קנין מ' "מעמידו על השלום"

במאמר זה נבאר; ראשית נבין את הקשר בין מדת השלום לקנין התורה. מדוע לזכות בכתרה התורה דוקא ע"י שמעמידו על השלום. ונתבונן במעלה העצומה של מדת השלום שהפליגו בה חז"ל. וכיצד תתיישב הסתירה לכאורה - שעל האדם לנהוג בדרכי שלום עם הכל וזה אמור גם בלימוד, ומאידך גיסא ידוע הענין ללמוד עם ריתחא דאורייתא ועוד...

קנין מ' "מעמידו על השלום"

פתח דבר:

במאמר שלפנינו נשתדל בעזהי"ת לבאר כמה ענינים. ראשית כל יש לעורר ולהבין את הקשר שיש בין מדת השלום לקנין התורה. מדוע הדרך לזכות לכתרה של תורה הוא דוקא על ידי זה ש"מעמידו על השלום". ובדרך אגב נתבונן מהי המעלה העצומה של מדת השלום שהרבה הפליגו חז"ל בה. 

נקודה מרכזית נוספת שנעמוד עליה: כיצד תתיישב הסתירה לכאורה - שמחד גיסא על האדם לנהוג בדרכי שלום עם כל אחד ואחד ומן הסתם הדברים אמורים גם בדרכי הלימוד, ומאידך גיסא ידוע מה גודל הענין ללמוד עם "ריתחא דאורייתא" ולעסוק ב"מלחמתה של תורה", וכמו שאמר הרב מבריסק זצ"ל להגר"א בורודיאנסקי זצ"ל שהסיבה לכך שבדור הקודם רבים הצליחו והתעלו בתורה, ואילו בדורינו מעטים הם בני העלייה... משום שבדורינו חסר מאד ענין ה"ריתחא דאורייתא"! והוסיף ואמר: זכורני, פעם כאשר היו לומדים ומתווכחים בלימוד, היו ממש רוצים לתת אחד לשני מכה עם הסטנדר... 

ונשאלת השאלה מהי אכן הדרך המאוזנת לשלב את שתי ההנהגות גם יחד.

על ידי השלום והאחדות ראוי לקבלת התורה

נפתח במספר מקורות מדברי חז"ל בהם נראה שעל ידי מדת השלום ניתן לזכות לתורה.

הילקוט שמעוני (משלי ג' רמז תתקלד) אומר: "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום". ביקש הקב"ה ליתן תורה בשעה שיצאו ישראל ממצרים והיו חולקים זה על זה שנאמר (במדבר לג, ו): "ויסעו מסוכות ויחנו באתם" שהיו נוסעים במריבה וחונים במריבה, כשבאו ברפידים הושוו כולם ונעשו אגודה אחת שנאמר (שמות יט, ב): "ויחן שם ישראל", ויחנו אין כתיב כאן, אמר הקב"ה התורה כולה שלום, ולמי אני נותנה לאומה שאוהבת שלום, הוי "וכל נתיבותיה שלום".

וכן מצינו במקרא קודם קבלת התורה שנאמר (שמות יט, ב) "ויחן שם ישראל נגד ההר", ופרש"י זצ"ל וז"ל: "כאיש אחד בלב אחד". ובאור החיים הקדוש פירש על אתר שזו היתה ההכנה לקבלת התורה, שבזה שנעשו כולם כאיש אחד היו ראויים לקבלת התורה.

והדברים מפורשים במסכת דרך ארץ זוטא (פרק השלום): "אמר הקב"ה הואיל ושנאו ישראל את המחלוקת ואהבו את השלום ונעשו חנייה אחת, הרי השעה שאתן להם את תורתי".

ומבואר מכל זה שעל ידי התכונות של אהבת ורדיפת שלום ובריחה מהמחלוקת נעשים ראויים לקבלת התורה, וכשם שבמעמד הר סיני הקב"ה נתן את התורה בגלל שהשלום נח ביניהם, כמו כן גם לדורות, מי שהתברך בשלום עם סביבתו הקב"ה נותן לו את תורתו, ובזה נפתח לנו צוהר להבין את הקשר של "מעמידו על השלום" לקניני התורה.

ולפי זה יואר באור חדש גם מה שמובא בספרים שגדול השלום שאפילו עשה אדם כמה מצוות ולא עשה שלום אין בידו כלום, כי כשהשלום נעדר אין כלי קיבול לתורה!

