החיצוניות מעוררת את הפנימיות

נושא חשוב, שניתן להגדירו "המפתח להצלחה בחיים"! אם נתבונן נראה שנוגע לכל העניינים ואם ישכיל יעשה שימוש לעדן תכונותיו ומידותיו. מצד 2 אם ירצה באמצעותו יעורר החשק והרצון הפנימי לעבודת השי"ת. ובמה מדובר? "החיצוניות מעוררת את הפנימיות"! ואף שהמשפט ידוע, לא כל אחד שמבטאו בפיו מבין ויורד לעומקו...

החיצוניות מעוררת את הפנימיות

פתח דבר: 

על שולחננו עומד נושא חשוב ביותר, אשר כמדומני ניתן להגדיר אותו "המפתח להצלחה בחיים"! אם רק נתבונן נראה שהוא נוגע לכל ענייני האדם, ואם ישכיל יוכל לעשות בו שימוש לעדן את תכונותיו ומידותיו הרעות, מאידך גיסא אם ירצה הוא יהיה מסוגל באמצעותו לעורר את החשק והרצון הפנימי הנצרך לעבודת השם. 

ובמה מדובר? המורה דרך הגדול רבינו בעל המסילת ישרים זצ"ל גילה לנו את היסוד: "החיצוניות מעוררת את הפנימיות"! 

ועל אף שהמשפט ידוע ושגור בפי כולם, סבורני שלא כל אחד שמבטא אותו בפיו גם מבין ויורד לעומקו, כי אין די מודעות לכך שמצודתו פרוסה על כל ענייני עבודת השם של האדם.

בדברינו הבאים נעמיד את היסוד הנ"ל ונבארו, נביא דוגמאות לדבר, נוכיח את כח ההשפעה של החיצוניות בין לטוב ובין למוטב. כמו כן יובאו ליסוד זה מקורות מן התורה, ובסוף המאמר נייעץ למי שמוכרח לעשות מעשים בעלי השפעה שלילית כיצד יישמר מהם שלא ישפיעו עליו לרעה.

הטעות השגורה בפי כל: "אני אדם מציאותי"...

הגאון רבי שמשון פינקוס זצ"ל עמד על הטעות השגורה בפי רבים: "אני אדם מציאותי, יודע היכן אני אוחז, ולשם אני מכוון את עצמי - גם במעשים החיצונים שאני עושה בתפילה או בלימוד".

אדם כזה לא יגיע לשום מקום! שכן מבחינת החיצוניות על האדם להיות בכמה מדרגות למעלה מהיכן שהוא מצוי בפנימיותו!

היסוד המנחה הוא: החיצוניות מעוררת את הפנימיות! וזהו סדר העבודה הרצוי: קודם כל לבנות את החיצוניות, להגביר אותה יותר ויותר עד שהיא תחדור לתוך פנימיותו של אדם. אנחנו בטוחים שמדובר ב"צביעות", אבל אין זה פני הדברים אלא זהו הסדר האמיתי.

אדם שמבין שהוא עדיין לא אוחז במדרגה גבוהה, והוא בונה את עצמו קודם כל בחיצוניות, כלומר: נזהר מדברים בטלים ואסורים, שומר את עצמו ברוחניות, והכי חשוב - השאיפה שלו היא שיבוא היום והוא יחזיק באמת באותה מדרגה - זהו הסדר הנכון. 

אלא שכאשר ההשקעה מתמקדת אך ורק בחיצוניות, ללא כל שאיפה כלל שהחיצוניות תעורר את הפנימיות, על זאת צעקו בעלי המוסר ואמרו שהיא דרך פסולה.

"יעסוק אדם בתורה שלא לשמה שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה"

כעין זה כותב ומזהיר הגאון רבי אביגדור מילר זצ"ל (עיין בספר לב אביגדור עמוד מו): 

אל יאמר אדם: איך אעשה שקר בנפשי ואתנהג במה שאין בלבי, כי זהו פיתוי היצר. אלא לעולם יתחנך אדם בדרכים ובמעשים נעלים אף שאינו מרגיש בלבו עדיין, ובלבד שלא יתכוון להתייהר.

הסבא מקלם זצ"ל אומר על דברי חז"ל (מסכת פסחים דף נ:): "לְעוֹלָם יַעֲסוֹק אָדָם בְּתוֹרָה וּמִצְוֹת אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ בָּא לִשְׁמָהּ", שההיתר לעסוק בתורה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, הוא אך ורק בצורה כזו שהלימוד יביא אותו עם הזמן ללמוד לִשְׁמָהּ, אבל אדם הבונה את כל אישיותו על לימוד "שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ", ואין לו כל ענין בלימוד לִשְׁמָהּ- לא עליו דיברו חז"ל, ואין לו שום היתר לעשות כן.

לשונו הזהב של הרמח"ל זצ"ל

כמבוא לדברים נביא את לשונו הזהב של רבינו הרמח"ל זצ"ל, ולאחר מכן נוכיח כי היסוד האמור מבואר גם בספרי רבותינו זצ"ל בנוסח שונה מעט אבל כל הנחלים הולכים אל הים, וכך כתב בספרו מסילת ישרים (סוף פרק ז') בביאור חלקי הזריזות:

"וְאָמְנָם, הִתְבּוֹנֵן עוֹד, שֶׁכְּמוֹ שֶׁהַזְּרִיזוּת הוּא תּוֹלֶדֶת הַהִתְלַהֲטוּת הַפְּנִימִי, כֵּן מִן הַזְּרִיזוּת יִוָּלֵד הַהִתְלַהֲטוּת. וְהַיְנוּ, כִּי מִי שֶׁמַּרְגִּישׁ עַצְמוֹ בְּמַעֲשֵׂה הַמִּצְוָה כְּמוֹ שֶׁהוּא מְמַהֵר תְּנוּעָתוֹ הַחִיצוֹנָה, כֵּן הִנֵּה הוּא גּוֹרֵם שֶׁתִּבְעַר בּוֹ תְּנוּעָתוֹ הַפְּנִימִית כְּמוֹ כֵן, וְהַחֵשֶׁק וְהַחֵפֶץ יִתְגַּבֵּר בּוֹ וְיֵלֵךְ. אַךְ אִם יִתְנַהֵג בִּכְבֵדוּת בִּתְנוּעַת אֵיבָרָיו, גַּם תְּנוּעַת רוּחוֹ תִּשְׁקַע וְתִכְבֶּה. וְזֶה דָּבָר שֶׁהַנִּסָּיוֹן יְעִידֵהוּ. וְאָמְנָם כְּבָר יָדַעְתָּ, שֶׁהַנִּרְצֶה יוֹתֵר בַּעֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא, יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ, הוּא חֵפֶץ הַלֵּב וּתְשׁוּקַת הַנְּשָׁמָה.".

