כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו - חלק א | הרב אמנון יצחק

נציב יום: הלית בת נחמה - שהעוברים יחיו ויחזור הדופק בע"ה, לנס מעל הטבע בזכות השיעור הזה, ויזכו לשתי בריתות - אחד אמנון ואחד יצחק, אמן!! 

שכרו של מזכי הרבים "כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו, משה זכה וזיכה את הרבים זכות זיכוי הרבים תלוי בו. שנאמר (דברים לג, כא): "צִדְקַת השם עָשָׂה וּמִשְׁפָּטָיו עִם יִשְׂרָאֵל". משנה באבות. רבי יונה אומר: "כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו" כשאדם עושה זכות גדול כזה - מידת הדין נותן לשלם לו שכר טוב וגדול שלא להביא חטא על ידו ולא הרהור עבירה, שזוהי שכרו שכר מצווה - מצווה. אז יש שמירה גדולה למי שמשכה את הרבים מחטאים והרהורי עבירה. 

הגמרא ביומא פז': "כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו" מאי טעמא? שהוא לא יהי הוא בגיהינום ותלמידיו בגן עדן, שנאמר בתהילים טז', י: "כִּי לֹא תַעֲזֹב נַפְשִׁי לִשְׁאוֹל לֹא תִתֵּן חֲסִידְךָ לִרְאוֹת שָׁחַת". זאת אומרת: אם הוא זיכה את הרבים, ויבוא אחר כך לידי חטא, אז עלול להיכנס לגיהינום, והוא זיכה את הרבים, והתלמידים יהיו בגן עדן, אז איך יכול להיות שהוא יהיה בגיהינום והתלמידים שלו בגן עדן? משמים שומרים שהוא יהיה בגן עדן ולא יהיה בגיהינום. 

רש"י אומר: "אין חטא בא על ידו" הקב"ה מדחה מפניו את העבירה שלא תבוא לידו, "כִּי לֹא תַעֲזֹב נַפְשִׁי לִשְׁאוֹל" למדנו שהקב"ה מונע את החטא מלהכשילו. ושם בתוספות ישנים: "ואף על גב שאחר לימד לרבי מאיר יצא לתרבות רעה, כמו שכתוב בחגיגה טו', ואמרינן ביבמות פרק בית שמאי, דף קט': גבי תוקע עצמו בדבר הלכה, לא צריכא דאזיל וגמר לאחריני ואזלי ועבדי, מהו דתימא אית ליה אגרא לאחריני? קמ"ל שמתחילה רע הוא כגון אחר שהיה רע מתחילתו, כמו שנאמר: ספרי מינין היו נושרין מחיקו. אבל היכא שהוא טוב מתחילתו - שוב אין חטא בא על ידו". וזה באמת גם נאמר ב'מלאכת שלמה', הוא מביא את זה: שמי שהיה מתחילתו טוב - אין חטא בא על ידו. 

כל מי שאומר דברי תורה ברבים - זוכה שתשרה רוח הקודש עליו. זה בשיר השירים רבה א', "וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים" (דניאל יב, ג) אלה מלמדי תינוקות (בקהילות פז – בקפ"ז) ומוכיחי ישראל. וְהַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים לְעוֹלָם וָעֶד. האבן עזרא אומר: "המצדיקים לרבים מעלתם גדולה, על כן אמר: "כַּכּוֹכָבִים לְעוֹלָם וָעֶד" כי מעלת הכוכבים גדולה ממעלת הגלגלים, אף כי הרקיע שהוא למטה מן הגלגלים", 

ורבינו סעדיה הגאון אומר: "וְהַמַּשְׂכִּלִים בתורה יַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים - אלו מלמדי תינוקות ומוכיחי ישראל הם יהיו כַּכּוֹכָבִים". המצודת דוד אומר: הַמַּשְׂכִּלִים, החכמים שבהם יזהירו, וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים המלמדים דרך, דרך השם לרבים - הם יזהירו כַּכּוֹכָבִים לְעוֹלָם וָעֶד - חוזר גם על המשכילים שלה שהם תלמידי חכמים שבהם. בגמרא בבא בתרא ח': במתניתא תנא, "וְהַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ" זה שדן דין אמת לאמתו וגבאי צדקה. "וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים לְעוֹלָם וָעֶד" אלו מלמדי תינוקות. כגון מאן? אמר רב: "כגון רב שמואל בר שילת דרב אשכחיה לרב שמואל בר שילת דהוה קאי בגינתא 

אמר ליה: "שבקתיה להימנותך?" 

אמר ליה: "הא תליסר שנין דלא חזיא לי והשתא נמי דעתאי עלויהו" 

רבנו גרשום: "שבקתיה להימנותךאתה עזבת את האומנות שלך שהיית מלמד תינוקות? כלומר: אם היית מלמד לא הייתה מבטל את עצמך לעמוד בגינה. 

אמר לו: "דעתי עלי הוא על התינוקות לא הסחתי את דעתי מהם שלא לזרזם גם ממקום זה שאני עומד". 

ובמהרש"א: שהכוכבים גם ביום רואין ומשתמרין לעולם אבל אינן נראין" כן יהיו מלמדי התינוקות, אף משאינו נראה להן - יהיה מפקח ויראה לראות דעתו עליהם כמו שמובא כאן למעלה. זאת אומרת: גם לאחר שהוא הפסיק ללמד אותם - עדיין היה משגיח עליהם מכל מקום בשביל לתת דעתו עליהם להדריכם. אז כך הכוכבים: הכוכבים הם נמצאים גם ביום, אבל לא רואים אותם ביום, אבל הם רואים אותנו, כך המלמדי תינוקות, אפילו שלא נראה לתינוקות עצמם ולא מופיע בתלמוד - בכל אופן צריך להיות מפקח ורואה להיות דעתו עליהם. 

"אין לך חסידות בעולם כמו מזכי הרבים! "כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו" מפרש בתלמוד ביומא פז': "הקב"ה גומלו בכך שלא יהיו תלמידיו בגן עדן והוא ירש גיהינום, כמו שאמרנו: "כִּי לֹא תַעֲזֹב נַפְשִׁי לִשְׁאוֹל לֹא תִתֵּן חֲסִידְךָ לִרְאוֹת שָׁחַת". מה העניין של חסיד לראות שָׁחַת? אלא לאחר שהוא חסיד - אינך מניח לו לעשות עבירה, עד שיראה מתוכה שָׁחַת. ואין לך חסידות בעולם - כמו המזכה את הרבים. 

והחזק את הטעם: שאין ראוי לירד לגיהינום מי שזכות הרבים תלוי בו. וכן אין ראוי שירש גן עדן מי שחטא הרבים תלוי בו - הפוך. וזה שאמר: "משה זכה וזיכה את הרבים - זכות הרבים תלוי בו. ירובעם חטא והחטיא את הרבים!" - השם ירחם!!. 

