נסיונות

נעסוק בעזרת השי"ת בנושא ה"נסיונות"! ניווכח שהחיים מלאים בנסיונות בכל צעד ושעל, נעמוד על המטרה ותכלית הנסיונות, נוכיח שכל נסיון מותאם לפי הכוחות, כי אין הקב"ה מנסה את האדם בדבר שאי אפשר לעמוד בו. ונפרט חשיבותו ושכר של העומד בנסיונותיו. ונעמיד גם כמה עצות כיצד ניתן להתגבר עליהן.

נסיונות

פתח דבר:

נעסוק בעזרתו יתברך בנושא חשוב ומרכזי ביותר בחיי האדם - ה"נסיונות"! 

ניווכח כי החיים מלאים בנסיונות על כל צעד ושעל, נעמוד על המטרה והתכלית של הנסיונות, ונוכיח שכל נסיון העומד לפתחו של האדם הוא מותאם לפי כוחותיו, כי אין הקב"ה מנסה את האדם בדבר שאי אפשר לו לעמוד בו. 

כמו כן נפרט את חשיבותו ושכרו של מי שעומד בנסיונותיו, ונעמיד גם כמה עצות כיצד ניתן להתגבר עליהן.

כל עניני העולם בין לטוב בין לרע - נסיונות לאדם 

ראשית כל: עלינו לדעת ולהכיר שכל העולם כולו הוא מערכת של נסיונות לאדם. וכבר כתב הרמח"ל זצ"ל בספרו מסילת ישרים (פרק א):

"כי כל עניני העולם בין לטוב בין לרע הנה הם נסיונות לאדם. העוני מצד אחד והעושר מצד אחד, השלוה מצד אחד והיסורין מצד אחד, עד שנמצאת המלחמה אליו פנים ואחור".

הסטייפלר זצ"ל בספרו חיי עולם (פרק ז') מוסיף: גם כל מידות האדם כולם המה נסיונות. התאוה והחמדה מצד אחד, והגאוה מצד אחד, כי זהו תכלית ירידת נשמת האדם לעולם הזה - לנצח במלחמת היצר.

"אין בריה שאין הקב"ה מנסה אותה"

הגאון רבי צדוק הכהן מלובלין זצ"ל כותב בספר דברי סופרים (ס"ק ז): השם יתברך מנסה את כל הצדיקים, וכמו שכתוב בתהילים (יא, ה): "ה' צַדִּיק יִבְחָן", אמנם לענין זה נאמר הפסוק: "וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים" (ישעיה ס, כא) - אין לך אדם מישראל שאין עליו שם צדיק לגבי דבר אחד אף אם בדבר אחר נקרא רשע חלילה, וגם הוא עובר נסיונות.

ובמדרש רבה (פרשת משפטים לא - ג) אמרו חז"ל: "אשרי אדם שהוא עומד בנסיונו שאין בריה שאין הקב"ה מנסה אותה".

המבואר מזה: כולם עוברים נסיונות! וכבר אמר הגאון רבי מרדכי צוקרמן זצ"ל: העמידה בנסיונות היא כל עבודת האדם בעולמו.

שבע שמות יש ליצר הרע... 

בגמרא במסכת חולין (דף צא.) נחלקו החכמים אם המלאך - שרו של עשו שנאבק עם יעקב אבינו ע"ה, כליסטים נדמה לו, או כתלמיד חכם נדמה לו.

הביאור בזה - אמר הגאון רבי יעקב גלינסקי זצ"ל, היצר הרע מנסה בכל הדרכים ובכל האמצעים, פעם נדמה כך ופעם כך. תמיד מתחלפים הנסיונות ומתחלפות הדמויות, ולא בכדי אמרו חז"ל במסכת סוכה (דף נב.) ששבע שמות יש לו ליצר הרע, כלומר הוא נדמה לאדם כמהויות מתחלפות ומשתנות.

המשגיח דמיר זצ"ל: "זה כל העולם - נסיונות לאדם"!

וכמה מתאים להביא בזה את לשונו של המשגיח הגאון רבי ירוחם ממיר זצ"ל (דעת תורה שמות עמוד קיב): מה נואלו האנשים כי תרדמתם עליהם, ולא ידעו לעמוד הכן לקראת הבחינה והנסיון, והם על כל צעד וצעד מסובבים תמיד בכל מיני נסיונות, כי זה כל העולם - נסיונות לאדם!

הגאון רבי ישראל אליהו וויינטרויב זצ"ל הוסיף בזה: האדם צריך לדעת שכל יום ויום יש בו סכום נסיונות שהאדם צריך לעבור בו לתועלתו הנצחית, ויחד עמהם הוכנו גם המקומות המתאימים לנסיונות הללו, וזו טובתו האמיתי.

"אם הולך אז לא הולך, ואם לא הולך אז הולך"... 

מרגלא בפומיה של המשגיח הגאון רבי גדליה אייזמן זצ"ל משפט אשר קנה שביתה בעולם הישיבות: "אם הולך - אז לא הולך, ואם לא הולך - אז הולך"!

דהיינו - כל תכלית האדם בעולמו היא לעמוד בנסיונות ובקשיים, ואם מתנסה ועומד בהם, זה נקרא ש"הולך לו". אבל אם "הכל הולך", כלומר שאין לו קשיים, אז "לא הולך", שכן לא יגיע לתכליתו - העמידה בנסיון.

