הלכות ל״ג בעומר וגילוח הזקן – מנהגי אבילות, שמחה, וזהירות מאיסור “לא תשחית”

 

- - - לא מוגה! - - - 

מוצאי שבת זה,

ליל לג לעומר.

נאמר מקצת מההלכות שמצויים לאותו יום.

אחינו בני ישראל האשכנזים מדי שנה בשנה מתאבלים כמונו על

האסון שהיה ל-24,000 תלמידי רבי עקיבא שנספו במגפה.

עד מתי המשיך האסון?

אחינו האשכנזים נוהגים עד ל' לעומר.

אבל מרן פוסק עד ל' ד' לעומר.

הוויכוח הוא איך לפרש את הגמרא ביבמות סב'

הם מתו במגפה עד פרוס עצרת.

פרוס מלשון פרוסה.

פרוסה חצי חודש.

חצי חודש לפני חג השבועות

יוצא בדיוק ל' ד' לעומר.

זה הפירוש של רוב הפוסקים ומרן.

וכך המנהג שלנו.

אנחנו מתגלחים ומסתפרים אך ורק

ביום שני בשבוע הבא,

יום ל' ד', ולא קודם.

אצל האשכנזים מדי שנה הם נוהגים להקדים, כבר בלג הם מתגלחים ומסתפרים.

השנה הזו

כתבו המהריל,

הרמה ומהריקש בועלי יעקב, כיוון שלג לעומר חל במוצאי שבת,

מפני כבוד השבת מותר להם להקדים ולהסתפר כבר ביום שישי.

כל זה לאחינו האשכנזים.

לנו אין את הכולה הזו. אצלנו ההיתר הוא רק בל' ד' יום שני,

ולא קודם לכן.

זה הוויכוח, זו המחלוקת שיש מדי שנה,

והשנה הזו,

זה מקבל חיזוק ביתר שאת בפער הגדול שיש בינינו לבין האשכנזים.

יש את המחלוקת אך ורק לגבי תספורת ונישואין,

אבל לגבי השמחה

בליל ל״ג לעומר, מוצאי שבת או ביומו,

בזה אין ויכוח. לכל הפוסקים, לכל הדעות,

גם לנו, לספרדים,

מותר לנו לשמוח ולרקוד ולשמוע מוזיקה בל״ג לעומר.

בימים האלה אנחנו מנועים מלשמוח בגלל האבלות

על תלמידי רבי עקיבא.

אנחנו שמחים אך ורק

מל״ג לעומר והלאה.

ולמה, מדוע אתה מתיר, אתה מקל,

ביום ל״ג לעומר בנושא של השמחה לשמוע מוזיקה?

משום ההילולה של רבי שמעון בר יוחאי.

מה הייתה באותו יום מחלוקת בין הפוסקים?

רבנו עובדיה מברטנורה,

יש גרסה אחת בפרי עץ חיים,

שזה יום פטירתו של רבי שמעון בר יוחאי,

שבו היה רשות לגלות הרבה סדרי תורה,

מה שהיה אסור לפני כן, ולכן אותו היום הוא יום שמחה.

לעם ישראל.

כולנו שמחים בשמחתו של רבי שמעון.

הטעם השני זה היה יום נישואיו.

הטעם האחרון זה עתה היה יום שהוסמך על ידי רבותיו לפסוק הנחה.

איך שלא יהיה בין הטעם הראשון והשני.

בין כך ובין כך,

ברור שאותו היום זה יום שמחה לכל עם ישראל.

לכן לא רק האשכנזים שנוהגים להסתפר ולהתגלח בלג לעומר

יש להם גם יום שמחה,

אלא גם לנו.

אפילו לנו, שאנחנו עדיין שומרים על מנהגי האבילות,

אין לנו חתונות בלג, אין לנו היתר תספורת בלג,

אבל השמחה זה הדבר היוצא מן הכלל.

על פי דברי הקבלה,

עד לג אין היתר לשמוח, אלה ימי דין. אחרי זה מסבירים המקובלים שמשם והלאה אין את הבעיה האמורה,

ולכן גם לנו יש היתר לשמוע מוזיקה החל ממוצאי שבת.

לא רק מי שנוסע למירון, מי שנוסע לשם,

אלא כולנו רשאים להקל בדבר.

גם מי שנמצא פה ירצה לשמוע פה מוזיקה,

אין שום בעיה בדבר.

יש בשכונת שמעון הצדיק, ליד המערה של שמעון הצדיק, עושים שם מדי שנה יידולה,

יש שם תזמורת,

מי שירצה ללכת לשמוע,

אין שום בעיה שילך וישמח וירקוד, יעשה הכול.

אין שום הגבלה, בזה גם לדידן הדבר מותר.

הזכרתי שביום ל' לאשכנזים, ל' ד' לספרדים,

מותר לנו, יש יותר להתגלח.

כמובן, הגילוח אמור להיות על פי כללי ההלכה,

שחליל האדם לא יעבור ולא ייכשל באיסור דאורייתא.

תורה הזהירה אותנו, לא תשחית פאת זקניך.

הגמרא במסכת מכות כ',

בשולחן ערוך זהובה, יורד העס ימן קפא,

שם העניין מפורט בהרחבה מה מותר ומה אסור לגבי נושא הזקן.

ברור שאדם שהולך

ומתגלח ביתר, בין אם הוא עושה את זה לבד,

בין אם הספר מגלח אותו, בכל מקרה הוא עובר על איסור דאורייתא.

באיסור דאורייתא הזה,

אומנם זה לאו, אבל הלאו הזה מפוצל ויש שם חמישה מלקיות.

אדם שאכל שלושים גרם חזיר,

יש לו רק מלקות אחת.

פה יש חמישה נקודות בזקן,

שעל כל אחד יש את הלאו,

ועל כולם ביחד יש חמישה מלקיות,

כך שהדבר הזה, האיסור, הגילוח ביתר,

הוא חמור מאוד,

וכל אדם ירושמים, אדם בן תורה, צריך להיזהר בזה מאוד.

מי שמתגלח ביתר פסול לעדות, לא יכול להיות חזן,

זה דבר מאוד חמור.

אבל העולם השתנה.

היום רוב רובם של האנשים לא מתגלחים ביתר, יש להם את המכונת גילוח.

