ימי אהבה וימי שנאה

נושא מרכזי בעבודת ה', תופעה שעוברת על כל אחד וצריך להכיר טבעה ודרכי ההתמודדות עמה: עליות ומורדות או משבר, לא הולך, אין לי חשק וכיו"ב, שרז"ל כינוה: 'ימי אהבה וימי שנאה' ויתבאר כי התופעה הכרחית והיא חלק מחיי האדם. וכל העליה תלויה בירידה והיא מושפעת מהנהגתו בתקופה הזו. ונעסוק בדרכי היציאה מהמצבים הקשים

ימי אהבה וימי שנאה

פתח דבר: 

ישנו נושא חשוב ומרכזי מאוד בעבודת השם, מדובר בתופעה שעוברת על כל אחד ועלינו להכיר את טבעה ואת דרכי ההתמודדות עמה. 

בלשוננו היא קרויה: "עליות ומורדות" או "משברים", "לא הולך לי", "אין לי חשק" וכיוצא בזה, אלא שרבותינו ז"ל כינו זאת: "ימי אהבה וימי שנאה". 

במאמר הבא יתבאר כי התופעה הכרחית והיא חלק מחייו של כל אחד ואחד, ולא רק זאת אלא שכל ה"עלייה" של אדם תלויה בקיומה של ה"ירידה", והיא מושפעת מאוד מהנהגתו בתקופה הספציפית הזו של ה"ירידה". כמו כן נעסוק בדרכי היציאה מהמצבים הקשים והחשוכים, לאור גדול.

יש אשר בטוחים כי ההתעסקות עם "ימי השנאה" צריכה להיות בעיצומו של ה"זמן" או לקראת סופו - עתים המועדים יותר ל"נפילות". אבל גישה זו בטעות יסודה, ונסביר. 

חז"ל אומרים במסכת מכות (דף כג.) "אין מזרזין אלא למזורזין", ויש להבין, מדוע? הלוא מי שכבר מזורז אין לו צורך בזירוז, טוב יותר אילו היו מזרזים את מי שהוא עצל?! 

אלא ביאור הדברים, אנו יוצאים מראש מתוך נקודת הנחה שאין מי שלא יבוא באיזו שהיא עת למצב של רפיון וירידה, ומי שנמצא כבר בעיצומה של הירידה קשה לו יותר להקשיב ולהפנים, אבל כאשר הוא נמצא ב"תחילת הזמן" - במצב של "זריזין", זהו הזמן הראוי לעורר ולהתכונן לרגעים הקשים יותר, בכדי שבאמצעות הכוחות והמרץ העכשוויים יוכל אדם להזדרז ולהכין עצמו לזמנים החלשים. 

דוקא בזמני העלייה זהו הזמן להתעורר כי "אין מזרזין אלא למזורזין" - בעת שהם מזורזין יכולים הם להכין את עצמם לזמני הרפיון!

הכרת והבנת טבע האדם - המפתח להצלחה!

הבנת טבע האדם בנושא זה משמשת כמפתח להצלחה. שהרי בכל אחד ואחד מחלקי העבודה ישנם נפילות, משברים ומצבים לא פשוטים, אבל האומנות היא לדעת מחד - כיצד לנצל את הזמנים הללו, ומאידך - מהי הדרך להיחלץ מהם בשלום.

המציאות היומיומית מלמדת כי אין לך אדם שאין לו זמני "עליות וירידות" באופן קבוע בכל ענייניו. יש ימים שהוא קם עם מרץ וזריזות נסוכה באבריו, כאשר יתפלל יעלה בידו לכוון את לבו במשך כל התפילה, והוא מלא בשאיפה ללמוד בלי הפסקה, יש לו חשק וטעם בלימודו, הוא מבין לעומק, ותופס את הסוגיא במהירות תוך שהוא שואל ומשיב כהלכה. כך גם בתחום ה"בין אדם לחבירו", הוא מצליח לפרגן, להחמיא, לעזור ולעודד, ואין לו כל כישלונות בעניני מידות, שלום בית וכיוצא בזה.

לעומת זאת ישנם ימים שהם ההיפך הגמור, כל אחד יוכל להעיד על עצמו: מהרגע שהוא מתעורר בבוקר ניתן לחוש כי פשוט "לא הולך"... הוא סובל מכבדות האברים ועצלות בלתי נגמרת, מגיע לתפילה ואינו מצליח לכוון מאומה, הלב אטום והמחשבות אינן ממוקדות, כאשר מגיעה שעת הלימוד יש חוסר חשק בולט להתחיל את הלימוד, וגם כשהלימוד כבר מתחיל הוא לא מבין מאומה והדברים אינם נתפסים במוחו ובלבו, כשהוא כבר חוזר לביתו ישנן תקלות ב"שלום בית", או אפילו עם החברים והשכנים הקרובים.

עלינו לדעת קודם כל שהדבר הוא "טבעי" ורגיל, וזה קורה לכל אחד בלי יוצא מהכלל. יש שהדבר נמשך אצלם זמן ארוך יותר ובחוזק רב, ויש שזה קורה להם מידי פעם לזמנים קצרים יותר. אבל כולם סובלים מתופעת ה"מטוטלת"!

דברי רבינו תם זצ"ל בספר הישר - כקילורין לעינים!

