ספק ברכות התורה בלילה, מבנה המצוות בספר החינוך, וגדרי איסור "בחוקותיהם לא תלכו" בהלכות אבלות

 

- - - לא מוגה! - - - 

אדם שישן וקם לפני חצור לא יכול לברך אדם ברכות התורה, יש מחלוקת.

ולכן יתפלל ערבית ויאמר אהבת עולם ויכוון לצאת באהבת עולם.

אם כבר יתפלל לפני כן,

שילך לשטיבלך

ויבקש מאחד מהמתפללים שאומר אהבת עולם שיכוון עליו.

אחרי שהוא יגמור, ברוך אתה השם.

אחרי זה הוא יאמר, כה תברכו את בני ישראל אמור להם,

וברכה השם וישמרך, יאר השם פניו אליך וחונקו,

ושמו את שוויה בני ישראל ואני אברכו.

יש לנו תרי״ג מצוות, וספר החינוך

מפרט לנו יפה את כל המצוות.

יש הרבה מגדולי הראשונים שעשו לנו את החיבורים לפי סדר התרי״ג מצוות,

אם זה רב סעדיה גאון, הרמב״ם ועוד.

אבל ספר החינוך

דאג שיהיה לנו בעברית קלה,

שכל אחד ואחד מאיתנו יוכל להבין את התרי״ג מצוות.

הוא מונה אחד לאחד את כל המצוות.

חלק מהמצוות יש להן זמן קבוע,

בלשון חכמינו, מצוות שהזמן גרמה.

אם זה מצווה עציצית,

רק ביום ולא בלילה, וכן הלאה.

ולא רק סוכה, לולב,

אלא

גם המצוות שאין להן זמן קבוע, כמו ראשית הגז.

כמה פעמים בחיים אנחנו זוכים את מצוות ראשית הגז?

אולי פעם אחת

ואולי לא.

אתמול קראנו 24 מתנות כהונה בפרשת קורח.

יש שם מצוות, זורר לחיים וקיבה.

פעם זה היה מצוי מאוד.

היום, אולי פעם בחיים נזכה, ויש כאלה, גם זה לא.

וכן, בשאר המצוות, לפעמים האדם יזדמן לו, לפעמים אנחנו זוכים.

אבל

יש שישה מצוות שהחינוך מדגיש אותן,

שנוהגות לכולנו בכל עת ובכל שעה.

אנחנו יכולים לזכות באותן המצוות, והן

אנוכי השם אלוהיך

הלאו שאחריו לא יהיה לך אלוהים החיים על פניי

או הפסוק שמע ישראל

מצוות קרית שמע זה פעמיים ביום

אבל סוף הפסוק השם אלוקינו השם אחד

של הקדוש ברוך הוא יחיד ואל שני לו

זה נוהג בכל העת ובכל שעה

ואהבת את השם אלוהיך, מצוות אהבת השם גם כן נוהגת

בכל עת ובכל שעה.

גם הלאו שאנחנו מוזהרים ולא תתורו או את השם אלוהיך תירא

כל השישה הללו בכל עת ובכל שעה אדם יכול לזכות בהם. לפעמים אדם מאחר את האוטובוס,

תודה,

מחכה עד שיבוא האוטו השני.

בינתיים תוהה בוהה. יש לך רבע שעה, עשרים דקות,

יכול בכל רגע לחשוב על השישה האלה.

ארבעה מצוות עשה ושתיים לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי ולא תתורו זה לאו אבל גם בהם אדם יכול לזכות ולכן ירהר בהם, יחשוב עליהם ובזה בעזרת השם יזכה כל דקה,

כל שנייה,

לנכס רוחני שיכול לנצל את הזמן.

והביעור ההלכה דאג בסימן א' כבר לעדכן אותנו בדבר הזה שאדם יכול לזכות תילי-תילים של מצוות

בכמה דקות.

יש לנו עוד מקום שנאמר קדושים תהיו.

זה לא מצווה דאורייתא אבל זה רומז

לעניין הצניעות.

וגם הנושא של הצניעות, גם כן הוא קיים.

בכל עת ובכל שעה.

ומרן מצטט לנו את דברי הגמרא בשבת דף קייח.

שם רבי יוסה אומר

מימי לא ראו קורות ביתי אמרי חלוקי.

זאת אומרת, היה כל כך צנוע שלא נראה אף פעם בשרו,

אפילו הקירות

או התקרה לא ראו את בשרו,

מה שתחת עמרי חלוקו.

אלא גם כשהיה רוצה להתלבש,

היה עושה את זה בצניעות מופלאה,

היה עושה את זה מתחת לסדיג.

והדברים נאמרו לא רק

כשבח של רבי יוסף, שזכה כל ימיו לעשות כן,

אלא גם לנו.

ולכן כתבו לנו הטור והשולחן הארוך,

סימן ב', סעיף א' לא ילבש חלוקו מיושב,

אלא ייקח חלוקו ויכניס בו ראשו וזרועותיו בעודו שוכב,

ונמצא כשיקום שהוא מכוסה.

כל אדם צריך להיות צנוע,

לא רק לנשים יש עניין של הצניעות,

אלא כולל גם לנו. מי שרוצה לראות

את המעלה של הצניעות,

תראה בספר שמואל א', פרק כ״ד.

שם מסופר על המרדף

שעשה שאול המלך אחרי דוד.

היה לו רוח רעה, ולכן היה הולך ורודף אחריו,

רצה להרוג אותו.

היה צריך, שאול המלך היה צריך לנקביו.

אז כמובן שהוא לא עשה את זה על פני השדה,

אלא נכנס לתוך המערה כדי להסך את רגליו.

ואז

בשמיים זימנו,

דוד המלך היה בתוך המערה בפנים,

ושאול המלך

לא ידע שדוד נמצא בירכתי המערה.

כשהוא נכנס להסך את רגליו,

באו ואמרו לו אותם האנשים שליוו את דוד המלך, ארבעה מאות הגיבורים,

הנה השיגר השם בידך את אויביך.

אתה יכול עכשיו, יש לך הזדמנות

להרוג אותו.

אמר להם, חס ושלום.

איזה אדם חלילה ישלח ידו במשיח השם וניקה?

בוודאי שלא.

אבל הוא פחד שמישהו ינסה לעשות משהו, הזהיר אותם.

אחר כך התקרב דוד המלך בשקט

וחתך את כנף מעילו של שאול

כדי להוכיח לשאול אחר כך שהוא יכל להרוג אותו.

אחרי שיצא שאול המלך מהמערה חיכה דוד המלך

עד שהתרחק,

ואז

דוד צעק בראש ההר,

פנה לשאול המלך.

ואמר לו,

ויאמר דוד לשאול, למה תשמע את דברי האדם לאמור? הנה דוד מבקש שרעתך.

הנה היום הזה ראו עיניך את אשר ניתנך השם היום בידי במערה.

ואומר להורגך ותחוס עליך.

ואומר לא אשלח ידי באדוני כי משיח אדוני הוא.

ואבי ראה גם ראה את כנף מעילך.

אתה רוצה הוכחה שזו לא הייתה סתם אגדה?

הנה,

כנף המעיל שלך בידי. במקום לחתוך את כנף המעיל יכל לחתוך את הראש שלו.

אלה הדברים שדוד המלך פונה וצועק לחמיו שאול המלך.

ולמה אתה?

לא חטאתי לך כי אין בידי רעב ופשע ולא חטאתי לך ואתה צודק את נפשי לקחת.

והגמרא בברכות סב הגמרא שואלת

חרא העברית כאן לא כל כך מדויקת.

מה זה ואומר להורגך ותחוס עליך?

היה צריך לומר ואמרתי להורגך.

היה צריך לכתוב וחסתי עליך.

כך כותבים עברית נכונה.

מה זה המילים האלה המשונות?

הגמרא מסבירה

ואומר להורגך, הקדוש ברוך הוא אמר שאפשר להרוג אותך.

יש לך דין רודף

והתורה אמרה בחומה שמות פרשת משפטים

אם במחתרת תימצא הגנב ועוכב המת אין לו דמים הבא להורגך השכם להורגו.

נכון הדבר ששאול היה אנוס, היה לו רוח רעה

אבל לגבי רודף אין הבדל אם זה באונס, ברצון, בשגג, במזיג

אלא העובדה הוא רוצה להרוג, זה הוא עושה.

תיקח דוגמה למשל, תינוק

שעדיין לא יצא לאוויר העולם והוא מסכן את האימא שלו.

אתה הורג את התינוק כדי להציל את האימא, למה? כי התינוק רודף.

אחי, התינוק הזה יש לו כוונה,

יש לו מגמה להרוג את האימא, חס ושלום.

הילד הזה, מסכן, לא מבין כלום.

ואף על פי כן, העובדה, המציאות,

שהתינוק הזה מסכן את חיי האימא,

אנחנו מבצעים מפלה כדי להציל את האימא,

כך גם פה.

וההמשך,

ותחוס עליך, מה זה ותחוס?

הגמרא מסבירה.

הצניעות שהייתה בך היא שגרמה לי לחוס עליך.

לא רק שלא עשה את צרכיו על פני השדה,

אלא גם כשנכנס בתוך המערה נזהר שלא יתגלה, שלא ייראה מבשרו כלום,

אלא סיכך עצמו כסוכה.

אז לא היה להם מכנסיים, היו לובשים גלבייה.

אז הוא, גם כשהיה בתוך המערה,

הוא חשב שאף אחד אין שם, ואף על פי כן,

הגלבייה, הבגד, כיסה לו את הרגליים, את הכול,

וכך בצורה כזו התפנה ועשה את צרכיו.

אז הלשון ותחוס,

הצניעות שהייתה בך היא שחסה עליך.

אלה הדברים שאתה רואה בשבח שאול המלך,

וזה מה שגרם לדוד המלך גם לרחם עליו ולא להרוג.