גילוח.

חלק מהמכונות גילוח יש בהן את המעלות שאמרו חכמים,

ובהן אין את הבעיה.

אבל לא כולם שווים מבחינה זו.

אני אפרט.

כשהתורה אומרת לאנשים

את המילה לא תשחית פעד זקנך, הגמרא מסבירה, צריך שיהיה שני דברים

גילוח שיש בו השחתה, מה פירוש המילה השחתה?

אתה מגלח את השערות לגמרי, לא נשאר כלום

אתה מעלה את היד בפנים במקום שגילחת,

אתה מעלה את היד כלפי מעלה,

אתה לא מרגיש שום דבר,

אלא כמו כף היד חלקה,

ככה אתה מרגיש את הפנים שהם חלקים.

זה מה שעושה הסכין, זה מה שעושה הטער,

ועל זה התורה הקפידה עלינו שאנחנו עם קדוש להשם, אסור לנו לעשות את הדבר הזה.

אבל

אם יהיה לך השחתה שאין בה גילוח בחיי גוונה,

הדבר מותר.

רק כיצד?

יש הרבה אנשים שמתגלחים על ידי משחה, הסם,

הוא לוקח את הסם ומורח על הפנים.

מי שזוכר, לפני חמישים שנה, הסם, המשעי הזה,

היה לו סירחון נורא.

היום הצליחו לשנות את הריח שלו,

וברוך השם היום אין לו שום ריח.

אז האדם הזה מורח את המשחה כמה דקות,

לוקח את הקרש שהילדים מלקקים בו את הארטיק,

הקרש הזה הוא חלק וישר,

אתה מוריד בו את אותה המשחה, רוחץ את הפנים,

למרות שלא נשארה שערה בפנים,

למרות שיש כאן גילוח, והגילוח הזה, כמו שאמרתי,

לא נשאר אפילו שערה, הכול מושרש, יש כאן השחתה.

אף על פי כן, מעיקר הדין הדבר מותר,

משום שלא היה כאן סכין, לא היה כאן גילוח.

יש כאן השחתה, אבל אין גילוח.

לעומת זה, הגמרא ממשיכה, הגמרא דנה לגבי מספריים.

אדם שרוצה לגזוז במספריים,

אפילו אם הוא יגזוז דק דק, אפילו הכי מותר.

ולמה?

במספריים יש גילוח,

אבל אין השחתה.

אחרי שאתה מוריד במספריים,

אתה מעלה את היד כלפי מעלה,

אתה מרגיש משהו מהסערות.

ולכן, גם מספריים, גם בהם הדבר מותר מלכתחילה, אין בזה שום מחלוקת.

לפני כמאה שנה המציאו את מכונת התספורת הידנית.

מי שזוכר, הייתה מכונה שהיו ביד מגלחים בה.

לא רק את הראש, גם את הזקן.

וגם בה, הפוסקים התירו בלכתחילה.

גם באותה מכונת התספורת

יש גילוח שאין בו השחתה, וגם בה התירו.

הגאון בעל המשנה ברורה,

יש לו ספר על מסכת מכות,

ליקוטי הלכות,

ושם על דף כ' ומאיר.

נכון, איתרנו את המכונה הזו, בתנאי

שלא יעשה במכונה הזו גם השחתה.

אם הוא עובד עם המכונה הזו הרבה זמן,

יכול להגיע לידי השחתה, והדבר אסור.

כך גם כתבו שאר הפוסקים לגבי מכונת גילוח חשמלית.

לפני כ-70 שנה התחילו להיות בכל העולם כולו מכונות הגילוח החשמליות.

ושוב, חלקם,

כשאתה בא...

להסתפר,

הוא עושה את הדברים בעדינות,

הוא לא חותך לגמרי את השיער,

הוא לא משרש.

אתה מעלה את היד כלפי מעלה,

אתה מרגיש משהו,

ולכן גילוח כזה אין בו שום איסור.

מה שאין כן לגבי גילוח במכונה חדשה,

שהסכינים שלה חדים,

ובפרט אם המכונה הזו יש לה סכין כפול,

מה שנקרא דאבל,

בחיי גוונה בוודאי שיש איסור מדאורייתא,

הוא יכול להגיע בזה גילוח שיש בו גם השחתה.

תראו בספר חלקת יעקב,

הוא מצטט תשובה מהרב של ירושלים, הגאון הבי צבי פסח פרנק,

ושם הוא מדגיש את ההלכה הזו.

הדבר הזה מצוי לאנשים כשמתגלחים,

הם עושים יחד עם הגילוח עוד דבר.

הוא סקרן לדעת מה קורה בעולם.

פורס את העיתון,

ותוך כדי שהוא קורא עיתון, הוא מגלח.

לפעמים הוא ממהר לעבודה, הוא רוצה גם לאכול ארוחת בוקר.

פורס את העיתון, על זה הוא שם את הצלחת,

ביד אחת יש לו את המזלג לאכול, ביד השנייה המכונה.

הוא מגלח לשופשף.

לפעמים הוא עושה את זה דקה אחת או שתיים,

ורץ מייד לעבודה.

אבל לפעמים יש לו זמן לאכול,

והוא לא שם לב על עצמו.

20-30 דקות, משפשף, משפשף.

גמר את כל הגילוח, יעלה את ידו כלפי מעלה,

הוא לא מרגיש אפילו משהו מהשיער.

אז היה כאן גילוח שיש בו השחתה,

הוא עבר על איסור מן התורה.

האם כשהתורה אמרה לא תשחית פיית זקניך,

האם התורה דיברה רק על התער הארוך?

רק הסכין הזו של הספרים אסורה?

ואם הסכין הזו היא עגולה שמסתובבת בתוך המכונה,

וגם היא חותכת את הסערה מהשורש,

גם היא משחיתה,

האם בזה התורה התירה?

מה ההבדל אם זה סכין כזו או סכין אחרת?

בשניהם,

גם בזה וגם בזה יש איסור גמור מן התורה,

ולכן אין לנו היתר גם באותן המכונות,

אין היתר להתגלח, בפרט אדם שרגיל להתגלח מדי יום ביומו, וכמו שאמרתי,

הוא יושב ואוכל, ותוך כדי כך הוא מגלח, הרבה פעמים הוא עלול להגיע לידי איסור דאורייתא.