כשיש שלום יש השראת השכינה

בספר מעלת המדות (מעלה כ"ד) הביא שכל זמן שכלל ישראל שרויין בשלום זה עם זה השכינה ביניהם, וכמו שכתוב (דברים לג, ה) "ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל", אימתי מלכותו ושכינתו של מקום מתקיימת בישראל? בזמן שכולם נעשים אספה אחת.

וחזינן דהשראת השכינה תלויה ומותנית בכך שהשלום שוכן בין הבריות, ופשוט הרי לכל בן דעת שאם השכינה נמצאת, יש הצלחה בכל הענינים ובפרט בלימוד התורה. 

ומצינו גם להיפך ח"ו. רבינו החיד"א זצ"ל בספר מורה באצבע כותב על הפסוק בתהלים (לד, טו) "בקש שלום ורדפהו": שזו מידת אהרן הכהן שהיה אוהב שלום ורודף שלום, והוא סמא דחיי, ודע שבמקום שיש מחלוקת השכינה מסתלקת ח"ו. 

ואם השכינה נעדרת ח"ו, אין לאדם סיכוי להצליח בדבר!

"והוא באחד ומי ישיבנו"

וראיתי שבספר חרדים (פרק ז') מאריך מאוד בענין זה וכך כתב: "פירש רשב"י על הפסוק (איוב כג, יג) "והוא באחד ומי ישיבנו", שדקדק ז"ל שלא אמר הכתוב והוא "אחד" אלא והוא "באחד", שרוצה לומר שלא ישרה במקום פירוד אלא במקום יחוד, ופירוש "מי ישיבנו", על דרך כי הא דאמרו רבותינו ז"ל: כשישראל בשלום זה עם זה אין שטן נוגע בהם, ושכינתו אינה מסתלקת מביניהם אפילו הם עובדים עבודה זרה, וזהו הפירוש של "ומי ישיבנו", כלומר: אין שום עוון יכול לגרום סילוק שכינתו מעליהם, דוגמת דור אחאב שאף על פי שהיו ישראל עובדים עבודה זרה, לפי שהיה ביניהם שלום, כשהיו יורדים למלחמה היו נוצחין, וכשאין שלום ביניהם נופלים, אף על פי שהם צדיקים".

ונראה מזה שעל ידי מדת השלום אפשר לזכות לתורה ומבלעדיה לא ניתן להשיג כלום, כי השכינה מסתלקת רח"ל.

תורה הנלמדת מתוך מחלוקת אין לה שום ערך!

מסופר על רבינו החפץ חיים זצ"ל, שכאשר פרצה בזמנו מחלוקת בישיבה פנה אל תלמידיו ואמר: "הרי באתם הנה לישיבה כדי לזכות בכתרה של תורה, נטשתם את משפחותיכם וקרוביכם והנכם סובלים מחסור, ובלבד לשאת בעול התורה, וכל זאת מתוך מטרה לזכות בשני עולמות - בעולם הזה ובעולם הבא. הלא תשימו לב לדברי הרמב"ם זצ"ל ביד החזקה (הלכות דעות פ"ז ה"ב) שבעלי לשון הרע ומחלוקת אין להם חלק לעולם הבא. עליכם איפוא, לברוח מענינים מסוג זה כמפני אש, שאם לא כך הרי כל עמלכם יהיה לשוא, ולתורתכם לא יהיה כל ערך"...

הרודף שלום אין תפילתו חוזרת ריקם!

וראיתי מובא שבמסכת כלה רבתי איתא ש"כל הרודף שלום אין תפילתו חוזרת ריקם"! 

ואם כן יש לנו סעד נוסף להבין מדוע מידת השלום מעכבת כל כך בכדי לזכות לכתרה של תורה, כי כשהשלום מצוי אז התפילה נשמעת וכאשר האדם מתפלל ומתחנן לפניו יתברך כל בוקר: "ותן בליבנו בינה להבין להשכיל לשמוע ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים" הקב"ה נענה לתפילותיו וממלא את בקשותיו וזוכה הוא מגנזי דרחמנא בהצלחה ובסייעתא דשמיא ונגלים עיניו ומביט נפלאות מהתורה הקדושה.

ורבינו שם טוב זצ"ל כתב: שכשיהיה שלום ואמת בין ת"ח ישיגו האמת והחכמה.

