יח' סיוון תשע"ד - קניין מ'- מעמידו על השלום- חלק א' - מח' קנייני התורה

אתמול למדנו 'מעמידו על האמת' והיום 'מעמידו על השלום'.

ה'מדרש שמואל' אומר: אם ואולי ועומד עליו להחליק את סברתו ונלחמו איש באחים, עם כל זה לאחר הויכוח "את והב בסופה", בסופה אהבה ושלום.

לפעמים תהיה מחלוקת בין שניים שלומדים או יותר, והוא חולק עליו להעמיד את סברתו, ונחלמים איש באחים כל אחד, אבל אחר הוויכוח, ויכוח זה לשון הוכחה, את והב בסופה, בסוף תהיה אהבה ושלום.

ה'דרך חיים' אומר: ועוד יותר מזה שהוא משתדל עם חברו להביאו אל האמת, שמשתדל להעמיד אותו על השלום, כמו שראוי לתלמיד חכם להרבות שלום בעולם כמו שנאמר: "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם" ולא השלום בלבד, כל דבר טוב, כמו הדעת והאמת, ואדם כזה ראוי אל התורה כי התורה היא דבר טוב ככתוב: "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו".

כלומר: לא רק מעמידו על השלום אלא כל דבר טוב: כמו מעמידו על הדעת הנכונה, על האמת כי אדם כזה שמעמיד אנשים על כל הדברים האלה ראוי לתורה כי התורה היא טוב "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו", וכאשר הוא נוהג עם חברו במידות אלו, מורה הוא כי טוב הוא, הוא טוב עצמו בעצמו, וראוי לנחול תורה שהיא טוב כי לעולם הדומה יבוא אל הדומה, כי אם אתה טוב אתה תתחבר אל התורה שהיא טוב, הדומה מתחבר אל הדומה, ואם אתה לא טוב איך תדבק לטוב?.

ה'לחם שמים' אומר: אף על פי שאב ובנו, הרב ותלמידו, נעשים אויבים זה לזה בשער דהיינו: נלחמים בתורה להעמיד את האמת, כי אין משוא פנים בתורה, מכל מקום אינם זזים משם עד שנעשים אוהבים. שנאמר: "את והב בסופה". שכל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים. אלו ואלו דברי אלוקים חיים, ותלמידי חכמים מרבים שלום בעולם ואינם עוברים על "לא תתגודדו", ומסקינן לא עשו בית שמאי כדבריהם אלא הולכים אחר הרוב שלו תהה תורה נעשית כשתי תורות ובזה קיום מעמדה של התורה.

וה'תפארת ישראל' אומר, שגורם שיהיה שלום בנפשו של חברו: איך? בזה שהוא פותח לפניו חלונות רקיע, כי מלוא מחט סידקית דהיינו: כפי הראוי לחולשת עיניו להסתכל בסוד השם וזהו עוצם השלמות. להביאו אל השלמות.

ועוד או רצה לומר: שמעמידו על מדרגת השלום ממש שלא יהיה חברו מסופק באהבתו לו. מעמידו על השלום שלא יסתפק אם אוהב אותו או לא אוהב אותו, אלא מעמידו על זה שהוא באמת אוהב אותו.

ועכשיו לעובדות ולמעשים;

בהקדמה לאחד מחיבוריו כותב בעל הש"ך "השפתי כהן", אמר המחבר: "אל יעלה על לב הקורא בספרי זה שאם היה חס ושלום איזה מחלוקת על "בעל הטורי זהב", הט"ז, או יש בליבי איזו טינה עליו, חיברתי השגות על ספרו, כי הלו על הנודע לכל כי נתקיים בנו "את והב בסופה" והתורה מחזרת אחר אכסניה שלה, שנעשיתי אכסניה "לבעל הט"ז", הוא היה אצלי שלושה ימים וכיבדתיו בכבוד גדול אשר לא יאומן כי יסופר וגם הוא התכבד בי הרבה, עד שנישקני על ראשי ושמח בי ממש כשמחת בית השואבה!.