קל וחומר בנער.

נער בגיל 15 התחיל לצמוח לו זקן,

הרבה פעמים הסבתא הולכת, קונה לו מכונת גילוח חדשה כדי שייראה יפה.

השיער של אותו הנער,

השיער הוא רך מאוד עדיין,

והמכונה החדשה על סכינים חדות בקלות.

בכמה שניות הוא משפשף קצת,

ואז הפנים שלו חלילה יהיו חלקות לגמרי.

לא צריך שכל הפנים מלמעלה עד למטה, הכל יהיה חלק כדי שיעבור על איסור דאורייתא.

אפילו אם נאמר חלק מהפנים, הוא כן מרגיש מעט מהשיער.

רק למטה בסנטר, רק כאן

הוא לא מרגיש.

רק למטה הוא החליק, על המקום הזה הוא מתחייב מלכות.

על המקום הזה...

הוא עבר על איסור גילוח שיש בו השחתה ואין הבדל אם הוא מגלח את עצמו או שאחרים מגלחים אותו בין כך ובין כך התורה הזהירה אחד המקיף ואחד הניקף ולכן בכל הדברים האלה יש איסור חמור מה התקנה?

מה העצה לאותו הנער?

אז קודם כל העצה הראשונה שאמרנו יש אפשרות על ידי סם

לא כולם יודעים להתגלח עם הסם הזה הוא יכול לפעמים

לגרום לעצמו אולי קביעה או דבר אחר ולכן אנשים לא אוהבים את הסם הוא רוצה יותר את המכונה

תן לו עצה פשוטה כדי לא להגיע לאיסור, לא להגיע לגילוח שיש בו השחתה

העצה היא שילך לספר ויחליף את הסכינים שלו החדות

בסכינים של הספר הספר מספר במכונה שלו מדי יום ביומו עשרות אנשים

כולם רוצים שבעורף יהיה להם חלק

אחרי שהוא מספר אותה עם המכונה הגדולה

הוא מגלח במכונת הגילוח את העורף

כדי לסלק משם את כל הסערות הקטנות

זה מה שהוא עושה מדי יום ביומו ואז הסכינים במשך הזמן

אין בהם את החדות

אתה מעביר לו את הסכינים החדות

אתה לוקח ממנו סכינים שאינם חדות

ואז כשהוא בא להתגלח לא יבוא חלילה לידי איסור גילוח שיש בו השחתה

יעשה את הכל בהיתר ולא באיסור

הרבה אנשים דתיים מראי שמיים לא שמים לב לנושא הזה

הם חושבים שלהתגלח בסכין אסור,

המכונה מותר

נכון שבמכונה מותר

אבל זה לא היתר גורף כדי להתיר לגמרי מכל וכול אלא גם שם

קיימת ההגבלה שאמרנו שגילוח שאין בו השחתה הוא לא משפשף הרבה יהיה מותר

אבל אם הגילוח הזה יש בו השחתה בחיי גוונה יהיה הדבר אסור, אין כאן צד כולה, אין כאן צד היתר בדבר

יש עוד דיון שדנו בו

הפוסקים

והדיון הזה כולל לא רק לגבי המכונת גילוח אלא גם לגבי אסם

וחומש דברים פרשת כי תצא

התורה מזהירה אותנו לא יהיה כלי גבר על אישה ולא ילבש גבר שמלת אישה

תרגום יונתן בן עוזיאל אומר שם שאסור לגבר

להוריד את השערות של שער בית השחי, בית הערווה ובאנפוי

זאת אומרת גם בפנים

כשאדם הזה מגלח היטב את הפנים שלו

הפנים שלו נראים כמו אישה

ולכן

חלק מגדולי הפוסקים אסרו את הגילוח לא מצד הנקודה הראשונה לא תשחית פאת זקניך אלא מצד לא ילבש, לא יק לגבר על אישה

ככה העתיקו להלכה שיבולי הלקט

מרכבת המשנה אומרת זה בדעת הרמב״ם,

האברבנאל ועוד.

גם חלק מהאחרונים הלכו בדרך הזו

החתם סופר ועוד.

אנשי הונגריה, יוצאי הונגריה, בדרך כלל

הם הלכו תמיד לפי הפסיקה של רבנו משה סופר, החתם סופר.

ולכן הם חששו לדבר.

מצד שני הם רצו להתגלח, היה להם קשה בלי זה.

מה היו עושים?

היו משאירים לפחות שפם.

על ידי השפם האדם הזה נראה גבר.

זה מה שהם היו עושים,

היו מקפידים בדבר.

גם מי שהשפם לא בדיוק התאים לו,

אפילו אחי כולם נזהרו בדבר הזה כדי לחוש שדעת רבם החתם סופר.

הצמח צדק מלובביץ'

הוא אומר שגם הרמב״ם ומרן סוברים כך.

נכון שהם כתבו שבמספרה הם כעין תער פטור?

אז הוא מסביר, פטור אבל אסור.

למה אסור? מצד הנקודה השנייה,

מצד לא ילבש גבר סמלת אישה.

ראיתי פעם גבר שהתחפש בפורים לאישה.

הסתכלתי טוב על הפנים שלו, ראיתי אותו האדם הלך והתגלח,

לא כמו שהוא רגיל,

שפשף כדי שלא יישאר אפילו משהו,

אפילו חתימת זגן גם כן לא יישאר.

בוודאי שאותו האדם נכשל ועשה עוון בלי ספק שהדבר אסור, ולא רק בפורים.

בכל השנה כולה יש את הבעיה האמורה.

איפה עובר הגבול?

איפה אתה מגיע לגילוח שיש בו השחתה, איפה לא?

כאן עיקר הבעיה.

קשה לדייק בדבר הזה. ולכן ההמלצה שלנו היא,

יגיע שבוע הבא,

אנחנו יכולים להסתפר, יכולים להתגלח,

אבל כדאי שאדם שיכול,

שלא יתגלח.

שלא יחזור למצב הקודם שהיה.

ישאיר מעט זקן.

אני לא מחייב אותו שיעשה זקן גדול כמו הרצל.

יעשה אפילו זקן דק, זקן קטן.