ויש לזה מקור בדברי רבותינו זצ"ל:

בספר הישר לרבינו תם זצ"ל (שער ו') ישנו תיאור מופלא ומדויק למה שכל אחד מאיתנו חש, בדבריו ישנם גם דרכי התמודדות ברורים עם התופעה:

"כל מעשה שיש בו שום הנאה תיכנס בלבו האהבה ראשונה ואחר כן תסור ותיכנס בלבו השנאה ולקץ ימים תסור, וכן יתחלפו תמיד - יסור האחד ויבוא השני. אך אם תהיה הנאת העובד בעבודתו גדולה ויש לו שכל תעמוד האהבה ימים רבים והשנאה ימים מספר, ואם לא יהיה לו שכל טוב ואין לו בעבודתו הנאה גדולה, או תבוא עליו ממנה הנאה מצד אחד ומהומה מצד אחר - תעמוד האהבה ימים מועטים והשנאה תאריך ימים", עיין שם שהאריך עוד, ואחרי זה הוסיף את הדברים הבאים: 

"ואחרי אשר גילינו סוד האהבה והשנאה נאמר, כי צריך לבעל העבודה להכיר בתחילת עבודתו כי האהבה והשנאה נלחמות שתיהן פעם תגבר האחת ופעם תגבר השניה, ועל כן אין צריך בתחילת עבודתו להיות חושש אם יקוץ בה כי זה משפט האהבה בתחילתה כי הגיעה לתכלית ידועה ותחדל ואחר כן תשוב ותתחזק ותתחדש כנשר ואחר כן אם תיחלש האהבה ותכבד השנאה אל יהי נואש מן העבודה רק ידע כי לקץ ימים תחלוף". 

עוד הוסיף שם רבנו תם זצ"ל: "ועל כן צריך המשכיל בראותו כי תיכנס השנאה בלבו ויקוץ בעבודה לבל יניח כל המעשה ואל יאמר אניח הכל עתה ואחרי כן אחזור אליו, כי אם יניח הכל יאבד מידו ואם יחזיק ממנו במקצתו לא יאבד", עיין שם עוד באריכות לשונו. 

למדנו מדבריו שזהו טבע מחוקי הבריאה: כל אדם יש לו "ימי אהבה" - זמנים של הצלחה, ומאידך "ימי שנאה" - מאומה לא דופק... אלא שהשאלה היא כיצד פועלים במצב הנתון. 

ראשית דבר: אין להתייאש כשמגיעים ימי השנאה, כי הם בודאי יעברו ויתחלפו בימי האהבה. החכמה היא לדעת לנצל את ימי האהבה עד תום, להשתדל להאריכם, ומצד שני לקצר את משך ימי השנאה למינימום האפשרי, וכפי שיתבאר עוד להלן.

יסוד נוסף שגם יתבאר בהמשך הדברים: גם ב"ימי השנאה" לא יזניח הכל, כי אז יאבד את כל מה שיש לו, אלא צריך להחזיק לפחות במקצת העבודה וכן יוכל להמשיך להתעלות באופן תמידי.

"עַל פִּי ה' יַחֲנוּ וְעַל פִּי ה' יִסָּעוּ" (במדבר ט, כג)

ומצינו דבר נורא בספר לשם שבו ואחלמה (חלק ב עמוד 165) בשם הגרי"צ מוולאז'ין זצ"ל וכך נדפס בספר פה קדוש (פרשת בהעלותך ט, יח). 

בפרשת בהעלותך (פרק ט פסוקים יח-כג) נאמר: "עַל פִּי ה' יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל פִּי ה'יַחֲנוּ כָּל יְמֵי אֲשֶׁר יִשְׁכֹּן הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ: וּבְהַאֲרִיךְ הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן יָמִים רַבִּים וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִשְׁמֶרֶת ה' וְלֹא יִסָּעוּ וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה הֶעָנָן יָמִים מִסְפָּר עַל הַמִּשְׁכָּן עַל פִּי ה' יַחֲנוּ וְעַל פִּי ה' יִסָּעוּ: וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה הֶעָנָן מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר וְנַעֲלָה הֶעָנָן בַּבֹּקֶר וְנָסָעוּ אוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה וְנַעֲלָה הֶעָנָן וְנָסָעוּ: אוֹ יֹמַיִם אוֹ חֹדֶשׁ אוֹ יָמִים בְּהַאֲרִיךְ הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן לִשְׁכֹּן עָלָיו יַחֲנוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יִסָּעוּ וּבְהֵעָלֹתוֹ יִסָּעוּ: עַל פִּי ה' יַחֲנוּ וְעַל פִּי ה' יִסָּעוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת ה' שָׁמָרוּ עַל פִּי ה' בְּיַד מֹשֶׁה:". 

ויש להבין: מהי האריכות המופלגת שנאמרה כאן בפסוקים, שוב ושוב חוזרת התורה על המשפט: "עַל פִּי ה' יַחֲנוּ וְעַל פִּי ה' יִסָּעוּ" - מה בא הדבר להשמיענו?

מבאר הגאון רבי איצל'ה מוולאז'ין זצ"ל: התורה באה כאן לומר שבחן של ישראל, כי הנה המדבר היה מקום חֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת מלא טומאה וזוהמה מכל מיני קליפות וחיצונים בהיותו משכן לסטרא אחרא וחיילותיו. והליכת בני ישראל היתה כדי לשבור את תוקפו וחילו ולבטלו ולטהר המקום, ועל ידי זה היה מתבטל בכל העולם כולו. 