אותו לא לעשות בו משפט כתוב ולכן גם אנחנו אמורים לבצע את הדברים הללו כדת וכדין שכל אדם יהיה צנוע בביתו ובפרט

בימי הקיץ

בחורף בלאו הכי קר

לא רק שכולנו לובשים חולצה אלא על החולצה גם סוודר ויותר מזה

אבל בקיץ הרבה פעמים אדם בא מהדרך עייף מזיע

איכשהו הוא נכנס לבית

מיד הוא רוצה כבר להתפשט ויש כאלה מורידים את החולצה נשארים בבית עם גופייה

אין יותר לנהוג כאן

קל וחומר אם הוא מוריד גם את הגופייה

ולא רק אם האדם הזה נמצא עם עוד מבני הבית אשתו וילדיו או אנשים זרים

אלא אפילו אם האדם הזה נמצא לבדו בביתו

הגמרא בחגיגה יז בדוגמה אחרת אומרת

אל יאמר אדם הנני בחדרי חדרים מי ראיני

קריאה הקדוש ברוך הוא מלוא כל הארץ כבודו

אז גם כשהוא נמצא לבדו הוא אינו רשאי לעשות כן

חם לך ברוך השם לכולנו יש אמבטיה

תיכנס תעשה מקלחת מים קרים שתי דקות

תקרר את הגוף שלך תרגיש מצוין תרגיש טוב

אבל להסתובב עם גופייה או להסתובב עם מכנסיים קצרות

זה לא צנוע קדושים תהיו אדם צריך לקדש

את עצמו ולנהוג בקדושה זו המצווה שכולנו צריכים לקיים אותה

ולכן מרן מדריך אותנו איך אדם יבוא וילבש את החלוק

שילבש את זה כשהוא

עדיין מתחת לסדין

כך גם אדם צריך להחליף את מכנסי הפיג'מה מתחת לסדין אלא אם כן אם הוא הולך לשירותים

אבל אם הוא לא מחליף בשירותים אלא בחדר צריך כמו שמענו לנהוג כל זה

המשנה ברורה מוסיף דוגמה

ברוסיה בארצות הקור שם לא רק בחורף גם בקיץ גורבים גרביים קר להם

בלילה שם ארבע-חמש מעלות אפילו בקיץ ולכן הם גורבים גרביים ולי גרביים לא יכולים להירדם בלילה

אומר הרב משנה ברורה אסור לגרוב את הגרביים בצורה שכפות רגליו נראים אלא

שיכסה את כפות רגליו בסדין ומתחת לסדין יגרוב את הגרביים עד כדי כך

הרב ממשיך אלא אם כן בארצות שדרכם ללכת יחפים

כאן אצלנו חם מאוד ולכן אנשים הולכים עם סנדלים בלי גרביים כאן הדבר קל יותר בארצות הללו

אבל אני אומר את ההלכה שכותב לנו המשנה ברורה כדוגמה

כמשל שאם בכפות הרגליים הרב החמיר באותן הארצות

קל וחומר לגבי הגופייה שאסור לאדם ללכת עם גופייה קיצית בתוך הבית

אם זו גופייה חורפית

בגופייה החורפית זה סגור למעלה, יש גם שרוולים

אז בזה השרוול יכול לפתור את הבעיה,

בגופייה קיצית אין בעיה,

אבל כשאין לך גופייה חורפית אלא הגופייה הקיצית יש לה רק כתפיות,

כל הכתף שלו ערום, הכל נראה,

אז לא רק בנשים יש עניין מידת הצניעות,

גם בגברים גם אנחנו אמורים לדקדק ולהיזהר בכל זה במשך השנה כולה מדי יום ביומו ולא יתנהג בצורה פרוצה.

כך גם קל וחומר לגבי התפילה. אם אנחנו אומרים את זה אפילו בתוך הבית, קל וחומר כשאדם בא להתפלל.

אפילו אם הוא לא עלינו הוא לא מרגיש טוב, הוא אנוס,

נאלץ להתפלל ביחיד, אפילו החיכה

בגלל מצוות התפילה יש כאן חובה כפולה ומכופלת

הרי בתפילה אנחנו עומדים לפני המלך

ולכן הרמב״ם מביא לנו את דברי הגמרא וממחיש לנו את הדברים. אדם הולך לפני המלך

הוא לובש את הבגדים היפים ביותר שיש לו

כך גם אנחנו הולכים להתפלל לפני הקדוש ברוך הוא

הקדוש ברוך הוא זיכה אותנו לעמוד ולהתפלל לפניו ולכן אנחנו חייבים

לקחת את הבגד היפה לעמוד בתפילה לפני בורא עולם בצורה המכובדת ביותר.

היה לך פגישה עם המלך.

איך אתה הולך לפני המלך? אתה לובש את המלבוש היפה ביותר בגדי שבת,

קל וחומר לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא.

מרן כותב את ההלכות האלה לכמן בהלכות תפילה, סימן צדיק א',

שאסור לו להתפלל עד שיכסה ליבו וכו'.

יותר מזה,

על פי הגמרא כתבו לנו הרמב״ם ומרן השולחן ערוך.

דרך החכמים ותלמידיהם שלא יתפללו אלא כשהם עטופים.

מה זה עטופים?

שיהיה להם מעיל וכובע על הראש.

אתה הולך ברחוב, אתה הולך לעבודה,

מותר לך, מספיק לך, כיפה,

אבל כשהאדם הזה רוצה להתפלל צריך שיהיה גם עטוף.

בבוקר זה קל מאוד. לכולנו יש טלית,

אתה מושך את הטלית על הראש בשעה שאנחנו מתפללים את תפילת ה-18,

הכול מסודר בבוקר.

אבל מנחה וערבית מהי?

צריך שידאג שיהיה לו או מגבעת ומעיל או קסקט ומעיל וכיוצא בהם.

גם כומתה מספיק,

גם זה יכול להיות טוב.

לא חשוב לי איזה כומתה הוא ילבש,

צבע סגול, ורוד, אדום.

לא חשוב, העיקר שלא יהיה רק כיפה אלא יותר מזה

מי חייב בדבר הזה דרך החכמים ותלמידיהם

זאת אומרת גם אדם שהוא בעצמו עדיין לא תלמיד חכם

אבל הוא תלמיד של חכם

המילה ותלמידיהם באה להוסיף את הקטע הזה

גם הוא חייב בהלכה הזאת. ולכן בכל היישובות הקטנות, תשימו לב,

מבקשים מהתלמידים

ברגע שהוא נעשה בר מצווה תלבש חליפה מגבעת.

באים להתפלל מנחה ערבית,

אתה רואה את כולם עם החליפה והמגבעת מתפללים על פי הלשון של הרמב״ם ומרן

שאמר לנו כאן וכך ראוי לנהוג ולעשות.

פעם התפללתי בשטיבלאק,

היה שם איזה קצין בכיר שהיה לו יורצייט, אזכרה.

הוא ניגש לעמוד להתפלל,

היה לו כובע קסקט,

יש לה קצינים ויש להם כובע.

הוא הוציא את הקסקט, היה לו חם, שם את זה על השולחן

וניגש להתפלל עם הכיפה.

היה שם איזה אשכנזי אחד,

ניגש אליו, התחיל לצעוק עליו צעקות ביידיש.

הוא לא הבין מה הוא רוצה ממנו, מה הוא צועק.

טוב,

התחיל להתפלל,

גמר את התפילה, אחריה עניין לשבח,

הכול נגמר. ניגשתי אליו, אמרתי לו, תגיד לי,

אתה לומד תורה?

הוא אומר לי, בטח,

אני כל יום הולך לשיעור של הרב ברנר,

אני תלמיד שלו.

אמרתי לו, אם כך,

מי שצעק עליך,

יישר כוחו.

יפה הוא צעק.

אמרתי לו, למה? מה פשעים? מה חטאתי? מה עשיתי?

קראתי לו, אמרתי לו, תראה,

הרמב״ם ומרן אומרים שאדם שהוא תלמיד של חכם,

הוא לא יכול להסתפק בנועה להתפלל עם כיפה.

היית צריך לשים את הקסקט על הראש.

זה מה שרצה האשכנזי, רצה ממך.

למה שמת את הקסקט על השולחן?

עמדת להתפלל עם כיפה.

אפילו אם אתה לא חזן, קל וחומר שאתה חזן.

וכן מכאן ועלה תשים לב אם זכית ללמוד תורה, זכית להיות תלמיד של חכם וכן מכאן ולבא תשים לב לשים את הקשקט על הראש.

אני אומר קשקט כמשל.

לא אכפת לי אם במקום קשקט תהיה מגבעת,

תהיה כומתה,

העיקר שלא יסתפק בכיפה הן בתפילת מנחה והן לגבי תפילת ערבית,

לשניהם יש את המצווה הזו.

למה? אתה הולך לעמוד לפני המלך,

צריך שיהיה לבוש הולם שייצג את עצמו בצורה נפלאה,

בצורה מכובדת, זה מה שצריך.

אנשים שעובדים,

כל היום קשה לו, חם, קשה לו ללכת עם מעיל ומגבעת.

לא אכפת לי שיניח את המעיל והמגבעת ברכב,

וישאיר את זה בבגאז'.

מגיע זמן מנחה,

יוציא את החליפה והמגבעת מהבגאז'

ויעמוד לפני המלך בצורה מכובדת,

הן לגבי תפילת מנחה והן לגבי

תפילת ערבית.

כמו שאמרתי, בבוקר יש לנו את הטלית. הטלית פותרת לנו את הבעיה.

מנחה וערבית, אין לנו את הטלית.

חלק מהתימנים, גם במנחה,

החזן שלהם לפחות, הוא לוקח טלית.

יש זמנים שכל הציבור גם לוקח טלית.

טוב, אם יש טלית זה פותר את הבעיה.

אבל לא תמיד הם מתעטפים בטלית.

כשאין טלית, צריך לשים לב להלכה שאמרנו,

כאן בירושלים עיר הקודש אנחנו זכינו.

גם אדם שאומר לך, תשמע, אני אדם פשוט, אני נגר,

אני אינסטלטור,

בסדר? אתה אדם פשוט.

אבל אתה למדת פעם אצל חכם בן ציון?

למדת אצל חכם יהודה צדקה? כן. אומר לך, ברוך השם,

אני כמה שנים למדתי אצלם, הייתי הולך, לומד,

יום שישי, יום שבת.

אם כן, תגידו, אתה תלמיד של חכם.

תלמיד של חכם מצווה ב...

ההלכה האמורה, כך ראוי לכל אדם מרשמיים לעשות.

אולי בקיץ יותר קשה, חם לנו, קשה לנו עם המלך,

אבל בחורף יותר קל, לפחות בחורף

שיקפידו בדבר הזה כדי שיעמוד בלבוש הולב. טוב, זה מדיני תפילה.

בתפילה אתה עומד לפני המלך.

אבל כשאתה לא נמצא בתפילה,

אתה נגר או חשמולאי ואתה בשעת העבודה לא

חייב להיות אמיעי ולא עם מגבעת.

יש לך כיפה גדולה, מכסה יפה את הראש, אתה יכול לעבוד בצורה הזו.

אבל להסתובב עם גופייה,

או אתה רואה אנשים הולכים גם בלי גופייה, תראה את הסבלים בשוק,

הולכים גם בלי.

טוב, אם הם גויים,

וכי הגויים יצווה, קדושים תהיו,

אז לא ראיתי חמור שלובש מכנסיים,

ולכן אין לנו טענות עליהם.

הם בשר חמורים בשרם, כמו שכתוב, שיהיו לכם פעם עם החמור,

אבא דומה לחמור, טוב,

עליהם אין לנו קשיות.

אבל יהודי שזכה להיות בבני בניו של אברהם אבינו,

בנים אתם להשם אלוהיכם,

והציווי קדושים תהיו רומז לנו לעניין הזה,

ולכן מרן מדגיש

שישתדל לנהוג תמיד בצניעות גם כשהוא נמצא לבדו,

ואפילו אם החלון לא מראה, אף אחד לא רואה אותו.

אין שכנים ממול, ואף על פי כן צריך תמיד לנהוג בדרך הצניעות.

זו ההנהגה הטובה.

תראה מה היה שכרו של שאול המלך,

אוכל מפירותיהם בעולם הזה, הציל את החיים שלו הדבר הזה. תראה, דוד המלך, מה אמר לו.

ולא נאמרו הסיפורים האלה בגמרא, זה לא סתם סיפורים.

זה בא ללמד אותנו מוסר השכל,

כיצד כל אדם,

איך עליו לנהוג ולעשות.

