אשדוד - סעודת ההודיה על גאולת ישראל

עיקר הדרשות והתפילה לסעודת ההודיה על גאולתן של ישראל 19-12-2022

תוכן ענינים: חלק א – יונים נקבצו עלי מאמר מהספר ישראל והזמנים באדיבות מחבר הספר הרב ישראל שלמה שליט"א – לכתבה על ספריו לחץ כאן. / סוֹדָם הַגָּדוֹל שֶׁל נִסֵּי חֲנֻכָּה / בַּמֶּה הָיָה כֹּחָם שֶׁל הַיְּוָנִים לִמְשֹׁל בְּיִשְׂרָאֵל? / זְמָמָם שֶׁל הַיְּוָנִים - לַהֲרֹס אֶת הָאַחְדוּת בֵּין יִשְׂרָאֵל / הַיְּוָנִים בִּטְּלוּ מִצְווֹת - שַׁבָּת שָׁלוֹם / מִצְוַת בְּרִית מִילָה - בְּרִית שָׁלוֹם / מִצְוַת חֹדֶשׁ - הַמַּחֲלֹקֶת בֵּין הַלְּבָנָה לַחַמָּה / בֵּית הַמִּקְדָּשׁ - סֻכַּת שָׁלוֹם / טִמְּאוּ אֶת כָּל הַשְּׁמָנִים - כְּדֵי לְבַטֵּל אֶת הָאַחְדוּת מֵעַם יִשְׂרָאֵל / הַיְּוָנִים זָמְמוּ לַעֲשׂוֹת מַחֲלֹקֶת וּפִלּוּג בְּיִשְׂרָאֵל / מַדּוּעַ צִוּוּ הַיְּוָנִים לִכְתֹּב דַּוְקָא עַל קֶרֶן הַשּׁוֹר / שֵׁם יִשְׂרָאֵל מְרַמֵּז עַל הָאַחְדוּת בֵּינֵיהֶם / הַחַשְׁמוֹנָאִים מוֹסְרִים נֶפֶשׁ עַל יִשְׂרָאֵל / יְהוּדִית מָסְרָה נַפְשָׁהּ עַל יִשְׂרָאֵל / פַּךְ שֶׁמֶן הֶחָתוּם בַּחוֹתָם שֶׁל הָאַחְדוּת  / חֲנֻכָּה עַל שֵׁם הַגְּאֻלָּה הָעֲתִידָה שֶׁבָּהּ תִּהְיֶה שְׁלֵמוּת הָאַחְדוּת / ע"י הַהוֹדָאָה וְהַהַלֵּל בַּחֲנֻכָּה - מִתְגַּלָּה הָאַחְדוּת בֵּין יִשְׂרָאֵל  / ע"י הַהַלֵּל וְהַהוֹדָאָה שֶׁל חֲנֻכָּה - מְתַקְּנִים חֵטְא לָשׁוֹן הָרָע / הַסְּבִיבוֹן מְרַמֵּז עַל הִתְאַחֲדוּת יִשְׂרָאֵל מִכָּל הָעוֹלָם / הַסְּבִיבוֹן מְרַמֵּז שֶׁחֲבֵרוֹ לֹא עָשָׂה לוֹ מְאוּמָה / הַסֻּפְגָּנִיָּה - סְפוּגָה בְּשֶׁמֶן הַמְסַמֵּל אַחְדוּת / הַסֻּפְגָּנִיָּה - רֶמֶז לַנְּקֻדָּה הַטּוֹבָה שֶׁל כָּל אֶחָד / מַאַכְלֵי חָלָב - הִתְעַלּוּת הַנִּיצוֹצוֹת / הֶחָלָב אֵינוֹ מִתְקַלְקֵל בִּשְׁהִיָּתוֹ - אֶלָּא מִשְׁתַּבֵּחַ יוֹתֵר / צְדָקָה וּדְמֵי חֲנֻכָּה - לְרַמֵּז עַל הַשָּׁלוֹם / מִנְהַג יְרוּשָׁלַיִם לְהַרְבּוֹת בִּסְעוּדוֹת שֶׁל שָׁלוֹם בַּחֲנֻכָּה / ע"י הָאַחְדוּת זוֹכִים לְאוֹר הַתּוֹרָה / מַדּוּעַ קוֹרְאִים בַּחֲנֻכָּה אֶת קָרְבְּנוֹת הַנְּשִׂיאִים / הֶאָרַת הַמִּשְׁכָּן בַּחֲנֻכָּה / מַדּוּעַ נִקְרָא יוֹם הָאַחֲרוֹן בַּחֲנֻכָּה "זֹאת חֲנֻכָּה" / מַדּוּעַ פָּרָשַׁת מִקֵּץ חָלָה תָּמִיד בְּשַׁבַּת חֲנֻכָּה / נֵס חֲנֻכָּה תִּקּוּן לְחֵטְא מְכִירַת יוֹסֵף / סוֹד הַשִּׁיר יְוָנִים נִקְבְּצוּ עָלַי / כֵּיצַד נִכְנֶסֶת מְכִירַת יוֹסֵף בְּאֶמְצַע סוּגְיַת חֲנֻכָּה / חֲנֻכָּה מִלְּשׁוֹן הִתְחַדְּשׁוּת שֶׁעִקָּרָהּ ע"י אַחְדוּת / הַהֲלָכָה בַּחֲנֻכָּה - כְּדִבְרֵי חֲבֵרוֹ / בְּאֵיזֶה הֲלָכוֹת כָּתַב הָרַמְבַּ"ם אֶת חֲשִׁיבוּת הַשָּׁלוֹם / חלק ב - למה התכנסנו כאן? להודות על הישועה קודם שנעשתה בפועל! ומה המקור לכך? מאמר: 'ההודאה קודם הישועה במשנתם של גדולי החסידות ועוד' / "שְׂפַת אֱמֶת תִּכּוֹן לָעַד" (משלי יב, יט) / לעומתו יש האומרים: להודות ומיד לבקש! / "וַיַּאֲמִינוּ בִדְבָרָיו יָשִׁירוּ תְּהִלָּתוֹ" (תהלים קו, יב) / במשנת ה'קדושת לוי' / "מְהֻלָּל אֶקְרָא ה'" (תהלים יח, ד) / מצאנו כי היה משה רבנו מודה על הישועה העתידית; / מדברי המכילתא נראה שישראל כבר אמרו שירה קודם קריעת ים סוף! / לא אמר שירה לפניך / עתידין לשורר לעתיד לבוא / בשם המגיד מקוזניץ / בתורת סגולה / דעת הגר"א; / כך נהגו מלכי יהודה בימי קדם; / ישועת ה' כהרף עין / חלק ג - בקשת מלכות שמים מלכות בית דוד ובית המקדש; דברי גדולי ישראל זיע"א בענין זה, המעליותא דתפלת הגאולה – במיוחד בראשי חודשים מהגמרא ומהמהרש"א / נבואת הושע: / מדרש פסיקתא רבתי (פיסקא לג): / נבואת ישעיה (כא, יב): / מדרש: / מדרש שוחר טוב (תהלים יז, ב): / (ועוד עיין רמב"ן קרח טז, כא). / אור החיים הקדוש (פרשת בהר ויקרא כה, כה): / ספר מסילת ישרים (פרק יט): / התפילה... / חלק ד שירים וריקודים.

חלק א – יונים נקבצו עלי.

סוֹדָם הַגָּדוֹל שֶׁל נִסֵּי חֲנֻכָּה 

כַּאֲשֶׁר אָנוּ מִתְבּוֹנְנִים בַּנִּסִּים הַגְּדוֹלִים שֶׁאֵרְעוּ לְעַם יִשְׂרָאֵל בִּימֵי חֲנֻכָּה, אָנוּ רוֹאִים כֵּיצַד שָׁלְטוּ הַיְּוָנִים בְּעַם יִשְׂרָאֵל שִׁלְטוֹן לְלֹא מְצָרִים, עַד שֶׁפָּרְצוּ בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ שְׁלוֹשׁ עֶשְׂרֵה פְּרָצוֹת וְטִמְּאוּ אֶת כָּל הַשְּׁמָנִים וְגָזְרוּ גְּזֵרוֹת כֹּה קָשׁוֹת עַל עַם יִשְׂרָאֵל לְבַטֵּל מֵהֶם אֶת מִצְוַת שְׁמִירַת שַׁבָּת קֹדֶשׁ וַעֲשִׂיַּת בְּרִית מִילָה וּמִצְוַת קִדּוּשׁ הַחֹדֶשׁ וְכָל מִי שֶׁעָבַר עַל גְּזֵרָתָם וְקִיֵּם אַחַת מִמִּצְווֹת אֵלּוּ הָיָה נִסְקָל וְנֶהֱרָג עַל יָדָם, כְּמוֹ שֶׁכָּתְבוּ חֲזַ"ל: 'שֶׁהָיָה שׁוֹאֵל אֶחָד אֶת חֲבֵרוֹ: 'עַל מָה אַתָּה נִסְקָל?' וְאוֹמֵר לוֹ: 'עַל שֶׁמַּלְתִּי אֶת בְּנִי, עַל שֶׁשָּׁמַרְתִּי אֶת הַשַּׁבָּת".

