הלכות טבילת כלים מחברה בע"מ, גדרי קניינים ומתנות בשבת, ואיסור 'מוליד ריח' וחשש סחיטה בחפיפת השיער והזקן [חסר סאונד כ12 דקות ראשונות]

 

- - - לא מוגה! - - - 

אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת,

אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת,

חברי הכנסת,

חברי הכנסת,

חברי הכנסת,

חברי הכנסת, חברי הכנסת,

תודה רבה.

תודה רבה.

תודה רבה.

תודה רבה.

תודה רבה.

תודה רבה.

תודה רבה.

תודה רבה.

תודה רבה.

תודה רבה.

תודה רבה.

אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת,

אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת,

חברי הכנסת,

חברי הכנסת,

חבר הכנסת,

חברי הכנסת,

חברי הכנסת,

אפילו אחי, אם אפשר להחמיר בקלות רבה,

שימלא בכוס מים וייטול בזה את הידיים מהמקווה,

זה עדיף יותר.

אבל אם היינו טוען ספר בהר ארעה, שאם החברה הזו היא חברת בעם,

אין כאן בעלות של ממש, אלא החברה הזו,

אפילו אם יהיה אדם אחד הבעל הבית,

זה לא נקרא בעלות של ממש וכולי.

נכון, הטענות האלה גולשות גם לנושא שלנו.

כן.

לא, אין כאן חשש שנראה כמקח וממכר.

כי לבוא ולתת לך מתנה, אני רוצה לתת לך מגרש מתנה.

בדרך כלל כשנותנים דבר כזה בתד״ך,

הולכים לעורך דיד.

העורך דין מייד לוקח נייר ועט וכותב,

גזירה השם יבוא לידי כתיבה.

אבל אם אני נותן לך עוגה מתנה ביום שבת,

אדם ילך לעורך דין לכתוב, אין שם את הגזירה הזו.

ולכן אם הוא נותן לך מאכל מתנה, אין בעיה.

גם פה אם אתה נותן את הכוס הזו במתנה לבוש,

יש איזה זהבה אמנה שתביא עורך דין, נרשום את זה,

שהכוסות האלה שייכים לעפן דיבוש, לא מצוי. זה לצורך היום,

ודבר כזה,

לא דומה למה שאסר הרמב״ם לתת מתנה. שם הדוגמה, כמו שאמרנו, בקרקעות,

ולכן בזה העצה שמרן אומר,

הנה הלכה ולמעשה אפשר בלכתחילה לעשות דבר כזה הן בשבת,

והעצה הזו טובה גם לגבי יום טוב. גם אם בספרים, בספרים לא לתת מתנות? גם בספרים, מעיקר הדין מותר. מה שמקנה את זה מערב שבת,

גם בצד היותר טוב.

חומרה, מקנים את זה מערב שבת.

גם פה אם אתה זוכר,

תלך למקווה, תטביל את זה מערב שבת, אם אתה זוכר. אבל אדם נתקע לפעמים,

זה לצורך אותו היום יכול לסמוך בשופי על דברי מרן, לכתחילה אין בזה חשש.

כלי מתכות, כלי מתכות.

כלי מתכות, שם הספק הוא בדאורייתא.

הרי לדעת רוב הפוסקים ומרן בסימן קכ סעיף יד,

ההטבלה של כלי מתכות היא דאורייתא, כמו שלמדנו מהפסוק,

אשר לא יבוא באש תעבירו במים, אך במי נידה התחתה. מים שאני ידע טובלת בהם, היינו מקווה.

ולכן מרן אומר, אם נתת כלי, נתת מחוות

לילד בן עשר, אמרת לו, לך למקווה, תטביל את זה,

וחזר ואמר לך, הטבלתי, לא נאמן.

כיוון שזה דאורייתא, בדבר דאורייתא לא מאמינים לילד.

כך למדו החוסקים בהבנת דברי מרן.

ולכן שם הבעיה יותר מסובכת,

ולכן שם אתה לא יכול...

כלומר שמעיקר הדין הוא פטור מההטבלה.

שם בכל ימות השנה ודאי שמעיקר הדין יש מקום לחייב.

כאן אצלנו בכלי זכוכית,

שכל התקנה להטביל את כלי הזכוכית,

כל זה רק דה רבנן,

לכן כאן אמרנו,

בגלל המחלוקות הספקות, ספק דה רבנן לכולה,

וממילא ספק ברכות לעכל.

ולכן הבדלנו בין הכלי זכוכית לבין הכלי מתכות.

אלא אם כן, אם אתה קונה את הכוסות האלה,

מיבואן גוי.

לפעמים היבואן הוא גוי, או הקמעונאי, בעל החנות הוא גוי,

אז בזה אין מה להסתפק.

גם בכלי זכוכית,

בוודאי שאתה צריך לקחת למקווה ולברך.

בכל ימות השנה אתה מברך וציוונו על טבילת כלים, אין לך בעיה.

אבל כשהיבואן יהודי,

הקמעונאי יהודי,

רק בתחרושת, רק עליו יש את הסימני שאלה,

בזה אמרנו שמספק עדיף שלא לברך,

אלא להרהר שם ואלוקנו. זה מה שנוצר בשנים האחרונות,

המהפך הזה.

מי שרוצה לראות את כל הדברים האלה,

מי הבעל הבית, מי הבעלים,

באינטרנט אתה רואה כל בית חרושת.