אז לא רק בנשים,

גם בנו בגברים, גם כן יש עניינים ויש כללים איך אדם יהיה גם בתוך ביתו לבוש הולך.

קל וחומר כשאדם הולך ברחוק.

הבית חדש

דן בדברי הגמרא ובשולחן ערוך. ואומר הבא,

הוא אומר, כל זה חומרה, לא דין.

כך כותב הפרי מגדים בדעת הרמב״ם.

כך כותב גם האגרות משה.

אבל בספר משני הלכות

הוא אומר, לא, דברים כפשוטם.

אתה לומד את זה מהגמרא בשבת ק.ח.

הרמב״ם, השולחן ערוך,

כולם העתיקו לנו את דברי הגמרא וכך המסקנה למעשה.

אין מקום להתיר שאדם ילך בתוך הבית עם גופייה או עם מכנסיים קצרות וכיוצא בזה.

אלא אם כן, אם האדם הזה רוצה לישון.

כאן האוויר יחסית יבש. בירושלים אנחנו נמצאים קרובים יותר לגן עדן.

אבל אלה שנמצאים באזור השפלה,

שם יש זיעה.

הפיג'מה נדבקת לגוף. הוא לא יכול להירדם.

אין בעיה. הוא לא חייב ללבוש פיג'מה ארוכה, אלא מתחת לסדין ילבש פיג'מה קצרה ויישאר כל הלילה עטוף בסדין.

כיוון שהסדין מכסה את גופו,

ואין לנו בעיה שילבש מכנסיים קצרות,

כיוון שגופו לא נראה.

זה טוב באדם שרגיל לישון בנחת.

יש אנשים שיושנים בנחת.

על אותו הצד שהוא ישן, אתה תראה אותו מחר בבוקר קם בנחת.

אבל יש אנשים עצבנים שגם בשינה משתוללים.

הוא עושה סלטות לכיוון הזה, לכיוון השני והשלישי,

אז בתחילת הלילה הוא היה עטוף בסדין.

אחרי כמה דקות לא תראה לא סדין ולא דבר אחר.

אז אדם כזה לא רשאי,

לא יכול לישון גם לא במכנסיים קצרות.

קל וחומר, לא עם גופייה או פחות מזה.

אין לו היתר בדרך התחילה.

המחמיר בכל זה, תבוא עליו ברכה.

מי אמר שהישן פטור? מי אמר לך? מי חידש לך את החידוש הזה?

למדת בהלכות סוכה ולמדנו מחלוקת

אם ישנת נרדמת בתוך הסוכה

ואני רוצה לבוא לישון במקומך אין מקום לכולנו

האם מותר להרים אותך עם המיטה להוציא אותך החוצה תגיד הוא ישן ישן פטור ואחר כך

מותר או לא הזכרנו מחלוקת זה לא דבר פשוט

ורוב הפוסקים נוקטים להלכה שגם הישן חייב במצוות ולכן המסקנה הייתה

אסור להרים אותך להוציא אותך החוצה זכית במצוות הסוכה תישאר שם עד סמוך לנצח המה עד שתקום לבד זהו

כך סיכמנו אז ולכתחילה שלא לעשות את הדבר הזה

חששנו לדעת רוב הפוסקים שאומרים שגם הישן אז גם פה בפרט שאדם

בפרט שאדם יודע מכיר את הטבע של עצמו הוא יודע שהוא לא נוהג לישון במנוחה

הוא יודע שמתחיל לחלום חלומות הוא סוער גם בשינה יש אנשים לא רק מסתובבים

מדברים גם בשינה אתה יכול להקליט אותו תשים טאפ

תשמיע לו מחר עם מי הוא יתווכח באמצע השינה אם הוא תלמיד חכם בטח שאלו אותו איזה שאלה ובטח היה לו איזה ויכוח בהלכה מעניין מה הוא יגיד צריך לשים שם איזה טאפ לחבר ספר גם מה הוא אומר בשעת השינה אז אדם כזה שמתהפך ואתה יודע שהסדין לא יחזיק מעמד יותר מכמה דקות

לכן מידת הצניעות כמו שאמרנו שיכסה גם את רגליו ותהיה לו פיג'מה ארוכה

ולא קצרה שעת הדחק אדם שהוא אנוס יש לו פצעים וכן הלאה טוב זה משהו אחר אבל אדם שיכול

משתדל להחמיר בדבר לקיים את דברי מרן על שולחן ערוך

הוא חייב ללבוש כובע, כך מרן אומר לנו בהמשך, בסעיף ו'.

מה עושה אדם כשמסתפר?

הוא יכול להישאר עם הכיפה? לא.

הוא חייב להוריד את הכיפה.

מה עושה אדם שמתרחץ?

חייב להוריד את הכיפה, אז גם מוריד את הבגדים.

על זה אין ספק שהדבר מותר.

אבל גם זה מותר זמן קצוב. מה שהוא צריך, אין ברירה, מותר.

כמה זמן לוקח לך להתרחץ? עשר דקות, רבע שעה,

זהו, חזק, ברוך,

מתנגן ויוצא.

יש אנשים ביום שישי הזה,

עכשיו קיץ, יום שישי ארוך,

אין להם מה לעשות.

אשתו עובדת, אשתו עושה את הכול, היא לא צריכה אותו.

ואז הוא הולך לבית המרחץ,

ושם יש אנשים שמדברים פוליטיקה. הוא רוצה לדעת את כל הפוליטיקה. הוא לא קונה עיתונים, אין לו זמן.

יום שישי הוא הולך לשם,

ושם יש לא רק שניים מקרא, יש גם ואחד תרגום.

יש מקוואות, יש מקווה שאומרים גם ביידיש,

והוא יודע, מבין גם יידיש.

אז הוא יושב שם שעתיים, שלוש.

טוב, אם הוא יושב עם הבגדים, אין לי בעיה.

אבל הוא יושב שם ערום, ככה שלוש, ארבע שעות, מה זה?

זה לא צנוע, זה לא הוגן.

עשר דקות, רבע שעה, גמרת להתרחץ, ברוך השם, הגוף שלך נקי.

עשית עשר תבילות, עשרים תבילות, נגמר, גמרת, זהו.

שילך להתנגד וילך הביתה לחיים טובים ולשלום. מה זה להסתובב כך ערום,

בוודאי שזה לא דרך ארץ,

הוא הדין גם לגבי הים.

גם שם מן הראוי לנהוג בצניעות ולא להגזים.

אדם הולך לשם, אדם צריך את מצעד הבריאות,

הוא הולך לשם, שוחה שעה, שעה וחצי.

זהו, גמר, גמר לסחות.

אם יצאת מהמים, מה הוא משתתח ערום על החוף?

ישים כיפה על הראש, ילבש חולצה.

יש אנשים טמאים, הוא אומר, אני שילמתי 40 שקל נסיעה.

אז הוא צריך משבע בבוקר עד שבע בערב להיות שם.

עד שהגב שלו יישרף, רק אז הוא יחזור הביתה.

מה זה? מה, צריך לקבל מכת שמש? איפה זה כתוב?

ולכן, אדם חכם ונבון,

כשאתה שוחה בתוך המים אין לנו בעיה, לא חייבנו אותך לשים,

לא כומתה ולא כיפה ולא דבר אחר.

אבל כשאדם יצא, אז עדיף יותר שילבש את הכיפה.

אולי הגופייה מהודקת יותר מדי לגוף, זה לא נוח קשה.

אבל החולצה היא יותר רחבה,

ילבש את החולצה,

יתנהג בצניעות.

גם אם הוא רוצה להישאר שם, הוא מחכה עד שהילדים שלו יבואו או מסיבה אחרת,

אבל להישאר כך כמעט ערום כל הזמן,

אפילו בגבר לא ראוי, לא רצוי לנהוג ולעשות כן,

קל וחומר בנשים, גם באישה צנועה,

גם שמה שייך את כל הדברים האלה.

למדנו בגמרא במסכת יומם מ״ז,

קמחית סיפרה

שהיא זכתה לשבעה בנים כהנים גדולים, בזכות,

היא אמרה, מימיי לא ראו קורות ביתי שערות ראשי.

כשהייתה רוצה להסתרק,

הייתה מניחה מעל ראשה את הסדין, ומתחת לסדין הייתה מסתרקת,

כדי שאפילו הקירות לא יראו את שערות ראשה. ובזכות הצניעות הזו זכתה,

אוכלת מפירותיהם בעולם הזה,

זכתה לשבעה בנים כהנים גדולים.

הגמרא ממחישה דוגמה,

האח הגדול היה כהן גדול והקיסר הגוי בא לבקר.

בא לבקר, אז הכבוד שהכהן גדול יצא לקראתו. יצא לקראתו ודיבר איתו,

ואז ניתז טיפת רוק

מהפה של הגוי הקיסר על הכהן הגדול.

הרי הגמרא בשבת טו אומרת לנו,

חי, שמונה עשר גזרות גזרו, אחת מהן

שגזרו על הגויים שיהיו כזבים לכל דבריהם.

ושמה נאמר לגבי הזהב, וכי ירוק הזהב בטהור,

הרוק של הזהב

גם הרוק של הגוי מטמא

ולכן הכהן הגדול התחיל לעבוד אבל נטמא נכנס אחיו ושימש במקומו בכהונה

אשרי האימא שרואה בנים כאלה שהם הגיעו לפסגה הגיעו לרום הקדושה והטהרה אבל זה לא בא בחינם זה לא במקרה היא זכתה מההפקר

אלא בזכות הצניעות שלה גם אנחנו גם לגברים גבר שהוא

צנוע כשהאבא האם הצנועים אז בעזרת השם בניך כשתילי זיתים סביב לשולחניך הנה כי כן יבורך גבר ירא השם

מרן ממשיך לדקדק בחלוקו ללבשו כדרכו שלא יהפוך הפנימי לחוץ

כשאדם בא ללבוש את הסוודר פלובר וכיוצא בזה ילבש את זה לעולם בצורה נכונה ולא בצורה הפוכה

מי שרואה אותו ללבש את הסוודר הפוך יגיד האדם הזה משוגע משנון ולכן כדי שלא ייראה תימהוני מן הראוי להיזהר בדבר ילך בצורה מכובדת וגם אם בטעות

לבש את הגופייה או הסוודר הפוך

לא יתעצל מיד יהפוך את זה וילבש את זה בצורה נכונה.

האחרונים הביאו לנו כאן כמה דברים כמה פרטים שאם אדם עושה אותם יכול לגרום לעצמו שכחה.

הגמרא אומרת לנו אדם שלוקח את הבגד מקפל אותו ומניח אותו מתחת למראשותיו ישן על זה זה גורם שכחה.

זה דבר שמצוי מאוד בטרמינל.

לפעמים אדם מחכה למטוס אומרים לו עוד ארבע

שעות יבוא המטוס

יש להם פאנצ'ר בגלגל שם זה נמצא באתונה תחכה

לחזור לירושלים לא משתלם לו מצד שני הוא עייף

מה הוא עושה מקפל את המעיל הגדול ושם מתחת לראשו ונראה

זה גורם שכחה וזה לא טוב.

אם יש לו כרית, יש לו קר, ומתחת לכר ישים את המעיד, זה לא נורא,

כמו שכותב מגן גיבורים.

