבים קצת שמן או חלב וכיוצא בזה,

כך מפרש הרמב״ם,

וגם מרן מסכים לפירוש הזה.

גם לפירוש השני מרן מסביר כך.

יש מחלוקת בין מרן להרמה אם יש מעט סוכר.

לפי דעת הרמה,

אפילו אם יש 2% סוכר,

עדיין לא מברכים על זה מזונות, אלא המוציא.

מה שזה מתוק מעט זה כלום.

אבל מרן לא מחלק אם יש הרבה או מעט,

אלא אם טעם תערובת הסוכר או התבלין ניכר בעיסה,

יברכו על זה מזונות.

הנפקא מינה בחלה מתוקה,

ועל היבא דמרן חלה מתוקה ברכתה בורא מיני מזונות,

וממילא אינך יוצא בה ידי חובת לחם משנה וסעודת שבת.

לכן מן הראוי שאדם ירא שמים ישתדל לא לקנות חלה מתוקה לשבת,

אלא יקנה דווקא חלה שאינה מתוקה.

כל המחלוקת היא לגבי חלה מתוקה רגילה,

אבל יש חלות שהן מתוקות מאוד,

וגם על היבא דערמה אדם לא יכול לקיים בהן מצוות סעודת שבת.

יש בחלות המתוקות 20% סוכר ו-20% מרגרינה,

והשאר, 60% הנותרים,

זה קמח.

אז זה ממש עוגה.

לכן גם על היבא דערמה הוא לא יוכל לקיים בזה את המצווה.

אמנם הילדים אוהבים את זה, זה טעים,

אז שיקנה להם את זה לכבוד יום העצמאות, אבל לא לשבת.

מה זה נוגע לשבת? שבת צריך לאכול לחם,

ולא לאכול את העוגה.

אם אתה לא רוצה להסתבך לספק ברכה לבטלה בברכת המזון, מן הראוי שלא יקנה דבר כזה.

כל עוגה שנעשית מבצק עלים,

תמיד לעולם ברכתה בורא מיני מזונות.

כי בבצק עלים יש כמות גדולה של מרגרינה.

זה דומה לדוגמה שכתב הרמב״ם,

שאם בשעת הלישה עירבו שמן,

מה לשמן ומה למרגרינה? בכל מקרה,

הדבר מותר לכתחילה לאכול את זה כעוגה ברכת מזונות ועל המחיה.

זה מה שראוי לכתחילה לברך.

כל מה שהבאנו את המחלוקת למעלה

לגבי אדם שעושה עוגה עם בשר,

שם לא מדובר שלקח בצק עלים ושם על זה בשר. לא.

אלא לקח בצק רגיל,

בצק רגיל של לחם,

ושם עליו את הבשר.

בזה יש את המחלוקת.

אבל אם האדם הזה לקח בצק עלים ושם על זה את הבשר והפאה,

בזה אין מחלוקת.

וזה ודאי שהאליבא דה רמב״ם ומרן יברך על זה, בורא מיני מזונות, ובסוף על המחיה.

על זה אין ספק, זה בוודאי לא לחם.

אלא כל הספק הוא שהוא ממש לוקח עיסה רגילה.

הם לא זקוקים למרגרינה ושמן,

כי הבשר עצמו, יש בו שמנונית והוא בעצמו מרכך מייד את העיסה ולכן הם לא רגילים לערב בו.

אבל אדם שאין לו עיסה רגילה, אלא שהוא רק בצק עלים,

וממנו הוא משתמש לעשות עוגות בורקס של בשר,

בזה אין ספק, הלבד לכול עלמא.

הברכה היא מזונות, ובסוף על המחיה.

כך הוא הדין לגבי הסיגרים שעושים אחינו בני ישראל המרוקאים,

גם על זה מברכים מזונות, ובסוף על המחיה.

שם יש לך הטרטל לטבעותה.

א', הדבר הראשון זה בצק עלים, והבצק הזה נילוש במרגרינה.

ב',

זה לא אפוי, אלא זה מטוגן.

אז דבר שהוא מטוגן בצורה כזו,

בוודאי שיברך עליו בורא מיני מזונות,

ובסוף על המחיה ועל הכלכלה.

הבעיה תהיה אם האדם הזה יאכל מהסיגרים האלה כמות גדולה.

אם ירצה לאכול 230 גרם,

אז האדם הזה עלול להסתבך מה יברך בסוף.

בסיגרים אומנם הבצק הוא לא כל כך עבה,

אפילו אחי, הברכה על סיגרים בוראי מיני מזונות,

כי הסיגרים האלה נעשו גם כדי להשביע.

אם האדם הזה היה מיליארדר וכל כוונתו הייתה לאכול רק בשר,

אלא שהבשר, אי-אפשר לתפוס אותו ביד, לכן עושים איזה משהו דק כדי לתפוס את זה. אני מסכים אתך.

אולי היה צריך לברך על זה שהכול, זה העיקר.

אבל המציאות אינה כן.

המציאות היא שאוכלים את זה גם כדי לסבוע,

והבצק העלים אומנם הוא לא כל כך עבה,

אבל הוא מגולגל כפול שניים,

ובסך הכול אדם שבע גם מהבצק העלים הזה,

ולכן הברכה היא בורא מיני מזונו.

הפירוש האחרון בעניין עוגה,

מה שהגמרא אמרה, הפת הבאה בכסנין, מה זה כסנין?

פירשו רב הייגאון והערוך שהכוונה היא דבר שנכסס.

מניין לנו שזה הפירוש של פת הבאה בכסנין?

שם, בגבעונים, כשבאו ליהושע והציגו כאילו הם באו מארץ רחוקה,

אמרו לו, הלחם הזה, הוצאנו אותו, היה טרי, עדיין היה חם מהתנור,

כעת יבש היה ניקודים.

התרגום אומר,

מתרגם את המילה הזו, קיסנין.

שמע שכסנין מלשון יובש.

לפי זה, אם יש לך מצה,

את המצה אנחנו כוסיסים,

ולכן על מצה מברכים בורא מיני מזונות, ובסוף על המחיה.

