מכת בכורות

מאמר נפלא! מהספר 'תורת חסד' מהרב אליהו אילן חנן שליט"א

מכת בכורות

[ב"ה כבוד הרב שליט"א התחיל ללמד מאמר זה בשיעור: מכת בכורות - חלק א' 05.02.2025]

א] בתפילת שחרית אומרים: 'מִמִּצְרַיִם גְּאַלְתָּנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ. וּמִבֵּית עֲבָדִים פְּדִיתָנוּ. כָּל בְּכוֹרֵיהֶם הָרָגְתָּ' ולכאורה תמוה: שהרי הסדר הפוך! וכי תחילה יצאנו ממצרים ורק אחר כך מתו הבכורים?!

ב] יתר על כן כתוב בפסוק: "וַתֶּחֱזַק מִצְרַיִם עַל הָעָם לְמַהֵר לְשַׁלְּחָם מִן הָאָרֶץ כִּי אָמְרוּ כֻּלָּנוּ מֵתִים" (שמות יב, לג) ותמוה: שהלא בחצות הלילה מתו הבכורים ואם כן מי שנשאר בחיים היה צריך לשמוח! ולהסיר דאגה מליבו אם כן מפני מה פחדו וחששו כל כך?

ג] עוד יש להבין: כיצד יתכן שבפרשה זו מפורש שמתו בלילה "וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַה' הִכָּה כָל בְּכוֹר" (שמות יב, כט) ואילו בחומש במדבר כתוב: "כִּי לִי כָּל בְּכוֹר בְּיוֹם הַכֹּתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם" (במדבר ג, יג)?

ד] בהגדה של פסח מפורש: "וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה" (שמות יב, יב) - 'אֲנִי וְלֹא מַלְאָךְ!' וכך גם מפורש בפסוק: "וַה' הִכָּה כָל בְּכוֹר" הקב"ה בכבודו ובעצמו! מאידך בחומש שמות (יב, כג) נאמר: "וְעָבַר ה' לִנְגֹּף אֶת מִצְרַיִם וְרָאָה אֶת הַדָּם עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וּפָסַח ה' עַל הַפֶּתַח וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף" וכן פירש רש"י: 'שהמשחית נגף!' אם כן לכאורה יש כאן סתירה: האם הקב"ה הִכָּה או שמא הַמַּשְׁחִית?

ה] ובפרט שאם שהקב"ה הוא שהכה את המצרים מדוע צריך היה שימרחו ישראל דם עַל הַמַּשְׁקוֹף? וכי הקב"ה אינו מבחין?

ו] והפליאה מתעצמת! שכן במדרש (רבה יח, ב) מבואר: 'שהיו בכורים מהמצרים שישנו בבתי ישראל ואף על פי כן מתו!' ואם כך מדוע צריך היה את הַדָּם עַל הַמַּשְׁקוֹף אם הקב"ה נגף ממילא רק את כל בכורי מצרים בלי קשר למקום בו שהו?

[ראה עוד על 'לקראת מכת בכורות' מהרב שליט"א 'הייתי שם במצרים']

ז] מדוע קיים שוני עצום בין מכת בכורות לשאר המכות כפי שניתן ללמוד מכך שישנם שלוש (3) מצוות הקשורות אליה; פטר חמור, בכור בהמה ופדיון בכור אדם?

ח] מפני מה עורפים פטר חמור שלא נפדה?

הבכורים מתו ביום ולא בַּחֲצִי הַלַּיְלָה;

הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל הקשה שתי (2) קושיות נפלאות!