בַּמֶּה הָיָה כֹּחָם שֶׁל הַיְּוָנִים לִמְשֹׁל בְּיִשְׂרָאֵל?

כֵּיצַד יָכְלוּ הַיְּוָנִים לִשְׁלֹט בְּעַם יִשְׂרָאֵל בִּתְקוּפַת בַּיִת שֵׁנִי, שֶׁהָיְתָה תְּקוּפָה שֶׁל תִּפְאֶרֶת וְזֹהַר לְעַם יִשְׂרָאֵל? 

וּמָה הָיָה כֹּחָם הַגָּדוֹל שֶׁל הַיְּוָנִים עַד שֶׁיָּכְלוּ לִגְזֹר עֲלֵיהֶם גְּזֵרוֹת כֹּה נוֹרָאוֹת?

 וּמָה הָיָה חֶטְאָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּגְזְרוּ עֲלֵיהֶם גְּזֵרוֹת כֹּה קָשׁוֹת וְנוֹרָאוֹת.

וְכֵּיצַד הִתְהַפְּכָה הַגְּזֵרָה שֶׁזָּכוּ יִשְׂרָאֵל לְנִסִּים נוֹרָאִים וַעֲצוּמִים בְּמִלְחַמְתָּם עִם הַיְּוָנִים, עַד שֶׁנִּצְּחוּ אֶת כָּל אוֹיְבֵיהֶם וְאַף עַל פִּי שֶׁהֵם הָיוּ חַלָּשִׁים וּמְעַטִּים, וְנָתַן הקב"ה אֶת אוֹיְבֵיהֶם בְּיָדָם: 'גִּבּוֹרִים בְּיַד חַלָּשִׁים וְרַבִּים בְּיַד מְעַטִּים'. 

וְנוֹסָף לְכָךְ אַף זָכוּ לְנֵס הַמְּנוֹרָה שֶׁדָּלְקָה לָהֶם שְׁמוֹנָה יָמִים בִּמְקוֹם שֶׁתִּדְלַק יוֹם אֶחָד בִּלְבַד.

מָה הָיָה סוֹדָם שֶׁל הַחַשְׁמוֹנָאִים שֶׁזָּכוּ לְנִסִּים כָּל כָּךְ גְּדוֹלִים וַעֲצוּמִים, אַחֲרֵי תְּקוּפָה כֹּה קָשָׁה שֶׁל הַסְתָּרַת פָּנִים כֹּה גְּדוֹלָה וְנוֹרָאָה, עַד שֶׁזָּכוּ לְכָל נִסֵּי הַחֲנֻכָּה שֶׁנִּקְבְּעוּ לְדוֹרוֹת עוֹלָם לְמוֹעֵד וְיוֹם טוֹב לְיִשְׂרָאֵל - כְּמוֹ שֶׁכָּתְבוּ חֲזַ"ל בַּמִּדְרָשׁ: 'שֶׁחַג הַחֲנֻכָּה לֹא יִתְבַּטֵּל לְעוֹלָם אַף לְאַחַר בִּיאַת מָשִׁיחַ'? 

זְמָמָם שֶׁל הַיְּוָנִים - לַהֲרֹס אֶת הָאַחְדוּת בֵּין יִשְׂרָאֵל

וְהַתְּשׁוּבָה לְכָךְ נִמְצֵאת בְּדִבְרֵי הַזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ (פרשת פקודי דף רנ"ח, על פי ביאור הרמ"ק והטור ברקת) שֶׁמְּגַלֶּה לָנוּ אֶת מָה שֶׁהִתְרַחֵשׁ בְּסוֹף יְמֵי בַּיִת שֵׁנִי ע"י הַיְּוָנִים הָרְשָׁעִים, אֲשֶׁר יָדְעוּ שֶׁכָּל כֹּחָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל טָמוּן בְּכָךְ שֶׁהִנָּם מְאֻחָדִים בְּאַהֲבָה וְשָׁלוֹם - אִישׁ עִם רֵעֵהוּ, לְלֹא שׁוּם פֵּרוּד וּמַחְלֹקֶת - שֶׁע"י כָּךְ שְׁכִינָה שְׁרוּיָה בֵּינֵיהֶם וּמַלְכוּת יָוָן הִיא בְּסוֹד קְלִפַּת הָעָרְלָה - שֶׁהִיא שׁוֹלֶטֶת עַל יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר הֵם מְפֹרָדִים וּמְפֻלָּגִים בֵּינֵיהֶם.

וְלָכֵן כָּל מִלְחֶמֶת הַיְּוָנִים הָיְתָה נגד מִדַּת הַשָּׁלוֹם וְהָאַחְדוּת בֵּין יִשְׂרָאֵל וְכָל זְמָמָם וּתְשׁוּקָתָם הָיה לְחַלֵּק אֶת הָעָם וּלְפַלְּגוֹ בְּשִׂנְאַת חִנָּם בֵּינֵיהֶם וְע"י כָּךְ לִשְׁלֹט עֲלֵיהֶם שִׁלְטוֹן לְלֹא מְצָרִים. 

וְזְמָמָם עָלָה בְּיָדָם וְהִצְלִיחוּ הַיְּוָנִים לְפַלֵּג אֶת עַם יִשְׂרָאֵל וּבְאוֹתָהּ תְּקוּפָה הָיְתָה מַחֲלֹקֶת קָשָׁה וּפֵרוּד הַלְּבָבוֹת גָּדוֹל בְּיִשְׂרָאֵל, שֶׁאָכֵן בַּסּוֹף גָּרַם לְחֻרְבַּן הַבַּיִת כְּמוֹ שֶׁכָּתְבוּ חֲזַ"ל: 'בַּיִת שֵׁנִי עַל מָה נֶחְרַב? עַל שִׂנְאַת חִנָּם שֶׁהָיְתָה בֵּינֵיהֶם' (יומא ח) וְע"י כָּךְ שָׁלְטוּ עֲלֵיהֶם הַיְּוָנִים עַד שֶׁגָּזְרוּ עֲלֵיהֶם גְּזֵרוֹת כֹּה קָשׁוֹת וְנוֹרָאוֹת. 

וְהַכֹּהֲנִים שֶׁיָּדְעוּ זֹאת עָשׂוּ תְּשׁוּבָה עַל חֵטְא הַמַּחֲלֹקֶת וּפֵרוּד הַלְּבָבוֹת וְע"י כָּךְ הִתְבַּטְּלָה הַגְּזֵרָה הַקָּשָׁה מֵעֲלֵיהֶם. 

הַיְּוָנִים בִּטְּלוּ מִצְווֹת - שַׁבָּת שָׁלוֹם

וּמִפְּנֵי כָּךְ כָּל מִלְחַמְתָּם שֶׁל הַיְּוָנִים הָיְתָה, לְבַטֵּל מֵהֶם אֶת שְׁלוֹשׁ הַמִּצְווֹת הַמְסַמְּלוֹת וּמַמְשִׁיכוֹת אֶת הֶאָרַת הַשָּׁלוֹם לְעַם יִשְׂרָאֵל:

א. מִצְוָה רִאשׁוֹנָה - מִצְוַת שְׁמִירַת שַׁבָּת שֶׁכָּל פְּנִימִיּוּתָהּ הוּא אוֹר הַשָּׁלוֹם, כַּמְבֹאָר בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ פָּרָשַׁת קֹרַח (דף קעו) שֶׁהַשַּׁבָּת נִקְרֵאת שָׁלוֹם מִפְּנֵי שֶׁכָּל עִנְיָנָהּ הוּא הַשָּׁלוֹם, כְּמוֹ שֶׁכָּתְבוּ חֲזַ"ל שֶׁלָּכֵן הִיא נִקְרֵאת 'שַׁבָּת שָׁלוֹם' (וכמבואר בליקוטי הלכות ברכות התורה ו עיי"ש). 