אבותינו הקדושים התעלו ב"נסיון אחר נסיון וגידולין אחר גידולין" 

המשגיח דמיר הגאון רבי ירוחם זצ"ל כותב שכל גדולי ישראל גדלו והתעלו על ידי ריבוי נסיונות, באמצעות העמידה בנסיון אחר נסיון כל ימי חייהם, בדיוק כמו שכל הצמחים גדלים על ידי גשמים וזבלים. ונצטט מלשונו הנפלאה בדעת תורה (בראשית עמוד קלו), שכל דבריו שם הם כקילורין לעינים: 

הדברים נסובים על הפסוק: "וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם" (בראשית כב, א). במדרש רבה (בראשית נה, א): "נסיון אחר נסיון וגידולין אחר גידולין". הרמח"ל זצ"ל בספרו דרך עץ חיים כתב: "צריך האדם לחשוב תמיד מה עשו אבותינו שכך חשק הקב"ה בהם". צריך האדם לידע שאין מתגדלין דרך מקרה, כי אם הכל בדרך סיבה ומסובב, וכשרואים גדולתם הענקית של האבות הקדושים מבינים כי היתה דרך ומהלך להתגדלותם, ומה זה? - זהו שגילו לנו חז"ל הקדושים, שכח המגדיל הם הנסיונות!

ממשיך המשגיח זצ"ל וכותב: ידע נא האדם כי כל הגדולים אשר היו לפנינו גדלו רק מאלה הרגעים אשר היה בהם כח הגידול והצמיחה, ולא גוזמא יהיה אם נאמר כי הלואי ויגיע האדם לאסוף מרגעים אלה בכל ימי חייו - חודש ימים! והאבות הקדושים אשר העניקו החמה בגודל קומתם, הם אשר גדלו כל ימי חייהם, ובמה גדלו? ב"נסיון אחר נסיון וגידולין אחר גידולין" - כח הגידול והצמיחה הם הנסיונות!

הפלא ופלא!

החזון איש זצ"ל: "אתה רוצה למות"?! 

מרן החזון איש זצ"ל התבקש על ידי בחור ישיבה להעניק לו ברכה שיסתלקו ממנו היצר הרע ולא יעמדו בפניו יותר נסיונות. 

השיב לו החזון איש זצ"ל ואמר לו: מה?! אתה כזה טיפש?! אתה רוצה למות?! 

ביאור הדברים הוא כפי מה שהתבאר עד כה - כל מציאותו של אדם עלי אדמות היא מתוך מטרה שיעמדו בפניו נסיונות והוא יעבור אותם בהצלחה.

מדוע מזכירים בכל יום את מעשה העקידה?

להמתיק את הדברים נציג כאן רעיון נפלא. 

בסוף פרשת וירא מופיע נסיון העקידה. הקב"ה אומר לאברהם אבינו ע"ה (בראשית כב, ב): "קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ" וחז"ל הנהיגו להזכיר פרשה זו בכל יום תמיד כדי לעורר את רחמי השי"ת עלינו בזכות מעשה העקידה, כלשון שאנו מתפללים כל יום: "כמו שכבש אברהם אבינו את רחמיו לעשות רצונך בלבב שלם כן יכבשו רחמיך את כעסך ויגולו רחמיך על מידותיך".

וכתב בספר משחת שמן (מאמרים עמוד קכט) שמלבד הענין של התעוררות רחמי ה' עלינו שיש בהזכרת מעשה העקידה, הדבר נוגע גם לעבודת השם, ונבאר את הדברים.

בספר החינוך (מצוה שלא) מבואר שאנו מצווים: "לקבוע מחשבתינו על ענין עקידת יצחק ונצייר בנפשנו לעשות גם אנו כמוהו לאהבת השם", כלומר, כאשר אנו מזכירים את מעשה העקידה יש לנו לצייר בעיני רוחנו כיצד אברהם אבינו ע"ה ניגש לעשות את המצוה מתוך אהבת ה', והתגבר על כל המחשבות והמניעות כדי לעשות רצון קונו בלב שלם. כך גם אנו, עלינו ללמוד לעשות כמעשהו ולהתגבר על כל הנסיונות והמניעות שמונעים אותנו מלעשות רצונו יתברך בלב שלם ובנפש חפצה, וכך ניטע בלבנו אהבת הבורא יתברך שמו כראוי.

נמצא שענין הזכרת פרשת העקידה בכל יום, הוא כדי שנקבע בנפשותינו כיצד לעבוד את ה' כראוי, ונלמד מכך שכשיבוא איש ישראל לידי נסיון כלשהו, יתבונן בנפשו ויאמר: הלא הנסיון הזה שאני עומד לפניו הוא כאין וכאפס לעומת הנסיון הגדול שעמד בו אברהם אבינו ע"ה בשעה שעקד את יצחק בנו על גבי המזבח, וכמו שעשה הוא שהרחיק ממנו את כל המחשבות וההרהורים שמנעו אותו מלקיים המצוה בשלמות וביטל כל רצונותיו העצמיים לרצון הבורא ב"ה, כן עלי לעשות כמוהו, לבטל את כל רצונותי הגשמיים ולהתגבר על הנסיון הזה שאני עומד בו עכשיו. 

נמצא שמה שתיקנו לנו חז"ל לומר פרשת העקידה בכל יום הוא כדי ליטול ממנה מוסר וכך נוכל להתחזק בנסיונות המזדמנים לנו במשך היום.

נפלא!

מדוע נבראו הנסיונות?

ואם ישאל השואל: מדוע כך ברא הקב"ה את עולמו שיש לו לאדם נסיונות על כל צעד ושעל? התשובה היא: אם תדע מהי מטרתם ותכליתם של הנסיונות או אז שאלתך כבר תיפתר מאליה.