בספר "פתגמים נבחרים" מובא בשם רבי אליעזר רוקח: "אין זכות כמזכה הרבים". היעב"ץ מביא: "אין חטא בא על ידו" כי הקב"ה ישמור לשונו, ישים דבריו בפיו ולא יטעו השומעים. וגם בהוראותיו שלא יורה אשר לא כדת – שמירה מן השמים. האויב האורב לאדם הוא יצר הרע. הוא פועל לשום את ליבו לאבן, שלא ירגיש את החטאים העצומים, לא יראה את חסרונו וידיו לא תעשנה תושייה, ולא יתבונן ליראת השם לבקש רפואות כי היצר מבלבלו ומטעהו. 

לזאת ישים אדם את לבו לזכות את הרבים, לעורר אותם בהתבוננות היראה והמוסר, כעיני האדם הפקוחות על אחרים לדעת ולהכיר את חסרונותיהם, וכי נצרכים המה למוסר למרבה. כן יחזיק הוא בעצמו בלימוד המוסרי, למען ישוטטו בו רבים למען יראת השם וזכות הרבים תהיה תלויה בו, וממילא לאט לאט לימוד המוסר ידריכהו בנתיב הצדק. וזהו רפואה גשמית וגם רוחנית. 

כמו שאמרו חכמים ביומא פז': "כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו" ומה מאוד תגדל המצווה לזו בעיני האדם, לשום לבו ונפשו בבני האדם ללמד המוסר להציל נפשם משאול תחתית. כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה בשבת קנא': "כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים" ואין לך רחמנות גדולה להזכיר ולעורר בני אדם ללמוד היראה, כי אז בעיניהם יראו, ואוזניהם ישמעו, ולבבם יבינו גודל המכשלה שלפניהם, וינהמו על אחריתם לשוב להשם יתברך להיות "סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב" (תהלים לד, טו) אם מעט ואם הרבה. 

והאדם המעורר לזה יהיה לו חלק נכון בכל אשר יולד מזה, והוא יתעדן בעדן נצחי אשר עין לא ראתהו, השכל האנושי נלאה להקיף ולהכיר היטב כמות ואיכות מצוות הרבים אשר תלווה לאדם מדבר הנלווה לזה מדבר כל כך כי העמל מעל להוכיח את השני, והשכר הרבה הרבה ואין ערך לשיעור. לזאת ישים האדם עינו וכוח שכלו לדבר הגדול הזה אם בעל נפש הוא" - "איגרת המוסר" לרבינו הגאון רבי ישראל סלנטר זכר צדיק לברכה. 

הזוהר הקדוש אומר: "עד הכא בעי למרדף בתר זכאה כדי למקניה ליה" זאת אומרת: עד כאן למדנו כמה צריך לרדוף אחר מי שהוא זכאי לקנות אותו. "אוף הכי ההוא זכאה בעי למרדף בתר חייבא ולמקניה באגרא שלים" גם הזכאי הזה שרודפים אחריו להידבק בו, צריך הוא בעצמו לרדוף אחרי החוטאים ולקנותם בשכר מלא! למה? "בגין דאיעבר מיניה זוהמא ואיתכפיא זוהמא" כי על ידי זה הוא מעביר את הזוהמה וכופה את הסיטרא אחרא 

"ואעביד לנפשיה" הוא גם עושה לו נפש למי שהוא חוטא, והצדיק הזה רדף אחריו להחזירו בתשובה, אז הוא גם מעביר ממנו את כל הטומאה שיש בו, גם כופה את הסיטרא אחרא, וגם עושה לו נפש חדשה. כמו שכתוב באברהם אבינו (בראשית יב, ה): "וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן". ואז נחשב עלי כאילו ברא אותו, וזהו השבח שהסתלק בו יתעלה בו הקב"ה יותר מכל שבח אחר, וההתעלות הזאת {אני כבר מתרגם לעברית} היא יותר מן הכל. 

מה הטעם? דבר ראשון: בגלל שהוא גורם לכפות את הסיטרא אחרא, תארנו את זה פעם, הסיטרא אחרא זה כמו אריה, אי אפשר להימלט משיניו, ציפורניו, והוא נוגס בכל בן אדם, ומי שמחזיר בתשובה - זה סוגר מלתעותיו, הוא כופה אותו את הסיטרא אחרא ולא נותן לו להחטיא את האנשים - הפוך, הוא גם מציל את ראשו לזה שכבר נתון בתוך ראש הארי שולף אותו משם במקום שיהיה מאכל לשחת – הוא ילך לגן עדן. 

דבר שני: הוא גורם התעלות לכבודו של הקב"ה ועל זה כתוב באהרן (מלאכי ב, ו): "וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֹ ן" ומה שכרו? "בְּרִיתִי הָיְתָה אִתּוֹ הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם" (מלאכי ב, ה) זאת אומרת: יש ברית בין מזכה הרבים לבין הקב"ה. בא וראה, ממשיך הזוהר ואומר: "כל מי שאוחז בידו של החייב - החוטא, ושב בתשובה - והוא משתדל בו שיעזוב את אורחותיו הרעים, הוא מתעלה בשלושה עילויים מה שלא מתעלה שום אדם אחר. 

אחד: בזה שהוא גורם לכפות את הסיטרא אחרא. שתיים: זה שהוא גורם להתעלות הקב"ה בכבודו, כי זה כבוד גדול, כי זה פחות חוטאים ומרגיזי אל, ומי שחוזר בתשובה זה הנאה הכי גדולה שיכולה להיות לקב"ה, כמו שאומר אור החיים הקדוש בפרשת ויקרא (ויקרא א, ב): "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן" שזה מה שמתאווה הקב"ה יותר מכל, וגם לזה שמחזיר בתשובה הוא מקיים את כל העולם כולו עליונים ותחתונים, כל העולם מתקיים בזכותו. 

ועל זה האיש נאמר: "בְּרִיתִי הָיְתָה אִתּוֹ הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם" והוא זוכה לראות בנים לבניו זאת אומרת נינים, וזוכה בזה העולם וזוכה לעולם הבא, וכל בעלי הדינים לא יכולים לדון לו, לא בזה העולם ולא בעולם הבא, והוא עולה משנים עשר שערים בעולם העליון ואין מי שמיחה בידו. בדרך כלל כשאדם מגיע לעולם האמת, יש 32 אלף פתחים להיכנס, ובכל אחד יש כלב, וכלב מפחיד מאוד, 

ואם אתה נכנס במקום שאתה לא יודע איפה להיכנס בתוך ה-32 אלף - אז יוצא הכלב הזה ומשהו פחד פחדים. {זה לא כלבים של פה כלבים קטנים כאלה} ועל זה אמר דוד המלך (תהלים כב, כא) "הַצִּילָה מֵחֶרֶב נַפְשִׁי מִיַּד כֶּלֶב יְחִידָתִי" זה הנשמה. זאת אומרת: והוא עולה בשנים עשר שערים, זה אחרי ה-32 אלף, ואף אחד לא מוחה בידו ולא עוצר אותו 

ולא יגיד לו "עמוד, בדיקה, תראה שאתה ראוי להיכנס" וכו'. 