ממשיך הרמח"ל זצ"ל: " וְהוּא מָה שֶׁדָּוִד הַמֶּלֶךְ מִתְהַלֵּל בְּחֶלְקוֹ הַטּוֹב וְאוֹמֵר (תהילים מב, ב-ג): "כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ אֱלֹהִים, צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹהִים" וְגוֹ'. (תהילים פד, ג): נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי לְחַצְרוֹת ה'. (תהילים סג, ב): "צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי כָּמַהּ לְךָ בְשָׂרִי". 

וְאוּלָם הָאָדָם אֲשֶׁר אֵין הַחֶמְדָּה הַזֹּאת לוֹהֶטֶת בּוֹ כָּרָאוּי, עֵצָה טוֹבָה הִיא לוֹ שֶׁיִּזְדָּרֵז בִּרְצוֹנוֹ, כְּדֵי שֶׁיִּמָּשֵׁךְ מִזֶּה שֶׁתִּוָּלֵד בּוֹ הַחֶמְדָּה בַּטֶּבַע, כִּי הַתְּנוּעָה הַחִיצוֹנָה מְעוֹרֶרֶת הַפְּנִימִית, וּבְוַדַּאי שֶׁיּוֹתֵר מְסוּרָה בְּיָדוֹ הִיא הַחִיצוֹנָה מֵהַפְּנִימִית. אַךְ אִם יִשְׁתַּמֵּשׁ מִמָּה שֶׁבְּיָדוֹ, יִקְנֶה גַּם מָה שֶׁאֵינוֹ בְּיָדוֹ בְּהֶמְשֵׁךְ, כִּי תִּוָּלֵד בּוֹ הַשִּׂמְחָה הַפְּנִימִית וְהַחֵפֶץ וְהַחֶמְדָּה מִכֹּחַ מָה שֶׁהוּא מִתְלַהֵט בִּתְנוּעָתוֹ בְּרָצוֹן. וְהוּא מָה שֶׁהָיָה הַנָּבִיא אוֹמֵר (הושע ו): "וְנֵדְעָה נִרְדְּפָה לָדַעַת אֶת ה'", וְכָתוּב (שם יא): "אַחֲרֵי ה' יֵלְכוּ כְּאַרְיֵה יִשְׁאָג" עד כאן דבריו.

זהו המקור לכלל המפורסם שמעשים חיצוניים מעוררים את הפנימיות.

(נ.ב. סרטון מהרב שליט"א: הגאון מוילנא על ספר מסילת ישרים להרמח"ל)

"האדם נפעל כפי פעולותיו"

הגאון רבי אליהו דסלר זצ"ל כותב במכתב מאליהו שבעל ספר החינוך זצ"ל צועד בדרך זו בכמה מקומות, בשינוי לשון ש"האדם נפעל כפי פעולותיו, ולבו וכל מחשבותיו תמיד אחר מעשיו שהוא עוסק בהם". דהיינו - גם מעשים הנעשים בלי כוונה פנימית, אם רק נתמיד בהם ונדקדק בקיומם, הם כבר יפעלו בלבנו ולבסוף יחדרו אל תוך פנימיותינו. ונעתיק מלשונו (מצוה טז), כי דבריו הם כקילורין לעיניים ממש:

"דע כי האדם נפעל כפי פעולותיו, ולבו וכל מחשבותיו תמיד אחר מעשיו שהוא עושה בהם אם טוב ואם רע, ואפילו רשע גמור בלבבו וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום, אם יערה רוחו וישים השתדלותו ועסקו בהתמדה בתורה ובמצוות, ואפילו שלא לשם שמים, מיד ינטה אל הטוב, ובכח מעשיו ימית היצר הרע, כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות.

ואפילו אם יהיה אדם צדיק גמור ולבבו ישר ותמים, חפץ בתורה ובמצוות, אם אולי יעסוק תמיד בדברים של דופי, כאילו תאמר דרך משל שהכריחו המלך ומינהו באומנות רעה, באמת אם כל עסקו תמיד כל היום באותו אומנות, ישוב לזמן מן הזמנים מצדקת לבו להיות רשע גמור, כי ידוע הדבר ואמת שכל אדם נפעל כפי פעולותיו".

מסיים בעל החינוך זצ"ל את דבריו: "ועל כן אמרו חכמים זכרונם לברכה (מסכת מכות דף כג:): "רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת", כדי להתפיס בהן כל מחשבותינו ולהיות בהן כל עסקינו, להטיב לנו באחריתנו, כי מתוך הפעולות הטובות אנחנו נפעלים להיות טובים וזוכים לחיי עד".

איזו תועלת תצמח מ"חומרה" רק בעשרת ימי תשובה?...

על פי הדברים הללו נוכל להסביר את מה שמצינו הנהגה מיוחדת בעשרת ימי תשובה. 

הנה כתב החיי אדם זצ"ל (כלל קמג): "מהראוי שיתנהג האדם בעשרת ימי תשובה בדברים וחומרות, אף שאינו נזהר בהם כל השנה, כי גם הקדוש ברוך הוא מתנהג בחסידות עם בריותיו. והאוכלים פת פלטר כל השנה, בימים האלו ראוי שלא לאכול כי אם פת ישראל". ומובא להלכה במשנה ברורה (סימן תרג סעיף קטן א).

והתמיהה מפורסמת בזה: מה טעם יש להחמיר בדבר שהוא עצמו יודע שלאחר ימים מספר הוא יחדל מכך, את מי הוא מרמה במעשיו? מדוע לקיים הנהגה שלא תימשך בתום הימים הנוראים?

אך להמבואר ניתן להבין את התועלת שבהנהגה זו, כי הלוא התנועה החיצונית מעוררת את הפנימית, ותולים אנו תקוה שריבוי המעשים והחומרות ישפיע על לבבנו פנימה וכך נוכל להתקרב יותר להקב"ה.

