עצת הרמב"ן | ר' רועי רחימי

- - - לא מוגה! - - - 

ערב טוב לכולם ברשות מורי וריבי וברשות הקהל הקדוש כל מה שאני אגיד יהיה לעילוי נשמתה של סיון בת רחל.

אנחנו נדבר מספר חוכמת המצפון נושא ויקרא מאמר כט

ושמח ידו על ראש העולה ונרצה לו לכפר עליו.

יש לנו פה פסוק בעצם שמדבר על בן אדם שעבר עבירה

ואז בעצם הוא מביא עולה סומך ידו על ראש העולה

ובזה נרצה לו לכפר עליו. הקדוש ברוך הוא מכפר לו בעצם על העוון.

וברמב״ן

ולשון נרצה לו יחזור אל השם יתברך הנכבד הנזכר שיתרצה לו בקורבן הזה לכפר עליו.

וייתכן כי ונרצה לו כינוי לחטא

שנרצה לו חטאו לכפר עליו בלשון והם ירצו את עוונם

לשון השלמה זאת אומרת שאדם עובר עבירה בעצם החטא עצמו נהיה חסר.

החטא עצמו רוצה שישלימו אותו בעצם.

כשאדם בא לכפר על עוונו בעצם מביא עולה

אז החטא עצמו נרצה לו נרצה לחטא עצמו זה מה שאומר פה הרמב״ן.

וייתכן שהוא כעניין הראשון כאילו העוון רצוי לפני השם ולא איחר אפו בו עוד על כן.

רואים אנו כאן שכל המשא ומתן של החוטא הוא לרצות את החטא

כי יחד עם מעשה העבירה

איחר אף החטא בו זאת אומרת שאדם עובר עבירה

החטא עצמו כועס עליו החטא עצמו יש לו חרון אף על האדם על זה שהוא עובר עבירה

על זה שהוא שומע לו.

וזהו האימה והיראה שלנו כביכול מפני האף והחמא שלו, של החטא.

ובמה תהיה כפרתו לשכך את האף והחמא?

הוא דווקא לרצות ולפייס את חטאו

את חטאו ממש.

חידש לנו כאן הרמב״ן זיכרונו לברכה תורה שלמה בעבודת כפרת החטא.

וגילוי בסוד הקורבנות.

אנו מורגלים תמיד לחשוב שבכל פעם כשהאדם עובר

נשמע להסתת היצר ועובר עבירה

הנה יצרו מתבשם בה

על זה שהאדם עשה כרצונו ועשה לפניו נחת רוח.

כשהאדם עוסק בתשובה עבודתו ראז עיני עם החטא ואין לו שום עסק עם החטא אלא אדרבה הוא שוברו ועוקרו ומסלק ממנו כל החטא. זאת אומרת אנחנו מורגלים לחשוב בעצם שהבן אדם עובר עבירה

יצר הרע מבסוט הבן אדם שמע בקולי

כביכול עושה נחת רוח ליצר הרע

ומתי שהוא עושה תשובה בעצם כביכול הוא עוקר את היצר הרע ואין לו עסק איתו כביכול זה מה שאנחנו מורגלים לחשוב

אולם הרמב״ן זיכרונו לברכה השמיענו היפוך זה לגמרי המצב הוא הפוך לגמרי

כי החטא הוא החטא הוא היצר

לא רק שאין לו נחת רוח ממעשה העבירה

של האדם

אלא גם הוא כועס בתכלית

זאת אומרת האדם עובר עבירה

היצר כביכול אמור להיות לו נחת רוח לא הוא כועס עליו הוא מטעה אותו ואז הוא כועס עליו מה עשית מה שמעת לי אני לצן אתה לא יודע שאני לצן אתה לא יודע שאני שקרן איך אתה שומע לי

הוא כועס עליו נהיה לו חרון אף ליצר עצמו כועס עליו אז כשהוא עבר את העבירה

וכמו שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה בבא בתרא פוז

במתנית התנא יורד ומטעה היצר הרע יורד ומטעה את האדם

עולה ומרגיז כביכול עולה לפני הקדוש ברוך הוא מרגיז

נוטל רשות מהקדוש ברוך הוא ונוטל נשמה יורד למטה ונוטל את נשמתו של האדם

אינני יודע מתי הוא מטעה ומתי הוא מרגיז

ודאי כי שניהם כמעט ממש ברגע אחד הוא

ומתוך רוגזו הוא עולה ומרגיז ונוטל רשות ונוטל נשמה זאת אומרת

זה לא שהוא בא ברגע אחד הוא חבר שלך מטעה אותך ואז באיזשהו שלב הוא מתהפך עליך נהיה אויב והולך ומרגיז אולי אתה צריך לעצור אותו בדרך אולי תעשה איתו סולחה או משהו לא לא לא

הוא כמו סוכן כפול עובד, הוא בא ומטעה אותך, ותוך כדי שהוא מטעה אותך הוא כבר

מקטרג עליך למעלה, מעביר עליך כביכול מרגיז עליך למעלה, ותוך כדי שהוא חבר שלך הוא גם מרגיז עליך עד ונותן נשמה.

הכל קורה ממש ברגע אחד.

והדרך היחידי להינצל הוא רק לרצות אותו ולהשלים עימו.