ועל זה כתוב (תהלים קיב, ב-ד): "גִּבּוֹר בָּאָרֶץ יִהְיֶה זַרְעוֹ דּוֹר יְשָׁרִים יְבֹרָךְ הוֹן וָעֹשֶׁר בְּבֵיתוֹ וְצִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד. זָרַח בַּחֹשֶׁךְ אוֹר לַיְשָׁרִים" וכו' ואחר כך בהמשך בפרשת "תרומה" בזוהר הקדוש יש עוד קטע. מתי שיש נפילת אפיים כל יום, 

כרוז יוצא וקורא ואומר: "עליונים ותחתונים העידו עדות, מי הוא זה שעושה נפשות ומזכה לחייבים לחוטאים, זהו הכתר של המלכות על ראשו הוא שנראה למעלה עכשיו לפני המלך והשכינה, שהרי המלך והשכינה שואלים עליו, ואז מזדמנים שני מלאכים שהם נקראים - סהדין, היינו עדים, דאינון 'עיני השם' שהם נקראים שהם משוטטים בכל העולם והם קיימים אחרי הפרגוד, והם מעידים עדות זו 

ואומרים: "הרי אנחנו מעידים על פלוני בר פלוני" 

והזוהר אומר: "זכאי חלקו של האבא של המזכה הרבים, שהרי מזכירים את אביו לטוב בזכות הבן, כי מעידים "פלוני בר פלוני" זהו האיש שעושה נפשות למטה, נפשות של החייבים שהיו מהסיטרא אחרא, ואז מתייקר כבודו של הקב"ה בשמחה שלמה, ובאותה שעה מתמנה ממונה אחד שהוא גזבר על כל הדיוקנאות של הצדיקים, ורומז הקב"ה לאותו ממונה, ומביא את הדיוקן של אותו אדם, שעושה נפשות לחייבים, ומעמידים אותו לפני המלך והשכינה. 

אומר רבי שמעון בר יוחאי: "ואנה אסהדנא, אני מעיד עלי שמים וארץ, באותו שעה מוסרים לו לאותו דיוקן ולכל הצדיקים שנמצאים בעולם הזה את דיוקנם חקוק למעלה תחת ידו של אותו ממונה, אז מוסרים לאותו דיוקן שבעים מפתחות של כל הגנזים של הקב"ה, והקב"ה מברך לאותו דיוקן לכל הברכות שברך לאברהם אבינו שעשה נפשות לחוטאים. כל הברכות שהקב"ה ברך את אברהם עד "וֶהְיֵה בְּרָכָה" (בראשית יב, ב). 

וקוב"ה רומז לארבע מחנות עליונים, ונוטלין לאותו דיוקן והולכים עמו, מלווים אותו, והוא עולה לשבעים עולמות גנוזים שלא זוכה בהם שום אדם אחר, אלה רק גנוזים שעושים נפשות לחייבים, ואם היו יודעים בני אדם כמה תועלת וזכות גורמים לצדיקים וזוכים בזכותם, בשעה שהן זוכים בעצמם - היו הולכים אחריהם ורודפים אחריהם כמי שרודף אחרי חיים!". 

הזוהר ממשיך ועושה השוואה בין מי שמפרנס עניים לבין מי שמחזיר בתשובה. מסכן הזוכה לבני נשא, העני הוא מזכה לבני אדם בכמה טובות, בכמה גנזים עליונים, אבל לא כמי שמזכה את החייבים, מה בין זה לזה? מי שמשתדל אחרי העניים - הוא משלים להם חיים וגורם להם להתקיים, ולזה הוא בכמה טובות לעולם ההוא. אבל, מי שמשתדל אחרי החייבים - הוא מושלם יותר, הוא גורם לסיטרא אחרא של אלוהים אחרים שתהיה נכפית ולא שולטת, הוא מבטל פשוט את הסיטרא אחרא, והוא מעביר אותם מהשלטון שלה, 

הוא גורם שהקב"ה יתעלה בכבודו כל כיסא כבודו, והוא עושה לאותו חוטא - נפש אחרת. זאת אומרת: הוא מוריד לו נפש אחרת, לכן הוא "כמי שעשאו כמי שילדו כמי שיצרו וכו' וזכאי יחלקו". עד כאן הזוהר בתרומה דף קכח' – קכט'. "ומה אני מקיים ב"וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ"? (דברים ד, ט) ללמדך שכל המלמד לבנו תורה - מעלה עליו הכתוב כאילו לימדו לו ולבנו ולבן בנו עד סוף כל הדורות. 

"אמר רבי יהושע בין לוי "כל המלמד את בן בנו תורה - מעלה עליו הכתוב כאילו קיבלה מהר סיני". שנאמר "וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ" מה כתוב מיד סמוך לו? "יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי השם אֱלֹקֶיךָ בְּחֹרֵב" קידושין ל'. בתנא דבי אליהו רבה כתוב: "ומפני מה זכה יעב"ץ לחיים שלא בצער ושלא ביצר הרע בעולם הזה? ממה שהקב"ה ליתן לצדיקים לעתיד לבוא, מפני שהיה מחזר בכל מקומות ישראל, ולימד תורה ברבים לשם שמים, וכל המלמד את חברו פסוק אחד או הלכה אחת או דיבור אחד כאילו נותן לפניו חיים שנאמר (דברים ל, כ): "כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ" ואומר (משלי ג, טז): "אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ" ואומר (משלי ג, יח): "עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ" 

"אמר רבי שמואל בר נחמני, אמר רבי יונתן: "כל המלמד בן חברו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו, שנאמר (במדבר ג, א): "וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה" וכתוב מיד (פסוק ב): "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי אַהֲרֹן" אז איך אתה אומר "וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה" ומשמיע לי "שְׁמוֹת בְּנֵי אַהֲרֹן"? לומר לך אהרן ילד אבל משה לימד, לפיכך נקראו על שמו, אז זה נקרא תולדות שלו, סנהדרין יט'. 

