הלכות יום טוב ושבת למעשה – הדלקת נרות, אמירה לגוי, מוקצה, מתנות בחג ומנהגי ישראל בהלכה

 

- - - לא מוגה! - - - 

שיפקיר, יפקיר, אין ברירה, שיפקיר ויכול לחזור עוד הפעם ולזכות בזה, בדיעבד, כל זה דיעבד אבל מלכתחילה, אם אתה הולך מחר לחנות המכולת

אתה רואה שם יין או אוצר בדין או יותר מכירה, אל תקנה

לא כדאי לקנות, לא כדאי להסתבך במחלוקת הזו, כי אנחנו הספרדים קיבלנו ראות הרמב״ם,

כמו שכותב מרן באבקת רוכל, הרי לפי הרמב״ם הביעור פירושו להשמיד,

לשפוך.

יש חולקים, אנחנו סומכים בשעת הדחק על דברי החולקים,

אבל לא בלכתחילה,

אז למה לך לקנות דבר כזה? ולכן עדיף יותר לקנות יין אחר,

מיץ ענבים, יין, כל דבר אחר, זה מה שעדיף

לנהוג ולעשות.

ביום חמישי בערב, שבוע זה,

אנחנו מדליקים נרות לכבוד יום טוב.

את הנרות אנחנו מכינים,

אלה שמדליקים בפתיל צף,

מכינים אותם, אתה לוקח את הפתיל, מכניס את זה לתוך גלגל השעם,

הכל בסדר, בערב יום טוב,

הלבד כולה עלמא, הכל בסדר, מותרים לכם, מותרים לכם.

השאלה היא,

לגבי הדלקת נרות שבת.

ביום שישי בערב, בשבע,

האישה עוד הפעם מקיימת את המצווה להדליק נר של שבת,

אותן הנשים שמדליקות בשמן.

אז היא לוקחת את הפתיל צף,

ומכניסה בתוך אותו הגלגל.

האם יש לה היתר? האם הדבר הזה מותר?

או שגם זה בגדר מכשירי אוכל נפש שאפשר לעשותן מערב יום טוב,

ואולי גם זה אסור לעשותו.

יש מחלוקת בזה בין חכמי דורנו.

האוסרים לומדים מהגמרא בשבת קב',

שם הגמרא אומרת, אדם שלוקח קרש ומכניס את הקרש בתוך המעדר.

מי שעושה דבר כזה עובר על איסור דאורייתא, חייב.

כמו ששם, עשית כלי

על ידי שהכנסת את המקל, את הקרש, בתוך המעדר,

גם פה עשית את זה כלי.

קודם הפתיל הזה לבדו הוא אפס.

אי אפשר להדליק בו.

איך אפשר לעשות ממנו כלי כדי שיהיה אפשר להדליק?

אתה מכניס אותו לתוך הגלגל השם,

וזה, הגלגל הזה, גלגל ההצלה הזה, הוא צף בשמן,

וזה נעשה ככלי גמור לכל דבר.

ולכן יש מאה פוסקים מחכמי דורנו שמחייבים להכין את הפתיל לצף

גם של שבת, גם מה שאנחנו עתידים להדליק בו בשבת,

שאכין אותו מערב יום טוב. יש חולקים.

מדמים את זה למה שמרן אמר לנו בסימן דף קט סעיף דלת. לגבי תפירת עוף, אדם שרוצה לבשל עוף ממולא,

מדמים את זה למה שנאמר שם.

המחלוקת היא בדאורייתא, ולכן כדאי להחמיר.

החומרה היא שיכין את הכל מערב יום טוב, זה עדיף לנהוג ולעשות.

אנחנו הספרדים מברכים בערב יום טוב,

מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו יציבנו להדליק נר של יום טוב.

גם הספרדים, גם האשכנזים.

אנחנו פוסקים את דברי הירושלמי להלכה למעשה,

כך דעת רוב הפוסקים וכך כותב לנו מרן בסימן תק יד סעיף יא.

התימנים השמים גם הם עושים כמונו.

גם התימנים השמים מברכים ומדליקים גם על נרות יום טוב,

כמו שיש תקנה בנרות שבת משום שלום בית,

גם בנרות יום טוב אותו דבר.

אבל התימנים הבלעדים לא כולן, לא כל הנשים מדליקות.

יש חלק שבכלל לא מדליקות.

גם אלה שכן מדליקות,

הרבה מהן מדליקות לחומרה אבל ללא ברכה.

טוב, כל העדה עושה כמנהגיה.

הטענה שלהן,

הרמב״ם, שתמיד מעתיק לנו כל סוגיה שנאמרה

בגמרא, בשס, בבני ירושלמי, את ההלכה הזו.

מה שאמר לנו הירושלמי,

את הדין הזה, את ההלכה הזו, הרמב״ם לא קטן.

הם אומרים לך, אם הרמב״ם לא קטן, פירוש הדבר שרק בערב שבת צריך להדליק נרות,

כי בשבת אתה לא יכול להעביר מאש לאש, להעביר ממקום למקום.

לכן שם אתה חייב להדליק מערב יום טוב.

ביום תום אתה יכול לקחת, להעביר,

לטלטל ממקום למקום,

ואם יהיה לו חושך,

יצטרך,

יכול להדליק מהגז, יכול להעביר,

ואין צורך להקדים ולהדליק נר של יום טוב. כך הם טוענים,

כך הם מסבירים בדעת הרמב״ם.

היו מקומות, כמו שאמרתי, חלק מהמקומות שבכלל לא היו מדליקות,

היו כאלה שהיו מדליקות אבל ללא ברכה.

להלכה, אם ישאל אותנו יהודי כזה,

בוודאי...

שלחומרה אנחנו נאמר לו שכן תדליק האישה.

למה?

כי אין הכרח מדברי הרמב״ם שאין צורך להדליק נר ביום טוב.

יכול להיות שהרמב״ם שמח על מה שכתב בהלכות שבת,

והלכות שבת ביום טוב הם שווים,

דומים,

ואין צורך לכפול כל דבר ודבר,

אז הרמב״ם שמח על מה שכתב בהלכות שבת את חובת הדלקת הנר.