ורואים מכל הנ"ל את הקשר האמיץ בין מידת השלום לזכייה בדרגות בתורה, ומוסר השכל ניתן לליבנו עד כמה עלינו להשתדל להיות מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום, ועל ידי זה נזכה להשגות בתורה.

גדול השלום

ועתה נעיף מבט בדברי רבותינו ז"ל איך שהאריכו והפליגו במעלת ובחשיבות מדת השלום באופן כללי.

וכמו שכבר כתב רבינו בחיי זצ"ל בספרו כד הקמח על הפסוק (משלי ג, יז) "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום", שפסוק זה בא ללמדינו כי יסוד ועיקר התורה כולה הוא השלום! 

במסכת חולין (דף קמא.) איתא: "גדול השלום, שהשם הנכתב בקדושה, אמר הקב"ה: ימחה על המים בשביל להטיל שלום בין איש לאשתו". ובמסכת מכות (דף י.): "גדול השלום שאפילו עובדי עבודה זרה ושלום ביניהם, אין השטן נוגע בהן"!

ובמדרש רבה (ויקרא ט, ט) איתא: "גדול השלום, שכל המצוות אם באה לידך אתה זקוק לעשותה, ואם לאו אי אתה זקוק. ברם הכא: "בקש שלום ורדפהו", בקשהו למקומך ורדפהו למקום אחר". 

ועוד שם: "גדול השלום שכל הברכות כלולות בו". 

וראה במשנה במסכת פאה (פ"א, מ"א) "אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא: כיבוד אב ואם וגמילות חסדים והבאת שלום בין אדם לחבירו".

ורב ספרא כשהיה גומר תפילתו היה נוהג לומר: "יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו שתשים שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה ובין התלמידים העוסקים בתורתך", כמבואר במסכת ברכות (דף יז.). 

ועוד שם: "מרגלא בפומיה דאביי: לעולם יהא אדם ערום ביראה, מענה רך משיב חמה, ומרבה שלום עם אחיו ועם קרוביו ועם כל אדם ואפילו עם נכרי בשוק, כדי שיהיה אהוב למעלה ונחמד למטה ויהא מקובל על הבריות, אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הקדימו אדם שלום מעולם ואפילו נכרי בשוק".

ויש עוד מקומות רבים בחז"ל שהפליגו בגודל החשיבות של מדת השלום, אבל אין כאן המקום להאריך ודי לנו בזה.

על האדם להשכין שלום!

ועתה נפרט יותר למעשה: המחזור ויטרי פירש הקנין של "מעמידו על השלום" שכאשר יש שנאה בינו לבין חבירו צריך לדאוג להשלים עמו. וכן כתב רבינו יצחק מטולידו זצ"ל: שאם יש לו מריבה עם חבירו, מוחל לו ומשלים אתו, וכן אם יש שנאה בין חבריו, מטיל שלום ביניהם, ומתוך כך כולם אוהבים אותו ומסייעים לו בלימודו.

ראוי לאדם להתבזות למען השלום!

ויש להתבונן עד היכן הדברים מגיעים ומהו השיעור בו עלינו לטרוח בכדי להשכין שלום בין אדם לחבירו. 

מצינו במדרש רבה (נשא ט, כ): מעשה ברבי מאיר שהיה יושב ודורש בבית הכנסת בכל ערב שבת. והיתה שם אשה אחת שהיתה רגילה לשמוע את דרשותיו. פעם אחת שהה בדרשתו. הלכה האשה ורצתה ליכנס לביתה ומצאה נרות כבוים. אמר לה בעלה איפה היית? ענתה לו: הייתי שומעת קול הדרשן. אמר לה: כה יעשה לי אלוקים וכה יוסיף שאין האשה ההיא נכנסת לביתה עד שתלך וירוק בפני הדרשן.

ראה רבי מאיר הדבר ברוח הקודש ועשה עצמו חולה בעיניו. אמר, כל אשה שיודעת ללחוש לעינים תבוא ותלחש.

אמרו לה השכינות, הרי השעה שתבוא לביתך עשי עצמיך לוחשת לו ואת רוקקת תוך עיניו. באה אצלו אמר לה: יודעת את ללחוש לעין? ומאימתו עליה אמרה לרבי מאיר שאינה יודעת ללחוש לעין. אמר לה רבי מאיר: מכל מקום רקקי בו ז' פעמים והוא טוב לעין.

אחר שרקקה בעיניו אמר לה: לכי אמרי לבעלך: פעם אחת אמרת לי ואני רקקתי שבעה פעמים!

