דתן ואבירם (כפויי הטובה)

דתן ואבירם

[א] כמה פעמים בתורה מוזכרים דתן ואבירם בהקשר לצרות הגדולות שגרמו למשה רבנו?

[ב] על מה רבו המצרי והעברי? (שמות יב, יא) ועל מה רבו לאחר מכן שני העברים? (שמות יב, יג).

[ג] כיצד יכול היה דתן לישא את שלומית שהיא אחותו של אבירם?

[ד] כמה פעמים הציל משה רבנו את דתן ואבירם? וכיצד יתכן שגמלו לו "רָעָה תַּחַת טוֹבָה" (משלי יז, יג) כל כך הרבה פעמים?

[ה] איך אפשר להבין את הענין שיכול אדם לעזור רבות לאיש זר ולסכן את נפשו עליו ומאידך למי שהיטיב לו כל כך הוא גומל "רָעָה תַּחַת טוֹבָה"?

[ו] על מי אסור בשום אופן לרחם?

דתן ואבירם ארבעה (4) פעמים עושים צרות למשה רבינו;

דתן ואבירם מוזכרים בתורה במפורש וברמז בארבעה מקומות ובכל הפעמים שהוזכרו הם הסבו צרות גדולות למשה רבינו ואף הביאוהו לידי סכנת נפשות!

בפעם הראשונה (1) מוזכר בפסוק: "וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו" (שמות ב, יא) מבאר רש"י: 'שהאיש העברי היה בעלה של שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי' אבל לא גילה רש"י: מה שמו של אותו איש עברי? 

על כל פנים לאחר שמשה רבינו הרג את האיש המצרי בשם המפורש הוא יצא "בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ" (שמות ב, יג) כאן מגלה רש"י מי היו שני היהודים? 'דתן ואבירם - והם שהותירו מן המן!'.

משה רבינו מציל את דתן;

וכדי להרחיב את היריעה ולהבין: מה היה הרקע למריבה בין המצרי והעברי? ולאחר מכן הרקע למריבה בין שני היהודים... יש להתבונן בדברי חז"ל במדרש (רבה א, כח):

שכן במדרש מבואר שהיו שני (2) תפקידים אצל עבדי פרעה:

נֹגְשִׂים שהיו מהמצרים ותפקידו של כל אחד (1) מהם היה להיות ממונה על עשרה (10) שוטרים.

שוטרים שהיו יהודים ותפקידו של כל שוטר היה להיות ממונה על עשרה (10) עבדים יהודים והוא היה אחראי לכך שכל העבדים יכינו את תפוקת הלבנים "דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ" (שמות ה, יג).

וְהַנֹּגְשִׂים אָצִים ומכים את השוטרים היהודים - אם העבדים שתחת פיקוחם לא עמדו במשימתם.

ובאשמורת הבוקר היה בא הנוגש המצרי ומעיר את השוטרים להוציאם למלאכתם. 

פעם אחת הלך נוגש מצרי אצל שוטר ישראלי ונתן עיניו באשתו היפה 'שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי'.

ובקריאת הגבר הוציא הנוגש את השוטר הישראלי מביתו ובא על אשתו והיתה סבורה שהוא בעלה ונתעברה ממנו חזר בעלה וראה את המצרי יוצא מביתו שאל את אשתו ואמרה לו: 'סבורה אני שאתה היית'.

הרגיש הנוגש בזה והחל לרדות את אותו שוטר בפרך וביקש להורגו! וביאר העץ יוסף: 'שפחד המצרי שמא יתגלה הדבר והרי חרפה היא לו! ובעיקר חשש פן יתגלה הדבר למלכות כי אסור היה להם לעשות כן ולכן רצה להורגו'.

ראה משה ברוח הקודש מה עשה הנוגש בבית וכמה הכה את השוטר בשדה ואמר: 'שודאי חייב הוא מיתה פעמיים (2); (1) על שהכה את השוטר! כמו שכתוב: "וּמַכֵּה אָדָם יוּמָת" (ויקרא כד, כא). (2) ועל שבא על אשתו של דתן כפי שכתוב: "מוֹת יוּמַת הַנֹּאֵף וְהַנֹּאָפֶת" (ויקרא כ, י) ולכן הרגו משה.

"וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה" – 'מה עשה הנוגש בבית ובשדה' "וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ" (שמות ב, יב) – 'שאף איש שיצא מהמצרי הזה לא יתגייר! ועל כן אין לצפות לדבר טוב אפילו בזרעו ואז הרגו!' ומוסיף המדרש: 'שהתיעץ משה עם המלאכים; אם חייב המצרי מיתה? ואמרו לו: 'הן!' וזהו שנאמר: "וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ" היינו; שאין שום מלאך שילמד על המצרי זכות.

דתן ואבירם רבים על עסקי גט;

יוצא איפוא שדתן חייב למשה את חייו!

"וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים" (שמות ב, יג) – 'דתן ואבירם' רבים! על מה רבו?

מבאר הילקוט (ראובני עמ' ח'): שהלך דתן לגרש את אשתו שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי!

שלומית ברחה לאחיה לאבירם ושני העברים נִצִּים על עסקי גט!

הנה במדרש רבה מבואר: 'שעם ישראל נגאלו בזכות ארבעה (4) דברים; ואחד מהם הוא: שלא נחשדו על הערוה! ומנין? מכך שבפרשת אמור פרסם הכתוב את האשה היחידה שחטאה "וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי" (ויקרא כד, יא).

ובתנחומא מתבהר היטב כל הענין:

בפרשת אמור כתוב: שהיה מקלל שהרגוהו במדבר על ש: "בירך" את ה' "וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי" ומי היה אותו מקלל? הבן שנולד מהנוגש המצרי שבא על שלומית!

וכך היה השתלשלות הענין: בשעה שהיו ישראל במדבר התקוטט מאן דהו עם בן הנוגש המצרי הלזה שכלל לא ידע כי אימו שלומית נתעברה ממצרי והנה בעיצומה של המריבה 

אמר לו אותו אדם: 'הינך בן של נוגש מצרי!' 

הופתע הבן ומיהר לברר: מה עלה בגורלו של אביו? 

אמרו לו: 'משה רבינו הרגו!' 

שאל הבן: 'איך הרג אותו?' 

אמרו לו: 'בשם המפורש!' 

מיד "בירך" את ה'!

דתן אחיו של אבירם מצד האב ושלומית אחות אבירם מצד האם;

ובמאמר המוסגר יש לבאר פליאה גדולה! הרי דתן ואבירם היו בְּנֵי אֱלִיאָב (במדבר טז, יב) כלומר אחים היו ואם כן כיצד יכול היה דתן לשאת את שלומית שהיא אחותו של אבירם? יתר על כן תמוה: שדתן ואבירם היו משבט ראובן ו: שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי ממטה דן?

מבאר הרד"ל: 'באמת דתן ואבירם היו אחים אבל רק מצד האב ואילו מצד האם נולדו משתי (2) נשים שונות.

ולכן מבואר היטב שאמו של אבירם היא גם האם של שלומית ושלומית היתה אחותו של אבירם רק מצד האם אך מצד האבא שלומית היתה ממטה דן.

ולכן דתן אינו אח של שלומית כיון שדתן היה אחיו של אבירם רק מצד האב אבל לא נולד מאותה האמא ואבירם היה אחיה של שלומית רק מצד האם ויכול דתן לישא את אחות אחיו!

דתן ואבירם מלשינים לפרעה;

ואז מבואר במדרש (רבה א, ל): שכשמשה רבינו גער בהם: "רָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ!" (שמות ב, יג)

אמרו לו: "מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ" (שמות ב, יד) – 'רבי יהודה אומר: 'בן עשרים (20) שנה היה משה!' 

אמרו לו: 'עדיין לא ראוי אתה להיות שַׂר לפי 'שבן ארבעים (40) לַבִּינָה!' (אבות ה, כא).

ועוד אמרו: 'הרי בן יוכבד אתה! ובארמון כולם חושבים: 'שאתה בנה של בתיה' נלשין עליך לפרעה! וגם נגלה איך הרגת את הנוגש המצרי!!

כששמע זאת משה רבינו אמר: "אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר" (שמות ב, יד) – 'כיון שעד עכשיו היה מהרהר בליבו: 'על מה חטאו ישראל שנשתעבדו מכל האומות? ולכן אמר: עכשיו נוֹדַע הַדָּבָר הסיבה היא: שלשון הרע יש ביניהם!'.