תיקח את הכוס הזה,

או את הצלחת,

תראה איזה בית חרושת זה,

ודרך האינטרנט אתה פותח,

אתה רואה בדרך כלל, כמו שאמרתי, 80% זה מניות.

לא כותבים שהבעל הבית הוא ראובן,

שמעון, נוי, או יהודה, רוברט, או מישהו אחר.

אלא כותבים לך, מניות אלה ואלה,

הם הבוס, הם הבעלים של הבית חרושת.

ומניות כאלה, כמו שאמרתי, טבע הדברים,

גם יהודים רוכשים מניות כאלה.

וקאלי שקנית מהיהודי, אינה ואומנה לחייב אותו טבילה.

ולכן חששנו מאוד לגבי הברכה.

זה היה רגילית לגבי הבית חבר הכנסת.

אם מרן לא היה אומר כלום, היה לנו יותר קל לומר את הספק ספקה שלך. אבל יש לנו את מרן,

שמרן סובר שזה דאורייתא, ולכן קשה לנו להקל בדבר, לבוא ולהתיר בלי טבילה, להתיר את הכלי מתכות.

קשה לנו להתיר. אלא אם כן, אם המחוות הזה הוא מחוות טפלון.

בזה אני מסכים איתך.

מחוות טפלון הוא מצופה עם הפלסטיק. הפלסטיק,

לדעת רוב הפוסקים, הוא לא חייב בהטבלה.

ולכן יכול להיות שבמחוות טפלון נוכל להקל, אבל לא לגבי קדירה, הסיר וכיוצא בזה, שם צריך יהיה להחמיר יותר בדבר.

שאלה מנהגוי, גם בלי רשותו מותר.

אם תבוא ותשאל את תעפן דיבוש,

תגיד לו, יש לך בירושלים עיר הקודש, יש לך כוס אחד נמצא אצל הרב יחיאל. אתה מרשה לו או לא מרשה לו?

מה אכפת לו?

להגיד לך כן.

אין שום ספק,

יהיה לו את הזכות,

ולכן אין בעיה, דבר כזה אין בו חשש גזל הגוי כלל ועיקר.

הרמה מסיים בדין שטיפת כלים,

כמו ההגבלות שיש לנו בשטיפת כלים בשבת, כך גם לגבי יום טוב. ולכן אסור לשטוף, להדיח כלים מיום טוב לחול,

אלא אך ורק מיום טוב ליום טוב, או השנה שיום טוב חל ביום שישי,

על ידי עירובי תבשילין, מותר להדיח לרחוץ את הכלים מיום טוב לשבת.

אבל אם הוא לא צריך את הכלים האלה, אלא הוא יצטרך אותם רק ביום ראשון שני.

לפעמים יש צלחות שמגישים בהן גלידה וכיוצא בזה.

הם לא חושבים לאכול ארוחה חלבית עד מוצאי שבת או יום ראשון.

הצלחות האלה יכולות להישאר כמו שהן בכיור,

והן אלא אין היתר לשטוף אותן, אין היתר לרחוץ אותן,

הן בשבת והן ביום טוב, שניהם שווים לעניין זה. אלא אם כן, אם יש חשש של יתושים.

לפעמים בקיץ,

כשהצלחות נשארות כך,

מלוכלכות,

כל היתושים של השכונה חונים שם.

ואז כדי לא להיפגע מהיתושים יש מקום להתיר לשטוף.

אבל כשאין את החשש הזה,

מניח את הכל בתוך הכיור,

והמים שהוא נוטל את ידיו,

ממלאים את הכלי הזה מים וממלח, אין חשש ליתושים.

הנה חנמת, צריך יהיה להחמיר,

לא לשטוף את הכלים. אלא אם כן,

לפעמים יש אישה שהיא לא כל כך נורמלית.

איך אומרים בעברית? לא אומרים משוגעת, זה לא יפה.

אומרים, יש לה שריטה.

האישה הזו חולת ניקיון.

אם יש צלחת אחת לא נקייה בכיור,

לא נוכלה לישון בלילה.

יש צלחת מלוכלכת, אוי ואבוי,

הבית לא טוב.

אז אם יש אישה כזאת, טוב, כדי שתוכל לישון בלילה,

אז תתיר לה לאותה האישה כדי שתוכל לישון בלילה.

אבל בדרך כלל,

רוב הנשים, לא אכפת להן שיש צלחת אחת כזו בכיור,

ולכן ההגבלות שיש בשבת בנושא הזה קיימות גם לגבי יום טוב.

הרמל מסיים. אם יש לנו מוקצה שנמצא על מכסה של ארגז או קלע אחר, מותר לטלטל להזיז את המוקצה לצורך אוכל נפש.

אלה דברי התוספות וכך ההלכה.

כך העתיקו גם שאר האחרונים. המגן אברהם ועוד שואלים,

אם כן, למה ביצה שנולדה ביום טוב? אסור לטלטל אותה.

תגיד, לצורך אוכל נפש, שיהיה מותר.

מתרץ המגן אברהם, יש הבדל בין טלטול לבין השתמשות והאכילה של הביצה שנולדה ביום טוב.

שם הדבר הוא חמור יותר.

אבל אם יש איזה צעצוע של הילד,

צעצוע לא נקי, שהוא בחזקת מוקצה.

הוא נמצא בדיוק על השקית לחם.

כדי לקחת ולאכול מהלחם אתה צריך להזיז את הצעצוע השם.

לא, למרות שזה מוקצה,

אין איסור לקחת את הלחם,

מותר להזיז ליטלטל כדי שיוכל לאכול מהלחם או דברים אחרים כיוצא בזה.

