קנין מ"ז - "המכוין את שמועתו"

קנין זה, יש כמה אופנים להבינו, נבאר ונסיק הוראות מעשיות. נזכיר ענינים שנכללים בזה; שיש ללומד לכוין שלא תהא שום סתירה בין השמועות ששמע מרבו, וכן עליו להקפיד ללמוד את כל מה שנוגע לאותו ענין שלומד עכשיו, אף שהדברים מפוזרים במקומות שונים וללמוד את כל חלקי התורה בשווה בלי להבדיל בין מה שהלב חושק או לא...

קנין מ"ז

"המכוין את שמועתו"

פתח דבר:

קנין התורה של "וְהַמְכַוֵּן אֶת שְׁמוּעָתוֹ" יש בו פנים רבים ומגוונים כיצד להבינו, נשתדל לבאר דרכים אלו, ולהסיק מהם הוראות מעשיות ללומד.

נזכיר בקצרה בפתח המאמר כמה ענינים הנכללים בקנין זה, כגון שיש ללומד לכוין שלא תהא שום סתירה בין השמועות ששמע מרבו, וכן עליו להקפיד ללמוד את כל מה שנוגע לאותו ענין שלומד עכשיו, אף שהדברים מפוזרים במקומות שונים, וכן עליו ללמוד את כל חלקי התורה בשווה בלי להבדיל בין מה שמושך את הלב ובין מה שאינו מושך את לבו, עוד הוא כולל שיכוין את שמועותיו על פי מה שקיבל ולמד מרבותיו, וכן את מה שאמרו חז"ל ש"חייב אדם לומר בלשון רבו".

"מכוין את שמועתו" - כשדברי רבו סותרים טורח לכוונם

נפתח בפירושו של התפארת ישראל זצ"ל שהסביר קנין זה, וזה לשונו: "אף כשדברי רבו סותרין זה את זה יטריח לכוונם".

מבואר מדבריו, אדם ששומע מרבו שתי שמועות שבמושכל ראשון נראה לו שאינם מכוונים אלא אדרבה סותרים זה את זה, עליו לעמול ולהתעמק כדי שימצאם מכוונים ומשלימים זה את זה.

והתועלת שיש בזה להשיג כתרה של תורה מבוארת, מפני שאם תיכף כשרואה את דברי רבו שאינם מכוונים היטב יבטלם מלבו, אם כן שוב לא יזכה לקבל ממנו תורה כי תמיד עלול לחשוב שרבו טעה. אבל אם יטריח את עצמו לכוון את השמועות האחת עם רעותה, ויתלה החסרון בו ולא ברבו, הרי אדרבה יראה כמה עמקו דברי רבו שלימדו תורה, וכשישמע מפיו דבר הנשמע תמוה לכאורה, יחתור להבין ולסלק הקושי, ובזה יהיה לו ריוח עצום בלימודו.

בוא וראה עד היכן חייב האדם לטרוח כדי להבין את דברי רבו. 

כבר נודע מה שכתב רבינו החיד"א זצ"ל בשם הגדולים (מערכת גדולים אות ש', לה) על תלמידו של רש"י זצ"ל המקובל החסיד מוהר"ר נחמן בר שמואל זצ"ל, שנתקשה בדברי רבו על הפסוק "וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ" (בראשית לז, יח) שפירש "אֹתוֹ" - "עמו כלומר אליו", מהו עומק כוונתו. והפליא לעשות ולהלך על קברו של רש"י זצ"ל, ועשה סיגופים והפסקות עד שסודות עליונות גילו לו!...

"מכוין את שמועתו" - הלומד את כל המקורות

עוד נכלל בקנין זה, שצריך הלומד ששמועתו תהיה מכוונת על פי כל המקורות השייכים אליה במרחבי הש"ס, ועליו ללקט את כל החלקים הקשורים לענין שעוסק בו ולהתאים הכל יחדיו, כי פעמים רבות חסרים פרטים נחוצים שמקומם אינם בסוגיא עצמה, ומבלעדיהם אינו יכול להבין הדבר על בוריו. 

וכמו דאיתא בירושלמי (ראש השנה, פרק ג הלכה ה): "תני בשם רבי נחמיה: "הָיְתָה כָּאֳנִיּוֹת סוֹחֵר מִמֶּרְחָק תָּבִיא לַחְמָהּ" (משלי לא, יד) - דברי תורה עניים במקומן ועשירים במקום אחר". בנוסח אחר יש במדרש תנחומא (פרשת חקת אות כ"ג): "דברי תורה צריכין זה לזה, שמה שזה נועל זה פותח". 