ואל אלוקים הוא יודע ועד שלא חיברתי את ספרי "נקודות הכסף" הלז רק לשם שמים לברר וללבן את האמת, ואני מחלה את פני בעלי התורה, כל מי שיודע איזו השגה או תפיסות או קושיות עלי, ילקטם אחד אחד ויחבר מהם ספר משום מכתב אמת, ואם אפשר להודיעני יודיעני, ועלי להשיב לו כי יד השם הטובה עלי, רק אחר שיהיו הדברים ברורים אצלו כשמלה כי באולי יש איזה שגיאה בחיבורי "שפתי כהן" ולא יהיה המכשלה הזו תחת ידי, ועלי להחזיר לו טובה וחנות ותשואות חן חן כל הימים, כי אין כוונתי חס ושלום להתגדר ולהעמיד על דברי, וצריכים אנו לקבל האמת ומי שאמרו והאמת בעצמו מוכרע ויורה דרכו. ובכן, אלה ינחני בדרך אמת ויזכני להדפיס גם שאר חיבורים אשר הכרתי בתורת אמת". זו ההקדמה של הש"ך לספרו: "נקודות הכסף".

אתם מבינים איך זה עובד, זה אנשים אמתיים.

סיפר ה'כתב סופר' שבדרך של נסיעה של רבי עקיבא איגר לחתונת בתו מרת שרל, עבר דרך קהילת קיצה, שהיא סמוכה לפרשבורג, ובא לקראתו המיועד להיות חתנו החתם סופר עם אחוזה מרעהו: על כיסא הרבנות קיצה בעת ההוא ישב רבי הירש ברוידא בעל "תואמי צביה", שלוחן ערוך "אבן העזר" משנזדמנו גדולי הדור לפונדק אחד נתקבצו מכל הסביבות רבנים ותלמידי חכמים והמון עם לכבודה של התורה.

בהמשך המסיבה הציע רבי עקיבא איגר לפני בעלי תריסין איזה חידוש מחידושיו, עניין שעורר פלפול חברים בין טובי הלומדים, ובפרט לגאון מקיצה שהיה מפולפל אדיר באורייתא מרתחא ביה, כאש להבה מתלקחת.

השמיעו הצדדים דעותיהם המלוכדות בפלפולה של תורה עד שכמעט פגעו זה בזה, ההמון שנוכחו באותו מעמד השתוממו למראיתם: כיצד גדולי הדור התנהגו בנימוס כזה? בקנטור אחד לחברו?

רבי עקיבא איגר ירד לסוף דעת הקהל והבין מרמיזותיו ומקריצת עיניהם מה שבליבם, פתח פיו בחכמה בפירוש במקרא שבתהילים מח' ה': "כי הנה המלכים נועדו עברו יחדיו, המה ראו כן תמהו, נבהלו נחפזו, רעדה אחזתם שם חיל כיולדה".

פרש את הכוונה: הנה המלכים מאן מלכי? דרבנן, מי הם מלכים? החכמים, נהנה המלכים נועדו, מה זה נועדו? נתוועדו למקום אחד, בראשית מלאכתם ושיחתם בדברי תורה ואורייתא היא שמרתיחה אותם, ואפילו אב ובנו נעשים אויבים בשער, והנה עברו יחדיו, מה זה עברו יחדיו? מלשון בעברה וזעם, "המה ראו", אלא שמסביב ההמון עומדים שמה ורואים "וכן תמהו נבהלו נחפזו", רואים מלכי רבנן נעשו אויבים וחולקים זה על זה, אבל האמת: "שם חיל כיולדה", כמו יולדה שרבים חבלי הלידה שלה עד שהילד היולד יוצא לאור עולם ואז "חבלים נפלו לי בנעימים", ואז נהפכת התוגה לשמחה עד שילדה זרע מזוכך ומלובן היטב.

