הפסד ורעת היאוש

נעסוק בעזרת השי"ת ברעת היאוש ובהפסדים שגורם. הכרת רעת היאוש זה דבר יסודי וחשוב מאוד ועלינו להיות מודעים לכך שהיאוש הוא כלי מלחמתו העיקרי של היצה"ר וכל מגמתו הוא להפיל לחוסר תקוה. ונבאר ממה נובע היאוש ונוכיח האם יש מקור לאמרה המקובלת בפי כל: "אין שום יאוש בעולם כלל", וכמה עצות מועילות להחלץ מהיאוש!

הפסד ורעת היאוש

פתח דבר:

במאמר הבא נעסוק בעזרתו יתברך ברעת היאוש ובהפסדים שהוא גורם. הכרת רעתו של היאוש היא דבר יסודי וחשוב עד מאוד, ועלינו להיות מודעים לכך שהיאוש הוא כלי מלחמתו העיקרי של היצר הרע, וכל מגמתו הוא להפילנו לחוסר תקוה. 

בשורות הבאות נבאר ממה נובע היאוש ונוכיח האם יש מקור לאמרה המקובלת בפי כל: "אין שום יאוש בעולם כלל", ואף נעמיד בפני הקורא כמה עצות מועילות כיצד ניתן להיחלץ ממצבי יאוש.

"אין לך מחלה כמו היאוש"!

ראשית כל נקדים כמה משפטים קצרים וחדים מפיהם של גדולי הדורות זצ"ל אודות היאוש, והם ישמשו לנו פתח להבנת הענין.

הגאון רבי ישראל סלנטר זצ"ל כותב בספר אור ישראל (אגרת ז') מילים נוקבות: "אין לך מחלה כמו היאוש"!

הסבא מקלם זצ"ל כותב בספר חכמה ומוסר (חלק ב עמוד ריח): "המפריע היותר גדול הוא היאוש"!

בשיחות חכמה ומוסר מובא בשם הגאון רבי דוד קרונגלאס זצ"ל: היאוש הוא כלי מלחמתו של היצר. 

עוד מובא שם בשם הגאון רבי ישראל סלנטר זצ"ל: זהו רצונו של היצר הרע - שיפול האדם ביאוש. וכן מטו משמיה דרבינו החפץ חיים זצ"ל שאמר שהיאוש הוא כלי המלחמה הטוב ביותר שיש בצד היצר הרע.

"יאוש - שלא מדעת"!

וידועים דבריו של האדמו"ר מקוצק זצ"ל שפירש את המושג התלמודי "יאוש שלא מדעת" על דרך העבודה, "יאוש" - דהיינו, מי שמתייאש מעצמו - "שלא מדעת" העושה זה שמתייאש, סימן שאין בו דעת! 

כעין זה נהג החזון איש זצ"ל לומר: דרכו של היצר הרע הוא שמייאש את האדם, ועל ידי כך קונה אותו ביאוש...

הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל התבטא גם הוא בחריפות כלפי המתייאשים (אור לציון מידות עמוד רסג): "האמת שאין טיפש כמתייאש, כי למה מתייאש? ועוד, מה יועיל שיתייאש? וכי ישתפר מצבו? אדרבה! היאוש מביא את האדם לשברון ולאבדון ח"ו. ומי שהוא מיואש הוא יותר גרוע מכלי הפשוט ביותר, כי הוא שבר כלי".

המתייאש - גרוע מן השטן!

ונסיים עם אמרתו הנוראה של הגאון רבי יצחק בלזר זצ"ל: המתייאש גרוע מן השטן! ומדוע? כי כידוע שהשטן מתבלבל בראש השנה בשומעו את קול השופר, והוא מתבהל עד מאוד וחושב: עכשיו הגיע המשיח. ואף על פי שכל כך הרבה שנים תקעו והריעו ולא בא, שמא עתה עשו תשובה...

נמצא מזה שהאדם הנאחז בעבותות היאוש וחושב: הלא עברו עלי כל כך שנים וימים נוראים ותקיעות שופר ולא עשיתי תשובה וכבר אין לי תקוה... הרי שאדם החושב כגון דא, גרוע הוא מן השטן...

ודי לנו בדברים קצרים אלו מכבשונם של גדולי ישראל כיצד התבטאו בענין היאוש בצורה ברורה וחריפה ביותר.

"בְּכָל עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים"

עתה נעבור לבאר מהי רעת המתייאש, ואולי מכח התבוננות זו נשתדל להתרחק מן היאוש ונמצא בלבנו תחבולות כדי לא ליפול בבור מסוכן זה.

בשתי מילים ניתן להגדיר ולעמוד על עומק הרעה שהיאוש גורם לבן אדם: כאשר אדם מיואש מעצמו ולבו נופל בקרבו הרי הוא דומה לאותו אדם שבגדיו מלוכלכים, ומי שבגדיו מלוכלכים - אינו נזהר שלא לטנפם שוב.

יסוד זה מפורש בדעת זקנים מבעלי התוספות זצ"ל (ויקרא ב, יג) על הכתוב: "וְכָל קָרְבַּן מִנְחָתְךָ בַּמֶּלַח תִּמְלָח וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱלֹהֶיךָ מֵעַל מִנְחָתֶךָ עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח" כלומר: חובה להקריב בכל קרבן מלח,

ומפרש הדעת זקנים: 

"יאמר כי המלח הוא דבר המתקיים, וזה להודיע כי הקורבנות ברית לעולם לכפרה. וכל זה הוא כדי לזכות את ישראל כי כשאדם חוטא ומקריב קרבן ומתכפר לו ויודע שהוא נקי מחטאו הוא נזהר אחרי כן מלחטוא ומלהיות עוד מלוכלך בעבירות, אבל אם לא היה מתכפר היה מוסיף לחטוא, וכמו שאמרו חז"ל: "כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה הותרה לו" הותרה לו?! אלא נעשית לו כהיתר". משל לאדם שבגדיו צואים, אינו משמרן מן הטיט, אבל אדם שבגדיו נקיים ויפים משמרן מכל טינוף. ועל זה אמר שלמה המלך ע"ה (קהלת ט, ח): "בְּכָל עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים", עד כאן דבריו.