מִצְוַת בְּרִית מִילָה - בְּרִית שָׁלוֹם

ב. מִצְוָה שְׁנִיָּה - מִצְוַת בְּרִית מִילָה, שֶׁכָּל עִנְיָנָהּ עַל פִּי סוֹדָם שֶׁל דְּבָרִים הוּא הַשָּׁלוֹם, כְּמוֹ שֶׁכָּתַב הַזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ שֶׁהִיא נִקְרֵאת 'בְּרִית שָׁלוֹם' וְע"י מִצְוָה זוֹ זוֹכִים לְהִכָּנֵס לְתוֹךְ כְּלַל יִשְׂרָאֵל ע"י שֶׁמְּקַבְּלִים אֶת הַנְּשָׁמָה בִּשְׁעַת בְּרִית הַמִּילָה. 

וּכְמוֹ כֵן מִצְוָה זוֹ הֲרֵי הִיא הַמְאַחֶדֶת וְהַכּוֹלֶלֶת אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל כֻּלָּם. 

כְּמוֹ שֶׁאָנוּ רוֹאִים שֶׁאֲפִלּוּ הַיְּהוּדִים הָרְחוֹקִים בְּיוֹתֵר הֲרֵי הֵם מָלִים אֶת בְּנֵיהֶם וְלָכֵן מִצְוָה זוֹ הִיא הַמְסַמֶּלֶת אֶת אַחְדוּת עַם יִשְׂרָאֵל שֶׁבְּכָל הַדְּרָגוֹת כֻּלָּם. 

מִצְוַת חֹדֶשׁ - הַמַּחֲלֹקֶת בֵּין הַלְּבָנָה לַחַמָּה

ג. מִצְוָה שְׁלִישִׁית - מִצְוַת קִדּוּשׁ הַחֹדֶשׁ, שֶׁעַל פִּי הַסּוֹד כָּל עִנְיָנָהּ הוּא הַשָּׁלוֹם וְהִיא מְסַמֶּלֶת אֶת הַשָּׁלוֹם, כְּמוֹ שֶׁכָּתַב מוֹהַרְנָ"ת (הלכות ברכת הראיה וברכות פרטיות ד) שֶׁכָּל מִצְוַת קִדּוּשׁ הַחֹדֶשׁ הִיא כְּדֵי לְתַקֵּן אֶת פְּגַם הַלְּבָנָה, שֶׁעִקַּר עִנְיָנָהּ הוּא לְתַקֵּן אֶת עִנְיַן הַמַּחֲלֹקֶת שֶׁהָיָה לָהּ עִם הַחַמָּה, ע"י שֶׁקִּנְּאָה בָּהּ עַד שֶׁמִּעֲטָהּ הקב"ה וּפִיֵּס אוֹתָהּ בְּכָךְ שֶׁנָּתַן לָהּ אֶת הַכּוֹכָבִים.

וְעַל פִּי הַסּוֹד, מִעוּט הַלְּבָנָה הוּא שֹׁרֶשׁ כָּל הַחֲטָאִים כַּמּוּבָא בָּאֲרִיזָ"ל. וְע"י קִדּוּשׁ הַחֹדֶשׁ אָנוּ מַשְׁוִים בֵּין יְמוֹת הַחַמָּה לִימוֹת הַלְּבָנָה וְעוֹשִׂים שָׁלוֹם בֵּינֵיהֶם. 

בֵּית הַמִּקְדָּשׁ - סֻכַּת שָׁלוֹם

כְּמוֹ כֵן הַיְּוָנִים יָדְעוּ שֶׁשֹּׁרֶשׁ הַשָּׁלוֹם שֶׁל יִשְׂרָאֵל נִמְצָא בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁמִּשּׁוּם כָּךְ נִקְרָא בֵּית הַמִּקְדָּשׁ 'סֻכַּת שָׁלוֹם' כְּמוֹ שֶׁכָּתְבוּ חֲזַ"ל (ירושלמי ברכות ד, ה) וְעַל יָדוֹ הִתְאַחֲדוּ כָּל יִשְׂרָאֵל וּלְכָךְ רֵאשִׁית דַּרְכָּם שֶׁל הַיְּוָנִים הָיְתָה לְבַטֵּל אֶת עֲבוֹדַת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וְזֹאת כְּדֵי לְבַטֵּל אֶת מִדַּת הַשָּׁלוֹם מִיִּשְׂרָאֵל. 

טִמְּאוּ אֶת כָּל הַשְּׁמָנִים - כְּדֵי לְבַטֵּל אֶת הָאַחְדוּת מֵעַם יִשְׂרָאֵל

וּבְבֵית הַמִּקְדָּשׁ עַצְמוֹ כָּתְבוּ חֲזַ"ל שֶׁרֵאשִׁית דַּרְכָּם שֶׁל הַיְּוָנִים הָיְתָה לְטַמֵּא אֶת כָּל הַשְּׁמָנִים אֲשֶׁר מֵהֶם הָיוּ מַדְלִיקִים אֶת הַמְּנוֹרָה בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, כִּי הַמְּנוֹרָה שֶׁדָּלְקָה בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ הִמְשִׁיכָה שָׁלוֹם לְכָל יִשְׂרָאֵל. 

וְזֹאת מִפְּנֵי שֶׁהַמְּנוֹרָה דָּלְקָה מִכֹּחוֹ שֶׁל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן שֶׁהָיְתָה מִדָּתוֹ מִדַּת הַשָּׁלוֹם, שֶׁהָיָה אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם. 

כְּמוֹ שֶׁכָּתַב הָאֲרִיזָ"ל שֶׁכַּאֲשֶׁר הָיָה אַהֲרֹן מֵטִיב אֶת הַנֵּרוֹת, הָיָה מַדְלִיק וּמֵאִיר בְּלִבּוֹת יִשְׂרָאֵל אֶת מִדָּתוֹ שֶׁהִיא מִדַּת הָאַחְדוּת וְהַשָּׁלוֹם. וּבָזֶה פֵּרֵשׁ הָאֲרִיזָ"ל אֶת הַפָּסוּק: "וּבְהַעֲלֹת אַהֲרֹן אֶת הַנֵּרֹת בֵּין הָעַרְבַּיִם" ר"ת אַהֲבָה. 

וְלָכֵן כַּאֲשֶׁר הַכֹּהֲנִים הָיוּ מַדְלִיקִים אֶת הַמְּנוֹרָה בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ הָיְתָה נִמְשֶׁכֶת אַחְדוּת עֲצוּמָה בֵּין כָּל יִשְׂרָאֵל וְהַיְּוָנִים שֶׁיָּדְעוּ זֹאת זָמְמוּ לְבַטֵּל אֶת מִדַּת הַשָּׁלוֹם וְלָכֵן רֵאשִׁית דַּרְכָּם הָיְתָה לְבַטֵּל אֶת עֲבוֹדַת הַמְּנוֹרָה ע"י שֶׁטִּמְּאוּ אֶת כָּל הַשְּׁמָנִים בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ. 

הַיְּוָנִים זָמְמוּ לַעֲשׂוֹת מַחֲלֹקֶת וּפִלּוּג בְּיִשְׂרָאֵל

וְזֶה רָמוּז בְּדִבְרֵי חֲזַ"ל: "וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם" - חֹשֶׁךְ זֶה מַלְכוּת יָוָן. 

וְהִנֵּה, אוֹר - מְסַמֵּל אֶת הָאַחְדוּת וְחֹשֶׁךְ - מְרַמֵּז עַל הַמַּחֲלֹקֶת וּפֵרוּד הַלְּבָבוֹת שֶׁהִמְשִׁיכוּ הַיְּוָנִים. 

מַדּוּעַ צִוּוּ הַיְּוָנִים לִכְתֹּב דַּוְקָא עַל קֶרֶן הַשּׁוֹר

וּבֵאֵר בַּעַל הַשֶּׁפַע חַיִּים מִקְּלוֹיְזֶנְבּוּרְגּ זִיעָ"א, שֶׁזֶּה הַטַּעַם שֶׁאָמְרוּ הַיְּוָנִים: 'כִּתְבוּ לָכֶם עַל קֶרֶן הַשּׁוֹר שֶׁאֵין לָכֶם חֵלֶק בֵּא-לֹקֵי יִשְׂרָאֵל' וְזֹאת מִפְּנֵי שֶׁשּׁוֹר מְרַמֵּז עַל יוֹסֵף שֶׁעָלָיו נֶאֱמַר: "בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ" וְכָל רְצוֹנָם הָיָה לְעוֹרֵר אֶת חֵטְא פֵּרוּד הַלְּבָבוֹת שֶׁהָיָה בֵּין יוֹסֵף הַצַּדִּיק לְאֶחָיו הַקְּדוֹשִׁים.