עלה בידינו, שהקנין של "מכוין את שמועתו" מורה לנו בין השאר, שכדי שישיג ידיעה והבנה בתורה ישתדל ללמוד ולדעת את כל הפרטים השייכים לסוגיא בו הוא עוסק עתה.

"מכוין את שמועתו" - אינו מקבל עד שיבין

המהר"ל זצ"ל בדרך חיים כתב לבאר: "כאשר שמע דבר בתלמודו מבין את שמועותיה, ואינו מקבל את השמועה עד שיבין אותה, ולא כמו קצת התלמידים שמקבלים דבר אף על גב שאין מבינים ואומרים הלא כך קבלתי, ואין הדבר כן, אלא צריך שיבין את שמועתו ששמע, ועומד על הדברים ששמע".

וכעין זה פירש במדרש שמואל, שהמכוין את שמועתו יודע עיקר כוונת השמועה ויסודה, ובזה תשאר השמועה תקועה בלבו.

מבואר מדבריהם ז"ל: אף שהאדם מקבל שמועה מרבו, צריך להבין בבירור את שמועותיו תוך שימוש בשכלו הוא, וכן עליו לדעת השורש והמקור המדוייק של הדברים שלומד, ואין להסתפק בידיעות של "בערך", אלא לברר הדברים הדק היטב עד שיתיישבו בלבו. 

והענין בזה פשוט לכל בר דעת, כי מי שאינו מתמצא באופן יסודי בשורש הדין טעמו ומקורו, עלול לטעות ולדמות מילתא למילתא שלא ביושר, ובזה יצאו מתחת ידו מכשולות רבים רח"ל. וכבר כתב רבינו החזון איש זצ"ל באחת מאיגרותיו, שהרבה יותר נכשלים המורים בדימוי מילתא למילתא באופן מוטעה, ממה שהם נכשלים בחסרון ידיעת גוף הסוגיא.

אינני אוהב תורה של סעודה שלישית...

בספר "בדרך עץ חיים" מובא מה שרגיל היה על לשונו של הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל: "אינני אוהב תורה של סעודה שלישית, שאמירתה היא בחושך, ואי אפשר לבחון את הדברים ולבדקם בספר, ואומרים אז מה שרוצים... נפתח את הגמרא ונראה בפנים"...

איפה זה כתוב?!...

הרב מבריסק הגאון רבי יצחק זאב סאלאווייציק זצ"ל השתתף פעם בסעודת ברית מילה של אחד מנכדיו,

היה שם רב שבתוך דרשתו אמר: "כתוב שמפני היותו של פנחס קנאי לא זכה להיות מנהיגם של ישראל"...

לשמע הדברים, פנה אליו הרב מבריסק זצ"ל בנחרצות: "איפה זה כתוב?"

הרהר אותו הרב רבות ולא נזכר. אחר כך הלך לביתו והמשיך בחיפוש אחר מקור הדברים, לבסוף מצא שכך כתב מחבר בן דורינו מכח סברתו...

גם הנהגה זו כלולה ב"המכוין את שמועתו", שיש לחקור באופן יסודי מהו מקור הדינים שלומד ועוסק בהם, ולהבינם עד השורש. לא כאותם אלו הרגילים להתבטא על כל מה שאומרים "כתוב בספרים" וכיוצא בזה, ובאמת אין לדבריהם שום מקור ויסוד בדברי חז"ל.

"מכוין את שמועתו" - שדבריו לא ייסתרו

והלום חזיתי בספר ברכת אברהם שכתב שני הוראות נוספות המשתרגות מקנין זה.

הראשון, ש"מכוין את שמועתו" היינו שמקפיד שלא יסתרו דבריו שלו אלו את אלו, וכאשר עוסק בתורה ומחדש בה תהא דעתו נתונה גם על מה שפירש וחידש בסוגיא אחרת, כי הלומד לאמיתה של תורה צריך לכוין להתאים כל דבריו יחד, ויזהר מלסתור את עצמו. וק"ו שלא תימצא סתירה לדבריו ממשנתם של חז"ל.