העיקר שלא יהיה הווה אמנה, לא יהיה חשש שהגילוח הזה יהיה גילוח שיש בו השחתה.

זו ההמלצה שאנחנו ממליצים לכולם.

יש אנשים לא יכולים.

יש לו בעיה עם האישה,

אשתו עדיין לא מבינה את ההלכות האלה,

והיא כועסת נורא שהוא מגדל זקן. היא אומרת לו, מה, אני התחתנתי עם רב?

מה, אתה נהיית רב?

היא לא מבינה את הדברים האלה.

טוב, מפני שלום בית,

איך אומרים, שיער המעכב את האכילה? אז אין ברירה, אנחנו מעלימים עין.

אבל אם הוא שואל אותנו עצה, הוא אומר, תראה, לי אין בעיה.

ברוך השם, יש לי אישה יראת השם.

היא מבינה טוב כל דבר שההלכה דורשת, היא מסכימה.

תאמר לו,

גידול הזקן הוא חומרה שקרובה לדין.

ולמה קרוב לדין?

כדי שאנשים לא ייכשלו חלילה,

בלאו הזה לא תשחית פאת זקניך,

כי עם המכונות החדשות שיש היום בדור שלנו,

רוב רובן של המכונות,

יש איתן את הבעיה שאמרתי קודם,

ולכן אשרי אדם שימנע מכל זה.

זאת ועוד,

בספר שאלות ותשובות מן השמיים גם כן אוסר את הגילוח.

וידוע מה שאומר הגאון חידה בספרו יוסף אומץ בסימן פ״ב,

הוא אומר שמרן לא ראה את הספר הזה.

אילו מרן היה רואה את שאלות ותשובות מן השמיים, מרן היה חוזר בו ואוסר.

כך הוא אומר כלל.

על כל המקומות שכתב בשאלות ותשובות מן השמיים.

אמנם המנהג לא כך, קשה לנו לבוא ולומר דין גמור,

כי המנהג היה במאות האחרונות,

לא רק אצל אחינו בני ישראל האשכנזים,

אלא גם אצלנו, גם אצל הספרדים.

המנהג היה להתיר, היו אנשים מתגלחים והחכמים לא מחו בידם.

אבל אדם שיכול, מי שמסוגל, המחמיר, תבוא עליו ברכה,

כדאי שישתדל לעשות מכאן ולהבא את החומרה שאמרנו,

שלא יגלח,

אלא אפילו אם הוא מגדל מעט מהזקן,

לא הרבה,

יש לו מכונה תספורת מספר 3 או מספר 4,

אז הוא מגלח בצורה כזו,

נשאר מספר 3, נשאר מעט מהסערה,

בזה אליבא דקול עלמא הדבר מותר.

מה זה אליבא דקול עלמא?

לפי הקבלה, עדיין יש סימן שאלה.

קראנו ביום ראש השנה לפני התכשליך

וי דהושיט ידו בדקנוי. אדם שמושיט את ידו לזקן ועוקר את השערות, זה לא טוב.

אם כן, לכאורה,

לפי המקובלים, מה שהוא עושה, מקצץ מהזקן,

יש כאן עוון.

אבל רבנו יוסף חיים,

ברף פעלים חלק ד', קונטרי סוד ישרים, סימן ה',

הרב מסביר את הזוהר ואומר.

הזוהר מתכוון,

האדם הזה תופס את הסערה של הזקן ותולש,

עוקר אותה, מורט אותה מהשורש.

במריתה הזו הזוהר מזהיר.

אבל אם האדם הזה לוקח מספריים ומיישר את הזקן במספריים,

גם לפי הקבלה הדבר מותר.

זה לא מוסכם.

הרב עצמו בתורה לשמה כותב אחרת.

שאר המקובלים גם, לא כולם הסכימו לדבר הזה.

אפילו אחי,

אדם שסומך על התשובה הזו,

בוודאי יש לו על מי לסמוך, יש לו אילן גדול.

וכמו שאמרנו, אפילו אם הזקן הזה יהיה זקן קטן,

אבל יש בדבר הזה תועלת רבה.

יש אנשים, חסידים, שמעיקרה נזהרים.

חסידי חב״ד ועוד אף פעם לא מגלחים. לא נוגעים בזקן, מעיקרה הם הולכים על פי דברי הזוהר, על פי דברי המקובלים.

מי שיכול להחמיר בדרך הזו, אין לך דבר יותר טוב מזה,

בוודאי שכדאי לנהוג ולעשות כך.

אבל יש אנשים שקשה להם,

אין להם ברירה כי אם להתגלח,

תענה לו בתנאי, שייזהר מאוד לא לשפשף כדי שלא יבוא חלילה לידי תקלה,

שלא יבוא לידי איסור השחתה, גילוח שיש בו השחתה,

שיש בו איסור גמור מדאורייתא.

מי שמסוגל להתגלח בסם במישהי, בוודאי שאני אתן לו עצה הוגנת שיתגלח בסם.

אבל אי אפשר לחייב כל אדם לעשות כדבר הזה,

כי בסם הזה יש אנשים שיש להם עור עדין,

והוא לא מסתדר עם המשחה הזו, יכול לגרום לעצמו קביעה.

ולכן אתה יכול להגיד עצה,

אבל אתה לא יכול לומר את זה בלשון פסיקה, פסק.

ולכן אנחנו משאירים דלת פתוחה גם לנושא של המכונה.

בתנאי שינהג בה על פי כללי ההלכה.

רבים, הרבה אנשים נוסעים בלג בעומר למירון.

אינני יודע אם השנה הזו אפשר יהיה להתקרב לציון לקבר.

אולי מי שהלך למכון כושר,

היה שם חודשיים-שלוש,

עשה אימונים עם הכתפיים, עם הגב,

אולי אחד כזה יכול להתקרב.

אדם רגיל, ירמסו אותו שם.

יש דוחק נורא ויוצא שכרו בהפסדו. לבוא ולדחוף אנשים אינני יודע מה התועלת שבדבר.

כל שכן, אם השואל אותנו הוא כהן,

גם בזה יש סימן שאלה אם כדאי ללכת לאותו מקום.

בפוסקים, בראשונים, יש מחלוקת. האם צדיקים ממיתתם קוראים חיים ואין איסור להיכנס למירון, לרשבי או לקברות הצדיקים האחרים,

או שהדבר מותר או אסור, מחלוקת.