וְכֵן כָּתַב בַּעַל הַמְגַלֶּה עֲמֻקּוֹת זִיעָ"א, שֶׁ: 'מֶּלֶךְ יָוָן' בְּגִימַטְרִיָּא 'יוֹסֵף' וְזֹאת מִפְּנֵי שֶׁרָצוּ הַיְּוָנִים לְעוֹרֵר אֶת חֵטְא מְכִירַת יוֹסֵף, שֶׁהוּא חֵטְא הַמַּחֲלֹקֶת וְהַשִּׂנְאַת חִנָּם וְע"י כָּךְ לִשְׁלֹט בְּיִשְׂרָאֵל.

שֵׁם יִשְׂרָאֵל מְרַמֵּז עַל הָאַחְדוּת בֵּינֵיהֶם

וְלָכֵן כַּאֲשֶׁר נִצְּחוּ יִשְׂרָאֵל אֶת הַיְּוָנִים כָּתוּב: 'וּלְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל עָשִׂיתָ תְּשׁוּעָה גְּדוֹלָה' לְרַמֵּז שֶׁלִּבְחִינַת הָאַחְדוּת הָרְמוּזָה בַּשֵּׁם יִשְׂרָאֵל הָיָה תְּשׁוּעָה גְּדוֹלָה וְזֹאת ע"י שֶׁהִתְאַחֲדוּ כָּל יִשְׂרָאֵל. וְזֶה פֵּרוּשׁ הֶמְשֵׁךְ הַתְּפִלָּה: 'וּלְךָ עָשִׂיתָ שֵׁם גָּדוֹל וְקָדוֹשׁ בְּעוֹלָמֶךָ' שֶׁיֵּדַע וְיִתְבּוֹנֵן כָּל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל, שֶׁשְּׁמוֹ הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ נִמְצָא בְּתוֹךְ כָּל אֶחָד וְאֶחָד, ע"י נִשְׁמָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה שֶׁבְּקִרְבּוֹ שֶׁהִיא: "חֵלֶק אֱ-לוֹקַּ מִמַּעַל" וְע"י זֶה יָבוֹא לְהִתְאַחֵד עִם כָּל יִשְׂרָאֵל כֻּלָּם.

 וּמִפְּנֵי כָּךְ הַיְּוָנִים שֶׁיָּדְעוּ אֶת כֹּחַ הָאַחְדוּת, הִתְקַבְּצוּ יַחְדָּו לְהִלָּחֵם בְּיִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּפִּזְמוֹן: 'יְוָנִים נִקְבְּצוּ עָלַי אֲזַי בִּימֵי חַשְׁמַנִּים' (חַשְׁמוֹנָאִים) וְזֶה רָמוּז בַּמֶּה שֶׁאָנוּ אוֹמְרִים בַּתְּפִלָּה: 'כְּשֶׁעָמְדָה מַלְכוּת יָוָן הָרְשָׁעָה עַל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל' שֶׁעִקַּר קִנְאָתָם הָיְתָה בִּגְדֻלַּת יִשְׂרָאֵל כְּשֶׁהֵם מְאֻחָדִים יַחַד כְּעַם אֶחָד, שֶׁאָז לֹא שׁוֹלֵט בָּהֶם שׁוּם מַשְׂטִין וּמְקַטְרֵג. 

הַחַשְׁמוֹנָאִים מוֹסְרִים נֶפֶשׁ עַל יִשְׂרָאֵל

וְכַאֲשֶׁר יִשְׂרָאֵל שֶׁבְּאוֹתוֹ דּוֹר יָדְעוּ וְהֵבִינוּ שֶׁפָּגְמוּ בְּמַחֲלֹקֶת וְשִׂנְאַת חִנָּם וְע"י זֶה הַיְּוָנִים שָׁלְטוּ עֲלֵיהֶם, עָשׂוּ תְּשׁוּבָה עַל חֵטְא הַמַּחֲלֹקֶת וּפֵרוּד הַלְּבָבוֹת וְע"י כָּךְ זָכוּ יִשְׂרָאֵל לְנִסִּים גְּדוֹלִים. 

וְהַנִּסִּים הַגְּדוֹלִים הָיוּ ע"י הַחַשְׁמוֹנָאִים אֲשֶׁר הֵם תִּקְּנוּ אֶת כָּל זֶה בִּשְׁלֵמוּת ע"י שֶׁמָּסְרוּ נַפְשָׁם עַל יִשְׂרָאֵל וְהָלְכוּ לַמִּלְחָמָה כְּשֶׁהֵם קְבוּצַת חַלָּשִׁים נֶגֶד גִּבּוֹרִים וּמְעַטִּים נֶגֶד רַבִּים וְכָל זֶה הֵם עָשׂוּ בִּמְסִירוּת נֶפֶשׁ עֲצוּמָה, כְּשֶׁהֵם יוֹדְעִים שֶׁהֵם עֲלוּלִים ח"ו לָמוּת בַּמִּלְחָמָה וּמָסְרוּ נַפְשָׁם בְּעַד עַם יִשְׂרָאֵל - שֶׁזֶּה שְׁלֵמוּת הָאַחְדוּת וְע"י כָּךְ הֵם תִּקְּנוּ אֶת חֵטְא פֵּרוּד הַלְּבָבוֹת וְהָפְכוּ אֶת הַגְּזֵרָה, עַד שֶׁזָּכוּ לְנִסִּים עֲצוּמִים וְנוֹרָאִים לְדוֹרוֹת עוֹלָם. 

יְהוּדִית מָסְרָה נַפְשָׁהּ עַל יִשְׂרָאֵל

וְגַם יְהוּדִית מָסְרָה נַפְשָׁהּ בִּשְׁבִיל עַם יִשְׂרָאֵל, בְּכָךְ שֶׁהָלְכָה לְאָהֳלוֹ שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע שֶׁזּוֹ הָיְתָה מְסִירוּת נֶפֶשׁ בְּגַשְׁמִיּוּת וּבְרוּחָנִיּוּת.

וְדַוְקָא ע"י מְסִירוּת נַפְשָׁהּ בְּעַד עַם יִשְׂרָאֵל, שֶׁזּוֹ תַּכְלִית שְׁלֵמוּת הָאַחְדוּת, הָפְכָה אֶת כָּל הַגְּזֵרָה, כַּאֲשֶׁר הָרְגָה אֶת אֱלִיפוֹרְנוֹ שֶׁהָיָה רֹאשׁ צְבָאָם.

וּמִכֹּחָהּ שֶׁל מְסִירוּת נַפְשָׁם עַל יִשְׂרָאֵל, הֵן שֶׁל הַכֹּהֲנִים הַחַשְׁמוֹנָאִים וְהֵן שֶׁל יְהוּדִית הַצַּדֶּקֶת, הִמְשִׁיכוּ אֶת אוֹר הָאַחְדוּת הָעֲצוּמָה לְכָל יִשְׂרָאֵל.

וְלָכֵן הֶאָרָה זוֹ מִתְחַדֶּשֶׁת בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה בְּחַג הַחֲנֻכָּה - כְּמוֹ שֶׁכָּתַב הָאֲרִיזָ"ל בְּפֵרוּשׁ בִּרְכַּת: 'שֶׁעָשָׂה לָנוּ נִסִּים בַּיָּמִים הָהֵם בַּזְּמַן הַזֶּה' שֶׁזֶּה מְרַמֵּז לְכָךְ שֶׁהַהֶאָרָה שֶׁהָיְתָה מִשָּׁמַיִם בַּחַג הָרִאשׁוֹן, מִתְחַדֶּשֶׁת וּמוֹפִיעָה וּבָאָה בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה לְעַם יִשְׂרָאֵל בְּאוֹתוֹ הַזְּמַן וְהָעֵת. 

פַּךְ שֶׁמֶן הֶחָתוּם בַּחוֹתָם שֶׁל הָאַחְדוּת

וּמִפְּנֵי כָּךְ הוֹסִיף הקב"ה עַל נִסֵּי הַמִּלְחָמָה הַנּוֹרָאִים וְהָעֲצוּמִים וְעָשָׂה גַּם אֶת הַנֵּס עִם פַּךְ הַשֶּׁמֶן הַטָּהוֹר הֶחָתוּם בְּחוֹתָמוֹ שֶׁל כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁדָּלַק שְׁמוֹנָה יָמִים, כְּדֵי לְרַמֵּז שֶׁכָּל הַנֵּס הָיָה בִּזְכוּתָם שֶׁל נֵרוֹת הַשֶּׁמֶן הַבָּאִים מִכֹּחוֹ שֶׁל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הַמְסַמְּלִים אֶת הָאַחְדוּת וְהַשָּׁלוֹם, אֲשֶׁר מִכֹּחָם הָיוּ הַנִּסִּים הַגְּדוֹלִים בַּמִּלְחָמָה שֶׁנִּצְּחוּ אֶת אוֹיְבֵיהֶם הַיְּוָנִים. וְזֶה רָמוּז בְּכָךְ, שֶׁפַּךְ הַשֶּׁמֶן הָיָה חָתוּם בְּחוֹתָמוֹ שֶׁל הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל - שֶׁהוּא אַהֲרֹן הַכֹּהֵן - לְרַמֵּז שֶׁהָיָה הַנֵּס מִכֹּחוֹ שֶׁל הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל שֶׁמִּדָּתוֹ חֶסֶד - מִדַּת אַהֲרֹן שֶׁהָיָה אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם. 