בתפילת שחרית סמוך לתפילת שמונה עשרה אומרים: 'אֱמֶת. מִמִּצְרַיִם גְּאַלְתָּנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ. וּמִבֵּית עֲבָדִים פְּדִיתָנוּ. כָּל בְּכוֹרֵיהֶם הָרָגְתָּ' תחילה יְצִיאַת מִצְרַיִם ורק לאחר מכן 'בְּכוֹרֵיהֶם הָרָגְתָּ'. ומאידך בתפילת ערבית אומרים: 'הַמַּכֶּה בְעֶבְרָתוֹ כָּל בְּכוֹרֵי מִצְרָיִם וַיּוֹצִיא אֶת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל מִתּוֹכָם לְחֵרוּת עוֹלָם' אם כן תמוה: שהרי בתפילת ערבית זהו הסדר הנכון! תחילה היתה מכת בכורות ורק לאחר מכן יְצִיאַת מִצְרַיִם ואילו בתפילת שחרית הפכו את הסדר! ומדוע?

והמתבונן יראה: שבתפילת ערבית כתוב: 'הַמַּכֶּה' ואילו בשחרית כתוב: 'הָרָגְתָּ' ואם כן יש להבין: מדוע משתמשים במקום אחד (1) במינוח הכאה ואילו במשנהו (2) במינוח הריגה?

ויש להוסיף קושיא שלישית (3): בפסוק מפורש! שלאחר חצות הלילה ולאחר שפרעה קם באמצע הלילה "וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה בְּמִצְרָיִם" (שמות יב, ל) פרעה סוף-סוף מצא את משה ואהרן והתחנן: "קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי" (שמות יב, לא).

ואז כתוב: "וַתֶּחֱזַק מִצְרַיִם עַל הָעָם לְמַהֵר לְשַׁלְּחָם מִן הָאָרֶץ כִּי אָמְרוּ כֻּלָּנוּ מֵתִים" (שמות יב, לג) ותמוה: הלא חצות הלילה חלף עבר לו! ואם כן מי שמת - מת ומה יש להם לחיים לדאוג?! הרי רואים הם עין בעין שחיים הם?

מתרץ הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל תירוץ נפלא!

חושבים העולם: 'שבכורי מצרים - מתו בַּחֲצִי הַלַּיְלָה!' אך זו טעות!! הבכורים מתו ביום!

שבפתיחה למסכת שמחות הקשו: "וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַה' הִכָּה כָל בְּכוֹר" (שמות יב, כט) ומאידך בחומש במדבר כתוב: "כִּי לִי כָּל בְּכוֹר בְּיוֹם הַכֹּתִי כָל בְּכוֹר" (במדבר ג, יג) מתי הוכו בכורי מצרים; בלילה או ביום?

'אמר רבי יוחנן: 'הקב"ה הכה אותם מכת מוות בַּחֲצִי הַלַּיְלָה! ולא מתו אלא גססו ורק בבוקר מתו!'

בתפילת ערבית - מודים על ההכאה שהיתה בלילה ובשחרית - על המיתה שהיתה ביום;

ומדוע עשה ה' יתברך כך ועינה את בכורי מצרים חצי (1/2) לילה?

אמר רבי יוחנן טעם נפלא! 'הנותן מתנה לילד - צריך להודיע לאימו'.

כך הקב"ה הרי נתן מתנה עצומה לעם ישראל והרג את בכורי שונאיהם! אך רצה הקב"ה: שיראו את המכה ויבחינו במתנה! מה עשה? 'היתה נפשם של בכורי מצרים מפרפרת עד הבוקר וראו עם ישראל בבוקר את שונאיהם מתים!'

ולפי זה יתבארו הקושיות באופן נפלא!

בתפילת שחרית - אנו מודים להקב"ה על מה שארע בבוקר! ולכן תחילה מדגישים שיצאנו ממצרים בנץ החמה ורק לאחר מכן 'כָּל בְּכוֹרֵיהֶם הָרָגְתָּ' כי באמת מתו רק בבוקר לאחר שיצאנו!

לעומת זאת בתפילת ערבית - אנו מודים על הנס שארע בלילה! ולכן תחילה מזכירים את מכת בכורות בלא להזכיר מיתה! כי בחצות היתה רק ההכאה 'הַמַּכֶּה בְעֶבְרָתוֹ כָּל בְּכוֹרֵי מִצְרָיִם' והיא באמת קדמה ליציאה ורק לאחר מכן מוסיפים: 'וַיּוֹצִיא אֶת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל' - כַּפְתֹּר וָפֶרַח!