"כי עמך הסליחה למען תורא" 

וכיסוד זה למדנו גם מדברי הרמב"ן זצ"ל בהקדמתו לספר דברים שם הוא מפרש את הפסוק בתהלים (קל, ד): "כִּי עִמְּךָ הַסְּלִיחָה לְמַעַן תִּוָּרֵא" - שלא יאמר אדם לא נוכל לרשת את הארץ כי אין אדם אשר לא יחטא (ע"פ "כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא" קהלת ז, כ) ומיד תהיה מידת הדין מתוחה כנגדו ויאבד. ולכן הודיעם משה רבינו ע"ה כי הקב"ה רחמן מלא רחמים, כי הסליחה והמחילה ממנו יתברך סיוע ועזר לבני אדם בעבודתו. כי אם לא תהיה סליחה - יבעט האדם מיד אחר העבירה הראשונה".

כלומר: הקב"ה הודיע שהוא מוחל וסולח לבני אדם כדי שאם חלילה יקרה והם עברו עבירה - לא יתייאשו מלחזור בתשובה, כי ידוע הוא שאם האדם נופל ביאוש אזי יתדרדר מטה מטה עד שיגיע לבאר שחת רח"ל!

(נ.ב. סרטון מהרב שליט"א: אל מלא רחמים! – תנער את הגביע... והרב וכטפוגל שליט"א מקשיב ומתפעל!)

המתייאש עלול ליפול מאיגרא רמא לבירא עמיקתא!

הגאון רבי יעקב יצחק רודרמן זצ"ל נהג להדגיש את סכנת היאוש על פי המבואר בגמרא במסכת סנהדרין (דף קב.) במעשה דירבעם בן נבט:

הקב"ה תפשו לירבעם בבגדו ואמר לו: "חזור בך ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן".

אמר לו: "מי בראש"?

- "בן ישי בראש",

והוא השיב: "אם כן אינני רוצה"!

ויש לתמוה טובא: וכי בשוטה עסקינן? אם הקב"ה מבטיח למחול לו על הכל ולטייל עמו בגן עדן, מדוע הוא ממאן? ומה בכך שדוד המלך ע"ה ילך בראש?!

והנראה לומר בזה: כאשר ירבעם בן נבט שמע שדוד המלך ע"ה ילך בראש, מיד התגבר בו היצר הרע והפילו למצב של עצבות ויאוש מעצמו, וכשבן אדם נופלת רוחו בקרבו הוא עלול לאבד את מאזני ההיגיון והוא קרוב לטעות, עד שמיאן להצעה של הקב"ה לטייל עמו בגן עדן!

הרי לנו כי אדם עלול ליפול מאיגרא רמא עד לבירא עמיקתא - הכל בגלל רגע אחד של יאוש שבו הוא חרץ את גורלו לנצח נצחים!

זה מה שעלינו לדעת: אפילו אם האדם התרחק מן התורה, אין לו להתייאש, כי אף על פי שזה לא פשוט לחזור לדרך התורה, מכל מקום רק אם יחזק את עצמו יוכל לשוב ולהתקרב לה'.

"וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר" - דרכו של היצר לייאש את האדם

בענין זה מצינו יסוד נפלא:

כתוב בפרשת נצבים (דברים כט, יח-יט): "וְהָיָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת דִּבְרֵי הָאָלָה הַזֹּאת וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר שָׁלוֹם יִהְיֶה לִּי כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה אֶת הַצְּמֵאָה: לֹא יֹאבֶה ה' סְלֹחַ לוֹ כִּי אָז יֶעְשַׁן אַף ה'וְקִנְאָתוֹ בָּאִישׁ הַהוּא וְרָבְצָה בּוֹ כָּל הָאָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה וּמָחָה ה' אֶת שְׁמוֹ מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם".

והדבר הוא פלא, כיצד יש מקום למחשבה כזו שלא יקרה לו מאומה, וכי מדובר במי שאינו מאמין בשכר ועונש? מדוע עולה בדעתו שיוכל לילך בשרירות לבו ולעשות הרע בעיני ה' ובכל זאת שלום יהיה לו?!

התשובה טמונה בהמשך הפסוק: "וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר" - מפרש התרגום יונתן - "וְיִתְיָיאֵשׁ בְּלִבֵּיהּ לְמֵימָר", כלומר: מדובר במי שנכשל בחטא ובא לידי יאוש עד שחושב שכבר אינו מסוגל לשוב לדרך ה', הוא בטוח שיש לו "פטור" כי הרי הוא אינו יכול ואינו מסוגל... 

וזאת היא תוצאה של השפעת היצר הרע שהשתלט על לבו עד שאין הוא יכול להתגבר עליו, וכפי שממשיך שם התרגום יונתן: "כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ" - "אֲרוּם בִּתְקוֹף יִצְרָא בִישָׁא דְלִבִּי אֵיזִיל", היצר הרע תוקף אותו ומעלה בלבו מחשבות כמו "אינני מסוגל", "זה בלתי אפשרי", "אונס רחמנא פטריה"... 

אמנם דוקא על כך הקפידה כל כך התורה, ועל זה נאמר: "לֹא יֹאבֶה ה' סְלֹחַ לוֹ". כי מי שמפיל עצמו ביאוש - אין מצב גרוע ממנו!