כך מלכי רבנן: עד שמוציאים את הרעיונות האמת לאמיתו יש להם צער זעם ועברה, אבל את והב בסופה, אחרי שהעמידו את האמת על מכונו נעשו אוהבים זה עם זה ושמחים זה בזה. וכך הוא ביאר להם מה שהם רואים במו עיניהם.

רבי יעקב קמינצקי סיפר על מאורע שאירע בימי ילדותו: "נער הייתי וחשקה נפשי ללמוד בקלם, נסעתי לשם ולא הרשו לי להיכנס, בבית התלמוד נערכה באותה עת אסיפת תלמידים, היה זה לאחר פטירתו של רבי נחום זאב זיו בנו של הסבא מקלם וממשיך דרכו, ובני החבורה התאספו להחליט על המשך הדרך של הישיבה, שתי גישות התבלטו:

האחת זו של רבי ראובן דב דסלר זה האבא של המכתב מאליהו, שקרא להמשיך במתכונת הנוכחית של: סגירות וקפידה, {כמו שלמדנו אם אתם זוכרים בכמה שיעורים} של בחינה אחר בחינה לכל מועמד, של סולת נבחרת ומנופה.

כנגדו ניצב בחיר התלמידים רבי ירוחם הלוי, הוא ביקש לסלק את שומר הפתח ולהוסיף ספסלים, עתה טען שהסבא ובנו נעדרים אין עוד טעם לשימורה של המסגרת יש להפיץ את האור.

הוויכוח היה קשה, נוקב ומעמיק, קשה עד מאוד היה הוויכוח שכן דנו בו על עתיד בית התלמוד בו עוצבו אורחתם, בו ראו חזות הכל, ושללא כל הפרזה, איך הם קראו לו? "בית חיינו", לאן אתה הולך? לבית חיינו, איפה אתה לומד? בבית חיינו, כך קראו לתלמוד בקלם.

הוויכוח הוכרע, עמדתו של רבי ראובן דב דסלר אביו של המכתב מאליהו התקבלה, קלם המשיכה במתכונתה כימים ימימה בית יוצר לאנשים מושלמים.

דעתו של רבי ירוחם נדחתה, ורבי ירוחם לא הפריע הדבר מאומה, משעה שהוויכוח הוכרע שב רבי ירוחם לתלמודו ונהג בשלום ורעות עם יריביו לדעה כאילו לא היה ויכוח לעולם".

אהבה ורעות שאין דומה להם שררו בין האחים רבי יוסף ורבי שמואל רוזובסקי, "זכורתני" מספרת הרבנית רוזובסקי: "כשרבי שמואל בא לבקרנו ומיד התפתח ויכוח תורני בינו לבין רבי יוסף, שני אחים, והיה קולם הולך ומתחזק ומתגבר והולך וההדים פרצו את קירות הבית והגיעו עד רשות הרבים, ומעשה והיה בעת האירוע הזה שהה אדם בבית הדין סמוך לבתינו למשמע קולות המריבה נחלץ חושים לביתנו, סברו שפרצה תגרה וביקש להפריד בין הניצים, ולא השכיל להבין כי שני הניצים אוהבים איש את רעהו אהבת נפש ואורייתא קא מרתחא ביה הוא".