ומצינו כמה מטרות לכל אותם נסיונות וכולם הם אך ורק לטובתו של האדם, כגון - להעלותו ולרוממו ממצבו וממדרגתו. או כדי להרבות שכרו ולהשפיע לו טובות, או על מנת לבחון אותו עד היכן מגעת אהבתו לקב"ה ועד כמה הוא קשור אליו בכל נימי נפשו, ועוד: לפעמים רק על ידי עמידתו בנסיון יכיר וידע את כוחותיו שהיו מכוסים מידיעתו. ולהלן יתבארו הדברים באריכות.

על ידי הנסיון אדם מתעלה מדרגה לדרגה!

כאמור, הסיבה הראשונה לכל הנסיונות העוברים על האדם היא בכדי שעל ידם יוכל השי"ת להעלותו ממעלתו וממדרגתו.

המילה "נסיון" יש בה משמעות כפולה. מלבד הענין הפשוט שה' מנסה ובוחן את האדם, בזוהר הקדוש (חלק א' ק"מ) דרשוהו חז"ל מלשון רוממות, וכמו שכתוב: "הָרִימוּ נֵס עַל הָעַמִּים" (ישעיה סב, י) או: "שְׂאוּ נֵס" (ירמיהו ד, ו). והיינו שהנסיון מרומם את האדם ונושאהו אל על, שכן העומד בנסיון מוציא את יכולתו מן הכח אל הפועל ובכך הוא מתרומם. 

ולכן כאשר הקב"ה רוצה להעלות את האדם במדרגה, הוא בוחנו תחילה, וזהו שאמרו חז"ל במדרש (במדבר רבה טו, יב) "אין הקב"ה מעלה את האדם לגדולה עד שהוא בוחנו תחילה".

זוהי הדרך היחידה בה הקב"ה מעלה את האדם! 

"כל ימי הייתי מצטער... מתי יבוא לידי ואקיימנו" 

הנה בגמרא במסכת ברכות (דף סא:) מסופר על רבי עקיבא, שכאשר הוציאוהו להריגה אמר: כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה "וּבְכָל נַפְשְׁךָ" (דברים ו, ה) - אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי מתי יבוא לידי ואקיימנו? ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו?

ויש לתמוה בזה תמיהה גדולה: מדוע הצטער רבי עקיבא כל ימיו וחיכה שיהיה ממש נהרג על קידוש השם, וכי לא די להסתפק בחיים הפשוטים והרגילים?

המשגיח דמיר הגאון רבי ירוחם זצ"ל תירץ זאת באמצעות משל: דבר ידוע הוא בעולם שאנשי הצבא המה המביאים וגורמים את המלחמות, הם ולא זולתם אשמים תמיד בכך שכל הסכסוכים לא מסתיימים ב"הסכם שלום", מפני שכאשר עובר עליהם זמן ללא מלחמה - לא ינוחו ולא ישקטו.

ויש להתפלא הלוא מן השכל הישר היה אמור להיות להיפך, אנשי הצבא העומדים בחזית המלחמה וחשים על בשרם את אותותיה - הם אשר דוחפים דוקא למלחמה?

אלא שכל אחד מבין את ההירארכיה הצבאית, בעת שלום אין להם הזדמנות להתעלות ממעלה למעלה גבוהה יותר, כאשר אין שדה הקרב פתוח, כולם עומדים על מצבם ללא כל שינוי, מה שאין כן בשעת מלחמה גם חייל פשוט מסוגל להפוך לקצין ברגע אחד. המלחמה מסוגלת להעלות את החייל ממעלה למעלה!

זו הסיבה שרבי עקיבא אמר: "כל ימי הייתי מצטער", ו"מתי יבוא לידי ואקיימנו", כי בחיים הפשוטים והנורמליים אי אפשר לקפוץ ברגע ולעלות למעלה גבוהה, אך במצב של מסירות נפש ובעת הנסיונות, זוהי המקפצה הטובה ביותר לעלות מדרגה לדרגה!

הנסיונות של כלל ישראל ב"דור המדבר"

על פי יסוד זה נוכל להסביר תופעה מוזרה. אם נתבונן בקורות הימים של כלל ישראל מזמן יציאת מצרים, נבחין ונראה שהקב"ה לא עשה להם ניסים עד שהצטערו מתחילה. 

רק כאשר פרעה רדף אחרי בני ישראל עד שפחדו כל כך ואמרו אל משה רבינו ע"ה (בשלח יד, יא): "הַמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר", הקב"ה קרע להם את ים סוף. כך גם כשהגיעו למרה ומצאו מים מרים לשתייה והתלוננו על משה רבינו ע"ה, רק אז עשה הקב"ה להם נס והמתיק המים. וכן היה כשהגיעו לאילים ולא היה להם מה לאכול והתלוננו על משה רבינו ע"ה (בשלח טז, ג): "מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד ה' בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם", הקב"ה אמר: "שָׁמַעְתִּי אֶת תְּלוּנֹּת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". וכך מצינו פעמים רבות בזמן שבני ישראל היו במדבר, נעשו להם נסים - אבל רק לאחר הסבל והתלונות. 

ויש לתמוה וכי הֲיִפָּלֵא מֵה' דָּבָר? וכי הקב"ה אינו יכול לספק את צרכיהם מיד? מדוע הוצרכו בני ישראל להצטער כל פעם עד שזכו לנס?

אלא ביאור הדברים - היה אומר הגאון רבי יעקב יצחק רודרמן זצ"ל: הקב"ה ציער את בני ישראל והעמיד אותם בנסיון כדי לרומם אותם, שרק על ידי נסיונות אפשר לאדם להתעלות. ודוקא אחרי יציאת מצרים, בזמן היצירה של כלל ישראל, הקב"ה העמידם בנסיונות רבים על מנת להעלות אותם ממדרגתם הפחותה ולהעמידם במדרגה גבוהה יותר.

