בעניין תפילה על הרשעים: 'שימותו!'

בעניין תפילה על הרשעים: 'שימותו!'

האם אפשר להתפלל על הרשעים: 'שימותו', או שצריך להתפלל עליהם: 'שיחזרו בתשובה'?

נאמר בפסוק: "אִם כְּמוֹת כָּל הָאָדָם יְמֻתוּן אֵלֶּה" (במדבר פרק טז, כט). 

א] בפסוק זה מבואר שמשה רבינו לא התפלל על עדת קרח: 'שיעשו תשובה' אלא התפלל עליהם: 'שימותו לא כמיתת כל אדם!'. 

ויש להקשות על כך: ממה שמצינו בכמה מקומות בגמרא שאין להתפלל על הרשעים: 'שימותו' אלא צריך להתפלל עליהם: 'שיעשו תשובה', וכדלהלן:

ראשית, בגמרא מסכת ברכות (דף ז עמוד א) שנינו: 'הַהוּא מִינָא דַּהֲוָה בְּשִׁבְבוּתֵיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, הֲוָה קָא מְצַעֵר לֵיהּ טוּבָא בִּקְרָאֵי. יוֹמָא חַד שְׁקַל תַּרְנְגוֹלָא, וְאוֹקְמֵיהּ בֵּין כַּרְעֵיהּ דְּעַרְסָא, וְעַיֵּין בֵּיהּ, סְבַר: כִּי מָטָא הַהִיא שַׁעְתָּא, אֶלְטְיֵיהּ. כִּי מְטָא הַהִיא שַׁעְתָּא — נָיֵים. 

אֲמַר: שְׁמַע מִינַּהּ, לָאו אוֹרַח אַרְעָא לְמֶעְבַּד הָכִי. "וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו" (תהלים קמה, ט) כתיב וכתיב: "גַּם עֲנוֹשׁ לַצַּדִּיק לֹא טוֹב" (משלי יז, כו). 

פירוש: היה צדוקי שגר בשכנות עם רבי יהושע בן לוי, והיה מצער הרבה את רבי יהושע בן לוי בשאלות מפסוקים שמוכח מהם כביכול כדעת הצדוקים, יום אחד נטל רבי יהושע בן לוי תרנגול, והעמידו בין רגלי המיטה, והביט עליו, מכיון שסבר שיוכל להבחין על פי הסימנים בתרנגול מהי השעה שהקב"ה כועס, וכאשר תגיע השעה שהקב"ה כועס, הוא יקלל אותו. לבסוף כשהגיעה השעה, נרדם רבי יהושע בן לוי, 

אמר רבי יהושע בן לוי: 'שיש ללמוד מדבר זה שאין זה דרך ארץ לעשות כן שהרי כתוב (תהילים קמה, ט): "וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו" ומילת "כָּל" כולל גם את הרשעים, וכן כתוב (משלי יז, כו): "גַּם עֲנוֹשׁ לַצַּדִּיק לֹא טוֹב" שאין זה טוב ונכון שצדיק יעניש, ויהא אדם נענש בשבילו. 

הרי מבואר בגמרא: שאין ראוי להתפלל על רשעים שיענשו. 

וקשה: מדוע משה רבינו בעדת קרח התפלל: 'שימותו'.

שנית, כן מבואר גם בגמרא מסכת ברכות (דף י' עמוד א') ששנינו שם: 'הָנְהוּ בִּרְיוֹנֵי דַּהֲווֹ בְּשִׁבָבוּתֵיהּ דְּרַבִּי מֵאִיר וַהֲווֹ קָא מְצַעֲרוּ לֵיהּ טוּבָא. הֲוָה קָא בָּעֵי רַבִּי מֵאִיר רַחֲמֵי עִלָּוַיְהוּ כִּי הֵיכִי דְּלֵימוּתוּ. 