ומכאן מובן היטב: מדוע חשבו המצרים: "כֻּלָּנוּ מֵתִים"? כיון שלא מתו בחצות אלא גססו! ולכן חשבו: 'שיש איזו מגיפה ולכן הם גוססים ואולי גם הבריאים יגססו!...'

וממילא מהרו לשלח את עם ישראל.

יוצא, שמכת בכורות - היתה בחצות הלילה וגססו עד הבוקר ויצאו ישראל ממצרים ואז מתו בכורי המצרים ומדוקדק היטב הלשון בתפילה! ולפי זה מובן גם מדוע בתורה התיחסו הן ללילה והן ליום!

"לְמַכֵּה מִצְרַיִם בִּבְכוֹרֵיהֶם" (תהלים קלו, י);

בהגדה של פסח נחלקו התנאים: 'כמה מכות היו בכל מכה ומכה? האם ארבע (4) או חמש (5)'? ויש להתבונן בדבר: כי מילא בשאר המכות היו באמת פרטים רבים בכל מכה ומכה! לדוגמא:

בדם – (1) לא היו מים, (2) המצרים נאנקו בצמא, (3) הדגים מתו, (4) והיאור הסריח, (5) וכן הושפלו המצרים בזה שהיו צריכים לקנות מים ביוקר!

בצפרדע – (1) היה רעש איום בהלה עצומה (2) מעוברות הפילו מפחד (3) הצפרדעים נכנסו למעיים והמצרים נעשו טריפות ולא יכלו לחיות הרבה.

אולם במכת בכורות לא היו פרטים רבים הלא רק מתו בכורי מצרים ותו לא! וכיצד אפשר אם כן לחלק מכה זו לארבע וחמש מכות?

ויתכן לתרץ: שגם במכת בכורות היו כמה וכמה מכות! והטעם לכך: שבאמת רבים מתו ולא רק בכורי מצרים כפי שיתבאר;

שהנה במדרש (תנחומא ישן יח) מבואר: 'שבאו כל בכורי מצרים אצל אבותיהן וטענו: 'כל מה שמשה נתנבא – התקיים! אם כן בוודאי נמות!! אנא! שחררו אותם!'

אמרו האבות: 'אפילו אם כל מצרים ימותו - ישראל לא יצאו!'

באו אצל פרעה ואמרו לו: 'בבקשה! תוציא את העם הזה כל הרעה הזו באה רק בגללו ראה שלא רק אנחנו בכורים אלא גם אתה!' 

שלח פרעה את עבדיו וציווה: 'לכו וחתכו שוקיים של אלו'.

מה עשו הבכורים? יצאו מפרעה וכל אחד נטל חרב והרג את אביו!

שכן מפורש: "לְמַכֵּה מִצְרַיִם בִּבְכוֹרֵיהֶם" (תהילים קה, י) ולא כתוב 'לְמַכֵּה בכורי מצרים' כי המצרים עצמם מתו מבכוריהם שהרגו אותם! ורק אז הרג הקב"ה גם את הבכורים!

יוצא, שיש פן נוסף למכת בכורות שגם אבותיהם של המצרים מתו על ידי הבנים!

מי הרג; המלאך או ה'? ולשם מה צריך היה דם עַל הַמַּשְׁקוֹף?

והנה יש להציע רובד ועומק נוסף במכה זו:

במדרש (רבה יז, ה) כתוב: "וְעָבַר ה' לִנְגֹּף אֶת מִצְרַיִם" - יש אומרים: 'על ידי מלאך' ויש אומרים: 'שהקב"ה בעצמו!'.

הקשה המהרז"ו: 'הרי זו סתירה מפורשת לדברי בעל ההגדה! "וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה... אֲנִי ה'" (שמות יב, יב) – 'ולא מלאך!' כלומר; שהקב"ה בעצמו הרג אותם?