דוד המלך ע"ה מבקש: "רבונו של עולם! "בְּחָנֵנִי ה' וְנַסֵּנִי"

וכך מבואר במסכת סנהדרין (דף קז.) שדוד המלך ע"ה אמר להקב"ה: "רבונו של עולם מפני מה אומרים אלוקי אברהם אלוקי יצחק ואלוקי יעקב ואין אומרים אלוקי דוד",

אמר לו הקב"ה: "אינהו מינסו לי, ואת לא מינסית לי" - היינו שגדלותם המיוחדת של האבות הקדושים היתה ממה שהם עמדו בנסיון שעמד לפתחם.

ומיד גם דוד המלך ע"ה ביקש: "רבונו של עולם! "בְּחָנֵנִי ה' וְנַסֵּנִי" (תהלים כו, ב).

נמצא אפוא שאין הקב"ה מעלה אדם ממעלה למעלה גבוהה יותר אלא אם כן מנסה אותו טרם לכן. כי זאת היא מטרת הנסיונות כולם - לרומם ולגדל את המתנסה!

המשל של הגאון המשגיח רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל

המשגיח הגאון רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל המשיל את הדברים לתלמיד שרצה להתקבל לישיבה, וראש הישיבה ערך לו בחינה בכדי לבדוק את רמתו ולהתאים לו שיעור הולם לו. 

בעת הבחינה, הקשה לו ראש הישיבה קושיא חמורה והתלמיד תירץ באופן נכון, אמר לו ראש הישיבה: "הן נכון תרצת, עכשיו אתה יכול להצטרף לשיעור השני". שאלו קושיות נוספות, וכששוב עמד במבחן, אמר לו: "אתה כבר ראוי לשיעור השלישי. אבל אם תענה לי נכונה על השאלות הבאות תוכל להתקבל לשיעור הגבוה ביותר". 

הוא אשר דיברנו - יתכן להמריא למעלות נשגבות יותר רק באמצעות העמידה בנסיונות!

הנסיונות - אמצעי להשפיע טובה לאדם

תכלית נוספת יש לנסיונות - כדי שהקב"ה יוכל להשפיע טובה לבן אדם, והלוא הקב"ה רוצה בטובתנו שהרי "מדרך הטוב להיטיב".

וכך כתב בספר יעלזו חסידים (סימן יג): "כאשר הקב"ה רוצה להשפיע טובה לאדם, באה מידת הדין לפני הקב"ה ואומרת: רבונו של עולם! אף על פי שלפניך גלוי, אין גלוי לבריות שהוא ירא ה' יותר משאר בני אדם, ואין הדין נותן לעשות לו טובה יותר משאר בני אדם עד שיהא גלוי לכל שהוא ירא ה', דהיינו שיעמוד בנסיון, שלא יאמרו הבריות משוא פנים יש בדבר".

ממשיך בספר יעלזו חסידים וכותב: "ומשום זה מביאו הקב"ה לידי נסיון, אף אם יודע שיעמוד בנסיון, כדי שיהיה ניכר לכל שלא לחינם עושה לו הקב"ה טובה יותר משאר בני אדם, וראוי הוא לפי הדין לקבל הטובה".

"כל הנסיונות שבתורה לטובת המנוסה"! 

וכך כותב הרמב"ן זצ"ל שעיקר תכלית הנסיון הוא כדי להרבות שכר המנוסה, וכמבואר בדבריו בפרשת ויצא (בראשית כב, א), וזה לשונו: "ענין הנסיון הוא לדעתי, בעבור היות מעשה האדם רשות מוחלטת בידו, אם ירצה יעשה, ואם לא ירצה לא יעשה, וקרא נסיון מצד המנוסה, אבל המנסה יתברך יצוה בו להוציא הדבר מן הכח אל הפועל, להיות לו שכר מעשה טוב וכו', והנה כל הנסיונות שבתורה לטובת המנוסה", עד כאן לשונו.

נתבונן לרגע: כמה פעמים מתלונן אדם על מצבו, מדוע פוקדים אותו נסיונות שונים, אבל הוא איננו מודע לכך שהקב"ה רוצה להשפיע לו טובה גדולה ולהרבות שכרו!

הנסיונות - מבחן ב"אהבת השם" 

מטרה נוספת יש בנסיונות - להוציא מן הכח אל הפועל את אהבתנו האמיתית לאבינו שבשמים.

הגאון רבי שמשון פינקוס זצ"ל הסביר זאת בדרכו האופיינית: מאה ועשרים שנה אנו חיים בעולם, יוצרים קשר עם ה', אך הקשר הזה עליו להיות קשר בלתי מותנה! אם הכלה אומרת: "אני רוצה אותך רק עם עניבה", או אם היא אומרת: "כשאתה כועס - צא מהבית בבקשה, אינני רוצה אותך" - זוהי אינה חתונה, נישואין הם ללא תנאי!

לכן כשאנו אומרים שרצוננו להיות קשורים לה', עלינו קודם כל לעבור את החיים, עם כל המצבים, רק אז נוכל לומר בעוז: "רוצים אנו להיות קרובים לה' ללא תנאים". כשאדם עשיר ומסודר בחיים, הוא ודאי אוהב את הקב"ה שנותן לו את הממון והכל זורם כמו שצריך, אך אם העסק מתדרדר ונקלע לקשיים והוא אומר: "סליחה ה', השידוך לא מתאים לי"... - זוהי איננה אהבת השם! 

המבחן האם באמת הקשר הוא בלתי מותנה, הוא האם גם במצבים הקשים אנו ממשיכים להיות קשורים להקב"ה, בזאת קובעים אנו שהקשר עמו הוא קשר נצחי ללא כל התניות.