לכן הלכו שם ארבעים (40) שנה כנגד הארבעים (40) מלקות, כי כל זה הוא תוקפו וחילו של הסמ'ך מ'ם שיש לו אחיזה בזה. ועיין שם שכתב שהיו מקומות טמאים יותר, ועל כן היו צריכים לשהות שם זמן רב יותר עד שטיהרו את המקום. וכן להיפך, היו מקומות שהיה שם רק מעט זוהמה אשר נתקנה על ידי שהייה קצרה. וכל זאת ידעו על פי מה שהקב"ה הדריך אותם - "עַל פִּי ה' יַחֲנוּ וְעַל פִּי ה' יִסָּעוּ". 

נזצ"ל הוסיף לבאר: כאשר עברו ישראל באותם המקומות, היה להם קשה מאוד, כי היו מרגישים תיכף חֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת וכל מיני צער ומצוקה מצרת היצר, והיו נופלים הרבה ממדרגתם, ומן הסתם רצו לברוח משם כבורח מפני אש, ואילו אחר כך כאשר התעכבו שם וטיהרו את המקום היו רוצים להישאר שם זמן רב יותר. 

וזהו שאמר הכתוב: "וְעַל פִּי ה' יִסָּעוּ..." - שלא הסתכלו על עצמם מאומה, אלא היו עושים רצון ה' הן בחניה והן בנסיעה "וּבְהַאֲרִיךְ הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן יָמִים רַבִּים" והיו רוצים לברוח משם, עם כל זה "וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִשְׁמֶרֶת ה' וְלֹא יִסָּעוּ" ולפעמים נאמר: "וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה הֶעָנָן מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר" - משום שהמקום לא היה מזוהם כל כך ולכן התחשק להם להתעכב שם עוד, עם כל זה "וְנַעֲלָה הֶעָנָן בַּבֹּקֶר וְנָסָעוּ". 

מסיים שם הגאון רבי איצל'ה מוולאז'ין זצ"ל: "וזה לימוד גדול לאדם, לקבל עליו דין שמים במה שנסתבב עליו סיבות שונות כמה פעמים אשר על ידי זה נופל ממדרגתו בהכרח, ויש לו ניסיונות גדולים מכפיית היצר כי כל זה הוא מחמת העבודה המוטלת על האדם בעולם - פעמים באופן זה ופעמים באופן זה, פעמים בצער ופעמים ברווח. 

ועל זה נאמר בקהלת (ז, יד): "בְּיוֹם טוֹבָה הֱיֵה בְטוֹב וּבְיוֹם רָעָה רְאֵה גַּם אֶת זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה הָאֱלֹהִים" - רצה לומר: "בְּיוֹם טוֹבָה הֱיֵה בְטוֹב" - לשמור אותו היום כעל בבת עיניך, ואילו "וּבְיוֹם רָעָה רְאֵה" לחזק עצמך ככל האפשר", עד כאן דבריו הנפלאים. 

למדנו אם כן הלכה למעשה: בְּיוֹם טוֹבָה, בו ההצלחה מאירה לנו פנים - הֱיֵה בְטוֹב" היינו תשמח מאוד על הצלחתך, אבל גם כשיגיע וּבְיוֹם רָעָה, אל תיפול ברוחך ואל תאפשר לייאוש להשתלט עליך כי אין זה באשמתך, אלא יכול להיות שכך גורמים המקום והזמן!...

"הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו - אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא"

נאמר בפסוק (שמות ג, ה): "כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא", נביא בזה ביאור המפורסם בשם החפץ חיים זצ"ל: 

"כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו" - כלומר: באותו מצב שאתה נמצא עכשיו, אפילו במצב של ירידה וימי שנאה, מכל מקום עליך לדעת ש: "אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא" היינו; שהקב"ה רוצה שתעבוד אותו דוקא מתוך אותו מצב, כי כך גזרה חכמתו יתברך.

"אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה בלילה - אל תהרהר אחריו ביום"

בגמרא במסכת ברכות (דף יט.) מובא: "תנא דבי רבי ישמעאל, אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה בלילה אל תהרהר אחריו ביום שמא עשה תשובה. שמא סלקא דעתך? אלא ודאי עשה תשובה".

למדנו אם כן כי תלמיד חכם לא נקרא מי שאיננו נופל ונכשל בעבירה לעולם, אלא מי שמיד שב מחטאו!

"נפילות" - דבר שקורה לכולם!

הגאון רבי חיים מוולאז'ין זצ"ל כותב בספרו רוח חיים (פרק ב משנה א) בזה הלשון: 

"והנה האדם הוא תמיד עולה ויורד, ובעת ירידתו נדמה לו כי כל מה שעושה עכשיו מן התורה ומן העבודה אינו כלל בלב שלם ואין מצליח לו, והיה רוצה לנוח ולהתגרות בשינה עד יעבור אותו הזמן וישוב לזריזותו, וזה ידוע הרבה להולך בדרך התורה. 

אבל באמת אינו כן כי האדם בנקל יוכל לעלות למדרגתו אם הוא עוסק אפילו על ידי התרשלות, משלא יעסוק כלל, כי יתרחק מן התורה, ויותר יקשה לו להזדרז עוד", עד כאן לשונו.

הרי שאמר שדבר זה ידוע הרבה להולך בדרך התורה!

ומי לן גברא רבא כוותיה דקמסהיד על דא!