אומנם יש מחלוקת בפוסקים,

ולפי דעת בית דוד הברכה היא המוציא לחם מן הארץ,

אבל ייתכן שהרב בית דוד לא דיבר על המצות שלנו,

אלא

הרב בית דוד היה ספרדי בטורקיה,

ושם היו עושים את המצות רכות מאוד.

כמו שמשה חי שרבניה עושה מצות עבודת יד,

אתה רואה, הוא עושה את המצות רך,

כך כולם היו עושים פעם.

הפטנט של מצת מכונה היבשה הזו עדיין לא היה קיים בזמנם,

לא היו רגילים לעשות כך.

על המצה ההיא, כיוון שהיא רכה כמו פיתה,

עליה הוא אמר שיברך המוציא לחם מן הארץ.

אבל במצות שלנו, שהן יבשות, אולי הרב יודה.

זו הסברה, ולכן אנחנו אומרים ספק דרבנן נקולה,

ולכן על מצות מכונה רגילות מברכים בורא מיני מזונות.

רק בזמן הפסח, באותם שבעת הימים,

שם אדם אוכל את זה אכילת קבע ולא ערעי,

ולכן משום זה, שם מברך המוציא וברכת המזון.

נגמר הפסח, בימים כאלה מברך על זה בורא מיני מזונות.

אפילו אם נאמר, המצות האלה, הוא קנה אותן לפסח ונשאר לו לימים האלה לאחר פסח,

זה לא משנה מתי הוא קנה אותן,

אלא משנה מתי הוא אוכל מהן.

וכיוון שבימים האלה יש, ברוך השם, לחם,

נמצא שמה שהוא אוכל את המצה זו אכילת ערעי בלבד.

זהו עיקר הדין.

אדם רוצה לצאת את החובה לבד לכל העלמא, יש לפניו שתי דרכים.

הדרך הראשונה,

לברך על הלחם המוציא לחם מן הארץ ולאכול כזית מהלחם,

ואחר כך לאכול מצה כמה שירצה.

בזה הוא פותר את הבעיה. הלבד לכל העלמא יוכל לברך המוציא וברכת המזון.

עצה שנייה, אם האדם הזה קשה לו, אין לו זמן לברך ברכת המזון,

ויש לפניו קפה,

יטבל את המצה בתוך הקפה.

מרן כותב לכמן בסעיף יב שבזה, כיוון שהמצה נעשית שחורה כמו הקפה,

אז הברכה הליבה דכול העלמא,

בורא מיני מזונות,

ובסוף על המחיה.

זו העצה שיפתור את הבעיה, כדי שיוכל לברך על זה ברכת בורא מיני מזונות.

לגבי ערב פסח או מוצאי פסח,

עדיין אין לו במוצאי הפסח לחם.

לכן הוא אוכל את המצה שוב בדרך קבע.

אז למרות שמעיקר הדין מותר לאכול חמץ,

אפילו, אחי, לא מצוי החמץ,

לכן נברך על זה, ברכת המוציא.

כל השאלה, כל הספק מתחיל רק מאיסור חג בבוקר והלאה.

אתה קם ב-06 בבוקר, כבר הלחם נמצא במכולת,

מאותו רגע והלאה, אז יש את המחלוקת,

ואז אמרנו שיעשה את הפתרון האמור.

נכון הדבר שכעת המצה אינה נגססת, כיוון שירא טובה,

אפילו, אחי, אנחנו מסתכלים אחרי שעת האפייה,

כיוון שבשעת האפייה היא הייתה עדיין נכססת.

לכן, גם אם ירטיב את אותו המצה,

עדיין יש לך מחלוקת ועדיין יש ספק,

ומספק יברך בורא מיני מזונות,

ובסוף על המחיה.

גם לגבי הצנימים שכוססים אותם יש בעיה,

אבל המסקנה שם היא

שיברך על זה המוציא לחם מן הארץ,

ובסוף ברכת המזון.

אני מדבר בצנימים שאין בהם תערובת,

לא מרגרינה ולא תבלין, אלא ממש קמח ומים,

אלא שהם יבשים.

למה שם יברך המוציא?

כי שם לא נעשה דבר לאכול את זה ערעי כמו עוגה או כמו ביסקוויט וצנימים,

אלא בדרך כלל עושים את הצנימים בשביל אנשים שיש להם בעיות במעיים,

ואותם האנשים אוכלים את הצנימים,

אוכלים את זה אכילת קבע ממש.

ולכן, קבע שזה לחמם,

לכן יברך על זה המוציא וברכת המזון.

אפילו במצה,

כל מה שאמרתי שמברכים מזונות מעל המחיה,

זה רק לאנשים כמונו. אנחנו אוכלים גם לחם וגם מדי פעם מצה, בזה אמרנו מזונות.

אבל אדם שיש לו שוב בעיה עם המעיים,

ולכן על-פי הוראת הרופא,

הוא אוכל מצות בלבד.

אדם כזה, הליבד כול עלמא, יברך המוציא וברכת המזון,

כי הוא לא אוכל את המצה בדרך ארעי,

אלא הוא אוכל את המצה בדרך קבע,

ולכן יברך על זה המוציא וברכת המזון.

לסעיף ח,

לחמניות אותן שבלילתן אהבה שקוראים אוב לאש,

לחם גמור הוא.

מברך עליו המוציא וברכת המזון.

הלחמניות הרגילות שלנו,

צריך לברך עליהן, המוציא וברכת המזון, זה לחם גמור לכל דבר.

גם אם יש על זה שלושה-ארבעה סומסומים, זה לא משנה את הטעם.

הדין הוא שזה לחם.

אבל אם אדם יעשה כעין הלחמניות האלה,

אבל יעשה אותן עם בלילה רכה יותר,

היינו ישפוך יותר מים בשעת הלישה,

ויעשה אותן דק מאוד,

ובזה באמת ישתנה הברכה ויצטרך לברך על זה בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלוש, אלא אם כן יאכל מזה 230 גרם.

קובע על זה סעודתו, אז יברך המוציא וברכת המזון.

אם האדם הזה אוכל עוגות

בסוף הארוחה,

השאלה היא האם יברך על העוגות האלה או לא.

