מיאמי - עגל במיאמי ביץ' (114)

- - - אין זו הדרשה, אלא עיקרי הדברי תורה מספר חכמת המצפון על פרשת כי תשא ג' מאמרים - - - 

תוכן עניינים

מאמר א מאמר תשעז

מאמר ב' תשעח'

מאמר ג' מאמר תשפ

מאמר א מאמר תשעז

ויאמר ה' אל משה ראיתי את העם הזה והנה עם קשה ערף הוא. ועתה הניחה לי ויחר אפי ואכלם (שמות ל"ב ט').

תמוה מאד כי הרי ה' אמר למשה שבני ישראל חטאו חטאה גדולה, עשו להם עגל וישתחוו לו ויאמרו אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים, ובכל זאת לא גזר כליה בגלל זה, ורק מאחר שראה אותם קשי עורף אמר למשה שהוא רוצה לכלותם, ולכאורה זה נדמה לנו כמי שרואה אדם עושה מלאכה בשבת שחייבים על זה סקילה, והוא בא לייסרו על אשר עבר איזה מנהג קל, אולם מכאן אנו רואים שליקוי במדה גרוע מחטא, ואף מחטא חמור ביותר כמו ע"ז.

כבר עמדנו על כך שכל גדולתו של האדם הוא בזה שיש לו כוח הבחירה, שה' הטביע בו חופש היכולת שאינו כבול לרצון ה' ובידו לנהוג כאוות נפשו, והכוח הזה כוח הבחירה הוא בחינת צלם האלקים שבאדם, באשר האלקים בלבד הוא בעל היכולת ואין זולתו, והודות לכוח זה ראוי האדם להידמות לקונו כמ"ש זה אלי ואנוהו, ודורשים חז"ל ואנוהו הוי דומה לו, מה הוא חנון ורחום אף אתה היה חנון ורחום (שבת קל"ג).

וראה שם רש"י הדורש לשון אנוהו אני והוא, אעשה עצמי כמותו להידבק בדרכיו, ולא עוד אלא שרוממותו של ה' בעולם תלויה כביכול באדם, כפי שמשמע מדברי אותו הכתוב זה אלי ואנוהו, זה אלי תלוי באנוהו, בזה שאדם מתדמה לקונו במדותיו הוא מביא נוי להקב"ה ומכתיר אותו לאל, באשר על ידי כך משתקפת בו באדם תפארתו וגדולתו.

ומי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו (דברים ד'), ודורשים חז"ל הקב"ה כביכול עושה את ישראל עיקר, אשר לו גוי קרוב אינו אומר אלא אשר לו אלקים קרובים אליו (ילקוט שם), כלומר הקב"ה מתיחס בזה שהוא קרוב לישראל והם המגדלים אותו כביכול, וכן כתוב ישראל אשר בך אתפאר (ישעיה מ"ט), ואומרים חז"ל אמר הקב"ה אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם (ילקוט שם).

ישראל נותנים כביכול כוח לה' והוא מתפאר על ידם, וגם מלאכי השרת מקלסים את ה' בזה ואומרים ברוך ה' אלקי ישראל (תהלים פ"ט ילקוט שם), ולא עוד אלא שהקב"ה קראו ליעקב אל שנאמר ויקרא לו אל אלקי ישראל (מגילה י"ח), והכל משום כוח הבחירה שהוטבע בהם שבידם להידמות למדות ה', שרק הודות לכך משתקף בו צלם האלקים ומתגלית דמותו כביכול.

ולאו דוקא ישראל אלא כל אדם הנברא בצלם אלקים, והוטבע בו כוח הבחירה ראוי להגיע לגדולה זו, והרי גם יעקב עוד לפני שהיה עם ישראל קיבל את השם הזה על ידי מעשיו, והוא שהטביע את השם ישראל לכל דורותיו אחריו, וכן בידו של כל אדם ואדם בכל הדורות להשיג מדרגה כזאת, ובזה גדול כוחו של האדם על המלאכים באשר להם אין כוח הבחירה, ואין באפשרותם להידמות לה', ומשום כך אין הקב"ה מתגדל ומתפאר בהם.

נמצא לפי זה שאדם העובר עבירה אינו פוגע בצלם אלקים שבו, כי החטא אינו נובע מכוח הניגוד שבאדם כי אם דוקא מכוח העצמאות שבו, מכוח הבחירה שחונן בו שהוא דומה בזה לקונו, ואם הוא משתמש בכוח זה לרעה ובוחר בניגוד לרצון ה', אין זה אלא משגה ולא משנה מעצמיותו בתור אדם, וכשם שבחר היום ברע בידו מחר להשתמש באותו הכוח ולהתגבר על יצרו ולבחור בטוב, ומטעם זה ברא ה' את התשובה עם תחילת בריאת העולם.