אבל כל המחלוקת היא כשהוא מתקרב למקום שאין עוד קברות.

הולך לקבר רחל,

מהכביש אתה נכנס רק לציון של רחל אימנו.

או מערת המכפלה,

אתה נכנס רק לציון של האבות.

על זה יש את המחלוקת בראשונים.

אבל כשאדם נכנס דרך בית הקברות,

אם יש עוד קברות של אנשים אחרים,

אנשים פשוטים,

אליבא דקולעלמא הדבר אסור. כגון,

יש לנו כאן בירושלים עיר הקודש, בהר הזיתים,

יש לנו קברות של הרבה צדיקים וחסידים.

הקבר של רבנו הרשש, אור החיים הקדוש ועוד.

יאמר אותו הכהן,

אני עכשיו רוצה ללכת לקבר של אור החיים להתפלל שם.

יש לו איזו בעיה רפואית, רוצה ללכת להתפלל.

חס ושלום, הדבר אסור.

אין שום היתר בדבר, אליבא דקולעלמא הדבר אסור.

ולמה?

מדוע אנחנו אוסרים?

כי כדי להגיע לקבר אור החיים,

אתה צריך לעבור דרך בית הקברות של הר הזיתים.

יש שם עשרות קברות שאתה עובר לידן,

ואותו הכהן גורם טומאה לעצמו.

בפרשת השבוע נקרא מחרתיים

אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת,

לנפש לא יטמא בעמם.

כי אם נשארו הקרוב אליו, ישנו רק שבעה קרובים שהתורה התירה,

אבא, אמא, בן, בת, אח, אחות או על האישה.

חוץ מהם,

שאר המתים אסור,

ואין הבדל אם האדם הזה מת לפני שעה,

או שזה קבר לפני חמישים שנה.

גם זה וגם זה אסור.

אין היתר לאותו הכהן לדרוך או להיכנס בתוך ארבע אמות של הקבר.

וכדי להגיע להרשש או לאורח חיים,

הוא חייב לדרוך על אותם הקברות, חייב ללכת ליד אותם הקברים.

ולכן אין שום היתר בדבר.

לכל הפוסקים, לכל הדעות, הלבד, דכולה עלמא,

אסור לכהן להיכנס שם.

וכן כל כיוצא בזה.

היום היה יורצייד של רבי מאיר בעל הנס.

ושוב יש אנשים רבים ביום יורצייד הולכים לשם.

ישראלי, הוא רוצה ללכת, שילך.

אבל שוב, הבעיה היא יותר לכהנים.

גם שם, האזור מסביב, כולו היה בית קברות.

קברות שיש שם מצבה, לפי המצבה אתה יודע להיזהר.

אבל קברות

עתיקים מלפני מאות בשנים, ואין שם מצבה, אתה לא יודע לזהות את המקום

כך גם באזור של הר מירון, גם שם יש הרבה קברות

והאזור שם היום הוא בסימן שאלה

היה שם לפני כמאה ועשרים שנה,

היה שם מושב זקנים

כשהזקנים ההם נפטרו, קבעו אותם באזור

או לפני תשעים ותשע שנים

היו הרבה אנשים על הגג והגג קרס כמו שהיה בעולמי ורסאי

ונהרגו הרבה אנשים

את אלה שנהרגו קברו אותם ליד

לא לקחו אותם חזרה לצפת

ולכן כהן שיבוא וידרוך על אותם הקברות

עובר על איסור דאורייתא, לנפש לא יטמע בעמיו

נכון הדבר שעל הקבר הזה אין מצבה,

הוא לא יודע,

אבל הוא עובר על איסור דאורייתא בשוגג

ואם הוא כן שומע כעת את ההלכה,

אז ממילא הוא לא שוגג,

הוא כן יודע, ולמרות הכל הוא הולך,

זה לא בסדר.

אלא אם כן,

אם הוא ייקח מחברה קדישה, עטרה קדישה, ייקח מהם מפה,

אם הם יגידו לו בשביל זה וזה אין חשש,

שם אין קברות,

אז יש המאמנה להתיר לו.

אבל אם הוא לא לוקח מהם שום מפה, שום דבר,

והוא לא יודע איפה הוא מסתובב,

הוא לא יודע איפה הוא מגיע,

זה בעיה.

ובפרט אם הוא הולך בלילה,

בלילה הוא לא רואה טוב,

זאת ועוד יש שם דוחק עצום,

אז לא לפי מה שהוא מתכנן הוא הולך.

דוחפים אותו, זורקים אותו ימינה, שמאלה, פעם לכאן, פעם לכאן,

ואולי הוא עלול לדרוך

על אותם הקברים ויוצא שכרו בהפסדו.

קל וחומר אם הוא לוקח עימו את הילדים.

יש כאלה לא מחכים למוצאי שבת,

כבר מחר הם נוסעים. הוא אומר לך, יום חמישי אנחנו נוסעים, עושים שם אוהל,

הוא יהיה שם מחמישי עד שני.

אתה אומר לו, אתה נוסע לבד? הוא אומר, לא, אני לוקח את כל המשפחה.

שזכותו של רבי שמעון יגן על כל המשפחה.

כך אומר לך אותו אדם.

הרבה פעמים האדם הזה או לומד או ישן,

יום שבת, אחרי שאכל את החמין, גמר את הצ'ון,

הוא עייף, הולך לישון.

הילדים שלו, יש לו ילדים בני עשר, בני שמונה.

הילדים הולכים, מסתובבים, מטיילים, האוויר נעים,

והילדים האלה, יש בהם קדושה.

התורה כאן מדגישה לנו,

אמור אל הכהנים בני אהרון ואמרת, הכפילות אמור ואמרת,

באה להזהיר גדולים על הקטנים.

החינוך ברוב המצוות שבתורה הוא מדרבנן.

שאני חייב לחנך את הילד שיתפלל מנחה,

זה לא מדאורייתא,

אלא חנוך לנער על פי דרכו,

גם כי יזקין לא יסור ממנה.

אבל כאן, לשמור את הילד שחלילה לא יטמא למתים,

האבא הכהן חייב בדבר הזה מדאורייתא, לכן התורה כפלה אמור ואמרת.