אחותו של רבי שמואל גריינמן, מרת רייזיקה היידלמן נכנסה לחדר מר"ן "בעל החזון איש" בוילנה, בבית גיסו הגאון רבי שמואל גריינמן: ראתה אותו עם עוד אברך צעיר מתווכחים וצועקים אחד על השני בריתחא גדולה, פניהם אדומים כלהבת אש, דבר נדיר אצל החזון איש שהיה תמיד תמיד רגוע ושלם. והיא נבהלה וברחה מהחדר, ורצה בבהלה לאשתו של רבי שמואל גריינמן אחות רבינו שתבוא לראות מה אירע, היא נגשה עמה וראתה שאברך הצעיר היה רבי אהרן קוטלר והם התווכחו בריתחא דאורייתא, אז אמרה אשת רבי שמואל לגיסתה: "אל תפחדי, הם עוד יהיו הידידים הכי טובים", ואכן כשיצאו מהחדר ראתה אותם מחייכים זה לזה ונרגעה, "נעשים אויבים זה את זה ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה". בסוף האברך הצעיר אהרן קוטלר נהיה גדול הדור של אמריקה.

מבקש אדם לעשות לעצמו הטבת חלום, תשמעו פטנט משהו לא יאומן: לפניו יש סידור תפילה ובו יש את נוסח ההטבה שלא יהיה ליבו נקפו כדי שיטיב את החלום, וצריכים לפני שלושה אוהבים כדי להטיב את החלום, והיו שם שנים שסעדו את מיטתו תלמידיו אוהביו, ומנין יביא אוהב שלישי? אי אפשר להמציא אוהבים 'בא תגיד שאתה אוהב - ובא תשב', אין דבר כזה! צריך להיות אוהב.

לרבי אפרים ברודיאנסקי היתה עצה פשוטה: "הנה 'בן תורה' נבקש שיאמר דבר תורה נתווכח עמו, נסתור את דבריו, נעשה לו כאויבים, ומובטח לנו שבסוף של הפגישה נתקיים "לא זזו משם עד שנעשו אוהבים זה לזה" ואז יהיה לנו אוהב שלישי - ואז נוכל להטיב את החלום".

התורה מחברת, ברגע שנלחמים כל אחד על דעתו ובסוף מגיעים למסקנה! כולם יוצאים מאושרים, אה! זכינו לאמיתה של תורה, אחד אוהב את השני כי כל אחד עזר כדי שיגיעו לבירורה של התורה לבירורה של האמת. עכשיו יש אוהב שלישי שב, אפשר להטיב את החלום.

מעשה באדם ששלח את ספרו למר"ן הסטייפלר: משראה שהשיג שם על מרן בעל "החזון איש" שלא בכבוד הראוי לו, שלח לו בחזרה וביקש שימסור לו על ידי השליח שהוא לא מעוניין בספר כזה בביתו.

השליח חשש שהמחבר ישאר שונא לרבינו בגלל זה, אז מרן הסטייפלר הרגיעו ואמר לו: "כשעושים לשם שמים אין לחשוש שתצא מזה תקלה", לא תצא תקלה מתחת ידו, אם הוא כתב את הספר לשם שמים, לא תצא תקלה מתחת ידו. וכך היה: אותו מחבר קיבל את התוכחה והוסיף אהבה על אהבתו. זה כשזה לשם שמים.

עד כמה יש להיזהר מן המחלוקת, ובאיזה מבט יש לראותה, נוכל ללמוד מהמעשה הבא: פעם אחת היתה מחלוקת בעיירה סמוכה לבריסק, בדבר שוחט הקהילה מחלוקת גדולה, בדרך כלל בעיירות היה שוחט אחד לקהילה כולם הכירו אותו והיתה מחלוקת עליו, אחדים התחילו לרנן אחריו שהוא אינו בקי בהלכה בדיני בדיקת הריאה. והללו הגיעו אצל רבי חיים ובקשו ממנון לאסור את השוחט הזה, לעומתם באו לפניו האחרים והעידו שהשוחט בקי בענייני שחיטה ובדיקה כדת וכהלכה, והמרננים אחריו רוצים רק במחלוקת בקהילתם, נענה רבי חיים לדברי המזכים, ולא רצה לאסור את השוחט.

המרננים אחרי השוחט נעלבו ושאלו את רבי חיים מבריסק: "תגיד לנו בבקשה! מדוע אתה מאמין לצד השני ולא לנו?"