אמרו לו תלמידיו לרבי מאיר: רבי כך מבזים דברי תורה?! אילו אמרת לנו היינו שולחין ומביאים אותו ומלקין אותו על הספסל ומרצין ומפייסין אותו לאשתו. אמר להם רבי מאיר: לא יהא כבוד מאיר גדול מכבוד קונו, ומה אם שם הקודש שנכתב בקדושה אמר הכתוב שימחה על המים בשביל להטיל שלום בין איש לאשתו, כבוד מאיר לא כל שכן?! 

והדברים נוראים כיצד רבי מאיר למד ממה שכתוב בתורה הלכה למעשה עד היכן יש לבזות ולהשפיל עצמו כדי להטיל שלום בין איש לאשתו.

הוי מתלמידיו של אהרן!

באותו ענין: רבינו יונה זצ"ל בפירושו על אבות (פ"א מי"ב) על המשנה: "הלל אומר: הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום". פירש: "שיאהב בלבו האמת והשלום וירדוף אחריו בפועל ידיו, כי יש בני אדם אוהבים אותו בלבם, לא שיטרחו עצמם לשום שלום בעולם ואינם הולכים בדרכי שלום, אך העושין פעולה ומשימים שלום בין אדם לחבירו, אותם הם מתלמידיו של אהרן, שהיה עושה כדבר הזה, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה".

"תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם"

אמנם נתבאר שיש לאדם להשתדל בכל כוחו ואף לעיתים לספוג בזיונות בכדי להשכין שלום בין איש ואשתו ובין אדם לחבירו, אבל גם זאת יש לעשות במידה הראויה ובאופן הראוי. 

דהנה איתא בגמרא במסכת ברכות (דף סד.): "אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא: תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם שנאמר (ישעיה נד, יג) "וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך" אל תקרי בניך אלא בוניך".

ויש לעמוד על דברי הגמרא מה כוונת המאמר ש"תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם" וכי הכונה היא שכל תלמיד חכם צריך לפתוח משרד טיפול בשלום בית וכדומה? ואם נאמר שיעשו כן אולי ירבה שלום בעולם אבל תלמידי חכמים יתמעטו, כי איך אפשר להיות שקוע ומונח בתורה וגם לעסוק כל הזמן בהשכנת שלום. ואם כן מה ביאור דברי הגמרא? 

וראיתי בספר חזון יחזקאל (על התנ"ך) מתורתו של הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל, ואלו דבריו: אין הכונה שתלמיד חכם יש לו להסתובב ולבלות את זמנו בין אדם לרעהו ולעסוק בהשכנת שלום, אלא ידוע שכל המריבות והמחלוקות בעולם מקורן באנשים ממורמרים וחסרי סיפוק, שכל דבר פעוט שמעוללים להם או אפילו רק נדמה בדמיונם שעשו להם, כבר באים לידי רוגז ועד מהרה מתפתחת מריבה. 

שונה הדבר בתלמיד חכם היושב ועוסק בתורה, הוא לעולם מלא בסיפוק ואושר מעל ומעבר לגביר הגדול בעולם שמרויח מליוני דולרים ביום אחד, וכתוצאה מכך שלבו גדוש בשמחת חיים שום דבר אינו מפריע לו ואין הוא שת את לבו לטרדות זוטרות, ועל ידי כך "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם".

כמובן בודאי שבשעת הצורך גם תלמיד חכם יש לו להשכין שלום בין אדם לחבירו ובין איש לאשתו, וכמו שנוכחנו מהנהגתו של אהרן הכהן ורבי מאיר, וכן ראינו אצל גדולי ישראל איך השכינו שלום בחכמה למרות שלעיתים לצורך השגת המטרה נאלצו להשפיל מכבודם. 

אבל זאת יש לדעת שהתלמיד חכם בעצם הוויתו והנהגתו גורם הוא שיתרבה השלום בעולם.

גודל ענוותנותו של הגאון רבי יצחק אלחנן זצ"ל

סיפר הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל על הגאון רבי יצחק אלחנן זצ"ל שהיה פוסק הדור ומכל קצוי תבל הריצו אליו אגרות וציפו למענה פיו, ועם זאת מפורסם היה כבעל לב טוב בצורה מופלגת ביותר. 