היצר הרע מטעים טעם מיתה בעת עסק האדם בתורה ותפילה!

נצטט כמה דוגמאות לזה מפי ספרים וסופרים:

בספר טיב ההתחזקות הביא מה שהרבי מקאמרנא זצ"ל סיפר פעם על עצמו, שהוא הרגיש לפעמים בלימודו "אלף (1,000) פעמים טעם מיתה".

ובספר שומר אמונים (מאמר הבטחון והתחזקות) כתב: דרכו של היצר הרע להטעים את האדם טעם מיתה בעת עסקו בתורה ותפילה.

מכתבו הנפלא של הגאון רבי יצחק הוטנר זצ"ל

יש מכתב נפלא בענין זה של הגאון רבי יצחק הוטנר זצ"ל בעל הפחד יצחק, ונצטט מלשונו: 

"רעה חולה היא אצלנו, שכאשר מתעסקים אנו בצדדי השלמות של גדולינו, הננו מטפלים בסיכום האחרון של מעלתם. מספרים אנו על דרכי השלמות שלהם, בשעה שאנחנו מדלגים על המאבק הפנימי שהתחולל בנפשם. הרושם של שיחתנו על הגדולים מתקבל כאילו יצאו מתחת יד היוצר בקומתם ובצביונם. 

הכל משוחחים, מתפעלים ומרימים על נס את טהרת הלשון של בעל החפץ חיים זצ"ל, אבל מי יודע מן כל המלחמות, המאבקים, המכשולים, הנפילות והנסיגות לאחור שמצא החפץ חיים זצ"ל בדרך המלחמה שלו עם יצרו הרע. משל אחד מני אלף (1/1,000), ודי לנבון שכמותך לדון מן הפרט אל הכלל.

התוצאה מזה היא, כשנער בעל רוח, בעל שאיפה, בעל תסיסה, מוצא בעצמו מכשולים, נפילות, ירידות, הרי הוא דומה בעיניו כ: "בלתי שתול בבית השם", שלפי דמיונות של נער זה להיות "שתול בבית השם" פירושו הוא לשבת בשלות הנפש על נאות דשא של מי מנוחות וליהנות מיצרו הטוב כדרך שצדיקים נהנים מזיו השכינה שעטרותיהם בראשיהם במסיבת גן עדן. ולאידך גיסא לא להיות מורגז מסערת היצר על דרך הכתוב של: "בַּמֵּתִים חָפְשִׁי" (תהלים פח, ו).

באנגלית אומרים ”lose a battle and win the war” (תפסיד בקרבות אבל תנצח במלחמות). בודאי שהנך נכשל ועומד להיות נכשל (אין בזה משום פתיחת פה לשטן), ובכמה מערכות תפול שדוד. אבל אני מבטיח לך: שלאחר הפסד כל המערכות, תצא מן המלחמה כשזר הנצחון על ראשך, והטרף החד מפרפר בין שיניך!".

עיין שם שהוסיף לכתוב: "אהובי, הנני לוחץ אותך אל לבבי ולוחש באזניך, כי אילו היה מכתבך מספר לי על אודות המצוות ומעשים טובים שלך הייתי אומר שקבלתי ממך מכתב טוב, עכשיו שמכתבך מספר על דבר ירידות ונפילות ומכשולים, הנני אומר שקבלתי ממך מכתב טוב מאד... 

רוחך סוערת לקראת השאיפה להיות "גדול", בבקשה ממך! אל תצייר לעצמך גדולים שהם ויצרם הטוב בבחינת חד הוא, לעומת זאת צייר בנפשך גדלותם של גדולי עולם באותיות של מלחמה נוראה, עם כל הנטיות השפלות והנמוכות. ובזמן שהנך מרגיש בקרבך סערת היצר דע לך, שבזה הנך מתדמה אל הגדולים הרבה יותר מאשר בשעה שאתה נמצא במנוחה שלימה שאתה רוצה בה. 

דוקא באותם המקומות שהנך מוצא בעצמך הירידות הכי מרובות, דוקא באותם המקומות עומד הנך להיות כלי להצטיינות של כבוד שמים"! 

"וְאַל תְּהִי רָשָׁע בִּפְנֵי עַצְמְךָ"

זהו היסוד שחוזר על עצמו בדברי רבותינו: כולם ללא יוצא מן הכלל סובלים מירידות ונפילות, אבל חלילה לא יחשוב אדם על עצמו בעת נפילה שהוא רשע ופושע, כי מחשבה זו לא בלבד שבטעות יסודה, אלא היא עלולה לגרום לו שירד מטה-מטה רח"ל.

ובמסכת אבות (פרק ב משנה יג) שנינו: "וְאַל תְּהִי רָשָׁע בִּפְנֵי עַצְמְךָ", וביאר הרמב"ם זצ"ל בפירוש המשנה: 

"כשיחשוב אדם עצמו חסר ופחות, לא יגדל בעיניו חסרון שיעשהו". כלומר: אם אתה מחשיב עצמך לרשע הדבר יגרום לו להתנהג ברשעות, ואז היצר הרע מסוגל להפילו עד דיוטא תחתונה, כי הוא לא יהסס מלעשות כל דבר אפשרי.

מעשה עם הנודע ביהודה זצ"ל

מסופר: תלמידו של הנודע ביהודה זצ"ל ירד מהדרך עד שהפך לכומר רח"ל. כשנודע הדבר לרבו, שלח את אחד מתלמידיו לבדוק האם ניתן ליצור עמו קשר. ואכן התברר כי הוא נוהג לשבת על יד חלון הפונה לרשות הרבים בכל יום ראשון. 

