ספר גנא דפלפלא. פלפולים על הפרשה על פרשת פנחס
תאריך פרסום: 10.07.2012, שעה: 05:34
10-7-12
פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל" נראה לפרש בדרך דרוש, דהנה איתא במסכת סוכה דף כ"ט, דליקוי חמה סימן רע הוא ליושבים במקום שלקתה, לפיכך לקתה במערב סימן רע ליושבי מערב, לקתה במזרח - סימן רע ליושבי מזרח, ועוד איתא שם, דאימתי לוקה חמה מעל בני ישראל, כאשר נעשים ארבעה דברים, ואחד מהם נערה המאורסה שצעקה בעיר ואין מושיע לה. מתי לוקה חמה מעל בני ישראל? אחד מהדברים שיש נערה מאורסה שצעקה בעיר ואין מושיע לה.
ועל פי זה נראה לי לפרש, הנה ביאר המהרש"א טעם של נערה המאורסה גורמת לליקוי חמה, אז המהרש"א מסביר מה קשור נערה מאורסה שהיא גורמת לליקוי חמה? משום שהציבור היה להם למנוע את העבירה ועצרו עיניהם מראות, צעקה בעיר ואין מושיע לה, הציבור היה להם למנוע את העבירה ועצמו עיניהם מראות, לפיכך הקב"ה עושה ליקוי מאורות, לרמוז שתוהים על כך, אתם מוסרים עיניים אני מלקה את המאורות.
ועל פי זה נראה, דנערה המאורסה לאו דוקא, אלא כל מי שהיה רודף אחרי הערוה לבעלה וסגרו הציבור את עיניהם, הקב"ה סוגר להם את החמה, ועיין בסנהדרין דף ע"ג, דשווה דין הרודף אחר כל העריות שבפרהס ובמיתה בדין נערה המאורסה, שמצילים אותו בנפשו. אז הוא אומר הדין הוא שווה בין רודף אחר כל העריות לדין נערה המאורסה שמצילים אותו בנפשו. ז"א כמו רוצח שרודף אחרי אדם להרגו, גם הרודף אחרי נערה או אחד מן העריות אז רודפים אחריו גם כן להרגו כדי להציל אותה שלא יבוא לידי מעשה גם.
ועל כן יש לפרש, בפרשה דזמרי, שרודף היה אחר הארמית, ורודף אחר הארמי קנאים פוגעים בו, שלא יעבור את העבירה, כמו שאמרנו שאדם שרודף אחרי הערוה אז הדין שצריך לרדוף אחריו להציל אותו בנפשו. וגם כאן, קנאים פוגעים בו שלא יעבור את העבירה, ואלמלא שהיה פנחס עושה להצילו מן החטא והורגו, הרי היה הקב"ה עושה ליקוי חמה מעל בני ישראל בעבור שסגרו עיניהם מראות ולהציל את זמרי מן החטא, שאמרנו שאם יש נערה המאורסה והציבור העצימו את עיניהם, ה' כביכול מעצים עושה ליקוי חמה. אז היה ראוי להיות ליקוי חמה מעל בני ישראל בעבור שסגרו עיניהם מראות ולהציל את זמרי מן החטא. כל זה בדרך דרוש עכשיו אנחנו אומרים, כן? וזהו שנאמר "השיב את חמתי מעל בני ישראל", את החמה, השיב את חמתי מעל בני ישראל, היינו שהקב"ה העמיד את חמתו, דהיינו החמה של בלק מעל בני ישראל, להביא את הליקוי מעל בני ישראל ולבשר להם שסימן רע הוא להם, כיון שנקם פנחס את נקמתו אז אין יותר סימן רע לישראל בליקוי חמה, ולפיכך השיב הקב"ה את חמתו מעל בני ישראל, את אותה חימה שהיה צריך להלקות.
פירוש שני, ושם איש ישראל המוכה אשר הוכה את המדינית זמרי בן סלוא, ושם ישראל המוכה, לשון הוכה את המדיינית זמרי בן סלוא, איתא בזוהר שלא נברו בעצת מואב בבנות מואב מבני ישראל זרע קודש כלל.