מרן כתב, יאכיל הוא בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה,

טוענים ברכה לפניהם.

זאת אומרת שצריך לברך עליהם בורא מיני מזונות.

אבל מרן מדבר כאן

בסוג עוגה שאליבא דקולה עלמא יש עליה דין עוגה,

ולכן עליה צריך לברך בורא מיני מזונות.

אבל אם יש מחלוקת על אותה העוגה ויש דעות שאומרים שאין זו עוגה, לא מברכים עליה מזונות אלא המוציא,

אם כן הוא לא צריך לחזור ולברך עוד פעם, פעם שנייה,

כי הברכה המוציא שאמר בהתחלה פותר גם את זה.

זאת אומרת, אם מרן פסק בסעיף ז' שמספק הלכה כדברי כולם להקל,

מספק מברכים מזונות,

אבל זה לא ודאי.

אולי זה המוציא.

ואם זה המוציא, אם כן, המוציא שאמר קודם בתחילת הסעודה פותר את זה.

לכן,

אם האדם הזה לוקח עוגת שמרים ואוכל לפני סוף הארוחה,

או עוגת טורט וכיוצא בזה,

מה שרגילים לעשות בחתונות, מביאים בסוף

כוס קפה עם עוגה,

שם העוגה היא רכה,

ועל עוגה רכה כזו לא לכל הדעות מברכים בורא מיני מזונות.

אם תאמר, שאל לך כדבר רבי גאון,

שמה נקרא עוגה אם זה יבש ונקסס?

פה העוגה רכה ואינה נקססת.

אם כן,

הברכה היא לא מזונות אלא המוציא.

ואם זה המוציא,

כבר בירכנו בהתחלה מוציא, למה תברך פעם שנייה?

זו המחלוקת, זו הבעיה שיש כאן,

ולכן מספק מה אנחנו אומרים לו, ספק בברכות להקל,

לא יברך על העוגה הזו.

באיזה דוגמה מרן מדבר שכן יברך, אם האדם הזה לוקח בפלה לאכול בסוף הארוחה?

הבפלה הזה, על-דיבה-ניקוד-העלמא זה מזונות.

יש בו בלישת ערובת שמן

או סוכר וכיוצא בו.

נקסס, ויש גם את הקרם ממולא.

נמצא שיש בו את כל המעלות.

אז,

עלי ואדי כול-העלמא,

לפני ברכת המזון הם מביאים סוג עוגה כזו,

או נניח מעמול שהוא יבש מאוד, יהיה דומה לזה.

הנה חנמה, יוכל לברך על זה בורא מיני מזונות. למה?

כי הוא לא רעב,

הוא שובע. אוכלים את זה לקינוח, להנאה בלבד, לכיף.

לכן בחיי גווני יוכל לברך על זה,

בורא מיני מזונות.

הלאו, אחי, בשאר העוגות יש לך מחלוקת.

ומי ספק,

ההלכה היא שלא יברך על זה בורא מיני מזונות.

אבל,

הוא לא רעב, הוא שובע. אוכלים את זה לקינוח, להנאה בלבד, לכיף.

לכן בחיי גווני יוכל לברך על זה בורא מיני מזונות.

הלאו, אחי, בשאר העוגות יש לך מחלוקת.

ומי ספק?

ההלכה היא שלא יברך על זה בורא מיני מזונות.

אבל אם האדם הזה רוצה לצאת ידי חובה אליבא דקול עלמא,

הפתרון הוא כך,

שיגיד להם קודם כול שיברכו ברכת המזון.

אחרי ברכת המזון נביא להם את העוגה והקפה,

ואז אליבא דקול עלמא יברכו על זה בורא מיני מזונות.

מה תאמר? הרי האדם הזה גורם ברכה שאינה צריכה,

גורם ברכה מיותרת כשמביא את זה אחר כך והם צריכים לברך על זה בורא מיני מזונות.

זה לא נקרא גורם ברכה שאינה צריכה.

כיוון שיש מחלוקת ואני רוצה לצאת ידי חובה אליבא דקול עלמא,

מותר לכתחילה לברך ברכת המזון כדי שיוכל להתחייב אחר כך אליבא דקול עלמא לברך בורא מיני מזונות.

הראייה לדבר מדברי מרן נקמה בסימן קעד סעיף ד',

שם מרן כתב

ודעתו מיד אחרי ההבדלה לאכול סעודה רביעית ולשתות בתוכה יין.

זה דבר שמצוי כשיש סעודת חתן נקלה,

מזמין איתה אנשים ועושים את ההבדלה ומתחילים מיד אחרי זה.

את הסעודה

כדבר שמצוי כשיש סעודה פתרון בקדרה.

מזמין את האנשים ועושה איתו הבדל רע, מקריא מיד אחר כך את הסעודה ורגילים לשתות גרם יין.

החלוטה בראשונים יש,

האם יברך

פעם שנייה על היין בראש ראי על גפרם או של היין שבהבדלה סקר.

לגבי סעודה סעודה, הלך למחלוקת.

בוודאי שהיין של הקידוש

עושה גם את היין שתשתה בסעודה,

כי הסעודה והקידוש חייב להיות מחובר יחד.

אין קידוש שלו במקום סעודה,

ולכן כאילו זה המשך אינך צריך לברך פעם שנייה על היין.

אבל לגבי סעודה רביעית,

אין חיוב לעשות את הסעודה הרביעית מיד אחרי ההבדלה.

אז יכול להיות שאין קשר בין ברכת הגפן

שבהבדלה לבין היין שיש תהיה בסעודה רביעית.

לכן יש מחלוקת בדבר.

מרן אומר העצה,

והעצה הזו היא כלל לא עכשיו אלא גם במקומות אחרים.

מרן אומר כך,

שיכוון לפני שיתחיל סובי מרנן

שהוא מברך בורא פרי הגפן רק על הכושר הזה בלבד.

שלא יקרה.

ואז כשיגיע באמצע הסעודה הרביעית לשתות עוד יין,

אבל לבדי כל העלמא יתחייב לברך שוב עוד הפעם הגפן.

תגיד למה הרי האדם הזה גורם ברכה שאינה צריכה? מי מתיר לו לעשות כוונה נגדית?