ויהי בהגיע יום ראשון, הנודע ביהודה זצ"ל עבר על יד אותו חלון, וכאשר נפגשו מבטי התלמיד והרב, סימן לו רבו כי ברצונו לשוחח עמו. התלמיד כיבד את רצונו והם החלו לדבר.

שאל אותו הנודע ביהודה זצ"ל: 'כיצד קרה הדבר שהידרדרת עד כדי כך שהפכת כומר לע"ז?!...'

סיפר התלמיד: 'זה החל בליל פסח כאשר התעוררה אצלי שאלה על אחד מתבשילי החג, והלכתי לשאול את הרב: 'האם ניתן לאכול את התבשיל?'

עניתם לי: 'ישנם כמה צדדים להקל אבל משום חומרא דחמץ ראוי לאסור'.

אך יצרו תקפו ואכל מהתבשיל, והרגשתי כל כך רע עם עצמי עד שאמרתי לנפשי: כיצד מעיז רשע כמותו שאוכל "חמץ בפסח" לומר קריאת שמע על המיטה?!' למחרת כבר לא הלך להתפלל, וכך נפל מדחי לדחי עד שהגיע לשפל המדרגה.

כששמע זאת רבו הנודע ביהודה זצ"ל פתח ואמר לו: 'לא היית אמור להרגיש כך, כי בעצם היו צדדים להקל ולא אכלת "חמץ בפסח", וגם אם אכן היה זה חמץ ממש, הלוא דלתי תשובה פתוחים לכולם בכל מצב ללא יוצא מן הכלל - "לְבִלְתִּי יִדַּח מִמֶּנּוּ נִדָּח" (שמואל-ב יד, יד)'.

ואכן לאחר שדיבר על לבו, חזר התלמיד בתשובה שלימה לדרך התורה. 

למדנו מכל זה מהי העוצמה של התדמית האישית, וכלשון המשנה: "וְאַל תְּהִי רָשָׁע בִּפְנֵי עַצְמְךָ" - אל תהא נחשב ל: 'רָשָׁע' בעיני עַצְמְךָ, ובפרט בימי השנאה. 

(נ.ב. הרצאה מהרב שליט"א: בני ברק - הנודע ביהודה מקבל את החסידות 22.09.2022)

רק מי שמתעלה ב"ימי השנאה" - הוא גודל באמת!

וכאן אנו באים למסד שלב נוסף בהבנה של ימי האהבה וימי השנאה. לא זו בלבד שהנפילות והירידות הם בלתי נמנעים לכל אחד ואחד ללא יוצא מן הכלל, עלינו לדעת שהן הן הגורמות לאדם לגדול במעלות התורה והיראה ובלעדיהן אי אפשר להגיע למאומה! ונבסס את הדברים:

ראשית כל יש להעמיק ולהבין את סוד המציאות של "ימי אהבה" ו"ימי שנאה" - לעתים זמני הצלחה, עלייה מתוך חשק ורצון, ולפעמים ימים של ירידה ונפילות בלי סוף - מה התכלית המכוונת בזה?

נוכל להבין זאת באמצעות משל: אב הרוצה ללמד את בנו הקט ללכת בכוחות עצמו, בתחילה הוא מוליך אותו מעט בידו תוך שהוא עוזר לו ותומך בידו, ואחר כך מניחו ומרחיק את עצמו מעט ממנו, וכן עושה כמה פעמים. ובכל פעם הוא מרחיק את עצמו יותר עד שיוכל לפסוע בעצמו בבטחה. 

ברור לכולם כי כוונתו של האב הוא לטובת הילד, לסייע בידו ולהרגילו שילך בעצמו בלי שום סיוע. 

והנמשל הוא: אותו דבר ברוחניות, הקב"ה נותן לנו ימי אהבה - ימים של הצלחה, בהם אנו נתמכים על ידו בכל צעד ושעל, ואחר כך מגיעים ימי השנאה, שכביכול הוא מתרחק קצת מאתנו כדי שנוכל להתעלות בכוחות עצמנו - גם במצבים הקשים יותר.

רק מי שמתעלה גם ב"ימי השנאה" - הוא גודל באמת!

"שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק" ומכח הנפילה - "וָקָם"

הגאון רבי יצחק הוטנר זצ"ל בהמשכו של אותו מכתב עידוד שהובא לעיל מוסיף וכותב: 

"החכם מכל אדם אומר (משלי כד, טז) "כִּי שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם" והטיפשים חושבים כי כוונתו בדרך רבותא: אף על פי ש: שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק, מכל מקום הוא וָקָם.

אבל החכמים יודעים היטב שהכוונה היא שמהות הקימה של הצדיק היא דרך ה: "שֶׁבַע נפילות שלו", "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד" (בראשית א, לא) "טוֹב" - זה יצר הטוב, "מְאֹד" זה יצר הרע"! 

