קנין ל"ז - "נושא בעול עם חבירו"

קנין ל"ז

"נושא בעול עם חבירו"

פתח דבר: 

במאמר הבא נתבונן במעלתו של ה"נושא בעול עם חבירו", בגדרה ומהותה, מה הם הגורמים לזכות במידה זו, ומה הם מפסידיה. נביא גם מקורות מדברי חז"ל ומגדולי הדורות בחשיבותה של תכונה זו, וניווכח כי השלם בה זוכה לגדולה! 

"נושא בעול עם חבירו" - מצטער בצערו

המדרש שמואל פירש: נושא בעול עם חבירו - "כאשר רואה את חבירו בצער, מצטער בצערו".

כלומר - כאשר רעהו נמצא בצער ובצרה, הוא משתתף עמו בהרגשותיו וחולק עמו את צערו, בכך מיקל הינו במעט את המשא הכבד הרובץ על לב רעהו, לזה יקרא "נושא בעול עם חבירו".

"נושא בעול" - רק על ידי "אהבת רעים"!

וידוע מה שכתב הסבא מקלם זצ"ל: אי אפשר להגיע למעלת ה"נושא בעול" רק לאחר שירגיל את עצמו ב"אהבת חברים" הן במעשה והן במחשבה, כי כאשר יחוש האדם את כל המאורעות העוברים על חבירו כאילו אירעו אצלו, יוכל להיות בגדר "נושא בעול".

ראוי להוסיף: באמצעות ההשתתפות בצערם של אחרים, והנשיאה בעול איתם זוכים לגדולה ולקירבה להשם, וכמו שיתבאר בעזהי"ת. 

וכך נפסק להלכה בגמרא במסכת פסחים (דף קטו:): "בלע מצה יצא ידי חובתו, בלע מרור לא יצא". וכתב על זה המאירי זצ"ל: "מי שבלע מצה בלא לעיסה - יצא, שמכל מקום אכילה בלא לעיסה אכילה היא, אבל בלע מרור - לא יצא, שמכל מקום אחר שהוא זכר ל"וימררו" - ר"ל למירור המצרים, לטעם מרור הוא צריך ואין טעם מר בלא לעיסה".

כך יש להרגיש את צרותיו של חבירו! 

לחוש את מחסורם של העניים

בהקשר לכך מסופר על מרן החפץ חיים זצ"ל שסבב על פתחי נדיבים בכדי לאסוף כספים לצרכי העניים אשר סבלו ממחסור בחימום ובביגוד מינימלי, היה זה בעיצומו של חורף עם קור חודר לעצמות, ושלג כיסה את פני הרחוב כולו. 

כשהגיע לביתו של אחד הגבירים, דפק החפץ חיים זצ"ל על דלתו, הגביר פתח את הדלת והזמינו אחר כבוד להיכנס אל הבית המחומם והנעים, החפץ חיים זצ"ל סירב באומרו, מדובר בזמן מועט, אפשר לשוחח גם על מפתן הבית. וכך בעודו עומד בפתח החל לספר לו על צרכי העניים, העשיר לא היה רגיל בקור העז וביקשו שוב שיכנס, החפץ חיים זצ"ל סירב לבקשתו. 

רק אחרי שעברו כמה דקות והגביר כבר לא יכול היה לסבול יותר את הקור, ולאחר הפצרות מרובות, נכנס החפץ חיים זצ"ל אל תוך הבית.

תמה העשיר באוזני הח"ח זצ"ל: מדוע לא נכנס כבודו מיד כאשר ביקשתי זאת, לשם מה נשאר בחוץ בקור החזק במשך כמה דקות? 

ענה לו החפץ חיים זצ"ל: אילו הייתי נכנס מיד כשפתחת את הדלת, לא היית חש על בשרך את הקור העז, רק לאחר ששהית בחוץ והרגשת את הקור הנורא שהעניים מרגישים דבר יום ביומו יכול הינך להשתתף בצערם ולתרום למענם בעין יפה... 

הקב"ה משתתף בצערם של ישראל

ואף הקב"ה משתתף בצערן של ישראל, כמבואר במדרש רבה (שמות פ"ב ב):

"מהו "עמו אנכי בצרה"... אמר לו הקב"ה למשה: אי אתה מרגיש שאני שרוי בצער כשם שישראל שרוים בצער?! הוי יודע ממקום שאני מדבר עמך מתוך הקוצים כביכול אני שותף בצערן".