כל העציר לברך ברכה לבטלה לא תישא,

כל זה משום שנראה כאילו צוחק חלילה.

עושה צחוק כלפי הקבוצ ברוך הוא.

על מה אתה מברך ברוך אתה?

אדם לא קיבל מחברו כלום, אמר לו תודה.

על מה תודה?

גם פה האדם הזה עושה צחוק.

לכן זה עונש חמור מאוד, ותמצא את שם השם אלוהיך לשווא.

מה שאין כן פה,

הוא לא עושה צחוק.

כוונתו לצאת את זה בחובה לבדי כל העלמא, ולכן הוא עושה את התנאי,

את הכוונה הנגדית, שלא להוציא בחובה את הכוס יין השני.

ולכן, לא רק אפשר, כדאי לעשות כן לכתפילה.

אמרם גם שם יש חלקים,

כבוד שור משלכונות אליהו חולקים,

אבל אנחנו נוקצים כדברי מרן.

כל שכן פה, שיהיה לך כאן ספק ספיקה,

ולכן יהיה אפשר לכתפילה לומר להם עצה טובה.

קודם כל תברכו ברכת המזון,

ואחר כך תביאו את הכוס קפה עם העוגה.

זה לא בכי כדאי להאט להם עצה זו, משום

שהרבה אנשים ממהרים ולא זוכים לשמוע את הזימון ברכת המזון בשבע הברכות.

לכן לא טוב לאחר יותר מדי את שבע ההברכות,

אלא

גומרים את האוכל בשעה עשר, ויתחילו לרקוד. קודם כול,

יסיימו ברכת המזון עם שבע הברכות,

אחרי זה יתחילו לרקוד, ידחו את הרקידה לאחר מכן. ואז אלה שממהרים למצוא גרים בעיר אחרת,

זכו לשמוע על ברכת המזון, שבע הברכות, הכול היה בצורה מושלמת, כדת יחדית.

ומי שנשאל לרקוד, יקבל גם עוגה וכוס קפה.

ואז, הלבדי כולה עלמא,

ינצלו מהמחלוקת

על העוגה,

מחלוקת שנייה גם על הקפה, אם אפשר לברך באמצע הסעודה או לא.

שוב, גם בזה ינצלו מהספק,

והלבדי כולה עלמא יוכלו לברך ברכת שהכול נהיה בדברו.

זו העצה, האי-עוצה,

כדאי שבעל השמחה ישים לב לתת הנחיה למלצרים לעשות כן,

ייתן הוראה שיעכבו את הכוס קפה והעוגה.

נגיד להם, אנחנו קודם כול מברכים ברכת המזון.

מי שיישאר, אחר כך יקבל.

מרן מסיים, כל מה שדיברנו עד עתה,

שמברכים על העוגות ברכת בורא מיני מזונות,

כל זה דווקא בעוגה רגילה.

אבל עם העוגה הזו, העיקר שם זה הקרם,

ושמים את הבצק רק כדי לתפוס.

מכנים את זה בלשון של האופים עוגת נפוליאון.

בפנים הכול קרם, ויש רק למעלה ולמטה רקיק.

בשביל מה האדם קונה את העוגה הזו?

הוא אוהב קרם, זה קרם טעים מאוד.

אלא מה? אי-אפשר לתפוס את הקרם ביד, לכן יש את הרקיק הזה.

נמצא שהעיקר זה הקרם,

לכן נברך על זה שהכול נהיה בדברו.

למרות שיש למעלה בצק עלים,

לא מברך על זה כלום.

הכלל הוא, המשנה אומרת בברכות מ״ד,

כל שהוא עיקר ואימו תפילה,

מברך על העיקר ופותר את התפילה, כך הוא עדין גם בזה.

לפי זה גם הגביע של הגלידה,

גם אם הוא עשוי מבפלה,

גם כן לא יברך על זה מזונות,

אלא הגלידה היא העיקר, ברכתה שהכול, ופותרת גם את הגביע.

או יש היום קסטה,

גם על הקסטה הזו העיקר בפנים זה הגלידה,

והביסקוויט זה רק נעשה כדי לתפוס.

לכן גם בזה הברכה שהכול נהיה בדברו.

חיתים כלויות

שיש עליהן ציפוי של סוכר, שלווה,

גם עליהן הברכה,

ברכה ראשונה, שהכול נהיה בדברו.

הילדים שקונים את זה, בשביל מה הם קונים? הם קונים בשביל לאכול חיתים?

בין אם הוא רעב ובין אם הוא לא רעב, הוא אוכל את זה ונהנה מזה בשביל המתיקה שבו.

ולכן הברכה על זה שהכול נהיה בדברו.

זה הכלל בכל דבר, לא רק לעניין זה.

בכל הדברים, כולם, כשיש לך תערובת אתה לא יודע מה לברך,

תסתכל על העיקר ולפי זה אתה קובע את הברכה.

לכן עוגת גבינה שאדם עושה בביתו יברך על עוגת גבינה שהכול נהיה בדברו.

נכון שיש 10% גם תערובת של קמח,

קמח הזה נעשה רק לדבק, אבל העיקר זה הגבינה.

אבל עוגות גבינה שאדם קונה בשוק,

הברכה היא בורא מיני מזונות.

הסיבה היא,

שם, חוץ ממה שאתה רואה,

גם בגבינה עצמה הם לא שמים גבינה נטו, אלא

מערבבים את הגבינה ב-30% קמח.

ולכן הגבינה שם לא לבנה כל כך, אם תשים לב,

כי זה מעורב.

לכן במציאות יש לך קרוב ל-40% מעוגת הגבינה הזאת, או קמח.

כן, זה כמו עוגת טורט.

נכון שיש טעם אחר, אבל אתה לא יכול לומר שהעיקר זה הגבינה והברכה היא של הכול.

אלא אם יש יותר משישית,

יותר מ-18% מהקמח,

נסתמא, הקמח הוא גם כדי להשביע,

והברכה היא מזונות. כך הוא עדין עוגיות קוקוס גם שם. אם זה מעט מאוד כדי להדביק,

עוגת קוקוס הזו,

הברכה היא שהכול נהיה בדברו.