זהו סוד כל הצרות שישנן בעולם, מה שקרוי "נסיונות", הפירוש הוא: בחינות. כמו חבל שלפני השימוש בו רוצים לבדוק כמה הוא חזק, לשם כך מותחים אותו בחזקה. אם הוא נקרע - אין זה חבל טוב, אבל אם גם במתיחה חזקה ביותר הוא מחזיק מעמד - זהו חבל מסוג משובח.

כאן טמון סוד אלפיים שנות הגלות, וכל הבעיות והנסיונות שישנן לאדם בחייו הפרטיים, הכל נועד לבחון את טיב הקשר - האם עמוק ואמיתי הוא אם לאו.

נמצא כי באמצעות העמידה בנסיונות החיים, האדם בונה עם השי"ת קשר של אהבה, חיבור נצחי לחיי העולם הבא.

העמידה בנסיון מציגה בפנינו את כוחותינו הטמירים! 

נעלה נקודה אחרונה במהותם של הנסיונות, והיא לימוד גדול וחשוב עבורנו.

כתב בספר משחת שמן (מאמר והאלוקים ניסה את אברהם): לא ברא הקב"ה את ענין הנסיונות בעבורו כדי לבחון את האדם, כי הרי לפניו הכל גלוי וידוע. אלא בשביל האדם עשה זאת, שכאשר עומד לנסות את האדם השי"ת יודע בבירור שיוכל לעמוד בו בתכלית. 

ואם כן למה מנסה אותו?

אלא שבהיות שאצל האדם נמצאים כוחות טמירים שהוא עצמו אינו יודע על קיומם, לכן מעמיד לפניו איזה נסיון ובשעה זו האדם עושה הרבה מאמצים כדי להתגבר על הנסיון, ואז ממילא מתוודע במהלכו לכוחות נפשיים שעד עתה היו מכוסים מידיעתו, ומוציאם מן הכח אל הפועל, ומרויח בזה שיוכל אחר כך להשתמש עמהם לעבודת ה'.

גם לפי דרך זו נמצא שעל ידי הנסיון מתנשא האדם למעלות רבות שלא היה זוכה להם כלל לולי הנסיון. 

ומכל הנזכר עד כה למדנו אם כן שזו המטרה היחידה של הנסיונות - אך ורק לטובת האדם! עלינו להפנים זאת, לנצל ולהפיק תועלת מכל נסיון ונסיון.

אין הקב"ה מנסה בדבר שאינו יכול לעמוד בו!

עתה נעבור ליסוד גדול בסוגיא זו של הנסיונות: חייבים לזכור - שאין הקב"ה מנסה את האדם בדבר שאינו יכול לעמוד בו! ונסביר את הדברים בעזרת השי"ת.

איתא בליקוטי הלכות (חושן משפט הלכות נזיקין) וזה לשונו: "על כן צריכים להאמין שהשי"ת בודאי ישר משפטיו ואינו מנסה שום אדם במה שאינו יכול לעמוד בו, אף על פי שלפי שכלו קשה לו לעמוד בענינים אלו שעוברים עליו, אף על פי כן צריך להשליך שכלו וחכמתו ולהאמין כי ישרים דרכי ה' ומשפטיו".

כעין זה מביא האור החיים הקדוש זצ"ל (דברים לב, יא) מדברי חז"ל שאין הקב"ה מנסה את האדם בנסיון שהוא לא יכול לעמוד בו.

והדברים מבוארים בגמרא במסכת עבודה זרה (דף ג.): "אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו", היינו שאין הקב"ה מנסה את האדם כי אם בדבר שבכוחו להתגבר עליו.

"מי הקדימני ואשלם" 

הגאון רבי מרדכי שוואב זצ"ל היה מפרש בזה את דברי חז"ל במדרש (ויקרא רבה כז, ב) על הפסוק (איוב מא, ג): "מִי הִקְדִּימַנִי וַאֲשַׁלֵּם" - ודרשו חז"ל: "מעולם לא אמרתי לעשות לו מעקה אם לא נתתי לו בית, לא אמרתי לעשות ציצית אם לא נתתי לו מקודם בגד". 

כלומר, כאשר הקב"ה דורש דבר מה מהאדם, הוא מקדים ונותן לו את האמצעי לעשות. וכמו כן אין מעמידים אדם בנסיון אם לא העניקו לו מקודם לכן את היכולת לעמוד בו.

ביאור נפלא בפרשת "יפת תואר"

וניתן להביא ראיה נפלאה ליסוד זה מפרשת יפת תואר.

כתוב (דברים כא, י-יג): "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ: וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה". וטעם ההיתר של "יְפַת תֹּאַר" מפרש רש"י זצ"ל על פי דברי חז"ל: שלא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע, ואם אין הקב"ה מתירה ישאנה באיסור. 

וכן מבואר במסכת קידושין (דף כא:) שאפילו אם היא אשת איש - מותרת, כי לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע - מוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטות ואל יאכלו בשר תמותות נבילות. ופרש רש"י זצ"ל שם: מתוך שמתגרה בו יצרו מחמת יופיה התירה לו ובקושי.

הרי לנו פרשה מיוחדת בתורה ובה הלכות ודינים רבים, למצב בו אדם אינו מסוגל להתגבר על יצרו במלחמה, ולפיכך התירה לו התורה עבירה - לקחתה לאשה כדי שלא ישאנה באיסור. 

ולכאורה יש לתמוה בזה תמיהה עצומה, היכן מצינו שהתורה מתירה איסורים בגלל פיתוי היצר הרע, הלוא כל חובת האדם בעולמו הוא לעמוד בנסיונות ולהתגבר על המכשולים אשר נזדמנו בדרכו, לעמוד בנסיון ולא להיכשל בו, וצריך עיון גדול.