והנה הכלי יקר מבאר את חומרת לשון הרע שבגינה עם ישראל נשתעבדו במצרים לפי שהוא שקול לשלושת (3) העברות החמורות; (1) עבודה זרה (2) גילוי עריות (3) ושפיכות דמים. 

אלא שהאמת היתה להיפך! ועם ישראל כלל לא חטאו בלשון הרע כמבואר במדרש (רבה ויקרא לב, ה): 'אמר רבי הונא בשם בר קפרא: 'בשביל ארבעה (4) דברים נגאלו ישראל ממצרים; (1) שלא שינו את שמם (2) ולשונם (3) ולא היו פרוצים בערוה חוץ מאשה אחת (1) שלומית ופרסמה הכתוב (4) ושלא דיברו לשון הרע.'

ואם כן מבאר הכלי יקר: אדרבא! לא דברו עם ישראל לשון הרע אלא רק דתן ואבירם דברו ופרסמם הכתוב!

ואז הלשינו דתן ואבירם: 'שמשה יהודי הוא והרג נוגש מצרי!' וכך מסרו את בנו של גדול הדור עמרם לצורר הארור פרעה!

משה רבינו היטיב לדתן ואבירם שלוש (3) פעמים!

אלא שהמדהים מכל הוא להבין עד כמה שפל היה מעשה זה:

שהרי משה רבינו הציל את דתן ממות ונקם את נקמתו מהנוגש המצרי! וגם כלפי אבירם הרי הציל את אחיו!

והם תחת זאת עשו מעשה כל כך שפל השיבו "רָעָה תַּחַת טוֹבָה" וניסו לגרום מוות ודאי לאדם שכה היטיב להם!

ולא עוד אלא שאין זו הפעם הראשונה והאחרונה שמשה עשה להם טובה:

הדעת זקנים (לבעלי התוספות בשלח ב, יג) הביא מדרש מדהים! פרעה גזר: "כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ" (שמות א, כב) – 'אמר משה רבינו לקב"ה: 'מה חטאו ילדים הללו?' 

אמר לו הקב"ה: 'גלוי וידוע לפני שיהיו רשעים גמורים!' 

אמר לו משה: 'אם לפניך גלוי לפני לא גלוי' 

אמר לו הקב"ה: 'הצל אחד (1) או שניים (2) ותראה מה יהיה אחריתם' 

הלך והציל את דתן ואבירם!' כלומר; את חייהם הם חייבים לו!

ויתר על כן לאחר לידתם ולאחר ההצלה מהנוגש המצרי הציל אותם משה בפעם השלישית (3):

מבואר במדרש (החפץ ב, יג): 'שבמכת חושך מתו רבים מישראל! וכיצד נשתיירו דתן ואבירם? שני רשעים אלה! אלא ששוב לימד משה רבינו סנגוריה על עם ישראל וטען לקב"ה: 'וכי זה שבחן של ישראל שאתה ממיתן?!' 

אמר לו הקב"ה: 'אניח לך שניים (2) מהם!' ושוב ניצלו דתן ואבירם!

באיזה זכות יצאו דתן ואבירם ממצרים?

ובאמת יש להבין: איזו זכות היתה לשני הרשעים הללו שניצלו מהיאור, מהנוגש וממכת חושך?

מסביר המהרי"ל דיסקין זיע"א: 'דתן ואבירם היו שוטרים! ומבואר בספרי (זוטא בהעלותך יא, טז): שתפקידו של השוטר היה להלשין על העבדים שלא הספיקו להכין את מַתְכֹּנֶת הַלְּבֵנִים שהיו אמורים לסיים וכאן ראו כולם את גבורת עם ישראל: כי אף שוטר לא הסכים להלשין על העבדים ותחת העבדים קבלו השוטרים עצמם את המכות!!

אם כן גם דתן ואבירם שהיו שוטרים ספגו מכות עבור אנשים שכלל לא הכירו מסרו את נפשם עבור כלל ישראל.

ובמדרש (רבה ה, כ) מבואר: 'שכל השוטרים זכו לרוח הקודש! שנאמר: "אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר יא, טז) ובמהרז"ו ביאר את הדברים על פי המשך הפסוק: "אֲשֶׁר יָדַעְתָּ כִּי הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו" הזקנים הם השוטרים הם לקו עליהם ולפיכך יזכו לרוח הקודש ויהיו נביאים עליהם! 