בליקוטי עצות לרבי נחמן זכר צדיק לברכה: "זה שזכה לקרב נפשות להשם יתברך - זה טוֹב מִבָּנִים וּמִבָּנוֹת (ישעיה נו, ה), כי בנים ובנות הן מועטים ואלו הם מרובים, וכולם מקבלים חיות ממנו וכאילו ילדם. יכול להיות גם שאדם הילדים שלו לא יהיו כל כך מוצלחים, אבל אלה שהוא החזיר בתשובה הם יהיו יותר מוצלחים, אז זה יותר טוב מבנים ובנות, אז לא רק בכמות אלא גם באיכות. 

כי מי שהוא מחזיר בתשובה הוא מקבל 100% ממנו, אפילו אדם שווה בעבודתו את השם 60% כי הוא 'לתיקוני שדרתיך', הוא החזיר אותם בתשובה שיקיים הכל לשמה, זה שהוא לא עשה - זה לא חסרון אצל מי שגרם לו, כמו שאמרנו דוגמה: מי שנתן פיתה ועני והוא אכל חצי פיתה - זה לא נחשב שהוא נתן חצי פיתה זה נחשב לפיתה שלמה! זה שהוא אכל חצי זה הבעיה שלו, אבל בנתינה הוא נתן 100% לכן מגיע לו שכר על ה - 100%. אבל בילדים - לא תמיד מצליחים להגיע איתם לאן שצריך כי חוב מוטל על ההורים לחנך את בניהם ולפעמים זה תלוי בחינוך. אז לכן אומר רבי נחמן: "זה שזכה לקרב נפשות להשם יתברך - זה טוֹב מִבָּנִים וּמִבָּנוֹת!". 

"אמר ריש לקיש (סנהדרין צט'): "כל המלמד את בן חברו תורה מלמד עליו הכתוב כאילו עשאו" שנאמר: "וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן". 

"רבי אליעזר אומר: "כאילו עשאן לדברי תורה שנאמר (דברים כט, ח): "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם" 

רבה אמר: "כאילו עשאו לעצמו, ככתוב: "וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם" אל תקרא אֹתָם אלא אתם, אתם עושים את עצמכם". 

אמר רבי אבו: "כל המעשה את חברו לדבר מצווה - מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה" שנאמר (שמות יז, ה): "וּמַטְּךָ אֲשֶׁר הִכִּיתָ בּוֹ אֶת הַיְאֹר" וכי משה הכה את היאור? הלא אהרן הכהו, אלא לומר לך: כל המעשה את חברו לדבר מצווה - מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה". זאת אומרת: אם אתה אומר לאדם שקשר התפילין שלו מאחורה אצלו על העורף, הוא למעשה לא מניח תפילין – אז אתה מקבל שכר כל יום על הנחת תפילין של ראש שלו כי אתה גרמת לו לתקן, ואם אתה מתקן בידיך עוד את הרצועות - אשריך ואשרי חלקך. כי כל המעשה את חברו לדבר מצוה - מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה. 

רש"י אומר: מה זה "אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן"? התרגום אומר "דשעבידו לאורייתא בחרן" וקורא לזה עשייה כאילו עשאו לדבר מצווה. זאת אומרת: כל המצוות שעושים אלה שהוכחתם הערתם והם עשו - הכל נחשב שכר שלכם כאילו אתם עושים כל הזמן את המצוות האלה. תוספתא בהוריות פרק ב' ז': מנין שכל השונה פרק אחד לחברו מעלה עליו הכתוב "כאילו יצרו ורקמו והביאו לעולם? שנאמר (ירמיה טו, יט): "וְאִם תּוֹצִיא יָקָר מִזּוֹלֵל כְּפִי תִהְיֶה" 

מה זה "כפי תהיה"? אותו הפה שזרק נשמה באדם הראשון, כך כל המכניס ברייה אחת מתחת לכנפי השכינה - מעלין עליו כאילו יצרו ורקמו והביאו לעולם. כמו שהפה של הקב"ה זרק נשמה באדם הראשון - גם זה בפיו ששכנע את חברו הרי זה כאילו יצרו ורקמו והביאו לעולם. בפרק הפועלים דף פה': 

"אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן ואמרי לה אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: "כל המלמד את בן חבירו תורה זוכה ויושב בישיבה של מעלה" זאת אומרת: מלמד בן חברו תורה, חברו גם כן בן תורה ומלמד את בן חברו תורה, על זה זוכה ויושב בישיבה של מעלה שנאמר (ירמיה טו, יט): " אִם תָּשׁוּב וַאֲשִׁיבְךָ לְפָנַי תַּעֲמֹד" הכוונה כמו שאמרו בזוהר הקדוש בכמה מקומות שיש שני ישיבות למעלה, והם מתיבתא דרקיעא ומתיבתא דקוב"ה, 

והתורה נתלבשה במלאך מט"ט והוא משנה בשישה סדרים, וזהו "וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת" (בראשית ג, כד), ושם הוא מתיבתא דרקיעא. וזה היה אחרי מיתת משה שגרם לו חטאו בסלע, אחר מיתתו נסתיימו מעיינות החוכמה, ונתלבשה התורה בסלע של מט"ט שהוא שר צבא השם, ומשם באה המחלוקת למטה בתורה, וזה נקרא: "סלע המחלוקת". "הֵמָּה מֵי מְרִיבָה אֲשֶׁר רָבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר כ, יג) מֵי מְרִיבָה, 

והוא בא מצד שגם שם במט"ט הוא מתהפך לכאן ולכאן ואין יכולים לעמוד עליו, וזה מה שאמרו: "קא מפלגי במתיבתא דרקיעא" זאת אומרת: שיש מחלוקת גם בישיבה של מעלה ברקיע, אבל התורה הפנימית זהו 'הלכה למשה מסיני' אשר זכה להיות ארוסה דיליה, ארוסתו. והוא במתיבתא דקוב"ה למעלה, שם אין מחלוקת, "וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם" (משלי ג, יז), והוא "בְּאֵר מַיִם חַיִּים" (שיר השירים ד, טו). 

לכן המלמד את בן חברו תורה, ומעמידו על האמת ועל השלום - הוא גורם שלא תשתכח תורה מישראל, כמו המעשה שמובא ברבי חייא שם דף פה', לכן זוכה ויושב בישיבה של מעלה, דמתיבתא דקוב"ה, ועל זה נאמר למשה בסלע (במדבר כ, ח) "וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם" שלכולם היו זוכים להלכה ממשה בסיני ולא היה משתכח תורה בישראל, ולכן מי שמלמד לאחרים - זוכה לזה. זה מ'ביאורי אור התורה" מספר "מעלות התורה" להגאון התורה, רבי אברהם זכר צדיק וקדוש לברכה, לברכה מווילנה. 