אז הוא, האדם הזה, הולך לשם,

לוקח איתו את הילדים במקום לעשות מצווה,

חלילה, האדם הזה נכשל ועושה עבירה. ולכן צריך לייעץ לו בהווה שיתגלו הרבה קברים,

ואותם הקברים אינם מגודרים.

הייתי שר השיכון,

הייתי מיד נותן הוראה את כל אותן הקברות לגדר אותן, שתהיה גדר גבוהה,

שאף כהן לא ייכשל ולא ייכנס לשם.

בהווה לצערנו אין את זה,

אין את המציאות הזו,

ובקלות רבה הילדים האלה יכולים לטייל,

לדרוך על אותן הקברות, הילד הזה לא מבין כלום,

והאחריות היא על הכתפיים של האבא שלו.

ולכן, מומלץ יותר, תגיד לו, שב ואל תעשה,

עדיף שלא ילכו אותם הכהנים לשם,

כדי לא להוסיף טומאה, חלילה, לא לגרום טומאה לעצמם,

יוצא שכרו בהפסדו.

במקום זה תגיד לו שיבוא למערת המכפלה,

שם אין את הבעיה הזו, יש מקומות ששם אין את הסיבוכים האלה.

ילך לקבר רחל, באותם המקומות,

אם הוא ייכנס,

יש לאותו הכהן על מי לסמוך, בין אם הוא הולך, בין אם הילדים ילכו.

שם בסביבה אין בית קברות,

שם הדבר הרבה יותר קל.

ביור צעיד של רבנו הארי, ה' באב,

הרבה אנשים נוסעים לשם.

ישראלי כמוני יכול לנסוע, למה לא?

הכהן בשום אופן לא, אסור לו.

רבנו הארי ומרן קבורים באמצע בית הקברות בצפת.

כדי להגיע לקבר הארי,

אותו הכהן צריך להיכנס בתוך בית הקברות, בתוך ארבעה עמות של הקברות.

מי יתיר לו?

גם למי שאומר שצדיקים במיתתם קרויים חיים, ואין איסור להיכנס לקברות הצדיקים,

אבל כשהוא הולך דרך הקברות האחרים,

האחרים הם לא צדיקים. אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא.

וממילא הוא נטמע בהם,

ולכן גם אז צריך להזהיר את אחינו הכהנים שאסור לו לנסוע לצפת,

אסור לו ללכת לשם כדי שלא יטמא את עצמו,

וכן כל כיוצא בזה.

עיקר הוויכוח הוא על המקומות, כמו שתיארתי, מקום שהצדיק נמצא שם לבד, קבר בודד.

נניח לפני 500 שנה,

לא היו קברות מסביב למירון,

ואז השאלה הייתה ללכת לציון של רבי שמעון בר יוחאי או רבי אלעזר בנו.

האם מותר או לא?

בזה יש לנו ויכוח בהלכה, בזה יש מחלוקת.

אבל כשיש עוד קברות והכהן נטמע נכנס לקברות האחרות,

בזה אין ויכוח על איבד יקיל העלמא,

הדבר אסור.

הפוסקים כשדנו בנושא של מערת המכפלה,

רשב״ם הביא לנו סוגיה במסכת בבא בתרא בדף נח.

הוא לומד מאותה הסוגיה שאסור לכהן להיכנס גם לקברות הצדיקים,

כולל גם מערת המכפלה.

שם הגמרא מספרת על רבי בנאה שהיה מציין קברות,

והגיע למערת המכפלה כדי לציין.

רשב״ם מסביר, מה זה לציין?

כדי שהכוהנים לא יעברו שם.

היה שופך סיד לבן,

כדי שהכוהנים יודעים, כאן,

המקום הזה לא מתאים להם והיו זזים הצידה.

והגמרא מספרת שהוא רצה להיכנס גם לתוך המערה הפנימית כדי להגיע למקום שהיה האדם הראשון,

לא ניתן לו רשות. אמרו לו, הסתכלת בדמות דיוקני בדיוקני.

בפני עצמה היינו האדם הראשון לא הסתכל, בצלם אלוהים ברא את האדם

ולכן לא הייתה לו רשות להיכנס.

אמר, איך אני אדע לציין?

אמרו לו, כמו השטח של המערה החיצונה,

כך גם המערה הפנימית, לפי זה תדע לציין.

ואף על פי כן הוא הסתכל בעקב של האדם הראשון,

אומר, הסתכלתי בעקבו, היה כמו גלגל חמה וכו'.

מה הסוגיה הזו למד רשב״ם,

שגם הצדיקים יכולים לטמא.

גם התוספות בשני מקומות, בכתובות קג וכן במציאה קייד, בשני המקומות התוספות צוברים,

שגם לקברות של הצדיקים, גם כן יש איסור,

אין היתר לכהנים בזמן הזה להיכנס שם.

התוספות עצמן מקשימה על עצמן מדברי המדרש.

אלה שכן אומרים את ההיתר,

מצטטים לנו מדרש באלקוט שמעוני בספר משלי,

ומסבירים אותו על פי דברי הרמב״ן בפרשת חוקת.

שם המדרש מספר,

כשנהרג רבי עקיבא בן יוסף על קידוש השם,

תלמידו רבי יהושע הגרסי יחד עם אליהו הנביא הרים את הארון.

שאל אותו רבי יהושע,

אמר לו לאליהו הנביא, אמש אמרת לנו שאתה כהן,

איך אתה כעת אתה מרים את הארון?

ענה לו,

חייך רבי יהושע, אין טומאה בצדיקים ולא בתלמידיהם.

אלה דברי המדרש.

זאת אומרת,

צדיקים במיתתם קרויים חיים זה כפשוטו.

זו הטענה של המתירים.

והרמב״ן בפירושו על התורה,

הוא מתאר מדוע יש למת טומאה חמורה שהוא אבי אבות הטומאה.

כי באותו רגע שמלאך המוות שוחט אותו עושה אותו נבלה,

ומזה נעשה כל הטומאה.

אבל אותם הצדיקים לא מתו על ידי מלאך המוות,

אלא על פי השם מיתת נשיקה.

קראנו בהרחבה את המדרש של פרשת וזאת הברכה,

שם יש את הדו-שיח בין משה רבנו למלאך המוות.