וכך אמר הגאון רבי חיים מוולאז'ין: "יאוש" הוא מ"ט שערי טומאה! כי על ידו מגיעים עד לדיוטא התחתונה ממש רח"ל!

יסוד נפלא מתורתו של הגאון רבי ישראל סלנטר זצ"ל

יש יסוד נוסף ברעת היאוש הנלמד מדבריו של הגאון רבי ישראל סלנטר זצ"ל בספרו אור ישראל (אגרת ז' סימן לא): 

כל עבירה מתחלקת לבחינות שונות, לפעמים קל ולפעמים קשה עד מאוד להישמר מפניה, הכל לפי המצב והעת. 

לדוגמא: "עוון ביטול תורה", אינו דומה מי שמבטל תורה ביום חול כשהוא טרוד ועסוק יותר, ממי שמבטל תורה בשבת בעת שהוא יותר רגוע ואין לו כל טרדות. וכך בכל העבירות, גם באותה עבירה עצמה, יתכנו שנים שיעברו על אותה עבירה, ובכל זאת עונשם לא יהיה שווה, כי הכל תלוי במצב - בקושי ובעמל הנדרש כדי לפרוש ממנה.

כמו כן ידועים דברי חז"ל במסכת מנחות (דף מג:): "קשה עונשו של לבן יותר מעונשו של תכלת", ופירש רש"י זצ"ל: מפני שהלבן מצוי יותר מתכלת שאינו מצוי, ועל כן מי שמבטל מלהטיל את חוטי הלבן חמור הרבה יותר ממי שביטל מלהניח את חוט התכלת הקשה יותר להשגה. 

וכלל זה נכון בכל העבירות - עבירה שקשה להתגבר עליה עונשה פחות מאותה שקל להישמר ממנה. כי על עבירה שקל להישמר ממנה, התביעה כלפי האדם גדולה ועצומה יותר - מדוע לא שמר עצמו מלהיכשל בה...

זו היא רעת היאוש, כי מי שאינו נופל ברוחו, למרות שעלול הוא להיכשל בעבירות שקשה להתגבר עליהם, אבל מכל מקום עדיין הוא שמור מהעבירות הקלות ולא יעבור עליהם, אבל מי שנופל ליאוש - יעבור גם על העבירות הקלות, ועונשו חמור עד למאוד!

וזוהי התחמושת העצומה השמורה בידיו של היצר הרע, הוא רק גורם לו לאדם ליפול ברוחו ולהתייאש ממצבו, וממילא יכשל במצוות ה"קלות" אשר הנה "חמורות". ובנקל להבחין כי כל מגמתו ועבודתו נתונה למטרה זו.

ואם כן - התבטא הגאון רבי ישראל סלנטר זצ"ל: "מי פתי יאהב פתיות כזו", כי הנופל ביאוש יעבור על מצות ה"קלות" אשר הן בעצם חמורות יותר מהמצוות ה"חמורות"

(וכפי שהארכנו בענין זה בהרחבה במאמר "מצוות שהאדם דש בעקביו"). 

נתבונן בדבר זה כי עמוק הוא!

שתי דרכים של היצר לייאש את האדם 

וכיצד היא דרך פעולתו של היצר בזה? באילו תחבולות הוא משתמש על מנת לגרור את האדם לנפילה ביאוש?

יש לו שתי דרכים עיקריות:

א) היצר לוחש באוזנו של אדם שכל מה שהוא עשה עושה ויעשה, זה לא טוב, אין בו דבר אחד כראוי - משעת קומו בבוקר עד שעת שכבו בערב. הוא מצביע בפניו: אתה אינך מתכוון בברכות אשר הנך מוציא מפיך, פה נכשלת ב"בין אדם לחבירו", הנה לך "ביטול תורה", "ראיות אסורות", "לשון הרע" וגם המצוות שלך אינן נעשות כראוי, חסר בהם כוונה, אתה מקיים אותם "שלא לשמה" כמו "על מנת לקבל שכר" וכיוצא בזה. 

וכאשר הוא גורר אותו לנפילה אחר נפילה, אדם עוד עלול לטעות ולחשוב שבאמת כך היא האמת לאמיתה - אין בו מעשה טוב אחד, רק מעשים רעים! וממילא הוא נלכד ברשתו של היצר והוא נופל ביאוש...

"והוא רק רע כל היום, ובזה מתגבר על האדם"

יסוד זה מפורש כבר בנפש החיים (פרקים פרק ח') ונביא את לשונו שם כי כל דבריו הם כקילורין לעיניים:

"ועתה הראיתיך קצות דרכי היצר המתחפש בכל מיני תחבולות. כמו שאמרו רבותינו ז"ל (מסכת קידושין דף ל:): "אָמַר רַב יִצְחָק: יִצְרוֹ שֶׁל אָדָם מִתְחַדֵּשׁ עָלָיו בְּכׇל יוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״רַק רַע כׇּל הַיּוֹם״. (בראשית ו, ה). שלא די לו שמתגבר בתחבולותיו שהתנכל על האדם מתמול שלשום, אלא עוד מִתְחַדֵּשׁ כל יום בחדשות וכאילו אינו מסיתו לרע כלל, ואדרבה מראה לאדם שכל מה שלמד תורה או פעל מצוות, עדיין לא היה בהם שום טוב, והוא רק רע כל היום, ובזה מתגבר על האדם".

הרי שהגאון רבי חיים זצ"ל עמד על כך שדרכו של היצר הרע הוא להראות לאדם ש: "רַק רַע כׇּל הַיּוֹם - הכל הוא עושה לא טוב, "ובזה מתגבר על האדם"! זהו כלי מלחמתו - לייאש את האדם ובכך לגרור אותו עד לבאר שחת. ידיעה זו חשובה היא עד מאוד, ועל ידי הכרת תחבולות היצר נוכל להינצל ממנו ולא ליפול אף פעם ליאוש גמור.