ואכן הקושיא זועקת! כי באותו פסוק ממש יש סתירה! "וְעָבַר ה' לִנְגֹּף אֶת מִצְרַיִם וְרָאָה אֶת הַדָּם עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וּפָסַח ה' עַל הַפֶּתַח וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף" מי נגף הקב"ה או המלאך?

ובפרט, שאם הקב"ה הכה לשם מה היה צריך דם עַל הַמַּשְׁקוֹף? 

ורש"י מדגיש: "וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר" (שמות יב, כב) – 'מאחר שנתנה רשות למשחית לחבל - אינו מבחין בין צדיק לרשע!' 

אם כן יוצא, שהמלאך הַמַּשְׁחִית הוא שהכה! להיפך מדעתו של בעל ההגדה?

והתמוה ביותר! שבמדרש (רבה יח, ב) מבואר: "חֲצוֹת לַיְלָה אָקוּם לְהוֹדוֹת לָךְ עַל מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ" (תהלים קיט, סב) – 'להודות על המשפטים שעשה ה' במצרים בחצות הלילה!'

ומוסיף המדרש: 'היו חלק מהמצרים מפחדים! מה עשו? באו אל ישראל וביקשו מהם: 'שיתנו לבנם הבכור ללון אצלם!' כיון שהגיע חצי הלילה - היה הקב"ה נוטל נשמתו של מצרי ומניח את של ישראל!'

אם כן הפליאה מתעצמת! לשם מה צריך היה לתת דם עַל הַמַּשְׁקוֹף אם ממילא הקב"ה הרג את בכורי מצרים ולא משנה היכן היו?

בכור מאב - הקב"ה הרג! ובכור מאם - המלאך הַמַּשְׁחִית הרג;

והנה במדרש (רבה יז, ה) מבואר: 'שתפקידו של המלאך הַמַּשְׁחִית היה להרוג את העוברים בכך שגרם שיפילו ולדותיהן!'.

והגאון מוילנא זיע"א מוסיף: 'שהיה למשחית תפקיד נוסף! להרוג את מי שהגיע זמנו למות באותו יום!'

על כל פנים עדיין אין זה מיישב את הקושיה: מדוע צריך היה למרוח דם עַל הַמַּשְׁקוֹף אם הקב"ה הוא זה שהרג את בכורי מצרים? ולמה נאסר על עם ישראל לצאת מִפֶּתַח הבית? הרי ממילא הקב"ה הרג אפילו מצרי שבבית ישראל?

והענין יבואר על פי דברי הזוהר הקדוש (וירא חלק א עמוד קא) שחידש חידוש נפלא! בכור מאב - הקב"ה הרג, בכור מאם - הַמַּשְׁחִית הרג!

וביאר המהרז"ו: 'שמדויק גם בלשון הפסוק: "וַה' הִכָּה כָל בְּכוֹר" - את כל סוגי הבכורים מאב ומאם זכרים ונקבות [חוץ מבתיה] כגון; מצרי שבא על עשר (10) נשים בזנות - כולם בכורים מצד האם! וכן אשה שזינתה מאחֵר וילדה ואילו את הבן מבעלה ילדה אחריו - הבן הוא בכור מאב!

על כן בכור מאם שהוא 'פטר רחם' וגלוי וידוע לכל כי הינו בכור - היה זה תפקידו של המלאך הַמַּשְׁחִית להורגו.

מה שאין כן בכור מאב - מי יכול להבחין בין טיפה לטיפה; אם הבעל ילדו או שמא הבועל? רק הקב"ה!

ולפי זה יתבאר להפליא! שהקב"ה שהרג בכורים מאב אכן לא היה צריך את מריחת הַדָּם על הדלת כי ודאי גלוי וידוע היה לפניו היטב היכן שרוי יהודי והיכן מצרי ואפילו מצרי ששהה בביתו של יהודי אם היה בכור מאב - מת!

