אור יהודה - אברהם אבינו הנחיל לנו את דרך הצדקה

 - - - אין זו הדרשה, אלא עיקרי הדברים מספר 'חכמת המצפון' חומש בראשית פרשת וירא, מאמר שלח' עמ' 328) - - - 

"כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (בראשית יח יט).

בגמרא (כתובות ח) בנוסח ברכת תנחומי אבלים איתא: "אחינו גומלי חסדים בני גומלי חסדים המחזיקים בבריתו של אברהם אבינו, שנאמר: כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט", הרי שבריתו של אברהם אבינו היתה ציווי לדורות לעשיית צדקה, וכן פירש רש"י שם: "בבריתו של אברהם אבינו שגמל חסדים דכתיב: "וַיִּטַּע אֶשֶׁל" (בראשית כא לג), ראשי תיבות אכילה שתיה לוויה, ואם כן הברית היא על החסד, כאילו נשבע אברהם אבינו שיהיה כולו חסד הוא וזרעו עד סוף כל הדורות, ובברית זו התמצתה שלימותו האמיתית ובה מצא חן בעיני ה'.

ויש להבין את משמעותה של הברית וחשיבותה, ולפני שנסביר את חשיבות ברית החסד לדורות, יש להסביר את חשיבותה של עבודת אברהם עצמו, במה התעלתה עד כדי כך שהוא קיבל שכר על העשרה דורות שלפניו (אבות פ"ה), למרות שהיו בהם עובדי ה' בעלי נבואה כשם ועבר, ושם ה' נקרא עליהם כדכתיב: "בָּרוּךְ ה' אֱלֹהֵי שֵׁם" (בראשית ט כו), והיה להם בית מדרש והאבות למדו בו (בר"ר נו ח), ובמה התעלה עליהם אברהם אבינו ונטל אף את שכרם.

ונראה להסביר זאת על פי דברי הרמב"ם ז"ל במורה נבוכים (ח"ג פנ"א), שהסביר את מעלת האבות והגדרת חז"ל: "האבות הן הן המרכבה", דהיינו שכל ימיהם היו דבוקים בה' בלי היסח הדעת כלל, וגם כשעסקו בעניינים גשמיים במלאכה ובמרעה ובקניין לא הסיחו דעתם מדבקות בה', ואף אדם לא הגיע לדרגה זו מלבד משה רבינו ע"ה, זהו תוכן דבריו ז"ל.

ומעתה נבין שדרך אברהם ע"ה ושם ועבר היו דרכים שונות בתכלית, שם ועבר התעלו בדבקות בה' והגיעו להתפשטות הגשמיות, וחינכו את תלמידיהם ללכת בדרכם שזו היתה ישיבתם, וכמו שכתב הכסף משנה פ"א מה"ל ע"ז ה"ג, שהודיעו דרך ה' לתלמידיהם אבל לא התעוררו לקרוא ולהכריז בשם ה' עכ"ל, וע"כ לא הצליחו להרחיב את גבולות הקדושה.

החובות הלבבות השריש לנו: "כי כל מה שנתוסף בעולם יישוב נתוסף בשכל חורבן", ובזמננו שיישוב העולם התקדם והשתכלל כל כך בהמצאות הטכניקה וחידושי המדע, בה במידה התרוקן וחרב השכל, למי יש כיום שייכות עם עבודת ה' ועם רוח הקודש! והוא הדין לסיטרא האחרא, הן אמרו בגמ' (חולין יג): "שעובדי ע"ז מנהג אבותיהם בידיהם בלבד", כי אינם מתדבקים ברוח הטומאה ומקבלים ממנה השפעה כאבותיהם.

אבל בזמנים הקדמונים שלא היה חורבן השכל, היו זה לעומת זה דרישת אלקים והשגת שפעו, נביאי ה' מול נביאי הבעל, אלא שחילוק גדול ביניהם, שהמבקש להגיע לרוח הק' חייב להתקדש ולהטהר בכל המעלות שמנה רבי פנחס בן יאיר (ע"ז כ) מה שאין כן המבקש להתדבק ברוח הטומאה, עליו להיות טמא ומשוקץ ועושה כל תועבה, ולכן היתה דרך הטומאה קלה הרבה יותר, וגרפה אחריה את ההמונים וגברה בעולם, והיה העולם מתקלקל והולך, ולא הועילה זכותם ותורתם של שם ועבר לעצור בעד הסחף, עד שבא אברהם וקיבל שכר כולם. 