ואגב, כשמתבוננים בעניין יורד ומטעה,

עולה ומרגיז,

הנה מה מאוד צדק החובת הלבבות באמרו לבש לך בגדי הידידות,

ליצר הרע.

כמו המתכסה, הוא מסתיר עצמו תחת תמונה שאינה שלו,

להתנכר ולהטעות הרועים.

כשיורד ומטעה, הוא מציג עצמו כידיד גדול שאין כמוהו.

בעת שבו,

בעת באין כל הפסק,

אף לא של שהייה כל דהו, כמו שאמרנו, אין שום רגע של הפסק, תוך כדי שהוא חבר וידיד בבגדי הידידות,

תוך כדי הוא כבר יורד ומרגיז באף וחמאה עד ונוטל נשמה.

ויש עבודה גדולה לאדם,

לרצותו ולפייסו ולהשלים איתו.

עם מי?

עם החטא.

ואיך עושים את זה?

איך משלימים איתו?

איך יירצהו לאהבה?

זהו סוד הקורבנות,

שסגולתם, שהם מקרבים את האדם לשן.

את האדם שסטה מן הדרך, כמובן.

אז יש לנו את סוד הקורבנות, שהוא מביא קורבן ובזה הוא מתקרב חזרה אל דרך הישר. הוא סטה מדרך הישר ועל ידי הקורבן הוא מתקרב חזרה, מתקרב לשם.

ואומר לנו הרמב״ן, וכן כתב הרמב״ן, וכל קורבן לשון קרבה ואחדות.

ובהתקרבות לשם גם החטא עושה שלום איתו.

אז בעצם אמרנו שהבן אדם מתקרב לשם,

יש נחת רוח לשם כמובן, וגם לחטא עצמו, החטא עצמו נהיה לו, נרצה לו. זה מה שהוא רוצה בעצם.

גם הוא בסך הכל מלאך שהקדוש ברוך הוא שלח אותו אמנם להסיט אותנו, אבל הוא גם רוצה שנעשה את רצון השם.

זה כביכול מה שמגלה לנו פה הרמב״ן.

הוא עניין אשר אמרו חכמינו זיכרונם לברכה, ספרי רשי דברים ו',

ואהבת את השם בכל לבביך, בשני יצריך,

בסוד האחדות

והאהבה הגמורה.

זאת אומרת שהלב יהיה סגור ונעול לגמרי רק לשם יתברך, בלי שום פנייה,

בלי שום נגיעה,

בלי שום נטייה,

רק לשם יתברך.

ובסוד הזה של אהבה הגמורה לשם יתברך,

החטא עצמו נעשה טוב ואוהב.

בגדר, ברצות השם דרכי איש, גם אויביו ישלים איתו.

כאמרם זיכרונה לברכה,

אויביו דווקא על היצר הרע, אויביו

וחלותיו.

כי אז ירצה חטאו לכפר עליו, כמו שאמרנו, יעשו לו הזכויות לזדונות,

הזדונות לזכויות, סליחה.

היצר הרע בעצמו יבוא ובמקום לקטרג עליו, יסנגר עליו.

פשוט יהפוך את כל הזדונות, יבוא ויגיד לו, לא, לא, זה פה,

אני נתתי אותו, זה לא הוא, זה אני.

פשוט ממש ירצה הוא בעצמו לכפר עליו.

והעניין, כי אמנם כל החטאים,

הנה לא עצם מציאות המעשה או החטא.

אביך הלא אכל ושתה וטוב לו,

ירמיה כב,

כי הכל היה לשם שמיים, בלי כל נטיית הלב.

הבעיה היא פה, היא בעצם לא המעשה עצמו,

הבעיה היא נטיית הלב.

שבגלל נטיית הלב

מתהווה החטא.

אלא הגורם למעשה החטא,

שהתהווה החטא הוא האדם בעצמו בנטיית ליבו ומזימתו.

ברגע שאמרנו,

הבן אדם צריך להיות עם הלב סגור לגמרי, נעול רק לקדוש ברוך הוא.

ברגע שיש פנייה כלשהי,

פתיחה כלשהי, פתח כלשהו קטן לנגיעה כלשהי, לפתח אתה תרובץ.

פתחת לו פתח, בום, הוא בא ומחטיא אותך ופה נגמר הסיפור. אז הבעיה בעצם היא לא זה שהבן אדם הגיע למעשה החטא,

אלא למה הוא הגיע למעשה החטא?

כי לפתח אתה תרובץ. הלב שלך לא סגור לגמרי, רק על השם יתברך. בגלל זה הגעת למעשה העבירה.

ובזה אשום הוא אשם, ובראשו אשמתו לשאת פריחתתו.

הכועס הוא החטא,

והעונש מזה שהוא רוגז עליו, החטא עצמו רוגז עליו,

על זה שהוא הלך בעצתו ושמע לו.

ולהינצל מהמשחית לבוא אליו ולכבוד דינו,

אחת היא רצתו.

לפייסו ולהשלים איתו.

לעשות איתו סולחה ממש, עם היצר.

ובמה?

ואהבת את השם אלוקיך בכל לבביך ובכל נפשך,

ללא שום פנייה,

ללא כל נטייה,

בלי שום נגיעה.

לב סגור, נעול, רק לשם יתברך.

תודה רבה לכם על ההקשבה.