החזיר להם רבי חיים מבריסק: "תדעו בדיקת הריאה אינה אלא מדברי סופרים ואילו מחלוקת כולם יודעים שהיא אסורה מן התורה, והכתוב אומר: "לא תענה על ריב"".

זאת אומרת: יש פה דרבנן ויש דאוריתא, המחלוקת זה חמור מאוד, לית מאן דפליג, זה אסור דאוריתא ובדיקת הריאה זה דרבנן, אז לכן קודם כל צריך לעצור את המחלוקת.

גדולי ישראל לא זו בלבד שנמנעו מן המחלוקת כי אם פעלו באופן מעשי למען השלום, וכך היה מעשה: רבי חיים מוולוז'ין השתדל פעם השתדלות מרובה להשיב שלום בין שני יהודים פשוטים,

אמרו לו: "אין זה נאה לרבינו להתערב בסכסוכים של ההמוניים האלו, אין זה כבוד לגדול הדור להתערב בין שנים כאלו".

השיב להם רבי חיים: "חכמינו זכרונם לברכה אמרו, צריך לפסוע שלוש פסיעות לאחוריו ואחר כך ליתן שלום", כן, שלוש פסיעות "עושה שלום במרומיו" ולשמאלו "עושה שלום עלינו" ולימינו "ועל כל ישראל".... הוי אומר אדם צריך לסגת אחורנית כמה פסיעות ובלבד להטיל שלום".

יפה?

רבי בן ציון ברוק עומד בדבריו על תכונת הנפש הנדרשת כדי להגיע למעלת  "להעמידו על השלום": הרואה שני בני אדם רבים, כפי הנראה על כבוד ממון וכדומה. אם הוא רודף שלום עליו להסביר לשני הניצים 'שלא כדאי לריב על דברים כאל'ה, אבל מי הוא האיש הכשר להשמיע דברי הפיוס והריצוי בפניהם? הרי אם יעשה זאת אדם הרודף כבוד וממון - הרי הוא בעצמו קרוב לוודאי שדברי המוסר יפלו על אוזניים ערלות, "קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים", יתריסו נגדו בצדק בעלי הריב.

ברם אילו איש ישר ונקי כפיים המוכר בציבור כעניו וכשהוא עצמו רחוק מהריב ומהמחלוקת יעשה זאת, אז יש סיכוי טוב שיתקבלו דבריו, ואין לך שפל רוח יותר מרודף שלום.

כלומר: לא זו בלבד שאין זה לפי הכבוד להתעסק לפעמים במריבות שבין אחרים אלא על האדם גם לחשוב כיצד בכלל ניתן לרדוף שלום ללא התנאי המוקדם וההכרחי של שפלות רוח, ומה היא צורתה ודמותה של אותה שפלות רוח והתנאי ההכרחי לרדיפת שלום.

אם אדם מקללו: ואומר לו "שלום עליך!" זאת אומרת: שומע חרפתו ואינו משיב, אדם רב עמו והוא שותק: נעלב ואינו עולב.

איש כזה אם רואה שני ניצים: יש בו תכונות וסגולות לפשר ביניהם.

אבל אם עצמו נמנע מלהגיד "שלום" למי שמקלל אותו, אם עצמו אינו שותק למי שרב עמו, אלא מתווכח עמו ועונה כמידתו, אין הוא ראוי כלל לאציטלא של "מעמידו על השלום".