ובשפתי חכמים (במדבר ז, ב) הוסיף רמז נפלא! שנקראו: "נְשִׂיאֵי הַמַּטֹּת" לרמז על כך שהם אלו שהיו במצרים השוטרים שרדו בהם המצרים במקלות במטות.

והנה בסוף הפרשה באו "שֹׁטְרֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל...: וַיִּפְגְּעוּ אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן נִצָּבִים לִקְרָאתָם בְּצֵאתָם מֵאֵת פַּרְעֹה:" ודיברו איתם בְּרָע... "אֲשֶׁר הִבְאַשְׁתֶּם אֶת רֵיחֵנוּ בְּעֵינֵי פַרְעֹה" (שמות ה, יט-כא) דרשו במדרש: 'השוטרים - הם דתן ואבירם שאצל קורח "יָצְאוּ נִצָּבִים" (במדבר טז, כז) ומטעם זה גם צעקו על משה: 'שמאז שבא אל פרעה אין תבן כי בעקבות זאת השוטרים נענשו והוכו כפל כפליים!'

ורבנו בחיי מחדש: שגזירה זו 'שלא לתת תבן' החזיקה יום אחד (1) בלבד!

שבפסוק נאמר: "לֹא תֹאסִפוּן לָתֵת תֶּבֶן לָעָם" (שמות ה, ז) במילה תוסיפון יש א' מיותרת לרמז: על יום אחד בלבד שגזירה זו יצאה לפועל.

ואם כן עוד באותו היום דתן ואבירם התריסו בחוצפה כלפי מי שהציל את חייהם שלוש (3) פעמים!

דתן ואבירם מסייעים לזרים ולא למשה;

ומדהים הדבר! היאך יתכן שמוכנים היו דתן ואבירם לסבול ולמסור את נפשם עבור כלל ישראל ואילו כלפי משה רבינו שהציל אותם שלוש פעמים ממוות בטוח גמלו "רָעָה תַּחַת טוֹבָה"?

וארבע (4) פעמים הרעו למשה רבינו:

האחד (1) כשהלשינו עליו לפרעה ורצה פרעה להורגו.

השני (2) כשיצאו ממצרים שאמרו דתן ואבירם: "נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה" (במדבר יד, ד) וכך המרידו את עם ישראל כנגד משה והכניסו חיץ בין ישראל לאביהם שבשמים.

השלישי (3) שהותירו מן המן (שמות טז, כ) וניסו להראות שכביכול המן יורד בשבת וזאת כדי לערער את מנהיגותו של משה רבינו.

והרביעי (4) במחלוקת קורח הם היו הראשונים להבעיר את המחלוקת על סמכותו של משה ו: "יָצְאוּ נִצָּבִים" (במדבר טז, כז) כנגדו והוסיפו אש על התבערה.

והקושיא מתעצמת: כי כשמתבוננים נראה כאילו דתן ואבירם הציבו לעצמם מטרה אחת בחיים להזיק למשה רבינו דוקא לאיש שהרבה יותר מכולם להיטיב להם.

'כפוי טובה';

כדי לרדת לעומקם של דברים יש להתבונן בפירוש המילה 'מודה' ובהיפוכה 'כופר':

המילה מודה מתפרשת בשני (2) אופנים; מלשון: 'תודה' ומלשון: 'הודאת בעל דין' שמודה בקיומו של חוב ממון.

וכן המילה 'כופר' מתפרשת בשני (2) אופנים הפוכים; 'כופר בטובה' שעשה לו השני, וכופר אינו מודה על קיומו של החוב.

ויש להתבונן: כיצד זה ששני ענינים שונים כל כך נמצאים באותה המילה בדיוק.

והענין יתבאר על פי דברי רבי אליעזר פאפו זיע"א (בספרו פלא יועץ ערך כפוי טובה): 'נאמר: "מֵשִׁיב רָעָה תַּחַת טוֹבָה לֹא תָמוּשׁ רָעָה מִבֵּיתוֹ" (משלי יז, יג) - חיוב יש על האדם שקיבל פעם אחת טובה מחברו שתהא חקוקה בליבו תמיד!

וכל חייו מוכרח שלא לגרום לו רעה ולשלם טובה למיטיב לו ואפילו אם אותו אדם עשה לו גם רעה ישכח הרעה ויזכור את הטובה! 