"חיפוש אחר חיפוש שלא תימצא סתירה"

ובענין זה ראיתי מה שכתב החפץ חיים זצ"ל בהקדמה לספרו חפץ חיים, וזה לשונו: "ואחלה להקורא הנעים, אולי ימצא איזה דבר שלא יהיה נראה לו בהשקפה ראשונה, אם בעצם הדין, כי יאמר שהוא חומרא בעלמא, או אריכות הלשון ללא צורך, או קיצור לשון, בל ימהר להחליט את הדבר לומר שגגה היא עד אשר יעיין היטב בבאר מים חיים ובכל הכללים הנצרכים להלכה זו. כי אף אם יחסר לו כלל אחד מהלכה זו, לא יבין שאר ההלכה לאשרו. כי באמת כל סעיף וסעיף מספר הזה עיינתי בו הרבה ובדיבוק חברים גדולי תורה, וחיפשתי חיפוש אחר חיפוש, שלא ימצא בש"ס סתירה לדברינו, וכמה פעמים עיינתי בענין אחד כמה ימים, עד שבררתי ההלכה לאמיתה בעזרת השי"ת".

לא יאומן כי יסופר גודל התלאה שהיתה עלי בחיפוש בש"ס...

וכן ידוע מה שכתב הש"ך זצ"ל בהקדמתו ליורה דעה: "אף כי באמת ובתמים טרחתי טרחות הרבה וכמה יגיעות יגעתי, לא עסקתי בשום עסק אחר, לא נתתי שינה לעיני ותנומה לעפעפי שנים רבות עד אשר הוצאתי מכח אל הפועל מחשבתי, ובררתי ושקלתי הכל בכף מאזנים, וחזרתי על כל הצדדים וצדי צדדים לא פעם אחת ושתים כי אם מאה פעמים ואחת עם חברים חשובים אהובים חביבים וערבים המקשיבים לקולי. ומי שלא היה אתי במחיצתי לא יאמין כי יסופר לו מגודל התלאה שהיתה עלי בחיפוש בים התלמוד והפוסקים עד כי העמדתי הכל על בוריו".

נוכחנו לדעת מה רבה היתה טירחתם של רבותינו ז"ל בחיפוש ודקדוק שלא תימצא שום סתירה לדבריהם מהש"ס או מהפוסקים, עוד קודם שהחלו לכתוב ספריהם! 

וכל זה הוא מכלל קנין התורה של "מכוין את שמועתו". - "אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לּוֹ!"

"מכוין את שמועתו" - הלומד את כל חלקי התורה בשווה

עוד כתב שם (בספר ברכת אברהם) לפרש קנין זה, על פי מה שאמרו חז"ל במסכת עירובין (דף סד.): "כל האומר: 'שמועה זו - נאה! וזו - אינה נאה!' - מאבד הונה של תורה".

ופרש רש"י זצ"ל בד"ה הונה וזה לשונו: "כבודה של תורה" - "וסופה שנשתכח ממנו". הרי מבואר שאין נכון להבדיל בין שמועה שמושכת הלב ובין שמועה "שאינה מושכת הלב" חלילה. 

זהו המכוון ב"המכוין את שמועתו", שהאדם צריך לכוין כל שמועה ולבררה היטב, ולא יאמר לעצמו אשקיע מאמץ רק בסוגיא שנמשך אני אליה וכיוצא בזה, אלא יישב ויעמיד את כל סוגיות הש"ס על מכונם. 

מי שינהג כן חזקה עליו שלא תשתכח תורתו, ולכן ראוי הדבר להימנות בין קניני התורה.

ובחדושי המאירי בעירובין שם ביאר: "לפי שכל דברי חכמים שלמים אצל מי שיעיין בהם, ומי שמגנה בהם אפילו אות אחת אינו אלא שלא הבין דבריהם. אלא מה שיש לו לעשות לכל אדם, להפוך ולהפך ולעיין בכל טעמי מאמר ומאמר בעיני הלב, ומתוך כך יבין כי לא תחסר כל בהם, ולא דבר ריק הוא, ואם ריק הוא אינו אלא ממנו, שכל דבריהם נכונים ומתוקנים", עד כאן לשונו.

"מכוין את שמועתו" - יודע מי בעל השמועה 

ענין נוסף המסונף לקנין זה, שעל הלומד לכוין את שמועתו ולדעת מאיזה חכם יצאו הדברים שקיבל. וגם זה צריך להיות בדקדוק גדול, כי אם לא יקפיד בדבריו מי אמר השמעתתא, אפשר שתתקבל סתירה בדברי החכם שציטט משמו, ואם היה משגיח היטב בשמות החכמים שמפיהם יצאו הנך מימרות, מבחין היה שלאו כל השמות שוין, וקושיא וסתירה מעיקרא ליתא.