וכן מבואר בספרי (במדבר פיסקא פד): "וכן אתה מוצא כל זמן שישראל משועבדים, כביכול השכינה משתעבדת עמהם שנאמר: "ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר", (שמות כד, י) וכן הוא אומר: "בכל צרתם לו צר" (ישעיה סג, ט).

משה רבינו ע"ה השתתף בצערם של ישראל 

ועוד: הטעם לכך שמשה רבינו ע"ה זכה לדבר פנים בפנים עם הקב"ה הוא משום שהצטיין במידה זו של "נושא בעול עם חבירו", כמבואר בשמות רבה (פ"א כז):

"ויהי בימים ההם ויגדל משה" - "בן עשרים שנה היה משה באותה שעה, ויש אומרים בן ארבעים. "ויגדל משה" - "וכי אין הכל גדילים, אלא לומר לך שהיה גדל שלא כדרך כל העולם. "ויצא אל אחיו" - "שתי יציאות יצא אותו צדיק וכתבן הקב"ה זו אחר זו, "ויצא ביום השני", הרי שתים. "וירא בסבלותם", מהו וירא שהיה רואה בסבלותם ובוכה ואומר חבל לי עליכם. מי יתן מותי עליכם. שאין לך מלאכה קשה ממלאכת הטיט, והיה נותן כתיפיו ומסייע לכל אחד ואחד מהן. 

רבי אלעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: ראה משוי גדול על קטן ומשוי קטן על גדול, ומשוי איש על אשה ומשוי אשה על איש, ומשוי זקן על בחור ומשוי בחור על זקן, והיה מניח דרגון שלו (מדרגה שלו ומעלתו וגדולתו ואף שזה נגד הנימוס. עץ יוסף) והולך ומישב להם סבלותיהם ועושה כאלו מסייע לפרעה. אמר הקב"ה: אתה הנחת עסקיך והלכת לראות בצערן של ישראל ונהגת בהן מנהג אחים, אני מניח את העליונים ואת התחתונים ואדבר עמך, הדא הוא דכתיב (שמות ג, ד) "וירא ה' כי סר לראות" - ראה הקב"ה במשה שסר מעסקיו לראות בסבלותם, לפיכך, "ויקרא אליו אלהים מתוך הסנה". 

עוד מבואר במדרש רבה (שמות פ"ב ב) שהקב"ה בחר את מנהיגיהם של ישראל על פי מידה זו של "נושא בעול", לא רק של חבירו אלא גם של בעלי חיים, ואיתא שם במדרש על דוד המלך ע"ה כאשר רעה את צאנו נהג להוציא למרעה את הגדיים הרכים לפני הגדולים בכדי שיאכלו את העשב הרך, אחר כך היה מוציא את הכבשים הזקנים כדי שירעו את העשב הבינוני, רק כשכילו הם לאכול הוציא את הכבשים הצעירים היכולים לאכול גם עשב קשה. כשראה זה הקב"ה אמר לו: "מי שהוא יודע לרעות הצאן איש לפי כוחו יבוא וירעה בעמי".

וממשיך המדרש וכותב וז"ל: "ואף משה לא בחנו הקב"ה אלא בצאן. אמרו רבותינו: כשהיה משה רבינו ע"ה רועה צאנו של יתרו במדבר, ברח ממנו גדי ורץ אחריו עד שהגיע לחסית. כיון שהגיע לחסית נזדמנה לו בריכה של מים ועמד הגדי לשתות.

כיון שהגיע משה אצלו אמר אני לא הייתי יודע שרץ היית מפני צמא, עיף אתה. הרכיבו על כתפו והיה מהלך. אמר הקב"ה: "יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם כך, חייך אתה תרעה צאני ישראל". הוי ומשה היה רועה".

בוא וראה עוד כיצד משה רבינו ע"ה השתתף בצערן של ישראל וכדאיתא במסכת תענית (דף יא.):

"יצער אדם עם הצבור. שכן מצינו במשה רבינו שציער עצמו עם הצבור, שנאמר (שמות יז, יב) "וידי משה כבדים ויקחו אבן וישימו תחתיו וישב עליה", שואלת שם הגמרא: "וכי לא היה לו למשה כר אחד או כסת אחת לישב עליה? אלא כך אמר משה: הואיל וישראל שרויין בצער - אף אני אהיה עמהם בצער, וכל המצער עצמו עם הצבור - זוכה ורואה בנחמת צבור". 