אולם המלאך הַמַּשְׁחִית לעומת זאת שתפקידו היה להרוג בכורים מאם צריך גם צריך היה לתת עבורו דם עַל הַמַּשְׁקוֹף פן יכנס לביתו של ישראל ויהרוג ולכן גם אסור היה לעם ישראל לצאת מִפֶּתַח הבית כיון 'שהמשחית אינו מבחין בין צדיק לרשע!'

הקב"ה - הרג את הבכורים. והמשחית - הרג את הגדול שבבית כשאין בכור;

ונדבך נוסף במכת בכורות יתבאר להפליא! על פי מדרש נוסף:

נאמר בפסוק: "וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה בְּמִצְרָיִם כִּי אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת" (שמות יב, ל) ומדוע היה בכל בית מת? פירש רש"י שני (2) פירושים;

האחד (1) שבבית שלא היה בכור - גם כן מת מישהו והוא הגדול שבבית!

והשני (2) שהיו המצריות מזנות תחת בעליהן ויולדות מגברים אחרים שאינם נשואים וכך היו בתים בהם לאשה אחת (1) היו חמישה (5) בכורים מאב!

אם כן הפירוש השני של רש"י כבר התבאר לעיל בדברי הזוהר הקדוש: שבכור מאב – הקב"ה בעצמו הרג.

ומוסיף הרמב"ן: 'שלכן כתוב: "וַיַּךְ כָּל בְּכוֹר בְּמִצְרָיִם רֵאשִׁית אוֹנִים בְּאָהֳלֵי חָם" (תהילים עח, נא) כלומר, הפסוק מרמז על כך: שמתו הן בכור מצרים מצד האם והן רֵאשִׁית אוֹנִים = בכור מצד האב.

אולם גם הפירוש הראשון ברש"י מפורש! במדרש (פסיקתא רבה ב): 'אמר רבי אבא: 'בית שאין בכור - גדול שבהם מת!'

יוצא איפוא כפי שהתבאר לעיל שהקב"ה הרג את הבכורים בכל מקום בו היו.

והמשחית - הרג את הגדול שבהם! אך זה בתנאי שהיה בביתו שלו אולם אם הוא שהה בבית של יהודי לא נכנס לשם הַמַּשְׁחִית ולכן אסור היה לעם ישראל לצאת מִפֶּתַח הבית!

ולפיכך יתבארו הדברים להפליא!

עיקר מכת בכורות היא בבכורים מאב! אותם הרג הקב"ה! ולא משנה היכן היו!

אבל כדי שיהיו עוד כמה מכות בתוך מכת בכורות נתן הקב"ה למלאך הַמַּשְׁחִית את האפשרות להרוג גם בכור מאם וגם את הגדולים שבבית ואפילו הם עוברים! אך זאת רק בתנאי שיהיו בבית המצרי!

יוצאים בראש מורם;

ובמדרש (רבה יח, י) ובפרקי דרבי אליעזר (פרק מח) נאמר: 'כל הלילה היו ישראל אוכלין ושותין יין ומשבחין לקב"ה וקוראים את ההלל!

ופרעה וכל עמו בקשו: 'לשלחם!' 

אמר להם הקב"ה: 'בלילה אתם מוציאים את בני?! לא תוציאו אותם בלילה אלא בראש גלוי בחצי היום!'

ובינתיים נתפזרו עם ישראל לעשות את צווי ה': "וַיִּשְׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת" (שמות יב, לה) ומשה רבינו היה עסוק בעצמות יוסף'.

ובזוהר הקדוש (בשלח מה) הוסיף עוד נקמה עילאית שעשה הקב"ה למצרים!

פרעה קם באמצע הלילה וכמו שהקב"ה הרג את הבכורות נקם גם הוא נקמות בשריו! ואת כל גדולי המלוכה הרג! על שיעצו לו: 'להשאיר את עם ישראל במצרים!'

כי כך דרכו של כלב - כאשר מכים אותו באבן הולך ונושך כלב אחר...