ובספר חשב האפד הוסיף עוד על פי מה ששנינו במסכת דרך ארץ זוטא (פרק ח לפי גרסת הגר"א זצ"ל): "כל המשמש תלמיד חכם מכוין את שמועתו". והביאור הוא, כי על ידי שמשמש תלמיד חכם יורד הוא לשורשי השמעתתא שלומד אצלו, וכן טעמי הדברים נקנים בלבו, ויודע הוא מה מקורם והאם קיימת שיטה חולקת, ורק בדרך זו תורתו שלימה בידו!

"מכוין את שמועתו" - האומר בלשון רבו

עוד דבר חשוב הנלמד מקנין זה של "מכוין את שמועתו", היינו על דרך מה שאמרו חז"ל "חייב אדם לומר בלשון רבו", שיש לדייק היטב בלשון רבו ולא לשנות מדבריו.

וכמובא בגמרא במסכת עירובין (דף נג.): "בני יהודה דדייקי לישנא נתקיימה תורתן בידן".

ופרש רש"י זצ"ל וזה לשונו: "דדייקי לישנא, לחזר באותו לשון שהיו שומעין מרבן וכו', ומתוך כך שהיו מדקדקים בלשון יודעין להניח סימנין נאין ואינן משתכחים מהן".

ביאור הדברים: כאשר התלמיד מדייק בלשון רבו להעמידו על דיוקו, אף אם כעת אינו יודע לפרש אותו באר היטב, מכל מקום מאמר רבו עומד וקיים, ואפשר שכשישמע חכם אחר ירד לסוף דעת רבו, או שהוא עצמו לאחר שיגדל בתורה יבין דברי רבו. אבל אם ישנה מלשון רבו כפי מדת הבנתו עכשיו, יתכן שיטעה בדבריו ועל ידי זה מאמר רבו יאבד ממנו.

ומקור הענין נמצא בגמרא במסכת ברכות (דף מז.) הקובעת: "חייב אדם לומר בלשון רבו".

"מכוין את שמועתו" - סברותיו על פי תורת רבו

נראה בעזרת החונן לאדם דעת לתוות דרך נוסף בקנין "המכוין את שמועתו", והוא שהאדם צריך להשתדל לכוין את דבריו וחדושיו, ואפילו את נתיב מחשבתו לדברים ששמע מפי רבו, ואף שהרב לא דיבר מפורשות בנושא שעוסק בו, בכל מקרה עליו לחשוב ולהשיג מה רבו היה אומר אילו היה עוסק בזאת. ונרחיב את הדיבור בזה בעזהי"ת.

נפרש משיחתו של הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל (שיחות מוסר עמוד קעד): "הנה איתא בגמרא במסכת סוכה (דף כח.) שהעיד רבי אליעזר על עצמו: "לא אמרתי דבר שלא שמעתי מפי רבי מעולם". והענין תמוה, וכי במשך כל ימי חייו לא פסק רבי אליעזר הלכות שלא שמע מרבו? וביותר תמוה, דמפורש באבות דרבי נתן (פרק ו אות ג') שהיה רבי אליעזר עומד ודורש בדברים שלא שמעתן אוזן מעולם! וכבר נדחקו המפרשים בסתירה זו.

אבל ביאור הענין כך הוא, דודאי דרש רבי אליעזר ופסק דברים שלא שמעתן אוזן מעולם, וכמבואר באבות דרבי נתן, אלא שלא היה דורש ומוציא את הדין טרם שהיה ברור לו ועמד בדעתו שכך היה רבו אומר וכן היה רבו פוסק את הדין.

ולכן אמר על עצמו "לא אמרתי דבר שלא שמעתי מפי רבי מעולם" דהיינו, שבדבר שלא היה לו אומדן והכרעה בדעת הרב לא היה דורש אותו לדונו כלל...