פעם קיבל הגאון רבי יצחק אלחנן זצ"ל מכתב ובו נשאל שאלה מסויימת, למקרא תוכנו נוכח מיד שיש על כך פסק מפורש של רבינו הש"ך זצ"ל, לכן התפלא מאוד על שמפנים אליו ממרחקים שאלה מעין זו.

תוך כדי כך נזכר, כי להרב המרא דאתרא שממעונו נשלח המכתב, יש כנגדו מחלוקת מסויימת בעירו ומסתמא הוא נכשל ולא זכר את דברי הש"ך ולכן פסק מה שפסק, ואם יפורסם הדבר ברבים, תרום נגדו ביתר עוז חרב המחלוקת בעירו...

מה עשה הגאון הצדיק והרחמן רבי יצחק אלחנן זצ"ל, התיישב מיד לכתוב מכתב תשובה על השאלה בו הצדיק את פסקו של אותו רב ודלא כמו שכתב הש"ך, אבל במקביל הריץ מברק ובו הודיע שמה שפסק בתשובתו שנשלחה במכתב הוא שלא כדין, כי באמת בש"ך מפורש דאין הדין כן...

רבי איסר זלמן זצ"ל בעת שסיפר זאת הפטיר בבכי ואמר: "הנה כי כן, כאשר רוצים לעשות טוב, צריך גם רעיון כיצד לעשות את הטובה הזו, ובזה היתה גדלותו של רבי יצחק אלחנן זצ"ל, שהיה מסוגל לכתוב נגד ש"ך מפורש, ואחרי זה להודיע שהוא טעה, וכך לא יעיזו שוב בעלי המחלוקת להרים ראש נגד הרב המרא דאתרא שלהם, כי אם רבי יצחק אלחנן זצ"ל יכול לטעות, מה יכולים הם לטעון כלפי רב העיירה שלהם"?!...

הדבר מלמדנו ששלום יש להשכין, אך יש להשתמש לשם כך בחכמה עורמה ובפיקחות, ועם זאת על פי מדת היושר והאמת.

"הרודף שלום מורה שהוא טוב וראוי לטוב"

וכתב המהר"ל זצ"ל בדרך חיים: שכאשר האדם נוהג עם חבירו במידות אלו, מורה כי הוא טוב בעצמו, וראוי לנחול תורה שהיא טוב, כי לעולם הדומה יבוא אל הדומה.

זאת מפני שהתורה היא מקור הטוב ואין היא שוכנת אלא במי שהוא טוב, וכלשון רבינו יונה זצ"ל באבות (פ"ג מי"ז) על המשנה "אם אין דרך ארץ אין תורה" - ר"ל שצריך תחלה לתקן את עצמו במדות. ובזה תשכון התורה עליו שאיננה שוכנת לעולם בגוף שאינו בעל מדות טובות".

"את והב בסופה"

כאן המקום להשלים דבר חשוב: המחשבה המצויה כי מאהבת השלום צריך להקפיד בעת הלימוד להימנע מחילוקי דעות ויש לשאוף תמיד להגיע להסכמות עם השותף ללימוד, מוטעית היא מעיקרה. מי שחושב כך לא דרכה רגלו על מפתנה של מלחמתה של תורה! 

כי אדרבה תורתנו תורת שלום ואחרי שנלחמים הלומדים זה עם זה בחרבה וקשתה של תורה ומתבררת ההלכה לעומקה, אינם זזים משם עד שנמצאו אוהבים ושלימים זה לזה. 

וכן פירש המדרש שמואל שאף אם חבירו חולק עליו להעמיד סברתו ונלחמו איש באחיו, עם כל זה אחרי שמסתיים הויכוח "את והב בסופה" - אהבה ושלום בסופה.

והיעב"ץ זצ"ל בספרו לחם שמים הביא את דברי הגמרא במסכת קידושין (דף ל:): "אמר רבי חייא בר אבא, "כי ידברו את אויבים בשער" (תהלים קכז, ה) אפילו אב ובנו, הרב ותלמידו שעוסקין בתורה בשער אחד נעשים שונאים זה את זה, ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה, שנאמר (במדבר כא, יד) "את והב בסופה" אל תקרי בסופה, אלא בסופה".

מבואר מזה שכך היא דרכה של תורה: על אף שקולות הויכוח בוקעים ועולים, וכל אחד מחזיק בעקשנות בעמדתו, עד שנראים כאויבים זה לזה, בסוף אין זזים משם עד שאוהבים זה לזה.