דברי הרמב"ם זצ"ל

יסוד זה כבר מבואר בדברי הרמב"ם זצ"ל בהלכות דעות (פרק א הלכה ז): 

"וְכֵיצַד יַרְגִּיל אָדָם עַצְמוֹ בְּדֵעוֹת אֵלּוּ עַד שֶׁיִּקָּבְעוּ בּוֹ. יַעֲשֶׂה וְיִשְׁנֶה וִישַׁלֵּשׁ בַּמַּעֲשִׂים שֶׁעוֹשֶׂה עַל פִּי הַדֵּעוֹת הָאֶמְצָעִיּוֹת וְיַחֲזֹר בָּהֶם תָּמִיד עַד שֶׁיִּהְיוּ מַעֲשֵׂיהֶם קַלִּים עָלָיו וְלֹא יִהְיֶה בָּהֶם טֹרַח עָלָיו וְיִקָּבְעוּ הַדֵּעוֹת בְּנַפְשׁוֹ." עד כאן לשונו.

הרי לנו שריבוי המעשה קובע את הדבר בנפש האדם.

כיצד ניתן לזכות ל"פרי העליון"?

המשגיח הגאון רבי מתתיהו סלומון שליט"א נוהג לצטט בענין זה את לשונו של בעל החובות הלבבות זצ"ל (פרק ג): 

"וכן בעל מעשה העבודה, אם ישתדל וימהר ויחרץ לעשות מה שיש ביכלתו, יעזרהו האלוקים לעשות מה שהוא למעלה מיכלתו, אשר הוא הפרי העליון והטובה הנכבדת מאת האלוקים על סגולתו ואנשי אהבתו בעולם הזה".

כלומר לא זו בלבד שהחיצוניות מעוררת את הפנימיות, על אדם לעשות מה שבידו - המעשים החיצוניים, וכך יזכה ל"פרי העליון" - אהבת השם והחשק לעבודתו יתברך. 

המשגיח רבי מתתיהו סלומון שליט"א: זהו הסוד והעצה!

והוסיף המשגיח שליט"א וכתב בספרו: זהו הסוד והעצה הפשוטה כל כך, ולפלא שבני אדם אינם מנסים ליישם עצה פשוטה זו.

הרי לנו יסוד גדול אשר ידיעתו והכרתו תוביל את האדם לעלות ממדרגה למדרגה עד למעלה מיכולתו ומהשגתו. והדבר נכון לגבי כל התחומים השונים בעבודת השם - מידות טובות ותכונות ראויות, לימוד התורה ידיעתה והבנתה, החשק הפנימי ואהבת השם וכל כיוצא בזה.

המאמץ ידיעה זו אל חיקו זוכה למתנה נפלאה מן השמים, ועלינו להכיר בה ולהיות מודעים אליה, ללמוד את השימוש הראוי בה, ולזכור להודות עליה לקב"ה!

החיצוניות מעוררת את הפנימיות - בכל תחום!

וכל בן תורה שמע על יסוד נפלא זה שהחיצוניות מעוררת את הפנימיות, ובשורות הבאות רציתי להרחיב בדוגמאות מפי ספרים וסופרים כדי להמחיש לקורא עד כמה נוגע הדבר לכל חלקי העבודה הן לטוב הן למוטב חלילה.

נפתח בדוגמא של הרמח"ל זצ"ל עצמו: "אך אם יתנהג בכבידות בתנועת אבריו גם תנועת רוחו תשקע ותכבה".

על כך ניתן להסמיך את הפסוק במשלי (יט, טו): "עַצְלָה תַּפִּיל תַּרְדֵּמָה",

ומפרש הרלב"ג זצ"ל: העצלה תרדים הכוחות ותשימם לואים (עייפים כמו "וְנִלְאוּ מִצְרַיִם" שמות ז, יח).

"העצלות לעומת המהירות היא מפלאי הרע"

המשגיח רבי ירוחם זצ"ל כותב בספרו דעת תורה (פרשת עקב) על מגרעתה של מידת העצלות: לא מדובר רק במידה גרועה כשאר מידות הרעות, אם כי גם זה אמת, אבל צריכים לדעת כי בעצלות מונח כל סוד הרע. שהרי אם למדנו כי התנועה המנועעת את המהירות היא מפלאי החכמה האלוקית, נקשרת בחפץ הבורא יתברך והנהגתו ורצונו, הנה זה לעומת זה עשה האלוקים, העצלות לעומת המהירות היא מפלאי הרע, נקשרת לשורש פורה ראש ולענה, היא כל סוד הרע.

הרי לנו שגם עצלות שהיא לכאורה רק ב"שב ואל תעשה" - הימנעות מפעולה ואין בה כל רע ממש, היא גרועה ביותר מכל המידות הרעות, והטעם כי החיצוניות מעוררת את הפנימיות, ומי שאינו מעוררה נותר עצל גם מבפנים...

לא להשתמש במידת העזות אפילו בעבודת השם!

כתב מרן הבית יוסף זצ"ל (אורח חיים סימן א): מפני שמידת העזות מגונה מאוד, אין ראוי להשתמש ממנה כלל אפילו בעבודת השם יתברך, לדבר דברי עזות כנגד המלעיגים, כי יקנה קנין בנפשו להיות עז אפילו שלא במקום עבודתו יתברך.

הרי לנו שהשימוש המעשי במידת העזות, למרות שמדובר למטרה טובה - הדבר יעורר בו להיות עז גם בפנימיות.

"הוי בורח מן העבירה" - אפילו עבירה לשמה

בספר להעיר להורות ולהשכיל העיר בזה נקודה נפלאה על פי מה דאיתא בספר תוכחות חיים להמגיד מקלם זצ"ל (סוף דרוש השלישי): 

"בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר: הֱוֵי רָץ לְמִצְוָה קַלָּה כְּבַחֲמוּרָה, וּבוֹרֵחַ מִן הָעֲבֵרָה. שֶׁמִּצְוָה גּוֹרֶרֶת מִצְוָה, וַעֲבֵרָה גוֹרֶרֶת עֲבֵרָה" (אבות ד, ב) הכונה כי "מצוה קַלָּה" נקראת מצוה שלא לשמה, לשם כבוד או ממון, יען כי היא קַלָּה מאוד על האדם לעשותה, ומה שאמר "וּבוֹרֵחַ מִן הָעֲבֵרָה" בה"א הידיעה, לרמז על עבירה לשמה.