מי אומר שהרמב״ם השמיט מתוך כוונה שאין צורך?

ולכן קשה לנו להקל בדבר, לפתור אותן לגמרי. ולכן להמליץ שכולן ידליקו גם אם היא אומרת לך האימא שלי, הסבתא שלי,

גם האימא של בעלי, גם הסבתא שלו בכלל לא היו מדליקות.

נחמיר עליהן שכן ידליקו. זאת ועוד,

כשהיו בתימן אתה אומר להן היה מנהג שלא להדליק,

אז יכול להיות ששם רשעות להמשיך במין הגל.

אבל כשהן באות לארץ,

כאן המנהג בארץ ישראל,

גם הספרדיות, גם האשכנזיות, כולן מדליקות.

אז קשה לנו להפקיע מהן את המצווה לגמרי, ולכן לחומרה בוודאי שנחייב אותן שכן ידליקו. אלא מה? לגבי הברכה. היא לא רוצה לברך, היא אומרת לך,

המנהג שלנו לא לברך. בסדר, שלא תברך.

ברכות לא מעכבות, אבל...

תודה רבה.

תודה רבה.

בבקשה.

תודה רבה.

תודה רבה.

תודה רבה.

נמוכה יוסף

במסכת פסחים נ״ד,

שם הדוגמה לגבי ההבדלה.

למרות שרבנו הקדוש כבר אמר את ההבדלה,

ברך את הברכות עצה בסמים מהורה האש בבית הכנסת,

או על פי כן היה חוזר וסודרן על הכוס בתוך ביתו להוציא ידי חובה את בני הבית,

למרות שהוא יצא ידי חובה,

ובין ברכת הגפן שהוא מברך לטעימה,

יש כאן שתי ברכות שלכאורה אינן קשורות.

למה? כי הוא כבר יצא ידי חובה מהן.

אף על פי כן הגמרא אומרת רבנו הקדוש חוזר וסודרן על הכוס,

כי כשחכמינו תיקנו

תקנו את כל ארבעה הברכות האלה ביחד, קומפלט אחד,

ולכן הוא הדין גם לגבי עניית האמן על שחיינו.

בוודאי שגם המילה הזו לא תהיה הפסק מעיקר הדין,

יש לה היתר לענות את האמן.

אבל אם עיקרי תימנע משחיינו על הדלקת הנרות,

ממילא גם לא תגיע למחלוקת השנייה,

לוויכוח השני.

איך? נכון, אותה מחלוקת, אותו ויכוח יש בימי חג הסוכות.

אנחנו הגברים מברכים בקידוש מלך העולם אשר קדישנו במצוותיו וציוונו לשבע סוכה.

האישה הזו רוצה לטעום מהיין של הקידוש.

אז בין ברכת הגפן לבין הטעימה יש כאן ברכה שהיא לא חייבת, היא לא שייך לה את מצוות לשבע סוכה.

האם הענייה תיאמן הזאת תהיה הפסק או לא? נכון, גם שם יש את הבעיה האמורה.

לא רק בזה, גם לגבי אנשים ביום פורים, יום יו דלת,

הוא בא מבני ברק לירושלים.

הוא עשה שם את כל המצוות.

בליל פורים, יום פורים,

הוא בירך שהחיינו בליל יו דלת שם בבני ברק.

והוא בא לכאן, יום יו דלת אחר הצהריים הוא בא לכאן,

ועוד הפעם הוא רוצה להתחייב בכל מצוות הפורים פעם שנייה.

למה לא?

הוא רוצה לבוא, ברוכים הבאים לעירנו הקדושה.

אנחנו מקבלים בסבר פנים יפות את כל הערכים, כל השנה וגם ביום הפורים.

הוא שואל אותך,

אני הולך לבית הכנסת לשמוע מגילה.

החזן שלנו כאן, משה חבושה,

הוא מברך שהחיינו ליל טו, הוא עדיין, אצלו זה חדש.

אצלו,

אצל זה שבא מבני ברק,

הוא כבר שמע אתמול, אצלו זה לא חדש. הוא לא צריך את שהחיינו.

אז העניין שאמן על שהחיינו,

זה יהיה הפסק בין הברכה וציוונו על מקרא מגילה להתחלה ויהי בימי אחשורוש?

גם כן יש את אותה הבעיה, אותה השאלה.

שוב, אנחנו יכולים ללמוד מדברי הרדבן ונימוקי יוסף,

שאין ממה לחשוש,

יכול לענות אמן,

ולהמשיך לשמוע ויהי בימי אחשורוש.

אם הוא רוצה לעקוף את המחלוקת,

שם יש לו עצה.

בזמן שהחזן סיים את הברכה השנייה שעשה ניסים לאבותינו, הוא ענה אמן.

החזן מתחיל את הברכה השלישית,

בינתיים בעוד שהחזן אומר ברוך אתה השם מברכת שהחיינו,

שיתחיל את הפסוק הראשון, יתחיל לקרוא,

ויהי בימי אחשורוש הוא החזן.

היושב-ראש, ממילא לברכה וציוונו על מקרא מגילה היה כבר על מה לחול וכבר התחיל במצווה, קרה.

ואדם שנמצא באמצע המקרא המגילה רשאי לענות המל של ברכות.

עכשיו יש לו את האפשרות לעקוף את המחלוקת אבל כאן אצלנו בקידוש אין את הברירה הזו ולכן יישארו על עיקר הדין ומעיקר הדין היא יכולה.

אפילו אם המגילה לא קשירה במיעוט בפסוק אחד

אין בעיה לקרוא בעל פה או מתוך מגילה של יא.

אז שם אתה יכול לתת לו העצה לעקוף את המחלוקת אבל כאן אצלנו אין את הברירות האלה ולכן נסמוך על עיקר הדין.

אדוני היושב-ראש, אני חושב שגם אם לא רוצה לשתות מעצם זה שהקריטוס... לא, לא. אם היא לא שותה בעצמה מהיין אליבא דקול עלמא עונה אמן אין שום שאלה? מה אכפת לך שהיא תענה אמן?

הרי אני בוודאי חייב בשיח' יאל. הברכה היא מצוינת.

