נתניה - מיהו הפילוסוף האמיתי?

 - - - אין זו הדרשה, אלא עיקר הדברים מספר 'חכמת המצפון' חומש בראשית פרשת מקץ, מאמר תשפו עמ' 758) - - - 

"זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם וְהוֹרִידוּ לָאִישׁ מִנְחָה מְעַט צֳרִי וּמְעַט דְּבַשׁ נְכֹאת וָלֹט בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים" (בראשית מג יא).

עיקר הפילוסופיא ידיעת האדם את עצמו (חובות הלבבות), ככל שהאדם מרוחק ופרוש מהטבע הוא מכירו יותר, וכל מי שהוא קרוב וחי על הטבע ומדותיו הרעות איננו מכיר את הטבע, וככל שהאדם מנסה להתחכם ולחטט במומי חבירו, הוא נעשה בעצמו בעל מום גדול בשכלו, ומי ששולט על עצמו יכול גם לשלוט על אחרים, יש כאלה המתפלספים בענינים שחוץ מהם, מראים עצמם כפקחים ומבינים על זולתם, אך לאמיתו של דבר הם אטומי לב ועוורים שאינם מכירים את עצמם ואת מומם, וכאשר הם בעלי מומים וטפשים איך יכולים להכיר את האחרים? ולכן אין לך פילוסופיא וחכמה כמי שמכיר את עצמו הוא.

כתב רבינו יונה ז"ל: "רבים יחשבו כי הצדיק לא יבין מדות הרשע ותאוותיו וטבעיו, מפני שהם בהפך מטבע הצדיק, ולא כן הדבר אבל משכיל צדיק לבית רשע ומתבונן בדרכי תרמיתן ומזימת לבו וסוף כוונתו, ואמרו ז"ל: "שמא יאמרו הרמאין: "אין תלמידי חכמים בקיאין במעשה ידינו!", מפני שהצדיק משכיל לסוף כוונת הרשעים ומכיר את טבעם, ומסלף אותם ומטה אותם ומכריעם ודן אותם לכף חובה במעשיהם ודבריהם, כי אין לדון את האדם לכף זכות רק בהיות רב מעשיו ושורש כוונותיו על דרך הטוב.

ככל שהצדיק פורש ומתרחק לא רק מן הרשע, אלא מתרחק מן הרשעות וההשחתה והוא מתרומם מעל הטבע, כן הוא מכיר יותר את מה שנעשה בביתו, הוא יודע את מהותו ואת פנימיותו, את שלוותו ואת יסוריו ומכאוביו שיש לו ממדותיו הרעות, הוא ידע היטב את כוחות הנפש שלו את יכולתו ואת מגבלותיו, את החכמה והפילוסופיא הזו השיג וקיבל הודות לעמלו ויגיעתו להכרת ותיקון עצמו.

יעקב אע"ה כששלח את שלוחיו אל עשיו אחיו, הם הביאו בחזרתם תשובה: "בָּאנוּ אֶל אָחִיךָ אֶל עֵשָׂו וְגַם הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ" (בראשית לב ז) ומפרש הרשב"ם ומצאת חן בעיניו כאשר אמרת: "וָאֶשְׁלְחָה לְהַגִּיד לַאדֹנִי לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֶיךָ" (בראשית לב ו) וגם הוא מתוך ששמח בביאתך ובאהבתו אותך, הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ לכבודך, זהו עיקר פשוטו כמ"ש אצל אהרן: "וְגַם הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ" (שמות ד יד) עכ"ז: "וַיִּירָא יַעֲקֹב" (בראשית לב ח) אע"פ שהראה לשלוחים כי לכבודו הוא מתכוון, יעקב לא האמין שמחשבת עשיו לטובה אלא לרעה.

יעקב היושב אוהלים ופרוש מן העולם, דוקא הוא חכם ומכיר את הרשע, הוא שליט על לב עשיו ומסוגל לתפוס את דעתו להכיר את ערמומיותו ומזימותיו, "וַיֹּאמֶר עשיו ליעקב נִסְעָה וְנֵלֵכָה וְאֵלְכָה לְנֶגְדֶּךָ" (בראשית לג יב) אומר בעל הטורים: עשיו רצה לילך עם יעקב, אמר יעקב לעשיו: 'לא תלך עמי ותזכור עוונותי שפשעתי נגדך, וכשלא אהיה עמך שמא תשכח!, יעקב אבינו איננו מאמין בעשיו הוא יודע מה שטמון בלבו, עשיו איננו מבין את עצמו אבל יעקב הוא מבין עליו, יודע ומכיר את המַעְיָן נִרְפָּשׂ שמכסה עשיו מאתו, הוא מרגיש בריח הרע שנודף ממנו, גם מה שהוא עצמו איננו יודע ומכיר.

ואם תאמר: למה לא הטמין יעקב את רחל בתיבה כמו שעשה לדינה? יש לומר: כל זרעו של אברהם היו נזהרים מאשת איש, ועל זאת לא סמך יוסף ונתרבה לפני אמו (חזקוני), יוסף לא סמך על עשיו, לא התרשם מן הרגעים הטובים של פגישת עשיו עם יעקב אביו, לא האמין בנשיקותיו המהולות שנאה ורציחה, הוא יודע כי הרע מפעפע בלבו, ולכן לא נתן אימון בדברי החלקלקות של עשיו, לא האמין להעמדת הפנים של צניעות, ולכן לא סמך יוסף על הצגתו וחשד שמא יתן עינו באמו רחל.