כי זה קשור בזה, אם ה' הטביע באדם את כוח הבחירה שיש לו היכולת גם לחטוא, הרי היה הכרח לברוא יחד עם זה גם את התשובה, שיהיה בידו לחזור מהחטא ולבחור בטוב, וזה וזה הן חופש הבחירה והן כוח התשובה, הם מהות עצמיותו של האדם שנברא בצלמו ובדמותו של הקב"ה.

לעומת זה אם האדם לקוי במדותיו, הרי זה ניגוד לעצמיותו בתור אדם ופגיעה בצלם אלקים שבו, באשר האלקים הוא מקור כל הטוב, ועל האדם הנברא בדמותו ובצלמו להיות דומה לו, וככל אשר מדותיו מקולקלות הריהו משונה מטבע ברייתו ומתרחק ממהות האדם, ונפגמת על ידו דמות ה' המשתקפת באדם, ומכאן מובן למה לא אמר ה' לכלות את בני ישראל בגלל עצם חטא העגל, משום שלא היתה זו אלא עבירה מכוח בחירתו שהוא דומה בזה לאלקים, ואין בזה פגיעה בעצמיותו, אבל לאחר שה' ראה שהעם לקוי במדותיו, ונפגמה עצמיות האדם ודמיונם לאלקים, אין להם זכות קיום ונגזר עליהם לכלותם.

ואם בכל המדות כך על אחת כמה מדת קשיות העורף, שבעצם מהותה היא מנוגדת לבחירה, כי כל ערכה של הבחירה הוא שהאדם חפשי בדעתו לבחור כרצונו, אבל לאחר שהוא קשה עורף ניטל ממנו חופש רצונו ואיננו בעל בחירה, ואין בכוחו גם לעשות תשובה, ונתערער בזה היסוד של עצמיות האדם ואין לו תקנה, ומשום כך גם שיבר משה את הלוחות, אע"פ שמסר נפשו עליהם ולא אכל ולא שתה בגללם ארבעים יום וארבעים לילה, וראה בהם תכלית העולם, אבל לאחר שמצא את בני ישראל לקויים במדותיהם ופגומים בעצמיותם, ולא עוד אלא שהם קשי עורף, לא ראה אותם ראויים לעשרת הדברות ואין למי לתת את הלוחות.

(אור הצפון).

מאמר ב' תשעח'

ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול (ל"ב י').

א"ר יצחק בשעה שעשו ישראל את העגל, בקש הקב"ה לכלות את שונאיהן של ישראל, א"ל משה רבונו של עולם העגל הזה טוב הוא לסייע לך, א"ל הקב"ה מה מסייע לי? א"ל משה אתה מזריח את החמה והוא הלבנה, אתה הכוכבים והוא המזלות, אמר לו הקב"ה משה אף אתה טועה כמותם והלא אין בו ממש? א"ל משה א"כ למה אתה כועס על בניך? למה יחרה אפך בעמך (מד"ר).

משה אמר להקב"ה הנח להם ילכו ויעבדו ויראו שאין ממש בעגל, יכירו שהבל הוא ומהרה יתאכזבו וירגישו בטעותם, ואז ירגישו בחוש כי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בארות נשברים וישובו בבושת פנים, כדבר הנביא ירמיהו כבושת גנב כי ימצא כן הובישו בית ישראל, אומרים לעץ אבי אתה ולאבן את ילדתני כי פנו אלי עורף ולא פנים, ובעת רעתם יאמרו קומה והושיענו, ואיה אלהיך אשר עשית לך יקומו יושיעוך בעת רעתך.

הם פנו אל האליל ואל המזלות והתאכזבו, אבל אחר האכזבה ישובו התועים ויתדבקו ביתר אהבה בה', וזה שאמר משה א"כ זה יסייע לך, היינו מן הרע יכירו את הטוב, ע"י ההבל יכירו בך, וע"י ההתרחקות הם יתקרבו, הבא לטהר מסייעין לו, הבא לטמא פותחין לו (שבת ק"ד), ושמעתי מפי מו"ר הגה"צ ר' שמואל וינטרויב זצ"ל אשר תמה, האם זה מצוה לעזור לאדם להיטמא, כלום לא יספיק לו העונש שאין עוזרים ואין מסייעין לו לברוח מן הטומאה? אלא עוד באים לפתוח לו השערים להכנס לטומאה?