הרצון למלוך - להיות "נושא בעול"

ובספר חכמה ומוסר (ח"א עמוד ח) לימדנו הסבא מקלם זצ"ל בענין זה יסוד גדול, ונצטט מדבריו:

"וזהו הענין שרצו גדולי ישראל כמו דוד המלך ע"ה ושלמה המלך ע"ה להיות "מלך", ולא הבנתי תמיד, אטו כבוד רדפו החסידים האלה? אמנם מאשר באמת ממלוכה יכול האדם לבוא לכל כתר המעלות, כי ירגיל עצמו להעמיד במשפט ארץ, והרי בידו להרחיב חכמה ולהאדירה על ידי בתי ספר, וכל ענייני תיקון העולם, הכל ביד המלוכה... ואין לך נושא בעול יותר מזה, וזהו כליל המעלות.

לכן חשקו דוד המלך ע"ה ושלמה בנו ע"ה יותר המלוכה למען לשאת בעול עם כל העולם, והרי זו עיקר הליכה בדרכיו יתברך, להעמיד מצב העולם על מקומו, ולכן היושב בדין נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית (שבת דף י.).

וזהו טעם מה שעסקו אבותינו במקנה לרעות צאן כיעקב אבינו ע"ה ודוד המלך ע"ה, גם משה רבינו ע"ה היה רועה, היינו שרצו להרגיל עצמם לשאת בעול אפילו עם בעלי חיים, וכל שכן עם אנשים בני גילם".

מי שאינו יכול לשאת בעול - חשוב כמת!

ובמסכת נדרים (דף סד:) מבואר: "תניא, ארבעה חשובין כמת: עני, ומצורע, וסומא, ומי שאין לו בנים. עני - דכתיב: (שמות ד, יט) "כי מתו כל האנשים", מצורע - דכתיב: (במדבר יב, יב) "אל נא תהי כמת", סומא - דכתיב: (איכה ג, ו) "במחשכים הושיבני כמתי עולם", ומי שאין לו בנים - דכתיב: (בראשית ל, א) "הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי". 

והסביר הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל בשיחותיו, כל אלו חשובים כמת, לא מפני הטעם שיש להם צער רב, אלא יש דבר יסודי ומהותי המשותף ביניהם:

עני - שאין לו מה לתת לרעהו, ממילא אינו יכול לשמוח בשמחת זולתו, וקל וחומר שאינו מסוגל להשתתף בנשיאת עולו.

מצורע - כתיב (ויקרא יג, מו) "בדד ישב מחוץ למחנה מושבו", נמצא שהמצורע גר בגפו ללא חברתם של הבריות, ואין לו כל אפשרות מעשית להיות "נושא בעול עם חבירו".

סומא - אינו רואה בעיניו את האחר ואיננו יכול להרגיש את צרכיו, גם הוא מופקע לחלוטין מנשיאה בעול. 

מי שאין לו בנים - עיקר הנתינה והנשיאה בעול באה לידי ביטוי עם בניו ובנותיו של האדם, ועל כן מי שאין לו בנים חשוב כמת. 

זהו היסוד המשותף שיש בכל הארבעה: מי שאינו נושא בעול עם חבירו חשוב כמת!

מפני מה יצא "אחר" לתרבות רעה? 

הגמרא במסכת חגיגה (דף טו:) שואלת: "אחר מאי"? כלומר - מהי הסיבה שבגינה "אחר" יצא לתרבות רעה. מתרצת הגמרא: "זמר יווני לא פסק מפומיה. אמרו עליו על אחר, בשעה שהיה עומד מבית המדרש הרבה ספרי מינין נושרין מחיקו".

ומפרש רש"י זצ"ל על אתר: "זמר יווני לא פסק מביתו" - והיה לו להניח בשביל חורבן הבית, דכתיב (ישעיהו כד, ט) "בשיר לא ישתו יין".

בספר "בני חיל" ביאר את דברי הגמרא באופן נפלא: כל התלונה על "אחר" היתה על כך שלא היה בכלל ה"נושא בעול עם חבירו", כיצד יתכן שבזמן שכל עם ישראל שרוי בצער על חורבן בית המקדש, והוא מזמר?! לכן לא הגינה עליו תורתו. 