כמדומני כי ידיעה זו שווה כל הון שבעולם!

דרכו של היצר להעצים את העבירות 

ב) דרך נוספת אשר נוקט בה היצר הרע כדי לייאש את האדם: הוא טורח להדגיש בעיניו את חומרתה של כל עבירה שנכשל בה עד שבטוח הינו כי אין בידו לעשות עליה תשובה.

והא לך לשונו של החפץ חיים זצ"ל בספר שם עולם (פרק ג): "עוד יש ליצר הרע עצה בהפך מזה, כשהוא רואה שעשה האדם כמה וכמה עוונות חמורות שאין יכול שוב לפתותו להקטינם בעיניו וירא שמא יחזור בתשובה, הוא חוזר לצד השני ומגדיל אותם אף יותר ממה שהם, ומפתהו ברעיוניו ששוב אין לו תקנה, וכרופא שמייאש את החולה מחייו, ועל כן ייזיל ויתהנה בהאי עלמא.

ומין זה של יצר הרע נזכר ביחזקאל (לג, י - יא): "וְאַתָּה בֶן אָדָם אֱמֹר אֶל בֵּית יִשְׂרָאֵל כֵּן אֲמַרְתֶּם לֵאמֹר כִּי פְשָׁעֵינוּ וְחַטֹּאתֵינוּ עָלֵינוּ וּבָם אֲנַחְנוּ נְמַקִּים וְאֵיךְ נִחְיֶה: אֱמֹר אֲלֵיהֶם חַי אָנִי נְאֻם ה' אלקים אִם אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הָרָשָׁע כִּי אִם בְּשׁוּב רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ וְחָיָה שׁוּבוּ שׁוּבוּ מִדַּרְכֵיכֶם הָרָעִים וְלָמָּה תָמוּתוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל".

ובאמת כששב האדם אל ה', חוזר הקב"ה ומקרבו כמו אשר לא חטא מעולם, ולא יזכרו לו מאומה מעוונותיו הראשונים".

הרי לנו שזו דרכו של היצר לייאש את האדם - הוא גורם לו לחשוב שאין לו כבר תקנה ואי אפשר לו לחזור בתשובה!

עמלק - עם לק, שבא ללוק דמן של ישראל ככלב! 

ומצאתי בזה פירוש נפלא בדברי הגאון רבי צדוק הכהן מלובלין זצ"ל בספרו פרי צדיק (פרשת זכור אות א'), והוא אף מתבל את דבריו בחידוש הלכתי גדול, ואלו דבריו:

"עמלק" נקרא על שם שבא ללוק דמן של ישראל ככלב, כי מכניס יאוש בלבו של אדם מלחזור בתשובה. ועל דרך שאמר אחר (מסכת חגיגה דף טו.): "הואיל ואיטריד ההוא גברא מההוא עלמא, ליפוק ליתהני בהאי עלמא". 

וזה דרך היצר הרע כשרואה שהאדם נכשל באיזה עון בעצתו ובפיתויו, אחר כך משליכו ביאוש לומר מה יועיל לך תשובתך אחר כי גדול עונך עד לשמים, והואיל ואיטריד ההוא גברא מעולם הבא, ליפוק ליתהני בהאי עלמא, ועל שם זה נקרא "עמלק" - עם לק, שבא ללוק דמן של ישראל ככלב שבא למצוץ שארית דמים וחיותם עד תכליתו.

(נ.ב. כתבה: חדש! פרשת זכור מפי הרב זכריה יצחק זצ"ל)

מי שאינו מתייאש מקיים מצות "מחה תמחה"!

כאן מוסיף רבי צדוק זצ"ל חידוש גדול: 

"ובא המצוה "תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק" (דברים כה, יב) על ב' ענינים, והיינו שאף הגדול במעלה וקדושה יתירה לא יסמוך על קדושתו ויזהר מפיתויי היצר הרע. ועוד, שאף מי שנכשל חס וחלילה, מה לו להתייאש מן התשובה, ישוב אל ה' וירחמהו".

הרי מזה חידוש גדול - מי שלוחם נגד יצרו הרע ולא נותן לו להפילו במצב של יאוש, בזה הוא מקיים המצוה של "תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק", כי בזה הוא מוחק זכרו"! 

מי שאינו מתייאש מקיים מצות "מָחֹה" (שמות יז, יד) - "תִּמְחֶה"!

"אין יאוש בעולם כלל"!

ועתה נוכיח כי האמירה ש"אין יאוש בעולם כלל" יש לה בסיס איתן במקורותינו:

בוא וראה את לשון הרמב"ם זצ"ל בהלכות תשובה (פרק ד הלכה ו) לאחר שהזכיר את כ"ד (24) הדברים המעכבים את התשובה, הוסיף בזה הלשון: "כָּל אֵלּוּ הַדְּבָרִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אַף עַל פִּי שֶׁמְּעַכְּבִין אֶת הַתְּשׁוּבָה אֵין מוֹנְעִין אוֹתָהּ אֶלָּא אִם עָשָׂה אָדָם תְּשׁוּבָה מֵהֶן הֲרֵי זֶה בַּעַל תְּשׁוּבָה וְיֵשׁ לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא".