ולפי זה נבין באופן מחודש את ענין רב ותלמיד, התלמיד מקבל מן הרב חוש זה של "ריח האמת" בהבנת התורה ודברי חז"ל. ומשום כך, אף אם אין התלמיד יכול להשיג את תורת רבו, משום המרחק העצום שביניהם מכל מקום הוא חש בנפשו מה היה רבו אומר (לפי השגת התלמיד) על כך, וזוכה לקבל את דרך הלימוד של רבו כפי דרגתו והבנתו, ואדרבה כך נראה תלמיד אמיתי שיודע לכוין מה היה רבו אומר אף בדבר שלא שמע ממנו. שכן אם אינו אומר אלא מה שאמר רבו כלשונו, אין זה תלמיד אלא מתורגמן".

מפטיר שם הגר"ח שמואלביץ זצ"ל על המשגיח הגאון רבי ירוחם ליוואויץ זצ"ל: מידה זו היתה דרכו של רבינו זצ"ל ללמדנו את ההשקפה האמיתית בדברי חז"ל, ולמרות שהתלמיד לומד ומפרש את הדברים מעצמו ועל פי דרכו, מכל מקום אינו זז מנקודת מבטו של הרב, ולבו יודע כי כן היה הרב אומר ומכריע, ולזה יקרא תלמיד. והדבר הזה שייך גם אם המרחק שביניהם הוא רב.

"דברי תורה נמשלו לנטיעה"

הגאון רבי מרדכי שלמה ברמן זצ"ל בהספדו על הגאון ראש ישיבת פונוביז' רבי שמואל רוזובסקי זצ"ל, הביא את הסתירה הנ"ל שבדברי הגמרא במסכת סוכה (דף כח.) שרבי אליעזר הגדול לא אמר מעולם דבר שלא שמע מפי רבו, ואילו באבות דרבי נתן איתא שרבי אליעזר היה דורש בדברי תורה דברים שלא שמעתן אוזן מעולם.

וביאר על פי דברי הגמרא במסכת חגיגה (דף ג:): "דברי תורה נמשלו לנטיעה, מה נטיעה פרה ורבה אף דברי תורה פרים ורבים". ופירש בזה בהקדמת האבני נזר, דאף על פי שהוא דבר חדש מכל מקום תולדותיהם כיוצא בהם. כי בודאי שדברי תורה כיון שהם פרים ורבים אם כן תמצא שהדברים חדשים הם, אלא שהחדושים הם על דרך הנטיעה, כלומר על דרך ששמע מרבו. 

ובזה בא על מקומו ביאור הענין הנ"ל, אכן רבי אליעזר בן הורקנוס דרש דברים שלא שמעתן אוזן מעולם, שהרי מה נטיעה פרה ורבה אף דברי תורה כן. אולם, מבוססים היו דבריו על תורת רבותיו, ואף נתן בהם אור חדש. ונמצא אפוא שלא ניתן להגדירם כדברים שלא שמעם מפי רבו. ואם כן שני מאמרי חז"ל צדקו גם יחדיו, כי הגם שאמר דברים שלא שמעתן אוזן מעולם, מכל מקום לא היו בדבריו דברים שלא שמעם מפי רבו, שכולם נובעים מתורת רבו...

וכאשר זוכה לתכונה הנשגבה זאת, ראוי הלומד להיות ממוסרי התורה, כי העברת ומסירת התורה היא רק כשנמסרת איש מפי איש, ואין מקום לדברים אשר לא שמעתן אוזן מעולם, שהרי לא זו היא תורה שנמסרה מסיני, וכל החדושים צריכים להיות על פי מה ששמע מרבו, ורבו קיבל מרבו עד משה רבינו ע"ה מפי הגבורה.

"אף כי לא שמעתי מפיו, סברתי והבנתי מפיו יצאו"

לפי מה שנתבאר נבין מדוע מצינו שכאשר גדולי הדורות חידשו בתורה טרחו ויגעו שיתאים הדבר לתורת רבם. ולשון נפלאה כתב רש"י זצ"ל (שו"ת רש"י סימן נט): "ואמנם אני נתלה באילן גדול רבי יעקב בר יקר, ואף כי לא שמעתי מפיו דבר זה, מכל מקום לבי וסברתי והבנתי מפיו יצאו"!

דרך הגדולים זצ"ל - לחקור מה רבם היה אומר

כה היה משיח הגאון רבי מיכל יהודה ליפקוביץ זצ"ל: כשלמדתי אצל מו"ר המובהק בעל חדושי רבי שלמה ז"ל בוילנא, אמר לי המשגיח מו"ר רבי שמחה פלוטקין זצ"ל: דע לך! כשאתה לומד אצל רבינו, אין אתה לומד רק דפים ספורים, אלא הינך לומד ממנו את כל התורה כולה, כיון שעל ידו דעתך נבנית להבין בכל התורה כולה.