ומה היה חידושו של אברהם אבינו, ללמד את העולם לעשות כדוגמתו, לעבוד את ה' לא מתוך התפשטות הגשמיות כשם ועבר, אלא מתוך העיסוק בגשמיות, וזאת למד אברהם אבינו מתוך מידת החסד, כי אם האדם עסוק בחסד ומבטו הוא מבט של חסד, הרי כל מעשיו בחותם החסד, ולא רק בהטבתו עם זולתו, אלא אף במעשיו הגשמיים שלו יכול הוא להגיע לדרגה שלא יהיה בה כי אם גמילות חסד, כמ"ש: "גֹּמֵל נַפְשׁוֹ אִישׁ חָסֶד" (משלי יא יז) שדרשוהו חז"ל על הלל הזקן.

כשהלך לאכול אמר: "שהוא הולך לגמול חסד הדין אכסניא בגו ביתא זו הנפש שבגוף!", וכשהלך לרחוץ אמר: "שהולך לרחוץ איקונין של מלך!" "כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם" (בראשית ט ו) (ויק"ר לד ג), הרי שגם בפעולותיו הגופניות התעלה לדרגת גמ"ח, כשהאדם חדור בהרגשה זו אינו צריך להרעיב עצמו כדי שתשרה עליו רוח קדושה, ולהגיע להתפשטות הגשמיות כשם ועבר, אלא יכול לעסוק בכל ענייני העוה"ז ולעבוד בהם את הבורא, וכמאמרם ז"ל איזוהי פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויים בה, "בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ" (משלי ג ו, ברכות סג ע"א).

זאת לימד אברהם אבינו אל כל באי העולם, ועל ידי כך התקבצו אליו אלפים ורבבות (רמב"ם פ"א ע"ז ה"ג), כי זו דרך כבושה לרבים ובה הכירו בעליונותו, הכתירוהו עליהם למלך והיה "לְאַב הֲמוֹן גּוֹיִם" (בראשית יז ד), וביותר יבואר בזה מה שאמרו (ב"ר מג), שאומות העולם הכתירוהו למלך עליהם לאחר מלחמת המלכים, בנוהג שבעולם שהמלחמה מסיחה דעת מדבקות בה', ואילו אברהם אבינו לא מש מדבקותו בה' אף לא לרגע.

ומעתה נבין מהי בריתו של אברהם אבינו שכרת על ידי החסד, שאברהם אבינו גילה את הדרך לכרות ברית עולמים בין האדם לבוראו על ידי חסד, וזוהי ברית בל תמוט, כי באמצעותה יכול האדם להיות דבוק לבוראו בכל מעשיו הגשמיים, וברית זו לימדנו אברהם אבינו, וציווה את בניו ואת ביתו אחריו לשמור דרך ה' על ידי עשיית צדקה, ודרך זו למד מבוראו שכן: "חֶסֶד אֵל כָּל הַיּוֹם" (תהלים נב ג), ו"חֶסֶד ה' מָלְאָה הָאָרֶץ" (תהלים לג ה).

כל רגע וכל מעשה חֶסֶד ה' הוא, כל מעשיו של אברהם אבינו "אַךְ טוֹב וָחֶסֶד" (תהלים כג ו), יתר על כן משלמות ההליכה בדרכי הבורא הוא שהאדם יגמול חסד בהצנע לכת, ששום בריה לא תדע מהטוב שהוא עושה וגם הוא עצמו לא ירגיש זאת, ואז ידמה ליוצרו שהוא נסתר בעצמותו ומתגלה רק מצד מעשיו.

כשהאדם לומד מוסר ומתחנך במידה זו, כל חייו הם עבודת ה' של חֶסֶד, ואפילו כשהוא מטייל הוא משמח את כל הפוגש בו בסבר פניו יפות, שעליהם אמרו חז"ל: "טוב מלבין שיניים לחברו יותר ממשקהו חלב!" (כתובות יא) גם כשאינו פוגש באיש יכול הוא להתבונן בחסד ה' בעולם, ובהטבת הבריות זה עם זה, בשומו אל לבו שהכל נברא לתועלת פרטית וכללית, והאדם נברא כיצור מדיני ולא טוב היותו לבדו, והוא יוצר מוסדות לטובת הבריות, ו"אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ יַעְזֹרוּ" (ישעיה מא ו), ו"ברוך שברא כל אלו לשמשני!". 

(לקט שיחות מוסר)