בזוהר ב"לך לך" כתוב: "וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן" אלה הגרים והגיורות שתקנו את נפשם, אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים, ועל כן מעלה עליהם הכתוב כאילו עשו אותם, 

"אמר רבי אבא: "אם כן הרבה אנשים אלו היו הגרים, איך אפשר לומר שכולם הלכו עמו?" 

אמר רבי אלעזר: "כן, ומשום זה כל האנשים שהלכו עמו נקראו (תהלים מז, י) "עַם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם". והיה עובר בארץ ולא היה מתיירא, שכתוב (בראשית יב, ו): "וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ" 

אמר לו רבי אבא: "אם כתוב וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן – הייתי אומר כן, שמפאת הריבוי שלהם לא היה מתיירא לעבור בארץ אלא "וְאֶת הַנֶּפֶשׁ" כתוב, מילה "את" באה לרבות, זכותן של אלו הנפשות שהיו הולכות עמו, על כן עבר אברהם בארץ בלי פחד! כל המזכה את האחר אותה הזכות עומדת לו ואינה סרה ממנו. מאין לנו זה? כי כתוב: "ואת וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן" הזכות של אלו הנפשות היתה הולכת עם אברהם. זאת אומרת: מי שמזכה את הרבים מחזירם בתשובה - זכות כל הנפשות הולכת אתו לכל מקום שהוא הולך. 

"הנה השקיפה החכמה עליונה, על מה שהיה ראוי שימצא לתיקון המין, שיעשה ממנו קיבוץ השלמים שזכרנו למעלה". זה מביא הרמח"ל: "וראתה החוכמה העליונה שהיה עניין נאות להם מאוד שיהיה בכוח קצתם להועיל לקצתם ולהיטיב להם. פירוש: שלא יוחלט הדבר, שרק מי שייגע בכוח שלו עצמו אל השלמות יהיה מן הנמנים בקיבוץ בני העולם הבא, 

אלא גם מי שייגעוהו מעשיו, שהיתלותו באחר זכאי ממנו יוכל ליהנות בשלמות הנה ייכנס בכלל ההוא, אלא שיכנס במדרגה התחתונה שהיא במדרגת הנתלה בחברו. נמצא - שלא יידחה מן השלמות לגמרי, אלא מי שלא יהיה ראוי ליהנות בו, לא מצד עצמו ולא מצד היתלותו בזולתו, ונמצאת על ידי זה הצלה מרובה וירבו יותר הנהנים". 

זאת אומרת: החוכמה העליונה הקב"ה, חיפש למצוא דרך לתקן את כל המין, שיעשה קיבוץ של שלמים, ושכולם יזכו באחרית. אז מה ראתה בזה החוכמה העליונה? ראתה עניין נאות, שיוכלו קצת מהשלמים להועיל לקצת מן שאינן שלמים ולהיטיב להם. זאת אומרת: לא הוחלט לחלוטין שרק מי שייגע בכוחות עצמו אל השלמות יהיה בקיבוץ בני עולם הבא, 

אלא מי שייתלה באחר שהוא זכאי ממנו, וכבר יגיעו מעשיו על ידי היתלות באדם הזכאי האחר, יוכל ליהנות גם כן בשלמות ולהיכנס בכלל אלה שיזכו לעולם הבא אבל, הוא יהיה במדרגה יותר תחתונה נקראת מדרגת הנתלית בחברו. אז הוא לא יידחה מן השלמות לגמרי, ורק מי שלא זכה מצד עצמו ולא ניתלה בזולתו - אז הוא לא נאמר בו מהדבר הזה שיהיה בקיבוץ השלמים. 

אולם - הנהנים ומהנים לאחרים, ודאי שאלו יהיו היותר גדולים בקיבוץ ההוא, והם יהיו הראשים, והצריכים להיתלות בם יהיו משועבדים להם וצריכים להם. זאת אומרת: בעולם הבא: מי יהיו מעל כולם? כל אלה שזיכו את הרבים, לא הגיעו לשלמות בעצמם, אלא דאגו להשלים את האחרים. וכדי שיהיה מקום לתיקון הגדול הזה, קשרה מתחילה את האישים זה עם זה, 

וזה שנאמר "כל ישראל ערבים זה לזה". מה שזכרו חכמים זכרונם לברכה, כי הנה על ידי זה נמצאים מתקשרים קצתם בקצתם ולא נמצאים בבידוד {כמו שעושים לנו בילי הדבילי (ביל גייטס) וביבי לא חביבי (ביבי נתניהו)} והנה מידה טובה תמיד מרובה. ואם נתפסים זה על זה בחטא - כל שכן שיועילו זה על זה בזכות. 

זאת אומרת: דין ערבות זה שאם אדם חטא וחברו לא הוכיחו - הוא נתפס בעוונו של חברו כמו שכתוב (ויקרא כו, לז): "וְכָשְׁלוּ אִישׁ בְּאָחִיו" זאת אומרת: אז כמו שנתפסים זה בזה בעניין החטאים "מידה טובה מרובה פי חמש מאות!" אז ודאי שמועילים זה לזה גם בזכות. 

"אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: "כל המוכיח את חברו לשם שמים - זוכה לחלקו של הקב"ה" שנאמר (משלי כח, כג): "מוֹכִיחַ אָדָם אַחֲרַי חֵן יִמְצָא" ולא עוד אלא מושכים עליו חוט של חסד שנאמר: "חֵן יִמְצָא מִמַּחֲלִיק לָשׁוֹן" מאנשי ה'תותים'... רש"י אומר: "זוכה לחלקו של מקום" מה זה זוכה לחלקו של מקום? זוכה למחיצתו, בתוך מחיצתו של הקב"ה! שנאמר: מוֹכִיחַ אָדָם הרי הוא אַחֲרַי כלומר הוא עימי. אז כל מי שמוכיח את חברו לשם שמים - הוא זוכה להיות בחלקו של הקב"ה הוא עימו במחיצתו. בהקדמה לספר "השולחן הטהור" ממורנו הקדוש רבי אהרן ראטה זכר צדיק וקדוש לברכה: "אמרו זכרונם לברכה במסכת "תמיד" מה שאמרנו קודם:

"אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן, {קודם היה יונתן} "כל המוכיח את חברו לשם שמים - זוכה לפלגו של מקום" הכוונה לחלקו של מקום. שנאמר: "מוֹכִיחַ אָדָם אַחֲרַי חֵן יִמְצָא מִמַּחֲלִיק לָשׁוֹן" ולא עוד אלא שמושכים עליו חוט של חסד שנאמר: "חֵן יִמְצָא" חן נסוך על פניו. עד כאן. 