"אלמלא ישבתי בחושך לא היה אור לי"

כעין זה כותב רבינו יונה זצ"ל בשערי תשובה (שער ב אות ה'): 

"וְיֵשׁ עַל הַבּוֹטֵחַ בַּשֵּׁם לְהוֹחִיל בִּמְעוּף צוּקָתוֹ כִּי יִהְיֶה הַחֹשֶׁךְ סִבַּת הָאוֹרָה. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (מיכה ז, ח): "אַל תִּשְׂמְחִי אֹיַבְתִּי לִי כִּי נָפַלְתִּי קָמְתִּי כִּי אֵשֵׁב בַּחֹשֶׁךְ ה' אוֹר לִי". וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: 'אִלְמָלֵא נָפַלְתִּי לֹא קַמְתִּי אִלְמָלֵא יָשַׁבְתִּי בַּחֹשֶׁךְ לֹא הָיָה אוֹר לִי.'".

והוסיף על זה הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל בשיחות מוסר (מאמר כִּי נָפַלְתִּי קָמְתִּי) שהדברים אמורים גם כנגד האויב הגדול שלנו שהוא היצר הרע - גם בזה יש לדעת שהנפילה והישיבה בחושך הם הם המביאים את האדם לראות את האמת, ומתוך החושך מכיר הוא ביתר שאת באור.

מה גרם למהפך המופלא של "יוסף משיתא"?

עוד הביא שם הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל את דברי המדרש (בראשית רבה סה, כב) העוסק ביוסף משיתא: 

בשעה שבקשו השונאים להיכנס להר הבית, אמרו: יכנס מבני ישראל תחילה.

אמרו לו ליוסף משיתא: 'הכנס ומה שאתה מוציא שלך הוא', נכנס והוציא מנורה של זהב.

אמרו לו: 'אין דרכו של הדיוט להשתמש בזו, אלא הכנס פעם שניה (2), ומה שאתה מוציא שלך הוא'.

ולא קיבל עליו. נתנו לו מכס של ג' (3) שנים ולא קיבל עליו,

אמר: 'דיי שהכעסתי את בוראי פעם אחת (1) אלא שאכעיסנו פעם שניה?!'

מה עשו לו, נתנו אותו בחמור של חרשים (דף עבה שמגררים בו הנסרים - רש"י זצ"ל) והיו מנסרים בו,

והיה מצווח ואומר: "אוי לי שהכעסתי לבוראי".

כל הקורא את דברי חז"ל אלו שואל את עצמו: מה אירע ליוסף משיתא? מה גרם לו למהפך דרמטי כל כך - מאדם הבוזז מרצון את כלי הקודש והמקדש, למי שמוכן למסור על כך נפשו ולמות בייסורים קשים?

ונראה - אומר הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל: דוקא מתוך נפילתו הגדולה - נפילה עצומה ועמוקה לאין שיעור, כי הלוא החושך והאפילה שהיה שרוי בהם היו בבחינת "איום ונורא"! בשעה שאף שונאי ישראל מחריבי המקדש לא העיזו להיכנס למקדש תחילה, הוא הסכים בחפץ לב ואף הוציא את המנורה הטהורה, והוא לא חש מה שהרגישו השונאים ש: "אין דרכו של הדיוט להשתמש בזו", רק כאשר עוררוהו לזה וביקשו ממנו שוב, שם על לבו והרגיש את עוצם שפלותו, ונוכח לאיזה תהום התדרדר. 

זעזוע זה האיר את עיניו - בבחינת: "כִּי אֵשֵׁב בַּחֹשֶׁךְ ה' אוֹר לִי",

ואמר בלבו: לא די שהכעסתי את בוראי פעם אחת אכעיסנו שוב?!

ואף כשעינוהו ביסורים נוראים, שגיררו את בשרו בדף שמגררים בו נסרים, לא הסכים להיכנס, ולא עוד אלא שהיסורים הביאו אותו לצווח, אלא שהצווחות שבקעו מפיו היו בנוסח: "אוי לי שהכעסתי את בוראי"... 

ברגע קט נתעלה מעומק התהום עד לאיגרא רמא ודרגות עליונות של מסירות נפש. מחושך נורא עד לאור גדול, ונתקיים בו הכתוב: "כִּי נָפַלְתִּי קָמְתִּי כִּי אֵשֵׁב בַּחֹשֶׁךְ ה' אוֹר לִי". כי אילולי שנפל בתחילה כל כך, לא היה זוכה לאור הגדול שהגיע אליו אחר כך, רק כאשר הרגיש בתהום שנפל לתוכה, על ידי כן אזר עוז והתעלה למדרגת קדוש ה' כרבי עקיבא וחביריו!

נפלא עד מאוד!

(נ.ב. סרטון מהרב שליט"א: יוסף משיתא והרומאים - מצמרר! סרטון מתוך הרצאה: אילת - זה גבר! (דיסק 116))

הגאון רבי צדוק הכהן מלובלין זצ"ל: עתות הירידה - הכנה לעליה גדולה!

עוד ראיתי על דרך זה בספר צדקת הצדיק להגאון רבי צדוק הכהן זצ"ל (אות קנ"א), וזה לשונו: 

"עתות הירידה שיש לאדם שאין לו שום חשק לתורה ועבודה זהו הכנה לעליה גדולה. והיינו על ידי הצעקה שצועק כשמתבונן על דרכיו ורואה שפלותו וירידתו. וכמו שנאמר (שמות יט, ב): "וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי". וידוע דרשת חז"ל (מסכת סנהדרין דף קו.) על רפידים שרפו ידיהם מהתורה, וזה היה הכנה למתן תורה שהיא תכלית החיזוק ידים בדברי תורה".