וזהו שאמר בֶּן עַזַּאי: "הֱוֵי רָץ לְמִצְוָה קַלָּה" - אפילו למצוה שלא לשמה ירוץ אדם לעשותה, יען כי "מצוה גּוֹרֶרֶת מִצְוָה", ומתוך שלא לשמה בא לשמה. "וּבוֹרֵחַ מִן הָעֲבֵרָה" - שיברח אדם מלעשות עבירה אפילו אם כונתו לשמה, יען כי "עבירה גוֹרֶרֶת עֲבֵרָה", ועל ידי כן אף שיעשה פעם אחת לשמה, אבל בזאת יפול ברשת היצר הרע לעשות אחר כך עבירות אף שלא לשם ה', לכן יברח האדם מאוד אף מעבירה לשמה", עד כאן לשונו.

הנה לימדנו בֶּן עַזַּאי יסוד: גם אם הדברים נעשים לשם שמים, אם עצם המעשה הוא רע הוא בעל השפעה רעה וסופו שיגרור אחריו מעשים רעים, כי האדם נפעל כפי פעולותיו...

כיצד הגיע פרעה לרשעות נוראה שכזו?

בפרשת שמות יש לימוד נורא.

כתוב (שמות ב, כג): "וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה".

ובמדרש רבה (א, לד) אמרו על כך רבותינו ז"ל: "למה נתאנחו? - לפי שאמרו חרטומי מצרים: 'אין לך רפואה אם לא נשחט מקטני ישראל ק"נ (150) בערב וק"נ בבוקר ורחוץ בדמיהם שתי (2) פעמים ביום".

ויש להתפלא, היכן מצינו שניתן להתרפא בדמם של תינוקות?

ועוד קשה: המתבונן יבחין שלא נאמר ש"רופאי מצרים" אמרו לפרעה לנהוג כן, אלא "חרטומי מצרים", ומה עניינם של חרטומי מצרים ברפואה?

המשגיח הגאון רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל (אור יחזקאל מידות עמוד צו) ביאר בזה: ברור שלא היה בזה שום רפואה גשמית, אלא שחרטומי מצרים אשר ראו את שאיפתו של פרעה להיות רשע ואכזר, יעצו לו שאם ברצונו לסגל לעצמו מידת רשעות ואכזריות כדבעי, העצה לזה היא שירחץ עצמו בדם של שלוש מאות תינוקות ביום ואז יהיה בטבעו אכזר כל כך עד שלא ישאר לו שום שמץ של רחמנות אנושית, ובזה תהיה רפואה לנפשו.

הלימוד עבורנו בזה: בכל מעשה אכזרי לא אנושי שאדם עושה, מונחת השפעה מכרעת על לבו שנעשה אטום וחסר חמלה.

זהירות מדיבורים המשפיעים על הנפש

הגאון רבי אביגדור מילר זצ"ל כותב לעורר על תופעה נפוצה: אנו שומעים לפעמים ברחובה של עיר אמא שכועסת על ילדה, והיא צועקת: "אני אהרוג אותך" וכיוצא בזה, ועל אף שפשוט שאין זו כוונתה כלל, אך עצם האמירה עלולה להוליד בקרבה את מידת האכזריות. 

החיצוניות מעוררת את הפנימיות!

"וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ"

בוא וראה עד היכן הדברים מגיעים. 

עיר הנידחת אשר כל תושביה עובדי עבודה זרה, והקב"ה מצוונו להרוג את כל אנשי ובהמות העיר ואת כל שללה לשרוף באש, ואז כותבת התורה (דברים יג, יח) פסוק שנראה מיותר לכאורה: "וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ" - לשם מה נזקקו להבטחה מפורשת מאת ה' יתברך שיתן רחמים בלבם?

כותב על כך האור החיים הקדוש זצ"ל: "לפי שציוה בעיר הנידחת שיהרגו כל העיר לפי חרב ואפילו בהמתם, מעשה הזה יוליד טבע האכזריות בלב האדם, כמו שסיפרו לנו הישמעאלים כת הרוצחים במאמר המלך, כי יש להם חשק גדול בשעה שהורגים אדם, ונכרתה מהם שורש הרחמים והיו לאכזר, והבחינה עצמה תהיה נשרשת ברוצחי עיר הנדחת.

לזה אמר להם הבטחה שיתן להם ה' "רַחֲמִים", הגם שהטבע יוליד בהם אכזריות, מקור הרחמים ישפיע בהם "כח הרחמים" מחדש, לבטל כח האכזריות שנולד בהם מכח המעשה", עד כאן דבריו הקדושים.

הרי לנו שהגם שמדובר בקיום מצות הבורא הם נזקקו להבטחה מפורשת מאת ה' יתברך שהמעשה לא ישפיע עליהם לרעה והוא יתן להם רחמים מחדש, ולולי אותה הבטחה, המעשים היו משפיעים עליהם לרעה, למרות המצוה שיש בדבר וכוונתם הטובה. 

"הם לא עשו אלא לפנים" - ובכל זאת נגזר עליהם כליה!

על אדם לדעת כי אפילו מעשה ללא שום כוונה ודעת, אלא מעשה שטחי גרידא - בכוחו להשפיע על פנימיותו של אדם. הסבא מקלם זצ"ל מביא על כך ראיה מהמבואר במסכת מגילה.

איתא שם (דף יב.) שגזירת המן להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים נגזרה על שהשתחוו לצלם בימי נבוכדנצר. שואלים חז"ל: "וכי משוא פנים יש בדבר"? אם נגזרה למה התבטלה הגזירה? ולא זו בלבד אלא שעוד זכו לנס! 

מתרצים חז"ל שהקב"ה אמר: "הם לא עשו אלא לפנים" - השתחוו למראית העין בלבד, "אף אני לא אעשה עמם אלא לפנים".

כלומר: המעשה שעשו למראית העין הביא עליהם את אחת הגזירות הקשות בהיסטוריה, והגזירה לא היתה רק למראית העין, שהרי הגזרה נחתמה בטיט במרום, והוצרכו לשלושה ימי צום, שק ואפר, בכי ומספד ולמסירות נפשה של אסתר עד שנפדו ממות לחיים כמובא שם (דף יד.), ובקושי רב בטלה הגזירה.

והשאלה הנשאלת: הלוא לא השתחוו אלא למראית העין, ומפני מה נגזרה גזירה כה קשה ואכזרית על כל עם ישראל?

זהו כוחו של מעשה חיצוני! הם כרעו על ברכיהם למראית העין, אך קמו "עובדי עבודה זרה"!

נורא למתבונן!

על מה הרעיש המשגיח דמיר זצ"ל?