כך רגילים לעשות בבית,

שם בבית שמים מעט מאוד קמח.

אבל בקונדיטוריות הרבה פעמים יש כמות גדולה של קמח.

ולכן,

אם אתה הולך ושואל את בעל הקונדיטוריה,

הוא לא יגיד לך מייד את האמת,

הוא לא יחשוף את עצמו.

אבל אתה מסביר לו, יש לי בעיה עם הברכה,

תגיד לו, אם יש בזה יותר מ-18% אני צריך לדבר על זה מזונות,

אז הוא יגלה לך את האמת, הוא לא פוחד שתמסור אותו.

בזה תדע מה לברך על כל זה. אם יש לך ספק,

מי ספק? תברך שהכול נהיה בדברו.

זה הפתרון בזה.

הוא הדין גם, אדם שאוכל כדורי פלאפל בלבד,

הברכה היא, בורא מיני מזונות.

אומנם אם אדם יעשה בביתו כדורי פלאפל,

שם הוא עושה את זה מחומוס בלבד,

חומוס טחון, הברכה היא, אם כן,

שהכול נהיה בדברו, הוא בסוף בורא נפשות.

אבל כאן,

בפלאפל שעושים בשוק,

שם לא העיקר הבצק של החומוס,

אלא

גומרים בלילה לאכול במסעדה,

מנקים את השולחנות, אוספים מהשולחנות את פרוסות הלחם וכל מה שאתה רוצה ומעבירים את זה ישר לסיר של התערובת.

יש בכדורי הפלאפל האלה בדרך כלל למעלה מ-50% מהתערובת הזאת שיש בה הרבה לחם.

ממילא. זה בוודאי בורא מיני מזונות.

ואם הוא אכל חמישה כדורים, אכל יותר מכזין,

הוא יכול לברך בשקט על המחיה ועל הכלכלה.

כי כאן הוא לא יכול לומר, העיקר זה החומוס.

זה לא החומוס, במציאות הלחם היה העיקר. לכן, על המחיה.

גם הנקניק, אדם שנוקח פרוסת נקניק לאכול,

אומנם על בשם מברכים שהכול נהיה בדברו,

אבל על נקניק צריך לברך בורא מיני מזונות.

שוב, גם שם האחוז הוא 6% בשר.

לא לוקחים את הבשר הטוב ביותר, לא יביאו לך שם לא לשון ולא פולי.

מביאים את שאריות הבשר, 6% בלבד,

קצת עצמות חונות, והשאר, שוב,

לחם והרבה תבלינים. שמים פפריקה הרבה, שזה יהיה אדום כמו צבע הבשר,

ויש בזה טעם שדומה,

זכרנו את הדגה כאילו זה בשר,

אבל במציאות הרוב זה לחם.

מימלא, אם אכלת כמה פרוסות,

אם נשארת בחיים,

אז תברך בסוף על המחיה ועל הכלכלה.

אל תברך על זה בורא נפשות. זה לא בשר,

אלא, כמו שאמרנו, עיקר התערובת הוא הדגן,

הדברים האחרים,

וכל שהוא עיקר באמות תפלה,

מברך על העיקר ופותר את התפלה.

אני קורא סימן קס״ח, סעיף ט', פרט גמור, אפילו פחות מכזית, מברך עליו המוציא,

אבל אחריו אינו מברך כלום

שלא אכל כזית.

בדין זה יש מחלוקת בין הראב״ד לרמב״ם,

האם לחם פחות מכזית,

ברכתו המוציא או מזונות.

לפי דעת הראב״ד, כיוון שאין כאן כזית, זה יורה דרגה.

במקום המוציא, מברך עליו בורא מיני מזונות.

לעומת זה,

לגבי ברכה אחרונה,

הוא מחמיר.

אין כאן ברכת המזון, כיוון שאין כאן כזית,

אבל במקום ברכת המזון אפשר לברך על המחייה,

לפי דעת הראב״ד.

אבל דעת הריף, הראש, הרמב״ם,

כולם פוסקים על פי הירושלמי שאין הבדל בין לחם שיש בו כזית לאין בו כזית.

הברכה הראשונה בכל מקרה נשארת במקומה המוציא לחם מן הארץ.

ואילו לגבי ברכה אחרונה, כיוון שלא אכל כזית לחם,

לכן לא מברך כלום,

לא מברך לא על המחיה,

לא בורא נפשות,

כל וחומר שלא מברך ברכת המזון.

כך דעת מרן להלכה וכך המסקנה למעשה בין לגבי ברכה ראשונה בין לגבי ברכה אחרונה.

המסקנה היא שתקנת חכמינו היא שגם על פחות מכזה היא תברך את ברכת המוציא, וכך המסקנה למעשה.

חביצה, דהיינו פרורי לחם שנדבקים יחד על ידי מרק.

אם נתבשל, אם יש בהם כזית, אף-על-פי שאין בו תואר לחם, יברך המוציא וברכת המזון.

אם אין בהם כזית, אף-על-פי שנראה שיש בו תואר לחם, אין הוא מברך אלא גורם מיני מזונות,

ומברכה אחת מהן שלוש.

הגמרא בברכות ל״ו דיברה לגבי חביצה,

שני פירושים יש,

רשי ותוספות שם, והמסקנה היא, כדברי התוספות,

שלחם שבושל,

אבל יש הבדל

אם בפרושות יש כזית או לא.

זה מה שקובע לנו בעיקר.

לא חשוב לנו אם יש כאן צורה של לחם או לא,

אלא חשוב לנו יותר אם יש בפרושות כזית או לא.

אם יש בפרושה כזית,

אפילו אם נאמר הוא בישל את זה עם מרק של סלק וכיוצא בזה,

כך שאין צורה של לחם.

הלחם הזה נהיה אדום,

אף על-פי כן יברך על זה המוציא לחם מן הארץ, ובסוף ברכת המזון.

אבל אם האדם הזה לא עשה כן,

אלא פרס את זה לפרושות דקות מאוד, ואין בכל פרושה כזית,

יברך על זה בורא מיני מזונות, ובסוף אנא מחייה.