חֲנֻכָּה עַל שֵׁם הַגְּאֻלָּה הָעֲתִידָה שֶׁבָּהּ תִּהְיֶה שְׁלֵמוּת הָאַחְדוּת

וּמִטַּעַם כָּךְ נִקְרָא חַג זֶה בְּשֵׁם חֲנֻכָּה, כְּמוֹ שֶׁכָּתַב בַּעַל הַבְּנֵי יִשָּׂשׂכָר זִיעָ"א שֶׁחֲנֻכָּה הוּא עַל שָׁם חִנּוּךְ לַגְּאֻלָּה הָעֲתִידָה, כֵּיוָן שֶׁמִּתְגַּלֶּה בּוֹ אוֹר הַגְּאֻלָּה ע"י הַדְלָקַת נֵרוֹת הַחֲנֻכָּה, שֶׁהוּא הָאוֹר הַגָּנוּז - כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "עָרַכְתִּי נֵר לִמְשִׁיחִי" וְזֹאת כֵּיוָן שֶׁבַּחֲנֻכָּה בְּכָל שָׁנָה נִמְשֶׁכֶת הֶאָרַת הַשָּׁלוֹם כְּפִי שֶׁתִּהְיֶה לֶעָתִיד לָבוֹא, שֶׁאָז יִהְיֶה שָׁלוֹם גָּדוֹל וְעָצוּם בֵּין כָּל הַבְּרוּאִים כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ". 

ע"י הַהוֹדָאָה וְהַהַלֵּל בַּחֲנֻכָּה - מִתְגַּלָּה הָאַחְדוּת בֵּין יִשְׂרָאֵל

וּבְיָמִים אֵלּוּ אֲשֶׁר הִנָּם יְמֵי הַלֵּל וְהוֹדָאָה - וּבָהֶם מִתְגַּלָּה הֶאָרַת הַהוֹדָאָה וְהַהַלֵּל לְהשי"ת, מִכֹּחָהּ מִתְגַּלָּה מִדַּת הָאַחְדוּת וְהַשָּׁלוֹם בֵּין יִשְׂרָאֵל. 

וְהַהֶסְבֵּר לְכָךְ הוּא, מִפְּנֵי שֶׁכַּאֲשֶׁר הָאָדָם מוֹדֶה לְהשי"ת עַל כָּל הַטּוֹב אֲשֶׁר הֵיטִיב עִמּוֹ בְּרוּחָנִיּוּת וּבְגַשְׁמִיּוּת, בְּכָךְ הוּא מְגַלֶּה שֶׁכָּל מָה שֶׁמִּתְרַחֵשׁ בָּעוֹלָם הוּא רַק מֵהשי"ת לְבַדּוֹ. 

וְע"י כָּךְ הוּא מְאַחֵד בֵּין כָּל הַפְּרָטִים שֶׁיֶּשְׁנָם בָּעוֹלָם, כִּי הוּא מְגַלֶּה שֶׁכֻּלָּם רַק מִכֹּחוֹ יִתְבָּרַךְ וְלָכֵן ע"י כָּךְ הוּא מְגַלֶּה אֶת מִדַּת הָאַחְדוּת בָּעוֹלָם - כִּי כַּאֲשֶׁר מִתְגַּלָּה הֶאָרָה זוֹ בָּעוֹלָם - הִיא גּוֹרֶמֶת לְאַחְדוּת בֵּין יִשְׂרָאֵל - כְּמוֹ שֶׁאוֹמְרִים בִּתְפִלַּת מִנְחָה בְּשַׁבָּת: 'אַתָּה אֶחָד וְשִׁמְךָ אֶחָד וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ'. 

כֵּיוָן שֶׁע"י הַהוֹדָאָה לְהשי"ת, מְגַלֶּה הָאָדָם אֶת הֶאָרַת הַנְּשָׁמָה שֶׁבְּקִרְבּוֹ. 

מִפְּנֵי שֶׁכָּל מַהוּתָהּ הַפְּנִימִית שֶׁל מִדַּת הַהוֹדָאָה הִיא מִצַּד הַנְּשָׁמָה שֶׁבְּקִרְבּוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָ-הּ" (תהילים קנ). 

וְהִנֵּה מִצַּד הַנְּשָׁמוֹת כָּל יִשְׂרָאֵל מְאֻחָדִים תָּמִיד יַחְדָּו, כִּי בְּשָׁרְשָׁם הֵם נְשָׁמָה אַחַת גְּדוֹלָה וְלָכֵן בִּימֵי הַחֲנֻכָּה שֶׁהֵם יְמֵי הוֹדָאָה וְהַלֵּל, מִתְגַּלָּה מִדַּת הָאַחְדוּת וְהַשָּׁלוֹם בֵּין כָּל יִשְׂרָאֵל.

ע"י הַהַלֵּל וְהַהוֹדָאָה שֶׁל חֲנֻכָּה - מְתַקְּנִים חֵטְא לָשׁוֹן הָרָע

וְכָתַב הָרה"ק רַבִּי חֲנוֹךְ הֶענִיךְ מִפֶּעלְץ זִיעָ"א בַּעַל הַשִּׂפְתֵי צַדִּיק: שֶׁיֵּשׁ כֹּחַ בַּאֲמִירַת הַהַלֵּל שֶׁל יְמוֹת הַחֲנֻכָּה לִדְחוֹת אֶת חֵטְא לָשׁוֹן הָרָע מֵהָאָדָם וְע"י כָּךְ יֵשׁ בְּכֹחַ הָאָדָם לְהִנָּצֵל כָּל הַשָּׁנָה כֻּלָּהּ מִדְּבָרִים בְּטֵלִים וְלָשׁוֹן הָרָע וְזֹאת כַּאֲשֶׁר יִקְבַּע בְּנַפְשׁוֹ בְּיָמִים אֵלּוּ לְהִנָּצֵל מֵחֵטְא זֶה וּבְכֹחַ זֶה יִזְכֶּה לְהִנָּצֵל מֵחֵטְא לָשׁוֹן הָרָע בְּכָל הַשָּׁנָה כֻּלָּהּ וְע"י זֶה יִזְכֶּה לְמִדַּת הַשָּׁלוֹם וְהָאַחְדוּת עִם כָּל יִשְׂרָאֵל, בְּכָל יְמוֹת הַשָּׁנָה כֻּלָּהּ.

הַסְּבִיבוֹן מְרַמֵּז עַל הִתְאַחֲדוּת יִשְׂרָאֵל מִכָּל הָעוֹלָם

וְלָכֵן כָּל מִנְהֲגֵי וְעִנְיְנֵי חֲנֻכָּה, בָּאִים לְרַמֵּז עַל הֶאָרַת הַשָּׁלוֹם וְהָאַחְדוּת הַמִּתְגַּלָּה וּבָאָה בְּיָמִים אֵלּוּ.

הָחֵל מִמִּנְהַג הַסְּבִיבוֹן - הֶעָשׂוּי בְּאֹפֶן שֶׁהוּא מְרֻבָּע מֵאַרְבַּע פִּנּוֹת לְמַעְלָה, הַמְרַמֵּז עַל עַם יִשְׂרָאֵל הַמְפֻזָּרִים בְּאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ. 

וְהוּא עוֹמֵד כַּאֲשֶׁר מְסוֹבְבִים אוֹתוֹ עַל שְׁפִּיץ אֶחָד לְמַטָּה, לְרַמֵּז שֶׁכָּל קִיּוּמוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל הוּא רַק עַל מִדַּת הָאַחְדוּת. 

וְלָכֵן כַּאֲשֶׁר עוֹזְבִים אֶת חֹד הַסְּבִיבוֹן, כָּל אַרְבַּע פִּנּוֹתָיו נוֹפְלוֹת לָאָרֶץ, לְרַמֵּז שֶׁכַּאֲשֶׁר מִתְקַלְקֶלֶת מִדַּת הַשָּׁלוֹם וְהָאַחְדוּת בֵּין יִשְׂרָאֵל, אֵין לָהֶם שׁוּם אֲחִיזָה וְקִיּוּם, ח"ו. 