בספר קובץ שיחות מהמשגיח הגאון רבי נתן וואכטפויגל זצ"ל (פרשת תרומה) מובא בזה הערה מעניינת, וזה תורף דבריו: 

זכורני בישיבת מיר פעם אחת מצא המשגיח זצ"ל בני הישיבה שבאו מחוץ לארץ משחקים בכדור, והרעיש העולם עליהם איך יתכן שבן תורה יהיה לו איזה שייכות וקשר ממעשים כאלו. ולא הבנתי אז מהו הרעש... אבל תביעת המשגיח זצ"ל היה שכל תנועותיו של הבן תורה צריך להיות מעשיו של בן תורה, ומעשים כאלו היה גנאי ואין ראוי לבן תורה לנהוג כן, וממילא אם החיצוניות אינו בסדר זוהי פירכה גדולה ואי אפשר לזכות לתורה בדרך זה.

זהו יסודו של הרמח"ל זצ"ל: מעשים חיצוניים בכוחם למשוך את פנימיותו של אדם למטה ולהורידו עד באר שחת, ואפילו אם מבפנים כולו טוב, מכל מקום נאבד על ידי מעשה חיצוני.

"כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו אינו תלמיד חכם" 

על דרך זה ביאר עוד הא דאמרו חז"ל במסכת יומא (דף עב:): 

"כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו אינו תלמיד חכם" - כיוונו בזה להגדיר שעיקר עבודת התלמיד חכם היא בחיצוניות, שיראה שהחיצוניות תתאים עם הפנימיות, כי גם בזמן שהפנימיות מתוקן, אם החיצוניות אינו מתאים עמו, אינו כלום.

מוכרחים לעמול בחיצוניות בכדי שיקרא בשם "תלמיד חכם", ויש הרבה בני ישיבה שאף שבפנימיותיהם הם טובים אבל בחיצוניות חסר להם הרבה, עד שכמעט אין ניכר עליהם שהם בני ישיבה ובני תורה...

ואכן המשגיח זצ"ל היה מקפיד מאוד על בני הישיבה שלא יעשו מעשים שאינם הולמים את הפנימיות.

חיצוניות מעורר הפנימיות בענייני מידות

ואם הדברים נכונים במעשים רעים, מידה טובה מרובה, בעבודת השם - מידות, השקפות טובות והנהגות טובות, על אחת כמה וכמה שפעולה חיצונית משפיעה לטובה על הפנימיות, וכפי שנמחיש את הדברים בכמה דוגמאות. 

ונפתח בענייני מידות. מהו אופן העבודה הראוי למי שרוצה להשיג מידה טובה כלשהי, לדוגמא: מידת הענוה.

הרמח"ל זצ"ל כותב בספרו מסילת ישרים (פרק כג): "שנים הם המרגילים את האדם על הענוה, הרגילות וההתבונן, הרגילות הוא - שיהיה האדם מרגיל עצמו מעט מעט בהתנהג בשפלות על הדרך שזכרנו, בישיבת המקומות הפחותים וללכת בסוף החברה, ללבוש בגדים צנועים, דהיינו מכובדים אך לא מפוארים, כי בהתרגלו בדרך הזה תכנס ותבוא הענוה בלבו מעט מעט עד שתקבע בו כראוי". 

מוסיף הרמח"ל זצ"ל: "כי היות בטבע האדם לזוח ולהתנשא, קשה עליו לעקור הנטיה הטבעית הזאת מעיקרה, אלא אם כן בפעולות החיצוניות המסורות בידו ימשוך מעט מעט הדבר בפנימיותו הבלתי מסור לו כל כך".

הרי לנו שהדרך לקנות את מידת הענוה היא באמצעות פעולות חיצוניות, על ידם נוכל להפנים אל תוך תוכנו את מידת הענוה.

"נושא בעול עם חבירו" באמצעות פעולות חיצוניות

הדברים נכונים גם לגבי מידה חשובה אחרת - "הנושא בעול עם חבירו". 

המשגיח רבי נתן ואכטפויגל זצ"ל כותב שאופן העבודה להשיג מידה זו היא על ידי עשיית פעולות חיצוניות כגון להקדים שלום לחבירו וכדומה, ואף שאין לבו עמו, מתוך זה יתעורר הפנימיות שלו על ידי מעשיו החיצוניים. 

חשוב לדעת שאין מדובר בגדר של "אחד בפה ואחד בלב", כיון שהוא עושה זאת מתוך מטרה וכוונה לעבודת השם, להשיג מידה נעלה זו.

פעולה נוספת הניתנת להיעשות כדי להשיג מידה זו, תפילה על רעהו. כמו כן ידוע מהגאון רבי מרדכי שוואב זצ"ל שהחזרת הספרים למקומם אחרי הלימוד, זהו מעשה שבכוחו להרגיל אדם להיות נושא בעול עם חבירו. 

ומזה יוכל להגיע להיות נושא בעול עם חבירו גם בדברים רמים ונעלים, כי מידה זו כבר תושרש בנפשו.

(נ.ב. לכתבה: קנין ל"ז - "נושא בעול עם חבירו" מספר תורה דיליה, במאמר הבא נתבונן במעלתו של ה"נושא בעול עם חבירו", בגדרה ומהותה, מה הם הגורמים לזכות במידה זו, ומה הם מפסידיה. נביא גם מקורות מדברי חז"ל ומגדולי הדורות בחשיבותה של תכונה זו, וניווכח כי השלם בה זוכה לגדולה! לחץ כאן)

כיצד יהפוך מ"נרגן" ל"איש רצון"?

דוגמא נוספת: ישנה מידה הקרויה "מידת הנרגנות", והוא שמתאונן ומתרעם על כל דבר והיא קרובה מאוד למידת הכעס. ההפך של מידה זו הוא להיות איש רצון - מרוצה ושמח עם כל מה שקורה איתו. 

כותב הגאון רבי אביגדור מילר זצ"ל: הדרך להשיג מידה זו, שיראה תמיד לבני ביתו עד כמה הוא מרוצה ושמח, לשבח בפה כל דבר עד כמה שיכול, וכך עם הזמן יוכל לקנות מידה זו ויתהפך מנרגן לאיש רצון.

(שיעור מהרב שליט"א: דברי נרגנים 11.07.2013)

"שכן טוב" - תהיה אתה בעצמך שכן טוב!

המשגיח הגאון רבי חיים פרידלנדר זצ"ל (שפתי חיים מידות פתיחה עמוד ח) מבאר באופן נפלא את המשנה במסכת אבות (פרק ב משנה ט) שרבי יוחנן בן זכאי אמר לחמשת תלמידיו: "צְאוּ וּרְאוּ אֵיזוֹהִי דֶּרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיִּדְבַּק בָּהּ הָאָדָם", וכל אחד מהם ציין דבר אחר.

'רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: שָׁכֵן טוֹב",

ומבאר רבינו יונה זצ"ל שהאדם הוא עצמו יהיה שכן טוב אל כל שכניו!

וביאור הדברים: כמה שכנים יש לו לאדם? חמישה? שמונה? אך מאחר שהתרגל להיות טוב ואוהב נאמן להם, קרוב אליו הדבר לאהוב את כל באי עולם, ונמצא מאושר בכל המידות הטובות. 

ביאור הדברים: אם ירגיל אדם את עצמו להיות טוב לזולת עוד פעם ועוד פעם, כמספר השכנים שיש לו, יהפוך באותה מידה לאדם הדורש טוב לכולם. 

הרי לנו מזה: המרגיל עצמו להיות "שכן טוב" כלפי שכניו, עם הזמן, החיצוניות תעורר את הפנימיות ויוכל לצבור בנפשו מידות טובות רבות. כי ההרגל במידה טובה מבער את המידה הרעה הנגדית, ההרגל להתחסד לזולת מקטין את האנוכיות, ההתנהגות בענוה חוסמת את הרגשת הגאוה וכן על זה הדרך.

להיות גומל חסד באמצעות סבר פנים יפות

דוגמא נוספת: כיצד ניתן לזכות למידת "אהבת חסד"? 

דרשו חז"ל במסכת סוכה (דף מט:): "וְאַהֲבַת חֶסֶד" (מיכה ו, ח) - זו גמילות חסדים", ו: "גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה" משום שגמילות חסד ניתן לעשות בין עם עניים ובין עם עשירים, וכיצד? באמצעות "סבר פנים יפות", וכמו שכתוב במסכת אבות (פרק א משנה טו): "וֶהֱוֵי מְקַבֵּל אֶת כָּל הָאָדָם בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת".

בהקדמה לספר שפתי חיים מבואר שהמשימה להיות "אוהב חסד" יכולה לצאת אל הפועל רק בזכות הכלל הידוע: ה"חיצוניות מעוררת את הפנימיות" - אם האדם משתדל להופיע בסבר פנים יפות אף על פי שאין לו מצב רוח לכך, ההשתדלות כלפי חוץ תשפיע על הפנימיות.

הדבר נכון לגבי כל אחת מהמידות הטובות - עין טובה, זריזות, אהבת ישראל, רחמנות, שמחה וכו'. וכן לעקור מקרבו את מידות הכעס, גאוה, עזות, אכזריות, עצלות וכדומה, המעשים החיצוניים משפיעים על הפנימיות, וכמבואר בהרבה ספרי מוסר.

"מי שמזגו נוטה לעצלות - ילמד בקול רם"!

חידוש נוסף מצינו בענין זה. הפעולה החיצונית בכוחה לסייע ללמוד תורה בחשק וברצון!

כותב המשגיח הגאון רבי מתתיהו סלומון שליט"א: הריצה לבית המדרש תקנה לאדם החשק ללימוד! וכן בזמן הלימוד עצמו - להתנועע בהתלהבות - הדבר יסייע לעורר את הפנימיות - לפתוח את הלב לתורה הקדושה.

בוא וראה מה שכותב הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל בספרו אור לציון (מוסר ערך תורה אות ד'): יש להתרגל ללמוד בלי לשים ידים על השולחן ובלי להשען על הספסל, אלא ללמוד בשמחה וביגיעה רבה בכל איבריו, ואז יהנה מהלימוד. 

והוסיף רבינו זצ"ל: אמנם כשנמצאים בשיעור על פי רוב אי אפשר לנהוג בדרך זו, כי יתכן שזה יגרום הפרעה לאחרים, אבל בזמנים אחרים צריך לנענע גופו וללמוד בקול רם כי זה מביא חשק ויגיע להתלהבות של מצוה. ובמיוחד מי שמזגו נוטה לעצלות - ילמד בקול רם ויבוא לו החשק, וזו סגולה אמיתית.

רבינו בעל האור לציון זצ"ל מסיים את דבריו בנחרצות: "וזה כלל אצלי, בחור שלומד בקול רם, מתנדנד ולומד, לא נשען, לא מפהק, עיניו לא דומעות, זה יהיה תלמיד חכם טוב, כי החיצוניות משפיעה על הפנימיות. אבל בחור שלומד בעצלות ובקושי, הלימוד יפרח מהר מראשו. אולי יקבל משרה כל שהיא רב דיין וכדומה בעד כמה פרוטות, אבל חלילה יטעה בהרבה הלכות כי אינו תלמיד חכם טוב ה' יצילנו. לכן הרוצה לזכות להיות תלמיד חכם כדבעי, צריך לעמול הרבה בתורה, וללמוד בשמחה ולשמח את אחרים", עד כאן דבריו הנכוחים.

(נ.ב. סרטון מהרב שליט"א: מעשה מהרב בן ציון אבא שאול על שלום בית)

"חדאי נפשאי חדאי נפשאי"

על דרך זה פירש בספר שפתי חיים (מועדים חלק ג עמוד עז) את המסופר על רב ששת במסכת פסחים (דף סח:) שכל שלושים יום היה חוזר על תלמודו, ואחר כך היה נשען על בריח הדלת, ואמר "חדאי נפשאי חדאי נפשאי" - שמחי נפשי שמחי נפשי.

ההסבר להנהגתו זו, כי רב ששת רצה להגדיל ערך התורה בעיני עצמו על ידי פעולות חיצוניות, ולכן כפל בלשונו ואמר: "חדאי נפשאי חדאי נפשאי" כדרך אדם המתלהב שכופל את דבריו, ועוד עשה זאת בפומבי - כל זה בגדר פעולה חיצונית של הגדלת ערך התורה, וכך ישפיע הדבר על פנימיותו שיעריך את התורה בלבו פנימה.

יראת שמים על ידי פעולות חיצוניות!

נקודה נפלאה נוספת מצינו בדבריו של המשגיח הגאון רבי חיים פרידלנדר זצ"ל (שם): 

ניתן להשיג יראת שמים באמצעות פעולות חיצוניות, למשל - אם מברך ברכה כפי שצריך לאומרה בנחת ובשימת לב, הברכה עצמה מוסיפה ויוצרת בו פנימיות של יראת שמים.

זאת מפני שאדם העושה דבר מה בדקדוק ובהתעוררות, תחילה ההתעוררות היא מן השפה ולחוץ, אך הדבר יוצר בו יראת שמים פנימית!