זה דבר שמצוי הרבה,

אנשים שנשאר להם לחם יבש,

פורסים אותו ועושים מזה לחם מטוגן,

כעין תנימים,

פורסים את זה ומטגנים את כל הפרוסות.

אם האדם הזה רוצה להתחייב בברכת המוציא, תאמר לו,

תפרוס את זה לפרוסות

קצת עבות,

ואז בכל פרוסה בוודאי שיהיה כזית,

תוכל לברך על זה, המוציא הוא ברכת המזון.

ואם לאו, אם האדם הזה פרס את זה לפרוסות דקות מאוד, דקה מן הדקה,

כך שהוא בטוח שאין בכל פרוסה כזית,

אז הברכה הראשונה על המזונות והברכה האחרונה על המחייה,

והפסיד בזה את ברכת המזון.

כך הוא הדין לגבי דין מצה במות הפסח.

בשבעת ימי הפסח הברכה על המצה היא על יבדקו לעלמא, המוציא לחם מן הארץ.

האדם הזה רוצה לקחת מצה ולטגן אותה.

כשהמצה שלמה, בוודאי יש בה כזית.

אם כן, הברכה היא על המצה המטוגנת, המוציא,

ובסוף, ברכת המזון.

אבל אם האדם הזה שבר את המצה לארבע חתיכות,

המחוות הרגיל, הסטנדרט שיש לנו,

אינו יכול להכניס בתוכו מצה שלמה כי זה צר מלהכיל.

לכן רגילות הנשים לשבור את המצה לארבע חתיכות,

להדביק את זה עם הביצה ולטגן בצורה כזאת.

אין בכל חתיכה כזית.

בכל חתיכה יש תריסר או 13 גרם ולא יותר ממלא.

הברכה הראשונה היא בורא מיני מזונות,

ובסוף על המחייה, למרות שאתה רואה את הצורה של המצה.

לא השתנתה הצורה.

אף על-פי כן,

הברכה יורדת למזונות ועל המחייה בגלל שאין בפרוסות האלה כזית.

דין הלחם והמצה שווים לעניין זה.

אבל אם בימים האלה אתה מטגן מצה,

אז אין לך הבדל.

בלאו הכי הדרכה על המצה בימים האלה מזונות.

אם תטגן את זה או לא, הברכה אותו דבר,

כך שהיום זה לא משמעותי,

אין הבדל אם יש כזית או לא.

כל ההבדל רק לימי הפסח בלבד,

או לאדם שאסור לו לאכול לחם בכל השנה,

אוכל רק מצות והוא טיגן את המצה.

אז לאדם הזה שוב יחזור הכלל.

יהיה הבדל אם יש כזית או שאין כזית.

כל דין הגמרא נאמר כשהאדם הזה מבשל או מטגן בכלא ראשון.

אבל אם האדם הזה לא בישל בכלא ראשון,

אלא לקח פרוסה ושם במרק בכלא שני,

בכלא שני אין לו כוח לבשל,

ולכן יוכל לברך על זה עדיין המוציא לחם מן הארץ

על אותו הלחם.

אם יהיה עירוי, בעירוי יש מחלוקת בין רשבם ורבנותם אם עירוי מבשל כדי קליפה או לא,

ולכן לא כדאי להראות.

אלא או שתניח בכלא ראשון,

ואז בוודאי מזנות,

או שתניח בכלא שני, ואז בוודאי יוציא.

נמצא שאותם הזקנים ששמים את הלחם בתוך צלחת המרק,

זה עדיין לא משנה את הברכה,

כיוון שהמרק הזה דינו כאילו זה דבר קר לחלוטין.

נכון הדבר שיש בו קצת חום,

אבל החום הזה אין לו כוח לבשל.

במה אמרנו שאם אין כזית הברכה היא מזונות? זהו דווקא בכלא ראשון.

בכלא שני, אם המרק צלול,

לא השתנה הצורה של הלחם,

אז אין בעיה, יאכול לברך המוציא.

או שהאדם הזה אוהב לאכול,

לחם עם תה,

שי ולחם.

שוב, יהיה מותר, אין בעיה.

יברך על זה המוציא לחם מן הארץ,

כיוון שהצורה של הלחם נשארת, זה צלול.

אין בעיה, יוכל לברך על זה עדיין המוציא.

נוסח הברכה לא משתנה.

אלא אם כן המרק הזה הוא מרק אדום, יש בו צבע.

בזה מרן כתב לקמן בסעיף יב' שפת השרוי ביין אדום אינו מברך על זה המוציא,

אלא מזונות,

כיוון שיש כאן שתי חסרונות.

החסרון הראשון אין בזה כזית,

החסרון השני איבד את צורת הלחם.

לכן, משום זה ירד דרגה לברכת מזונות.

אבל אם הצורה של הלחם לא השתנתה,

אתה מכניס לתוך התה ומוציא מייד,

הצורה נשארת כשהייתה.

בזה עדיין אפשר לכתחילה לברך ברכת המזון. אין בזה שום חשש.

מסיים מרן.

כל מה שדיברנו עד עתה, אם זה מבושל.

אבל אם אינו מבושל אלא שהוא מחובר על ידי דבש או מרק,

אם יש בפרוסות כזית, מברך עליו המוציא,

אפילו אם אין לו תואר לחם.

ואם אין בהם כזית,

אם יש בהם תואר לחם, אז יהיה אפשר לברך המוציא.

מה זה תואר לחם? דהיינו, שהוא ניכר וידוע שהוא לחם.

מברך עליו ומוציא הוא ברכת המזון.

אבל אם יש כאן שתי חסרונות.

א',

אין בזה כזית.

ב', הוא ערב אותו עם הריבה או השוקולד,

ואין בהם תואר לחם.

בזה הוא יורה דרגה. מברך עם זה, בורא מנם זנות,

וברכה אחת מהן שלוש.

ואם אינו לא מבושל ולא מחובר, אלא מפורר דק דק,

אף על פי שאין בו כזית ולא תואר לחם,

על פורי לחם מברכים המוציא לחם מן הארץ,

למרות שאין בזה לא כזית וגם לא תואר לחם.