הדברים מתאימים מאוד לדברי הגמרא שם בקטע שלפני זה:

"אשכחיה רבה בר שילא לאליהו, אמר ליה: מאי קא עביד הקדוש ברוך הוא? אמר ליה: קאמר שמעתא מפומייהו דכולהו רבנן, ומפומיה דרבי מאיר לא קאמר. אמר ליה: אמאי? - משום דקא גמר שמעתא מפומיה דאחר. אמר ליה: אמאי? רבי מאיר רמון מצא, תוכו אכל, קליפתו זרק! אמר ליה: השתא קאמר: מאיר בני כך הוא אומר: בזמן שאדם מצטער שכינה מה לשון אומרת - קלני מראשי, קלני מזרועי. אם כך הקדוש ברוך הוא מצטער על דמן של רשעים - קל וחומר על דמן של צדיקים שנשפך". 

והדברים נפלאים עד למאוד, בתחילה - לאור העובדה שרבי מאיר היה תלמידו של אחר, היה מקום לחשוש שדבק בו משהו ממידה זו של אי נשיאה בעול, ולכן לא זכה שיאמר הקב"ה שמועות בשמו. רק לאחר שאמר שאפילו אדם היוצא ליהרג הקב"ה צר לו עליו, והתברר מעל כל ספק שלא נדבק בו שום דבר ממשנתו של "אחר", אדרבה - יש לו את המידה של "נושא בעול עם חבירו", אפשר להגיד שמועות בשמו, הפלא ופלא!!!

האדם לא נברא אלא להשתתף בצער חבירו!

ובאמת שבהקדמה של הספר נפש החיים כתב המהרי"ץ זצ"ל בנו של הגר"ח מוולאזי'ן זצ"ל: "והיה רגיל (אביו הגר"ח זצ"ל) להוכיח אותי על שראה שאינני משתתף בצערא דאחרינא, וכה היה דברו אלי תמיד, שזה כל האדם, לא לעצמו נברא, רק להועיל לאחריני ככל אשר ימצא בכוחו לעשות".

"לא טוב היות האדם לבדו" - ללא נשיאה בעול

בספר שיחות מוסר (מאמר כ"ט) כתב הגר"ח שמואלביץ זצ"ל: מצינו באדם הראשון כאשר התהלך בגן עדן, והמלאכים היו משמשים אותו - שהיו צולין לו בשר ומסננים לו יין, עם כל זה אמר לו הקב"ה: (בראשית ב, יח) "לא טוב היות האדם לבדו", כלומר: אפילו שם בגן עדן עם כל חמודותיו ועידוניו אם הוא לבדו הרי הוא בבחינת "לא טוב", ויש להבין למה לא טוב, הרי נמצא הוא בגן עדן?

אלא ביאר בזה הגר"ח שמואלביץ זצ"ל: אפילו בגן עדן אם הוא "לבדו" ואי אפשר לו להשתתף ולישא בעול עם חבירו, אזי נחשב עדיין ל"לא טוב"!

גדולי ישראל חשו את צער זולתם

ישנם הרבה סיפורים על הנהגת הגדולים בענין זה, נביא כמה מהם שישמשו לנו נר לרגלנו ואור לנתיבותינו, בכדי שנוכל לראות את הדרך אשר ישכון בה אור:

מסופר על הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל: כשהגיעה העת בה צריך היה להיפרד לשלום מחתנו הגאון רבי אהרן קוטלר זצ"ל ומנכדו הגאון רבי שניאור זצ"ל אשר עמדו לנסוע לאמריקה לחתונת רבי שניאור זצ"ל, הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל ליווה אותם עד לחדר המדרגות ושם נפרד מהם, הדבר היה לפלא מפני שרגיל היה ללוות כל בחור ובחור שהגיעו למעונו עד לרחוב העיר. 

לאחר שנסעו אל דרכם, התלמידים שהיו באותו מעמד הביעו את התפלאותם מדוע לא ירד ראש הישיבה ללוות את חתנו הגאון ונכדו אהובו? 

ענה להם הגרא"ז מלצר זצ"ל, באותה שעה שהתלוויתי לחתני ונכדי עלה בדעתי שישנם כמה וכמה אנשים אשר נהרגו בשואה ולא זכו להשתתף בחתונת נכדיהם, ואם כן היאך אפשר לי לשמוח עם משפחתי ברחוב בנוכחותם של יהודים רבים שלא זכו שסביהם והוריהם ישתתפו בשמחתם?!