צא ולמד ממשה רבינו; שלא הכה את היאור בדם וצפרדע ואת העפר בכינים על טובה שעשו לו אפילו שדוממים הם וכן לא נקם נקמת מדין (במדבר לא, ג) כיון שגידלוהו ואלישע החיה את בן השונמית ומסר נפשו עליהם! על אכסניא שפתחו לו'.

ועל כן כשעושים לאדם טובה והוא משיב ברעה או שאינו מכיר בטובה הרי הוא 'כפוי טובה!' כופה ומכסה על הטובה כאילו לא נעשתה שכן אם יודה שעשו לו טובה הרי הוא 'אסיר תודה!' אסיר כמו מאסר כיון שכל חייו צריך להחזיר טובה לאותו אדם שהיטיב לו.

כי כשאדם מודה בטובה הוא באותה שעה גם אומר: 'תודה!' וגם מודה על האמת שאכן נעשתה עימו טובה ומודה בקיומו של חוב גדול שעליו להשיב כלפי זה שגמל לו טובה.

אולם אדם שכופר בטובתו של השני הרי מלבד מה שסירב להודות לשני הוא עוד מכחיש את הטוב שהלה גמל לו! ונמצא ששני (2) הפירושים של המילה כופר נמצאות בו - בו זמנית.

נמצאנו למדים: שלעולם לא יתכן כי אדם יודה שנעשתה לו טובה אולם אף על פי כן לא יסכים להשיב טובה תחתיה וזאת לפי שבנפש האדם ישנו כח עצום ששמו 'הכרת הטוב' וכיון שכך כאשר אדם מודה ומכיר בטובתו של חברו הרי הוא מרגיש: חייב לו! ומי שאינו מסוגל לחיות בתחושה של חוב כלפי חברו סופו שמפתח מערכת נוגדנים ומכחיש את המציאות כביכול מעולם לא נעשתה עמו אף טובה.

וזהו הענין: שידעו דתן ואבירם שלעולם לא יוכלו להשיב למשה רבינו כגמולו על הצלת חיים! שלוש (3) פעמים!

וכדי שלא להרגיש הרגשת אסיר מוכנים היו להיות כל כך רשעים העיקר לכפור בטובתו של משה.

ובמדרש הגדול (א, ח) נאמר: 'כל הכופר בטובתו של אדם סופו שכופר בטובתו של מקום!'

ולכן לא זו בלבד שלא החזירו טובה אלא שרדפו את משה כל חייהם כאילו הכריזו בגלוי: 'לא אנחנו לא חייבים לו כלום!' וכמה וכמה פעמים הרעו לו כדי להוכיח זאת קבל עם ועדה!

על מי אסור לרחם?

והדברים מפורשים (מסכת סנהדרין דף צב) במילים מבהילות ממש!

'אמר רבי אלעזר: 'כל אדם שאין בו דעת אסור לרחם עליו! ולא עוד אלא שמי שמרחם עליו יסורין באין עליו!' 

כפי שמשה רבינו ריחם על דתן ואבירם ותחת שלוש (3) פעמים שהיטיב קיבל ארבע (4) רעות!

 מבאר הברכת פרץ (עמוד כט) יסוד עצום!

'ודאי שאין כוונת הגמרא במילים: 'מי שאין בו דעת' לסתם אדם טיפש שהרי מחויבים אנו לרחם על כל אדם בין אם חכם הוא ובין אם טיפש ואפילו על בעלי חיים חייבים מהתורה לרחם!

אם כן על איזה אדם בעולם אסור לרחם?

על מי שאין בו דעת להכיר טובה למי שהיטיב לו!

כיון שרובא דרובא של בני האדם יכירו טובה וכל חייהם יחפצו להחזיר למיטיב להם כל טוב שבעולם אולם קיים גם אותו המיעוט במין האנושי אשר אין בהם דעה ואינם מסוגלים מבחינה רגשית להיכנע כלפי המיטיב להם אלא ממש להיפך הם מסתכלים במבט של בוז על מי שמרחם עליהם ובדמיונם רואים אותו כאיש חלש שכבוד הוא לו לעזור ולהיטיב לאנשים חשובים כמותם.