כל מה שאמרנו, אם יש תרתי לגריעותה,

לא יברך המוציא אלא מזונות, כל זה אם עירב את חתיכות הלחם האלה עם ריבה או שוקולד.

בזה, כיוון שאין כאן צורת לחם,

וגם אין בזה כזית, לכן הברכה היא מזונות.

אבל אם האדם הזה יש לו פורי לחם,

נכון שאין בזה כזית ואין בזה תואר לחם,

אבל זה לחם לבד,

ואין כאן שום תערובת.

בזה לא פקע מעל זה דין לחם,

ואם יאכל מהפרורים האלה הרבה, אכל מהם כזית, יאכל לברך על זה גם ברכת המזון.

יש מי שאומר לפורים שנותנים במים,

והמים מתלבנים מחמת הפורים,

אזיל לטוריתא דנאמה.

תואר הלחם הלך, אבד מכאן,

ואין מברך עליה אלא בורא מיני מזונות וברכה אחת מאלה שלוש.

הדין הזה מקורו מהתוספות.

התוספות מספרים על רבי דוד ממיץ

שהיה רגיל בלילה להניח

את הלחם היבש בתוך כוס מים.

בבוקר זה היה כולו כבר נימוח בתוכו.

היה מברך עליו, בורא מיני מזונות, וגומע אותו.

לא היה לו זמן לשבת ולאכול, היה ממהר לישיבה.

וללכת

ללמוד וללמד עליבה ריקניאה, בלי פת שחרית,

היה לו כאב ראש,

ולא היה יכול לומר את השיעור בהלכה בצורה מסודרת.

כדי שיתחזק ראשו ויוכל לומר את ההלכה,

לכן היה רגיל לשתות

את המים והלחם הללו.

והברכה היא מזונות ולא המוציא,

משום שכאן יש שתי חסרונות.

א', אין בזה כזית,

ב', הלחם הזה איבד את הצורה שלו.

זה נמס, נימוח בתוך המים.

לכן,

אפילו אם...

המים האלה היו מים קרים, זה לא יתבשל בתוכו,

אף על פי כן הברכה היא בורא מיני מזונות ובסוף ברכת על המחיה בתנאי שישתה את זה מהר ולא יתעכב באמצע.

אדם שלוקח פרוסת לחם

מניח עליה גבינה ומכניס את הלחם הזה לטוסטר.

כאן היה לחם ונשאר לחם מה ששם בו מעט

גבינה ואפה את זה כך,

האפייה השנייה אינה מפקיעה את האפייה הראשונה.

נכון הדבר שנספג השמנונית של הגבינה בלחם בצורה יפה,

של האחי,

זה לא מפקיע מעליו דין לחם,

ויוכל לברך על זה ברכת המוציא לחם מן הארץ.

כל מה שאמרתי אמש, שעל הפיצה צריך לברך ברכת מזונות,

שם דיברנו בצורה כזו.

אני לוקח

עיסה,

שם על העיסה גבינה ואופה את זה בצורה כזו.

אז מעיקרה זה לא היה לחם, מעיקרה זה היה כמו עוגה,

ספג את כל השמנונית הגבינה, מעיקרה זה היה עוגה.

אבל פה לא, פה זה כבר היה לחם. אתה בא ושם עליו גבינה,

לחם עם גבינה זה לא ירד דרך גז, זה לא נהיה עוגה, ולכן הדבר קל יותר.

יש מי שאומר שפת השרוי ביין אדום אינו מברך אלא בורא מיני מזונות,

כי זה איבד את הצורה.

אבל אם זה לא יהיה יין אדום אלא יין לבן,

בזה עדיין תישאר הברכה ברכת המוציא לחם מן הארץ, כיוון שיש על זה צורת לחם תוריתא דנהמה.

כלומר אני מדגיש,

ונראה שאין דבריו אמורים אלא בפורים או בפרוסות, שאין בכל אחת כזית.

אבל אם האדם הזה לוקח פרוסה גדולה שיש בה כזית

ושורה אותה במרק של סלק אדום או בתוך קפה או יין,

בזה עדיין הברכה היא המוציא לחם מן הארץ.

כי למדנו למעלה בסעיף יוד,

אפילו אם בישל אותה לא נפקע מעל זה דין לחם, והברכה היא המוציא לחם מן הארץ,

כיוון שיש בה כזית.

כך גם שינוי הצורה לא משמעותי.

פרוסת לחם שיש בה כזית,

אתה לא יכול לשנותה,

אתה לא יכול להפוך אותה לברכת מזונות.

רק אם אין בה כזית,

אז מתחילים כל החילוקים עם בישל אותה בכלא ראשון, יש צורה, אין צורה, כל הדינים האלה

כשאין כזית.

יש כזית, זה הדבר הטוב ביותר,

ואז אפילו השתנה צורתו לבלי הקר שלו, אחי.

עדיין יברך על זה המוציא לחם מן הארץ,

ובסוף ברכת המזון.

אפילו דבר שבלילתו עבה,

אם בשלה או תיגנה, אין מברך עליה המוציא, אפילו שיש עליה תריתא דנאמה, ואפילו להתחייבה בחלה לברכת המוציא, אינו הולך אלא אחר שעת אפייה.

ויש חלקים ואומרים לכל שתחילת העיסה עבה, אפילו ריככה אחר כך במים ועשאה סופגנין,

פירוש עיסה של השוה ועשוה כמין צפוג,

ובשלה במים או תיגנה בשמן, מברך עליה המוציא.

הגה ונהגו להקל.

וירא שמים יצא ידי שניהם ולא יאכל,

אלא על לחם אחר תחילה.

הבעיה שמרן מדבר בסעיף זה מצויה מאוד בזמננו,

והיא

שמוכרים בשוק

בגלה עגול בצבע חום,

בגלה בצורת אפס גדול,

והוא צבע חום. יש בו מעט מאוד סומסום והרבה מלח.

עשיית הבגלה הזה היא כך,

אחרי שלשים את העיסה,

העיסה היא דומה ממש כמו עיסה של לחם.

יש לך קמח ומים בלבד,

ומכניסים את הבגלה הזה, את העיסה של הבגלה,

לתוך תבנית של מים רותחים.