והסביר שגם פתיחה זו יש בה משום סייעתא דשמיא, שאילו לא עזרו לו באותה הידרדרות, כי אז היה עובר זמן רב עד שהיה מגיע לסוף הדרך, צריך היה לעבור כמה שלבים של ירידות וזה היה לוקח לו ימים ושנים, ורק לבסוף היה מכיר בחטאו ונוכח בטעותו, פוקח עיניו ובא לידי חרטה והרהורי תשובה, אבל הזמן הזה היה מתארך מתחמץ בחטאו ומתיישן בטעותו, ולפעמים הטעות הזו נמשכת עד לימי זקנה שאז אין בכוחו לחזור ולשוב, ולפעמים גם זמן לא נשאר לו לחזור בתשובה והוא ימות בלא תשובה.

ולכן מדת הרחמים של הקב"ה היא, שמתנהג עם החוטאים והתועים בדרך החיים, ובכדי להקדים את החרטה וההכרה בטעות של החוטא זירז את התהליך, שהחוטא יעבור במהירות את כל התחנות של תהליך הטעות, מחישים ומאיצים לו את ההדרדרות עד לקצה וסוף הרע, עד שהרע והחטא בעצמו יתנקמו בו כמשה"כ תיסרך רעתך ומשובותיך תוכיחך (ירמיה ב'), שהחטא מענה ומוכיח אותו, ורק לאחר שיתדרדר עד לדיוטא התחתונה, אז תתגלה לו טעותו שכל התאוות שלו הם השונאים הגדולים ביותר שלו, אז יפקחו עיניו יתעורר מדמיונותיו הריקים, ומתוך האכזבה הגדולה יתעוררו בו ניצוצי קדושה, ובמהרה יחזור לחיק התשובה. 

(מעייני החיים).

מאמר ג' מאמר תשפ

ויחל משה את פני ה' אלהיו ויאמר למה ה' יחרה אפך בעמך (שמות ל"ב י"א).

איתא במדרש (שמו"ר מ"ג ס"ה), ויחל משה אמר ר' יהושע בן לוי בשם רשב"י פתח של תשובה פתח לו הקב"ה בסיני למשה, בשעה שעשו ישראל את העגל היה משה מפייס את האלקים ולא היה שומע לו, אמר לו אפשר שלא נעשה בהם מדת הדין על שבטלו את הדבור, אמר משה רבון העולמים כך אמרת בסיני אנכי ה' אלקיך, אלקיכם לא נאמר, לי אמרת שמא להם אמרת.

קשה להבין מהו ענין זה הפתח שפתח לו הקב"ה, ובמה הוקל חטאם בזה שאמר להם הקב"ה בלשון אלקיך, האם באמת לא הבינו שגם להם נאמר הדיבור של אנכי, הלא מובן שנאמר כלפי כל כלל ישראל, ואיזה פתח של תשובה היה להם בשביל כך מקום לטעות, ואילו אמר להם הקב"ה אלקיכם לא היו עושין את העגל, א"כ מדוע לא אמר להם כן למען לא יטעו ולא ישחיתו בחטא העגל?

ונראה לבאר על הדרך אשר בארנו כבר דברי יעקב אבינו עם לבן, שהתנה עמו ברחל בתך הקטנה, ומביא רש"י ז"ל פירוש הדברים ע"פ המדרש, ברחל ולא בלאה, בתך שלא תביא אחרת מן השוק ושמה רחל, הקטנה שלא תחליף שמותן זו בזו, ותמוה מאד הדבר מה ראה יעקב אבינו להתנות כל התנאים האלה עם לבן, האם יש מקום לטעות בכונתו של יעקב בלי כל התנאים האלה.

הלא הכל יודעים שעל רחל בתו נתכוון בדבריו, ובעבורה עבד שבע שנים ועליה היה דעתו, וא"כ ודאי לא היה יכול לבן לבוא לידי טעות בזה, ואם נאמר שהכיר כבר בלבן שהוא רמאי, וחשש שמא יתן לו אחרת, א"כ מה יועילו לו כל תנאיו, וכמעשה שהיה שאחרי כל התנאים רימהו, ואם חשב שאינו רמאי כ"כ, גם בלי התנאים לא היה יכול להחליף ברחל אחרת מן השוק או בלאה.