ובדרך רמז, מובא בספר טיב ההתחזקות על הפסוק (שמות כז, כ): "וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר" שהכונה היא שעל ידי ה: "כָּתִית" יוצא "לַמָּאוֹר", היינו שעל ידי ההכאה בו יוצא ממנו אור. וכמו שאין יכולים להוציא השמן רק אם מכתתין את הזיתים, כן הוא אצל האדם, שרק על ידי שמכתתין אותו, יכול לצאת ממנו אורה של תורה.

ההבדל בין נבוכדנצר הרשע לדוד המלך ע"ה

עוד בנותן טעם להביא את דברי הגמרא במסכת סנהדרין (דף צב:) העוסקת בנבוכדנצר הרשע: "אמר רבי יצחק: יוצק זהב רותח לתוך פיו של אותו רשע שאלמלא בא מלאך וסטרו על פיו, ביקש לגנות כל שירות ותשבחות שאמר דוד בספר תהלים". 

ופירש שם רש"י זצ"ל: "לגנות - שהיה מסדר שבחות נאות יותר מדוד, ואילו אמרן הקדוש ברוך הוא היה נוטה אחריהן יותר מאחרי השירות שעשה דוד".

ושמעתי מהגרי"ז בלאך שליט"א: לכאורה דברי הגמרא מוקשים מאוד, אם אכן נבוכדנצר עמד לשיר טוב יותר מדוד המלך ע"ה אם כן מדוע בא מלאך וסטרו על פיו, וכי כך ראוי לעשות? להפריע לו לומר שירות ותשבחות שאפילו דוד המלך ע"ה לא היה מסוגל לומר? 

אבל הביאור הוא שזה עצמו היה המבחן והניסיון! דוד המלך ע"ה על אף כל הניסיונות והקשיים שעבר, למרות הנפילות - הוא קם והמשיך הלאה בבחינת: "כִּי שֶׁבַע (7) יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם"". מה שאין כן נבוכדנצר הרשע לאחר שהמלאך סטרו על פיו, והיה לו כישלון אחד (1) - הוא התבוסס בכישלונו ולא המשיך למרות הנפילה - הוא איננו ראוי לשיר לפני הקב"ה. 

מי שאיננו יודע לקום אחרי הנפילה - אינו ראוי לגדולה!

הכל מתחיל ב"ימי השנאה"!

נותר לנו לבאר כיצד באמת ניתן לצאת ולהתרומם מתוך ימי השנאה, מהירידה והנפילה, אל עבר ימי האהבה - הארת הפנים וההצלחה. מהו המעבר הנכון בין שתי התקופות המדוברות?

וכבר הבאנו מספר הישר לר"ת זצ"ל: הכל מתחיל דוקא בעיצומם של ימי השנאה, דרך העבודה בימים אלו היא לזכור שישנן תקופות טובות יותר, ועל כן ישתדל "להחזיק את הראש מעל פני המים", לא לעזוב לגמרי את דרכי העבודה ולהרפות את ידיו לגמרי, אלא יפחית קצת מהרגילות לפי הצורך אבל עדיין יאחז מעט בדרכי העבודה. 

"יהיה גדול בעיניך נצחונך הכי קטן על היצר"

נציין נקודה חשובה נוספת מדברי רבינו בחיי זצ"ל בחובות הלבבות (שער יחוד המעשה פרק ה) שם הוא עוסק בדרך לנצח את יצרו הרע, וכך כתב שם: 

"ועל כן עליך להיזהר ממנו, ואל תמלא מאומה ממשאלותיו, אלא יהיה גדול בעיניך נצחונך הכי קטן על היצר, והתגברותך הפעוטה ביותר עליו, כדי שנצחון זה ישמש לך כמדרגה שממנה תעלה לנצח אותו בדבר גדול יותר".

מה יעשה מי שלא כיוון לבו כל התפילה?

וכדאי להביא את אשר נשאל הגאון מווילנא זצ"ל: 

מי שלא הצליח לכוון את לבו במשך כל הי"ח (18) ורק ב"שים שלום" הוא יכול לכוון - מה יעשה? 

ענה הגר"א זצ"ל: פשיטא שיכוון ב"שים שלום". ואדרבה יש כאן עבודת ה' גדולה עד למאוד, כי במעשהו זה הוא מראה שעושה הכל "לשמה". כי מי שעולה בידו לכוון בכל תפילת העמידה עלולה ליפול בו מחשבה של גבהות לב, מה שאין כן מי שלא לא הצליח לכוון במשך כל תפילתו, והוא מסוגל לכוון רק בברכה האחרונה, ובכל זאת הוא עושה את המוטל עליו, הרי הוא מוכיח בזה שעבודתו היא לשם שמים. וזה דבר יקר מאוד בעיני ה' יתברך, ועל כך עליו להיות שמח עד מאוד!

הדרכה ממרן הרב שך זצ"ל

בספר אורחות הישיבה הביא הדרכה להנהגה הנכונה ב"ימי השנאה" ממרן הרב שך זצ"ל: ניתן להוריד קמעא מה"לחץ" של הלימוד, אבל אין שום היתר לבטל תורה. והביא על כך מעשה מהגאון רבי ישראל סלנטר זצ"ל המלמדנו כיצד לטכס עצה בזמנים הקשים. 