אבל אם הוא ישן ממש על הבגד,

זה לא טוב, וזה לא משנה אם הוא עושה את זה בבית,

בטרמינל או במקום אחר,

בכל מקום כדאי להיזהר ולשים לב לדבר.

יש עשרות דוגמאות שנאמרו בש״ס

או בפוסקים,

שגורמים לאדם שכחה,

ולכן בכולם אנחנו משתדלים להיזהר. הגמרא במסכת הרויות בדף יג מביאה לנו כמה דוגמאות.

אדם שרגיל לאכול זיתים, זה מביא לידי שכחה,

או החתול או הכלב אכלו מהלחם,

והוא אוכל את השארית.

לא משנה איפה החתול או העכבר אכל,

אם זה היה אצלו בבית או שזה היה אצל בעל המכולת.

לפעמים גם שם יש איזה עכברים,

ובמציאות קרה מה שקרה, מאותו הלחם תיתן שאותו הרשע, המחבל, יאכל מזה. אין בעיה.

לנו מן הראוי להיזהר בכל זה.

כן,

בזה אין בעיה.

מרן כותב לקמ״ן בסימן ד', סעיף יח״ט,

מרן כותב לנו כמה וכמה דוגמאות

שאדם חייב בנטילת ידיים.

ומרן אומר, אדם שעושה אחד מכל אלו ולא נטל ידיו,

אם תלמיד חכם הוא תלמודו נשתכח,

ואם אינו תלמיד חכם יוצא מדעתו.

גם שם אתה רואה שאותם הדברים שכולם מחויבים על-פי ההלכה נטילת ידיים,

לא עושה אותם.

זה יכול לגרום שכחה.

נגיע לשם ונפרש שם בעזרת השם, אבל גם פה בדוגמאות שלנו, אדם צריך להיזהר בדבר.

הפוסקים, כשדנו בהרחבה בנושא הזה, הקשו.

הרי נאמר בברכות

מסופר שרבי יוחנן אכל זית

וברך בורא פרי עץ

איך זה שרבי יוחנן אכל זית? הרי אמרנו שהזית גורם שכחה

ולכן יש שרוצים לחלק בין זית חי, כבוש, מבושל

לא כל הפוסקים הלכו בדרך הזו, אלא יש שתרצו ואמרו תירוץ יותר טוב

כל מה שהגמרא אומרת הרגיל בזיתים הכוונה היא אדם שרגיל אוכל בוקר, צהריים וערב

יחד עם החילבה אוכל גם זית.

בזה הרגיל בזיתים בא לידי שכחה,

אבל אדם שפעם בשנה אוכל זית, מזה לא יקרה כלום.

או תירוץ שאמרו לנו המקובלים

יש סגולה שאם האדם עושה אותה לא רק שלא ישכח אלא זה גם יגרום לו זיכרון.

והסגולה היא

יכוון בשעה שאוכל את הזית יכוון בשם קדוש והוא

כן אלוקים מ' צדיק פ' צדיק

אני אומר כן בקל אבל הכוונה היא שיכוון א' ל' אלוקים בה'

שם הוויה ברוך הוא בחילוף באטבש הוא מ' צדיק פ' צדיק

אז יכוון את השם הקדוש הזה ואז לא יבוא לידי שכחה.

בוודאי שרבי יוחנן ידע את השם הקדוש הזה. בוודאי שרבי יוחנן שאכל את הזית הוא כיוון בזה ואז לא מבעיה שלא יבוא לידי שכחה אלא יהיה לו בעזרת השם גם זיכרון ולכן אין ראיה מהדוגמה של רבי יוחנן.

אבל אדם שאוכל את הזיתים ולא מכוון בשום שם זה לא טוב ולכן גם אדם שיש לו ילדים

כבר בקטנותם יגיד להם את הסוד מה שאמרנו ילד יש לו זיכרון כמו צילון יש להם בן פורת יוסף כישרון ותגיד לו את זה פעם אחת בחיים הוא יאמר את זה ואכל וחי לעולם כל החיים יוכל

ואז יכול לשמר את תלמודו כדי שלא יבוא לידי שכחה.

גם במקומות אחרים הגמרא מביאה דוגמאות של דברים שמביאים לידי שכחה, גם בראשונים, באחרונים,

יש הרבה דוגמאות.

והמכנה המשותף בכולם, שאדם ירשמיים, אדם בן תורה,

צריך להיזהר מכל אותם הדברים.

מי שרוצה לראות את כל אותם הדברים,

הגאון רב חיים קנייבסקי.

מגדולי הדור הוא כתב ספר שלם.

חלק מהספר הוא מונה את כל הדברים שמביאים לידי שכחה.

בחלק השני הוא מביא גם את הסגולות

שמביאים לזיכרון.

ומי כמוהו אין חכם כבעל הניסיון.

הגאון הזה בקיא בתורה כולה, אתה שואל אותו כל דבר,

עונה לך איפה זה כתוב, תלמוד בבלי, ירושלמי,

מדרשים ראשונים, אחרונים.

הכול שגור על לשונו.

וזה לא שהוא לילה אחת ישן וקם בבוקר ונהיה לו כל זה.

יותר מ-60 שנה הוא עמל בתורה,

לא פסיק פומה מגרסה,

וכנראה שהוא גם נזהר באותם הדברים.

ושמה הוא לא מחלק בין זית כבוש, מבושל,

כן יגיד שם קדוש, לא יגיד שם קדוש, הוא לא מחלק בדבר.

והעיר לו הגאון הרב וירבך, תראה חכם, אני בגללך, עכשיו אני לא אוכל זיתים וארוחת בוקר,

קשה לי.

כמו שאמרנו, יש לנו סגולה בקטע הזה,

אם יאמר, אם יכוון בשם הקדוש הזה,

הוא מקדים רפואה למכה, אין בעיה בדבר. יש כאלה ששופכים על הזית שמן זית.

השמן זית, הסגולה שלו להזכיר,

האב משכח,

הבן מפקח.

האב זה הזית.

הבן זה השמן זית,

אז הוא מפקח ומזכיר.

אז זה טוב, אתה בבית, יש לך שמן זית אמיתי.

אז קנית לכבוד שמן חנוכה, לראות חנוכה, נשאר לך.

אבל אם אדם נמצא בסעודת ברית מילה,

הוא הולך למטבח שיש שם באולם, אומר להם תביאו לי שמן זית.

אומרים לו פה יש לנו שמן סויה, מי מביא שמן זית שם?

מה תעשה?

אם יש לך את הכוונה בראש,

אתה יודע מה לכוון,

תוכל ליהנות מהחיים, תוכל לאכול גם מהזית, לא תצטרך להימנע.

עלא וכי, שב ואל תעשה עדיף.

כדאי שיימנע מכל זה.

מה שבספר.

לא זוכר.

יש לנו בעיה בכל הנושא הזה.

אולי יש גם איסור בדבר.

המקור לבעיה הזו, המשנה במסכת אבות, פרק ג', משנה ח'.

המשנה אומרת שם

אדם ששוכח דבר אחד ממשנתו מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו, שנאמר

רק כי שמר לך ושמור נפשך מאוד,

פן תשכח את הדברים.

אלה דברי המשנה.

מסביר לנו רבנו יונה, יש לו פירוש

על המשנה, על כל מסכת אבות, והוא מסביר לנו למה.

האדם הזה, שואלים אותו שאלה,

או אשתו שואלת אותו,

או הוא שואל את עצמו.

ואם הוא שוכח,

הוא עלול לומר על דבר שאסור,

עלול לומר מותר.

האדם נמצא בבית, מי זה הרב הראשי בתוך הבית?

זה הבעל. האישה שואלת את הבעל.

הוא אומר לה, כן, כן,

אני זוכר, הרב דיבר לפני שבועיים, הוא דיבר על זה.

נו, איך ההלכה?

שכחתי.

לפחות כאן הוא יודע שהוא לא יודע, הוא אומר שכחתי.

עכשיו הוא מחפש את הרב,

אולי ימצא אותו בטלפון, אולי הרב זמין, אולי לא,

אבל לפחות הוא יודע שהוא לא יודע.

הבעיה היא כשאדם שוכח,

והוא בטוח שההלכה היא מותר.

אחר כך מתברר שהוא שכח, שכח תלמודו,

והרב אמר שזה אסור.

נמצא מחריב את העולם, אומר...

על דבר שאסור מותר ולכן אומר רבנו יונה זו הסיבה שהמשנה מזהירה אותנו שאדם שוכח דבר אחד מתלמודו מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו שנאמר רק יישמר לך ושמור נחשך מאוד פן תשכח את הדברים

הרי למדנו במנחות צדיק ט'

כל מקום שנאמר ישמר פן ועל אינו אלא לא תעשה ופה יש לך רק יישמר לך ולא רק יישמר

בהמשך פן תשכח את הדברים גם יישמר וגם ולכן יש לנו כאן שלושה פעמים ופן יסור מלבבך לכן ניזהר מאוד בכל אותם הדברים שמביאים לידי שכחה הלוואי וניזהר מכולם ונזכור חלק מהלימוד שאנחנו לומדים אם האדם יהיה רגיל באותם הדברים שמביאים לידי שכחה לא יישאר ממנו מאומה יגיע לעתיד לבוא

אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו יעשו לו מבחן מה יגיד להם אכלתי זיתים שכחתי ולכן נשתדל לשים לב ולהישמר מאותם הדברים.

על פי מה שנאמר ברבנו יונה כתבו לנו הגאון רבי חיים פלצ'י בספרו רוח חיים הוא מביא את זה בשם רבי אברהם בנו התעוררות התשובה

והגאון רבי חיים זונפל בספרו שלמת חיים

שאדם שאוכל הרבה זיתים עובר על אחד מהדברים שאמרו חכמינו שמביא לידי שכחה

עובר על איסור גמור.

נכון, לפי הטעם הזה בגופייה אין בעיה,

אבל אם תרצה לחשוש

למי שאומר שזה מביא לידי שכחה,

אז אפילו בגופייה כדאי להיזהר בדבר.

לפי הטעם הראשון, נכון, אין בעיה. לפי הטעם הראשון,

בתוך הבית,

או אם זה בנושא של בגדים הפנימיים,

לבש את הגופייה או את התחתונים ההפוכים,

וזה, לפי הטעם הראשון, נכון, אין לנו בעיה בדבר.

רון בר צמח

היה גדול חכמי אלג'יר לפני 600 שנה.

יש לו ספר גם על מסכת אבות. שם הספר מגן אבות.

ושם הוא מביא את הפירוש של רבנו יונה וחולק עליו.

הוא מקשה על רבנו יונה שאומר שכל הטעם הוא רק ישמר לך,

שמא חלילה יטעה.

אז הוא מקשה עליו מסוף דברי המשנה.

המשנה אומרת, יכל תקפה עליו משנתו עבר אירוע מוחי.

האם גם בזה חלילה מתחייב בנפשו?

המשנה מסיימת, לא. כתוב בפסוק, ופן יסורו מלבביך כל ימי חייך ביושב ומסירן מלבו הכתוב מדבר.

יש לו זמן ללמוד תורה,

במקום ללמוד תורה יושב לקרוא עיתונים.