אדם שיצא על ידי חובת הברכה שהכל נהיה בדברו הוא שותה כוס תה עכשיו הוא שומע אותך אתה מברך שהכל על הכוס תה הוא לא עונה אחריך אמן? אני באמצע קידוש אני באמצע קידוש לא, זה לא אמצע קידוש שהחיינו זה בסוף אז היא שמעה מבעלה את הברכה הגפן שמעה את הברכה השנייה מקדש ישראל והזמנים ענתה אמן מבחינתה היא סיימה אם היא לא טועמת מהיין זה נגמר עכשיו היא שומעת עוד ברכה

אז אם היא תשמע את מאיר נקי שיגיד בורא עצה בסמים גם כן יכולה לענות אמן אז מה הבעיה?

או גם האפשרות הזו, גם זה אפשר

לא, לא, אי אפשר להגדיר את זה חיוב חדש

חיוב חדש שעוד פעם יצטרך להגיד שהחיינו פעם שנייה לא,

זה לא דבר חדש סוף סוף כל זה מצוות מקרא מגילה

אז הוא קיים בי״ד עוד פעם הוא מקיים ביום ט״ו גם זה המשך

המשך של ימי הפורים ואת החביבות של המצווה ליל י״ד שם זה התחלה שנה שלמה הוא לא שמע מגילה מברכים שהחיינו

הלילה השני זה כבר כמו הלילה השני של נר חנוכה נר חנוכה אתה מברך עוד פעם וציוונו להדליק נר חנוכה שעשה ניסים

אתה אומר שהחיינו בלילה השני? לא. יש לנו כל לילה מצווה בפני עצמה ואף על פי כן זה המשך זה לא שייך להגיד שהחיינו אותו דבר גם פה אין שום פוסק שיגיד לו שיגיד עוד פעם שהחיינו בלילה השני זה בוודאי שלא אלא כל השאלה שלנו היה דיוק לגבי אמן וגם לזה מצאנו עצה מצאנו פתרון קהל

אדם שהדליק נר גדול ביום חמישי לכבוד יומתו

מגיע ערב שבת בשעה שבע,

הוא לא יוצא בנר הזה ידי חובה,

אלא צריך להדליק עוד נר אחר לכבוד שבת,

כי התנאי בל יעבור.

הגמרא אומרת שנר שבת אדם יכול להדליק אך ורק

מפלגה מנחה והלאה, אסור לו להקדים.

וכאן הנר הזה דולק,

אז זה היה טוב בשביל יום טוב, אבל לא בשביל שבת.

מה שהוא היה דולק במשך היום זה כלום.

לכבות את זה ועוד הפעם להדליק אסור לנו לכבות ביום טוב.

ולכן ישאיר אותו, יביא נר אחר ויברך,

והאישה תברך עליו, וציוונו להדליק נר של שבת.

למעלה בהלכות שבת בסימן שכה,

מרן פירט לנו בהרחבה את הגזירה של חכמינו,

אסור לומר לגוי שיעשה לנו מלאכה.

ולא רק מלכתחילה, אלא גם בדיעבד שעשה,

אסור לנו ליהנות מאותה המלאכה עד שיעבור זמן כדי שיעשו את אותה המלאכה.

ולכן,

גוי שבא ביום שבת והביא לנו ענבים.

הוא כתב את הענבים בחברון והביא לנו,

אסור לנו לאכול מזה ביום שבת, הוא עדין גם ביום החג,

יום טוב, שניהם שווים.

ושישי-שבת,

נחשבים לעניין זה קדושה אחת.

כך גם לגבי ביצה שנולדה ביום שישי,

אסורה באכילה גם בשבת.

אין זה הפוגה באמצע,

איזה זמן שיתיר לנו את זה, אלא הכל רצוף.

כמו שלמדנו בסימן תקייג לגבי הביצה,

הוא עדין גם לגבי זה.

ולכן,

אם הוא כתב את אותם הענבים ביום החג והביא לכאן,

אסור לנו לאכול מאותם הענבים עד מוצאי שבת בשעה 11 בלילה.

ולמה?

צריך שיעבור זמן כדי שיעשו.

לנסוע לחברון הלוך ושום,

שעתיים.

לוקח לך עוד רבע שעה לקטוף את הקילו הענבים.

אם כך,

זמן כדי שיהיה ראוי במוצאי שבת ללכת ולהביא ולקטוף, זה בערך שעתיים ורבע,

אז רק ב-11 בלילה יהיה מותר לקחת ולאכול מאותם הענבים.

לפני כן אסור.

אם תתיר לו לאכול בשעה 9 מאותם הענבים,

פעם אחרת הוא יאמר לגוי, תלך, תביא לי, תקטוף לי,

כדי שהוא ירוויח את הזמן הזה במוצאי שבת.

אין במוצאי יום טוב ואין במוצאי שבת, שניהם שווים והדבר אסור ולא רק אם הוא כתב אלא

הגמרא שם אומרת גם לגבי גוי שהביא מחוץ לתחום

יש לי מחסן שם בקריית ארבע ולפועל הגוי הזה יש מפתח

אז הוא פתח מהמחסן והביא את הענבים שלי

אוף על פי כן גם זה אסור, אין יותר לומר לגוי שיביא לך מחוץ לתחום

גם אם לא אמרתי לו אלא הוא מעצמו הלך והביא לי מחוץ לתחום

גם את זה אסור לך לאכול ביום טוב, כמו שנאמר לגבי שבת,

שניהם שווים לעניין זה, אין הבדל ביניהם.

כיוון אחד.

הנה חנמה.

הנה חנמה, אז לא ב-11 אלא ב-10.

כיוון אחד.

השאלה היא מהיכן הוא הביא את זה, צריך להישאר.

אם זה מחברון אז זה רק שעה,

אבל אם הוא הביא את זה מהגליל,

תלוי לפי המציאות, לפי זה צריך להישאר את הזמן.

אדם שרוצה לשלוח לחברו, לתת לחברו דברי מאכל וכיוצא בזה, מותר לך תחילה. אין לנו בעיה של הוציאה מרשות לרשות,

אין לנו גם בעיה של לשלוח מצד מקח וממכר, ולכן כל מה שהוא רוצה יכול לתת לחברו.