עוד כותב הרמב"ם זצ"ל (שם פרק ז הלכה ב) וזה הלשון: "וְאַל יְדַמֶּה אָדָם בַּעַל תְּשׁוּבָה שֶׁהוּא מְרֻחָק מִמַּעֲלַת הַצַּדִּיקִים מִפְּנֵי הָעֲוֹנוֹת וְהַחֲטָאוֹת שֶׁעָשָׂה. אֵין הַדָּבָר כֵּן אֶלָּא אָהוּב וְנֶחְמָד הוּא לִפְנֵי הַבּוֹרֵא כְּאִלּוּ לֹא חָטָא מֵעוֹלָם. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁשְּׂכָרוֹ הַרְבֵּה שֶׁהֲרֵי טָעַם טַעַם הַחֵטְא וּפֵרַשׁ מִמֶּנּוּ וְכָבַשׁ יִצְרוֹ. אָמְרוּ חֲכָמִים מָקוֹם שֶׁבַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה עוֹמְדִין אֵין צַדִּיקִים גְּמוּרִין יְכוֹלִין לַעֲמֹד בּוֹ. כְּלוֹמַר מַעֲלָתָן גְּדוֹלָה מִמַּעֲלַת אֵלּוּ שֶׁלֹּא חָטְאוּ מֵעוֹלָם מִפְּנֵי שֶׁהֵן כּוֹבְשִׁים יִצְרָם יוֹתֵר מֵהֶם:".

הרי לנו מדברי הרמב"ם זצ"ל: לא קיים מצב בעולם בו לא ניתן לחזור ממנו בתשובה, וגם אם עבר חלילה על הדברים שנאמר עליהם שמעכבים את התשובה, בכל זאת אין התשובה נמנעת ממנו, ואם רק ירצה יוכל לשוב בתשובה שלימה!

ואמרה זו ידועה בשם הגאון רבי נחמן מברסלב זצ"ל (משיבת נפש): "אין יאוש בעולם כלל וכלל"! 

והוא מוסיף ומבאר: "כי צריך כל אחד לדעת שהשם יתברך מתפאר אפילו עם הקל שבקלים שבישראל, אפילו פושעי ישראל, כל זמן ששם ישראל נקרא עליו - יש בו התפארות פרטית שהשם יתברך מתפאר עמו.

על כן אפילו אם קלקל האדם ופגם הרבה מאוד חס ושלום - אסור לו לייאש עצמו מהשם יתברך, כי עדיין לא פסקה חביבותו בפני השי"ת, ועל כן עדיין יכול הוא לשוב להשם יתברך. והעיקר הוא על ידי אנשי אמת, שהם יכולים למצוא גם הטוב וההתפארות שיש אפילו בהגרוע שבגרועים ולהשיב הכל להשי"ת".

"מי" - מְטַהֵר אֶתְכֶם? - אֲבִיכֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם! 

ומטו משמיה של האדמו"ר רבי שלום מבעלז זצ"ל לפרש את המשנה במסכת יומא (דף פה:) "וּמִי מְטַהֵר אֶתְכֶם? - אֲבִיכֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם!" - "מי" בגימטריא חמישים (50), ללמדנו שאפילו מי שנפל לנו"ן שערי טומאה, שאי אפשר לו להטהר מעצמו, אף על פי כן - אֲבִיכֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם - מְטַהֵר אֶתְכֶם!

כי אין יאוש בעולם כלל!

אין יאוש בעולם - אפילו אצל גוי!

ולא רק כל יהודי באשר הוא יכול לחזור להשם יתברך, והוא יקבלנו בשמחה, אלא אפילו גוי רשע מרושע כדוגמת פרעה מלך מצרים מצינו שיכול לחזור בתשובה והקב"ה מקבל ברצון את תשובתו! 

כל זה ללמדנו שאין יאוש בעולם! ויסוד זה הוא מדברי הגאון רבי יצחק רודרמן זצ"ל. 

שהרי אמרו חז"ל בפרקי דרבי אליעזר (פרק מ"ג): "תדע לך כח התשובה, בא וראה מפרעה מלך מצרים שמרד בצור עליון הרבה מאוד שנאמר (שמות ה, ב): "מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ", ובאותו לשון שחטא, בו בלשון עשה תשובה שנאמר (שמות טו, יא): "מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם ה'", והצילו הקב"ה מבין המתים וכו' לספר כח גבורתו, והלך ומלך בנינוה". 

(נ.ב. לצפיה בסדרת השיעורים 'הייתי שם במצרים')

מבואר כאן דבר נפלא: גם לאחר שספג את עשר המכות, בני ישראל יצאו מארצו ביד חזקה ובזרוע נטויה, הקב"ה הרג את חילו וטיבע אותו בים, וכל אדם אחר במקומו היה נופל למצב של יאוש, אבל לא זה מה שאירע לפרעה מלך מצרים, הוא התאושש מכל מה שחטף, הפנים את המסר וחזר מדרכו הרעה ולבסוף נעשה מלך על נינוה, והחזיר את כל עירו בתשובה כמבואר בספר יונה.

למדנו מכך שאפילו אם אדם נפל ממדרגתו אין לו להתייאש, אלא עליו להחדיר לתוך לבו שניתן להתעלות מעל כל המצבים, ולעולם "אין יאוש בעולם כלל"!

"מקומו של אדם איננו תלוי במקומו של אדם"...

פעמים רבות הסיבות לכך שאדם נופל ליאוש אינן העבירות שבידו, אלא מדובר בנתונים סביבתיים, כגון מקום המגורים או הלימודים. 

הוא חושב לעצמו: במקום כזה אי אפשר בשום פנים ואופן לגדול בתורה וביראת שמים, הסביבה איננה מתאימה מכל סיבה שלא תהיה. 

אבל עלינו לדעת: זו טעות! משום שאם הקב"ה שתל אותך במקום מסויים, אות וסימן הוא כי דוקא שם אתה יכול לגדול ולהתעלות!

בפיו של הגאון רבי אברהם גנחובסקי זצ"ל היתה שגורה האמרה: "מקומו של אדם איננו תלוי במקומו של אדם"...