אם כן ברורים הדברים: שהקב"ה הרג את בכורי מצרים מאב ומאם ואפילו הגדולים שבבית מתו וכל שרי פרעה שיעצו: 'לשעבד את ישראל!' פרעה עצמו! הרגם וכל האבות של הבכורים שרצו בשעבוד של ישראל - בניהם הרגו אותם!

כמה טוֹבָה כְפוּלָה וּמְכֻפֶּלֶת עשה לנו הקב"ה במכות בכורות!

הקב"ה ערף את המצרים שמשולים לחמור; 

מה שנותר לברר הוא: מדוע מכת בכורות כה שונה ביחס לשאר המכות?

הנה בכל המכות האחרות לא קבעו מצווה כזכר אליהם וזאת כיון שהמכה אינה התכלית אלא האמצעי לצאת ממצרים.

אולם דווקא לזכר מכת בכורות קיימות שלוש (3) מצוות שהתורה מאריכה בהן;

(1) בכור בהמה - מצוה להקריבו לה'.

(2) פטר חמור - צריך לפדות את החמור הראשון שנולד ואם לא – "וַעֲרַפְתּוֹ" (שמות יג, יג).

(3) ובכור אדם - פדיון הבן.

ואם כן תמוה: מדוע ישנם שלוש מצוות לזכר מכה אחת (1)? ובמה שונה מכה זו משאר המכות?

במדרש (תנחומא במדבר פד) מובא: 'שאמר הקב"ה: 'בשביל חיבתם של ישראל - שיניתי סידרו של עולם! שבתורה מפורש: שחמור פודים בשה (שמות יג, יג) ואילו הקב"ה פדה את: "שֶׂה פְזוּרָה יִשְׂרָאֵל" (ירמיה נ, יז) בחמור שהם המצרים: "אֲשֶׁר בְּשַׂר חֲמוֹרִים בְּשָׂרָם" (יחזקאל כג, כ).

וכיון ש: "בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל" (שמות ד, כב) קדוש והמצרים [חמור] לא רצו לפדותם - לכן נענשו: וַעֲרַפְתּוֹ!

הקב"ה חתם שעם ישראל קרויים: 'בכור!'

וכך נאמר בתורה: "כֹּה אָמַר ה' בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל" (שמות ד, כב).

פירש רש"י: 'בכור' - לשון גדולה! ומדרשו (בראשית רבה סג): 'כאן חתם על מכירת הבכורה שלקח יעקב מעשיו!' 

ולמה דווקא כאן?

מבאר הבית הלוי: 'כיון שכל מטרת הבריאה אחת (1) היא: שעם ישראל יהיו עם ה' ויקבלו את התורה אלא שנגזרה גזירה שבדרך לכך צריכים יהיו לרדת לשעבוד מצרים.

לכן משום שאמר הקב"ה לאברהם בברית בין הבתרים: "וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל אֲבֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם" (בראשית טו, טו) מיד כשנפטר אברהם חשש עשיו מגזירת השעבוד! ומסיבה זו בו ביום פרק עול והכריז: 'שכופר הוא בכל!' מפני שלא רצה להיות הממשיך כדי שלא להיות בשעבוד.

יוצא, שכשאמר הקב"ה: "כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע" (בראשית כא, יב) עשיו הפקיע את עצמו ויעקב נשאר הממשיך ממילא יעקב קנה את הבכורה בהסכמת עשיו המלאה וכיון שהוא הממשיך הוא זה שירד לגלות.

והסיבה שירדו לגלות היא כדי לזכות בתורה בארץ ישראל ובכל הברכות ולכן יעקב גם לקח את הברכות כיון שזו היתה 'עסקת חבילה!'

וכך כשהגיע רגע הגאולה חתם הקב"ה על הסכם המכירה! תם ונשלם פרק השעבוד ועתה הגיע זמן השכר לזרעו של יעקב!

"בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל" כי בכור זו המטרה בעולם סמל לחשיבות והוא המרכז!

חשבו המצרים החמורים שהם הבכור הם המרכז בעולם שהרי הם האימפריה!