בדרך כלל הצעצועים האלה הם לא נחשבים למוקצה מחמת חסרון כיס.

אף אדם לא מקפיד עליהם. אם היה מקפיד, לא היה נותן לילד לשחק עם זה. אין לכם המים. יהיה סכין של מילה וכיוצא בזה, שם יהיה חשש אחרת.

אבל אם זה לא מוקצה מחמת חסרון כיס, אלא הצעצועים, זה מה שמצוי לנו בדרך כלל,

שהילדים, התינוקות האלה, מניחים את הצעצועים שלהם על זה ועל זה.

לפעמים האדם הזה רוצה להוציא את הפיצוחים,

ובדיוק על השקית של הפיצוחים הוא שם שם את הלגו שלו, את הכדורים שלו.

מותר יהיה להזיז כדי לקחת ולאכול מאותם הפיצוחים וכיוצא בהם.

אם זה חשמלי, אם המכשיר הזה חשמלי,

וכשאתה נוגע בו מתחיל לצפצף, יהיה אסור, לא תיגע בו יד, אלא תביא את הגוי שיזיז לך את זה.

אני אומר, אני סימן תקי' סעיף א',

מולילין מלילות,

מפרכין קדניות כדרכן ביום טוב.

אדם שרוצה לאכול בוטנים,

כדי לקלף את הבוטנים,

במקום לעשות את זה לאט, אחד-אחד, במקום זה, מה הוא עושה?

לוקע חופן מהבוטנים,

מולל את זה בשתי ידיים,

ומיד הוא מפרק

את הקליפות מהבוטנים.

זה שייך למלאכת דש.

ולכן, מרן כתב לנו בסימן שכא',

שאסור לעשות כדבר הזה בשבת.

אין המותר לעשות רק מעט בשינוי בראשי אצבעותיו.

אלה דברי מרן שם, וכך ההלכה.

פה אצלנו,

מלאכת דש, כמה שזה אוכל נפש, מהתורה הכל מותר.

אלא כל זה גזירת חכמים.

חכמינו בזה לא גזרו, לא אמרו לך, תעשה את זה בשינוי מעט בראשי אצבעותיו,

אלא מותר לך ביום טוב לקחת חופן מהבוטנים ולמלול את זה בשתי ידיים.

הדבר מותר לכתחילה, אין כאן שום איסור.

בימים האלה יש בשוק

חומוס ירוק.

בערבית קוראים לזה חמלה מלאנה.

אצלנו, הירקנים לא מביאים לנו.

מי שהיה בשער שכם, אצל הערבים זה נמצא בשפע.

אז במקום לקלף אחד-אחד,

במקום זה איך מקלפים בחול?

לוקחים את כל השיבולים הללו,

מוללים אותם בשתי ידיים,

והחומוס הירוק יורד לשולחן,

מברכים אדמה ואוכלים.

אז דבר כזה אסור לעשותו ביום שבת,

אלא שהוא מולל מעט בשינוי בראשי אצבעותיו.

כאן אצלנו לגבי יום טוב,

כיוון שזה אוכל נפש,

אז יש יותר לקחת את זה שתי הידיים, למלול ולאכול.

אין כאן את הגזרה, הדבר מותר.

באופן כללי, בדרך כלל מלאכת דש,

מה שאסור בשבת אסור גם ביום טוב.

כמו שאסור לסחוט

זיתים וענבים בשבת,

לסחוט מיץ תפוזים, מיץ אשכוליות,

קלמנטינות, כל הדברים האלה אסורים בשבת, אסורים גם ביום טוב. לחלוף בהמה וכן הלאה זה הדרך. רוב ככל הדברים, הדברים הם שווים.

זו הדוגמה החריגה שבה אנחנו מקלים יותר.

יכול להיות שגם לגבי הלימון,

גם אלה שהחמירו בשבת, יכול להיות שביום טוב שזה תרד רבנן,

אולי יהיה צעד להקל.

אבל אם הוא סוחט את הלימון על הסלאט,

וזה אליבדי כולה עלמא, גם בשבת מותר, כמו שלמדנו,

בשבת קנא משקיע בא לאוכל כאוכל דמה,

ולכן גם בשבת יהיה מותר מלכתחילה.

מה זה מה שמכילים הרי בועה

מאלישה כותה אסור?

כיוון שכאן זה דרך אכילה.

אתה אוכל את זה מיד,

אתה מולל את הבוטנים האלה,

ולכן הגמרא בביצה יב התירה למלול מלילות.

התירו לנו יותר ביום טוב מאשר בשבת בעניין זה, בדוגמה האחרונה,

אבל בתנאי שלא יעשה את זה בנפה וקברה. באותם הכלים המיוחדים הדבר אסור.

אבל בכלא שאינו מיוחד לזה יהיה מותר.

מרן כתב להתיר בקנון ותמחוי.

לכן אדם שרוצה למעוך את השום, במועך שום בשבת אסור,

ביום טוב יהיה יותר קל.

בפומפייה אסור לרסק בשבת משום עבדין דחון של טוחן,

ביום טוב יהיה הדבר קל יותר, יהיה מותר. יש לנו את הנקודות היתר ביום טוב בדברים האלה יותר מאשר בשבת.

המלאכה שאסרה התורה בשבת בורר.

ביום טוב מהתורה מותר, גם זה אוכל נפש.

ולכן גם במלאכת בורר אנחנו מוצאים הבדל.