היינו - ההחלטה האם מקום מסוים טוב עבורו להתעלות והיעדרותו משם איננה טובה עבורו אינה תלויה בו כלל, כי הרי לעולם הוא לא יהיה במקום בו הוא אכן חושב שטוב לו. אלא כלל גדול עליו לנקוט: אל תהיה תלוי בשום גורם חיצוני כמו סביבה ומקום, אלא בכל אשר תהיה - עשה את המוטל עליך, ומתוך שמחה! 

כי אין יאוש בעולם כלל!

כל המציאות של עם ישראל - "אין יאוש בעולם כלל"

וליסוד זה ש: "אין יאוש בעולם כלל" ניתן לציין עוד מקורות רבים, נזכיר שלושה מהם ממשנתו של הגאון רבי יעקב גלינסקי זצ"ל (עי' בספר והגדת פרשת וירא ופרשת שמות).

"וְאַבְרָהָם וְשָׂרָה זְקֵנִים בָּאִים בַּיָּמִים" (בראשית יח, יא) - הוא בן מאה (100) שנה, והיא בת תשעים (90) שנה. ולא זו בלבד, אלא: "וַתְּהִי שָׂרַי עֲקָרָה אֵין לָהּ וָלָד" (בראשית יא, ל) כלומר: אין בטבעה להיות לה ולד לעולם, וכדאיתא בגמרא במסכת יבמות (דף סד:) שאיילונית היתה.

למרות המצב המייאש הזה, אברהם ושרה הזקנים ילדו ויסדו את עם ישראל! להורות לנו שאצל כלל ישראל - אין מציאות של יאוש!

אותו דבר בדיוק היה כאשר פרעה גזר: "כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ" (שמות א, כב), ומצינו בחז"ל (מסכת סוטה דף יב.): "עַמְרָם גְּדוֹל הַדּוֹר הָיָה. כֵּיוָן שֶׁרָאָה שֶׁאָמַר פַּרְעֹה הָרָשָׁע ״כׇּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ״,

אָמַר: 'לַשָּׁוְא אָנוּ עֲמֵלִין?!' עָמַד וְגֵירַשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ. עָמְדוּ כּוּלָּן וְגֵירְשׁוּ אֶת נְשׁוֹתֵיהֶן.

אָמְרָה לוֹ בִּתּוֹ: 'אַבָּא! קָשָׁה גְּזֵירָתְךָ יוֹתֵר מִשֶּׁל פַּרְעֹה. שֶׁפַּרְעֹה לֹא גָּזַר אֶלָּא עַל הַזְּכָרִים, וְאַתָּה גָּזַרְתָּ עַל הַזְּכָרִים וְעַל הַנְּקֵיבוֹת. פַּרְעֹה לָא גָּזַר אֶלָּא בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְאַתָּה בָּעוֹלָם הַזֶּה וּלְעוֹלָם הַבָּא. פַּרְעֹה הָרָשָׁע — סָפֵק מִתְקַיֶּימֶת גְּזֵירָתוֹ, סָפֵק אֵינָהּ מִתְקַיֶּימֶת. אַתָּה צַדִּיק, בְּוַדַּאי שֶׁגְּזֵירָתְךָ מִתְקַיֶּימֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְתִגְזַר אוֹמֶר וְיָקׇם לָךְ״.' (איוב כב, כח)

עָמַד וְהֶחְזִיר אֶת אִשְׁתּוֹ, עָמְדוּ כּוּלָּן וְהֶחְזִירוּ אֶת נְשׁוֹתֵיהֶן"

וכך בעצם נולד משה רבינו ע"ה מושיעם של ישראל.

זהו הלימוד מבית מדרשה של מרים הנביאה: אין יאוש בעולם כלל! ועל יסוד זה קמה גאולתו של עם ישראל.

כך למדנו גם מחזקיהו המלך (עין מסכת ברכות דף י.): כאשר חלה, ישעיהו הנביא הגיע לבקרו והוא אמר לו בדבר ה': "צַו לְבֵיתֶךָ כִּי מֵת אַתָּה וְלֹא תִחְיֶה" (מלכים-ב כ, א) גם לאחר שרצה למנוע את הדבר בכך שהוא ביקש ממנו שיתן לו את בתו לאשה, אמר לו הנביא ישעיהו: "כבר נגזרה גזרה"! לכל הדעות מדובר במצב סופי לחלוטין, נביא ה' אומר: אין מה לעשות יותר כי "כבר נגזרה גזרה"!

אולם חזקיהו המלך איננו מתייאש בשום אופן, הוא מגיב: "כלה נבואתך וצא, שכך מקובלני מבית אבי אבא - אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים". ואכן הוא זעק מקירות לבו לקב"ה, והוא החלים עד שנוספו לו חמש עשרה (15) שנה לחייו.

והנקודה הכי חשובה: בזכות אותה תפילה יצאה השושלת של מלך המשיח!

היסוד הוא ברור: אין יאוש בעולם כלל!

(נ.ב. שיעור מהרב שליט"א ע"פ הספר 'אוחילה לאל' בלי תפילה לא מקבלים - חלק י"א - אל יתיאש מן הרחמים 15.06.2024)

הקב"ה הוא כל יכול!

דברי הגמרא במסכת ברכות מציבים בפנינו גורם נוסף אשר על ידו ניתן לעקור כל יאוש מלבנו, כי עצם העובדה שאנו יכולים לבקש מהבורא יתברך ולהתפלל אליו שיעזור לנו, והרי הוא אדון הכל כל יכול, ואין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה, ומכל מצב ביש ניתן להיחלץ. 

תפקידנו לזכור את המוטל עלינו: להמשיך בעבודת השם ללא הפסקה וללא חשבונות שבדרך הטבע!