היה זה כשרבינו הרב שך זצ"ל עבר תקופה קשה, והוא אמר לתלמידיו: במצבים קשים, כאשר קשה לי להתרכז בד"ת, אני נזכר בדרשתו של הגאון רבי ישראל סלנטר זצ"ל... היתה זו דרשה בה עורר על גודל חשיבות לימוד התורה, ובה הדגיש כי אין אדם מישראל אשר נפטר ממצות תלמוד תורה. 

"כל יהודי מחויב ללמוד" - זעק רבי ישראל זצ"ל. 

הדברים נכנסו לליבו של עם הארץ אחד שהיה בין המאזינים, והוא ניגש לרבי ישראל זצ"ל אחרי הדרשה ושאל: "רבי, אינני יודע מה לעשות! מעודי לא קראתי, לא שניתי ולא למדתי! אינני יודע תורה, אפילו לא חומש או דף גמרא. אם כן כיצד איפה אוכל אני לעסוק בתורה מדי יום"?... 

רבי ישראל זצ"ל הקשיב לשאלתו של אותו עם הארץ בתשומת לב, ולאחר מכן פתח ושאל: "יהודי יקר, אמור לי מה אתה עושה בבוקר כאשר הינך קם ממיטתך"? 

היהודי השיב: "אני נוטל ידים, לובש מיד ציצית, אומר מודה אני, לוקח טלית ותפילין והולך לבית הכנסת".

"הפלא ופלא", השיב הגרי"ס זצ"ל: "אם כן מדוע סבור הנך כי אינך יכול ללמוד תורה? אמור לעצמך בכל יום ושנן זאת בפיך שוב ושוב: "כאשר קמים בבוקר, יש מצוה ליטול ידים, ללבוש ציצית, לומר "מודה אני", להניח טלית ותפילין ולהתפלל". והרי מצות תלמוד תורה בידך! מפני שגם שינון ההלכות היומיומיות הללו הרי הם בגדר לימוד תורה!

אף אני - אמר מרן הרב שך זצ"ל נוהג כמוהו... ברגעים קשים בהם אינני יכול להתרכז, אני חוזר ומשנן לעצמי: חייבים לשמור שבת, אסור לאכול ביום הכיפורים, יש ליטול לולב בסוכות - וכן הלאה, ובכך אני מקיים מצות תלמוד תורה אף בעיתות משבר.

(אין ספק, כי ענוה גדולה היא אשר עמדה מאחרי דבריו של רבינו זצ"ל. ידוע, כי גם בזמנים הקשים ביותר - לא חדל מלמסור את שיעוריו תמידים כסדרם, ולא היו אלו שיעורים אשר עסקו בחיוב לשמור שבת או באיסור לאכול ביום הכיפורים... אכן אנו על פי דרכנו כדאי שנתבונן בדברים ונקחם לתשומת ליבנו).

מעשה עם הגאון בעל ה"שאגת אריה" זצ"ל

בנותן טעם להוסיף בזה מעשה רב עם הגאון בעל "השאגת אריה" זצ"ל:

כאשר הזדקן, קרא לבני ביתו והורה להם כיצד לנהוג עמו כשיחלש ושוב לא יוכל ללמוד כהרגלו. הוא ביקש כי כאשר לא יוכל ללמוד ש"ס ופוסקים בעיון עם כל המפרשים, ילמדו עמו גמרא בלבד, וכאשר לא יוכל ללמוד גם זאת - ילמדו עמו משניות, ואם יתדרדר המצב ולימוד המשניות לא יהיה אפשרי - ילמדו עמו חומש, וכאשר גם את זאת לא יוכל ללמוד - יקראו לפניו את אותיות א' - ב', שכן גם הן תורה הן! ואי אתה יכול להיבטל הימנה אפילו רגע אחד!

ביארנו אפוא כי אין לחשוב שכאשר באים ימי השנאה ניתן להרפות לגמרי ולעזוב את דרכי התורה והעבודה, אבל דרך הישר הוא, ללמוד לפי כוחות הנפש והגוף של אותו הזמן, ובלי להיכנס ללחצים מיותרים. 

כאשר נתבונן בדברים וניישמם נזכה לעבור במהרה מ"ימי השנאה" אל "ימי האהבה". ובזה ניתן לעלות מדרגה אחר מדרגה במעלות התורה והיראה.

(נ.ב. שיעור מהרב שליט"א: חיזוקים לעלות בעבודת השם - חלק מה - ימי האהבה וימי השנאה 03.12.2019) 

- - - 

[קרדיט: מאמר 12 מהספר הנפלא שפורסם כאן לראשונה! ארחות דיליה, באדיבות הרב אברהם חנונו שליט"א מלייקווד - ישר כוחו! מחבר הספרים הנפלאים: אל תדיחנו, הראנו בבנינו, חנוכה דיליה, פורים דיליה, מידות דיליה, מצוות דיליה, (שבת קודש), תורה דיליה, תפילה דיליה, תשובה דיליה ועוד...].

לכתבה הקודמת: החיצוניות מעוררת את הפנימיות [לחץ כאן] נושא חשוב, שניתן להגדירו "המפתח להצלחה בחיים"! אם נתבונן נראה שנוגע לכל העניינים ואם ישכיל יעשה שימוש לעדן תכונותיו ומידותיו. מצד 2 אם ירצה באמצעותו יעורר החשק והרצון הפנימי לעבודת השי"ת. ובמה מדובר? "החיצוניות מעוררת את הפנימיות"! ואף שהמשפט ידוע, לא כל אחד שמבטאו בפיו מבין ויורד לעומקו...