הגמרא שם בביצה י״ד אומרת לנו הבדלים בין שבת ליום טוב.

בשבת, כדי שזה לא יהיה דרך מלאכה אלא דרך אכילה,

צריך לברור רק אם יהיה את כל שלושה התנאים, והם.

קודם כל לאלתר, שאתה אוכל את זה בתוך שעה.

התנאי השני, שיהיה דווקא אוכל מתוך פסולת,

אבל פסולת מתוך אוכל גם לאלתר אסור.

התנאי האחרון, דווקא ביד ולא בכלי.

כדי לזכור את התנאים האלה, ראשי הטובות של התנאים האלה הוא

איל א' אוכל, אוכל מתוך פסולת ולא הפוך,

י׳ יד דווקא ביד ולא בכלי,

מי שיברור בנפה וקברה חייו סקילה,

ל׳ לאלתר. אתה אוכל את זה מיד, כן?

אבל אם אתה רוצה להכין את הסלט הזה, אתה רוצה לברור לעוד שעתיים שלוש,

ביום שבת הדבר אסור.

אלה הדינים לגבי שבת,

לגבי יום טוב וכאלו חכמים.

מלאכת בורר עיקרה אוכל נפש.

נכון שמדרבנן יש לנו עדיין בעיה של איסור בורר ביומתו,

אבל לא הצריכו חכמים את התנאי לאלתר.

אלא גם אם אתה לא עושה את הדברים כדי לאכול מיד אלא לעוד עשר שעות,

גם כן הדבר מותר.

השאלה הזו מצויה הרבה לאותם שאוהבים לאכול סלט

והוא רוצה לבוא ביום חג השבועות בבוקר ולאכול גם מעט סלט.

אבל אחרי שהוא כל הלילה ישב ולמד

להתפלל בנץ החמה, כשהוא יבוא לחתוך את הסלט,

במקום לחתוך את העגבניות הוא עלול לחתוך את היד שלו.

ולכן מה הוא עושה להקדים רפואה למכה?

הוא רוצה בתשע בלילה, לפני שהוא יוצא ללמוד,

להכין את הסלט.

ובבוקר הוא יוסיף על זה מלח ולימון,

זה מה שרגילים הרבה אנשים לעשות.

בשבת אין יותר לעשות כן. בשבת צריך שיהיה לאלתר, אם זה לא לאלתר אסור.

כאן אצלנו ביום טוב יהיה מותר לך תחילה.

מה שאתה מכין מיום טוב ליום טוב,

גם אם יעברו אותי עשר שעות,

לא אכפת לנו, התנאי שלאלתר לא קיים.

כך גם לגבי הדוגמה של דברים אחרים. אתה רוצה להפריד,

לבוא ולברור את העצמות מהדג.

אתה רוצה למיין ולהפריד.

גם אם לא אוכלים את זה מיד,

הילד יבוא לאכול רק בעוד שעתיים.

אתה רוצה להכין את זה לילד שעדיין הוא ישן,

אתה רוצה להכין לו את זה כעת בשבת,

אם זה לא לאלתר אסור.

בין אם אתה מכין לעצמך או לילד.

ביום טוב יהיה הדבר הקל יותר.

מה שמיועד ליום טוב יהיה צעד היתר.

כך גם לגבי ברירת האורז.

אישה שרוצה לבשל אורז ביום החג,

יכולה לשטוח את האורז על המגש ולבדוק אם יש שם תולעים או לא.

גם זה מותר לכתחילה ברירה כזו,

למרות שהיא מוציאה את הפסולת מתוך האוכל.

היא מוציאה את אותו האורז המתולע הנגוע,

אפילו אחי, מותר לכתחילה,

כיוון שהאורז המנוגע הוא המיעוט,

אז התירו חכמינו את הצד הקל,

את הדרך הקלה הזו,

ולכן מותר לכתחילה לעשות כן. אבל,

יש נשים עובדות,

כשהן בודקות אורז,

היא לא בודקת מאתיים גם מה שאוכלים באותו יום.

אם כבר היא פותחת את הקילו אורז, בודקת את כל האורז,

כדי שיהיה לה לכל השבוע כולו.

אז כאן היא בודקת,

בוררת אורז,

מה שלא מיועד ליום טוב ושבת,

אלא לימים שאחרי ראשון ושני,

וזה בוודאי אסור.

אין לה יותר לעשות כן,

אלא תצמצם, תגביל את עצמה.

מה שעתיד להאכל, מה שהיא עתידה לבשל ליום שישי, יום טוב או שבת שאחריו,

אז על ידי העירוב יש לנו היתר גם בזה.

אבל לא יותר,

אין לה היתר לבוא ולברור יותר מזה.

שמענו, מלאכת בורר כן קיימת ביום טוב, איסור דה רבנן מאה, כן יש.

גם לעשות סלאט דק דק, גם אלה שמחמירים בשבת ונזהרים,

אפילו אם זה לאלתר,

לא חותכים את זה דק דק,

אבל אין היתר לעשות כדבר הזה אלא

ביום טוב

ולא בשבת.

אומר לך האדם הזה, אני מחמיר, למרות שהרשב״ם והרן והרמה התירו,

הוא מחמיר, הוא נזהר, הוא לא עושה את החיתוך של הסלאט דק דק, אלא חותך את זה חתיכות גסות.

זה לגבי שבת, שייך להחמיר.