על זה יש את האיסורת עליו.

אבל הלאה, וכי לו,

שואל התשבז, אם היה הטעם, כמו שאומר לנו רבנו יונה,

שייטעה ויאמר על דבר אסור מותר,

מה זה חשוב לי? איך זה קרה לו השכחה?

מציאות, האדם הזה מחריב את העולם. האדם הזה אומר על דבר אסור מותר.

ולכן הוא חולק על דברי רבנו יונה ואומר שכוונת המשנה כפשוטו.

אדם שלומד תורה מאריך ימים, כי יהיה חייך ואורך ימיך.

אתה אומר, ולימדתם אותם את בניכם למען ירבו ימיכם וימי בניכם.

אם האדם הזה שכח את התורה,

אין לו תורה,

אין לו גם חיים ארוכים, כך מסביר התשבץ.

על פי התשבץ, חלק מהאחרונים חלקו על דברי רוח חיים ושלמת חיים ואמרו,

טוב עצה טובה שלא יאכל זיתים.

עצה טובה שלא יישן על המעיל שלו,

אבל זה לא דין.

כל זה כעצה טובה,

אבל אדם שאוכל הרבה זיתים,

גם אם הוא לא מכוון בשם הקדוש, לא עובר על שום איסור. זה הוויכוח שיש בין הפוסקים.

מה אנחנו עושים לעקוף?

את המחלוקת, כביש עוקף מחלוקת,

שיזכור את השם הקדוש ויכוון בו. אני חוזר עוד פעם,

מי שלא רשם קודם יכול לרשום כעת.

כן אלוקים,

מ' צדיק פ' צדיק.

מספיק יחשוב,

הפה יאכל, ייתן לפה לאכול,

לא צריך לעשות הפסקה.

מספיק שיחשוב ויהרהר את זה,

גם זה מועיל,

גם זה פתרון,

ואז אליבא דקול עלמא,

אין חשש שישכח תלמודו,

אלא, כמו שאמרנו, אדרבא, זה מביא לידי זיכרון.

השמן זית, אמרנו, מביא זיכרון.

גם אדם שאומר בקידוש את המשפט

זיכרון למעשה בראשית,

טוב שקצת ינגן, יאריך במילה זיכרון,

גם זה, גם האמירה הזו, סגולה לזיכרון.

או אדם שמתפלל,

הברכה האחרונה, שים שלום, טובה וברכה,

גם היא סגולה לזיכרון.

יש עוד סגולה שנאמרה בפירוש בגמרא.

הסגולות שאמרתי זה לא כתוב בגמרא.

במסכת ערובי נג הגמרא אומרת סגולה לזיכרון,

כשאדם לומד יאמר בפה

ולא יסתפק בהרהור.

יש אנשים,

הוא לומד גמרא, כמו שלהבדיל הוא קורא עיתון, הוא מסתכל,

מתגונן.

מה זה? זה לא עיתון.

אתה צריך לקרוא כדי לזכור.

כי חיים הם למוצאיהם, למוציאיהם בפה.

מתי כקרוב אליך הדבר מאוד שבפיך ובלבביך לעשותו? והגמרא מספרת שם מעשה עם ברוריה וכולי.

כאן זה דבר טבעי,

זה לא סגולה.

תשאל כל רופא,

תגיד לרופא, תשמע, יש לי ביום חמישי,

אני צריך לעבור מבחן בתיאוריה.

מה אתה מייעץ לי שאני אזכור ולא אכשל?

אז הוא אומר לך, כשאתה קורא,

אל תסתפק במחשבה.

תאמר בפה, זה התמרור, כך וכך,

הצבע הזה.

וכך וכך אין כניסה, כאן יש כניסה וכן הלאה.

אומר לך תגיד בפה וזה מה שאנחנו רואים בחוש

כשאדם לא מסתפק במועד במחשבה בהרהור אלא אומר בפה גם זה סגולה מצוינת לזיכרון.

סיפרו לנו תלמידי חכמים מגדולי הדור הקודם שהכירו את הרב אלישיב הכירו אותו מילדותו הכירו אותו כבר מגיל חמש.

כל החיים שלו הוא יושב ולומד. איך?

הוא לומד בקול רם.

גם כשאין לו חברותא הוא יושב ולומד את הגמרא.

אתה רואה שהוא מסביר כל משפט, כל דבר.

כאילו יושב לידו החברותא כך הוא לומד ולכן התורה כולה מונחת במוחו בן פורת יוסף גם בגיל הזה גם בגיל 96 בן פורת יוסף הוא זוכר כל דבר אתה שואל אותו שאלה

הוא עונה קצר ולעניין דברי אלוקים חיים שוב אם הוא כך עושה אדם בעל כישרון גדול כזה כל וחומר אנחנו שגם אנחנו חייבים בדבר הזה אחרת אדם שמהרהר לא יזכה להרבה שכר הרי מרן כתב לכמה מסימן מ״ז סעיף ד׳ אסור ללמוד בלי שיברך בבוקר את ברכות התורה אבל אם הוא מהרהר לא נורא מותר הרהור אליו כדיבור דמי זה לא נחשב

כלימוד תורה על זה אין את האיסור עד כדי כך אז כל אדם שרוצה באמת לזכור ישים לב לשנן בפה כל דבר ודבר עד שבעזרת השם ייכנס במוחו הוא הולך בדרך מבית המדרש חוזר לבית יש לו חמש עשר דקות עד שיגיע לבית

בינתיים יעשה סיכום סיכומים הוא מסכם בפה דין זה וזה למדנו מותר וכן הלאה

הסיכומים האלה שהוא חוזר ומשנן בפה זה ייתן לו בעזרת השם את הכוח לזכור ואז

יוכל לקיים ושיננתם במסכת קידושין

למדנו ושיננתם שאם ישאלך אדם אל תגמגם ותאמר לו אלא אמור לו מיד שנאמר ושיננתם

גם בברכות עצמם נאמר שם

הסכת ושמע ישראל ההוא בדברי תורה כתיב הסכת ושמע אדם צריך לומר בקול שישמע גם באוזנו את מה שהוא לומד בפיו ולכן כל אדם משתדל לשים לב לעשות כך

כשהוא לומד כך

אין לך דבר מוחשי יותר לבנים שלו שגם הם ילמדו כך זה החינוך הטוב ביותר וכך רצוי לכל אדם בן תורה לנהוג ולעשות

ספר חסידים מספר אומר שבא אדם עם הארץ ושאל אותו

הוא אומר אכל מהלחם שלו עכברה מותר לו לאכול את מה שנשאר או לא

עונה לו הרב ספר חסידים הוא אומר

אני רואה אותך יש לך הרבה זמן ואתה מתבטל אתה לא לומד תורה

אם תאכל מהלחם הזה אתה תשכח את הדברים בטלים את השטויות

לכן הרב לא אסר לו לאכול

זאת אומרת האיסור לנו אנחנו לומדים תורה לנו יש בעיה

אבל אם שואל אותך הוד מעלת האפנדי חבר הכנסת פלוני או מה הוא ישכח?

ישכח איך מקללים, איך מגדפים, איך מתלוצצים

אז האדם הזה אם ישכח תבוא עליו ברכה זה לא הפסד

ולכן באותם האנשים אין לנו בעיה

אבל אדם שזכה ברוך השם והוא בן תורה יושב ועמל בתורה מדי יום ביומו טוב ורצוי וכדאי להיזהר מהדברים שמביאים לידי שכחה

להשתדל לקיים את כל אותם הדברים שמביאים לזיכרון בראש ובראשונה מה שאמרנו קודם לשנן בפה

למה לא? גם לנשים יש את כל זה? מה האישה אתה לא רוצה שתזכור את ההלכות? גם האישה חייבת

לדעת הלכות נידה חלד לקטנר הלכות שבת וכי האישה פטורה מכל ההלכות האישה פטורה לדעת חושן משפט דיני ממונות

חלילה וחס מותר לה לעשות גזל הונאה או דבר אחר לא

ולכן גם האישה טוב שתיזהר בלכתחילה כדאי שתיזהר מכל זה אנחנו מעלימים עין מאנשים שלא מקיימים את זה אבל בלכתחילה כדאי לשים לב ילמד גם את אשתו

ילמד אותה שגם היא תדע את השם הקדוש אם היא אוהבת לאכול זיתים למה לא שתאכל אלה לבריאות ותכוון בשם הקדוש

יש עוד בעיה והבעיה הזו חמורה יותר הבעיה היא מה שכתב רבנו הארי בשער המצוות

אדם שאוכל מוח

לב או כבד של בהמה או עוף

חלילה לא רק שזה מביא שכחה אלא גם מביא עליו

רוחא דמסאווה מביא עליו את היצר הרעה כאן אין שום סגולה כנגד זה ולכן מן הראוי אדם ירא שמיים בן תורה אדם בריא לא יקנה לא כבד ולא לב

אתה רוצה לאכול לכבוד שבת או לכבוד החג אז תקנה איברים אחרים תקנה ריאה תקנה לשון תקנה כלייה תקנה בשר אחר

שלושה איברים האלה ראוי להימנע לזכור אותם ניתן לכם

ראשי תיבות ראשי תיבות מלך

מוח לב כבד אלה הדברים שכדאי אין הבדל ולכן כדאי שכל אדם ייזהר מאותם האיברים

לפני תרשר שנים הייתי אצל הרופא

הוא מסתכל בבדיקת דם ואומר לי תשמע יש לך קצת חוסר דם

תאכל כבד

היה רופא דתי חובש כיפה

אמרתי לו דוקטור אני לא ארמה אותך אני לא אוכל כבד

אמרתי למה אתה לא אוהב את זה זה לא טעים

אמרתי לו למה זה טעים מאוד אבל אמרתי לו את מה שאומר רבנו ארי בשאר המצוות הוא לא ידע מזה

אז הוא אומר לי טוב אז אני אתן לך במקום זה אני אתן לך כדורים

יש כדורים ריכוז של דם וזה פותר את ה...

אין בעיה, בסדר? אמרתי לו, זה כן?

אמרתי לו, יבואו אליך עוד דתיים,

אל תציע להם, אל תגיד להם כבד.

אני אמרתי לך דוגרי שאני לא אשמע לך.

אחרים יתביישו, יגידו לך כן כן,

והוא לא יאכל ויישאר עם חוסר דם.

לכן לכולם, תרשום להם, באים אליך דתיים,

תרשום להם את הכדורים האלה כדי שלא יצטרכו לאכול כבד.

לפעמים יש מצב של סכנה.

אדם נפצע, איבד הרבה דם,

או אישה אחרי לידה, אדם אחרי ניתוח לב,

חייב לאכול הרבה כבד.

המוגלובין שלו יורד לשבע, שש או חמש.

זה כבר סכנת חיים.

הלוואי ויאכל כבד, ועם הכדורים, עם כל מה שנותנים לו,

שיזכה ויחיה ויצא מזה.

שם הוא לא יכול לעשות חומרות,

שם הוא לא יכול לעשות את ההלכה הזו, אין ברירה.

אבל אדם שברוך השם בריא, כמוני כמוך,

ברוך השם הכל בסדר. לפעמים יש איזו בעיה קטנה,

עדיף יותר לפתור את הבעיה על ידי אותם הכדורים,

ולא יזדקק לאותם האיברים, מוח לב כבד. עדיף שאדם בן תורה יימנע מהם.