ומפורסם התירוץ בשמו של הגאון רבי מאיר שמחה זצ"ל בעל ה"אור שמח": מפרשה זו נמצינו למדים שאין הקב"ה מנסה את האדם במה שאינו יכול לעמוד בו, וכנראה שבמקרה זה ירדה תורה לסוף דעתו של אדם שלא יוכל לעמוד בנסיון.

מכאן אנו לומדים שכל נסיון שיש לו לאדם, בין קטן בין גדול, בכוחו להתמודד ולעמוד בו בהצלחה!

במה דברים אמורים? בנסיונות שנשלחו לו מן השמים!

והן אמת כמו שאמרנו, שכל נסיון המזדמן לו לאדם, הקב"ה נותן לו בד בבד את הכוחות והסייעתא דשמיא לעמוד בו בכבוד. אך במה דברים אמורים? כאשר הנסיון הזדמן לו ללא כוונה תחילה, אבל כאשר הוא בעצמו במו ידיו מביא זאת עליו, בזה אין מובטח לו כלל שיהיו בו את הכוחות לעמוד בו כראוי, כיון שלא הקב"ה הביאו לידי נסיון אלא האדם הכניס את עצמו לכך, ולפיכך אינו זוכה לסייעתא דשמיא, ואשר על כן רבים הסיכוים שיפול ברשת היצר.

זאת היא ידיעה חשובה ביותר שעל כל אדם לשנן לעצמו, ההבטחה שאין אדם מתנסה אלא במה שיכול הוא לעמוד בו, היא דוקא באותם נסיונות שנשלחו לו מן השמים, לא כאשר הם לא היו מיועדים עבורו והוא הביא אותם עליו במו ידיו.

אל תביא על עצמך נסיונות!

לפי חלק מהמפרשים (ראה להלן בסוף המאמר) זאת היא הבקשה שאנו מבקשים מהקב"ה בכל יום: "ואל תביאנו לידי נסיון" - כלומר, מדובר על הנסיונות שאנו מביאים על עצמנו!

וכך היה אומר המשגיח הגאון רבי שלמה וולבה זצ"ל: עלינו להכיר, שכל הקשיים שאנו מתלוננים שאיננו יכולים לעמוד בהם, הם נסיונות שאנו מביאים על עצמנו! אם אדם הולך למקום שהוא לא היה צריך ללכת, או מתחבר לחברים שלא ראוי להתחבר אליהם, ואחר כך נוצרים לו נסיונות, אפשרי בהחלט שאין בו את הכוחות לעמוד בהם.

אל תביא על עצמך נסיונות כי אז מסתבר שלא תוכל לעמוד בהם!

הפלא ופלא!

מדוע פרחה נשמתה של שרה אמנו ע"ה?

יש להביא לזה ראיה נפלאה.

בזוהר הקדוש (חלק א קג, א) איתא, שמידתו של אברהם אבינו ע"ה היא מידת החסד, ככתוב (מיכה ז, כ) "חֶסֶד לְאַבְרָהָם", ושרה אמנו ע"ה היא בבחינת מידת הדין.

נתבונן: נפשו של מי אמורה להיות נרעשת יותר מהציווי להקריב את יצחק אבינו ע"ה על גבי המזבח - אברהם אבינו ע"ה שמידתו חסד, או שרה אמנו ע"ה שמידתה גבורה? אברהם אבינו ע"ה, שנצטוה לשחטו במו ידיו, או שרה אמנו ע"ה שרק שמעה על כך? אברהם אבינו ע"ה, שסבר שאכן מוטל עליו לשחטו בפועל, או שרה אמנו ע"ה שרק שמעה "שנזדמן בנה לשחיטה וכמעט שלא נשחט"? 

ברור הוא לכל שלאור שלושת הנקודות שהזכרנו לאברהם אבינו ע"ה היה אמור להיות קשה הדבר שבעתיים מאשר לשרה אמנו ע"ה!

אך בפועל מוצאים אנו בדיוק להיפך! אברהם אבינו ע"ה קיבל את הציווי בנבואה ועלה על יצועו. קם ובקע עצי עולה, חבש את חמורו והלך לעקדה. לעומת זאת שרה אמנו ע"ה, אך שמעה את הבשורה ופרחה נשמתה ומתה!

הכיצד?!

בביאור הדבר ראיתי ששני נביאים התנבאו בסגנון אחד, הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל והגאון רבי יעקב גלינסקי זצ"ל: על פי דרך הטבע, כשנולד לאדם בן לזקוניו, ובמיוחד כשהיה זה בן כיצחק אבינו ע"ה, וגדל לתפארת בשלמות, והוא בן שלושים ושבע, וכל תקוותיו להרבות כבוד שמים בעולם לדורי דורות על ידו, ומצטוה לשחטו, בדרך הטבע יתפלץ לבו וימות. אבל - יסוד גדול רואים כאן - אם נותנים לאדם נסיון, נותנים לו גם את הכח לעמוד בו!

העקידה היתה "נסיון" שה' נתן לאברהם אבינו ע"ה, ויחד עם הנסיון ניתן לו הכח לעמוד בו, לעומת זאת לשרה אמנו ע"ה הנסיון הזה לא היה מיועד אליה ועל כן לא ניתן לה הכח לעמוד בו, ולכן אף על פי שהיא היתה גדולה מאברהם אבינו ע"ה בנבואה והיא באה ממידת הגבורה, מכל מקום לא יכלה לעמוד בדבר, לא כמו אברהם אבינו ע"ה שקיבל כוחות לכך מן השמים, ולכן פרחה נשמתה!

נורא נוראות!

השכר בעולם הבא - על העמידה בנסיונות!

מענין לענין באותו ענין נעסוק בחשיבות המיוחדת של אותם אלו העומדים בנסיונות ובשכר הגדול השמור להם. 