הַסְּבִיבוֹן מְרַמֵּז שֶׁחֲבֵרוֹ לֹא עָשָׂה לוֹ מְאוּמָה

רֶמֶז נוֹסָף יֶשְׁנוֹ בַּסְּבִיבוֹן אֲשֶׁר מִסְתּוֹבֵב מִלְמַעְלָה וְהוּא שֶׁכָּל מָה שֶׁקּוֹרֶה וּמִתְרַחֵשׁ עִם הָאָדָם הַכֹּל מִסְתּוֹבֵב וּבָא לוֹ מִלְמַעְלָה ע"י השי"ת. 

וְע"י שֶׁיִּזְכֹּר זֹאת תָּמִיד יִנָּצֵל מִמַּחְלֹקֶת וְשִׂנְאַת חִנָּם עַל חֲבֵרוֹ, כֵּיוָן שֶׁהוּא יוֹדֵעַ שֶׁחֲבֵרוֹ שֶׁהֵרַע וְהֵצֵר לוֹ הָיָה רַק שָׁלִיחַ לְמָה שֶׁנִּגְזַר עָלָיו מִלְמַעְלָה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲזַ"ל: 'אֵין אָדָם נוֹקֵף אֶצְבָּעוֹ מִלְּמַטָּה אֶלָּא אִם כֵּן מַכְרִיזִין עָלָיו מִלְמַעְלָה' וְלָכֵן אֵין לוֹ לָאָדָם לְהַקְפִּיד וְלִכְעֹס עַל חֲבֵרוֹ כְּלָל, אֶלָּא יְפַשְׁפֵּשׁ בְּמַעֲשָׂיו וְיַעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה.

וְע"י שֶׁהָאָדָם זוֹכֵר שֶׁהַכֹּל תָּמִיד מִסְתּוֹבֵב מִלְמַעְלָה, הוּא נִצָּל תָּמִיד מִמִּדַּת שִׂנְאַת הַחִנָּם וּמִמַּחְלֹקֶת וְזֶה הַמֶּסֶר שֶׁרָמוּז בְּמִשְׂחַק הַסְּבִיבוֹן, שֶׁנָּהֲגוּ יִשְׂרָאֵל לְשַׂחֵק בּוֹ בְּיָמִים קְדוֹשִׁים אֵלּוּ. 

הַסֻּפְגָּנִיָּה - סְפוּגָה בְּשֶׁמֶן הַמְסַמֵּל אַחְדוּת

מִנְהַג הַסֻּפְגָּנִיּוֹת בְּשֶׁמֶן, בָּא אַף הוּא לְרַמֵּז עַל מִדַּת הָאַחְדוּת, כִּי הַשֶּׁמֶן מְסַמֵּל אֶת הָאַחְדוּת  כְּמוֹ שֶׁרָמוּז בַּפָּסוּק: "יְהִי רְצוּי אֶחָיו וְטֹבֵל בַּשֶּׁמֶן רַגְלוֹ" וְכֵן אָמְרוּ חֲזַ"ל עַל הַפָּסוּק: "וְחֻבַּל עֹל מִפְּנֵי שָׁמֶן" וּפֵרֵשׁ רַשִּׁ"י: חֻבַּל עֻלּוֹ שֶׁל סַנְחֵרִיב מִפְּנֵי חִזְקִיָּהוּ שֶׁהָיָה נוֹחַ לְדוֹרוֹ כְּשֶׁמֶן.

זֹאת וָעוֹד, הַסֻּפְגָּנִיָּה הַסְּפוּגָה בְּשֶׁמֶן מְרַמֶּזֶת עַל כָּךְ שֶׁכָּל יְהוּדִי סָפוּג בְּשֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ הַמְרַמֵּז עַל דַּעַת וְכָל יְהוּדִי בִּפְנִימִיּוּתוֹ הֲרֵי הוּא מָלֵא בְּדַעַת וְאַהֲבַת הַשֵּׁם. 

הַסֻּפְגָּנִיָּה - רֶמֶז לַנְּקֻדָּה הַטּוֹבָה שֶׁל כָּל אֶחָד

וּבְדֶרֶךְ רֶמֶז אֶפְשָׁר לְרַמֵּז וְלוֹמַר, שֶׁהַסֻּפְגָּנִיָּה אַף עַל פִּי שֶׁהִיא עֲשׂוּיָה כֻּלָּהּ מִבָּצֵק יָבֵשׁ שֶׁלִּפְעָמִים טַעְמוֹ טָפֵל, אָמְנָם בְּתוֹכָהּ נִמְצֵאת רִבָּה הַמְתוּקָה לְכָל טוֹעֲמֶיהָ וְכֵן הוּא כָּל יְהוּדִי שֶׁאַף אִם לִפְעָמִים הוּא נִרְאֶה בְּחִיצוֹנִיּוּתוֹ יָבֵשׁ וְטָפֵל, לְלֹא שׁוּם לַחְלוּחִית שֶׁל יִרְאַת שָׁמַיִם וּקְדֻשָּׁה, אֲבָל מִשֶּׁתִּפְתְחֵנּוּ תִּתְגַּלֶּה פְּנִימִיּוּתוֹ, שֶׁנִּמְצֵאת שָׁם נְקֻדָּתוֹ הַטּוֹבָה שֶׁכֻּלּוֹ מְתִיקוּת וּרְצוֹנוֹת לַעֲבוֹדַת השי"ת, לְלֹא שִׁעוּר וָעֵרֶךְ וְזֶה הָרֶמֶז בְּמַאֲכַל הַסֻּפְגָּנִיָּה בַּחֲנֻכָּה, שֶׁיִּסְתַּכֵּל הָאָדָם עַל פְּנִימִיּוּתוֹ שֶׁל כָּל יְהוּדִי וְעַל הַנְּקֻדָּה הַטּוֹבָה שֶׁנִּמְצֵאת בְּכָל יְהוּדִי וִיהוּדִי. 

מַאַכְלֵי חָלָב - הִתְעַלּוּת הַנִּיצוֹצוֹת

וְכֵן מַאַכְלֵי הֶחָלָב - שֶׁנָּהֲגוּ יִשְׂרָאֵל לֶאֱכֹל בַּחֲנֻכָּה. 

הֶחָלָב אֵינוֹ מִתְקַלְקֵל בִּשְׁהִיָּתוֹ - אֶלָּא מִשְׁתַּבֵּחַ יוֹתֵר

וּבְדֶרֶךְ רֶמֶז יֵשׁ לְרַמֵּז בְּמַאַכְלֵי הֶחָלָב, שֶׁטִּבְעָם שֶׁאַף שֶׁהֵם שׁוֹהִים הַרְבֵּה וְחוֹשֵׁב הָאָדָם שֶׁהֶחָלָב הִתְקַלְקֵל, בְּכָל זֹאת הֶחָלָב אֵינוֹ מַחְמִיץ וּמִתְקַלְקֵל, אֶלָּא נַעֲשֶׂה מִמֶּנּוּ מַאֲכָל מְשֻׁבָּח וְטוֹב יוֹתֵר כְּחֶמְאָה, לֶבֶּן וְכַדּוֹמֶה. וְזֶה מְרַמֵּז שֶׁאַף כַּאֲשֶׁר חוֹשְׁבִים עַל יְהוּדִי שֶׁהוּא הִתְקַלְקֵל לְגַמְרֵי וְאֵין לוֹ תַּקָּנָה, יֵשׁ עִנְיָן שֶׁיִּתְהַפֵּךְ הַכֹּל לְטוֹבָה וּבַסּוֹף בְּוַדַּאי יַעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה עַד שֶׁיִּתְהַפְּכוּ כָּל יְרִידוֹתָיו לַעֲלִיּוֹת וְהָעֲווֹנוֹת לִזְכֻיּוֹת, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲזַ"ל עַל הָעוֹשֶׂה תְּשׁוּבָה מֵאַהֲבָה. 

צְדָקָה וּדְמֵי חֲנֻכָּה - לְרַמֵּז עַל הַשָּׁלוֹם

וְלָכֵן נוֹהֲגִים יִשְׂרָאֵל בַּיָּמִים הָאֵלּוּ לְהַרְבּוֹת בִּנְתִינַת צְדָקָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתַב הַמָּגֵן אַבְרָהָם: נוֹהֲגִים לָתֵת לַנְּעָרִים הַמִּסְתּוֹבְבִים עַל הַפְּתָחִים מָעוֹת בַּחֲנֻכָּה וְהוּא תִּקּוּן עָצוּם לְנֶפֶשׁ הָאָדָם כְּמוֹ שֶׁכָּתְבוּ הַמְקֻבָּלִים. 