ב"ש וב"ה נהגו חיבה ורעות זה בזה

וכן מוכח במקומות רבים בדברי חז"ל, הגמרא במסכת עירובין (דף יג:) אומרת: "שלוש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל, עד שיצאה בת קול ואמרה: "אלו ואלו דברי אלוקים חיים הם".

ובמסכת יבמות (דף יד:) איתא: "ת"ש אף על פי שנחלקו בית שמאי ובית הלל בצרות, ובאחיות, בגט ישן, ובספק אשת איש, ובמגרש את אשתו ולנה עמו בפונדק, בכסף ובשוה כסף בפרוטה ובשוה פרוטה, לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל ולא בית הלל מבית שמאי ללמדך שחיבה וריעות נוהגים זה בזה לקיים מה שנאמר (זכריה ח, יט) "האמת והשלום אהבו".

צא וראה אצל בית שמאי ובית הלל שלמרות כל המחלוקות הרבות, היו אוהבים זה לזה. ואף שנחלקו בענינים החמורים ביותר בתורה עם כל זאת לא נמנעו מלהשיא בנו של זה עם בתו של זה.

"חילוקי דעות" אינם בגדר מחלוקת

ולפיכך כמה לא נעים המחזה בימינו, שמכל מחלוקת בנושא הלכתי בין שני תלמידי חכמים, הדברים הופכים עד מהרה ממחלוקת פרטית וענינית למחלוקת בין המון העם, ומכל משא ומתן בהלכה בין גדולים, בעיני הציבור זה נתפס כ"מחלוקת" בין אישית. לא זו הדרך! 

כי למרות שיש חילוקי דעות לגיטימיים ואף חשובים ונצרכים כדרכה של תורה, שהרי אמרו (תנחומא פ' פנחס אות י') "כשם שפרצופיהם אינם שווים כך דעותיהן אינן שוות", אין שום סיבה שיתדרדר מזה המצב לשנאה והשמצות בקרב האנשים שמסביב, אדרבה, יש לדעת שתלמידי חכמים בסיומו של הויכוח נפרדים הם זה מזה בשלום ואהבה גדולה, כי מטרת כולם אחת היא לרדת לעומקה של הלכה בכדי להבין מהו רצון ה'. 

"לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה אלא השלום"

והתוספות יו"ט זצ"ל בחתימת המשניות בסוף מסכת עוקצין (סוף פ"ג) נותן הסבר נפלא לכך שהש"ס נחתם במימרא: "אמר רבי שמעון בן חלפתא: לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, שנאמר (תהלים כט, יא) "ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום". 

ואלו דבריו: "גם בא להמתיק ולעורר הלבבות, שאף על פי שהמשניות מלאים ממחלוקת שהיה בין החכמים, ופן יעלה על הלב הנמהר, מחלוקותיהם היתה מריבה ומצה. אמר: כי לא כן הוא, שעוז התורה כלי מלא ברכת ה', הוא השלום אין בה שמץ ריב וחילוק לבבות, וכמאמרם בפסוק (תהלים קכז, ה) "כי ידברו את אויבים", נראים כאויבים ונעשים אוהבים".

וכך נהגו חכמינו זצ"ל שכאשר גמרו לעסוק בעסק התורה ובליבון מקחה של הלכה, שוב חזרו לאהבה ואחוה לשלום ובטחה, וזהו עומק הגדר ב"מעמידו על השלום" וכך משיגים כתרה של תורה.

הקדמת רבינו הש"ך זצ"ל לספרו "נקודות הכסף"

ונביא כמה דוגמאות לדבר מהנהגותיהם של רבותינו גדולי האחרונים זצ"ל:

ידוע שהש"ך זצ"ל בספרו "נקודות הכסף" על שו"ע יו"ד מדרכו להשיג בכל תוקף על דברי רבינו הט"ז זצ"ל, ומי שלא קרא את ההקדמה שבעל הש"ך זצ"ל עצמו כתב לספרו, עלול לחשוב בטעות שהיה ביניהם שנאה או מלחמה ח"ו, אך בוא וראה דברי הש"ך זצ"ל בהקדמתו:

"אמר המחבר: אל יעלה על לב הקורא בספרי זה שמפני שהיה לי ח"ו איזה מחלוקת עם בעל הטורי זהב או יש בלבי איזו טינא עליו חברתי השגות על ספרו, כי הלא נודע לכל כי נתקיים בנו "את והב בסופה" והתורה מחזרת אחר אכסניא שלה שנעשיתי אכסניא להבעל טורי זהב והיה אצלי שלושה ימים וכבדתיו כבוד גדול אשר לא יאומן כי יסופר, וגם הוא נתכבד בי הרבה עד שנשקני על ראשי ושמח בי ממש כשמחת בית השואבה, ואל אלוקים הוא יודע ועד שלא חברתי ספרי נקודות הכסף הלז רק לשם שמים לברר וללבן האמת".