כאשר מדובר היה בסיוע רוחני להעמידו על המחלוקת, גילה רבי יעקב קמינצקי נכונות מיוחדת להתאמץ למען הזולת אפילו כאשר היה זה אדם זר, העובדה הבאה תעיד: למשפחה מסוימת נולד בן ראשון אחרי בנות רבות, שני הסבים לזכותם להתכבד בסנדקאות, דעת שניהם היתה נחרצת, ויכוח שנתגלה איים להעכיר את השמחה כולה, אחיו של אבי התינוק נמנה על חוג מקורביו של רבי יעקב קמינצקי במונסי והוא הציג בפניו את הבעיה, ורבי יעקב שאל: "האם יסכימו שני הסבים כי הוא בעצמו יהיה הסנדק?" לשמע התשובה החיובית הציע עצמו כסנדק למרות שלו היתה כל קירבה בינו לבית בית משפחת התינוק עצמה, ולמרות העובדה שהיה בשלהי שנות השמונים לחייו, והשתתפותו בברית היתה כרוכה לנסיעה ממונסי לברוקלין בשעת בוקר מוקדמת שזה שעתיים וחצי נסיעה, ולחזור שעתיים וחצי רק להשכין את השלום ביניהם אם יתרצו, אתם שומעים?.

מעשה שהיה בישיבת פונוביז' בחתן שעלה לבית מרן הגר"ם שך בשאלה: "מציק לי מאוד בראותי את חברי שמעון שגם הוא השתדך והוא שמח ומאושר ממני כנראה שהשם יתברך הצליח דרכו יותר ממני, לכן ברצוני לעזוב את השידוך!".

השיב לו מרן הרב שך: "ברצוני לגלות לך דבר סתר, לפני דקות מספר היה אצלי חברך שמעון ואמר לי בדיוק אותם דברים עליך: שאתה נראה מאושר לעומתו וכנראה שאתה חי בדמיונות, והכלה שלך מוצלחת וחשובה ביראת שמים ובמידות טובות!", והדברים הצליחו ונשאר השידוך והוא התחתן.

סיפר רבי שמואל בירנבוים ראש מישיבת "מיר" בארצות הברית: מרן הגר"ם שך עשה פעם שידוך לאחר שנים נתגלעו בעיות בין בני הזוג, עד כי שלום הבית הופר, נודע הדבר למרן, כיתת את רגליו במשך שנתיים ימים, וכל יום לאחר שגמר שיעור נסע בנסיעה מפרכת מבני ברק לירושלים הלוך ושוב, ושהה בביתם כמה שעות על מנת להשכין השלום בביתם. שנתיים! שמעתם פעם דבר כזה? אני לא שמעתי דבר כזה.

ובעת שאני מספר עובדה זאת מספר רבי שמואל בירנבוים ראש ישיבת מיר בארצות הברי:ת" אנשים מסרבים להאמין!, וכי כיצד יש בכוח אנוש להתמסר במסירות נפש כזאת עבור הזולת, מה עוד שמדובר באדם ישיש שאינו חוסך כל מאמץ מצדו למען שלום של בני זוג, אבל זו היא העובדה" הוא אומר. "שלא נדבר על הממון, נסיעה הלוך חזור על חשבונו, שנתיים! כל יום אחרי השיעור. "מעמידו על השלום".

בהכירו בעובדה שהשבת תשובות לשואלים היא מגדר תורה, נוהג היה מרן בעל החזון איש להשיב לשואליו, ואף נאות במקרה הצורך להשיב כבורר יחיד וליישב סוגיות ממוניות, מידת האמת שבו וטבעו ואופיו האצילי הטביעו את חותמם גם בנושא זה כפי שתעיד העובדה הבאה: באו לפניו בעל בית ודייר והם מתדיינים בשאלה זה עם זה בדמי מפתח הנהוגים בישראל, לנוכח הנוהג והחוק החילוני שהם מבקשים ממנו להכריע במי הצדק, הקדים ואמר להם: "הווי ידוע לכם שלא אפסוק דין תורה; מצד ההלכה - אין מקום לתביעה כלשהי מצד הסוחר עקב החזרת הנכס שסחר למשכיר, אבל בא ונשתדל שלא יגרום אחד משניכם נזק לרעהו, על זה אני יושב אתכם ובואו נראה איך עושים שלא יהיה נזק לאף אחד".

רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.