משה רבנו גירש אותו, לא רצה שהוא ייגע בו.

אלא הכל היה, והיה מות שם משה על פי השם מיתת נשיקה.

ולא רק הוא,

הגמרא סופרת עוד הרבה צדיקים שמתו מיתת נשיקה.

אז אם זה מיתת נשיקה,

היה קדוש וטהור ונשאר טהור.

זו הטענה של המקילים,

והם מסתמכים על הסיפור הזה על המדרש שהבאנו.

אז כמו שהיה לאליהו הנביא שהיה כהן היה היתר, הוא עדין גם לנו.

התוספות שם בהבא מציאה קי ד' מרגישים בראיה הזו, והם דוחים את הראיה.

הם טוענים ואומרים,

אליהו הנביא לא כהן.

מניין לנו שלא? הם מביאים מדרש אחר.

במדרש מסופר שהיה ויכוח בין החכמים אם אליהו הוא כהן או לא.

הופיע לשם אליהו הנביא בכבודו ובעצמו.

אמר להם, אתם מתווכחים עליי אם אני כהן או לא?

אני לא כהן.

שבט הכהנים הם מבני בניה של לאה.

שבט לוי, משבט לוי יצאו הכהנים.

זאת אומרת, אני לא מבני בניה של לאה,

אני מבני בניה של רחל.

אמרו לו, יש לך ראיה?

אמר להם, כן, פסוק בדברי הימים. מביא להם את הפסוק, אליה וערסיה.

כן, הוא לא קשור לגמרי.

אז הם שאלו אותו, אם כן, מה זה מה שמסופר?

בספר מלכים, אתה ביקשת קודם שייתנו לך מהלחם ואחר כך נתת לאישה ולבן שלה.

מדוע?

אם אתה כהן, אז לקחת קודם הפרשת חלה ואחר כך נתת להם.

אבל אם אתה ישראלי, למה ביקשת ראשון?

ענה להם אליהו הנביא,

אותו הילד היה משיח בן יוסף.

רמז רמזתי.

קודם כל, אני אבוא אליהו הנביא לבשרת הגאולה,

ואחר כך יבוא המשיח.

לכן ביקשתי את הלחם קודם,

אבל זה לא היה לחם של חלה, אני לא כהן.

לכן התוספות אומרים,

אם הוא לא כהן,

לכן היה לו היתר להרים את ארונו של רבי עקיבא.

אלא שיכל אליהו הנביא לענות לרבי יהושע, אני לא כהן.

במקום זה הוא בחר לענות בסגנון אחר.

הרי מלכות הרשעה אסרה להספיד את רבי עקיבא.

אליהו הנביא רצה לעשות את ההספד.

במשפט קצר הוא עשה הספד עצום.

אין טומאה בצדיקים ולא בתלמידיהם. זה מה שהוא זרק את המשפט הזה כדי להגדיל את ההספד על רבי עקיבא, שנדע מי היה האיש הקדוש והטהור הזה.

אבל לעולם התירוץ האמיתי הוא לא היה כהן.

זו השיטה של התוספות.

זאת ועוד,

הגמרא בברכות יט מדייקת מהפסוק שנקרא בשבת זו ולאחותו,

הגמרא מסבירה.

דווקא לאחותו אסור לו להיטמע,

אבל אם יש מת מצווה, אפילו כהן גדול ונזיר נטמע.

ורבי עקיבא שנהרג על קידוש השם היה בגדר מת מצווה.

מלכות הרשעה לא הייתה מסכימה שיקברו. היו משאירים אותם כך כדומן על פני השדה,

כדי להרתיע את הלוחמים,

כדי שלא ימשיכו להילחם בהם.

אז אם רבי עקיבא היה מת מצווה,

אפילו אם תאמר אליהו הנביא כן היה כהן,

כמו שכותב בתרגום שני, תרגום שני של מגילת אסתר על הפסוק,

ומרדכי ידע את אשר נעשה.

מאיפה ידע מרדכי?

הוא אומר בתרגום שני על ידי אליהו כהנה רבה.

התרגום סובר שם, תרגום שני,

שאליהו כן היה כהן. אז אפילו אם נאמר היה כהן,

שם היה היתר מיוחד בגלל שרבי עקיבא היה מת מצווה.

אבל כשהאדם הזה הולך כעת למערת המכפלה,

או הולך כעת למירון, שם זה לא מת מצווה.

זו הטענה של התוספות,

ולפי שיטתם הדבר אסור. כך מפורש בדברי הריב בתשובה,

הרבה מגדולי הפוסקים החמירו בדבר.

אבל הדבר לא יצא מידי ספק,

לא יצא מידי מחלוקת.

כי הגמרא במסכת כתובות בדף קג, הגמרא אומרת שביום פטירתו

של רבנו הקדוש באת לה טהרה.

מסביר רבנו חיים הכהן שאם היו שם כהנים,

היה מותר לכהנים להרים את הארון.

כך השיטה, כך מפרש רבנו חיים הכהן.

תוספות מביאים את הפירוש שלו ואומר,

אילו הייתי כשנפטר רבנותם הייתי מטמא לו.

מסביר מרן לבית יוסף, ירודיה סימן שעד,

שרבנו החיים הכהן סובר,

לא רק רבנו הקדוש שהיה ראש הסנהדרין,

אלא כל אדם שהוא גדול הדור,

רבנותם היה גדול הדור, גם לו היה מותר להיטמא.

תוספות חנקים עליו.

תוספות אומרים לו, הכוונה שלו.

לגמרא, לטומאת דה רבנן כמו טומאת בית הפרס. אבל לא טומאת דה אורייתא, להרים ממש את הארון.

זה הוויכוח גם שם,

איך ללמוד מאותה הסוגיה הזאת.

מהרם בן חביב היה מגדולי ירושלים כאן לפני 350 שנה.

יש לו את החיבור,

כפות מרים על מסכת סוכה, גט פשוט על הלכות גטין, אבן העזר סימן ק״כ,

הרבה חיבורים מהרב חיבר.

אחת התשובות שהרב כותב,

שאלה זו,

האם מותר להיכנס לאותם המקומות הקדושים,

מערת המכפלה, קבר רחל וכיוצא בזה או לא?