וְזֹאת מִשּׁוּם שֶׁהַצְּדָקָה הִיא הַכְּלִי לְקַבֵּל אֶת הֶאָרַת הַשָּׁלוֹם הַמִּתְגַּלָּה בְּיָמִים אֵלּוּ, כֵּיוָן שֶׁעַל יָדָהּ מִתְגַּלָּה הֶאָרַת הַשָּׁלוֹם כְּמוֹ שֶׁכָּתְבוּ חֲזַ"ל: 'מְרַבֶּה צְדָקָה מַרְבֶּה שָׁלוֹם' (אבות).

זֹאת וָעוֹד, נְתִינַת הַצְּדָקָה מְגַלָּה אֶת מִדַּת הָאַחְדוּת בְּיִשְׂרָאֵל (כמובא בליקוטי מוהר"ן יז עיי"ש) וְלָכֵן נוֹהֲגִים בַּחֲנֻכָּה לָתֵת אַף לִנְעָרִים וִילָדִים הַמְבַקְּשִׁים צְדָקָה בְּיָמִים אֵלּוּ - שֶׁבָּהֶם מִתְגַּלָּה הֶאָרַת הָאַחְדוּת בָּעוֹלָם וְזֹאת כְּדֵי לְהַרְבּוֹת בְּמִדַּת הַשָּׁלוֹם וְהָאַחְדוּת בְּיָמִים אֵלּוּ, שֶׁהִיא הַתִּקּוּן הַגָּדוֹל בְּיוֹתֵר לְחֵטְאֵי הָאָדָם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּסֵפֶר הַמִּדּוֹת: "לְתִקּוּן הַבְּרִית תִּהְיֶה אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם". 

מִנְהַג יְרוּשָׁלַיִם לְהַרְבּוֹת בִּסְעוּדוֹת שֶׁל שָׁלוֹם בַּחֲנֻכָּה

וּבְסֵפֶר הַתּוֹדָעָה כָּתַב, שֶׁיֵּשׁ מִנְהָג בִּקְהִלּוֹת סְפָרַד שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם, שֶׁעוֹרְכִים סְעוּדוֹת בְּצַוְתָּא בִּימֵי הַחֲנֻכָּה וְכָל מִי שֶׁנָּפַל רִיב בֵּינוֹ וּבֵין חֲבֵרוֹ וּבֵין אִשָּׁה לִרְעוּתָהּ בְּמֶשֶׁךְ הַשָּׁנָה, מִתְפַּיְּסִים בִּסְעוּדוֹת אֵלֶּה (חנוכה). 

וְזֶה הַטַּעַם שֶׁיֵּשׁ קְצָת מִצְוָה בְּרִבּוּי הַסְּעוּדוֹת בְּיָמִים אֵלּוּ שֶׁבָּהֶם הָיְתָה חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ, כְּמוֹ שֶׁמּוּבָא בַּשֻּׁלְחָן עָרוּךְ (סימן תרע) וְזֹאת מִפְּנֵי שֶׁגְּדוֹלָה לְגִימָה שֶׁאוֹכְלִים יַחְדָּו שֶׁהִיא מְקָרֶבֶת אֶת הַלְּבָבוֹת, כְּמוֹ שֶׁכָּתְבוּ חֲזַ"ל וְע"י הַסְּעוּדוֹת בְּיָמִים אֵלּוּ, יָבוֹאוּ יִשְׂרָאֵל לְשָׁלוֹם וְאַחְדוּת וְע"י זֶה הֵם יְתַקְּנוּ אֶת הַחֵטְא וְהַפְּגָם שֶׁזָּמְמוּ הַיְּוָנִים לַעֲשׂוֹת בְּיִשְׂרָאֵל, שֶׁהוּא חֵטְא הַפִּלּוּג וְהַמַּחְלֹקֶת וְיִזְכּוּ לְהֶאָרַת הַשָּׁלוֹם שֶׁמִּתְגַּלֵּית בְּיָמִים אֵלּוּ. 

ע"י הָאַחְדוּת זוֹכִים לְאוֹר הַתּוֹרָה

וְזֶה הַטַּעַם שֶׁכָּתְבוּ חֲזַ"ל עַל הַפָּסוּק: "כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר" - שֶׁכָּל הַזָּהִיר בְּנֵר זוֹכֶה לְבָנִים תַּלְמִידֵי חֲכָמִים (שבת כג). 

וְע"י אַהֲבַת יִשְׂרָאֵל זוֹכֶה הָאָדָם לְאַהֲבַת הַתּוֹרָה, כַּמּוּבָא בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ (אחרי עג) שֶׁאוֹרָיְתָא וְקב"ה וְיִשְׂרָאֵל אֶחָד הֵם. וְעַל כֵּן יָמִים אֵלּוּ שֶׁבָּהֶם נִמְשֶׁכֶת הֶאָרַת הַשָּׁלוֹם וְהָאַחְדוּת ע"י הַדְלָקַת נֵרוֹת הַחֲנֻכָּה, הִנָּם מְסֻגָּלִים לִזְכּוֹת לְקִנְיַן הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה. וְלָכֵן מוּבָא בַּסְּפָרִים הַקְּדוֹשִׁים, שֶׁבְּיָמִים אֵלּוּ שֶׁבָּהֶם רָצוּ הַיְּוָנִים לְהַשְׁכִּיחָם תּוֹרָתֶךָ, יֵשׁ לְהַרְבּוֹת בְּלִמּוּד הַתּוֹרָה וְיָמִים אֵלּוּ הִנָּם סְגֻלָּה רַבָּה לִזְכּוֹת לְקִנְיַן תּוֹרָה וְלִפְתִיחַת הַלֵּב בַּתּוֹרָה. 

וְהַטַּעַם לְכָךְ הוּא מִפְּנֵי שֶׁע"י הַתּוֹרָה זוֹכֶה הָאָדָם לְשָׁלוֹם וְאַחְדוּת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם" וְאוֹרַיְתָא וְקב"ה וְיִשְׂרָאֵל אֶחָד הֵם. וּכְכָל שֶׁיַּרְבֶּה הָאָדָם בְּלִמּוּד הַתּוֹרָה בַּחֲנֻכָּה, כָּךְ יִזְכֶּה לְשָׁלוֹם וְאַחְדוּת עִם כְּלָלִיּוּת עַם יִשְׂרָאֵל. 

מַדּוּעַ קוֹרְאִים בַּחֲנֻכָּה אֶת קָרְבְּנוֹת הַנְּשִׂיאִים

וְזֶה הַטַּעַם שֶׁקּוֹרְאִים בַּחֲנֻכָּה אֶת הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁהִקְרִיבוּ הַנְּשִׂיאִים בַּחֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ, כְּדֵי לְרַמֵּז עַל מִדַּת הָאַחְדוּת שֶׁהָיְתָה בֵּינֵיהֶם בִּבְנִיַּת הַמִּשְׁכָּן, כְּמוֹ שֶׁכָּתְבוּ חֲזַ"ל, שֶׁהַנְּשִׂיאִים הֵבִיאוּ רַק שֵׁשׁ עֲגָלוֹת, כַּאֲשֶׁר כָּל שְׁנֵי נְשִׂיאִים לָקְחוּ בְּיַחַד עֲגָלָה אַחַת שֶׁל הַמִּשְׁכָּן וְזֹאת כְּדֵי לְהַגְבִּיר אֶת מִדַּת הָאַחְדוּת בֵּינֵיהֶם, מִפְּנֵי שֶׁכָּל בִּנְיַן הַמִּשְׁכָּן הִנּוֹ תָּלוּי וְעוֹמֵד רַק עַל מִדַּת הָאַחְדוּת וְהַשָּׁלוֹם בֵּין כָּל יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר רַק ע"י כָּךְ הקב"ה שׁוֹכֵן בֵּינֵיהֶם. 

הֶאָרַת הַמִּשְׁכָּן בַּחֲנֻכָּה

וְהַהֶאָרָה הַזּוֹ שֶׁל הָאַחְדוּת שֶׁהָיְתָה בִּבְנִיַּת הַמִּשְׁכָּן, מִתְחַדֶּשֶׁת וּבָאָה לְעַם יִשְׂרָאֵל בְּכָל שָׁנָה בְּחַג הַחֲנֻכָּה, הַמְסֻגָּל לְהִשְׁתַּלֵּם וְלִקְנוֹת בְּנַפְשׁוֹ אֶת מִדָּה זוֹ וְלָכֵן חַג הַחֲנֻכָּה מְסֻגָּל לְמִדַּת הַשָּׁלוֹם. וּבְיָמִים אֵלּוּ קוֹרְאִים בַּתּוֹרָה אֶת פָּרָשַׁת י"ב הַנְּשִׂיאִים שֶׁהִקְרִיבוּ אֶת קָרְבָּנָם לַחֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ, לְרַמֵּז שֶׁבְּיָמִים אֵלּוּ יֵשׁ לְהִתְאַחֵד עִם כָּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל וּלְתַקֵּן אֶת מִדַּת הַשָּׁלוֹם וְהָאַחְדוּת שֶׁנִּתְקֶנֶת בְּכָל שָׁנָה בְּיָמִים אֵלּוּ. 