פירש רש"י: מה זה בפלגו של מקום"? להיות בחלקו של מקום כלומר להיות במחיצתו. "אָדָם אַחֲרַי" המוכיח יהיה אַחֲרַי, כלומר עימי, ולכאורה למה הבטיח הקב"ה שיזכה דוקא לשתי המתנות הללו? אפשר לפי עניות דעתי לומר מפני שאמרו זכרונם לברכה בשבת קמט': "כל שחברו נענש על ידו אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה" והאדם שמוכיח את חברו ואין שומע לו - אז נענש על ידו חלילה, ולא עוד אלא שמקבל מבחינת הטוב מחברו כמובא בספרים הקדושים, 

ועל זה הבטיחו הקב"ה: אל תדאג מזה! שמא החבר שלך ייענש חס ושלום על ידך ולא יכניסו אותך במחיצתו של הקב"ה, אדרבא! אתה תזכה להיות בחלקו של המקום דהיינו במחיצתו. 

זאת אומרת: אם מישהו נענש בגלל מישהו השם לא רוצה אותו במחיצתו, למה גרמת ליהודי לבן שלי שייענש? אז הוא לא רוצה אותו במחיצתו. אז אם אדם יוכיח את חברו ולא ישמע לו אז ודאי ייענש כי הוכיח אותו ולא שמע אז ייענש, אז לא יכניסו את המוכיח. 

על זה מבטיח לו הקב"ה: 'בדיוק הפוך! אותך אני אכניס למחיצתי ואל תחוש למה שנאמר, כי במקרה זה אתה מוגן על ידי. שהרי האדם הזה עושה שליחותו של הקב"ה. "מוֹכִיחַ אָדָם אַחֲרַי חֵן יִמְצָא" את המוכיח את בני האדם שילכו אחריי....' 

ודבר שני: על פי רוב המוכיחין זה אנשים שתורתם אומנותם והם על פי רוב המצטרכין לבריות, ואם הוא יוכיח את העולם - לא יתנו לו מעות או לא יכבדו אותו, או יבוא לפירוד לבבות חס ושלום, על זה מוכיח לו הקב"ה מתנה שניה, שימשוך עליו חוט של חסד, אדרבא! יתרבו לו אהבים נאמנים וענק יעניקו לו כמקודם. ירמיה הנביא (טו, יט): "לָכֵן כֹּה אָמַר השם אִם תָּשׁוּב וַאֲשִׁיבְךָ לְפָנַי תַּעֲמֹד וְאִם תּוֹצִיא יָקָר מִזּוֹלֵל כְּפִי תִהְיֶה" 

רש"י אומר: "וְאִם תּוֹצִיא יָקָר מִזּוֹלֵל" אם תוציא אדם הגון מאדם רשע שתחזירנו למוטב - "כְּפִי תִהְיֶה" שאני גוזר גזרה ואתה מבטלה!". הרב אליעזר פאפו זכר צדיק לברכה אומר: "אם אדם רואה שבניו חוטאים או שאר בני אדם - לא ישא להם פנים, שנאמר (דברים לג, ט): "הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיו" ככתוב (תהלים טו, ג): "וְחֶרְפָּה לֹא נָשָׂא עַל קְרֹבוֹ" וכתוב (ויקרא כ, ה): "וְשַׂמְתִּי אֲנִי אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא וּבְמִשְׁפַּחְתּוֹ" 

והתרגום אומר: "ובסעדוהי", והקב"ה מחזיק לו טובה שיצא ונלחם בעבור כבוד שמו ואינו מחניף. אז מי שנלחם בין אם זה בבית, ובין אם זה בחוץ, ולא עושה חשבון ולא מחניף אלא מוכיח את הרבים – 

אז אומר הקב"ה: 'אני מחזיק לו טובה על שיצא ונלחם בעבור כבוד שמי!'. 

בספר "שולחן הטהור" בהקדמה: "למשל, מי שיש לו אב נאמן ורחמן העוסק תמיד בטובת בניו, להחיותם ולענגם בכל מיני טובות וחסדים, כשרואה בן החביב אחד מאחיו שעשה ממעשיו מכוערים, והבן המשכיל חושב: 'הלא כמה מהצער מגיע לאבא, מזה הבן אחי המכעיס אותו! ואם היה בכוחי להשיב את אחי מדרך הרע ולהדריכו בדרך הטוב - כמה נחת רוח אגרום בזה לאבי הרחמן!'. 

וככה אם אפשר לפתות ולדבר על לב איזה נפש, מאחינו בית ישראל ולחזקם בדברי השם - גורמים בזה שמחה גדולה ונחת רוח לאבינו שבשמים". 

בבבא מציעא פה': "אמר רב יהודה אמר רב ואמרי לה אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן ואמרי לה אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: "כל המלמד את בן עם הארץ תורה - אפילו הקב"ה גוזר גזרה יבטלה בשבילו, שנאמר: "וְאִם תּוֹצִיא יָקָר מִזּוֹלֵל כְּפִי תִהְיֶה" המהרש"א מסביר שם: למה זה מצליח לבטל גזרות, למה המלמד בן חברו תורה זוכה ויושב בישיבה של מעלה אבל לא זוכה לבטל גזרות? הוא לא כמו של הקב"ה למה? 

אומר: "כי בתולדה אם האבא הוא עם הארץ אז הוא מוליד בדומה לו, אז גם הבן שלו יהיה עם הארץ, אין סיכוי שהוא יהיה מבין תורה. אם האבא סנדלר - מסתמא גם ההוא, אם יהיה עובד במשקפיים - מסתמא גם ההוא. אז זאת אומרת: בא עכשיו היהודי הזה ומחזיר אותו בתשובה "מוציא יָקָר מִזּוֹלֵל" הופך את הרשע לצדיק, אז הוא משנה את טבעו, אם הוא משנה את טבעו אז הקב"ה מודד 'מידה כנגד מידה', 

- "אתה שינית את הטבע אז גם אני אשנה את טבעי, אם אני צריך עכשיו שיהיה חרון אף בגזרה על מאן דהוא, אז אני עכשיו בזכות שאתה שינית את טבעו גם אני "מידה כנגד מידה", לכן אפילו אם גזרתי גזרה אני מבטל אותה, כמו שביטלת את טבעו של ההוא שהחזרת אותו בתשובה - אני אבטל גזרות גם מפניך "מידה כנגד מידה!". 