מעשה עם הגאון רבי עקיבא איגר זצ"ל

סיפר הכתב סופר זצ"ל: הגאון רבי עקיבא איגר זצ"ל בדרכו לחתונת בתו, עבר דרך קהלת קיצע הסמוכה לפרשבורג.

לשמע השמועה שצדיק בא לעיר, יצאו לקראתו לקבל פניו המונים מבני העיר פרשבורג ובראשם רבינו החתם סופר זצ"ל המיועד להיות חתנו יחד עם אחוזת מרעהו. 

בעת ההיא על כסא הרבנות קיצע, ישב רבי הירש ברודא זצ"ל בעל "תאומי צביה" על שו"ע אבן העזר. משנזדמנו גדולי הדור לפונדק אחד, נתקבצו ובאו מכל הסביבה רבנים ותלמידי חכמים והמון עם וערכו מסיבה לכבודה של תורה. 

וכך כשהסבו כולם יחד קם רבי עקיבא איגר זצ"ל והציע לפני בעלי תריסין הללו איזה חידוש מחידושיו, ענין שעורר "פלפול חברים" בין טובי הלומדים, ובפרט אצל הגאון מקיצע זצ"ל שהיה מפולפל מאד ואורייתא הוה מרתחא ביה.

כאש להבה מתלקחת השמיעו כל אחד מן הצדדים את דעותיהם המנוגדות בפילפולה של תורה, עד שכמעט קט נגעו ופגעו זה בזה! ההמון שנוכחו באותו מעמד, השתומם למראיתו כיצד גדולי הדור יתנהגו בנימוס כזה הנראה לעין כקינטור האחד לחבירו.

הגאון רבי עקיבא איגר זצ"ל ירד לסוף דעת הקהל והבין מרמיזותיהם וקריצת עיניהם מה בלבם.

פתח פיו בחכמה ופירש כמין חומר את המקרא בתהלים (מח, ה): "כי הנה המלכים נועדו עברו יחדיו המה ראו כן תמהו נבהלו נחפזו רעדה אחזתם שם חיל כיולדה". וכך אמר: "הנה המלכים" - מאן מלכי רבנן, "נועדו" - למקום אחד ושיחתם בדברי תורה ואורייתא הוא דקמרתחא בהו ואפילו אב ובנו נעשו אויבים בשער, והיינו "עברו יחדיו" מלשון עברה וזעם, "המה ראו" - העומדים מסביבם ראו, "וכן תמהו נבהלו נחפזו רעדה אחזתם שם" - לראות מלכי רבנן נעשו אויבים וחולקים זה עם זה. 

אבל האמת: "חיל כיולדה" כמו יולדה, רבו לה חבלי לידה עד שהילד הנולד יוצא לאור עולם ואז החבלים נפלו לה בנעימים ונהפכה התוגה לשמחה על שילדה זרע מזוכך ומלובן היטב. כמו כן אצל "מלכי רבנן", עד שיוציאו רעיונות מזוככים אמת לאמיתו יש להם צער ועברה, אבל אחר שהעמידו האמת על מכונו נעשו אוהבים זה עם זה ושמחים זה בזה...

עוד רגע קט הם יהיו הידידים הטובים ביותר...

בספר מעשה איש (ח"ב עמ' נז) מסופר: פעם נכנסה לחדרו של מרן בעל החזון איש זצ"ל בוילנא, אחותו של רבי שמואל גריינמן זצ"ל, וראתה את החזו"א זצ"ל יחד עם עוד אברך צעיר מתווכחים וצועקים אחד על השני בריתחה גדולה ופניהם אדומים כלהבת אש, דבר נדיר אצל רבינו זצ"ל שהיה תמיד רגוע ושליו.

מרוב בהלה ברחה היא מן החדר, ורצה אל אשתו של רבי שמואל גריינמן זצ"ל (שהיתה אחות רבינו זצ"ל) שתבוא במהירות לבדוק מה אירע. ניגשו שניהן וזיהו עד מהרה שהאברך הצעיר הינו הגאון המפורסם רבי אהרן קוטלר זצ"ל, והויכוח היה מתוך ריתחא דאורייתא.