מרן הרב שך זצ"ל רגיל היה להתבטא פעמים רבות בנוגע לכל מיני ספיקות בהנהגה שעלו על שולחנו והכריע בהם, שאין לו כל ספק שכך מכריע היה גם החפץ חיים זצ"ל לו נדרש לשאלות אלו.

ומרן הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל כשנשאל היה שאלה חמורה נהג לבקש שישובו אליו למענה פיו בעוד יום יומיים. והסביר הנהגתו זו: זקוק אנוכי לפרק זמן זה על מנת להחליט כיצד מורי ורבי רבי איסר זלמן זצ"ל היה פוסק לו בא הדבר לפניו.

ריקודו של רבי ברוך בער זצ"ל עם ספר הגר"ח זצ"ל

ומסופר על הגאון רבי ברוך בער זצ"ל בעל הברכת שמואל, שבשמחת תורה מלבד מה שרקד עם ספרי התורה כנהוג, הקדיש זמן מיוחד לריקוד עם ספר חדושי הגר"ח הלוי כשהוא מחזיק את הספר בשני ידיו ומאמצו באהבה אל לבו. גם בחנוכת הבית לבנין הישיבה דקמניץ, כאשר העבירו את ספרי התורה מההיכל הישן להיכל החדש ונערכו אז רקודים לכבוד התורה, לא הסתפק רבינו זצ"ל בריקוד עם ספר התורה אלא בגמר הריקוד לקח בידו את הספר חדושי הגר"ח הלוי על הרמב"ם שיצא לאור באותה תקופה, וכרכר עמו בעוז לכבוד התורה.

וסיפר הגאון רבי שניאור קוטלר זצ"ל ששאלו את רבינו מדוע הינו רוקד עם חדושי הגר"ח, והשיב שמטרתו היא לקשר יחד תורה שבכתב עם תורה שבעל פה.

שוב שאלוהו, אם כן מדוע לא הורית להביא לריקוד גם את ספרי הרמב"ם והרשב"א וגדולי האחרונים?

והשיב: לאמיתו של דבר הצדק אתכם, אלא שאין ביכולתנו להבין את דבריהם אילולי דרך מסורת התורה העוברת מרב לתלמיד, כי עבור התלמיד תורתו מעשיו ודמותו של הרב הם הם הבבואה היחידה המוליכה אותו ומקשרת אותו עד למשה רבינו ע"ה שקיבל תורה מסיני, ועל כן עבורנו ספרו של "הרבי" הינו התגלמות התורה שבעל פה!

מכאן יש ללמוד את החשיבות המרובה של "מכוין את שמועתו", כי על ידי דבקות במדה זו, כל התורה שאנו לומדים ומחדשים יש לה בית אב מרבותינו, ומרבותינו לרבותיהם עד משה רבינו ע"ה. ואולי זה עומק כוונת חז"ל בירושלמי פסחים (פרק ו, הלכה א): "רבי זעירה בשם רבי אליעזר: כל תורה שאין לה בית אב אינה תורה"! והוא אשר דיברנו.

"כל ימי מצמצם אני את מוחי כדי לדבר כמו הרבי"

לפי זה נוכל להבין מעשה נוסף שנקשר בשמו של הגאון רבי ברוך בער זצ"ל בעל הברכת שמואל.

בעיר וילנא נהגו לערוך בכל שנה סיום הש"ס ביום היארצייט של הגר"א זצ"ל. בכל שנה רב העיר הגאון רבי חיים עוזר גרודזינסקי זצ"ל היה מזמין גדול אחר לסיים את הש"ס ולשאת את ה"הדרן". ובתקופה שישיבת קמניץ התמקמה בוילנא כיבד רבי חיים עוזר זצ"ל פעמים מספר את רבינו הברכת שמואל זצ"ל להיות המסיים.

באחד מן השנים נתבקש לערוך את הסיום ממש ברגע האחרון, ובדרך לאירוע אמר רבינו למלוהו שאין עולה לו ברעיונו מה לומר לה"הדרן". אך ראה זה פלא כאשר סיים את הש"ס נשא לאחריו פלפול נפלא שקישר את תחילת המסכת לסופה. אומנם ניכרו הדברים שפלפול זה אינו לפי דרכו, אך כל הנאספים השתוממו מפלפול נפלא זה.