כאן מלאכת טוחן ביום טוב זה אוכל נפש,

ולכן גם אם הוא עושה את זה דק דק,

מותר הדבר בלכתחילה, זה לא דרך מלאכה,

אוכל נפש, מותר הדבר בלכתחילה.

תחילה כמו אותו דבר שבעניין אופציה מותר בכלל.

איך?

פומפיה להרסיק את הקווילה. כן, אמרנו שכן.

האשכנזים מחמירים בזה עושים את זה בשינוי, אבל לנו, לדידן,

הפומפיה תהיה מותרת גם אם זה לא בשינוי.

כל מה שאיתרנו במלאכת בורר דווקא ביעד.

אם זה בקלי,

על ידי נפם וקברה,

כמו שאמרנו,

אין היתר, כלים שמיוחדים,

שעושים בהם כמויות גדולות כמו נפם וקברה, בזה לא התירו חכמינו, בזה הדבר אסור.

רק כזה של 20 חצי גדולות עבדיות ועושים על זה, רק, בשבת אסור.

בשבת אסור להשתמש בזה, זה דומה לפומפיה שאסור, אבל ביום טוב יהיה מותר להשתמש באותו המכשיר. רק תיזהר על היד, זה חד מאוד.

אני מסתכל עם האורבים ומעבירים את האצבע?

זה אסור בשבת?

אדם שרוצה לקלף במקלף, כמו שמותר לקלף בסכין, מותר גם בשבת לקלף במקלף הזה,

אם אתה אוכל מיד ואין בזה שום חשש, קל וחומר ליום טוב.

זה יותר. יש פשוט פלסטיק שעומדים עליו בסכינים ובזווים מסוימות? זה מה ששאל שלמה, ועניתי לו, בשבת אסור, ביום טוב מותר.

איך?

מסננת לתה.

ביום טוב יהיה מותר, אין לך שום בעיה.

גם המחמירים בשבת יודו שביום טוב יהיה מותר.

כן, לגבי יום טוב, כן.

גם כן יהיה מותר.

נכון.

אז להימנע הבעיה, יוצאים אחריהם, הם כברו הקמח ומנדים אותו כמה פעמים.

למה לזמור על זה כאילו לנפות אותו בערב יום טוב ולנפות אותו ביום טוב? לא, לא. אין אבא אמא. יש לנו שתי בעיות עם הקמח הזה,

ולכן אין לנו יותר לנפות אותו ביום טוב, אלא חייבים לנפות אותו בערב יום טוב.

הבעיה הראשונה, מה שכתבו, הבית חדש והפרה חדש,

שהקמח בניפוי הראשון היה בנפה גסה.

והנה בניפוי השני, הניפוי הזה הוא בנפת משי.

אתה רואה שנשאר מעט מהקמח הגס 10 או 20 גרם מתוך הקילו נשאר למעלה

לכן הם מחשיבים את זה כניפוי ראשון

בניפוי ראשון הגמרא והשולחן הארוך למעלה בסימן תקו סעיף ב אסור לנו דבר כזה אפילו בשינוי

והיום אצלנו גם אם מנפים את הקמח הזה שם בתחנת הקמח

הם מנפים את זה בנפה גסה

העובדה שבבית כשאתה מנפה בנפת משי נשאר לך תמיד לעולם

10 או 20 גרם ולכן זה נקרא ניפוי ראשון שגם בשינוי אסור את דברי הבית החדש והפרי החדש העתיקו להלכה

העלייה הרבה מאמר מרדכי הם השדברו על כף החיים ועוד וככה הלכה למעשה.

זאת ועוד מאותו היום שניפוי שם בתחנת הקמח עד שאתה בא להשתמש בקמח

עברו ימים רבים

אצל הקמעונאי סיטונאי או אצלך בבית

ויכול להיות שבינתיים זה התליע אז אם זה התליע בינתיים אז זה ודאי נחשב לניפוי ראשון

ואין הווה מנה להתיר.

לכן כל אישה שרוצה לאפות ביום טוב רוצה או לאפות עוגת גבינה או להכין חלות לכבוד שבת

כל זה מחייב אותה שתכין את הקמח ביום חמישי,

תנפה את הקמח ביום חמישי,

תכניס אותו לתוך המקרר כדי שלא יתליע בינתיים ורק בזה יהיה לה דרך של היתר כדי לאפות ביום טוב באותו קמח.

אנחנו מדברים שנים רבות בשביל הטעם, כבר שרתי קילו פעם,

שום דבר.

מה זה שום דבר? לא נשאר לך על הנפה 10 או 20 גרם? לא נשאר לך מעט קמח?

לא, הכול לא עולה של מעט. טוב, אינני יודע ממי אתה קונה את הקמח.

אני יודע מה אנחנו עושים.

אצל כל האנשים,

כל החברים שכאן קונים,

אצל כולם על הנפת משי נשאר 10 או 20 גרם.

ולכן,

אם לך יש קמח מיוחד, דבר מיוחד במינו,

אין בו חשש תולעים, ושם אין קמח גס,

אם יהיה לך קמח כזה, אני לא מתנגד, אם.

אני מדבר על הקמח של כל העולם חוץ ממך.

הקמח של כל העולם אסור בניפוי ביום החג.

למה? בגלל החששות שאמרנו,

ולכן אין מקום להתיר לאישה לעשות כן. בשעת הדחק, אם יש להם איזה גויה,

יש איזה פיניפינית שם,

אז יהיה מותר לומר לגוי או לגויה לעשות כן,

כי הניפוי הוא דרבנן, אמירה לגוי יורד עוד דרכה, שבודי שבודי במקום מצווה,

נהיה צד להתיר בשעת הדחק,

אבל על ידי יהודי או יהודייה אין מקום להתיר בכל זהו.