בכל העולם בדרך כלל

המחיר של הכבד הוא יקר.

אם קילו עוף עולה עשרים, הכבד שווה שלושים.

חוץ משכונת מאה שערים,

שם אין מי שיקנה את הכבד.

כל האנשים שם, ברוך השם, בני תורה,

שם הכבד יותר וזול מהעוף.

מי שצריך, מי שאין לו ברירה, ילך יקנה שם.

מותר.

לא אמרנו אסור.

לא אמרנו דין,

אמרנו חומרה שקרובה לדין.

בגלל דברי המקובלים, מה שאומר בשאר המצוות,

בגלל שחלילה זה יכול לגרום לאדם שיהיה עליו רוחא דמסאווה.

וכמו שאמרנו,

כאן זה לא רק בעיה של שכחה אלא יותר מזה.

ועל זה אין לנו סגולה. כנגד הזיתים מצאנו סגולה.

על זה לא.

ולכן הסיכום, אדם בריא יימנע מזה.

אלא אם כן בר מינן, האישה הזו אחרי לידה איבדה הרבה דם.

נקרא לעורק הראשי, ואין ברירה. טוב, אדם כזה אנוס,

אנחנו לא מתווכחים על אדם כזה.

אבל כשהמדובר הוא באדם בריא, כמוני כמוך,

אז מה לך ולכבד?

תשאיר את המעורב ירושלמי בשביל האחרים,

אלא אתה תאכל דברים בריאים,

בריא כפשוטו, בריא גם מבחינה נפשית רוחנית,

ולא יעשה דברים שיש בהם חלילה בעיה כלשהי.

זאת אומרת, מביא עליו את הכוח הרע.

אם אותה הבהמה, היה בה איזה גלגול מסוים,

היה איזה משהו שם, אולי זה ידבק גם בו. לך תדע, לך תדע מה היה.

בעופות אין גלגולים, אתה חושב? התרנגולים הם גלגול ראשון מששת ימי בראשית,

שם הם לא באים באיזה גלגול של איך תדע מה היה. ולכן המקובלים מזהירים אותנו בזה,

ואנחנו תמיד חוששים מאוד לדברי המקובלים, ולכן שב ואל תעשה עדיף.

התרנו רק כשיש פיקוח נפש,

הלו אחי המחמיר, תבוא עליו ברכה.

כן, אם אפשר, גם לבנים. יותר מזה,

הפוסקים אמרו,

כשהאישה בהיריון,

אל תיתן לה, למה זה יפגע אחר כך בבן שבבטן שלה שבבעיה. עד כדי כך

החמירו ואמרו.

טוב, כשאין ברירה, אם יש סכנה זה משהו אחר.

אבל אם אין סכנה,

האם רק הכבד מלא דם?

הרי גם בטחול יש הרבה דם.

אז אם יש לה קצת חוסר דם,

במקום לקנות לה חצי קילו כבד,

תקנה לה חצי קילו טחול. גם זה טוב,

שם אין את הבעיה שאמרו המקובלים.

תאכל הרבה טחול, תעשה לה את זה על האש, זה גם טעים מאוד.

זהו, זה הפתרון הטכני לדברים האלה.

כל דאסר לן רחמנה, שרן לן כבתי. יש לנו תחליף וזה מה שרצוי לנהוג ולעשות.

הגיעה, אין מלכות נוגעת בחברתה, אפילו כי אם לא נעימה, רבי חנניהו

אני קורא בסימן ב',

הגענו לסעיף ד',

ינעול מנהל ימין תחילה ולא יקשרנו,

ואחר כך ינעול של שמאל ויקשרנו,

ואחזו ויקשור של ימין.

הגע, ובמנעלים שלנו שאין להם קשירה,

ינעול של ימין תחילה.

הגמרא במסכת שבת בדף סא, הגמרא מנחה אותנו איך אדם מתלבש,

במה הוא מתחיל.

והכלל הוא, צד ימין הוא הצד החשוב שבאדם.

השכינה גם נמצאת בימין,

שביתי השם לנגדי תמיד, כי מימיני בא למות.

ולכן, כשאדם בא לגרוב את הגרביים, קודם כל גורב

את הגרב רגל ימין.

בא לנעול נעל, קודם כל נעל ימין תחילה.

ואחר כך יעבור לשמאל.

כך גם בשאר כל המלבושים,

לעולם אתה מתחיל בימין.

הגמרא ממשיכה שלגבי הקשירה הדבר שונה.

בקשירה אתה קודם כל קושר נעל שמאל ואחר כך

קושר את הנעל ימין.

והסיבה לזה,

כבר לאברהם אבינו נרמזו המצוות טלית ותפילין.

אם מחוט ועד שרוך נעל,

בזכות שאמר אם מחוט

זכו בניו לחוט הציצית.

ועד שרוך נעל, השרוך בזמנם היה עשוי מהאור.

עד היום אצל הצנחנים השרוך של הנעליים הוא עשוי מהאור חזק.

לכן זכו עם ישראל למצוות התפילין שעשויה מאור.

על מה אנחנו מניחים את התפילין?

על הזרוע השמאלית

והיה לאות על ידך יד כהה היינו יד שמאל

אז כמו שאנחנו מניחים תפילין ביד שמאל

הרמז גם אם מחוט ועד שרוך נעל גם קשירת

השרוך של הנעל צריכה להיות גם כן דווקא קודם נעל שמאל ואחר כך

נעל ימין

מסביר ואומר הגאון הרב ויירבך

רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות

הקדוש ברוך רוצה להוסיף לנו מצוות

באו חכמינו ואמרו

גם כשאתה נועל נעל אתה פושט נעל גם בזה אתה צריך לעשות כך או כך

ומי ששומע לדברי חכמים שמתחיל עם הימין מקיים עוד מצווה יהיה לו עוד שכר

לעולם הבא

לגויים אין הרבה יש להם סך הכל שבע מצוות בני נוח והלוואי שיקיימו אותם

אבל אנחנו עם ישראל ברוך השם זכינו וגם כשאדם בלאו הכי צריך ללבוש נעל לפשוט נעל

בלאו הכי הוא עושה את הדברים האלה

אתה עושה אותם בסדר הנכון

הפרוצדורה הנכונה האדם הזה מקיים עוד מצווה ועוד מעשה טוב

ולכן כל אדם ירגיל את עצמו בסדר הזה

הבכור שור הסתפק לגבי אדם שהוא שמאלי

והמסקנה המלבין בספרו ארצות החיים אומר שאדם שהוא שמאלי

שמניח את התפילין ביד ימין

כי נאמר בתורה והיה לאות על ידך ידך לא נכתב י'-ד' כ' סופית

אלא נכתב ידך י'-ד' כ' ה'

נרמוז ידך יד כהה

ולכן אותו השמאלי אצלו יד שמאל היא היד החזקה

אם כך, יד כהה שלו זה יד ימין.

כל אדם שמאלי, כל אדם עיטר, מניח תפילין על יד ימין.

אם כך, גם בקשירת השרוך,

גם בזה הוא צריך להיות שונה מכולנו.

ולכן, אצל העיטר

גורף

ברגל ימין, נועל נעל ימין,

וגם קושר את השרוך של נעל ימין.

תודה.

רק באדם רגיל שמניח תפילין בשמאל,

רק אצל אדם רגיל צריך גם לקשור קודם שרוך של נעל שמאל.

אבל אותו העיטר,

גם הקשירה אצלו צריכה להיות דווקא בצד ימין.

זה הדין בין לכתחילה,

וכך ראוי לומר לו.

זה דבר אחד ויחיד.

בכל הדברים האחרים, גם העיטר הרי הוא כמו כל אדם.

נניח בכל המצוות שאנחנו עושים,

הוא בא להתעטף בציצית, הוא תופס את הטלית בעיקר ביד ימין.

הוא בא לקדש

מצוות קידוש,

הוא תופס את כוס היין ביד ימין.

מצוות הבדלה,

כמו כל אדם, גם הוא תופס את כוס היין ביד ימין.

או למדנו בסימן תרנא אנחנו באים לקיים מצוות עשה של ארבעת המינים

הלולב והאתרוג לוקחים את הלולב ביד ימין ולמה?

בלולב יש לך גם את המצוות של הדס וערבה יש לך בזה שלושה מצוות

ולכן את השלושה האלה אנחנו תופסים ביד ימין והאתרוג ביד שמאלי

מה יעשה אדם איתר?

מחלוקת בראשונים, תראו שם בתרנא סעיף ג' והמסקנה

גם האיתר תופס את הלולב ביד ימין והאתרוג ביד שמאל

כמוהו כמו כל אדם, כך גם בכל המצוות

אין הפרש.

רק בדבר אחד היינו התפילין ששמה נאמר ידך יד כהה

ולכן גם כשירת השרוכים שרומזת לעניין התפילין גם בזה אותו היתר משונה ולכן אחרי שהוא גומר לנעון נעל ימין גם יקשור את השרוכים של נעל ימין.

אדם שגה טעה והוא רחום מכפר עוון אבל מלכתחילה

כשאדם שם לב ישתדל לנהוג בדרך האמורה. מה קורה? היד או הרגל? יש כאלה יטרים ביד ולא ברגל או היד? היד.

כאן אנחנו רומזים לעניין התפילין ולכן אם אתה רוצה לרמוז את התפילין עם מחוץ ועד שרוך נעל שהשרוך נעל רומז לתפילין ולכן אתה מסתכל על היד.

לגבי חליצה

לא יבוא ולא יהיה

כי ישבו אחים יחדיו ומת אחד מהם ובן אין לו לא תהיה אשת אמת חוצה לאיש זר אלא יבמה יבוא עליה לקחה לו לאישה ויבמה ואם לא יחפוץ האיש לקחת את אבימתו עלתה אבימתו השערה ואמרה מעין אבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אביא יבמי ובסוף וחלצה נעלו מעל רגלו.

איזה נעל באיזה רגל?

רגל ימין.

אבל אם הוא שמאלי

לא שמאלני, אני מדבר על שמאלי, איתר,

אז תחלוץ לו רגל שמאל.

ואיך בית הדין יודע אם הוא ימני או איתר, אם הוא שמאלי?

עושים דבר פשוט.

הדיין אומר לו תביא לי מאהרון סידור.

ושמים לב הדיינים כשהוא מתחיל ללכת

איך הוא פוסע.

אם הוא פסע קודם רגל ימין

אז שמים לו את הנעל הימנית

וחולצת לו את הנעל הזו.

אבל אם הוא עקר קודם רגל שמאל, סימן שהוא שמאלי,

ולכן בזה שמים לו את הנעל השמאלית.