שלוש מאות שמונה עשרה - למעלה מהיאוש!

וראיתי רמז נאה (עיין ספר משחת שמן פרשת לך לך) על כך: אברהם אבינו ע"ה עמד איתן באמונתו ולא נפל לזרועות היאוש בשעה שלפי ראות עיניו מעשיו ומסירות נפשו לא עשו פירות, ואף על פי כן המשיך לעשות את המוטל עליו בהתמדה.

הדבר נרמז בלשון הפסוק במלחמת אברהם אבינו ע"ה עם המלכים (בראשית יד, יד): "וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת וַיִּרְדֹּף עַד דָּן". רש"י זצ"ל מביא על אתר את דרשת חז"ל שאליעזר לבדו היה עמו, ומנין גימטריא של אליעזר עולה שלוש מאות ושמונה (318) עשר.

ויש לתמוה: אם רק אליעזר לבדו יצא עמו למלחמה, מדוע היה צריך הכתוב לומר זאת דרך רמז ולא נכתב הדבר מפורשות?

אלא שכתוב בספרים כי תיבת "יאוש" עולה בגימטריא - שלוש מאות ושבע עשרה (317), ובא הכתוב לרמז לנו: כשיצא אברהם אבינו ע"ה ללחום במלכים וראה את עוצם גבורתם וניצחונותיהם המזהירים, על פי דרך הטבע צריך היה ליפול ליאוש גמור, כיצד אני האחד יוכל ללחום נגדם. 

אבל אברהם אבינו ע"ה בגודל אמונתו התמימה לא חישב חשבונות, הוא התעלה מעל מחשבות היאוש ויצא להילחם עמהם, ורק מכח האמונה וההתגברות על טבע היאוש המכרסם זכה לנחול ניצחון במלחמתו ולהכניע את ארבעת (4) המלכים.

וזה רמזה לנו התורה הקדושה: "שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת" - מספר אחד (1) יותר מ"יאוש", ללמדנו שאברהם אבינו ע"ה לא נפל לזרועות היאוש, כי אם עלה למעלה ממנו ויצא למלחמה, ורק משום כך זכה לנס.

הרי לנו כי כאשר היצר הרע מקשה על האדם את עבודת בוראו ורוצה להפילו למצב של יאוש, יידע נאמנה כי אל לו להתפעל אלא ימשיך ויתמיד בעבודתו, ורק בזכות זה יזכה להצלחה בכל מעשיו!

"מהאוטובוס לא יורדים"!

פעמים רבות היאוש מכרסם בנו מחמת קוצר רוח. 

הבחורים של היום שואפים להיות תלמידי חכמים ברגע אחד! וכבר אמר הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל: זה לא יתכן! אלא "וְקֹבֵץ עַל יָד יַרְבֶּה" (משלי יג, יא) - זקוקים לעבודה ממושכת ועקבית עד שלבסוף - מגיעים לתוצאה הרצויה.

והסוד להיחלץ ממצבי יאוש הוא דוקא באמצעות עבודה סיזיפית ועקבית, וראוי להביא בזה דוגמא נאה מכבשונו של הגאון רבי יעקב גלינסקי זצ"ל אשר הטיב לצייר זאת בלשונו, וכך סיפר:

פנה אלי בחור מיואש. הוא מדשדש בישיבה, תקוע, לא מתקדם. לא מתעלה, כשלשום כן אתמול כך היום וכך צפוי למחר. אז זהו, הוא יפרוץ את המעגל! יצא מהישיבה! לאן? אחת היא לו. יצא לעבוד, ילך לצבא.

"אמרתי לו: כתוב "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ" (ויקרא כו, ג) ודרשו חז"ל - "שתהיו עמלים בתורה". ואם כן למה נכתב לימוד התורה בשם "בְּחֻקֹּתַי". אומר לך: "בְּחֻקֹּתַי" הוא לשון חקיקה, כדרך סלולה. ומה הכונה בזה? אדם רוצה להגיע לירושלים. הולך לתחנה, עומד בתור, האוטובוס מגיע, הוא עולה ומשלם ומתיישב במקום.

האוטובוס יוצא לדרכו. מגיע ל"מחלף מסובים", והנה פקק תנועה. נחש מכוניות תקוע, והאוטובוס נעצר. ברוך השם המושב נוח והמיזוג פועל, אבל לא מתקדמים...

אז מה יעשה? יקום ויבקש מהנהג לפתוח את הדלת וירד?! לאן? אל השמש הקודחת באמצע שום מקום?! ודאי שלא!

עם כל התסכול והמרמור, הוא יכפה על עצמו סבלנות ורגיעה וימתין שהפקק יתפקק, התנועה תמשיך לזרום, והוא יגיע למחוז חפצו...

כך, הישיבה היא החקיקה, המסלול הכבוש - "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ", ולפעמים נתקעים ונעצרים. זה מעצבן ומתסכל ומציק, אינני מתכחש למציאות... אבל מהאוטובוס לא יורדים! ולבסוף מגיעים.

זהו לימוד המוסר עבורנו - בעבודת השם לא נעצרים! עלולים להיות מצבים של קושי ורפיון ואפילו של תקלה, אבל אנחנו בדרך! בכיוון הנכון! אין להתייאש אלא יש להמשיך ולהתמיד, ולבסוף מגיעים אל מחוז חפצנו.

"וְרֶוַח תָּשִׂימוּ בֵּין עֵדֶר וּבֵין עֵדֶר"

נסיים עם עצה מועילה ונפלאה מאת הסטייפלער זצ"ל עבור מי שנופל למצב של יאוש:

אמת הדבר שפעמים רבות נקלע אדם לכמה סיטואציות קשות במיוחד, והן גורמות לו לחוש שאין כבר מה לעשות! פה בעיה ושם תקלה, עוד טירדה ושוב צרה וחוזר חלילה, ולכן הוא מתייאש מהמצב, אמנם אם רק ילמד וידע להתיר את ה"פקעת" אזי יבחין ויבין כי אין כל סיבה אמיתית להתייאש.