כשדיברו איתו על כך, הגיב בביטול גמור: "כל ימי אני מצמצם את מוחי כדי לדבר כמו "הרבי", אבל בפלפולים כמו שאמרתי היום אני יכול למלא עגלות של תורה"!

למדים אנו שלעתים אף יש לצמצם את חוט המחשבה בכדי שכל לימודו מכוון יהיה למה ש"הרבי" היה חושב ואומר. כל זה הוא מקנין התורה של "המכוין את שמועתו".

ניתן להשיג גם מה רבו נמנע היה מלומר

ולאחר שמרגיל הלומד את עצמו לכוין את שמועותיו לדעת רבו, וזוכה להגיע לדרגה שכבר מכיר ויודע מה היה רבו אומר, שוב מסוגל הינו גם להשיג מה רבו לא היה אומר.

וכה סיפר הגאון רבי מיכל יהודה ליפקוביץ זצ"ל: בחור אמר פעם לרבי איסר זלמן מלצר זצ"ל דבר תורה בשמו של הפרי מגדים זצ"ל. שמע רבי איסר זלמן זצ"ל את דבריו ואמר לו: בעל הפרי מגדים אינו אומר בשום מקום חידוש זה!

אותו בחור התכונן לגשת אל ארון הספרים בכדי להראות את מקור הדברים בתוך הספר.

עצר רבי איסר זלמן זצ"ל בעדו ואמר לו: לפני שהנך לוקח את הספר בידך, בוא ונברר האם יתכן שבעל הפרי מגדים זצ"ל יכתוב חידוש מעין זה. ומיד התחיל לפרוס בפניו את דרכו ושיטתו בלימוד של בעל הפרי מגדים זצ"ל, והוכיח לו שלא יתכן שיאמר החידוש באופן ובדרך שנאמר מפי הבחור.

לאחר מכן אמר לו: עכשיו הנך יכול לחפש את אשר אמרת... עיין הבחור בספר עצמו וחיפש את אשר אמר קודם בשמו של הפרי מגדים זצ"ל, כמובן שלא מצא את הדברים...

הגר"ח זצ"ל - "בתוספות לא כתוב כך"

בדומה לכך מסופר על הגאון רבי חיים מבריסק זצ"ל שפעם ישב במסיבה של תלמידי חכמים ואמר איזה דבר תורה. נענה אחד מהשומעים והעיר, בתוספות במקום פלוני כתוב כך וכך, והיו בדברים סתירה לדבריו.

מיד השיב הגר"ח זצ"ל: בתוספות לא כתוב כך!

מיד הביאו גמרא, פתחו ועיינו בדברי התוספות, ומצאו שהצדק עם רבי חיים זצ"ל.

כעבור רגע אמר רבי חיים זצ"ל למקורביו: כלום אתם חושבים שאני בקי ויודע כל מה שכתוב בתוספות, ובפרט מה שלא כתוב שם?! אין אלו פני הדברים, אלא שאני הבנתי, שאת מה שאמר פלוני, אי אפשר בנמצא שיהיה כתוב בתוספות!

זהו "המכוין את שמועתו" שעל הלומד להגיע לדרגת הבנה בתורה עד שיוכל לקבוע בבירור מה שאי אפשר שיהיה כתוב!

 - - - 

לצפיה בשיעור מהרב שליט"א: קניין מ"ז - המכוין את שמועתו 26.06.2014.

לכתבה: ריכוז 26 קניני התורה מהספר הנפלא 'תורה דיליה' [חלק א] - לחץ כאן.

למאמר הקודם: קנין מ"ו - "המחכים את רבו" [לחץ כאן] קנין זה טעון ביאור, הרי התורה נקנית ע"י מה שהתלמיד מחכים את רבו כמאמרם "ומתלמידי יותר מכולם" וא"כ מעלת הרב שמחכים בד"ת, אך מה קנה התלמיד בנפשו בכך שרבו משתבח בתורתו, הרי 48 קניני הלומד עצמו שנינו כאן? אבל נראה לפרש קנין זה בכמה אנפין, וכולן המה הנהגות גדולות וחשובות למי שרוצה לקנות קנין תורה:

לצפיה בסדרת שיעורים מכבוד הרב שליט"א על מח' קניני התורה - לחץ כאן.