שמה, תולעים, מצד אחד תולעים, זה מה שהוא מתכוון מאוד לדברים האלה,

תולעים אין, ומצד מה שנשאר לי למעלה, מה הפרש תשבור לי אם תכניס... מי אמר לך שאין תולעים? יש לך רוח הקודש? לא, ראינו. על פי מה אתה קובע?

רואים, מה העניין? רואים, יש עונות...

יש עונות בשנה שאין ויש עונות שיש תולעים בפרט בתקופה הזו הימים שהם חמים אתם מדברים בביטחון העצמי ככה מותרים לכם אין תולעים הכל מותר איך אתם יש לכם אומץ כזה אנחנו יודעים לימדו אותנו כשהיינו ילדים לימדו אותנו להיזהר בדברים האלה בתקופה כזו שזה יכול להתליע בוודאי שצריך לחשוש

אז ספר לך מעשה שהיה יהודי ירא שמיים משגיח במאפייה ניפה את הקמח

אחרי שגמר לנפות קיבל טלפון הודעה דחופה מאשתו קיבלה צירי לידה

אז הוא כיסה את הקמח ורץ מיד לקח אותה לבית חולים

וברוך השם בסיבן טוב ילדה הכל היה בסדר

אחרי ארבע שעות הכל נגמר אמר לה מזל טוב אני חוזר למאפייה

הגיע לשם ורואה עדיין הקמח מכוסה

הוא הסתפק, אני בעצמי ניפיתי את זה, אף אחד לא נגע

יש תולעים, אין תולעים, אמר בוא נבדוק

ניפה עוד פעם

ובפעם השנייה היו תולעים על הנפה

מקום חם המאפייה, אתה רואה זה התליע בארבע שעות

אז איך אתה רוצה מיום שיצא מתחנת הקמח

איך אתה רוצה כל כך הרבה ימים, אתה בטוח במאה אחוז אין תולעים

מאיפה קיבלתם ביטחון עצמי כזה, אני לא יודע

אנחנו יודעים אשרי אדם מפחד תמיד, אנחנו זהירים מאוד,

כל תולעת ותולעת חייו חמישה מלכיות ואתם ככה רוצים לתת היתר בצורה גורפת?

נו,

אם אתה רוצה להיות משגיח אצל הרבנות אולי שם השיטה עובדת כמו שאתה מדבר

אבל אנחנו מדברים אצל יהודים מירי שמיים, בני תורה, שרוצים לאכול אוכל טוב בלי תולעים לא רוצים לא דיזנטריה, לא דברים אחרים אז ממלח חייבים לנפות חייבים,

יש לך את שתי החששות שאמרנו ולכן אין על מה לדבר,

אין הווה אמנה לבוא ולהתיר בדבר. אני עובר לסעיף ה'.

הגמרא בשבת קלד אומרת שאסור לעשות גבינה ביום טוב.

זאת אומרת, אדם שלוקח חלב

והופך מהחלב לגבינה ביום שבת, כתוב בגמרא בשבת צדיקי,

שעובר על איסור בורר.

החלק השומני של החלב

נעשה גבינה והנסיובד, החלבה, כל מה שנשאר מסביב זה הפסולת, ולכן יש בזה איסור דאורייתא של בורר.

ההמשך של הסוגיה,

אדם שלוקח מאותה הגבינה הרזה,

מניח אותה בתוך השטנץ,

רוצה שיהיה לגבינה הזאת צורת

עיגול או משולש, משושה, מרובע.

ההמשך, מה שהוא עושה, מקבץ חלק אל חלק,

חייב מדאורייתא משום בונה.

הדברים שנאמרו לגבי שבת והגמרא בשבת קלד מדגישה שגם ביום טוב אסור לקחת את החלב ולעשות מזה גבינה

ולמה תגיד זה אוכל נפש?

הסבירו לנו הראשונים גבינה ישנה יותר טעימה

זה לא דומה לבישול

כשאתה מבשל בשר או דבר אחר מה שהוא טרי מהיום זה משובח זה טעים

לפני יומיים אם אתה מבשל זה פחות טעים

אבל כאן אדרבא הגבינה הישנה היא יותר טובה יותר טעימה ולכן כאן לא התירו חכמינו כך שיש איסור דה רבנן להפוך מהחלב לגבינה ולא חשוב איך הוא עושה את זה עושה את זה על ידי מיץ לימון שסוחט על החלב או ששם כדורי קלציום לא חשוב איך ומה

בכל מקרה יש כאן בוודאי איסור גמור לעשות כדבר הזה ביום טוב

או לקחת את הגבינה הרזה ולהקשות אותה לעשות ממנה את היציקה שאמרנו גם זה אסור אין היתר לעשות כדבר הזה ביום טוב נחלקו האחרונים לגבי לבן

אם מותר להפוך את החלב ללבן איך עושים לבן ביתי אתה לוקח קו שמנת

בוחש אותו בתוך כוס חלב

תניח אותו במטבח מקום חם בתוך תריסר שעות זה

יהפך החלב להיות לבן האם מותר או לא הטענה של המקלים בדבר

כשאתה הופך את החלב לגבינה יש לכאן מלאכת בורר

החלק השומני נעשה גבינה והשאר מים פה לא פה כל החלב כולו הופך להיות לבן

או הגלידה אותו דבר אלא שהם דנים בדברי הגמרא בשבת ל״ב יש לנו גם בבבלי גם בתלמוד

ירושלמי שאלה אם בניין נשעה הווה בניין או לא״, האריכו בזה גדולי אחרונים,

אור שמח ועוד.