בספר "מעלות התורה" לרבי אברהם מווילנה: "נודע שכל הבריאה היתה כדי להחזיר הרע לטוב, כל הגזרות הרעות ומתרגשות ובאות לעולם - הכל ומשיגים של המלכים שלא נתבררו בבריאת העולם, שמתגברים מסיבת הרע וסיטרא אחרא מתגבר. והעונש הוא לטובה כמו שנאמר: "עֵת אֲשֶׁר שָׁלַט הָאָדָם בְּאָדָם לְרַע לוֹ" כך מובא בקהלת (ח, ט) הוא הברור הנעשה מרע לטוב, וכל מי שמלמד לבן עם הארץ, ומעלה אותו מבחינת בהמה לבחינת אדם, 

כמו שאמרו בפסחים מט': שעל בנותיהם נאמר {של עמי הארצות} (דברים כז, כא) "אָרוּר שֹׁכֵב עִם כָּל בְּהֵמָה" וזה מבחינת בן למה, דהיינו בהמה זה בן למה {בשביל מה צריך ילדים כאלה} אין צריך לברור על ידי פורענויות. זאת אומרת: אם אתה כבר יכול להפוך אותו ממצב של בהמה לאדם - אז כבר לא צריך לתת עליו פורענויות, ולכן הקב"ה מבטל את הגזרות, ועל זה נאמר: "וְאִם תּוֹצִיא יָקָר מִזּוֹלֵל כְּפִי תִהְיֶה" כמו שאני גוזר גזרות כך אתה מבטל אותן". 

רבינו יוסף חיים זכר צדיק לברכה אומר: "פשוט נבלתא בשוקא וטול אגרא ולא תימא 'כהנא אנא' גברא רבה אנא וזילא בי מילתא' גמרא בפסחים קיג', זאת אומרת: אדם {הפשט} תפשוט נבלות בשוק {זה מלאכה כאילו מאוסה, לקחת ולפשוט את הנבלות בשוק} אז הוא אומר "פשוט" אומרים לו חכמים: פשוט נבלה בשוק וקח שכר, 

ולא תאמר: 'אני לא עושה דברים כאלה זה בושה! מה? אני אלך ברחוב ואעשה כזה דבר?' ולא תאמר: 'אני כהן גדול אני אדם גדול וזה בושה בשבילי וזה זלזול בעצמי'. 

אומרים חכמים: שמעת? "פשוט נבלתא בשוקא וטול אגרא ואל תגיד 'אני כהן גדול אדם גדול' וכו'. טוב זה הפשט על מה שכתוב. אומר רבינו יוסף חיים: "נראה בסייעתא דשמיא שהעוון נקרא נבלה, העוון נקרא נבלה, וממנו נעשה בגד טמא לנפש, ידוע שבמצוות נעשה "חלוקא דרבנן" לעבירות נעשה בגד טמא לנפש. יש והוא אין לו חטא משלו כדי לתקנו על ידי תשובה מאהבה לעשותו טהור, אלא יש לו בגד טמא מעוון שעשו אחרים והוא לא הוכיח, שאז גם הוא ילבש בגד טמא זה. 

זאת אומרת: יש בגדי עוון שאדם לובש בעולם העליון ממעשיו הוא, ויש בגדי עוון שהוא לובש בגין שלא הוכיח אחרים ונתפס בעוונם, לא עשה בעצמו את העוון, הם עשו והוא לא הוכיח - נתפס בעוונם, נעשה לו בגד עוון מעוונם. כמו שאמרו בשבת נד': "פרתו של רבי אלעזר בן עזריה היתה יוצאו ברצועה שבין קרניה, ותנא לא שלו היתה אלא של שכינתו היתה, הואיל ולא מיחה בה - נקראת על שמו". 

אז רואים שהפרה, המעשה שהיתה מטלטלת, זה היה על שמו של רבי עזריה בן עזריה, שהשכנה והוא לא מיחה בה לכן נקראת הפרה על שמו, כאילו היא הפרה שלו עשתה את זה. נמצא שהאדם לבש בגד טמא מעוון של אחרים שלא הוכיחן. ואת זה אי אפשר לתקן הזה להפוך אותו טהור, אלא אפשר שיפשיט את הבגד הזה מעליו על ידי שיוכיח אותם. למה נעשה הבגד? מזה שהוא לא הוכיח, אתה רוצה לפשוט את הבגד? אז תוכיח. 

עכשיו ידוע שהעולם הזה נמשל לשוק ונקרא שוק, ככתוב (קהלת יב, ה): "וְסָבְבוּ בַשּׁוּק הַסֹּפְדִים" וכמו שכתב הרב "עוללות אפרים" וזה שאמר: ""פשוט נבלתא בשוקא" הכוונה בעולם הזה, תפשוט את הבגד הטמא הנעשה מאחרים מעליך על ידי שתוכיח אותם, ובזה תקבל שכר, תקבל שכר גם מן השמים, 

ולא תאמר 'וכי כהן גדול אני!', שכתוב בכהן הגדול, באהרן הכהן "וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֹאן" 

אז מה אומר: 'וכי אני כהן גדול?! איך אני אוכיח את האנשים! איך אני אעשה כזה דבר? אני לא כהן גדול אני לא אהרן הכהן! "וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֹאן" פסוק במלאכי ב'. שחייב לטהר אחרים. או שאומר: "גברא רבא אנא"! שהוא גדול הדור במחויב בכך?! מה? אני גדול הדור שאני צריך להוכיח את האנשים?! ועוד: אם אני יוכיח יזלזלו בי! למה ילעיגו ויגידו "מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ חכם וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ"?! (על פי שמות ב, יד) 

"כי כל אדם מישראל חייב להוכיח את חברו עד הכאה עד קללה ותחשב לו לצדקה. ובזה" אומר רבינו יוסף חיים: "בזה פרשתי בסייעתא דשמיא "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא" (ויקרא יט, יז) תיבת עָלָיו חלק אותה לשתיים, ותקרא בה - על יוד וו, היד יש בה יו פרקים, שאם לא תוכיח הרי אתה נושא על ידך את החטא. "וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו" הכוונה על היד שלך את החטא, ואם הוכחת – השלכת את החטא מעל ידך. 

נחזור להבין עכשיו את מאמר חכמים לפי מה שאמר רבי הבן איש חי בספרו "בניהו": "פשוט נבלתא בשוקא וטול אגרא" זאת אומרת פשוט את הבגד שנקרא נבלה בעוונות של אנשים שלא הוכחת ותיטול שכר! איך תפשוט אותו? בשוקא, זאת אומרת: תצא לחוץ ותוכיח את הרבים ואז תוכל לפשוט אותו. 

"ולא תימא גברא רבה אנא! וזילא בי מילתא!' ואל תגיד: 'מה! אני אהרן הכהן שכתוב עליו "וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֹ ן"! מה, אני גברא רבה?! מה, אני גדול הדור! שאני יכול להוכיח ומוטל עלי להוכיח!? זילא בי מילתא - מה אני ככה להגיד ברחוב, אני אגיד לאנשים תוכחות? יזלזלו בי! 'מי אתה? מי שם אותך לשר ולשופט?' 

אז אומרים חכמים: אל תעשה חשבון כזה "פשוט נבלתא בשוקא" שמעת? המקום היחידי שתוכל לפשוט את במלבוש הזה שלא תתגנה בו בעולם האמת, ולא תוכל לתקן את זה שם - אז זה עכשיו "בשוקא" צא לאוויר העולם תוכיח וגם תקבל שכר". 