והרב כותב שמותר,

הולך בשיטה שלומדים את דברי המדרש ילקוט שמעוני כפשוטו,

שאליהו הנביא היה כהן, פנחס הוא אליהו ואפילו אחי הרים את רבי עקיבא שאין טומאה בצדיקים,

והוא אומר,

יש גם מנהג.

נכון שהמחלוקת היא לא מחלוקת שקולה,

רוב הפוסקים החמירו,

אבל כיוון שיש מנהג בארץ ישראל להקל,

כל הלכה כשיש לך מנהג אתה חותך את הדין על פי המנהג.

ולמה, מדוע?

הוא מצטט את תוספות דרמה בתרא שאומרים שבזמנם דאגו לקבור את כל הצדיקים על ידי בידוד הטומאה,

בלשון הגמרא, פותח טפח.

יש גם במערת המכפלה פותח טפח ולכן אין ממנו את הבעיה האמורה,

כך גם בקבר רחל.

בזמנו, לפני 120 שנה, מי שבנה את הבניין מעל קבר רחל היה משה מנטיפיורי.

הוא היה מיליארדר וידע מה לעשות בכסף.

כשבא לבנות את הבניין מעל,

הוא שאל קודם את חכמי ירושלים.

פונה לחכמים, אמר,

אנשים באים ליד המצבה של רחל אמנו,

בחורף יורד עליהם גשם,

בקיץ החום,

אני רוצה לבנות בניין שיהיה נוח לאנשים.

תיתנו לי הדרכה, הנחיה, איך לבנות.

היום היו שולחים אותו לפרויקט של הולילנד,

שילמד משם איך בונים את ירושלים.

אבל החכמים נתנו לו את העצה הטובה,

אמרו לו שהעשה פותח טפח.

מי שביצע את המלאכה, גם שם דאג שגם אחינו בני ישראל הכוהנים,

גם הם יוכלו להיכנס שם.

ולכן,

מערת המכפלה אין לנו בעיה.

קבר החן אין לנו בעיה.

אבל, כמו שתיארתי קודם, במירון השנה הזו יש לנו בעיה קשה,

ולכן ההמלצה שלנו לכהנים שלא ללכת לשם.

יש הרבה ששואלים על מערת המכפלה מהגמרא במסכת סוטה בדף יג.

שם הגמרא מביאה את הפסוק שאמרה רבקה אמנו.

למה אשקל שלכם יום אחד?

נזרקה נבואה מפיה.

וכך היה באותו היום שקברו את יעקב אבינו, קברו גם את עשאב.

עשיו היה בריא,

הוא לא מת באותו היום של יעקב,

אלא הוא עמד בפתח מערת המכפלה ולא נתן לקבור את יעקב אבינו. אמר, יצחק אבינו השאיר שני בנים.

היו שני חלקות,

חלקה אחת יעקב קבר את אשתו לאה.

נשאר השני, זה שלי.

אמרו לו, הרי נאמר בקברי אשר קראתי לי.

יעקב אבינו הכין לו קרי, הר של זהב, כנגד זה.

אמרו, אתה מכרת לו את זה.

אמר, לא נכון, לא מכרתי.

בן כמה היה עשיו?

היה בן מאה ארבעים ושבע, זקן חטיאר,

רוצה לגנוב וגם לשקר.

אמרו לו, יש שטר.

אמר, תראו לי את השטר.

השטר היה במצרים.

שלחו את נפתלי, איילה שלוחה, שאלך לאבי.

ובינתיים ישבו לחכות.

חושים בן דן לא שמע את כל השיחה הזו.

הוא שאל אותם, למה לא קוברים את סבא?

רמזו לו, הסבירו לו מה היה.

אמר, ועד שילך נפתלי למצרים, יעלה ויבוא ויגיע,

ככה סבא יהיה מוטל בביזיון.

ניגש לעשיו ונתן לו מכה. הוא היה הראשון.

יהודה, המשיך ידך בעורף אויביך והטיז את ראשו.

הראש של עשיו התגלגל למרגלות יעקב אבינו,

כמו שהפסוק רומז,

ישמח צדיק כי חזה נקם פעמיו יחס בדם הרשע,

וזכה, והראש שלו נקבר שם.

אז עשיו לא היה מלמד ו' צדיקים.

אז איך אנחנו מרשים להיכנס לאותו מקום אם ראשו של עשיו נמצא שם?

כמה תירוצים בדבר. קודם כל אמרנו, יש את הפותח טפח.

דבר שני,

בעל המשנה למלך בפרשת דרכים אומר שייתכן שמאברהם עד משה רבנו, אותם השבע דורות,

הם נחשבים כמו בני נוח.

והרי רק ביהודי יש טומאת אוהל.

זאת התורה, אדם כעמוד באוהל, אנחנו קוראים אדם ולא הם.

ממילא,

אז אם הם בני נוח, אין טומאה באותו מקום, אין טומאה באותו הבניין, יש רק טומאה במגע,

ולא שיטמא את כל הבניין.

זאת מאוד. התלמוד ירושלמי ממסכת נזי אומר,

ורקב עצמות קנאה.

הצדיקים, הגופה שלהם נשארת,

אבל אדם שהוא רשע, יש בו קנאה.

עד 120 שנה העצמות יכולות להתקיים, אחרי זה הכול מתפורר.

מאז שנהרג עשיו עד היום,

יותר מ-3,500 שנה עברו, לא נשאר מהגולגולת שלו, מאומה.

ולכן, גם מצד זה אנחנו לא חוששים,

ולכן בכל ימות השנה, מעיקר הדין,

מי שירצה ללכת לשם, הדבר מותר. זאת ועוד, יש שם תפילה בנץ החמה כל יום.

או מנחה וערבית, אדם רוצה להתפלל,

הרי אסור להתפלל בבית קברות.

שוב,

הפתרונות שאמרנו מועלים גם כדי להתיר את התפילה באותו מקום.

נזכה בעזרת השם לתחיית המתים במהרה.

נזכה לראות את האבות הקדושים יחד עם אליהו הנביא.

אמן ואמן.

נזכה לראות את האבות הקדושים יחד עם אליהו הנביא. נזכה לראות את האבות הקדושים יחד עם אליהו הנביא.

נזכה לראות את האבות הקדושים יחד עם אליהו הנביא.