פעמים רבות הנשים מבשלות או עופות,

ויש לה שכנה או חברה,

רוצה לשלוח לה, להראות לה איך יצא האוכל.

החברה נתנה לה את המתכון של העוגה,

והיא רוצה להראות לה, הנה הצלחתי, בשלתי טוב,

שולחת לה צלחת או פרוסה מהעוגה. כל זה מותר לכתחילה,

אין שום הגבלה, גם אם מעבירה את כל זה דרך רשות ערבים,

עליבא דקולען, מה מותר,

והגמרא מפרטת לנו מה מותר לשלוח ומה אסור לשלוח.

דבר שאין לך אפשרות ליהנות מזה ביום טוב, זה מיותר,

את זה אסור לך לשלוח,

מה שאפשר ליהנות מזה, הדבר מותר,

ומרן מפרט לנו את כל זה בסימן תקטז.

יש לנו שתי דוגמאות

שהמציאות שלנו שונה קצת

מהמציאות של זמן הגמרא.

בזמן הגמרא המשנה התירה לשלוח לחברו בהמה חייו העוף חיים.

היום בזמן הזה אתה לא יכול לשלוח לחבר בהמה חייה.

וההבדל הוא,

בזמנם היו שוחטים בהמות, גם ביום טוב, לא רק בחול.

אבל היום בזמן הזה יש לנו את התקנה של גדולי הדורות,

החקרי לב ושאר הפוסקים,

שתיקנו תקנה שאסור לנו

לשחוט בהמות ביום טוב, כי זה היה מביא הרבה תקלות,

היו נכשלים בהרבה ייסורי דה רבנן.

וכך נוהגים כל העם ישראל,

ספרדים, אשכנזים, כולנו נוהגים בתקנה הזו.

כל הפוסקים, כל האחרונים פה אחד הסכימו לתקנון הזה.

אז אם אתה רוצה לשלוח לחבר שלך ביום החג,

אתה רוצה להביא לו כבש או עז,

מה הוא יכול לעשות בכבש הזה ביום טוב?

אסור לו לשחוט את זה באותו היום.

אז נכון שהמשנה הנכון שמרן כתב לנו להתיר,

זה היה בזמנם, בדורותם,

שהייתה אפשרות לקחת ולשחוט. היום שאין אפשרות,

ממילא אסור לך לשלוח לחבר כבש.

דוגמה הפוכה,

הגמרא אומרת שאסור לשלוח לחבר ביום טוב חיתים,

לנו מותר לשלוח חיתים.

ולמה?

המציאות שלהם הייתה כך,

אנשים היה להם חיתים,

טוחנים בבית את החיתים,

מהקמח חלשים ועושים כל יום לחם ועוגות.

סתם חיתים היו עומדים לטחינה כדי לעשות מהם את הלחם.

והרי ביום טוב אסור לטחון את החיתים לעשותם קמח,

מלאכת טוחן בזה היא אסורה.

אז אם אין אפשרות להשתמש באותם החיתים,

לכן הגמרא אוסרת עלינו, וזה מה שמרן אומר לנו בסימן תקטז.

שוב,

המהפך בעשרות שנים האלה,

אף אישה לא הולכת לקנות חיתים,

לטחון, לעשות לחם או עוגות בבית, אין דבר כזה.

אישה שהולכת לחנניה וקונה ממנו חיתים, בשביל מה היא קונה חיתים?

זה בשביל לבשל בחמין, לא בשביל לעשות לחם.

לחם קנינו כבר, לחם אנג'ל, קנינו את החלות, קנינו את הכול,

ואף אחת לא הולכת לטחון אותם.

אז סתם חיתים, למה הן מיועדות? לבישול.

מותר לכתחילה לבשל חיתים ביום טוב,

אין לי שום בעיה,

ממילא מותר גם לשלוח לחברו את החיתים הללו. אלה הדוגמאות שאנחנו משנים.

המציאות השתנתה מתקופת הגמרא לנו,

ולכן לנו יהיה מותר בחיתים, מה שאין כן לגבי לשלוח לחברו בהמה וחיה.

למה זה אומר למי שהגזירה הזאת לא שייכת בה חברה של המצוות?

כי כאן כל העניין הוא,

הגמרא מסבירה, למה אסור לי לשלוח לו את החיתים?

בגלל שאין מהם תועלת. במציאות אסור לי לטחון ולעשות מהם לחם,

אז אם אין לך תועלת,

אתה שולח לו את החיתים, מתי הוא יוכל ליהנות מהם?

רק במוצאי אומתו, במוצאי שבת.

ולכן הגבילו אותנו חכמינו,

אל תשלח לו דבר כזה שאין מי...

...מנו טוענת ביום טוב, זה כמו שאתה מכין מיום טוב לחול, זו אתה.

ברגע שהמציאות היא שונה וסתם חיטים שאנחנו קונים מהחנות היום,

סתמו כפירושו עומד לבישול כדי לבשל אותו בחמין.

אז ממל החיטים האלה,

אתה תהנה מהם באותו היום, ביום החג עצמו.

בזה בוודאי שאין מי שיאסור בדבר או בדוגמה ההפוכה לגבי הדוגמה של הכבש ששם באמת עלינו להחמיר בדבר.

אלא אם כן הוא שולח לו תרנגול.

אם הוא יודע שהחבר הזה יש לו סכין,

יש לו סכין טובה, הוא שוחט מצוין והכין גם עפר או חול מערב יום טוב, הכל מוכן ומזומן,

אתה שולח לו את העוף כדי שישחט, אין לך למה. בעוף עדיין יש את ההיתר, יש את הכולה הזו, שם כמעט אין תקלות,

אין לך למה, יהיה מותר לשלוח לו תרנגול,

תיתן לילד, תגיד לו, תרימי את הסל,

יש בתוך זה תרנגול חי כדי שיהיה לו בשר עוף טרי טרי חי לאכול לקיים שמחת יום טוב, אין שום בעיה בדבר.

סיפר לי חבר שבמקצועו הוא שוחט,

הוא אומר, הגיע אצלו לבקר פעם תלמיד חכם גדול,

הוא רצה לכבד אותו, מה אני אכבד את החכם?