עוד מדברי רבינו יוסף חיים זכר צדיק לברכה מ"אוצרות חיים" כתוב: "גדולה תשובה. שאפילו יחד שעשה תשובה מוחלין לו ולכל העולם". וזה קשה: אם אדם יחיד שב לבדו איך מוחלים לכל העולם כולו על חטאתם אם לא שבו עליהם? אני חוזר בתשובה, אך איך זה נמחל גם לאחרים והם עצמם לא שבו בתשובה, אם כן מה יועיל להם היחיד ששב? אם נאמר שגם שבו - אז מה צריך אותו, מה מועיל להם? הוא שב גם הם שבו, ואם הם לא שבו מה הוא מועיל להם? 

נראה בסייעתא דשמיא ודאי אין נמחל לאדם על חטאו אלא אם כן שב עליו, ואנשי העולם אין נמחל להם על חטא שחטאו בו אלא דוקא אם שבו עליו. אולם ימצא בבני האדם שהם מתחייבים בחטא שהם לא חטאו בו, אלא אדם אחד חטא בו והם חייבים מדין ערבות, ככתוב: "וְכָשְׁלוּ אִישׁ בְּאָחִיו" שהאחד נתפס בשביל אחיו. והנה אם זה היחיד שאמרנו חטא ועשה תשובה - מוחלים לו וגם מוחלים לכל העולם שנתחייבו מאותו החטא מדין ערבות. 

הרי ברגע שהוא חטא ולא הוכיחו אותו והם ערבים אז הם נתפסים בעוון, אז כשהוא חוטא כולם שהיו צריכים להוכיח אותו גם הם חטאו. עכשיו שהוא חזר בתשובה - אז נמחק העוון שלו, אז הוא נמחק גם אצלם כי כשהוא שב בתשובה אז גם אצלהם נמחק העניין על מה שהם לא מיחו בו אף על פי שלא עשו תשובה על חיוב זה שהתחייבו בו משום שלא מיחו, כיוון שנעקר מן היחיד בעל החטא ממש - נעקר גם מאנשי העולם שנתחייבו בחטא זה מחמת שלא מיחו. 

כיוון שעשה תשובה מעליא שמהפך עוונות לזכויות, נמצא חטא אין כאן, ואז גם העולם פטורים מזה, כיוון דליכא רושם חטא אלא רק מצוה היא ביד הבעלים. ככה אומר ב"בניהו בן יהוידע" להסביר מה זה כשאדם עושה תשובה – מוחלים לו ולכל העולם! כולם ימשיכו להיות רשעים ומוחלים לו בגלל שאחד חזר בתשובה? לא, אלא מוחלים לו על העוון שחזר בתשובה וגם להם על אותו עוון שהם לא מיחו בו ונתפסו בעוון. כיוון שהוא עקר אותו נעקר גם מהם. ככה הוא אומר. 

אבל צריך לבדוק על העבירה של "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ" בלי העוון. יש עבירה של הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ שלא הוכיח, ויש את העוון עצמו שהוא נתפס בו, העוון נמחק לפי הבן איש חי, אבל מה עם ה"הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ"? זה יצטרך האדם עצמו שלא הוכיח – לעשות תשובה. אז זה כבר הפירוש הקודם שלא יועיל שאומר "פשוט נבלתא בשוקא" צריכים להוכיח את האחרים. בסנהדרין צב' נאמר: "ואם לימדו מה שכרו? 

"אמר רבה אמר רב ששת: "זוכה לברכות כיוסף שנאמר (משלי יא, כו): "וּבְרָכָה לְרֹאשׁ מַשְׁבִּיר" ואין מַשְׁבִּיר אלא יוסף, שנאמר (בראשית מב, ו): "וְיוֹסֵף הוּא הַשַּׁלִּיט עַל הָאָרֶץ הוּא הַמַּשְׁבִּיר לְכָל עַם הָאָרֶץ". זאת אומרת: המלמד זוכה לברכות כיוסף. 

בספר 'מעלות התורה' מפרש: "ואם לימדו זוכה לברכות כיוסף", אומר: "שהדברים קל וחומר, אם יוסף שהקב"ה שלח אותו למחייה בקרב הארץ בשנות הרעב, ככתוב (בראשית מה, ה) "כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם" והוא זכה לברכות כמו שנאמר (בראשית מט, כד): "מִידֵי אֲבִיר יַעֲקֹב מִשָּׁם רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל" אם כן קל וחומר - מי שלמלמד לאחרים תורה, וגורם להם חיי עולם ומפרנס, ומחייה נפשות על ידי תורתו שמלמד להם - ודאי שהוא ראוי לברכות אלו כיוסף. סנהדרין צב': 

"אמר רב ששת: "כל המלמד תורה בעולם הזה זוכה ומלמדה לעולם הבא, שנאמר (משלי יא, כה): "וּמַרְוֶה גַּם הוּא יוֹרֶא". רש"י אומר: "וּמַרְוֶה" מי שמרווה את תלמידו בדבר הלכה גם הוא יורה לעולם הבא!". 

"אמר רבי אלעזר: "כל פרנס שמנהיג את הציבור בנחת זוכה ומנהיגם לעולם הבא שנאמר: "כִּי מְרַחֲמָם יְנַהֲגֵם וְעַל מַבּוּעֵי מַיִם יְנַהֲלֵם" פסוק בישעיה מט, י. רש"י אומר: "כִּי מְרַחֲמָם בעולם הזה יְנַהֲגֵם לעולם הבא" אז מי שמלמד תורה בעולם הזה ינהג את תלמידיו לעולם הבא. 

המהרש"א אומר: "אם לימדו מה שכרו? זוכה לברכות כיוסף, לפי שהתורה היא מזון הנשמה כמו הלחם לגוף, או כמו שזכה יוסף לברכות, שכלכל את אחיו ועמי הארץ בלחם, כן יזכה התלמיד חכם והמכלכל אחרים בלחם התורה ומלמד להם. ומסיים: "כל המלמד תורה בעולם הזה - היא הברכה לראש יוסף שנאמר (בראשית מט, כו): "בִּרְכֹת אָבִיךָ גָּבְרוּ" שהיא הנחלה בלי מיצרים שבעולם הבא, ככתוב (ישעיה נח, יד): "וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ" ועל זה נאמר: "וּמַרְוֶה גַּם הוּא יוֹרֶא" כמו שכתוב ביוסף שגם הוא כלכל אותם בעולם הזה וזכה לברכת אביו בעולם הבא!". 

עד כאן, המשך יבוא. 

"רבי חנניא בן עקשיא אומר: "רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות, שנאמר: "השם חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר".