גדולה תורה יותר מן הכהונה ומן המלכות, שהמלכות נקנית ב-30- מעלות

והכהונה ב- 24 מעלות והתורה נקנית ב- 48 דברים

ואלו הן: בתלמוד, בשמיעת האוזן, בעריכת שפתיים, בבינת הלב, באימה, ביראה, בענווה, בשמחה, בטהרה, בשימוש חכמים, בדקדוק חברים, בפלפול התלמידים, בישוב, במקרא, במשנה, במיעוט סחורה, במיעוט דרך ארץ, במיעוט תענוג, במיעוט שינה, במיעוט שיחה, במיעוט שחוק, בארך אפיים,  בלב טוב, באמונת חכמים, בקבלת הייסורין, המכיר את מקומו, והשמח בחלקו, ועושה סייג לדבריו, ואינו מחזיק טובה לעצמו, אהוב, אוהב את המקום, אוהב את הבריות, אוהב את הצדקות, אוהב את המישרים, אוהב את התוכחות, מתרחק מן הכבוד, ולא מגיס ליבו בתלמודו, ואינו שמח בהוראה, נושא בעול עם חברו, ומכריעו לכף זכות, ומעמידו על האמת, ומעמידו על השלום, ומתיישב ליבו בתלמודו, שואל כעניין, ומשיב כהלכה, שומע ומוסיף, הלומד על מנת ללמד, והלומד על מנת לעשות, המחכים את ריבו, המכון את שמועתו, והאומר דבר בשם אמרו.

הלאה מטה: כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם, שנאמר: ותומר אסתר למלך בשם מרדכי.

עד כאן זה ארבעים ושמונה קניינים שבהם נקנית התורה.

ואנחנו נלמד כל יום בלי ובע"ה קניין אחר ונתעלה בימי הספירה עד לחג השבועות. ומכיוון שאי אפשר להקליט בשבת, במוצאי שבת אנחנו נגיד את הקניים לפי אותו יום.                                                                                                                        

אנחנו מתחילם בדבר הראשון שזה תלמוד: צריך להיות מודע לכול רגע אם אתה רוצה להגיע למימוש עצמי אתה מוכרח לנצל את החיים ללימוד, לא סתם ללמוד אלא להפיק לקחים, להפנים את  המסר שבלימוד עד שיהפוך לישותך, אם אדם רוצה לממש את עצמו ולהגיע למשהו שיהיה מוגדר, אז הוא מוכרח לנצל את כל החיים ללימוד, זה לא מספיק ללמוד אלא צריך להפיק את הלקחים המסר שבלימוד, ולהפנים את הלימוד עד שהופך להיות חלק מהישות שלך חלק ממך, כשרואים אותך כמו שאומרים: חתיכת תורה, האיש הזה הוא חתיכת תורה כמו שרואים את התורה מתהלכת לפנינו, "פיס אוף תויירה " כך  אומרים שם מעבר לים.

בזבוז זמן רבותיי זה התאבדות!                                                                     אדם יושב באוטובוס ולידו בחור צעיר וכול רגע הוא משליך שקל מהחלון, אתה נדהם מה הבן אדם השתגע? על רגע משליך שקל מהחלון, לא ראית אנשים שמשליכים כך רגע

שקל מהחלון, אבל אין ספק שראית אנשים שמשליכים את הזמן מהחלון, מה יותר חמור זה שמשליך שקל או זה שמשליך את הזמן? אה? מי יותר מז'נון? זה שמשליך שקל או זה שמשליך את החיים?.מה עושים שאר האנשים שבאוטובוס? משליכים את הזמן, מה אתה בעצמך עושה גם משליך את הזמן, יש הרבה אנשים שנסעו היום לטיול, בתחילה של הנסיעה אולי זה נחמד, המביט מהחלון רואה את הנוף תראה איזה גבעה פורחת, תראה הנה עוד אחת תראה איזה ציפור תראה איזה כלב, תראה איזה חמור, זה לא נראה כל כך רע בדקות הראשונות של הטיול, אבל המונה מתחיל לדפוק: בזבוז זמן, בזבוז זמן, בזבוז זמן, בזבוז זמן, בזבוז זמן, בזבוז זמן, בזבוז זמן, בזבוז זמן, בזבוז זמן, בזבוז זמן, בזבוז זמן, אני חושב שאם מישהו היה לוקח את הרעיון הזה ועושה  שהשעונים לא יעשו גלינק גלנק גלינק גלנק אלא יגידו:  בזבוז זמן, בזבוז זמן, בזבוז זמן, בזבוז זמן, בזבוז זמן, אנשים יכנסו לחרדות ויפסיקו לבזבז את הזמן.

האוטובוס מגיע לתחנה המרכזית הבחור ההוא שהיה זורק שקלים מסתכל בארנק שנותר ריק אומר לך סליחה: אפשר לקבל כמה שקלים אני רוצה עוד לזרוק? בטוח בטוח שלא תיתן אפילו אגורה אחת, אדם שלא יודע להעריך כסף הוא גם לא יחזיר אותו הוא רק משליך כסף למה שתיתן לו?

כולנו יודעים היטב שזמן שווה כסף, אם אנחנו לא יודעים מה הוא ערך הזמן אז בשביל אנחנו צריכים כל כך הרבה מאה עשרים שנה בשביל מה? אם אנחנו לא מעריכים את הזמן למה לא להסתפק בעשרות שנים בלבד? זה הכול למה צריך לסחוב את החיים כל כך ארוך אם לא מעריכים אותם בכלל,

מה יותר חשוב: חמש דקות או שקל? כמה זמן שווה חיים? זו היא ההזדמנות של חייך אסור לך לבזבז ממנה ולו אפילו רק רגע אחד, נצל את הזמן שלך, למד מהחיים, למד מהתורה, למד מהחכמים, נצל את הזמן! תלמד כל רגע, כל רגע אתה יכול ללמוד, וכמו שאמרנו: להפנים ולהשתנות עד שהלימוד יהפוך להיות ישות שלך.

המשמעות המילולית שבתלמוד, שאחד מהקניינים זה בתלמוד, זה דרך הלימוד: הפירוש זה דרך הלימוד, הדרך הראשונה שאתה צריך לקנות זה דרך הלימוד, אם אתה רוצה להגיע למימוש עצמי שאתה תהיה מישהו מוגדר, מי אתה? חשמלאי? מי אתה אינסטילטור ? מי אתה? רב תלמיד חכם גאון מה אתה? פוסק הדור מי אתה? מה אתה רוצה לממש בעצמך? אם אתה רוצה להגיע למימוש עצמי אתה מוכרח לנצל את החיים ללימוד, אבל לא סתם לימוד אלא להפיק גם לקחים ולהפנים את המסר שבלימוד עד שיהפוך להיות חלק מישותך ותתעלה מרגע לרגע.

הכול מתחיל בהחלטה אחת משמעית: תנסו לומר בקול רם כך:

"החיים הם הזדמנות חד פעמית  ", תגידו: החיים זו הזדמנות חד פעמית, עוד פעם תקשיבו מה אתם אומרים: הקהל חוזר אחר כב' הרב: החיים זו הזדמנות חד פעמית,

"אני רוצה להשתמש בשכל שה' נתן לי  ": אני רוצה להשתמש בשכל שה' נתן לי, עוד פעם: אני רוצה להשתמש בשכל שה' נתן לי, מחדש:  החיים הם הזדמנות חד פעמית, אני רוצה להשתמש בשכל שה' נתן לי,  עוד פעם: החיים הם הזדמנות חד פעמית, אני רוצה להשתמש בשכל שה' נתן לי.

"אני רוצה להתקדם מבחינה רוחנית ולהתעלות  ", אני רוצה להתקדם מבחינה רוחנית ולהתעלות,  אני רוצה להתקדם מבחינה רוחנית ולהתעלות, אני רוצה להתקדם מבחינה רוחנית ולהתעלות, החיים זו הזדמנות חד פעמית, אני רוצה להשתמש בשכל שה' נתן לי,

אני רוצה להתקדם מבחינה רוחנית ולהתעלות,

"אני לא רוצה לבזבז אפילו דקה אחת במשך היום  ", אני לא רוצה לבזבז אפילו דקה אחת במשך היום, אני לא רוצה לבזבז אפילו דקה אחת במשך היום, אני לא רוצה לבזבז אפילו דקה אחת במשך היום.   אני לא רוצה לבזבז אפילו דקה אחת במשך היום.

החיים הם הזדמנות חד פעמית, אני רוצה להשתמש בשכל שה' נתן לי, אני רוצה להתקדם מבחינה רוחנית ולהתעלות, ואני לא רוצה לבזבז אפילו דקה אחת במשך היום.

יתכן, שכשאדם אומר את ירגיש התנגדות פנימית, מה? כל הזמן לעבוד את ה' בלי לנוח רגע? איזה שעמום זה בשבילי תעזוב בא נשכח מהכול בא ניקח את העיתון ובא נראה מה קורה בעולם.

חכמים ז  "ל נתנו כלים להתנגדות זו חמש נקודות:

אחת: קביעות

שתיים: המשכיות

שלוש: עקביות

ארבע: מחזוריות

חמש: גלובליות

קביעות: זה בכול רגע, המשכיות: זה ללא הפסקות ביניים, עקביות: זה בהתאם ללוח הזמנים, מחזוריות: זה עם שינוי וחזרה, וגלובליות: היי תלמיד של חיים של התורה הקדושה.נפרט כל דבר.

קביעות: בכול רגע, הדרך להגשמת כל מטרה חייבת להיות עקבית, 24 שעות ביממה בלי לחלק את הזמן: לאקטיבי ופסיבי, בלי לחלק את הזמן: לפעיל וסביל, האם משמעות זה להיות חולה עבודה!? 24 שעות בלי הפסקה? ודאי שלא עדיין חייבים שינה, אז ננסה להבין:

שאיפה עקבית אומרת שכאשר אתה ישן כדי שתוכל לעבוד את הקב"ה טוב יותר, השינה הופכת להיות לעבודה רוחנית, כך גם בהתייחס לאכילה, בכול דבר שהאדם עושה אם זה נעשה למען המטרה הנכונה זה הופך להיות חלק מההגשמה והצמיחה הרוחנית שלך.

אדם החליט להיות איש גבס אז טוב הוא נהפך להיות ברגע איש גבס: הוא צריך לקנות פלטות גבס וצריך שיהיה מברגה מקדחה צריך דיבלים הוא צריך כל מיני מדברים ומידי פעם הוא נוסע מפה לשם להביא את החומרים, זה לא אומר שהוא הפסיק להיות איש גבס, כל הזמן הוא סביב זה, קונה מוכר עושה פועל מרכיב מפרק כל הדברים ישן וקם מחר קם לעבודה זה איש גבס מהותו הוא איש גבס, מי אתה שמלאי, מי אתה אינסטילטור מי אתה איש גבס. ז"א: כל מה שמסביב לצורך המטרה זה לא מוריד מהמטרה ומהמהות שלך.

אותו דבר גם ברוחניות: אתה צריך מנוחה ודאי זה בסדר לנוח, אדם זקוק למנוחה פיזית ולמנוחה נפשית אבל, ע"פ התורה משמעות: החלפת הילוך, זו המנוחה כאילו, כשנכנס ממצב א' למצב ב' זו נקראת החלפת הילוך זו לא עצירה, המנוחה עצמה היא חלק מהצמיחה הרוחנית, היא חלק מהלימוד גם למנוחה יש מטרה, אתה נח בכדי להמשיך בכוחות מחודשים, אבל אל תשכח ותהפוך את המנוחה למטרה, צריך שהמנוחה תהיה רק החלפת הילוך.

נו האם זה נשמע קשה? הרב שואל את הקהל: האם זה נשמע קשה? זה לא נשמע קשה אתה זוכר את הפעם הראשונה שניסיתם לרכב על אופניים? והייתם בטוחים שאתם לא תצליחו לעשות את זה? איך אשפר לשמור על שיווי משקל ועוד להתקדם עם שני גלגלים צרים כאלה? איך אפשר? אתה רק עולה אתה כבר נופל לצד השני, ואז צריך לדחוף אותך ואח"כ נו נו נו תעשה בפדל וכ"ו, ואז בן אדם מתחיל לעשות כל והוא רואה שיכול, אבל בהתחלה הוא ניסה וכמעט ויתר עד שהוא את הילד של השכנים רוכב בקלות ובשמחה ואז הוא חשב אם הוא יכול גם אני יכול, ואז מתחילים שום לנסות ולפני שהבנת איך זה קרה רכיבה על אופניים הפכה להיות טבע שני שלך, לכול מקום אתה רוכב על אופניים, לך תקנה משהו, לא האופניים לא פה, מה זה קשור לך ברגל, לא הוא התרגל כבר באופניים בלי אופניים הוא לא הולך.

כל מיומנות דורשת תרגול, כך גם בדרך הראשונה בתלמוד: צריך להיות מודע בכול רגע, וכול שאר הדרכים זה לוקח מעט זמן להגיע לשליטה בחומר כשלומדים אבל כשמצליחים אז מצליחים, ובעצם בסוף אתה יכול לרכב גם בלי ידיים וזה נהפך חלק מיישותך, אתם מכירים את אלה שמקפיצים גלגלים שוב האופניים והוא כאחד האופניים כאילו הרגליים שלו, מתקדם מסתובב עושה הכול.

גם לאדם בהתחלה קשה עם הלימוד לא מבין מילה נתקע פה נתקע שם כמו שנתקע שבמדרכה נופל נתקע ולא מבין, אבל בסוף לאט לאט הוא יודע ככה לעבור ולהבין קושיה ותירוץ קושיה ותירוץ עד שהבן אדם תופס את העניין ושוחה.

אם אתה מרגיש שזהו: אני לא מסוגל ללמוד יותר סוגיה כזאת ואני צריך הפסקה,

אל תפסיק:

תשנה תחום: תלמד לכמה זמן הלכה, תלמד תנ"ך, תלמד מוסר, משהו שידרוש ממך פחות מאמץ אבל שיהיה קשור לרוחניות,

לפעמים אפילו שינוי פשוט של מיקום, אתה יושב פה עובר לפה זה כבר יכול לשנות הכול,

אווירה: לפעמים לשתות איזה משקה, או לשאוף אוויר רענן לכמה דקות מספיקים לטעון מחדש את כל המצברים.

אל תאפשר למחשבה שלך להיכבות, תזכור: ככול שהמנוע שלך כבוי זמן רב יותר יקשה עליך להתניעו מחדש, "אם תעזבני יום יומיים אעזבך".

המשמעות היא: רגעי חיים יקרים חומקים ואובדים. תזכור את ההוא שזורק שקלים ושתבין שאתה גרוע ממנו, אתה זורק חיים הוא רק שקלים.

להרוג זמן-  אתם מכירים את המושג? כל אחד מאיתנו הפסיק לחיות בהזדמנות זו או

אחרת, היו לו הפסקות, לא ע"י התאבדות ח"ו, אלא בצורה מינורית זה נקרא התאבדות חלקית, כמו: בא נהרוג זמן, או בא נישן בזמן השיעור, באים לשיעור והולכים לישון אז בשביל מה באים לשיעור? אתה מרגיש שאתה עייף תקום, תרענן את הפנים תשתה משהו תחזור בחזרה תעמוד קצת לאט לאט יעבור, יצר הרע שולח את השרים שלו ומכבידים על הבן אדם, הנה תנוחה כזו זו הקדמה לשינה{הרב מצביע על אחד התלמידים}, אז לכן אדם צריך להיות ערני זקוף אבל הוא מחליק כמו דג, אז בעוד כמה דקות נראה אותו ישן, אז לכן משפט שמלווה בפעילות חסרת תוכן שאינה דורשת שום ערנות זה: "בא נהרוג קצת זמן", אתה בא? יילה.

התרבות המערבית הרגילה אותנו לחשוב שאושר וכאב הם שני הפכים: יש אושר ויש כאב וזה הפוך מזה כך הרגילו אותנו בתרבות המערב, אבל זו טעות,

ע"פ התורה הקדושה: כאב ואושר קשורים זה בזה,

הרב שואל: אתם יכולים להביא לי דוגמא איך כאב ואושר קשורים בזה?

עונים: לידה של אישה.

הרב: יפה מאוד, לידה של אישה, אישה סובלת במשך תשעה חודשים איזה אושר יש לה בשעה שהיא תחבוק את התינוק שנולד, במה היה כרוך האושר, בכאב שקדם לו, אבל אם היתה הולך למכולת והיתה אומר: תן לי שני ילדים והיו נותנים לך ושמים בסל ואתה הולך מה זה היה מקנה לך אושר, איזה אושר גם הייתה מחליף אותם תוך שניה  עם אחרים אבל רק בגלל שהיה הכאב לפני חן יש את האושר,

כן, לכן רואים שכאב ואושר קשורים ביחד.

ההפך מכאב זה נוחיות: מודעות תמידית אומנם מובילה אל האושר אבל לפעמים מכאיבה, ובכאב לא נוח לנו הרבה יותר נוח להימנע מכאב, הרבה יותר נוח לא להיות ערני כל הזמן, בכדי לפרוץ ולצאת מבעד לכאב הזה עליך להתמקד בשכר במטרה ובהנאה.

להישאר "למשמר" כל יום חמישי זה נראה עם כאב, אומנם יש חמין באמצע, מרענן אבל, להחזיק מעמד אני רואה את העיניים של האנשים, להחזיק מעמד זה קשה, אבל איך ההרגשה אחרי שישבת לילה שלם שישבת עירני ולמדת ואתה הולך ואתה מרגיש גיבור גיבור! כבשת את יצרך, החזקת מעמד למדת, אתה מקבל פי מאה, ולא רק פי מאה אלא אתה מקבל כנגד כל אלה שישנים כל לילה, אתה מקבל כל כך הרבה שכר שאתה דבק במטרה ורואה את הנאה שתצא לך מזה, אז זה מקל עליך את הכאב, אתה יודע בעוד כמה זמן!, איך אנחנו מרגישים כשמגיע פסח: אחרי כל ההכנות חודש חודשיים של הכנות של כל העמל של כל הניקיונות של כל הפשפוש והחיפוש והבדיקה והכול, עכשיו אן שום חשש בבית, חביבי אתה יכול לשבת ולאכול ומשפחה וקרובים ותורה ודברי תורה ואין עבודה ואין דאגה ואין לחץ פשששש. שבוע ימים של אושר אושר אושר אושר, אין לחץ אין, צורך לרוץ לשום דבר כי דאגנו לכול מראש עכשיו זה השכר עכשיו יושבים ונהנים ומאושרים ושמחים ומרגישים את החג וברחוב הכול שקט, כולם נסעו אין אף אחד אתה לבד בעיר על הכיפק, איזה חיים טובים אין רעש, לא בתי ספר ולא ווי ולא צעקות ולא הפסקות ולא צלצולים שקט שקט.

ועוד מי שמרגיש קצת רוחניות ווי ווי ווי איך הוא מרגיש איך מתלבש עליו זה עוטף אותו

איך זה משלים אותו, איזה תשוקה יש לו לקב"ה, אבל זה בגלל שזה היה כרוך בכאב, אבל אם היינו מחליטים סתם ביום שלישי בשבוע מסוים: אתה יודע מה בא, מהבוקר נעשה פסח, שום דבר מילים בעלמא לא אמרת שום דבר מה אמרת?.

שבת: אם אין את ההכנות לשבת את הטרחה לשבת את הקניות לשבת את הריצה לשבת, ואתם יודעים זה פסק זמן  ואם לא הגעת אין מה לעשות, איך נראית השבת אחרי זה? אבל זה לא דומה, באמצע השבוע לא תוכל לעשות שבת אפילו אם תכין חמין של שבת באמצע השבוע לא יהיה טעם של שבת, הכול שונה, כשזה כרוך בכאב מוקדם האושר הוא גדול ככול שאתה מתקשה גם האושר גדול, אז תתארו לכם זה פה.

וכשאתה עובר שמונים תשעים מאה עשרים שנה בעולם הזה בכאב מה זה בכאב? בלחץ בצער בעמל ביגיעה כל הזמן וכשאתה תצא אח"כ: "ינוחו על משבותם, הולך נכוחו",   יבבייי. איזה אושר יהיה לנצח, ואז להיפגש עם כל הצדיקים וכול התנאים וכול המוראים וכול הגדולים והאבות הקדושים יבביייי. איזה אושר יחביבי יחביבי, אז צריך קצת כאב בשביל שזה יהיה אושר.

כשאתה נמצא במודעות תמידית כל ניסיון הופך לשיעור בחיים, אם אתה תמיד מה אתה מחפש מה אתה רוצה מה המשימה שלך שהטלת על עצמך בחיים, כשאתה מודע לזה תמיד, אז גם אם יש לך ניסיון ואתה גם עובר עם זה ניסיון בחיים זה שיעור, שיעור מאלף, יש לך ניסיון השיעור הזה הוא מאלף, זהו, אתה מהניסיון הזה לחיים.

כל קושי הופך להיות אתגר, האם תחזיק מעמד או לא, תצליח או לא תצלחי תתגבר או לא תתגבר, זה אדגר כל קושי זה אתגר, תראו ילדים כל דבר תחרות, אני אני אני מה רוצים לרוץ מהר, מה תשב תנוח לא, אני אני אני, כי הם רואים כל קושי אתגר, למה אנחנו מפסיקים לראות בקשיים אתגרים?

אז ניסיון: זה שיעור מאלף, וקושי: זה אתגר, וכול אתגר גורם להתעלות.

הנה שברתי עוד שיא, הצלחתי בעוד משהו שלא חשבתי, הנה התגברתי על עוד משהו הנה אני בדרך לכך, אני עוד מעט הולך לסיים מסכת, וכך אדם מתעלה ומתעלה ומתעלה.

אדם שנמצא אצל רופא שיניים יכול לבזבז את הזמן ולחשוב: יו בטח יכאב לי, יו אני לא אוהב שכואב לי, וכך התחיל להתאונן לפני שהוא נכנס מקווה שלא אצטרך זריקה יו אני מקווה שזה לא טיפול שורש, והוא חושב רק על השן ועל הכאבים והכול.אבל יכול לנצל את הזמן להגיע למס' רב תובנות במקום זה, הוא יושב בחוץ וממתין בתור והוא מגיע לתובנות, הוא רואה את האנשים מסביב ואומר: ב"ה שיש לי שניים תראה לאלה אין שיניים אלה הם פלטות וזה מוציא את שיניים, לי ב"ה יש שיניים, ולחיות בלי שיניים זה חיים לא כל כך נעימים, יש כאלה בלעו את השיניים, וגם אם יש מושג שנקרא היגיינה של הפה, הרופאים מסבירים לנו לשמור על ההיגיינה של הפה, אתה לא מצחצח שיניים כראוי, צריך לצחצח מלמטה למעלה ומלמעלה למטה וגם בינתיים מוכרים לנו מברשת גם.

אם יש מושג שנקרא היגיינה של הפה, ודאי יש מושג של היגיינה רוחנית: אז גם

צריך היגיינה רוחנית, מעניין מה זה היגיינה רוחנית?

עכשיו מה יקרה: בלי כאב של מקדחה אז השן שלי תנשור, אם אני לא ייתן אפשרות לרופא שיקדח בתוך השן שישים לי איזה מסמרון שנקרא "שטיפט" אז השן תנשור, אז אולי אני יגיע לתובנה: שאם לא יהיו לי איזה קשיים מסוימים בחיים אז לא אוכל להיעזר בהם בכדי לממש את החיים, לפעמים הקשיים בחיים זה איזה "שטיפש", שמכניסים לנו בחיים לחזק את החיים, למה אם לא, החיים ינשרו, הקשיים מעמידים אותנו לפעמים על הדבר, הרב מעיר: יש בו אדם עם מעבדת שיניים אז הוא מבין מה אני מדבר,

גוף האדם הוא כל כך מורכב: השילוב של שיניים חניכיים לשון ורוק: יוצרים עיצוב אנטומי ופיזיולוגי מושלם, גילוי אלוקות במיטבם, ז"א: גוף האדם הוא כל כך מורכב, השילוב של שיניים חניכיים לשון ורוק  יוצרים עיצוב אנטומי ופיזיולוגי מושלם, זה גילוי האלוקות במיטבה,

אז בעצם זה שאתה מתבונן על השיניים שלך אתה מקבל תובנות רוחניות, במקום לחשוב על הכאבים ולחשוב כך וכך, תחשוב כמה טוב לך הכאב גרם לזכור כמה טוב שיש לך בכלל שיניים, מי שם לב בכלל שיש לו שיניים? שיש לו לשון ורוק וכ"ו רק אם יחסר לו או יכאב לו או משהו אז הוא נזכר בכלל שיש אלוקים, אז מידי פעם צריך להזכיר לו את זה, ולכן במקום שתחשוב על הכאב תחשוב למה הוא בא לך, הוא בא להזכיר לך כמה טובה יש לך!, ואתה לא יודע להעריך בכלל ובשביל מה יש חל פה? רק בשביל ללעוס ומה עם לדבר דברי תורה? לכן אדם כשהוא ממתין בתור יכול בינתיים להשיג כמה תובנות במטרה שלו כמובן להיות תלמיד חכם.

 לא משנה מה אתה עושה בכול רגע נתון העיקר: לומד או קורא מאמר זה, ותעניק לך את מלוא תשומת הלב לזה, תחליט שאתה מעוניין בכאב שבחשיבה אתם שומיעים?

אדם הוא בדרך כלל עצל הוא, אני אוהב דברים קלים זה מסובך, מה זה מסובך? יכאב לך אם תלמד ? כן, נאמר כואב לך  כשאתה מתאמץ זה כאילו מקשה עליך, אבל אתה צריך ליהנות מהכאב הזה, הכאב הזה יביא לך בסוף את התובנה האמיתית בכאב שבמודעות במשך כל היום אתה צריך להיות מעוניין בכאב שבא בעקבות החשיבה, אין שום בעיה הכאב הזה יגרום לך להיות חכם.

דבר שני: זה המשכיות, צריך ללא הפסקות ביניים.

כל פעם שצועדים לקראת מטרה צריך לעשות ללא הפסקות ביניים, תקשיבו טוב:" עדיף ללמוד שעה ברציפות מאשר שעתיים בהפסקות, לכן אני ממליץ תמיד שעתיים בתענית דיבור ללא הפסקות, כי זה שווה יותר מכמה שעות מרובות עם הפסקות, שעה בלא הפסקה עדיף משעתיים בלא הפסקות, הפסקות ביניים שוברות את הרצף של החשיבה המגבילות את התפיסה של המידע, היכולת לתפוס את המידע נשברת לרסיסים כל פעם,   הגמרא קוראת לזה: "וקרעים תלביש נומה", היא מוציאה את הכוח והעוצמה מהלמידה , איך החברה אומרים: "אני לא יכול להפסיק כרגע אני בשוונג", במה מדברים בעניינם של חומר, בא לאכול האוכל מתקרר! תכף,אני  יסיים את זה קודם, לא רוצה לקום אפילו שהוא אוהב את האוכל חם, אבל אני בשוונג אני לא רוצה להפסיק, אבל המסמר והפטיש לא יכעסו אם תעזוב אותם, לא אני בשוונג, אדם לא רוצה להפסיק את השוונג, אז למה

בלימוד אתה מוכן כל רגע? אה, אתה קם תביא לי תה, אה, אתה קם לעשן תחכי לי רגע, מה אתה קופץ כל רגע  איפה השוונג? אני בשוונג תן לי לגמור. אז לימוד רצוף הוא עדיף משבור.

אדם צריך לקבוע לו זמן שהוא חוסם לאחרים, זהו: "אדם כי ימות באוהל", באותה שעה הוא מת, כמו שמת לא עונה לאף אחד גם הוא, מת שלא עונה לאף אחד.

זמן שבו תהיה בו פנוי מטרדות אחרות: אל תתיישב ללמוד ואח"כ תקום לפתוח את החלון, אח"כ תקום לקחת מים קרים ושוב תקום לסגור את החלון, ואח"כ תקום שוב בכדי להתאוורר וזה לא נגמר, יש לך "דודיי" כל הזמן אתה קם, מי עושה לך זאת : היצר-הרע אני יודע אני שובר לו הכול, תמשיך ללמוד אין בעיה אבל, קודם כל תסגור את החלון, אבל קודם כל תביא מים וכ"ו הוא מלחיץ את האדם, לא נותן לו.

הרב: פעם נתתי מתנה לקבוצה של אנשים שלא הבינו מה אני אומר להם בהתחלה: למדנו פרשת נזיר, ולמדנו שנזיר זה מי שמחליט ששלושים יום הוא לא שותה יין ולא מסתפר, שלושים יום, אז אם אדם לא שותה יין שלושים יום פשששש. נזיר וקדוש וכהן גדול והוא דרגה של נביא והשכינה של התורה עליו ואיזה מעלות לאין שיעור, נזיר ממה?  מיין זה בכול, אם היו אומרים נזיר ממים זה לכאורה יותר קשה נזיר מיין מה הבעיה? אז לא שותים יין, אבל זה נזיר זו קדושה גדולה מאוד, ומהיום הראשון שהוא קיבל על עצמו הוא נזיר כמו אחרי שלושים יום.

אז אמרתי לאנשים שאנו מחליטים שאנו אוכלים ושותים רק כל חמש שעות, אין באמצע לא לשתות ולא לאכול ואין נשנושים, כל חמש שעות תוכל מה שאתה רוצה, בזמן שאתה אוכל תוכל ותשתה מה שאתה רוצה אבל אח"כ חמש שעות שקט, אין שום דבר בעוד חמש שעות אתה יכול לאכול, ואחרי זה עוד פעם חמש שעות שלוש פעמים ביום זה הכול, אתם יודעים איזה חופש זה נתן לאנשים? אתם מבינים איזה חופש זה? חופש, לא צריך לקום, איי פתאום אין לאן לקום יש עוד שלוש שעות עד שאני יכול, אין שתיה אין אכילה אז לאן אני ילך? אז הוא יכול לשבת ללמוד רצוף,  אז הוא יכול לשבת ללמוד רצוף, שמעתם פטנט ועשו את זה רבים וב"ה וראו דברים גדולים מזה.

ואח"כ שאמרנו " 40יום תענית"  זה בכלל החופש הגדול, מהבוקר עד הלילה אין אכילה ואין שתיה אתה בנוי מאה אחוז, פנוי, אתם כמה מטרידות אותנו נאוכל והשתיה אפילו שאנחנו לא קמים, כל הזמן עוברת לנו במחשבה סריקה: אני צמא אני לא צמא אני רעב או לא יש משהו לקחת אני יקח אני לא יקח עוברים המטבח פותחים פה פותחים שם יש משהו לאכול יש משהו טעים, כל הזמן זה מטריד את האדם זה לוקח לו את כל הזמן, אבל אם הוא יודע הוא לא יכול לא לאכול לא לשתות לא שום דבר האדם נהיה משוחרר!.

תחליטו: אני עומד ללמוד 15דקות ברציפות,זה הכול, בלי לקפוץ למעלה ולמטה, במשך 15דקות אל תעצור, אל תשנה מקום ישיבה, אל תיקח שתיה שום דבר, הוא לא פיקוח נפש. פיקוח נפש תזוז לא פיקוח נפש אל תזוז, לא עונה לא כלום לא קיים רבע שעה.  

תרגל את זה בכול מקום: בישיבה, בבית מדרש  שכונתי בנסיעה באוטובוס בהמתנה לרופא שיניים תקבע לך מטרה אני 15דקות מתמקד עכשיו בנושא יחיד, זה יכול להיות

קושיה שמטרידה אותך באיזה סוגיה, או איזה רעיון מוסרי אתה מתמקד רק באותו דבר, אתה יכול לקבוע בשעה הקרובה אני חושב רק על המשפחה, במה אני יכול לעזור להם? במה עדיין לא עזרתי להם ואני יכול לעזור, רבע שעה אבל תחשוב מה אתה יכול לעזור למשפחה, ואז בסוף אותן חמש עשרה דקות תעצור להעריך את הזמן שנצלתה היטב, זמן שאם לא היתה מקבל עליך את החמש עשרה דקות היה מתבזבז היתה זורק אותו מהחלון, ולאט צעד אחר צעד מתחילה הרבע שעה אח"כ תיקח על עצמיך חצי שעה ואחרי שתתרגל קח שעה, ואח"כ תוכל להגיע לשעתיים, ואז תגיע לארבע שעות, ואז אתה בדרך אל על.

תקשיבו מה אמר הגאון מוילנה: הגאון מוילנה היה אומר ששלוש שעות בחמישים ותשע הדקות הראשונות זה הסקת התנור,זה רק להסיק את התנור ובשעה הרביעית הסיר רותח, אל תעצור! כי ברגע שמורידים את הסיר מהאש ואפילו מס' דקות צריך להרתיח הכול מחדש.

ארבע שעות ראשונות זה רק חימום המנועים! משמה פשששש מפליג , ארבע שעות זו רק הטענה חימום הכנה זה רק הסקת התנור, אחרי זה זה מתחיל, כן  

לכן הוא אומר: אדם שלא רגיל בכלל רבע שעה, ואח"כ חצי שעה ולא להכניס בזה שום עניין שום דיבור שום קפיצה שום כלום נעילה כאילו אתה במאסר, וכך יגדיל ויגדיל ויגדיל וישלוט על עצמו בצורה כזאת, כשהוא יגיע לארבע שעות חימום הוא יראה  שמרגע זה והילך הלימוד שלו בגבהים אחרים לגמרה, ההבנה אחרת, תפיסה אחרת, הזיכרון אחר, הכול אחרת הכול אחרת,  אז זה בהמשכיות להפסקות ביניים.

עכשיו צריך עקביות בהתאם לתכנית קבועה: בשביל להצליח באמת להתחיל להיכנס לקביעות חייבים למצוא את הקצב המתאים, הגוף האנושי אוהב תבניות, אפילו המשימות המרתיעות ביותר הופכות להיות סבירות כשהם נעשות במסגרת קבועה ומוכרת, כלומר: אם עושים את אותה פעילות באותו מקום ובאותו זמן ובאותו אופן, זה נקרה: מסגרת שהופכת להיות סבירה קבועה ומוכרת.

 לכן הסיבה שבעבודת ה' ישנם פעילויות קבועות מראש בכול יום. כשמתעוררים בבוקר מה אומרים דבר ראשון? "מודה אני לפניך, " אפלו שאין לו כיפה, קודם אומר מודה אני   חי וקיים" דבר ראשון הכרת הטוב, רק פתחת את העיניים הכרת הטוב להקב"ה קודם כל, ולהכיר שאתה חי בזכותו ושהוא נתן לך עוד הזדמנות היום, ומפה תלמד גם שיש "תחיית המתים רבה אמונתך", אז ברגע שאדם קם קודם כל: תודה רבה לך הקב"ה שאני חי,רגע ההודיה הזאת היא מודיעה על ההזדמנות הנוספת שנתנה לנו היום עוד יום, עוד יום נתנו לנו וזה עוזר להתחיל ברגל ימין, פתיחה מצוינת ליום חדש.

עכשיו:  תקדיש זמן קבוע ביום למטרה שלה אתה שואף: למה אתה שואף? להיות תלמיד חכם, לבין תורה, צדיק, גאון חסיד מה אתה רוצה להיות? כל מה שאתה רוצה להיות תקדיש זמן בשביל המטרה שאתה שואף אליה, לא חייב כל24 שעות ביממה, אבל תתחייב בקול רב לעמוד בכול יום לעמוד באותו זמן קצר או ארוך שהחלטת ולשמור עליו בעקביות כל היום ויש כח עצום בדיבור כשאתה מדבר, שאתה יודע שאתה עומד להשתנות, אין ספק שחייך יהפכו להיות לשונים ואיכותיים.

ז"א: אם אדם קם בבוקר ומכריז לעצמו בקול רם: במשך כל הזמן שהוא החליט: אני חייב

להיות תלמיד חכם, לא יתכן שאני יפטר מן העולם עם הארץ, אני לא רוצה שיקראו לי בור, אני לא בור ריק אני רוצה להתמלא, יש לי שכל אני רוצה להשתמש בו, החיים זה המתנה הכי גדולה, אני חייב להיות תלמיד חכם, אני מוכרח ללמוד אני חייב להשקיע זמן, אני לא יתעסק בהבלים, וכך הוא מכניס לעצמו ומדבר עם עצמו כמו שצריך ומקבל על עצמו מחדש וכך הוא מקבל את הדברים מחדש זו המטרה שלי! אני הולך לעשות עכשיו וכ"ו וכ"ו.

אתם רואים לפעמים את האצנים באולימפיאדות והוא כך הוא מדבר לעצמו ומסתכל בשמים ואומר כמה מילים או תפילה או משהו או משאלה או שהוא מבטיח משהו, אבל הוא כאילו מבטיח לעצמו בהכרעה או בדיבור שהוא הולך להבקיע אני הולך לעשות להצליח, הוא מכניס זאת לעצמו תוך כדי דיבור עם עצמו, כך אדם ישקיע טיפה זמן, זמן ארוך כמה שהוא צריך.

אני עומד להשתנות, אני הולך להפוך את חיי לשונים ולאיכותיים , אני הולך להיות מה שאני הצבתי לעצמי, ואני אהיה! ואתה תראה שאני אהיה! וכך אדם ישכנע את עצמו,

אדם יקדיש מס' דקות בבקר בשביל באמירה הזאת,

אייי. כל משך חייו, כל משך חייו הוא יודה על אותם דקות שהפכו לו את החיים.  

דבר רביעי, מחזוריות: צריך שחנון וחזרה

עבודת ה' ולימוד התורה אינה לימוד חד מיימדי מוכרחים ללמוד אותם מכול צד וזווית, עבודת ה' זה לא באופן קבוע שזה חוזר על עצמו באותה צורה, זה רב מיימדי לא חד מיימדי, מוכרחים ללמוד אותם מכול צד ומכול זוית, צריך ללמוד את אותו נושא במשך תקופות זמן ארוכות, אותו נושא להתמחות בו להתמקצע, לא לדלג בשטחיות מנושא לנושא, צריך לבחור את בנושא שאתה אוהב ותהפוך את עצמך להיות מומחה  בנושא, תלמד את הנושא אבל אתה יודע שיש לך ביד נושא ותהפוך להיות למעמיק.

ברגע שאתה רואה הצלחה שיש לך התמחות וכולם יבואו לשאול אותך בנושא כי אתה  מומחה, אחר כך אתה לוקח נושא נוסף וכן הלאה, אחרי שאתה רואה את ההצלחה, אבל אם לומד פה שטחי ופה שטחי אין לך בסוף שום דבר ביד, שואלים אותך בזה פה: אני לא יודע נדמה שלמדנו נדמה שלמדנו לא זוכר מה היה, בזה לא זוכר מה היה אבל למדנו את זה למדנו את זה כן , כך צריך לחזור על פעם כן, מה זה? צריך להתמחות בנושא וללמוד אותו ולהיות מעמיק בו.

בכול נושא שבו תבחר תמיד תוכל ללמוד עוד, גם שתעבור לנושא לימוד אחרים, צריך להיות דרוך ללקט מידע הקשור לנושאים הקודמים. 

הרב: דיברתי פה: שדיברתי בשבעה עם הבנים של הרב יעקב יוסף זוצ"ל מנוחתו עדן והם אמרו שהוא היה מלקט, כל חידוש תורה כל מה שהוא שמע מאחרים כל מה שהוא כתב כל מה שהוא בכול חתיכת עלון וכול דבר כזה כל דבר הוא אסף והביא הביתה והיה שם את זה מאותו חומר שהוא מאותו עניין.  

נגיד שהוא למד נושא והיה מרוכז לו פה, ועכשיו הוא מצא איזשהו חידוש באותו נושא הוא צירף אותו לאותו מקום, כשהוא ילמד שוב את הנושא יהיה לו גם את הדברים החדשים, לא קרא וזה נעלם, זרק מהחלון לא! לא למד לאותו שעה ולא רוצה  לדעת אח"כ, רוצה שיישאר אצלו מונח בקופסה שזה יהיה לו מונח בכיס, תכף נראה שכך נהגו

כל גדולי החכמים.

והדבר נחוץ למה? להצלבת מידע ולהבנה עמוקה יותר באופן מהותי, כמו שכתוב בירושלמי בראש השנה בעמוד צא': דע בשם רבי נחמיה: "היתה כאניות סוחר ממרחק תביא לחמה", דברי תורה עניים במקומן ועשירים במקום אחר.

  פה בפרשה הזו נאמר קצת על העניין, שם נאמר בהרחבה, שם במדרש נאמר רק בצד אחד, במקום אחר נאמר צד אחר במקום שלישי נאמר עוד צד "שבעים פנים לתורה" וזו רק ההתחלה.

מסופר על אור החיים הקדוש: שבא אליו משהו ואמר לו שרוצה לשמוע ממנו דבר תורה אמר לו: תשאל אותי על איזה פסוק שאתה רוצה בתורה ואני אומר לך84 או 83 פירושים על זה  איזה פסוק שתגיד, אתם שומעים?: על כל פסוק שבתורה הוא ידע וכמה פרושים על המקום להגיד, לא לפתוח ספר, שמעתם דבר כזה? זהו. אז צריך שזה יהיה  מונח אצלנו בכיס.

"דברי תורה עניים במקומן ועשירים במקום אחר", אל תשכח מה שאתה לומד, כמה פעמים תובנה עמוקה תופסת אותך בבהירות מדהימה אבל למחרת היא בורחת מהראש,  

תובנות פנימיות הן חמקמקות, עליך למצוא כל דרך כל שהיא לשמור אותם, עליך למצוא דרך להטביע אותם בתוכך, להפוך אותן כחלק מעצמך, ומשמעות הדבר זה שינון שינון, חזרה על החומר הנלמד בדרך זו או אחרת לשנן, שינון.

מי שמקליט את השיעורים זה טוב מאוד אנחנו מקליטים בשבילכם אבל כשהוא חוזר על השיעור כל פעם תמיד יראה שהוא פספס כמה דברים לא שם לב לדברים פתאום מתחברים לו הדברים, ככה זה כי האדם בורח במחשבה בורח בראיה, בורח פה בורח שם ואין לו רצף מלמעלה הוא זוכר פחות או יותר אבל אחרי זה הוא לא זוכר ז"א צריך לשנן.

שינון מילולי הוא בעל עוצמה: כשהאדם מוציא את זה במלל השמעת המילים מבהירה את הרעיון ומורידה אותו למציאות, זו הסיבה שאנו חוזרים על קריאת "שמע ישראל" מס' פעמים ביום,  וזו הסיבה שאנו חוזרים על התורה שנה אחרי שנה, אבל צריך עם

בתשומת לב אחרת זה אותו דבר.

חכמי התורה היו חוזרים על לימוד בגמרא ארבעים פעם מינימום: כמו שיש בפסחים עב' עא' עמוד א' מגילה ז' עמוד ב' ברכות כח' עמוד א' כתובות כב' עא' ובתענית י' עמוד א':  לר' לקיש כי המתמיד ארבעין זמנין כנגד 40יום שנתנה התורה, ורק אח"כ היה הולך ללמוד אצל רבי יוחנן.

ורעיון עקרוני במיוחד מאה ואחת פעם צריך ללמוד  

מי שלומד 101פעמים דבר הוא לא ישכח אותו בעולם העליון גם שיבהילו אותו המלאכים  העליונים , אומרים שהאדם רועד כשהוא רואה את המלאכים העליונים, ואז

משתכחת לו התורה, אז יבואו ויזכירו לו מי שלמד 101פעם. בא מלאך מיכאל ומזכירו, זה ההבדל בין "מי שעבדו למי שלא עבדו", אינו דומה לשונה פירקו ל101 לבין השונה פרקו 100. מי ששונה פירקו 101 זה נקרא "עבדו", מי ששונה רק 100זה נקרא "לא עבדו", שמעתם?

אז 101 כמנין מיכאל, ומיכאל המלאך מזכיר לו. סמ' זה שר השכחה ס- ומ' זה 100 לכן שולט שר השכחה, ב101 כבר מיכאל משחרר אותו.  

אז אדם שלומד 101 לכן זה רמוז גם בפסוק: "ושבתם וראיתם בן צדיק לרשע בן עובד אלוקים לאשר לא עבדו", עובד אלוקים לאשר ר"ת: זה 101, עובד אלוקים לאשר ע,א', ל', זה 101. לא עבדו 100, אז 100 זה לא עבדו, עבדו זה 101. אתם רואים הכול רמוז,  "הכול דרמיזה דאורייתא".

אדם שאפילו למד משהו: צריך שישתדל לחזור עליו עוד פעם ועוד פעם, יש הרבה זמנים שאין זמן לעיין וכ"ו, כך מה שלמדת אתמול שלשום לפני שבוע תחזור גירסה מה שאמרתי לכם גירסה זה דבר אדיר, כך היו עושים כל חכמי גדולי התורה, אין דבר כזה רק עיון חייב גם גרסה, "ליגרס אינש והדר ליסבר", לגרוס לגרוס לגרוס אחרי שגרסת כמה פעמים זה מונח אצלך.

  עכשיו אתה יכול לעיין בדברים? ואם עיינת שלא תשכח אתה לא תזכור את המילים כמות שהם אז אתה תשבש, כי אם אתה רק תעיין אתה תשבש את סדר הדברים וזה לא נכון מה שאתה אומר ממלא התוצאה תהיה שונה.

אז לכן כשאדם לומד לדוגמה: פתאום אתה מבין משהו, יש לך איזה רעיון חדש, אוי, איך לא חשבתי על זה קודם ואז אתה מתחיל: "הוא תמיד נפגע כשאני אומר לו" אז תחזור על זה שוב ושוב בקול רם: כשאני אומר לו הוא תמיד נפגע, הוא תמיד נפגע כשאני אומר לו, אסור להגיד ש- כי אם אני אומר לו ש- הוא נפגע מ- ואז אתה חוזר מכול הכיוונים של אותו דבר וכך הדבר נזכר אצלך תמיד.