אמרה אשת רבי שמואל זצ"ל לגיסתה: "אל תפחדי, עוד רגע קט הם יהיו הידידים הטובים ביותר". ואכן כשיצאו מן החדר ראתה אותם מחייכים זה לזה...

אהבה ו"ריתחא דאורייתא" בין האחים רוזובסקי זצ"ל

ידוע בשער בת רבים האהבה והרעות ששררו בין האחים רבי יוסף ורבי שמואל רוזובסקי זצ"ל. סיפרה הרבנית רוזובסקי: זכורתני שרבי שמואל בא לבקרנו, ומיד התפתח ויכוח תורני בינו לבין רבי יוסף, והיה קולם הולך ומתחזק ומתגבר, עד שהדי הצעקות פרצו את קירות הבית והגיעו עד לרשות הרבים.

מעשה היה ובעת ביקור שכזה שהה אדם בבית הדין הסמוך לביתנו, למשמע קולות "המריבה" נחלץ חושים לביתינו, סבור היה שפרצה כאן תגרה וביקש להפריד בין הניצים, ולא השכיל הלה להבין כי שני הניצים אוהבים הם איש את רעהו אהבת נפש...

בזכות השלום בין התלמידים משיג רבם דרגות בתורה

נסיים בדברי החתם סופר זצ"ל (בדרשות קי, ד"ה כי) על הפסוק (שמות יח, טו-טז) "כי יבא אלי העם לדרוש אלוקים כי יהיה להם דבר בא אלי ושפטתי בין איש ובין רעהו והודעתי את חקי האלוקים ואת תורותיו", וביאר זאת בדרכו:

"אמרו חז"ל במסכת סוטה (דף מח:): "ראוי פלוני שתשרה עליו שכינה אלא שאין דורו זכאי לכך". נמצא שכשאין הדור זכאי מרגיש הגדול הדור בהשגתו, וכן משה רבינו ע"ה המלמד חוקי אלוקים לישראל, דאם לא היו ישראל באגודה אחת מפני דברים שהיו בין איש לחבירו, הרגיש זאת משה רבינו ע"ה בהשגתו, ולא יכל ללמוד עמהם חקי אלוקים. והיינו דאמר משה רבינו ע"ה: "כי יבא אלי העם לדרוש אלוקים" בשיעורין תמידין כסדרן, ואם "יהיה להם דבר" זה נגד זה החוצץ בין איש לרעהו, "בא אלי" פירוש, אותה החציצה באה אלי לפגום השגתי, על כן בתחילה "ושפטתי בין איש לרעהו" ואחר כך "והודעתי חקי האלוקים ואת תורותיו".

נמצא לפי זה שכשיש פירוד ומחלוקת בין התלמידים הדבר גורם שהשגת רבם נפגמת שאין ביכולתו להשיג תורתו בשלימות, ואם כן הרב אינו יכול להעביר את תורתו לתלמידיו כדבעי, ויש כאן פגם מהותי בדרך העברת "מסורת התורה" מהרב לתלמיד מדור לדור. 

ופשוט לפי דברים אלו שאין סולם מתאים יותר לעלות בו במעלות התורה מן התכונה המבורכת של "מעמידו על השלום".

 - - - 

לצפיה בשיעור מהרב שליט"א: קניין מ' - מעמידו על השלום - חלק א' 16.06.2014 (מתוך ד' חלקים).

לכתבה: ריכוז 26 קניני התורה מהספר הנפלא 'תורה דיליה' [חלק א] - לחץ כאן.

למאמר הקודם: קנין ל"ט - "מעמידו על האמת" [לחץ כאן] קנין זה 'מעמידו על האמת' פירש"י: 'שרודף אמת ושלום על הכל' דהיינו; שהאדם ידקדק בעצמו ש: 'איש אמת' יקרא בפי כל ודרכיו והנהגותיו יהיו מכוונים ע"פ מידת האמת. ונבאר מדוע הנהגה זו מובילה להשגת התורה, תוך כדי כך נתבונן במעשי הגדולים אנשי האמת זצ"ל לדורותיהם כיצד הקפידו בכל כוחם לדבוק במידה נשגבה זו!

לצפיה בסדרת שיעורים מכבוד הרב שליט"א על מח' קניני התורה - לחץ כאן.