אז הוא הלך, קנה עוף חי ושחט במו ידו,

מלאך את זה, עשה את הכול כדת וכדין,

והגיש לכבוד האורח את העוף הטרי הזה.

כשגמר האורח את ברכת המזון, הוא מברך את ידידנו, אהובינו, בעל הבית ובעל הסעודה הזו, אומר לו את כל הברכות,

אבל הוא לא יכל להתאפק.

הוא אמר לו, מימיי לא אכלתי עוף כזה טעים.

מאיפה קנית את זה? זה עוף של הרב לנדו? זה עוף של העדה החרדית?

אז הוא אמר לו, זה לא מזה ולא מזה. זה אני שחטתי,

וזה עוף טרי.

הרגילו אותנו לאכול עוף קפוא שנשחט לפני חודשיים, שלוש,

זה משהו סינתטי, משהו שדומה כאילו עוף,

אבל העוף הזה היה עוף אמיתי. אדם רוצה לאכול, ליהנות מהחיים ביום טוב,

אז אין שום בעיה, אין שום הגבלה,

ולכן אם החבר הזה יודע לשחוט, אתה יכול לשלוח לעוף.

אבל אם לא, זה לועג לרש. אם הוא לא יודע לשחוט,

בשביל מה תשלח לו את העוף הזה?

שיעיר אותו בבוקר,

ביום שבת, יעיר אותו לנצח חמה, יקום, יעשה לו קוקריקו, בשביל מה תשלח לו.

חבר'ה, למה לא אומרים עדיין בזר, בזר, הפעם לא בזר, תקנה?

אם רבותינו עשו משהו, אז איך אנחנו היום יכולים לעשות?

מה שרבותינו כאן עשו, הסבירו לנו.

אלה ואלה מותרים שאתה יכול ליהנות מהם ביום טוב,

אלה ואלה שאתה לא יכול ליהנות, אסורים.

הגמרא מביאה לנו דוגמאות

אז בדוגמאות האלה המציאות השתנתה

הגזרה שהייתה נשארה ולכן דברים שאין לך אפשרות ליהנות מהם ביום טוב

בוודאי שגם עכשיו בזמן הזה אנחנו לא ניגע באותם הדברים כמו שמרן מביא לנו דוגמאות אחרות

בדוגמה אחת שהמציאות השתנתה כמו הדוגמה של החיטים רק בזה אנחנו יכולים לשנות או הפוך לגבי הדוגמה של הבהמה

אתה מסתכל מה המציאות המציאות היא אפשר נוכל ליהנות מזה כן לא נוכל ליהנות

ממילא צריך יהיה להחמיר בדבר וכן כל כיוצא בזה אתה רוצה לשלוח לו ספר אתה יודע שהחבר הזה אוהב לקרוא באותיות גדולות

ויש לי קריאי מועד עם אותיות גדולות

אז בליל החג אתה שולח את הילד לך תיתן לחבר שלנו מותר

הוא יכול ליהנות מזה ביום החג יקרא בקריאי מועד

בוודאי שמותר לשלוח לו ספרים דברים שכאלה אין לך צורך המועד יותר טוב מזה אין שום בעיה בדבר וכן כל כך יוצא בהם

אם הוא רוצה לשלוח לו עוגת גבינה והם אכלו בשר בסדר אז הוא לא יאכל את זה עכשיו

לא יאכל את זה בליל החג בליל החג הוא כבר אכל את הבשר נשאיר את זה במקרר

מחר בבוקר יחזור מהתפילה בשעה שמונה יאכל את עוגת הגבינה

אם לא הוא יאכל בני הבית לא כולם אכלו מהבשר מי שלא אכלה יכולה לאכול מעוגת הגבינה

ולכן ודאי שמותר לשלוח בזה אין בעיה כן

עופות כן עופות היה אפשר

ואין על זה תקנה מצד הדין נשאר הדין על היתרו

אלא פשוט המשחטות סגורות

יש משחטה בעטרות

איזה שוחט ילך לעטרות כדי לשחוט ביום טוב?

אף אחד לא הולך לעשות את הדברים האלה ולכן בפועל מצד המציאות אין לנו כמעט

אבל אין תקנה לאסור ולכן אם יש שוחט טוב יש לו סכין טובה

בדק את הסכין מערב יום טוב הכל היה בסדר חד וחלק אין שום איסור אם ירצה יכול

כל התקלות היו בבשר

אתה שוחט פרה יש לך 500 קילו אתה צריך לשווק את זה היו פותחים הקצבים את החנויות

היו מקבלים כסף היו שוקלים היו עושים הרבה דברים שאסורים מדרבנן ביום החג ולכן עשו את התקנה שלא ישחטו בהמות

אבל בעוף כל העוף כולו פחות מקילו אדם שוחט את זה מבשל את זה בשבילו בשביל בני ביתו

אדם לא יפתח את החנות בשביל זה ולא יעשה איסורי משקל, מקח וממכר או לנגוע במוקצה בכסף בגלל זה.

לכן לגבי העופות לא הייתה תקנה אלא אם ירצה השוחט יש לו היתר אין איסור בדבר.

השאלה אם אנחנו אוכלים בשר עוף בחג או שאוכלים בשר בהמה אם אתה רוצה לקיים ושמחת בחגיך אז למאן דאמר היה צריך להיות יותר טוב יותר מהודר

בשר בהמה מאשר בשר עוף אבל לא אסרתי עליך לאכול בשר עוף אתה רוצה לאכול את הבשר הטרי הזה בשר עוף ולאכול גם וגם בסדר תאכל גם מזה וגם מזה אין שום בעיה.