הזוהר הקדוש בחלק ג' דף רל"ז, אומר שבעצם בלעם בבנות מואב לא נפלו מבני ישראל זרע קודש כלל, ואלו ה-24 אלף האמורים שנפלו במגיפה, זה מערב רב שנתערבו בשמעון, הרי ידוע שהערב רב התערבו בתוך בני ישראל והיו ערב רב שהתערבו בשמעון. והטעם, דהא מצינו שביטל הקב"ה כל כוונות בלעם, והפך את קללתו לברכה, אז איך יוכל מואב להפיץ את ישראל? אחר שנאמר מחץ פאתי מואב "ומחץ פאתי מואב וכרכר כל בני שם", ז"א ישראל יכלו למחוץ את פאתי מואב, אז איך יכול להיות, הרי כל הקללות הפכו לברכות אז איך יכול להיות שיפלו מישראל, שהרי נאמר ומחץ פאתי מואב, ז"א הפוך, ישראל ימחצו את המואבים ולא המואבים את ישראל, אלא שאלו מערב רב היו. אז אלה כפי שאומר הזוהר, הם מערב רב שנתערבו בשבט שמעון.
ויש להבין, הכיצד ארע שכל ישראל התהפך להם לטוב ולא נכשל באותו מכשול, לא חוטב עצים ולא שואב מים, ז"א האנשים הכי פשוטים שיש, ודוקא זמרי בן סלוא נשיא בישראל נכשל? איך זה יכול להיות? וכי הוא לא באותה ברכה מחץ פאתי מואב שדבקה בו אותו הרעה? אז למה אצלו זה לא עבד?
ונראה לפרש, דהנה כתב רש"י, בפרשת וירא, בפסוק "אם תשקול לי ולניני ולנכדי" בבראשית כ"א, וזה לשונו, עד שלשה דורות רחמי האב על בניו, וכתב השדה חמד, בערך בני בנים בכללים סימן י"ח דיבור המתחיל ועל מה, אם תשכון לי לניני ולנכדי בתורה ניני זה לפני נכדי, לא כמו אצלנו שהנכד ונין, ונכדי היינו זה לאו דוקא בן בנו בדיוק, בן נין נכד, לפי התורה, אלא גם נכד בנו קרוי נכד, גם דור רביעי כאילו. והוכיח כן בגמרא, הגמרא במגילה דף י', בגלל שושתי היתה נכדה של נבוכדנצר, כתוב שהיא היתה נכדת נבוכדנצר, והיא נכדת בנו היתה, ז"א צריך להרחיק עוד דור אחד ממנו, כי מבנו היא היתה נכדה ולא נכדה שלו, אז רואים שנכדה שייך גם בדור הרביעי, וממילא ז"א הוא, בנו, נינו ונכדו, מה שכתב רש"י עד דור שלישי, כוונתו לנכד הבן, לא לנכד של האדם, עד דור שלישי, דרחמי האב נופלים עד נכד הבן, אז רש"י שאמר, אם תשקור לי לניני ולנכדי, אומר עד שלשה דורות רחמי האב על בניו, הכוונה עד נכד הבן.
ואיתא בתנחומא סוף פרשת ויצא, שבלעם זה לבן, התנחומא אומר בלעם זה לבן, ואיתא בגמרא, בסנהדרין דף פ"ב, שזמרי הוא שאול בן הכנענית, זמרי, זמרי בן סלוא הוא שאול בן הכנענית. ואיתא במדרש רבא בבראשית רבה פרשה פ' סימן י"א, דשאול בן הכנענית הוא הבן של דינה, שהיא נבעלה לכנעני, ובזאת מבואר מפני מה היה נשיא שבט בשמעון, משום שמובא ברש"י בבראשית מ"ו פסוק י', דשמעון נשא את דינה אחותו לאשה, אז לכן הוא היה נשיא שבטן שמעוני. מעתה נמצא שזמרי בן סלוא הוא נכד של בתו של בלעם, כי בלעם זה לבן, ולבן הוא אבי לאה, ולאה היא האם של דינה, ודינה - אמא של זמרי, נמצא שהוא דור שלישי של בלעם שהוא נכד בתו, מי זה בתו? בתו זה מי? לאה, ולאה הולידה את מי? את דינה, ודינה את מי? את זמרי, שאול בן הכנענית וזמרי בן סלוא, והוא שלומיאל בן צורישדי.
ש. בן זמרי בן סלוא, מי זה?