אָמְרָה לֵיהּ בְּרוּרְיָא דְּבֵיתְהוּ: מַאי דַּעְתָּךְ — מִשּׁוּם דִּכְתִיב ״יִתַּמּוּ חַטָּאִים״ (תהלים קד, לה) מִי כְּתִיב ״חוֹטְאִים״? ״חַטָּאִים״ כְּתִיב. וְעוֹד, שְׁפֵיל לְסֵיפֵיהּ דִּקְרָא ״וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם״, כֵּיוָן דְּ״יִתַּמּוּ חַטָּאִים״ ״וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם״? אֶלָּא בְּעִי רַחֲמֵי עִלָּוַיְהוּ דְּלַהְדְּרוּ בִּתְשׁוּבָה, ״וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם״. 

בְּעָא רַחֲמֵי עִלָּוַיְהוּ, וַהֲדַרוּ בִּתְשׁוּבָה'. 

כלומר: היו בריונים שהיו בשכונה של רבי מאיר ומאד ציערו אותו ורבי מאיר התפלל עליהם: 'שימותו'

אמרה לו אשתו ברוריה: 'שכיון שכתוב: "יִתַּמּוּ חַטָּאִים" יש להתפלל עליהם: 'שיחזרו בתשובה', ואכן התפלל עליהם וחזרו בתשובה.

הרי מבואר בגמרא, שאמנם רבי מאיר סבר שיש להתפלל על הרשעים: 'שימותו', 

אך ברוריה אשתו אמרה לו: 'שצריך להתפלל על החטאים שיכלו מן העולם ולא על החוטאים', 

ומשמעות הגמרא שרבי מאיר הסכים על ידה שהרי אכן כך עשה וגם הועילה תפילתו שעשו תשובה. 

ושוב קשה: אם כן מדוע משה רבינו לא התפלל כך על עדת קרח: 'שיעשו תשובה'.

שלישית, עוד מצינו מבואר כן במסכת תענית (דף כג עמוד א) במעשה של אַבָּא חִלְקִיָּה שבאו חכמים לבקש ממנו: 'שירד גשם' ויש שם בגמרא הרחבה גדולה בפרטי המעשה וכיצד למדו ממנו חכמים הרבה הנהגות והלכות, ומתוך השאלות ששאלו אותו על הנהגותיו 

שאלו לו: 'מה הטעם שהקדימו העננים לעלות מאותה זוית שבה עמדה אשתך, ורק אחר כך עלו מהזוית שבה אתה עמדת?', 

והשיב להם אבא חלקיה ב' תשובות; 

א. 'שכיון שהאשה נמצאת בבית נמצא שכאשר בא עני רעב נותנת היא לו פת שיכול לאכול מיד ולשבוע, אבל אני איני נמצא בבית, ואיני יכול לתת פת מוכנה לאכילה, אלא אני נותן לעני מעות שיקנה בהן פת ואין הנאתו קרובה ומזומנת מיד, כי צריך הוא להתעכב בקניית הפת'. 

ב. 'שזכויותיה מרובים מזכויותי, מחמת שישנם בורים ועמי הארץ שדרו בשכנותנו, והיו מצערים אותנו, ואני ביקשתי רחמים: 'שימותו' ולא יצערונו יותר, ואילו אשתי בקשה: 'רחמים שיחזרו אותם בריונים בתשובה!', ואכן חזרו בתשובה'.

ונמצא שמבואר בגמרא גם כן כנ"ל שיש להתפלל על הרשעים: 'שיחזרו בתשובה', שהרי בשביל כך זכתה אשתו של אבא חלקיה שהתקבלו תפילותיה על הגשמים מכיון שהתפללה על הרשעים: 'שיחזרו בתשובה' ולא שימותו.

רביעית, ובאמת שכן מצינו בזוהר הקדוש (חלק א' דף קה' צוין בגליון הש"ס ברכות י'): 'אמר רבי: 'אסור לו לאדם להתפלל על הרשעים: 'שיסתלקו מן העולם' שאלמלא סלקו קודשא בריך הוא לתרח מן העולם כשהיה עובד ע"ז, לא בא אברהם אבינו לעולם, ושבטי ישראל לא היו, והמלך דוד ומלך המשיח, והתורה לא נתנה, וכל אותם הצדיקים והחסידים והנביאים לא היו בעולם' עד כאן.