אמר הקב"ה: 'השֶׂה חשוב מהחמור! את החמור עורפים! והשֶׂה הוא עם ישראל הוא העיקר והקדוש.

ועל כן "בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל" אתם העיקר בעולם כמבואר במדרש (רבה): "בְּרֵאשִׁית" (בראשית א, א) – 'בשביל ישראל שנקראו: "רֵאשִׁית"! (ירמיה ב, ג).

זאת אומרת שמכת בכורות לא היתה סתם מכה היא באה להראות את המטרה בעולם שלילת החשיבות החומרית של המצרים והדגש על קדושת עם ישראל "בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל"!

רק מי שרצה להאמין - נגאל;

ועל כן מי שלא רצה להיות בצבא ה' - לא יצא! ומת במכת חושך!

כמבואר במדרש (רבה): "וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות יג, יח) – 'אחד מחמשה (1/5) יצאו שמונים אחוז (80%) מהם מתו במכת חושך!'

ויפלא הדבר מאוד! הרי במדרש (שיר השירים רבה פרק ב) מופיע: 'שאמר משה רבינו לעם ישראל: 'שיגאלו בניסן!' 

אמרו לו: 'היאך ניגאל? וכל ארץ מצרים מלאה בעבודה זרה שלנו!' 

אמר להם: 'חפץ ה' בגאולתכם! עשו פסח ומילה'.

וקשה: הרי היה זה לאחר מכת חושך בה מתו רוב רובם של ישראל והנה גם המיעוט שנותר הודה שעובד הוא עבודה זרה ואם כן מדוע נשאר בחיים? 'מה נשתנו אלו מאלו?'

אלא, שהטעם פשוט נגאלו כל אלו שרוצים להאמין! אותם אלה אשר יש להם לב.

[ובמאמר המוסגר יש להוסיף: כי ידוע שמכת חושך התפצלה לשנים (2); (1) חושך רגיל (2) וחושך בו לא יכלו לזוז! 

ופירש רש"י: 'ששתי (2) סיבות היו למכת חושך; האחת (1) כיון שהיו בישראל רשעים שלא היו רוצים לצאת - ומתו בשלושת ימי אפילה! וכדי שלא יראו מצרים במפלתם - היה חושך. והשניה (2) כדי שיוכלו לחפש בכליהם וכשיצאו שאלו כלים הללו'.

ויש לדקדק בדבריו של רש"י: שהפירוש הראשון חל על חצי (1/2) המכה הראשונה שהיה חושך כדי שיוכלו לקבור את רשעי עם ישראל!

אך כדי שיתאפשר להם להסתובב בבתי המצרים ולבדוק היכן החביאו את כליהם לא הספיק החושך וצריך היה את: "וְיָמֵשׁ חֹשֶׁךְ" (שמות י, כא) שהמצרים לא יוכלו לזוז ולכן בא החצי השני של המכה למען ילכו ישראל בבתי המצרים בחופשיות!]

על כל פנים הוכח: שכל המטרה בגאולה היתה להיות בצבא ה' יתברך ועל כן נקראו: 'בכור!' ומי שלא רצה באמת - מת!

הרכוש הגדול - הוא האמונה!

וזהו העומק במילים: "וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל" (בראשית טו, יד).

שכן תמוה: וכי זה הפיצוי על עבדות של שנים? האם הסכים אברהם אבינו שישתעבדו ויתענו בניו רק עבור כסף?

אלא, שהרכוש הגדול הוא האמונה! שכן מטען שלם של ניסים גלויים טענו עם ישראל על כתפיהם ורכוש זה של אמונה הוא המטרה לשעבוד ובסופו גם לגאולה.

ובשעת מכת בכורות הפכו עם ישראל להיות "בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל"!

[קרדיט: גם מאמר זה על פרשת בא מתוך הספר הנפלא! 'תורת חסד' באדיבות המחבר הרב אליהו אילן חנן שליט"א - ישר כוחו!

למאמר הקודם: 'פסח ומילה' - לחץ כאן].