חולצת לו את הנעל השמאלית, כך עושים בכל בתי הדין בעולם, אז זה דבר יוצא מן הכלל, אבל בדרך כלל בממוצע, כמו שאמרנו, גם השמאלי כמוהו, כמו כל אדם, בענייני המצוות

הוא בא לתת מצוות עשה דאורייתא הצדקה לעני,

שיושית וייתן את הצדקה ביד ימין, או

הזמנת נגר, בא נגר ועשה מלאכתו באמונה ואחרי זה אתה רוצה לשלם לו את מה שמגיע לו, מגיע לו מאה שקל,

שוב אתה נותן לו את זה ביד ימין, אתה מקיים מצוות עשה דאורייתא ביומו תיתן שכרו,

השמונאי אותו דבר, גם בו אתה מקיים מצוות עשה דאורייתא ביומו תיתן שכרו ושוב גם בהם אתה צריך לתת בדווקא

ביד ימין וכן בשאר כל המצוות שבתורה לעולם אנחנו משתדלים הולכים תמיד עושים את הפעולות האלה ביד ימין הן האדם שנותן את הצדקה

או גבאי הצדקה שמקבל את הצדקה גם הוא יושיט יד ימין אפילו אם הגבאי הזה הוא איתר יד הוא שמאלי ויותר נוח לו לתפוס ביד שמאל

שאחר כך יעביר את זה ליד שמאל אבל הושטה בפעם הראשונה לקבל גם החיבור של שם השם שיש

צירוף שם הוויה על ידי הנתינה והקבלה של הצדקה זה צריך להיעשות בדווקא ביד ימין זה מה שרצוי לנהוג ולעשות

הקידוש ימין מפעיל את הצדקה בשתי הידיים, מה זה שרצוי לנהוג ולחבר שם הוויה, כן, עדיף

אמרתי שגם הקידוש גם אותו יעשה ההיתר דווקא ביד ימין אלא אם כן עם ההיתר הזה

עד כדי כך הוא שמאלי שלא מסוגל להרים בימין.

אם הוא יתפוס ביד ימין, חצי מהכוס יין יישפך עליו.

טוב, אם אין ברירה, שעתא דחא כשנא.

אבל בדרך כלל, גם איתר, רוב רובם מסוגלים לתפוס את כוס היין ולא יישפך עליהם, מסוגלים לנהוג ולעשות כן.

כך גם לגבי מצוות קידושין.

כשהחתן רוצה לקדש את הכלה,

הוא תופס את הטבעת ביד ימין.

הכלה מושיטה לו אצבע של יד ימין.

אם קיבלה את הטבעת באצבע של שמאל.

גם הוא שמאלי וגם היא שמאלית, מצא מין את מינו.

ונתן לה באצבע השמאל.

לא נורא, היא מקודשת מדאורייתא לבדי כול ענמא.

אין כאן ספק.

אבל מלכתחילה, הרב שמסדר חופה וקידושין,

ינחה את החתן שיקח את זה ביד ימין. וגם הכלה מושיטה את האצבע של יד ימין.

גם במצווה הזו של פרייה ורבייה שייך את הכלל האמור.

וכן כל כיוצא בזה, בכל התרייג מצוות,

כך ראוי לעשות.

אתה זוכה לקיים מצוות זרוע לחיים וקיבה.

אתה בא לתת לכהן להושיט לו את הבשר,

תושיט לו את זה ביד ימין.

וגם הכהן מקבל ממך ביד ימין.

וראשית גז צונחה תיתן לו.

שוב אתה מושיט את הצמר ביד ימין.

אתה נותן לכהן שיזכה במצוות ראשית הגז.

וכן בכל התרייג מצוות הבאנו כמה דוגמאות,

ובכולם אנחנו אמורים להתרגל, לעשות את הכול.

ביד ימין זה מה שרצוי לנהוג ולעשות.

גם כשהוא בא לברך על כוס מים,

יתפוס את הכוס או את הפרי ביד ימין.

אלא אם כן, אם הוא לא יכול, כמו שתיארתי קודם,

אם הוא יבוא לשתות ביד ימין, חצי מהכוס יישפך עליו. טוב, אין ברירה.

לפעמים אדם נמצא ברכב.

ותוך כדי נסיעה הוא רוצה לשתות,

הלוואי שביד שמאל, ביד שהוא יכול,

שלא יישפך הלאה. ביד ימין ודאי יישפך הלאה. טוב, אם אין ברירה, שעתא דחא כשאני, אבל כשיכול,

אז רצוי שישים לב שהכל יהיה ביד ימין.

כשחולץ מנעליו, חולץ

של שמאל תחילה.

הוא מסביר לנו המאירי,

זהו הכבוד של רגל ימין,

שלא תהיה יחפה הרבה זמן,

אלא קודם כל בראש ובראשונה חולץ

של שמאל, ורק אחר כך חולץ

של רגל ימין.

מחדש ואומר הרב קוק,

שכל זה בחליצת נעל רגילה של כל ימות השנה.

חליצת הנעל בערב כיפור לפנות הערב,

שמה טוב שיחלוץ נעל ימין.

כך כותב גם הגאון הרב צוקשינסקי

בלוח ארץ ישראל,

וכך כותב גם בשולחן שלמה,

שם אתה בא לקיים מצווה.

ועיניתם את נפשותיכם בתשעה.

העינוי הוא לא רק לא לאכול ולשתות,

אלא חמישה עינויים יש לנו,

ואחד מהם לא לנעול נעלי עור.

כאן כשהוא בא לפשוט את הנעל זה לא דבר של הרשות.

ולכן, כמו כל מצווה,

גם את המצווה הזו אתה עושה,

אתה פושט קודם נעל ימין.

אם לא יבוא משיח,

גם בערב תשעה באב, גם כן הדין הוא כך.

ולא רק עד ערב כיפור,

אלא הדין הזה מצוי גם לאחינו בני ישראל הכוהנים.

מחר בבוקר, בעזרת השם, הם יברכו את עמו ישראל באהבה,

אבל הכוהנים עולים לדוכן בלי נעליים.

יש להם מצווה לברך אותנו בלי נעליים.

שוב, הכוהן שואל אותך,

מה קודם?

תענה לו, קודם כל, שהחלוץ נעל ימין, כי כאן זה מצווה.

וכאן לא שייך את הדוגמה של הגמרא והשולחן ערוך.

שחולץ של שמאל,

מה שנאמר בשולחן ערוך זה לגבי חליצת נעל של רשות כשאדם הולך לישון בערב.

אבל לכהנים יש מצווה לחלוץ את הנעל,

ואין הבדל בזה בין אם זה נעל או סנדל,

שניהם אותו דבר, יחלוץ קודם של ימין ואחר כך יחלוץ הכהן את הנעל השמאלית. אלה הדוגמאות היוצאות מן הכלל.

אבל לנו, באופן כללי,

כמו שאמרנו, בכל ימות השנה,

תמיד אנחנו לעולם חולצים קודם של שמאל תחילה.

זה גורם שכחה, גם זה לא טוב.

כן,

אני עובר לסעיף ו', אסור ללכת בקומה זקופה.

כשאדם הולך,

לא ילך בקומה זקופה אלא יהיה קצת כפוף.

אדם שהולך בקומה זקופה זה מראה על גאווה,

כאילו דוחק את רגלי השכינה.

אלה דברי הגמרא בקידושין ל״א,

וככה העתיקו לנו כל הפוסקים להלכה.

המקור של הלכה זו, מי אמר?

אחיתופל אמר לדוד.

המשנה במסכת אבות, פרק ו', המשנה אומרת,

אדם שלמד דבר אחד מחברו,

צריך לכבד אותו.

כמו שעשה דוד המלך,

הוא אומר בתהילים, ואתה אנוש כערכי,

אלופי ומיודעי אשר יחדיו נמתיק סוד, בית אלוהים נהלך ברגש.

על מי הוא אומר את זה?

על אחיתופל, לפני שהחמיץ,

הוא אומר עליו את התארים האלה, אלופי ומיודעי.

ולמה?

כי אחיתופל לימד אותו שני דברים.

דבר ראשון,

אשר יחדיו נמתיק סוד.

אל תלמד לבד.

כשיהיה לך חברותא, יחד עם החברותא, תלמד.

דבר שני,

ראה את דוד המלך נכנס לבית הכנסת, לבית המדרש, זקוף,

את אלוקים נהלך ברגש

ולכן אנחנו מצווים כל היום לא רק

בבית המדרש

אלא לעולם אנחנו הולכים דווקא בקומה קצת שפופה ולא ילך בקומה זקופה

אצל המלך רק בבית המדרש אין גבות לפני המקום שלא בבית המדרש המלך צריך לנהוג נשיאותו ברמה ולכן יכול ללכת בקומה זקופה מחוץ לבית המדרש

אבל לנו אין הבדל, לנו אין את ההפרש הזה ולכן מרן סותם את הדברים ואומר אסור ללך בקומה זקופה וכאן אין הבדל אם זה 400 או פחות מ-400 בכל מקרה אנחנו אמורים להישמר בדבר

לא צריך ללכת כמו בעל חטוטרת שיהיה הראש שלו באדמה אלא

שהראש שלו יהיה קצת גבוה, עיניו למטה, ישפיל את עיניו למטה

זה הסדר, כך אדם מרשמיים הולך

אם אלא יהיה לו גם קל להישמר לא להביט בנשים וכיוצא בזה

ואוכל מפירותיהם בעולם הזה אדם שהולך תמיד

בצורה כזו בדרך כלל אם יש איזו מציאה

הוא מוצא את זה והוא מרים וזוכה באותו ממון

רמזו על זה וענבים ירשו ארץ

אותם ענוותנים שלא הולכים בקומה זקופה

הם מוצאים את המציאות והם יורשים את הארץ

דין שני שהגמרא אומרת שם בקידושין ל״א

ולא אלך 400 בגילוי הראש

למה? מפני כבוד השכינה

והגמרא חוזרת על זה במקום אחר בשבת קנ״ה, קנ״ו

ושם הגמרא ממחישה לנו את התועלת

שבכיסוי הראש

הגמרא מספרת על רב נחמן

כשנולד החוזים בכוכבים אמרו לאימא שלו

הבן שלך שנולד הוא מוכשר מאוד, יש לו כישרון גדול,

הוא יהיה גנב גדול, יהיה ראש המאפיה.

היא נבהלה מהבשורה הזו, רצה מיד לחכמי בית המדרש, מה עושים?

אמרו לה תדאגי שראשו יהיה מכוסה כדי שתהיה לו יראת השם.

באחד הימים היה חם מאוד, יצאו לפרדס

אצלנו כאן 30 מעלות, אנחנו סובלים מהחום, מדליקים מזגן.

שם בבבל היום היה שם יותר מ-40 מעלות,

שם הם יותר קרובים לגיהינם, חם מאוד.

כשהלך לפרדס מרוב חום הוריד לרגע את הכובע מראשו.

הרים את עיניו,

ראה יש שם למעלה על העץ תמרים טובים.

כהרף עין טיפס

וחתך בשיניו את התמרים.

הוריד, נתן לה אימא.

מה זה? מאיפה זה? אמר לה, כתבתי מהעץ למעלה.

אתה רואה? לא צריך היה לעשות אימונים בגבעתי או בצנחנים,

אלא כהרף עין הוא ידע לטפס ולהביא.

מייד היא הרגישה, שמה לב, שאין עליו את הכובע.

מייד כיסתה לו את ראשו.

הגמרא מספרת לנו את הסיפור הזה כדי להמחיש לנו את

התועלת הגדולה והעצומה בכיסוי הראש.

ולכן לא רק אנחנו מכסים את הראש,

אלא גם כשיש לאדם ילד קטן מעל גיל שלוש ומעלה, מן הראוי שיכסה את ראשו.