משאירים את זה שם עשר דקות.

אחרי שאתה מוציא את זה מהמים הרותחים,

אם תרצה לאכול את זה, זה ראוי לאכילה.

זה לא בצק,

כיוון שהיה עשר דקות בתוך המים הרותחים,

התבשל בפנים טוב, וזה ראוי לאכילה.

אפילו האכיסה רטוב,

ומכניסים את זה לתוך התנור, לייבש את זה.

השאלה היא,

מה מברכים על בגלה כזה, מזונות או ברכת המזון?

וזה מרן מביא את מחלוקת הראשונים בין רבנו שמשון והרמב״ם,

שאומרים

שהולכים אנחנו בדבר הזה אחרי ההתחלה.

ההתחלה היה בישול, אם כן נברך מזונות.

אבל דעת רבנותם שמברכים על זה המוציא,

כיוון שבסוף היה אפייה.

הרמ״פ פוסק להקל. הוא אומר, יברכו על זה מזונות ובסוף על המחייה.

אבל מרן,

בגלל סלע המחלוקת,

מרן לא רצה להכריע בדבר, אלא אמר לנו עצה לצאת ידי חובה לבדיקו לעלמא.

העצה היא,

תיקח לחם,

תברך על הלחם המוציא ותכוון לפתור את הבגלה הזה.

אם אתה רוצה לאכול מזה כזית,

תאכל גם מהלחם כזית,

תברך ברכת המזון ותפתור גם את הבגלה.

זו העצה לכתחילה.

אבל בשעת הדח הגדול שאין לאדם הזה לחם באותו מקום,

יש לו רק את הבגלה הזה בלבד. נו, אם אין ברירה,

הנה חנמה, יברך על זה,

בורא מיני מזונות, ובסוף על המחייה.

כלל גדול בידינו.

ספק ברכות להקל יעשה כדעת רמב״ם.

אבל לכתחילה יחוש

בדברי מרן. ולכן,

אדם שהולך לקונדיטוריה לקנות עוגה,

תקנה איזה עוגה שאתה רוצה חוץ מהעוגה הזו.

זו העוגה הבעייתית ביותר מבחינת ההלכה,

מבחינת הלכות ברכות.

אני לא יודע מה יש בעוגה הזו.

תקנה לחם רגיל,

תשים עליו מעט מלח, זה יהיה אולי אותו טעם.

מה יש בזה אני לא יודע. למה לשלם על זה כל כך הרבה כסף?

ולכן כדאי להימנע,

גם בגלל הבעיה בהלכה, לא לקנות דבר כזה.

כל זה בבגלה החום.

אבל הבגלה, שצבעו בהיר יותר, צבע לבן,

ויש עליו הרבה סומסום,

אותו לא עושים בדרך הזו,

אלא שם מייד אופים את זה.

שם זה לא עובר תהליך של בישול.

אלא מאי?

למרות שזה רק אפייה,

כיוון שיש עליו כל כך הרבה סומסום,

לכן אפשר לברך עליו בורא מיני מזונות.

אבל אילו לא יהיה עליו סומסום,

אם יהיה הבגלה הזה בלי טיפת סומסום,

עשו למעשה קמח ומים ואפו אותו ישר. שם אין תהליך של בישול.

שם זה לא דומה לבגלה החום.

יש להבדיל בין שני הדברים,

בין זה לזה.

הערבים לא עושים את הבגלה החום. הבגלה החום שעובר תהליך בישול,

הם לא רגילים לעשות אותו.

הם עושים את הבגלה הלבן שעובר רק תהליך אפייה.

ומעיקר הדין לא אסור, המחמיר תבוא עליו ברכה,

ברכת טוב.

כותב הרמ״ה וכל זה לא מיירא אלא בדעית בלאחר אפייה תואר לחם.

על זה יש את כל המחלוקת.

אבל אם אין בזה תואר לחם אלא זה נהיה כמו קוסקוס,

עוגה וכיוצא בו, ודאי שיררך על זה ברכת בורא מיני מזונות.

אבל הפשטידה,

לפי דעת הרמ״ה,

היא נחשבת כדבר שיש בו תואר לחם. דווקא מינה,

אם האדם הזה לוקח את האטריות,

מכניס אותן לתוך מים רותחים ומייד אחר כך מכניס את זה לתנור.

או אם הוא עושה את זה, קוגל,

יש בו תערובת של קינמון,

סוכר וכיוצא בזה, אין בעיה.

ההברכה היא בורא מיני מזונות, ובסוף על המחיה.

הבעיה היא שהאדם הזה לא מערב לא שמן ולא סוכר ולא קוגל.

יש אנשים שעושים את הפשטידה הזו בצורה טבעית,

מגישים לשולחן,

וכל אחד לפי טעמו שופך על זה.

אחד אוהב את זה מתוק,

שישים על זה 200 גרם סוכר, אחד אוהב את זה מלוח, שישים על זה מלח.

כל אחד יעשה כרצונו.

אז הם מביאים את הפשטידה הזו על השולחן בצורה לא מעובדת,

לא סוכר ולא מלח.

אז אם התהליך רק אפייה ממלח,

התחייב האדם הזה לברך על הפשטידה הזו המוציא.

אם היה רק בישול,

בורא מיני מזונות,

וזה נקבע לפי מה שאמרנו.

אם יהיו שני הדברים גם יחד, גם בישול,

ובסוף מכניסים את זה לתנור,

אז האדם הזה יסתבך בהלכה,

אם יברך מזונות או ברכת על המחיה.

לכן לא כדאי לעשות פשטידה כזו אלא תעשה אותה כוגל וגמרנו. תשים עליה את מה שאתה צריך, סוכר וכן הלאה,

כדי להימלט מסלע המחלוקת לגמרי מכל וכול.

חלוט

שאחר כך אפאו בתנור לא שם אותו הרבה זמן במים הרותחים אלא מעט,

פד גמור הוא ומברך עליו המוציא,

כיוון ששם אותו מעט מאוד במים החמים, מיד הכניס אותו לתנור, והעיקר נעשה על ידי אפיית התנור.

לכן החליטה הזו אינה שוברת את דינו, וברכתו היא...