כנראה גם של העניין הזה של הבן מוזיקה גם ספרדים כן גם הספרדים וגם האשכנזים אני אמרתי בלשוני את החקרי לב שאנחנו הולכים בעקבותיו הוא היה ראשון לציון כאן לפני כמאתיים שנה סבו של רבי חיים פלצ'י כלומר כל האחרונים

גם חכמי אשכנז החתם סופר וכל האחרונים כולם פה אחד אמרו את התקנה הזו כולם ראו בארצותם במקומם את התקנות הגדולות שהשחיטה של הבהמות הייתה גורמת ולכן אין הבדל בזה התקנון הזה קיים גם פה וגם שם

הם ראו בעצמם את התקלות שהיו

אין אדם מעמד עצמו על ממונו וראו בעצמם את התקלות ולכן הנהיגו את זה

במצרים לא הייתה התקנה הזו

ולכן כשאבא היה שם במצרים לפני 60 שנה

בית המטבחיים היה פתוח והיו עשרות תקלות

היו באים אחרי זה לבית הדין עדים להעיד זה השוחט פלוני יש לו זקן הם קוראים לו גם חכם ולקח כסף על השחיטה זה כך וזה כך

גם שם היו הרבה תקלות שם לא היה מנהג וגם שם לא עמדו בניסיונות

ולכן יש את התקנה הטובה שבכל העולם כולו היום בתי המטבחיים סגורים וזה טוב עדיף יותר שיהיה כך

הלילה הזה ליל היורצייט של רבנו עובדיה מברטנורה

המילה ברטנורה שם עיר באיטליה

הרב היה הורתו ולידתו בקדושה באיטליה שם ואחר כך עלה לארץ ישראל עלה לירושלים עיר הקודש והרדבז וחכמי דורו מכתירים אותו בשם ראש רבני ירושלים

כולם הכירו בסמכותו הגדולה שהיה גדול עצום ורב

הנחיל לנו מורשה את הפירוש פירוש המשניות על השחק

לפני כן אנשים היו לומדים את הפירוש המשניות של הרמב״ם

והלשון של פירוש המשניות של הרמב״ם היא קצת קשה.

הרמב״ם לא כתב את זה בעברית אלא כתב את זה בערבית.

באו ותרגמו, אבל התרגום זה לא אותו דבר.

לעומת זה רבנו עובדיה כתב מעיקר את הפירוש שלו בעברית

יותר קל להבין. אדם שבא ללמוד,

פעם ראשונה אתה קורא את רבנו עובדיה

אתה מבין יותר, הלשון שלו בהירה וצחה.

היה גדול, רע ועצום, והאותיות שלו, המילים שלו שם,

הכל במידה, במשקל ובמשורה.

אין שם מילים מיותרות.

זה לא הסופרים של ימינו,

שכדי שהספר יהיה יותר גדול,

אז הם כותבים עוד הרבה מילים, עוד הרבה משפטים מיותרים.

כאן כל מילה אצלו מדויקת,

והרבה פעמים בסוף המשנה הוא גם במחלוקות ומסכם הלכה כחכמים,

או כשיש מחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון, או תנאים אחרים,

הרבה פעמים הוא גם מסכם ואומר מה ההלכה.

ברוב ככל המקרים,

השיטה שלו בהלכה, אנחנו הולכים בעקבות הרמב״ם.

אם יש מחלוקות בין הראש והרמב״ם,

אז בדרך כלל השיטה של רבנו עובדיה הייתה אליבה דהרמב״ם.

הציון שלו נמצא כאן לא רחוק מאיתנו בעיר דוד.

כשאתה מגיע לפני הכותל המערבי,

במקום לעלות ימינה לשאר האשפות,

לפני כן יש את הסמטה השמאלה,

שם אנחנו יורדים לעיר דוד,

שם הציון של הקדוש, של רבנו עובדיה,

זכותו יגן עלינו.

בכבוד דוד יעלה ויבוא וימכור.

נר לכבוד הרב. בכבוד.

101.

101. נר.

רבנו עובדיה מברטנורה.

101.

101. נר. מוריי ורבותיי, תתמכו במקום הזה, כמו שתמיד אמרנו. 101. עשר סיוע. חזק בראש.

150. 150. נר.

150. 160. 160. 160. נר. 200. 200. 200 נר, מוריי ורבותיי.

220. 220. 220. נר.

תתמכו במקום הזה, רבותיי, מהבוקר עד הלילה, כל יום, יום של תורה.

200. 21. 240. 250. 250.

250, 250, 250 נר, 280, זה ברור, 280 נר,

300,

300 נר, מוריי ורבותיי, לכבוד רבינו עובדיה וברטנור,

300, אחד,

320,

320, 320,

350,

350, 1,

404,

404, נר,

לא שומע,

404,

1,

404, 2,

404, 1, 1. מי שבירך רבותינו הקדושים והטהורים, אברהם,

יצחק ויעקב, אשר ואהרון, דוד ושלמה.

הוא יברך וישמור וינצור את, מי זכה?

מה השם?

ארז בן בתיה, שזכה בנר לזכות רבנו עובדיה מברטנור,

לעילוי נשמט,

אם לשמחה הבת,

אין לה רוח השם תחום מגן העדן, נפשה בטופנים, זרועי ירש ארץ, היא נפשה בצורה בצרור החיים, אמן.

ובכלל הברכה, יברך את כל הקהל הקדוש יחד עם הגבאים, שיזכו להגדיל תורה ולאדירה,

שנזכה בעזרת השם לשוב ההשמחות, יהיה לנו חג שמח,

אמן ואמן. בכבוד, יעלה ויאמר.

תודה.

אני עובר לסימן תקי״ז.

המשנה במסכת ביצה כט דנה אדם שרוצה לקחת מהחנות,

רוצה לקחת מאכלים.

גם בשבת, גם ביום טוב, נאמרו הדברים הללו,

ויש יותר לפתוח את החנות

ולהוציא משם דברי מאכל, בתנאי שתיזהר בניסוח,

כשאתה אומר לו אני צריך סוכר,

אל תאמר לו תביא לי קילו סוכר,

אלא תאמר לו תביא לי חבילת סוכר. אסור להזכיר שם של מידה,

כי כשאתה רוצה לקנות, למכור,

אתה אומר קילו, אתה אומר את המשקל.

כאן אין לנו עניין למכור ולקנות,

אלא כל זה לא דרך מקח או ממכר, ולכן כשהוא לא אומר את המילה קילו,

יש היתר בדבר.

או לקחת ביצים, נגמרו לה ביצים,

אומר לבעל המכולת, תפתח, תתני ביצים, אין בעיה.

אבל לעשות חשבון.

לקחתי אתמול עשרה.