לא תמיד הילד משתף פעולה,

אבל יש לנו פתרון קל מאוד עם הילדים.

הקדוש ברוך הוא נתן להם תיאבון גדול.

הם אוהבים מאוד את המתוק.

תגיד לילד, אם תכסה את הראש עם כיפה,

תקבל טילון, תקבל סוכריה.

תראה, הוא יבוא בערב,

הוא יבוא עדיין עם הכיפה ויבוא לבקש אוכל מפירותיהם בעולם הזה, מה שמגיע לו.

אמור תיתן שכרו,

תבטיח לו ותקיים, הילד ישים לב, ישמור על הכיפה.

אבל בכל זאת, לפעמים הילדים מאבדים את זה,

ישים לו איזה גומי, יכול להיות שהגומי

או הסיכה יהדק לו את זה עם השיער, עם הטלטלים שלו,

כדי שהכיפה לא תיפול,

גם לרבות, אפילו בשעת השינה, אם אפשר,

כדאי שיעשה את זה כדי שיהיה על הילד הזה כבר מקטנותו,

תהיה בו יראת שמיים, יראת השם.

קל וחומר, לנו, לגדולים,

בוודאי שעלינו להיזהר בדבר.

יש שלושה דעות בפוסקים בנושא הזה של כיסוי ראש.

הדעה הראשונה,

מהרים מברונה ועתה זומרים,

אדם שהולך בלי כובע עובר איסור דאורייתא.

איפה כתוב בתורה דבר כזה?

התורה מזהירה אותנו, לא תלכו בחוקות הגוי.

התורה אוסרת על היהודים, בחוקותיהם לא תלכו.

דרכם של הגויים ללכת בלי כובע,

ולכן אנחנו היהודים אמורים לשנות ולא לנהוג כמותם.

הרי עם ישראל יצא ממצרים בזכות שלא שינו את מלבושם,

ולכן, לפי דעת מהרים מברונה ועתה ז,

אדם שהולך בגילוי ראש עובר על איסור דאורייתא.

רוב הפוסקים חולקים על דבריהם ואומרים,

אין כאן איסור מן התורה,

אלא רק איסור דרבנן, וכך ההלכה.

ההיגרות משה, כשדן בהלכה זו ובמחלוקת הזו,

הוא אומר,

גם לדעת מהרים מברונה ועתה ז,

זה היה בזמנם בדורותם.

בזמנם בדורותם הגויים היו מתכוונים הולכים בלי כובע בגלל העניין של עבודה זרה.

היום בדור שלנו הגויים רובם ככולם לא הולכים לכנסייה, אין להם עניין של עבודה זרה,

אז אם הגוי הולך בלי כובע בגלל שחם לו,

קשה לו ללבוש.

כובע או להוציא כסף על כובע הוא טמא קמצן ולכן הם הולכים בלי כובע אבל אין להם עניין כוונה ומטרה לשם עבודה זרה ולכן הוא אומר שאפילו לפי דעת מרים בברונה ועטז אין איסור מדאורייתא אלא האיסור הוא מדרבנן נפקא מינה אדם שהולך בלי כובע אבל הוא בן תורה הוא ירא שמיים מדקדק במצוות קלה כבחמורה

ונקרא לבית הדין למסור עדות

בא הצד השני ואומר האדם הזה פסול לעדות הוא הולך בלי כובע

אפילו אם זה נכון הוא הולך בלי כובע אי אפשר לפסול אותו האיסור הוא דא רבנן

באיסור דא רבנן צריך הכרזה לפני כן ואין הווה אמנה לפסול את האדם הזה

זאת מאוד

לדידן בוודאי שאין כאן חשש איסור דאורייתא

כי הכלל ההגדרה בלאו זה בחוקותיהם לא תלכו את ההגדרה הסביר לנו מהארי קולון

מצטט אותו מרן בבית יוסף יראה דעה סימן קע״ח וגם הרמה שם

הוא מגדיר ואומר

כל עניין שאין בו היגיון

אלא הוא דבר שהוא בגדר חוקה יש בו או שמץ פריצות

או עבודה זרה

דבר כזה אדם עובר בלאו בחוקותיהם לא תלכו

אבל לפי זה יוצא כל דבר שיש בו היגיון אין בו את הבעיה הזו

המילה בחוקותיהם לא תלכו מה זה חוקה?

חוקה זה דבר שאין בו היגיון כמו שקראנו הבוקר זאת חוקת התורה פרה אדומה חוקה חוקה חקקתי גזרה גזרתי אין בה טעם אי אתה רשאי לערער אחריה

ולכן גם פה בדבר שאין בו היגיון אתה אומר בטח הם מתכוונים לעבודה זרה

אבל כאן אם אתה שואל את הגוי למה הוא הולך בלי כובע, בלי ראש הוא אומר לך חם לי זה הכל או שאין לו כסף

ללכת לקנות מגבעת. מגבעת שווה אלף שקל, הוא לא ילך לבזבז הרבה כסף בשביל כובע.

אבל אין כאן שום עניין לא לשם פריצות ולא עניין של עבודה זרה,

ולכן לנו לדידן אין בעיה בדבר.

הגאון מווילנד לא נוקט להלכה את דברי מארי קולון,

ולכן יש הווה אמנה לאחינו האשכנזים, יש סימן שאלה.

לנו לדידן מעיקרה אין סימן שאלה.

ברור הדבר שהנושא של לבישת כובע הכיפה או כובע אחר אינה מדאורייתא, לדידן זה רק דרבנן.

יש עשרות דוגמאות שעליהן מתווכחים גדולי הפוסקים,

וכמעט כולם תלויים ביסוד הזה שאמר לנו המארי קולון,

מרן הבית יוסף והרמ״א.

דיברנו לפני חודש

על המנהג שנהגו ברוב בתי הכנסת.

בערב חג השבועות מקשטים את בית הכנסת בפרחים.

רומז למה שנאמר שבשעת מתן תורה יתמלא העולם ריח טוב, שפתותיו שושנים.

לרמוז זה זה אנחנו מקשטים בפרחים את בית הכנסת.

בחוץ-לארץ המנהג של אחינו האשכנזים היה לא רק

להביא כמה פרחים לשים על ההיכל,

אלא היו מביאים עציץ גדול של עץ,

שמים שני עציצים,

אחד בצד ימין של ההיכל והשני בצד שמאל.

והגויים מבינא אומר שהדבר אסור.

אין היתר לעשות כן,

כי כך היו רגילים הגויים לעשות בכנסייה שלהם.

אם כן, בחוקותיהם לא תלכו.

אבל שוב, אם אתה הולך לפי מארי קולון,

זה לא עניין של עבודה זרה. כשהוא מביא את העציצים האלה ליד ההיכל,

הוא לא בא להידמות לגויים,

זה לא עניין של שמץ עבודה זרה, אלא הוא רומז למה שאמרנו שפתותיו שושנים וכולי.

ולכן לדידם אין איסור בדבר.

אנחנו לא חוששים לדבר הזה.

אנחנו לא רגילים להביא עציצים,

אבל ברור שלמנהג של הפרחים אין בו שום משרח איסור,

אין בו שום חשש.

דווקא מינה עוד,

כשעושים לוויה של חיילים,

בדרך כלל אותם האנשים שמארגנים את הלוויה מביאים גם איזה זר פרחים.

האם מותר להניח זר פרחים או לא?

ושוב, יש שהחמירו בדבר,

כי מי עושה את זה? הגויים.

אז ממילא אתה מדמה את עצמך לגויים, וזה לא טוב.

שוב, לדידן אין בדבר הזה חשש.

הרי מצאנו בגמרא, במסכת ביצה בדף ו',

שם הלשון של הגמרא,

יום טוף שני לגבי מת ככל שביאו רבנן,

גם למגזלה עשה.

אתה רואה שהיו רגילים להניח על ארון המתים,

היו שמים על זה פרחים או הדסים,

ויש בזה היגיון.

בדרך כלל, המת, אם הוא שוהה הרבה זמן בקיץ,

מתחיל להסריח קצת.

לסלק את הריח הרע, לכן מביאים את אותם הפרחים.

אז אם יש בזה היגיון, שוב, לפי מאריקולון,

מראנה בתוסה והרמה,

אין מה לחשוש בדבר, ולכן לנו, לדידן,

אין איסור בדבר.

זה לא טוב.

עצה טובה,

לא לזרוע פרחים על הקבר של המת.

לפי הקבלה, זה גורם צער לנפטר.

אנחנו לא ממליצים לעשות את זה בלכתחילה.

אבל לומר שיש בזה לאו דאורייתא בחוקותיהם לא תלכו,

לדידן אין את הלאו האמור, ולכן לא צריך למחות בידי אותם האנשים שמביאים איזה זר פרחים ושמים על הארון או על המיטה של המת.

עוד מחלוקת נוספת לגבי מטח היריות שעושים בשעת הורדת הארון לקבר,

אז הם נותנים פקודת אש ויורים.

גם זה, יש בזה עניין של כבוד והדר.

נרמוז שעוד...

זו החייל נהרג על קידוש השם וכולי,

ולכן גם בזה לדידן אין איסור.

אחינו בני ישראל הליטאים,

הם הולכים בעקבות הגרא, הם מחמירים בכל זה.

או לבישת בגד שחור,

גם זה, שוב, לפי דברי הגרא,

יש מקום להחמיר בדבר.

מי לובש בשעת הלוויה או מחמת האבלות, מי לובש את השחור? הגויים.

ואנחנו צריכים להיות מובדלים מהם לגמרי, מכל וכול.

אבל גם בזה לדידן אנחנו לא חוששים,

כי הצבע השחור הוא מסמל עניין של אבלות.

מניין לנו?

כך מפורש במדרש. המדרש מספר,

לפני שנפטר משה רבנו, אמר לתלמידו יהושע,

כשהוא ייפטר תלבש עלי שחורים.

אתה רואה שלבישת בגד שחור זה עניין של אבלות.

אם היה בזה, בחוקותיהם לא תלכו,

איך היה משה רבנו אומר ליהושע שילבש שחור?

יותר מזה,

בחידושי הרטבע הוא דן לגבי החובה של האבלים לקרוע את הבגד על המת.

אומר הרטבע,

בגד בצבע רגיל צריך לקרוע,

בגד שחור לא צריך לקרוע.

כל הבגד הזה כולו עניין של אבלות.

לא צריך לקרוע אותו.

אתה רואה שפשוט לא לרטבע שמותר לי ללבוש את הבגד הזה והוסיף עוד כולה גדולה שלא צריך גם לקרוע אותו.

ולכן, שוב מעיקר הדין,

לנו לדידן אין חשש. אם ירצה האדם הזה ללבוש חולצה שחורה, עניבה שחורה, כובע שחור וכיוצא בזה,

אין בעיה בדבר.

הפוסקים דנו גם לגבי שבירת הכוס על ידי החתן בשעת החופה.

ויש אמרו, אם החתן לובש מגבעת שחורה,

אז יש לו כבר משהו זכר לחורבן על ידי הכובע השחור,

שמה לא צריך לשבור את הכוס. עד כדי כך

הלכו בכיוון הזה של השחור.