כתוב בתורה (בראשית לב, יז): "וְרֶוַח תָּשִׂימוּ בֵּין עֵדֶר וּבֵין עֵדֶר" ומובא במדרש רבה (בראשית עה, יג): "אמר יעקב לפני הקב"ה: רבונו של עולם, אם יהיו צרות באות על בני, לא תביא אותן זו אחר זו, אלא הרווח להם מצרותיהם".

ויש להבין, מה ענין ריוח זה?

כתוב בגמרא במסכת ברכות (דף ה:): כאשר רבי אלעזר חלה, עלה רבי יוחנן לבקרו. ראהו ששוכב בבית אפל, גילה רבי יוחנן את זרועו והואר הבית. ראה את רבי אלעזר בוכה.

שאלו רבי יוחנן: 'מפני מה אתה בוכה? אם משום תורה שלא הרבית, שנינו: "אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים". אם משום דוחק המזונות - לא כל אדם זוכה לשני שולחנות. אם משום שאין לך בנים - הראה לו העצם של בנו העשירי, דהיינו שרבי יוחנן היו לו עשרה בנים והם נפטרו, והיה נושא עמו עצם של בנו העשירי (10) לנחם על ידה אבלים שיתנחמו בצערו'.

אמר לו: 'חביבין עליך יסורים?'

אמר לו: 'לא הם ולא שכרם!'

אמר לו: 'הב לי ידך' - הושיט לו ידו, והקימו מחליו.

שאל על זה הסטייפלר זצ"ל - אם היה לרבי יוחנן את הכח לתת יד ולרפאות, מדוע הקדים ושאל כל השאלות?! התירוץ הוא: אילו היה שואל בתחילה: האם רצונך להבריא? עלול היה לענות ביאוש: הניחני ואמות! ומדוע? משום שהכל יחד העיק עליו - הוא חש כה רחוק מידיעת התורה, דוחק הפרנסה, עובדת היותו ערירי, ועכשיו המחלה והייסורים... אולי אין בו כח לשאת כל כך הרבה דברים ביחד, והוא יאמר: הניחני ואמות!

לפיכך, הקדים רבי יוחנן והתיר את הפקעת, הוא פרם אותה חוט אחר חוט: 

בתורה - כל אחד צריך לעבוד כפי יכולתו ותו לא!

בפרנסה ומזונות - כל אדם עם מזלו הוא. 

בבנים - יש שצרותיהם מרות יותר ועם כל זאת הם מתגברים. 

נותרה המחלה... ואז שאל אותו: רצונך להבריא? וכשהסכים, הושיט לו ידו והקימו!

זהו ענין ה"רֶוַח" שביקש יעקב אבינו ע"ה, שהרי אין לך אדם שאין לו יסורים וצרות, אלא שניתן להתגבר עליהם ולהמשיך בדרך, אבל כשהם נערמים ומתגבבים ונכרכים כפקעת - הם עלולים להביא ליאוש ורפיון ידים.

על אדם ללמוד להתיר את הפקעת!

יש להתיר את הפקעת וכך להיחלץ מהיאוש!

נביא ליסוד נפלא זה דוגמא מחיי היום יום בישיבה.

מחזה נפוץ הוא לראות בחורים במצב רוח ירוד, עצובים, מדוכדכים ונואשים מעצמם. כאשר אתה מבקש מהם להסיח את אשר על לבם, מתברר שיש כאן הצטברות של כמה לחצים. 

כל מה שיש לעשות זה להתיר את הפקעת! ניתן למצוא פתרון לבעית החברותא, להרגיע בענין הקושי החברתי, ולפוגג את ענין החוסר חשק בלימוד, וגם אם נותר קושי נוסף הוא נותר בר נשיאה...

כל אחד יבחון את מצבו ויראה שאכן כן הוא, ניתן להפריט את הבעיות וכך לצאת מהיאוש!

נוכחנו אם כן לדעת את רעת היאוש ומה היא גורמת לאדם, וכן ביארנו כי עיקר עבודת היצר הרע כנגד האדם היא להביא אותו למצב של יאוש, הוכחנו מכמה מקורות שלא שייך יאוש בעולם כלל, וכן עמדנו על כמה עצות מועילות לצאת מהיאוש.

ה' יעזור שנוכל לעובדו בלבב שלם, ולהמשיך להתעלות בתורה וביראת שמים תמידים כסדרם בלי ליפול חלילה ברוחנו!

- - - 

[קרדיט: מאמר 13 מהספר הנפלא שפורסם כאן לראשונה! ארחות דיליה, באדיבות הרב אברהם חנונו שליט"א מלייקווד - ישר כוחו! מחבר הספרים הנפלאים: אל תדיחנו, הראנו בבנינו, חנוכה דיליה, פורים דיליה, מידות דיליה, מצוות דיליה, (שבת קודש), תורה דיליה, תפילה דיליה, תשובה דיליה ועוד...].

לכתבה הקודמת: חשבון הנפש [לחץ כאן] ידוע שמדובר בהנהגה הנצרכת לכל הרוצה לעבוד את ה' ולעשות רצונו כראוי. נבאר מהו הצורך בעריכת חן' הנפש ואלו תועלות ורווחים שמורים לאומרים "בואו חשבון" מאידך תוצג הרעה של המשתמטים מלעסוק בחשבונו של עולם. נעסוק בפרטיו של חן' הנפש - הזמן והתדירות הראוי לו, כיצד יש לעשותו... וכן מסכת חייהם של גדולי ישראל!!