נפלא!

כיצד ניתן לצוות על דברים שבלב?

מרגניתא טבא מצינו בענין זה מכבשונו של הסטייפלר זצ"ל בספרו ברכת פרץ (פרשת ויקרא): 

כיצד יתכן שהתורה מצווה ומחייבת אותנו לאהוב את הקב"ה, הרי זה דבר התלוי בלב, ודברים שבלב אינם ביד אדם להשיגם?

אך יש לפרש כפשוטו על פי דברי הרמח"ל זצ"ל: הפעולה החיצונית מעוררת את הפנימיות, וגם התלהטות ושמחה חיצונית מביאה לזו הפנימית, ונמצא אם כן שגם מצוות דרמיא על הלב יש ביכולת יד אדם לקיימם.

"הרוצה להיות בן תורה - יתלבש כמו בן תורה"!

ככלל, אישיותו ומהותו של אדם מושפעת עד למאוד גם מדברים חיצוניים.

המשגיח רבי נתן ואכטפויגל זצ"ל נהג להזהיר על כך שעל בן תורה לדאוג שמלבושו יהיה מלבוש הראוי לבן תורה, וכן הדברים היוצאים מפיו יהיו נאותים לבן תורה. 

יש לנו נטייה לבטל ולגמד את החיצוניות, אנו אומרים: מה ההבדל אם אני לובש בגד כזה או אחר... אבל חז"ל עושים מכך עסק גדול.

המשגיח זצ"ל אמר משפט נוקב: "אם אדם רוצה להיות בן תורה הוא צריך להתלבש כמו בן תורה"!

ולפי כל הנתבאר עד כה נוכל להבין שהדברים לא נאמרו מתוך קנאות או בדרך גוזמה ח"ו, אלא כך הם פני הדברים, כי גם המלבוש החיצוני הוא בעל השפעה מכרעת על פנימיות הלובש. 

עלינו להפנים אל תוך תוכנו את הדברים: "אם אתה רוצה להיות בן תורה תתלבש כמו בן תורה"!

נורא!

(סרטון, בו הרב שליט"א מספר לרב עובדיה יוסף זצ"ל איך בחור ישיבה ניצל בזכות הפאות!!! נקודת זמן 15:34)

"החמרין רובן רשעים והגמלין רובן כשרים" - מדוע?

ואם שהדברים הללו מבארם של רבותינו ז"ל אינם צריכים חיזוק, בכל זאת ראינו לנכון לבסס את הדברים ממקורות בדברי חז"ל.

המשנה במסכת קידושין (דף פב.) אומרת: "רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מִשְּׁמוֹ: הַחַמָּרִים, רֻבָּן רְשָׁעִים. וְהַגַּמָּלִין, רֻבָּן כְּשֵׁרִים. הַסַּפָּנִין, רֻבָּן חֲסִידִים'.

ופירש רש"י זצ"ל: החמרין רובם רשעים - מפני לסטיות. הגמלין רובן כשרין - שפורשין למדבריות למקום גדודי חיות וליסטין, ויראים לנפשם ומשברים לבם למקום. הספנין רובן חסידים - שפורשין למקום הסכנה ותמיד הם ברעדה יותר מן הגמלין.

הרי שהמשנה כללה בדבריה "צדיקים ורשעים", ולא חילקה בין צדיק מעיקרו לרשע מעיקרו, אלא אם יעסוק באחת מכל אומניות אלו עלול הוא להיות מושפע מאופי עבודתו לטובה או חלילה לרעה. 

ויסוד זה מתבאר אך ורק על פי דברי רבותינו בעל החינוך זצ"ל והמסילת ישרים זצ"ל, שהאדם נפעל כפי פעולותיו לטוב או למוטב, כי התנועה החיצונית מעוררת את הפנימית.

מדוע אין מושיבין זקן בסנהדרין?

בספר שערי דרך (מאמר בני מלכים) הוסיף ראיה נוספת ליסוד זה.

הגמרא אומרת במסכת סנהדרין (דף לו:) "אין מושיבין בסנהדרין זקן וסריס ומי שאין לו בנים",

וכן פסק הרמב"ם זצ"ל בהלכות סנהדרין (פרק ב הלכה ג).

וטעם הדבר מובא כבר ברש"י זצ"ל (ד"ה זקן): "ששכח כבר צער גידול בנים ואינו רחמני וכן סריס". 

חז"ל השוו בדינם את הזקן לסריס, אף על פי שהזקן היה לו "צער גידול בנים" בצעירותו, כיון שכעת אין לו בנים פסול מטעם זה לדון בדיוק כמו הסריס שלא היו לו בנים מעולם.

ויש להבין - נכון שעבר זמן מאז, האם הוא הספיק לשכוח כבר את ה"צער גידול בנים"?

ונראה שביאור הדברים הוא, כי למרות שיש לו ידע מה נקרא "צער גידול בנים", מכל מקום כיון שבהנהגת חייו המעשיים כעת, ביום יום שלו, הוא לא חי את המושג הזה, הדבר ישפיע על פנימיותו ותחסר לו שלימות ההרגשה הנדרשת לו בבואו לדון את זולתו.

הפעולות החיצוניות משפיעות על ההרגשה הפנימית!

"וְחֵשֶׁב אֲפֻדָּתוֹ אֲשֶׁר עָלָיו - כְּמַעֲשֵׂהוּ מִמֶּנּוּ יִהְיֶה"

על פי היסוד הנ"ל ראיתי שהסבירו בדרך רמז את הפסוק בפרשת תצוה (שמות כח, ח): "וְחֵשֶׁב אֲפֻדָּתוֹ אֲשֶׁר עָלָיו כְּמַעֲשֵׂהוּ מִמֶּנּוּ יִהְיֶה" 

"וְחֵשֶׁב אֲפֻדָּתוֹ אֲשֶׁר עָלָיו" - כלומר המחשבה והרצון של האדם, "כְּמַעֲשֵׂהוּ מִמֶּנּוּ יִהְיֶה" - מחשבתו של אדם תלויה במעשיו, "מִמֶּנּוּ יִהְיֶה" - הדבר תלוי בידו להטות לבו ומחשבתו לטוב, או ח"ו להיפך באמצעות מעשיו.

"וּשְׁמַרְתֶּם" - "לְמַעַן תַּשְׂכִּילוּ"

על דרך זה פירש הגאון רבי אליעזר שולביץ זצ"ל (עיין בספר אור אליעזר פרשת כי תבוא) את הפסוק בסוף פרשת כי תבוא (דברים כט, ח): "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם לְמַעַן תַּשְׂכִּילוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן".