על זה הדרך סיפר נכדו הגאון רבי שניאור קוטלר זצ"ל, הוא התארס לפני המלחמה, לאחר שהסתיימה המלחמה קיבל מכתב מכלתו (הרביצ'ן רישל תחי' עמו"ש) שהיא לא תקפיד עליו אם יבטל את החתונה, כי המלחמה גרמה לה חולשה וחולי, והרופאים אמרו לה שאין באפשרותה לפי מצב בריאותה להביא ילדים לעולם. 

ראש הישיבה הגאון רבי שניאור זצ"ל השיב לה מכתב בו כתב, כי בשום פנים ואופן איננו רוצה לוותר על השידוך, הוא נימק את החלטתו בכך שכבר איבדה את משפחתה במלחמה, ונשארה חסרת כל, עם חולשה וחולי, "האם גם אמיט עליה צרה נוספת שתאבד את חתנה"? 

כידוע לבסוף הם נישאו זה לזו בשעה טובה ובמזל טוב, ובעזרת רופא כל בשר נולדו להם ילדים רבים, משפחה לתפארת, בהם ראש ישיבת לייקוואוד הגאון רבי אריה מלכיאל קוטלר שליט"א. 

המעשה מאלפנו בינה מהו ה"נושא בעול עם חבירו"!

מידת ה"נושא בעול" אצל מרן החזו"א זצ"ל 

מסופר על רבינו מרן החזון איש זצ"ל, כאשר נכנסו למעונו וגוללו לפניו מצרות הכלל והפרט, לא היה מסוגל עוד לאכול את ארוחת הבוקר הדלה בלאו הכי. כשהבחינה בכך אחותו אשת הסטייפלער זצ"ל, ביקשה מאנשים שבאו לבקר את החזו"א זצ"ל שלא יספרו לו על צרותיהם, לפחות כל עוד לא אכל את ארוחת הבוקר.

עוד ידוע על החזו"א זצ"ל, בעליית ביתו שמורים היו מכתבים רבים אשר נשלחו אליו, הכותבים הזכירו בדבריהם את הצרות שפקדו אותם, וביקשו ממנו את עצתו או ברכתו וכדומה. כשנשאל החזו"א זצ"ל מה הצורך בשמירת מכתבים רבים כל כך, ענה בתמימות לב: אין ספק שהכותבים הביעו במכתב את מצוקתם וצערם, הם הקדישו זמן ומחשבה בניסוח המכתב, לא מלאני לבי להשליך במחי יד את כל אותו יגון ועצב. 

החזון איש זצ"ל קיים את ה"נושא בעול עם חבירו" הלכה למעשה! 

"ניחום אבלים" - השתתפות בצער חבירו

המשגיח הגאון רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל נהג לפרש את המצוה של "ניחום אבלים" שיסוד עניינה משום "נושא בעול עם חבירו".

אכן בנושא זה של "ניחום אבלים" יש לדעת, אין כל השעות שוות - לעתים יש לדבר ולשוחח עם האבלים ובכך מתקיימת המצוה, אך פעמים רבות המנחמים אינם יודעים איך ומה לומר לאבלים, ומה שרק לא יאמרו יהא זה בבחינת "כל המוסיף גורע", במקרה זה אפשר לשבת, לנחם ולומר הנוסח המקובל: המקום ינחם וכו', ואחר כך לצאת בלי להוסיף כלום. 

עצם השהייה בקרבת האבלים משדרת להם את ההשתתפות בצערם, וזה בכלל ה"נושא בעול עם חבירו"!

[נ.ב. לכתבה 'ניחום אבלים' לחץ כאן]

לא די להתפלל על החולה, אלא יש להשתתף בצערו!

מסופר על ה"ברוך טעם" זצ"ל, בעת שמחת לבו לרגל אירוסי בנו, פניו היו מלאות בדאגה, המחותנים שהבחינו בכך חששו שמא מתכנן הוא לבטל את השידוך, הם פנו אליו בשאלה - מהי פישרה של העננה הרובצת על פניך? 

ה"ברוך טעם" זצ"ל נענה ואמר, אין לי כל תכנית לבטל את השידוך חלילה, אלא הגיעה לאוזני הידיעה ששואב המים של הכפר חולה עד למאוד, על כן אני מצטער ודואג עבורו. 