הרב: קראו לו כמה שמות שסילא את בני משפחתו, בייש אותם, זמרי על שם שהיה כביצה מוזרת על המדיינית. שאול, על שהשאיל עצמו לעבירה. בן הכנענית - שנעשה מעשה של כנען, עשה מעשה של כנען. שש שמות יש לו. נמצא, שהוא דור שלישי של בלעם שהוא נכד בתו.
על פי זה עכשיו יש לפרש את כל הפרשה, בלעם בא לקלל את ישראל, ואפילו שכל ישראל יוצא חלצי בנותיו, כל ישראל הם יוצאי חלצי בנותיו כי הוא לבן אבי רחל ולאה, הרי כבר אז הוא אמר הבנים בני והבנות בנותי והצאן צאני וכל אשר לך לי הוא, ביקש לבן לעקר את הכל, אז לבן הוא אבי רחל ולאה והוא בא לקלל את ישראל אפילו שכל ישראל יוצאי חלצי בנותיו. יותר משלשה דורות אין רחמים, ולפיכך ביקש לקללם. אחרי שלשה דורות כבר לא מרחמים, עד שלשה דורות מרחם כמו שאמר רש"י רחמי אב עד דור שלישי ומעל דור שלישי כבר לא מרחמים. ולפיכך ביקש לקללם. והקב"ה הפך את הקללות לברכות שכולם ישראל קדושים ומחץ פאתי מואב, ואיש לא יכל להכשילם בבנות מואב, לכן מישראל לא נכשלו, כי הכל התהפך לברכה, אבל בשעה שהוא בא לקלל, יש אחד שהוא נמנע מלקלל אותו, את זמרי, כי הוא נכד של בתו, אז כיון שהוא בא לקלל חוץ מזמרי שעליו יש לו רחמים, אז זה לא התהפך לברכה, כי הוא דור שלישי ויש בו רחמים, נמצא שהוא לא היה באותה קללה אז ממילא לא התהפך לטוב, ולכן הוא לא בכלל "ומחץ פאתי מואב" ולכן הוא נכשל באותו מכשול ונפל חלל אצל מואב.
פירוש חדש, "ותקרבנה בנות צלפחד ותעמודנה לפני משה, ויאמר ה' אל משה לאמר, כן בנות צלפחד דוברות, נתן תתן להם נחלה" ותקרבנה בנות צלפחד ותעמודנה לפני משה, ויאמר ה' אל משה לאמר, כן בנות צלפחד דוברות, נתן תתן להם. פירש רש"י, ראויה היתה פרשה זו שתכתב ע"י משה, אלא שזכו בנות צלפחד ונכתבה על ידן, נמצא שבנות צלפחד הגיעו בהשגת רוחם אל הפסוק דנתון תתן, קודם שבא משה רבינו לאותו פסוק, ז"א, שבנות צלפחד באו בשביל נחלה, נחלת אביהם, אז ה' אמר לו כן, בנות צלפחד דוברות, הן מדברות נכון, נתן תתן להם, משמע שמשה לא ידע את הדין וצריך לתת להן נחלה, שהבנות מקבלות גם נחלה. ותעמודנה לפני משה, אז לפני משה שהגיע לפסוקים האלה הן כבר ידעו את הדין הזה, והן השיגו את זה בהשגת רוחן.
אומר בעל המחבר, הרב ברלי, כשהייתי ילד כתבתי לפרש בדרך רמז את מה שאמרנו עכשיו, דהנה אם תרוץ לפי סדר א' ב' תמצא כשתבוא לאות מ' של משה תמצא לפניך אות נ', זה לפני, עומדת לפניו, כשתבוא לאות ש' תמצא אות ת', וכשתבוא לאות ה' תמצא אות ו', נמצאנו למדים כי האותיות המצויות לפני תיבת משה, הם האותיות המרכיבות את תיבות נתן תתן. וזה מה שאמר הפסוק, "ותקרבנה בנות צלפחד ותעמדנה לפני משה", היינו שהם עברו את האותיות של משה ועמדו לפניהן ובאו אצל האותיות נתן, והן האותיות תיבת נתן תתן. ולפיכך קדמו למשה בידיעת הפסוק "נתן תתן להם אחוזת נחלה". כי הן עמדו לפני משה. דהיינו האותיות של משה לפני נוספו אותיות נתן שצריך לגמור את הפסוק נתן תתן כי תיבות נתן תתן... יפה?