אמנם אותו יוסף הצדיק שהכיר את חסד האומות שהוא שוא ושקר, אמנם לשונם מתוקה אבל לבם מר, למרות כל זאת טעה אחר כך במצרים בהיותו בבית האסורים, ואחר שפתר את חלומו של שר המשקים לטובתו, ביקש ממנו ואמר לו: "כִּי אִם זְכַרְתַּנִי אִתְּךָ כַּאֲשֶׁר יִיטַב לָךְ וְעָשִׂיתָ נָּא עִמָּדִי חָסֶד וְהִזְכַּרְתַּנִי אֶל פַּרְעֹה וְהוֹצֵאתַנִי מִן הַבַּיִת הַזֶּה" (בראשית מ יד).

יוסף נענש שנתוסף לו שתי שנים, ומה קרה להבטחתו של שר המשקים? לבסוף: "וְלֹא זָכַר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת יוֹסֵף וַיִּשְׁכָּחֵהוּ" (בראשית מ כג). וכאשר הזכירו הזכירו לרעתו, ביזה אותו: "נַעַר עִבְרִי" (בראשית מא יב) שוטה ואין הוא ראוי לגדולה, עִבְרִי אפילו לשוננו איננו מכיר, אותו יוסף החכם והצדיק טעה הפעם שאין לסמוך עליו ועל כמוהו, לא לבד שהוא כפוי טובה אלא מדבר לרעתו, שעינו רעה ליוסף שהיה יודע לאיזו גדולה הוא נכנס (בראשית רבה א ט).

"וַיֹּאמֶר אִם יָבוֹא עֵשָׂו אֶל הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּ" (בראשית לב ט) מה עשה? עמד ושלח לו דורון לסמות את עיניו, שנאמר: "כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים" (דברים טז יט) ואין חֲכָמִים אלא אדומים, שנאמר: "וְהַאֲבַדְתִּי חֲכָמִים מֵאֱדוֹם וּתְבוּנָה מֵהַר עֵשָׂו" (בראשית רבה עב יג), חכמת האדומים היא כה קלושה עד שבמעט שוחד הם מתעוורים לבלבלם ולהאביד חכמתם, השוחד מפיג את כעסם וגם לשכוח את שנאתם לרגע, יעקב מגיש לעשיו דורון: "קַח נָא אֶת בִּרְכָתִי" לכתחילה מהסס אבל: "וַיִּפְצַר בּוֹ וַיִּקָּח" (בראשית לג יא) הוא מלא בעשירות בכל זאת דבר קטן מועיל לשחד אותו ולבלבל את מוחו.

"וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִשְׂרָאֵל אֲבִיהֶם אִם כֵּן אֵפוֹא זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם וְהוֹרִידוּ לָאִישׁ מִנְחָה מְעַט צֳרִי וּמְעַט דְּבַשׁ נְכֹאת וָלֹט בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים" ותמוה מאוד: כיצד יעלה על הדעת כי במנחה כה קטנה ניתן לשחד את המושל בכל ארץ מצרים, השליט הזה שתחת ידו כפופה כל מדינת מצרים, כשכל זהב העולם זורם אליה, הלא במתנה פשוטה ודלה כזו עלולים עוד לעורר חרון אפו של המושל?

אלא יעקב אבינו המושל האמיתי שלבו ברשותו, מכיר היטב את אלו השבויים בממשלת היצר, יודע שאפילו למלך ומושל מצרים אפשר לבוא במתנה ושוחד כלשהו, שוחד ממון או שוחד כבוד די במשהו בלבד כדי להרגיעו, מכיר הוא היטב את האופי של הרשעים שהם ברשות לבם כפי שהכיר את עשיו ולבן. 

כל חכמי התורה והמוסר פקחים היו, מפני שעמלו ויגעו על כיבוש יצרם, הסבא מסלובודקה זצ"ל כאשר היו מקלסים אותו על פקחותו היה מוחה ומגיב: "לא על הפיקחות ראוי להתקלס אלא על מסירות נפש!" שכל הפיקחות באה לו מצד מסי"נ, וכן הסבא מנובהרדוק זצ"ל שהיה מפורסם לפיקח גדול, וכל גדולי וגאוני הדור העידו על פיקחותו, השיג זאת רק הודות למסירותו המופלאה וכן העבודה על עצמו והשליטה על טבעו.

מסופר כי פעם שלח על ידי אחד כסף למסור למישהו בעיר אחרת, והסבא ביקש ממנו פעם ופעמיים: "שישתדל למסור את הכסף בעתו!", וכאשר חזר פעם שלישית שלא ישכח לדייק ולקיים את שליחותו התרעם האיש על אזהרתו, ולבסוף נתגלה שלא מסר את הכסף לבעליו, הסבא הכיר וירד לעומק הנפש של האדם וכוחותיו הנעלמים, הוא לא האמין לאנשים שאינם כובשים את יצרם, אף שהם מדקדקים במצוות ועוסקים בתורה, מפני שלא האמין בעצמו חשד את עצמו ועמל הרבה להכיר את עצמו ולשלוט על טבעו.

 (מעייני החיים).