הכלה המיועדת לבנו שמעה את הדברים ואמרה: כאשר אי מי חולה, צריך להתפלל עליו, אבל היכן שמענו שיש להצטער ולדאוג! 

לשמע דבריה של הכלה קם מיד ה"ברוך טעם" זצ"ל וביטל את השידוך, באומרו: אשה שאין בלבה רחמנות, ואינה נושאת בעול עם החולה, איני רוצה שתהיה נשואה לבני!

[נ.ב. לכתבה 'ביקור חולים' לחץ כאן]

"אינני יכול לישון על מיטה כשיהודים ישנים על הרצפה"! 

מסופר על רבינו הגר"ח סאלאווייציק זצ"ל (מרביצי תורה ומוסר כרך א'): בשנת תרנ"ה השתוללה שריפה גדולה בעיר בריסק, הגר"ח זצ"ל, רב העיר לא נח ולא שקט עד שכל הפליטים סודרו על הצד היותר טוב. כל אותם ימים נהג לישון על רצפת פרוזדור בית הכנסת, בני ביתו ביקשוהו שיפסיק עם נוהגו וילך לנום בביתו. הגר"ח זצ"ל לא נענה לכל ההפצרות, וכך אמר: "אינני יכול לישון במנוחה בשעה שכל כך הרבה יהודים אין להם קורת גג לראשם, והם ישנים על הרצפה".

מדוע גמגם הסבא מסלבודקא?

הסבא מסלבודקא זצ"ל ירד פעם לפני התיבה כשליח ציבור, במשך כל התפילה הוא גמגם בכבדות, כשנשאל על פשר הדבר אמר, יש אחד מן המתפללים שאומר קדיש, והוא מגמגם בלשונו, בכדי שלא יתבייש גמגמתי גם אני בתפילתי, כך ירגיש אותו אדם קצת יותר בנוח ולא יבוא לידי בושה. 

נורא!

כיצד ניתן להתרגל לחוש בצער רעהו?

בספר אור יחזקאל (מדות) העיר על המנהג במקומות רבים לומר כמה מזמורי תהלים עבור חולים, לטענתו כיום הם נאמרים מן השפה ולחוץ ללא שום רגש וכוונה, רק אמירה בעלמא. הדבר נובע מכך שיש לנו הרבה מה לתקן בענין של "נושא בעול עם חבירו"!

וכתב עוד: על כן כדאי מאוד להתאמץ בזה, ולהרגיל עצמנו במחשבה ורצון לרפואה שלימה עבור כל חולי עמך בית ישראל... ובזה יוכל להתחיל לעבוד על עצמו להיות "נושא בעול עם חבירו", מדובר בהזדמנות פז שיש לנצלה!

כך אמר פעם המשגיח הגאון רבי מאיר חדש זצ"ל לתלמידו אשר כיהן כמשגיח בישיבה: "באים אליך אנשים רבים כדי להתייעץ, ואני מניח שאתה יודע כיצד לייעץ לכל אחד ואחד, אבל מה תעשה כשאתה לא תדע לתת שום עצה ופתרון"? 

הפטיר המשגיח זצ"ל ואמר: "אולם דע לך, תמיד יש מה לעשות... אחרי שהשואל עוזב את החדר, אתה יכול לעמוד ולהתפלל עליו, זוהי עצה שתמיד עוזרת". 

כך עובדים על מעלת ה"נושא בעול עם חבירו"! (משל האבות מ"ח קנינים).

להשתתף בשמחת חבירו!

ומענין לענין באותו ענין, להשתתף בשמחת חבירו, לעתים קשה אף יותר מלחוש בצערו!

באמת אין הדבר פשוט כלל, וכמו שכתב המשגיח דמיר הגאון רבי ירוחם זצ"ל: כאשר אדם משתתף בחתונת חבירו, ומאחל לו - "מזל טוב! מזל טוב!" מן הצד זה נשמע איחול מעומק הלב, אך האמת היא שאם חבירו זכה לשידוך טוב יותר משלו, כל האיחולים אינם אלא מן השפה ולחוץ, ובתוך ליבו בוערת בלבו קנאה. 

כעין זה ממשיך המשגיח זצ"ל וכותב - בוא וראה מדתם של סוחרי ימינו:

א) הוא הרוויח וחבירו הפסיד - תכלית העושר!

ב) שניהם שווים ברווח או בהפסד - צער רב!