ומאחר ולמדנו מכל המקומות הנ"ל שיש להתפלל על הרשעים: 'שיעשו תשובה' ואין להתפלל עליהם שימותו, מה שונה החטא של עדת קרח שמשה רבינו לא התפלל עליהם: 'שיעשו תשובה' אלא אדרבה! התפלל עליהם: 'שימותו'.

וכקושיא זו יש להקשות גם על מה שאנו מתפללים בתפילת שמונה עשרה: 'וְלַמַּלְשִׁינִים אַל תְּהִי תִקְוָה' כו' שתוכן התפילה שהרשעים יעקרו מן העולם! וכמבואר ברמב"ם (הלכות תפילה פרק ב' הלכה א') שיסוד תפילה זו נתקנה על המינים שימותו, 

וזה לשון הרמב"ם: 'בִימֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל רַבּוּ הָאֶפִּיקוֹרוֹסִין בְּיִשְׂרָאֵל וְהָיוּ מְצֵרִים לְיִשְׂרָאֵל וּמְסִיתִין אוֹתָן לָשׁוּב מֵאַחֲרֵי הַשֵּׁם. וְכֵיוָן שֶׁרָאָה שֶׁזּוֹ גְּדוֹלָה מִכָּל צָרְכֵי בְּנֵי אָדָם עָמַד הוּא וּבֵית דִּינוֹ וְהִתְקִין בְּרָכָה אַחַת שֶׁתִּהְיֶה בָּהּ שְׁאֵלָה מִלִּפְנֵי הַשֵּׁם לְאַבֵּד הָאֶפִּיקוֹרוֹסִין', 

הרי מבואר: שברכת על המינים היא ברכה שהמינים והרשעים ימותו, 

ותמוה: איך מתפללים שהרשעים ימותו?! הרי מכל הסוגיות הנ"ל יש ללמוד: שאין להתפלל עליהם: 'שימותו' אלא: 'שיחזרו בתשובה!'. 

ונראה ליישב ועיקרי הדברים מבוארים בספר מעשה רקח (הלכות תפילה פרק ב) שיש לחלק בין רשעים שחטאם לעצמם ואינם גוררים אחרים לחטוא, שרשעים אלו אין להתפלל על מותם כי אדרבה! יש להתפלל: 'שהחטא יופסק וגם הם יזכו לשוב אל הקב"ה'. 

לבין רשעים שרשעותם הוא להסית ולהדיח את עם ישראל מאחרי השי"ת, שבזה אדרבה! מהראוי להתפלל: 'שימותו' מאחר והחטא שלהם המית אחרים מלשכון תחת השי"ת. 

ולפי זה הרי יש לומר: שלכך התפלל משה רבינו על עדת קרח: 'שימותו' מאחר והם הסיתו אחריהם גם עדת ישראל, וחטא שהוא מסית אחרים מאחרי השי"ת ראוי להתפלל על מיתתם. 

אולם עדיין יש לעיין, דהנה במה שמבואר בסוגיות הגמרא שאין להתפלל על רשעים: 'שימותו' נראה שיש בכך ב' ענינים; 

עניין אחד, עיקר היסוד שאין להתפלל על רשעים: 'שימותו' אלא: 'שיעשו תשובה' והוא מה שמצינו בגמרא במסכת ברכות (דף י') ובמסכת תענית (דף כג') הנ"ל. 

עניין שני, שיש דין נוסף: שאינו מהראוי שרשע יענש מחמת הצדיק ומשום כן אין לקלל רשעים, והוא מה שמצינו בגמרא (ברכות דף ז') שלמדו את היסוד הנ"ל מהפסוק: "גַּם עֲנוֹשׁ לַצַּדִּיק לֹא טוֹב" שהכוונה בזה שלא טוב לצדיק שמחמתו תבוא קללה ועונש לרשע. 