אלא האמת היא שיעקב בהכירו את כוחות האדם, ידע שמדות האדם מתחלקות לכמה מדרגות, וכי נקל לו לאדם לשקר אף שהוא יודע שהכל מבינים שהוא משקר, בכ"ז יכול הוא להעיז פניו כשיש לו איזה תחבולה שבדבריו לא יהא ניכר שהוא משקר, ואע"פ שאינו יכול להטעות איש בכ"ז איזה פתחון פה יש לו, אבל כשאין לו גם פתחון פה אז אינו יכול להעיז פניו ואין לו הכח לשקר.

ועל כן נזהר יעקב והתנה את כל התנאים האלו, למנוע מלבן את כל תירוצי הדברים, שלא יהיה לו פתחון פה גם לעצמו, שלא יוכל לטעון שאינו משקר, ואולי הודות לכך לא יוכל להעיז, אבל כח השקר של לבן היה יותר עמוק ויותר מושחת, עד שלא הועיל כל זה וסוף סוף רימהו.

והנה לא רק שקשה לו לאדם, ואין בכוחו להעיז כ"כ במקום שאי אפשר לו לתרץ דיבורו, אלא באמת אינה דומה מדת ההשחתה והעומק של שורש השקר אצל האדם, בשעה שיש לו איזה צד להסביר את דבריו גם לעצמו, ולפתות את עצמו שאינו משקר כל כך, ואף לענין הרושם הנעשה בנפש האדם, ג"כ אין דומה הרושם שעושה השקר בשעה שהוא יוצא במלא מדת החטא שנמצא בו, שאז הרושם הנעשה על הנפש הוא יותר עמוק ומביא חסרון בנפשו של עושה העבירה, מכפי שהוא יוצא באופן שיש לו לאדם פתחון פה לרמות את עצמו, ולתרץ דבורו שאין השקר כ"כ גלוי.

ובזה נוכל להבין מה שמצינו אצל יעקב אבינו, בשעה שחפץ לקבל הברכות מיצחק אבינו, והיה מוכרח לרמות את אביו ולהתיצב לפניו כאלו הוא עשיו בנו, מפני שלא היתה לו עצה אחרת בכדי לקבל את הברכות שהיה צריך לקבל, בכ"ז כששאלו אביו מי אתה בני ענהו אנכי עשו בכורך, ומפרש רש"י ז"ל והוא מדברי המדרש, אנכי הוא המביא ועשיו הוא בכורך, שלא רצה להוציא דבר שקר מפיו.

אע"פ שעיקר השקר הוא בזה שמרמה את אביו, ואביו הלא הבין מדבריו שהוא בנו עשיו, בכ"ז מכיון שהיה מוכרח לשקר, חפש עצות שלא להוציא שקר מוחלט מפיו, וראה לפרש הדברים בלשון שאפשר יהיה לתרץ לעצמו שאינו שקר מוחלט, שלא רצה להגעיל את נפשו בדבר שקר במלוא מדתו, וכל כמה שאפשר להקל את חטא השקר עשה זאת.

וכפי מה שדברנו יובנו לנו מעתה יותר דברי המדרש שהתחלנו בענין חטא העגל, כי באמת גלוי היה לפניו יתברך שיעברו בני ישראל על הדבור ויעשו עגל, אך גם זה היה גלוי לפניו ית"ש, שאם יעברו על הדבור אחרי שישמעו בפירוש אנכי ה' אלקיכם, אז כבר אי אפשר לעבור על מדת הדין ולהצילם, כי לפי החוק שקבע ה' ית' במערכת הבריאה, נסדרו כל עניניה בגבולים ידועים, וגם מדת הרחמים נמצאת בבריאה במשפט ידוע וקבוע, וידוע היה לפניו ית"ש, כי כשלא יהיה להם פתחון פה לומר שלא להם נאמר הדבור, שאז העבירה תהיה ביתר מרד, אז לא יהיה כח במדת הרחמים לשכך את מדת הדין.

וכן הצופה מראש סדר שלא יבוא לידי זה, וזהו ענין פתח תשובה שפתח לו הקב"ה למשה, שבכדי שינצלו ממדת הדין ראה הקב"ה במחשבה תחילה, כדי להקטין אצל בני ישראל את חטא העגל שלא אמר אנכי ה' אלקיכם, ואמר אני ה' אלקיך, שתמצא בעדם זכות ופתחון פה לומר שלא להם היה הדבור כ"א למשה, ובזה ניתן כח למדת הרחמים להתגבר על מדת הדין ושינצלו מכליון, וכשהזכיר משה את הזכות הזאת נענה ונאמר לו סלחתי. 

(שעורי דעת ח"ג ד' קל"ד).