והמסקנה,

דעת רוב הפוסקים להתיר לעשות את הלבן אפילו בשבת, קל וחומר לגבי יום תום ולכן אין איסור. אם הוא רוצה בליל החג לעשות את הדבר הזה כדי שלמחרת יהיה לו לבן מוכן

בזה יש מקום להתיר, כך הוא הדין לקחת מים להניח במקפיא כדי שיהיה לו קרח או להכין את הגלידה

גם בזה בניין נשעה לא הווה בניין בחיי גוונה כיוון שזה נמס מאליו.

זה לא כמו גבינה,

בגבינה זה נשאר כאן, אתה מוציא אותו מהמקרר זה נמס מאליו ולכן כאן הוא פחות חמור ולכן מי שירצה להכין את הגלידה מעיקר הדין יש לו על מי לסמוך,

יש היתר בדבר כמובן בתנאי שאבקת הגלידה הזו

יהיה עליה הכשר בדץ אם אין הכשר בדץ אתם

יודעים יש בגלידות שאין עליהן הכשר יש שם תערובת של ג'לטין

הם לא אומרים את שם המפורש מה זה. אומרים לך ג'לטין,

אנשים לא מבינים מה זה.

ג'לטין עשוי מהעור והעצמות של החזיר.

אז מי שרוצה, ישפר את החזירים, שיאכל אותה.

אבל מי זה הקטירי הזה?

בסדר, גם שם, גם זה בניין ישעה.

כן, גם זה, מעיקר הדין, אין איסור. מי שירצה להקל, יש לו על מי לסמוך.

גם להפוך מהחלב,

לעשות מזה חמאה,

גם כן נסעו מדי רבנן ביום טוב,

גם זה דומה לעשיית הגבינה שנאסרה מדי רבנן גם ביום טוב. בשבת, זו בעיה בדאורייתא, אצלנו כאן,

כיוון שזה אוכל נפש מהתורה מותר, אבל מדי רבנן,

חכמינו החמירו בדבר.

אדם שיש לו ירקות,

וחלק מהירקות שהיו הרבה זמן במקרר,

חלק מהם כמושים.

יש להם את המספריים המיוחדות שגוזזים הדבר הסובר.

מי שיראה את הירקות האלה יגיד שהיום כתבת אותם מהגינה בצורה הזו, ולכן לא יעשה את זה באותם מספריים המיוחדות,

אלא יעשה את זה אך ורק על ידי סכין.

אדם שרוצה למלוח,

יפזר מלח על הסלט.

לגבי שבת יש מחלוקת.

כאן אין את הבעיה הזו, מותר לכתחילה.

או אדם שרוצה לקחת צנון,

פורס את הצנון, מפזר עליו מלח.

בשבת יש לנו בעיה, שם הדבר אסור. וכאן לגבי יום טוב הדבר מותר בלכתחילה,

כיוון שכל כובש כבשים נראה כאילו בא לבשל, ומלאכת הבישול ביום טוב הרי היא מותרת.

ולכן מרן כותב, ננו מתקנים את הקונדס והעקביות והרמה מסיים בהיתר המליחה שמותר למלוח לפזר את המלח, ואין בדבר הזה שום חשש.

מלאכת הוצאה בשבת אסורה מדאורייתא, כמו שכתוב בחומש,

פרשת בשלח.

שבו ישלחתיו, אל יצא איש ממקומו, אל יצא, אל יוציא,

או מהפסוק השני, ויקלע עם אבי.

ולכן אסור להוציא מאכלים מרשות האחד לרשות הרבים.

אדם מניח בכיס סוכריה או פיסוחים, או דבר אחר, במקום שאין ערוב,

כשהוא מעביר את זה מרשות לרשות, הניבדיקו לעלמא,

הרי הוא כמחלל שבת.

אבל לגבי יום טוב,

התורה התירה לנו אוכל נפש,

ולכן

אם יש לו בכיס סוכריות, פיצוחים וכיוצא בזה,

הוא רוצה לטיין ברשות הרבים,

כל זה מותר מלכתחילה,

אין כאן שום איסור, הדבר מותר לגמרי.

אבל המגבלה היחידה שלא ייעשה כדרך שהוא עושה בחול,

אסור לו להביא את זה בעגלת שוק.

כגון, האדם הזה רוצה להביא בליל חג השבועות,

רוצה להביא לבית הכנסת משקאות, עוגות או דברים אחרים.

וקשה לו להרים את הכל ביד,

הכל בעגלת שוק. כאן יש איסור דה רבנן של כעובדין דחול, מי שרואה אותך עם העגלה יגיד האדם הזה עכשיו הגיע משאר שכם

ולכן אין היתר בדבר. או יש אנשים שאוהבים לאכול קוגל לכבוד שבת, מביאים לבית הכנסת אותו דבר כשיש שבת חתן או ברית מילה

בפרט אצל אחינו האשכנזים איך אפשר לעשות ברית מילה בלי קוגל בשבת?

כולם עושים את זה למהדרין, ואם יש ציבור גדול צריך להביא סיר גדול של קוגל.

מהמגדניה, מהמאפייה עד בית הכנסת, קשה להרים את הסיר.