ואם כן עדיין יש לשאול: שאף ומצד היסוד שאין להתפלל על מיתת הרשעים לא קשה מתפילת משה רבינו על עדת קרח שכיון שהיו מסיתין אחרים לרשעה אין להם הזכות לשוב בתשובה, אבל עדיין הרי: "גַּם עֲנוֹשׁ לַצַּדִּיק לֹא טוֹב" ולא ראוי שימותו מחמת קללת הצדיק.

ונראה ליישב (ועיקרו גם במעשה רקח שם) שמה שמצינו שאין להתפלל על רשעים: 'שימותו' ואין ראוי שהרשע יענש מחמת הצדיק, הוא במקום שמחמת רשעותם לא נגזר עליהם מיתה או על כל פנים לא נמסר דינם ללמטה, ורק שמפני שהיו מצערים הרבה את הת"ח וכדומה, ביקשו להתפלל: 'שימותו', ועל זה שנינו בגמרא שאדרבה! יש להתפלל עליהם: 'שיעשו תשובה'. 

אולם גבי עדת קרח וכן בברכת המינים הרי מבואר בחז"ל שהיו אפיקורסים ודין אפיקורסים הרי מסור למיתה גם למטה, שהרי אף בזמן הזה 'מורידין ולא מעלים', ובאופן זה לא נאמר הכלל שאין להתפלל על מיתתם, שהרי בדין יש להם למות והם מסורים למיתה גם למטה, ומשום כן גם שייך להתפלל על מותם ואין בדבר משום "גַּם עֲנוֹשׁ לַצַּדִּיק לֹא טוֹב" מאחר ודין המיתה אינו מחמת הצדיק אלא שכך הוא דינם של אפיקורסים. 

ולחיבוב דברי המעשה רקח נעתיק לשונו ראה שם שהקשה הקושיא הנ"ל אות ז' מברכת המינים וכתב ליישב זה לשונו: 'ושאני הכא שהיו מסיתים את ישראל לסור מאחרי השי"ת, ועוד דאפיקורסין אחת דמם להמית כמו שפסק רבינו (הלכות עדות, והלכות סנהדרין, והלכות תשובה): 'דמורידין ולא מעלין!' עד כאן לשונו. הרי מבואר בדבריו תמצית דברינו. 

והנה שנינו במדרש רבה בראשית פ' מט: כל מי שמזכיר את הרשע ואינו מקללו - עובר בעשה! מה טעמיה? – "וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב" (משלי י, ז) וצריך עיון מהמבואר בברכות דף ז' הנ"ל שאין לקלל רשע, וכפי שהתבאר לעיל אות ט' שיש ללמוד מהגמרא שם שגם לקלל רשע אסור מחמת הפסוק של: "גַּם עֲנוֹשׁ לַצַּדִּיק לֹא טוֹב". 

אכן ראה ביפה תואר על המדרש שם שכתב ליישב שמה שאמרו בגמרא ברכות שאין לקלל רשע הוא דוקא בחייו שאין לקללו, אבל המדרש שאמר שיש לקלל רשע מהפסוק של "וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב" מדובר לאחר מות הרשע. 

ודבריו לכאורה מבוארים היטב לפי המובן הפשוט שיסוד הדין שאין לקלל רשע הוא משום שיש להתפלל: 'שיעשה תשובה', ואם כן זהו דוקא קודם מותו, אבל לאחר מותו שלא שייך כלפיו תשובה אין סיבה לאסור לקללו. אולם לפי מה שהתבאר שיסוד האיסור לקלל רשע הוא מפני ש: "גַּם עֲנוֹשׁ לַצַּדִּיק לֹא טוֹב" יש בדבריו חידוש שאף עניין זה לא נאמר אלא בחייו שנחשבת הקללה כענישה של הצדיק, אבל לאחר מותו אין איסור לקללו ואדרבה! חייב לקללו ומשום שמחמת רשעותו זהו עונשו ובדין מקללו. 

[קרדיט: הרב עמרם פריד, גליון 'אזמרה לשמך' מספר 7 פרשת קרח, ג' תמוז שנת תשעח' (16.06.2018)].