היינו, השמירה מביאה לידי העשיה, ועל ידי העשיה יגרום שגם להבא עוד "תַּשְׂכִּילוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן" - שיהיה בהשכלה. והוא, כי אף אם בתחילה היתה העשיה סתמית ללא כל כוונה, הרי החיצוניות תעורר את הפנימיות, ומזה תגיעו להשכיל אֵת כָּל אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן.

עצה להישמר מהשפעת הפעולה

לקראת סיום נציין בזה נקודה חשובה.

יש ולפעמים אדם מוכרח לבצע פעולה כלשהי, וכפי שהתבאר הפעולה עצמה יכולה לעורר את הפנימיות גם לצד הרע, ולמרות שפעולה זו מותרת לו כגון - להשתמש במידת האכזריות באופן המותר והנצרך, למשל נגד רשעים, או כדי לפסוק דין אמת, או כדי לחנך את בניו וקרוביו וכו' - עיין בספר אורחות צדיקים (שער האכזריות), וכפי שכל מידה ומידה נצרכת לעתים, ואם כן מה יעשה כדי שלא ישפיעו על הפנימיות?

וראיתי בזה מציאה נפלאה בספר להעיר להורות ולהשכיל (מאמר - מגיד שבחו של אהרן שלא שינה), ומפני חשיבות הדבר נעתיק מדבריו החשובים: כתב החסיד יעב"ץ זצ"ל (מסכת אבות פרק א משנה טז) "וזהו אצלי מה שאמר הכתוב (ויקרא כה, מו) "לְעֹלָם בָּהֶם תַּעֲבֹדוּ וּבְאַחֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ בְּאָחִיו לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ".

ויש לשאול, והלא כבר הזהיר על זה למעלה שנאמר (שם, מג) "לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ"?

והתשובה - כי לפי שנאמר "לְעֹלָם בָּהֶם (בגויים) תַּעֲבֹדוּ" ושמא ירגילו את רוחם לעשות ככה ביהודים אחיהם. לזה אמר, השמר לך פן תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ, וכשתעבוד בעבד כנעני מטעם "לְעֹלָם בָּהֶם תַּעֲבֹדוּ", זכור ולא תשכח סוף המצוה - "וּבְאַחֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ בְּאָחִיו לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ", עד כאן לשונו.

(נ.ב. סרטון מהרב שליט"א: האמא האוהבת והתנינה האכזרית [מדהים])

חידושו הנפלא של החסיד יעב"ץ זצ"ל

וכוונתו, ללמדנו שיטה נפלאה כיצד לחסן את עצמנו מפני השפעת הפעולה הרעה. וזה כאשר יהיה האדם עושה את הפעולה כי כך צוותה אותו התורה - יהיה אומר לעצמו כל הזמן: "רק עכשיו, ורק כאן מותר לי לעשות פעולה זו".

רק בגוי מותר לי לעבוד בוֹ בְּפָרֶךְ, אבל עלי לדעת תוך כדי העבודה בגוי שבישראל אהיה עובר על איסור.

וכמו כן אמרו חז"ל במסכת מנחות (דף צט.): "פעמים שביטולה של תורה זהו יסודה",

ופירש רש"י זצ"ל - כגון שמבטל תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה, זהו יסודה, כלומר שמקבל שכר כאילו יושב ומייסדה ועוסק בה, כיון שנתכוון לטובה.

לפעמים יש צורך לסגור את הגמרא, והנה עשינו מעשה ופעולה שהריבוי שלה תשפיע על הנפש של האדם להיות בטל מדברי תורה. ועל זה בא החסיד היעב"ץ זצ"ל ומלמדנו: ודאי עלינו לבטל עכשיו מן התורה - אבל תוך כדי כך עלינו להזכיר לעצמנו בלי הרף: "רק עכשיו, רק כאן", ויחזור לתלמודו.

ואולי זו היא כוונת הרמב"ם זצ"ל בהלכות תלמוד תורה (פרק ג הלכה ד): "הָיָה לְפָנָיו עֲשִׂיַּת מִצְוָה וְתַלְמוּד תּוֹרָה. אִם אֶפְשָׁר לַמִּצְוָה לְהֵעָשׂוֹת עַל יְדֵי אֲחֵרִים לֹא יַפְסִיק תַּלְמוּדוֹ. וְאִם לָאו יַעֲשֶׂה הַמִּצְוָה וְיַחֲזֹר לְתַלְמוּדוֹ:".

שתי (2) מילותיו האחרונות "וְיַחֲזֹר לְתַלְמוּדוֹ" נראות מיותרות לחלוטין.

אמנם לפי החסיד היעב"ץ זצ"ל למדנו שזה מה שצריך אותו אדם להזכיר לעצמו תוך כדי הפסקת תלמודו - "עלי לחזור לתלמודי, ורק עכשיו אני מפסיק, רק כאן"...

נפלא מאוד!

התבאר אם כן בדברינו היסוד הגדול: החיצוניות מעוררת את הפנימיות, והבאנו לכך דוגמאות רבות בין לטוב ולמוטב, וכן מקורות וסימוכין ליסוד זה, וגם במקרה שקיים צורך לעשות מעשים ופעולות העלולות להשפיע ישנה עצה כיצד להימנע מהשפעה שלילית.

- - - 

[קרדיט: מאמר 11 מהספר הנפלא שפורסם כאן לראשונה! ארחות דיליה, באדיבות הרב אברהם חנונו שליט"א מלייקווד - ישר כוחו! מחבר הספרים הנפלאים: אל תדיחנו, הראנו בבנינו, חנוכה דיליה, פורים דיליה, מידות דיליה, מצוות דיליה, (שבת קודש), תורה דיליה, תפילה דיליה, תשובה דיליה ועוד...].

לכתבה הקודמת: נסיונות [לחץ כאן] נעסוק בעזרת השי"ת בנושא ה"נסיונות"! ניווכח שהחיים מלאים בנסיונות בכל צעד ושעל, נעמוד על המטרה ותכלית הנסיונות, נוכיח שכל נסיון מותאם לפי הכוחות, כי אין הקב"ה מנסה את האדם בדבר שאי אפשר לעמוד בו. ונפרט חשיבותו ושכר של העומד בנסיונותיו. ונעמיד גם כמה עצות כיצד ניתן להתגבר עליהן.