ג) הוא הפסיד וחבירו הרוויח - יסורי גיהנום!!! 

ביום שמחת חבירו, כל הציבור אינו נופל על פניו! 

בוא וראה דבר ה' זו הלכה:

בשולחן ערוך (או"ח סי' קלא ס"ד) כתוב: "נהגו שלא ליפול על פניהם לא בבית האבל, ולא בבית החתן, ולא בבית הכנסת ביום מילה, ולא כשיש שם חתן". טעם ההלכה כתב במשנ"ב (ס"ק כא) בשם האחרונים: אפילו שיצא אחר כך לביתו גם כן אינו צריך לומר תחנונים, כיון שהיה בבית החתן או בבית הכנסת בשעת התפילה חלה עליו השמחה. ובס"ק כג הוסיף: מכוח המצוה לשמוח עם החתן, השמחה נמשכת לכל הנלוים אליו, ועל כן אינם נופלים על פניהם. 

בספר ברכת אברהם הראה מכאן מקור מחז"ל, כיצד רצו הם לחזק את ההנהגה הראויה, להשתתף בכל לב בשמחת חבירו.

להשתתף בשמחתו מרחוק...

ידוע בשער בת רבים המעשה הבא: הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל באמצעה של שיחה עם אי מי מתלמידיו, הציץ לפתע בשעונו, מיד קם ממקומו והביא משקה "לחיים", שתה עם המסובים ופצח בריקוד. לתמיהת הנוכחים הסביר: בדיוק עתה יש לי תלמיד אשר נכנס לחופתו, עקב חולשתי המרובה לא יכולתי להשתתף פיזית בשמחתו, אך לכל הפחות מסוגל אני לשמוח בשמחתו, ולהשתתף בה מרחוק...

כיצד היא הדרך לשמוח בשמחת חבירו?

הגאון רבי אפרים בורדיאנסקי זצ"ל, בדרכו לחתונת תלמיד או חבר, בכל משך הדרך היה מתבונן במחשבתו על החתן ועל משפחתו, על כל הקורות אותם בכל השנים, כמה לחץ עבר עליהם עד שנגמר השידוך בשעה טובה, אלו תפילות שפכו ההורים להשם יתברך על הצלחת בנם, איזו שמחה מילאה את ליבם כאשר סוף סוף הם עומדים תחת החופה... נקל לתאר כי כאשר כבר הגיע לאולם הוא הרגיש את עצמו כבן משפחה של ממש, רק אז ניגש אל החתן, ואיחל לו "מזל טוב" "מזל טוב" מכל הלב!

"נושא בעול" - לסבול מדותיו של ה"חברותא"

בספר רוח חיים ישנן פנים נוספות ל"נושא בעול עם חבירו" - "להראות פנים לסברתו".

ובמדרש שמואל הוסיף: "שסובל מידותיו של חבירו".

הדבר נוגע במיוחד ללימוד עם רעהו, לא תמיד ניתן להשיג "חברותא" המתאימה לו מכל הבחינות, לעתים יש בו תכונות אשר אינן נוחות לו וקשה לו איתן, אך חשוב לדעת, למרות כל אלו אין לבטל את הקביעות אלא יש להתעלם מכל המפריעים, וללמוד עמו בצוותא. 

גם זה הוא בכלל ה"נושא בעול עם חבירו"!

לצפיה בשיעור מהרב שליט"א: קניין ל"ז - נושא בעול עם חברו - חלק א' 10.06.2014 (מתוך ד' חלקים).

לכתבה: ריכוז 26 קניני התורה מהספר הנפלא 'תורה דיליה' [חלק א] - לחץ כאן.

למאמר הקודם: קנין ל"ו - "ואינו שמח בהוראה" [לחץ כאן] נפרש מהות המדה הזו ונראה שעניינה כתב במדרש שמואל: 'השמח בהוראה' השמחה באה לו מהיותו גס לבו בהוראה וזה שוטה רשע וגס רוח. ופירוש 'בהוראה' כלומר להיות מורה הוראות. גם אפשר שרמז שהדיין שבאה הוראה לידו להורות הלכה למעשה ידמה בעיניו כאלו גיהנם פתוח תחתיו, ובזה יעיין בדין בפחד בחלחלה וירד לעומקא דדינא...!'

לצפיה בסדרת שיעורים מכבוד הרב שליט"א על מח' קניני התורה - לחץ כאן.