ותאמר את זה באופנים שונים ותחדיר את זה למוח, אחרת תמצא את עצמך חוזר על אותה שגיאה גם מחר, אוי איך לא חשבתי על קודם?!, וכשאתה מבין מה שהתחדש עכשיו אצלך בלימוד, אז תגיד:: "הוא תמיד נפגע כשאני אומר לו" אז תחזור על זה שוב הוא תמיד נפגע כשאני אומר לו, וכשאני אומר לו הוא תמיד נפגע, אסור להגיד לו שאם אני אומר לו הוא יפגע וזה ככה, ואתה חוזר כל הזמן בכמה כיוונים כך וכך וכך ואז זה נדבק אליך.

 וכדאי להשתמש בססמאות מדרבנות: "החיים זה ההזדמנות של החיים" כשאדם שומע שהחיים זה ההזדמנות של החיים אז איך אפשר לאבד את ההזדמנות של החיים  

קבלת חיים אז זו ההזדמנות של החיים אז תנצל אותם, או חבל על הזמן חבל על הזמן צריך המטריד את האדם חבל על הזמן. זה  , חבל על הזמן, חבל על הזמן, חבל על הזמן

אם אדם יראה משהו זורק עשרים שקלים הוא יגיד לו: תגיד השתגעת? הוא רואה אותו למעלה חצי שעה יושב עם סיגריה סתם מבזבז את הזמן הוא לא צריך להגיד לו: חבל על.    בא שב נו שב, חבל על הזמן.,חבל על הזמן  חבל אתה השתגעת?  

 אם אדם יראה אחד שלוקח עשרים שקל ומלפף אותם ושם טבק באמצע ואח"כ מדביק ואח"כ מדליק ומעשן יגידו זה פסיכי, וזה טיפשי שאדם לוקח כסף ושורף אותו ומעשן בו

בן אדם שמעשן את החיים מעלה אותם בעשן שורף את החיים נותן לזמן ללכת זה לא מז'נון?.      

אז כל משפט שתופש אותך ונותן לך מרץ, חזור עליו ושוב ושוב הפוך אותו למוטו שלך למוזיקת הרקע בחייך, כשאתה מרגיש שהמשפט בלה ואינו מועיל יותר תמציא חדש, מה שעובד תמשיך לעבוד איתו. 

 נקודה חמישית ואחרונה: גלובליות תהיה תלמיד של החיים

  לעתים קרובות שואלים את האדם: תגיד מה אתה עושה? אני אברך כולל או אני מלמד או אני מגיד שיעור או אני איש גבס או אני אינסטלטור או אני רצף, טעות טעות, טעות.

נניח שאתה רואה משהו שהולך לישון ואתה אומר לו: מה אצה עושה? והוא עונה לך: אני נמנמן, מזה אני נמנמן, אתה נמנמן? אז איך אתה מצליח להתפרנס מזה, מי משלם לך בשביל לישון מה זה אתה נמנמן? זה נשמע אבסורדי אבל זו בדיוק הנקודה.

  אם תחשב היטב את השעות לאורך חייך תגלה שאתה מבלה בשינה יותר ממה שאתה  עוסק בלהיות מלמד, אתה אומר שאתה מלמד? אתה נמנמן, מה אתה משקיע יותר בחיים? בשינה ממה שאתה מלמד,המהות שלך אינה נמנמן ואינה מלמד, המהות שלך היא החושב התוהה וחוקר, האדם הנושם והחי שאוהב את ה', שמתקדם וצומח תמיד ששואף לגדולה רוחנית, שתאב לדעת יותר תורה, עם זה תזדהה זה מה שאתה באמת!, אתה לא אברך ולא מילים ולא נמנמן ולא מלמד ולא אינסטלטור, אתה אדם שחושב שהתוהה וחוקר אתה הנושם אתה חי אתה אוהב את ה', שמתקדם וצומח תמיד ושואף לגדולה רוחנית, שתאב לדעת יותר תורה, זה אני.

שואלים אישה עם ילדים מי את? היא עונה אמא, אבל זה רק היבט אחד אמא זה רק דבר אחד, מה את שכחת שאת גם עוזרת בארגון חסד? שכחת שאת גם טבחית? שכחת שאת גם חושבת? שאת אוספת מידע שאת רודפת אמת?.  

לרוע מזלנו אנחנו מפתחים בעיית זהות זו בשלב מוקדם בחיינו, כששואלים ילד מה אתה רוצה להיות כשתגדל? בשאלה הזאת כבר תמונות משמעויות לפגוע באישיותו המתפתחת , הילד חושב מה לא בסדר ב- להיות עצמי? ילד פיקח היה אומר: מה תרצה להיות לכשתגדל היה צריך להגיד אני!, למה אני צריך לחכות מישהו אחר, למה אני צריך להיות כמו ההוא וההוא למה לא כמו אני, אתה בראש שלך אתה בלב שלך אתה בשכל שלך, ככה אמר רבי ישראל סלנטר לרב אמסטרדם, מה אמר לו: אמר לו אני רוצה לב כמו שלך, אני רוצה שכל כמו "שאגת אריה", אתה לא רוצה דבר של מישהו אחר? אמר לו לא, הראש שלך הלב שלך והשכל שלך, ככה צריך להיות זו השאיפה להגיע לשלמות כמותם.

ז"א: אם כבר שואלים את האדם השאלה צריכה להיות מנוסחת: מה אתה רוצה לעשות עם עצמך? עם עצמך!. זאת השאלה, עצמך זה עצמך יש לך אישיות נפרדת שבנית לעצמך. מה אתה רוצה לעשות עם עצמך?.

חכמים ז"ל אומרים באבות: עשה תורתך קבע, ומלאכתך לעראי תהפוך את לימוד תורתך הקדושה לעיסוק העיקרי שלך, ומהמקצוע שלך משני, כמו שבאר הרב עובדיה מברטנורה: העיקר שיהיה אצלך עיקר ביום ובלילה בתורה וכשתהיה יגיע מן הלימוד תעשה מלאכה, ושלא יהיה העיקר עסקך במלאכה שם תבזבז את כחותך כשתתפנה מן התורה תעסוק במלאכה בנמנמה.

לכן כתוב: במסכת יומא: "ודברת בם, עשה אותם קבע ולא עראי", ודברת בם זה העיקר, אל תדאג זה לא יפגום בהצלחה שלך שהרי כתוב במסכת ברכות לה: ראשונים שעשו תורתם קבע ומלאכתן עראי זה וזה נתקיימה בידם, אחרונים שלא עשו: זה וזה לא

נתקיימה בידם, אתם רואים שבאחרונים ובמוראים שלא עשו ולא נתקיימה בידם היו כאלו שעשו מלאכתם עיקר ותו