עכשיו עוד עשרה, סך הכל זה לא טוב, אבל כשהוא אומר לו תן לי עשרה ביצים, עשרה תפוזים, כל הדברים האלה מותרים בלכתחילה ואין בזה את הבעיה של מוקצה.

כל מה שמרן למעלה בסימן תצ״ה, סעיף ד', מרן השר,

כל זה בפירות של סיטונאי.

הסיטונאי יש לו ארגז של 50 קילו או 100 קילו,

הוא לא יקלקל את הארגז בשביל כמה תפוזים שאתה לוקח.

שם הם מקפידים על זה,

וביום טוב הלכה כרבי יהודה, על זה חל דין מוקצה.

כל מה שאין כן לגבי קמעונאי,

לגבי הירקן או בעל המכולת,

שם אין את הבעיה הזו.

גם רבי יהודה מודה לרבי שמעון שהן בשבת והן ביום טוב מותר לקחת מתוך זה.

כך הסבירו את דברי מרן,

השולחן גבוה, חיי אדם, הביאו הלכה ושאר החונים, וכך המסקנה למעשה. ולכן, כשאדם נזקק,

נצרך לאיזה דבר,

ובעל המכולת הוא שכן שלך, חבר שלך,

אתה מבקש ממנו, הוא יורד, פותח לך, מביא לך את מה שצריך,

יש יותר בדבר.

כל זה במה דברים אמורים

אם הנעילה היא נעילה מכנית,

מנעול רגיל,

ואז מותר לך להיכנס, לפתוח, להוציא.

אבל היום, הרבה מהחנויות

יש להן נעילה אלקטרונית.

תתרבו הגנבים בזמן הזה.

הרי משרד החינוך מציין 60 שנה להצלחתו העצומה בחינוך.

יש יותר מדיוויזיה של גנבים,

אז איך אנחנו נוכל להתגונן כנגד הדיוויזיה המשוריינת הזו?

אז כל אחד צריך להתמגן.

זו השיטה במדינת ישראל, להתמגן.

אז אומרים לך, אם אתה לא רוצה שיגנבו לך מהמכולת,

אתה צריך שיהיה לך נעילה אלקטרונית,

אתה רואה, כתוב על זה מוקד 99 או חברה אחרת,

שמירה כהלכה.

אין לנו ברירה.

טוב, אבל לגבי שבת ויום תום, אין היתר לפתוח.

למה?

יש כאן את החיבור של הזרם.

כשאתה פותח את המפתח,

אתה מנתק את מעגל הזרם,

וזה אסור הן בשבת והן ביום תום. אלא כל מה שדברי הגמרא,

מה שמרן אמר לנו גם בהלכות שבת וגם אצלנו כאן, בתקי״ז,

כשהמנעול הוא, כמו שאמרנו, מנעול רגיל, מפתח רגיל,

בזרע כדבר מותר, הלא וכי לא.

לצערנו,

גם בבתי כנסת יש את הבעיה האמורה.

לפני 60 שנה, אף אחד מהגנבים לא היה מעיז

לבוא ולגנוב מתוך בתי כנסת, ספרי תורה וכיוצאים.

גם אם הוא היה גונב

לא היה לו למי למכור את זה

לאו עכברה גנב אלא חורה גנב, לא היה מי שיקנה את זה

אז מה יעשה הגנב בספר תורה? מה יושב לקרוא בספר תורה?

אין להם זמן לקרוא בתורה, הם עסוקים בדברים אחרים

ולכן לא היו גונבים ספרי תורה, אני זוכר לפני עשרות שנים

בתי הכנסת היו פתוחים, ההיכל היה פתוח,

אף פעם לא היה להיכל מפתח שהיו סוגרים את זה, כך היה לפני עשרות שנים

היום לצערנו העולם התחתון חדר גם לזה

והגנבים האלה מצליחים למכור ויש מי שיקנה מהם, יש הרבה אנשים עבריינים שמתעסקים במסחר הזה,

מוכרים לגויים, לרפורמים, ליהודים,

לא חשוב לנו מה הם עושים ואז אנחנו נאלצים שוב להתמגן.

והרבה פעמים כדי לבטח את ספרי התורה חברת הביטוח דורשת מבית הכנסת

בימי החול אין לך בעיה, בימי החול אתה יכול למגן את בית הכנסת, נעלה אלקטרונית,

את ההיכל, את בית הכנסת, הכל אפשרי.

ביום שני וחמישי אתה רוצה לפתוח את ההיכל,

אתה בא ביום חמישי פותח,

מותר לנו לפתוח,

לנתק זרם, לחבר זרם, הכל מותר בימי החול.

שוב הבעיה היא שאנחנו מגיעים ליום שבת.

ולכן,

גבאי ירא שמיים, בן תורה שמכיר,

יודע את ההלכה ויודע כיצד עליו לנהוג ולעשות,

יש לו פתרון קל.

שיחבר למערכת הזו שעון שקע.

הוא מחבר את השעון והוא יודע.

פה מתפללים בנץ.

ב-5 בבוקר כבר יש אנשים.

הגנבים לא יבואו בשעה שיש אנשים,

יש כבר תריסר אנשים.

ואז השעון שבת מנתק את הזרם

של המערכת הזו.

אין זרם.

אני בא לפתוח את פתיחת ההיכל בשעה שש,

אין זרם, אין שום דבר, הפתיחה היא מכנית,

ואז יהיה הכל מותר.

או אם הם לא מתפללים בנץ, מתפללים עניין שני ב-7,

שוב ב-7 השעון מנתק את הכל.

אחרי שגמרו את הכל, סיימו את התפילה,

בשעה עשר עוד הפעם השעון מדליק את המערכת הזו,

שכל הנעילה תהיה גם אלקטרונית,

אז השעון מדליק, השעון מכבה,

וכשאני פותח את ההיכל, אין לי שום בעיה.

זה טוב כאן.

במקומות הללו אנשים בני תורה ויודעים כיצד עליהם לנהוג ולעשות.

אבל יש מקומות שהגבאים עמי ארצות,

והם לא שומרים על הכללים האלה שאמרנו.

הרבה פעמים מכבדים אותך פתיחת ההיכל, מצווה.

הוא לוקח את המערכת הזו,

האפתח פותח, באותה השנייה שהוא פתח הוא שומע שהתנתק הזרם

נכשל בעוון חילול שבת

בא לעשות מצווה, במקום מצווה הוא עושה עבירה, וזה לא טוב צריך להסביר לאותם הגבאים את הדרך את השיטה כדי שלא יהיה חלילה חילול שבת

אותו דבר גם לגבי הרכבים

פעם ברכב הישן היה לנו קל מאוד

הרבה פעמים אדם קנה אבטיח, מילון, ממתקים

או דברים אחרים ושכח את זה בתוך הרכב

הוא נזכר בליל שבת או בליל יום טוב

הוא רוצה לגשת, לפתוח את התא המטען, את הבגאז' רוצה לפתוח

שום מנורה לא נדלקת, אין לך שום בעיה,

הדבר היחיד זה רק הפתיחה במנעול,

אתה אומר, גם אם זה מוקצה,

כלי שמלאכתו לאיסור לצורך גופו,

יש הרבה שהתירו בדבר,

אז אם יש לך רכב מודל שנת 80 או 79,

בסדר, תראה, תפתח,

תביא את האבטיח, תביא את הממתקים, הכול מותר.

אבל היום בזמן הזה כמעט כל הרכבים,

הנעילה שלהם היא נעילה אלקטרונית.

אם אתה רוצה לפתוח ברגע שאתה מנסה,

אז נדלקים מנורות,

יש כאן חילול שבת גמור,

אפילו אם לא היו המנורות,

הנעילה האלקטרונית לבד כבר היא בעיה בפני עצמה, קל וחומר שנדלקות גם מנורות,

ולכן לא תיגע בו יד.

אין היתר לפתוח, שהממתקים יישארו שם עד מוצאי שבת. תגיד לילדים, שכחתי את זה,

ניתן להם בסעודה רביעית. מוצאי שבת, יעשה להם תשלומים,

אבל אין היתר לפתוח את הרכב. המציאות השתנתה.

כמו שאמרנו לגבי החנות,

כך הוא הדין גם לגבי הרכב,

וכן כל כיוצא בהם.

המציאות של הנהג על גבולו הן החשמליות, אבל מאחורי הדבר הזה הוא פותח רק לדלת... ברכב הישן, נכון. ברכב הישן זה היה כך,

שרק בדלתות הקדמיות אתה פותח נדלקת מנורה,

אבל הדלת של תא המטען עדיין לא הייתה מחוברת לזה,

ולכן שם לא הייתה תקלה,

לא הייתה נדלקת מנורה, והנעילה הייתה מכנית, הכל היה בסדר.

אבל הגנבים למדו,

והם היו פותחים פורצים מאחורית ונכנסים.

הרי לגנבים יש את המאסטר הגדול, משרד החינוך נתן להם את המאסטר.

אתה יודע מה זה המאסטר?

כשהמורה הוא שמעון המורים,

הוא מושחת,

אז הוא גם מחנך תלמידים מושחתים. זהו, אלה הפרי בירושים, מה שאנחנו רואים,

זה המאסטר שהם נתנו להם.

אז הם למדו, יודעים מה שאמרת,

והיו באים דרך הדלת האחורית,

נכנסים וגונבים את האוטו.

ולכן לא הייתה ברירה,

היום

כל המכוניות, גם המכונית שלך,

גם הדלת האחורית, גם הדלת של תא המטען,

הכול מחובר,

ולכן בכולם יש בעיה של חילול שבת,

ולכן היום לא שייך לנו את הכולות האלה, מה שאמרו פעם,

היום אינה ואמנה להתיר בכל זה,

לא תיגע בו יד.

יכול להיות שאם אין לו משהו אחר לאכול,

נניח שכל הממתקים שהוא קנה נמצאים שם, אין ממתקים אחרים.

הרי שמחת יום טוב לנו,

בשר ויין, לאנשים, בגדי צבעונים.

אבל הילד הקטן, השמחה היא בממתקים.

ואם הוא לא יקבל ממתקים,

אתה מפסיד לקיים בו את המצווה, אין לך למה.

אז לצורך זה יהיה מותר לומר לגוי שיפתח ויביא את הממתקים.

הסיבה לדבר,

למדו הפוסקים מדברי המגן אברהם בסימן רנג,

שכל הדין פסיק ראשי אפילו בדאורייתא שייך רק לנו.

אבל הגוי, אצלו זה פסיק ראשי באמירה לגוי,

זה יורד דרגה ויהיה מותר מעיקר הדין.

שם הדוגמה, כשהוא בא להסיר את הקדרה מעל גבי הגחלים. הגחלים זזים.

אפילו אחי, אני לא מתכוון לזה.

מה אתה אומר? לי אסור, זה מוכרח להיות בפסיק ראשי.

אבל אמירה לגוי שיעשה מלאכה אסורה.

אבל כשהגוי לא מתכוון, פסיק ראשי בגוי הדבר קל יותר.

כך למדו המגן אברהם ושאר הפוסקים מדברי תרומת הדשא.

גם פה, אילו הרכב הזה היה עם נעילה מכנית,

אילו זה היה אוטומודל 70, הוא היה פותח את זה אותו דבר.

אז המנורות האלה,

אם כן ידלק או לא ידלק,

הוא לא מתכוון להדליק בדבר הזה, אז על ידי המפתח יהיה מותר.

אבל כשאתה אומר לו, תיקח את השלט,

לקחת את השלט, כאילו אתה אומר לו, תיקח ותדליק.

שם הוא מדליק, הוא לא רק פותח.

אולי עם השלט, אולי הבעיה יותר חמורה.

ולכן, טוב יעשה כל אדם,

שלא ישכח את הממתקים באוטו, שלא יגיע לכאב ראש הזה לחפש את הגוי,

אלא שהכול יהיה מוכן ומזומן כדי שיוכל לשמח גם את הילדים.

אז תסמוך על הגוי, שהוא יעשה את רצון אדונו,

שהוא ידאג גם לעשות את הנעילה.

אנחנו מקדמים בברכה את מורנו ורבינו רב יעקב חיים, סופר ראש ישיבת כף החיים.

ותדאג גם אלוהים אוהביים אוהביים אוהביים,

אלוהים ישתם אצלייהם.