כתוב (בראשית לז, א): "וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב". ופרש רש"י זצ"ל: "ביקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף. צדיקים מבקשים לישב בשלוה, אמר הקב"ה לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא אלא שמבקשים לישב בשלוה בעולם הזה". 

שואל המשגיח דמיר הגאון רבי ירוחם זצ"ל: מדוע באמת הם אינם יכולים לישב בשלוה? וכי אי אפשר להם לזכות בשני עולמות?

ומבואר בזה יסוד גדול - אומר המשגיח רבי ירוחם זצ"ל, בקשת האדם לעבור את העולם ללא קשיים ונסיונות, הרי זה כמבקש לזכות לעולם הבא תוך שהוא מדלג על העולם הזה, וזה ברור שלא יתכן.

נמצא שהשכר בעולם הבא הוא על העמידה בנסיונות!

מעשה נורא מתוך ה"פנקס של נובהרדוק"

וראיתי לנכון להביא בזה מעשה מזעזע שסיפר המשגיח דלייקוואוד הגאון רבי נתן וואכטפויגל זצ"ל הממחיש את החשיבות של העמידה בנסיונות, וכה היו דבריו:

שמעתי איש מפי איש, מאדם נאמן ששמע מאדם אחד נאמן שראה המעשה דלהלן בפנקס של נובהרדוק: היה מלמד עני שכל ימיו היה עוסק במצות הכנסת כלה. ויהי היום, וביקשו ממנו ממון עבור כלה אחת שאין לה מאומה לצרכי חתונתה, ענה שבקופה יש אפס כסף, וגם אין לו עוד ממי ליטול כעת. אבל כיון שהמצוה בערה בנפשו, חשב לעצמו ועלה רעיון במוחו כיצד יכול הוא להשיג ממון, על ידי שילך אצל הפריץ שהיה מכירו, ואף שהוא רשע אפשר שיפול שגעון במוחו שיתן לו הסכום שצריך.

וכך עשה, והפריץ הסכים לתת לו מעות בתנאי אחד, שביום שיתן לו הכסף יעשה בארמונו סעודת מרעים, ויבוא המלמד וירקוד ערום לפניהם לקול כלי שיר. המלמד ענה שאי אפשר לו להסכים לתנאי כזה, אבל הפריץ עמד על שלו, ולא נתרצה ליתן לו המעות רק בתנאי זה. אך לבסוף הסכים המלמד כי חשב לעצמו שכדאי לבזות עצמו בשביל מצוה חשובה כזו. 

כאשר חל היום של סעודת המרעים, נתנו למלמד חדר מיוחד לפני האולם כדי ששם יפשוט בגדיו, אבל כשהגיע הרגע לפתוח את דלת החדר לא היה יכול להתגבר על המחשבה "אלו בזיונות יהיו לי", וחזר לאחוריו. אחר כך פתח הדלת שוב והחליט בעצמו שיתגבר על עצמו אך לא היה יכול, וכך חזר כמה פעמים, עד שהחליט שאין יכול לקיים תנאו וחזר לביתו...

והנה בימים ההם היה מפורסם בכל ליטא ה"נוברדיקהר גילגול" אשר למדו ממנו דברים רבים - כגון אם היה מכבד מישהו ידעו בו שהוא צדיק, וכן להיפך. ואותו היום שהיה המלמד צריך לקיים תנאו, הלך הגילגול וקרא בקול רם כמה פעמים: "מלמד נשאר מלמד, מלמד נשאר מלמד", ולא ידעו ההמון את כוונת דבריו, עד שהוא סיפר את כל המעשה הנ"ל, והוסיף על כך שבאותה השעה שהמלמד כמעט והתחיל לפשוט את כותנתו, עמדו ודנו בבית דין של מעלה שבזכות מצוה שכזו שמבזה עצמו כל כך בשביל מצות הכנסת כלה יבוא משיח, אך כשחזר לאחוריו עמדו מלדון, וכשחזר ונתגבר על עצמו שוב חזרו לדון, וכן היה כמה פעמים עד שחזר המלמד לביתו, ואז אמרו בבית דין של מעלה: "מלמד נשאר מלמד"!

לאחר שהמשגיח זצ"ל סיפר את הסיפור הפטיר ואמר: "רואים מכאן שבזכות אדם אחד העומד בנסיון ניתן להביא את המשיח"!

עצה לעמוד בנסיון - המחשבה: "שמא זו תכלית חיי"

בכדי להשלים פרק זה של ה"נסיונות" נעמיד שלוש עצות כיצד ניתן לעמוד בנסיונות המזדמנים לנו.

כתוב בספרים עצה מועילה (והוא כעין המעשה שהבאנו לעיל): בשעה שהאדם מתנסה בנסיון יחשוב לעצמו, יתכן מאוד שהנסיון הזה שאני עומד בו כרגע הוא תכלית החיים שלי ובשבילו ירדה נשמתי לעולם כדי לתקן דבר זה. 

וכמו שמסופר על אדם שבא לפני האריז"ל והוא גילה לו שכל סיבת ירידתו לזה העולם הוא כדי שיחזיר סכום כסף מסויים שלקח מפלוני בגלגול הקודם. ובלי שהאריז"ל היה מגלה את אוזניו היה אדם זה יכול לעבור את כל ימי חייו בלי להשלים את תפקידו ואת סיבת ירידת נשמתו לעולם.

זה מה שעלינו לזכור בעת שהנסיון מזדמן לפתחנו: יתכן שלשם נסיון זה ירדנו לעולם, ולזה הרגע הקב"ה יושב ומצפה מתי יבוא לידו ויקיימנה. ועל כן מי פתי יפסיד הזדמנות יקרת ערך כזו שכל הון שבעולם לא ישווה לה.