וכמוהם גם דתן ואבירם במקום להיכנע להיות אסירי תודה התמלאו בגאווה ולכן בכל פעם שעשה להם משה רבינו טובה אדרבא! התחזקה גאותם האווילית ועמה גם השנאה והרצון להוכיח כמה שאינם חייבים לו מאומה!

ולכאלה אנשים אסור לעזור! ואומרת הגמרא: 'שמי שיעזור להם מביא על עצמו עוד יסורין!' צא ולמד ממשה רבינו כמה סבל מהם!

נמסרו בידי פרעה כפוי הטובה;

ואין שנוא על הקב"ה כמו כפיות טובה! ונטר הקב"ה לאדם הראשון על כפיות טובה כלפיו על האשה שנתן לו (בראשית גף יב) ואף במדבר כעס הקב"ה על עם ישראל על כפיות טובה שדברו רעה על ארץ ישראל ועל המן.

ומפורשים הדברים! (מסכת עבודה זרה דף ה): 'אמר משה לישראל: 'כפויי טובה [במן] בני כפויי טובה [אדם הראשון שכפר בטובת חוה]'!

ולכן נמסרו בני ישראל אצל מלך קשה – פרעה! שגם הוא היה כפוי טובה!! כמבואר במדרש רבה (א, ח): "וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ" (שמות א, ח) – 'שעשה את עצמו חָדָשׁ ששכח את יוסף שהציל את המצרים בשנות הרעב!

וכיון שכפר בטובתו של אדם – "אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף" (שם) לבסוף כפר בטובתו של מקום: "לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה'" (שמות ה, ב).

ובמדרש מבואר עומק נוסף! שכאשר יעקב אבינו עמד לפני פרעה כשהיה בן מאה ושלושים (130) שנה כתוב: "וַיְבָרֶךְ יַעֲקֹב אֶת פַּרְעֹה" (בראשית מז, ז) – 'בירכו יעקב: 'שיפסק הרעב!' ובתרגום יונתן בן עוזיאל הוסיף: 'שבירך אותו שיעלה הנילוס לרגליו!'.

וכיון שהנילוס היה מקור הפרנסה של מצרים יוצא שלא זו בלבד שברכו יעקב: 'שיפסק הרעב!' אלא גם ברכו: 'בשפע גדול!' וכמה כבוד קיבל פרעה בזכות אותה ברכה.

אם כן מדהים! כמה כפוי טובה היה פרעה כשבא אליו משה רבינו בתביעה: 'לשלח את עם ישראל' 

אמר לו פרעה: "מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ" (שמות ה, ב)

אמר לו משה: "ה' מֵמִית וּמְחַיֶּה" (שמואל-א ב, ו) וזן את העולם!' 

אמר לו פרעה:' איני צריך לו! שבראתי את עצמי: "לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי" (יחזקאל כט, ג) אני לא צריך גשם כלל שכן היאור עולה לרגלי!'.

כמה כפיות טובה כלפי הקב"ה!

שהרי באותו היאור שיעקב אבינו בירך את פרעה: 'שיעלה לרגליו!' השתמש פרעה כשעשה עצמו כאלוה ואמר לכולם: 'ראו! כיצד היאור עולה לרגלי והריני עבודה זרה!' ולאותו יאור השליך את בניו של יעקב!

והשיב לו הקב"ה גמולו בראשו - - -

דוקא ביאור ניצל מושיעם של ישראל!

ומי הצילה אותו? - בתו של פרעה!

והצילה את מי שלימים בעוד שמונים (80) שנה יגרום למותו של בן פרעה! במכת בכורות.

[קרדיט: גם מאמר זה על פרשת שמות מתוך הספר הנפלא! 'תורת חסד' באדיבות המחבר הרב אליהו אילן חנן שליט"א - ישר כוחו!
למאמר הקודם: 'מסירות נפש למען הזולת' - לחץ כאן]

לצפיה בהרצאה מפי כבוד הרב שליט"א: כפויי הטובה'

להשלמת הענין, ראה סדרה מכבוד הרב שליט"א 'הכרת הטוב וכפיות טובה' - לחץ כאן (ע"פ הספר 'לעולם אודך' בענין מידת הכרת הטוב).

נ.ב. להרצאה מכבוד הרב שליט"א ע"פ הספר תורת חסד: 'המפגש של יוסף עם אחיו' גדרה 28.12.2023 - לחץ כאן.