הסיר הזה גדול, ענק.

אז יש להם את המריצה של הסבנים.

הוא מביא את זה באותה המריצה, באותה העגלה.

גם זה עובדין דחול וגם את זה אסור על ידי יהודי.

אלא אם כן הוא יביא את זה על ידי העגלה של תינוק. העגלה של תינוק זה שינוי כזה,

לא רגילים ללכת עם העגלה הזו,

אף אחד לא יגיד עליך כלום.

אבל במריצה אסור. אותו דבר גם לגבי הדוגמה הראשונה, עגלת שוק. בשניהם יש את האיסור, הן לגבי שבת והן לגבי יום טוב.

עגלה שמשתמשים בה גם לילדים וגם לקניות. אנחנו מסתכלים באופן כללי, לא מה הוא עושה.

נכון שהוא דרכו להביא מהשוק בעגלה הזו,

אבל רוב בני האדם לא משתמשים היום בטיולון הזה, בעגלה הזו, בשביל להביא מהשוק.

ולכן אין כאן את הגזרה.

הן עדיין לנו לאזור את המריצה או עגלת שוק,

אבל לא עגלת תינוק. בזה, מעיקר הדין, הדבר נשאר בהיתרו,

התורה לא אסרה בזה.

אם זה עגלה שמשתמשים בה לקניות, יהיה אסור.

נניח העגלות של הסופרים,

העגלה של הסופר ממלאים אותה סחורה וכו'. לפעמים בעל הסופר נתן לו עגלה אחת מתנה.

אז הוא רוצה להביא בעגלה הזו להביא לבית הכנסת, אין לך נאמר. גם בזה יש את הבעיה של איסור דה רבנן של עובדין דה חול.

אפילו במקום שיש עירוב יהיה אסור להביא דבר כזה ביום שבת,

כך הוא הדין גם לגבי יום טוב.

חכמינו גזרו איסור מוליד ריח בבגדים,

ולכן כשיש שבת חתן וכיוצא בזה,

לפעמים בעל השמחה לוקח קנקן מלא בושם ומחלק לאנשים.

אין בעיה להניח את זה ביד,

כי הריח שביד זה עם העבירה ל.

אבל צריך להיזהר לא לטפטף על הבגדים, על הממחטה וכיוצא בזה,

גם לא על הטלית.

לכן אותו בעל השמחה שהולך לחלק את הבושם ישים לב לדבר כדי שלא יבוא לידי ספק,

לא יבוא לידי איסור של מוליד ריח.

במאכלים יש מחלוקת ומעיקר הדין אין...

מוליד ריח במאכלים הדבר מותר, כך משמעות מרן באורח חיים סימן ש״כ׳ שם מרן דיבר על הכרקום ולכן אין את הבעיה שם.

מחלוקת לגבי השיער.

אם האדם הזה לוקח את הבושם שיש לו,

שמן הטוב שיורד על,

מנגב את הכול בזקן או בבלורית שלו,

אם יש איסור מוליד ריח או לא.

כי הגמרא בברכות מ״ג,

מלווי הדבר מעין זה לגבי חכם שאסור לנצל כשהוא מבוסם.

יש שם שתי לשונות,

אם השיער אסור כמו הבגד, אמרלה כבגדו ואמרלה כגופו,

אם משווים את הדברים או שאיסור חשד שם הוא יותר חמור.

ולמסקנה, בלכתחילה כדאי להחמיר,

לא לנגב את הבושם הזה בשיער.

אם האדם עשה כן, יש לו על מי לסמוך.

כל זה כשהוא מתכוון לדבר.

אם הוא לא מתכוון, אין בעיה. ולכן,

אדם שלוקח שמפו,

מדלל אותו. לוקח את השמפו,

מדלל אותו, זה נהיה דליל מאוד.

ורוצה לרחוץ בזה את הידיים, את הפנים, מותר.

אפילו אם יישאר מעט ריח טוב בשיער,

אין איסור. הוא לא התכוון כאן לריח, התכוון רק,

ולכן אין בזה חשש איסור. בתנאי,

אם הוא בא לחפוף את ראשו או את הזקן,

ייזהר שלא יסחט.

אלא הוא שופך את זה על הראש.

ואחר כך, לאט-לאט,

זה יבוא ויתנגב, יתייבש.

אבל לקחת מגבת ולסחוט ולייבש את זה בצורה הזו,

בוודאי שאין הווה אמנה להתיר. כל זה אסור לגמרי מכל וכול.

איך?

מי אמרתישו?

לשים את הבוס הם על כדישו, על הנייר. על הנייר.

גם זה אסור. זה דומה גם לבד.

גם זה יכול להתקיים,

יכול לעמוד ימים רבים, וגם בזה צריך להחמיר בדבר.

אדם שרוצה להתקלח ביום שישי,

יום חג השבועות, יש לו מים חמים בדות שמש, הדבר מותר.

אבל אסור לו להשתמש לא בסבון,

מחלוקת בפוסקים, אם יש כאן ממחק,

גם לא בשמפו שיש בו איסור דה רבנן.

הגמרא הביאה דוגמה של שמן אב, שדומה לשמפו שלנו. אלא אם כן, כמו שאמרנו קודם,

ידלל את השמפו הזה.

אם זה דליל, אין בעיה, בזה אין את החשש, אין את הגזירה.

אנחנו מקדמים בברכה את דבורנו ורבנו, רבנו יעקב חיים סופר, ראש ישיבת כף החיים.

כחי דליל, דלוי,