כאשר האדם חושב מחשבות מעין אלו - שהרגע הזה לעולם לא יחזור, ויתכן שזוהי ההזדמנות היחידה שלו - קל לו יותר לעבור את הנסיון בהצלחה.

הנסיון - דבר זמני בלבד!

העצה השניה היא: לדעת שהנסיון הוא זמני בלבד!

הגאון רבי יצחק ברמן זצ"ל אמר באחת מדרשותיו: מה שמקשה מאוד על האדם לעבור את הנסיונות בהצלחה היא המחשבה שתקופה קשה זו תימשך לנצח. המחשבה הזו שוברת את רוחו של האדם ומביאה אותו לידי יאוש, וממילא הוא מרפה את ידיו מלהילחם על אף הקשיים והנסיונות. ולכן התחבולה נגד היצר בזה - לזכור כי הנסיון אינו קבוע אלא זמני וחולף, ולאחריו יחזרו שוב ה"ימים הטובים".

אם האדם יזכור זאת תמיד - יקל עליו מאוד לעבור את תקופת הנסיון, כי חלק נכבד מסיבת הכשלון הוא החשש מפני התמודדות ממושכת ובלתי נגמרת.

"וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה" (בראשית לט, יב) - לברוח מהנסיון!

העצה השלישית והאחרונה: פשוט, לברוח מן הנסיון!

וכבר אמר הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל: עיקר עבודת האדם הוא לברוח ממקום הסכנה - להתרחק מן הנסיון ככל האפשר.

הנה אמרו חז"ל על הפסוק בתהלים (קיד, ג) "הַיָּם רָאָה וַיָּנֹס" - ראה ארונו של יוסף יורד לים, אמר הקב"ה: ינוס מפני הנס שנאמר (בראשית לט, יב): "וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה" - אף הים יהיה נס מפניו.

הרי לנו שאפילו צדיק גדול כמו יוסף שהיה בגדר "וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם" (משלי י, כה), ברגע שנפגש עם נסיון, הוא פשוט ברח ממנו - "וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה"! אפילו יוסף עם כל צדקותו הוצרך לברוח ממקום הנסיון. ללמדנו שהיסוד הגדול בזה הוא - לא להיות במקום נסיון אלא לברוח ממנו.

ודוקא בגלל ש: "וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה" זכה ל: "הַיָּם רָאָה וַיָּנֹס", כי זו היא עיקר עבודתו של האדם - להתרחק ולברוח מן הנסיון.

פשר הבקשה "ואל תביאנו לידי נסיון"

לאחר שביארנו מהי מטרת ותכלית הנסיונות, ועמדנו על האור הגדול והחשיבות הטמונים בהם עד שכל תכלית ירידת האדם לעולם הזה הוא כדי שיוכל לעמוד ולהתגבר על הנסיונות, נותר לנו לבאר מדוע אם כן אנו מתפללים בכל יום: "ואל תביאנו לידי נסיון" - מכך משמע לכאורה שהנסיון איננו רצוי, ועדיף היה שלא יהיו נסיונות כלל, כיצד זה מסתדר עם כך שעיקר תכלית האדם הוא לעמוד בנסיון? (ראה לעיל שהתבאר בזה אופן אחד).

אמנם התירוץ הוא פשוט. הן אמת שההתגברות על הנסיונות היא דבר גדול ויסודי עד למאוד ורק כך האדם יכול לעלות מדרגה לדרגה, אך בכל זאת ישנו פחד עצום מהנסיונות והמטרה שלנו היא לברוח מהם, כי על אף הרווחים הרוחניים שזוכים אנו בעמידה בנסיון, בכל זאת מפני כח הבחירה שיש לו לאדם תמיד רובצת לפתחנו הסכנה להיכשל בו חלילה. 

ולכן אנו מתפללים להקב"ה שלא יביאנו לנסיון גדול שנתקשה לעמוד בו על אף שיכולים אנו לעמוד בו, ורק מה שהקב"ה שולח בכל אופן, עלינו להשתדל לעמוד בו בכבוד, ואז נזכה להתרומם לדרגות גבוהות ונשגבות.

יהי רצון: שלא נבוש ולא ניכלם - שלא יגיעו לפתחנו נסיונות קשים לעמוד בהם, אבל אלו שבכל אופן יהיו מנת חלקנו, נתגבר ונעמוד בהם בהצלחה ואז נזכה להתעלות מעלה מעלה במעלות התורה והיראת שמים, ובזה נעשה נחת רוח להבורא יתברך שמו.

- - - 

[קרדיט: מאמר 10 מהספר הנפלא שפורסם כאן לראשונה! ארחות דיליה, באדיבות הרב אברהם חנונו שליט"א מלייקווד - ישר כוחו! מחבר הספרים הנפלאים: אל תדיחנו, הראנו בבנינו, חנוכה דיליה, פורים דיליה, מידות דיליה, מצוות דיליה, (שבת קודש), תורה דיליה, תפילה דיליה, תשובה דיליה ועוד...].

לכתבה הקודמת: הדרכה ללימוד המוסר [לחץ כאן] מקובל לחשוב שרבי ישראל סלנטר זצ"ל הוא שהביא לעולם את המודעות לחובה ללמוד "מוסר". האמת היא, שאכן רבי ישראל זצ"ל מסר נפשו כל חייו כדי להשריש את לימוד המוסר בדורו בכלל ובתלמידיו בפרט, אבל גם בדורות שקדמוהו - למדו את תורת המוסר וכפי שיובא במאמר שלפנינו. ונעמוד על החידוש מהסלנטר בענין לימוד המוסר.