מַדּוּעַ נִקְרָא יוֹם הָאַחֲרוֹן בַּחֲנֻכָּה "זֹאת חֲנֻכָּה"

וּמִפְּנֵי כָּךְ בַּיּוֹם הָאַחֲרוֹן שֶׁל חֲנֻכָּה הַנִּקְרָא "זֹאת חֲנֻכָּה" קוֹרְאִים בַּתּוֹרָה עַל מְנַשֶּׁה וּבַיּוֹם שֶׁלְּפָנָיו קוֹרְאִים בַּתּוֹרָה עַל אֶפְרַיִם, שֶׁהִקְרִיבוּ אֶת קָרְבָּנָם לַחֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ. וְזֹאת מִפְּנֵי שֶׁמְּנַשֶּׁה לֹא קִנֵּא בְּאֶפְרַיִם אַף עַל פִּי שֶׁהוּא הָיָה גָּדוֹל מִמֶּנּוּ, כַּאֲשֶׁר יַעֲקֹב הִקְדִּים אֶת בִּרְכָתוֹ אֵלָיו, אֶלָּא אַדְּרַבָּה שָׂמַח בְּכָךְ כְּמוֹ שֶׁכָּתַב הָאַלְשֵׁיךְ הַקָּדוֹשׁ (פרשת ויחי).

וְקוֹרְאִים זֹאת לִפְנֵי "זֹאת חֲנֻכָּה" לְרַמֵּז שֶׁזֶּה הוּא עִקַּר עִנְיָנוֹ שֶׁל חֲנֻכָּה לְתַקֵּן אֶת חֵטְא הַמַּחֲלֹקֶת וְלִזְכּוֹת לְשָׁלוֹם וְאַחְדוּת, כְּמוֹ שֶׁהָיוּ מְאֻחָדִים יַחְדָּו מְנַשֶּׁה וְאֶפְרַיִם.

וְלָכֵן הוּא נִקְרָא 'זֹאת חֲנֻכָּה' לְרַמֵּז שֶׁזֶּה עִקַּר עִנְיָנוֹ שֶׁל חֲנֻכָּה שֶׁבּוֹ נִמְשָׁךְ הַשָּׁלוֹם וְהָאַחְדוּת וּבָזֶה מְתַקְּנִים אֶת חֵטְא הַמַּחֲלֹקֶת ע"י הֶאָרַת הַשָּׁלוֹם שֶׁמִּתְגַּלָּה בּוֹ. 

מַדּוּעַ פָּרָשַׁת מִקֵּץ חָלָה תָּמִיד בְּשַׁבַּת חֲנֻכָּה

וּמוּבָא עוֹד בַּסְּפָרִים, שֶׁמִּפְּנֵי כָּךְ פָּרָשַׁת מִקֵּץ תָּמִיד חָלָה בְּתוֹךְ יְמוֹת הַחֲנֻכָּה, כִּי בָּהּ מוּבָא כָּל עִנְיָנוֹ שֶׁל יוֹסֵף הַצַּדִּיק וְהָאַחִים, לְרַמֵּז שֶׁאָנוּ עוֹסְקִים בְּיָמִים אֵלּוּ לְתַקֵּן אֶת הַחֵטְא הַקַּדְמוֹן שֶׁל מְכִירַת יוֹסֵף וְכָל הַמַּחֲלֹקֶת וְשִׂנְאַת הַחִנָּם, ע"י שְׁתֵּי הַמִּצְווֹת שֶׁל חֲנֻכָּה שֶׁהֵן הַדְלָקַת נֵרוֹת חֲנֻכָּה וַאֲמִירַת הַהַלֵּל הַשָּׁלֵם בִּימוֹת הַחֲנֻכָּה, שֶׁע"י שְׁתֵּיהֶן נִתְקָנִים כָּל דִּבּוּרֵי הַלָּשׁוֹן הָרָע וְנִמְשֶׁכֶת הֶאָרַת הָאַחְדוּת לְכָל עַם יִשְׂרָאֵל. 

נֵס חֲנֻכָּה תִּקּוּן לְחֵטְא מְכִירַת יוֹסֵף

וְעַל פִּי זֶה בֵּאֵר מָרָן הַחֲתַם סוֹפֵר זִיעָ"א שֶׁדַּוְקָא הַחַשְׁמוֹנָאִים שֶׁהָיוּ מִשֵּׁבֶט לֵוִי נִלְחֲמוּ נֶגֶד הַיְּוָנִים וְנִצְּחוּם, מִפְּנֵי שֶׁשֵּׁבֶט לֵוִי הָיָה צָרִיךְ לְתַקֵּן אֶת חֵטְא מְכִירַת יוֹסֵף שֶׁנַּעֲשָׂה ע"י לֵוִי. וּכְדֵי לְתַקֵּן זֹאת נִלְחֲמוּ הֵם בַּיְּוָנִים וְע"י כָּךְ נִצְּלוּ כָּל עַם יִשְׂרָאֵל מִגָּלוּת יָוָן, ע"י הַחַשְׁמוֹנָאִים שֶׁהָיוּ מִשֵּׁבֶט לֵוִי וּבְכָךְ תִּקְּנוּ אֶת חֵטְא מְכִירַת יוֹסֵף, שֶׁגָּרַם לְכָל יִשְׂרָאֵל לִהְיוֹת בְּגָלוּת מִצְרַיִם.

סוֹד הַשִּׁיר יְוָנִים נִקְבְּצוּ עָלַי

וְזֶה הַטַּעַם שֶׁכַּאֲשֶׁר הַחַשְׁמוֹנָאִים הִתְחַזְּקוּ בְּמִדָּה זֹאת וְהִתְאַחֲדוּ לִקְרִיאָתוֹ שֶׁל אוֹתוֹ זָקֵן שֶׁקָּרָא: "מִי לַה' אֵלָי" יָצְאוּ בְּכֹחַ הָאַחְדוּת לַמִּלְחָמָה וּבְכֹחָהּ שֶׁל הָאַחְדוּת נִלְחֲמוּ בַּיְּוָנִים וְנִצְּחוּם.

וְלָכֵן אָנוּ שָׁרִים: 'יְוָנִים נִקְבְּצוּ עָלַי' לְרַמֵּז עַל מִדַּת הָאַחְדוּת שֶׁנְּטָלוּהָ הַיְּוָנִים וּבְכֹחָהּ פָּרְצוּ אֶת כָּל חוֹמוֹת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וְטִמְּאוּ אֶת כָּל הַשְּׁמָנִים. וְאִלּוּ הַחַשְׁמוֹנָאִים שֶׁהִתְאַחֲדוּ בְּיָמִים אֵלּוּ, מִכֹּחָהּ שֶׁל מִדַּת הָאַחְדוּת וְהַשָּׁלוֹם נִצְּחוּם בְּנִסִּים גְּדוֹלִים. וּמְיֻחָדִים יָמִים אֵלּוּ, אֲשֶׁר בָּהֶם טָמוּן כֹּחָם הַגָּדוֹל שֶׁל הַחַשְׁמוֹנָאִים שֶׁהִתְאַחֲדוּ בָּהֶם, אֲשֶׁר מִכֹּחָם יְכוֹלִים כָּל יִשְׂרָאֵל לָשׁוּב וּלְהִתְאַחֵד בְּיָמִים אֵלּוּ בְּשָׁלוֹם וְאַהֲבָה, כַּיָּמִים הָהֵם בַּזְּמַן הַזֶּה. 

כֵּיצַד נִכְנֶסֶת מְכִירַת יוֹסֵף בְּאֶמְצַע סוּגְיַת חֲנֻכָּה

וְעַל פִּי זֶה נִתָּן לְיַשֵּׁב אֶת הַשְּׁאֵלָה בָּהּ הִתְחַבְּטוּ הַמְפָרְשִׁים, מַדּוּעַ בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת (דף נה) בַּסֻּגְיָא שֶׁמְּדַבֶּרֶת עַל כָּל הִלְכוֹת חֲנֻכָּה, עוֹבֶרֶת הַגְּמָרָא לְפֶתַע לַעֲסֹק בְּעִנְיָנוֹ שֶׁל יוֹסֵף הַצַּדִּיק שֶׁהִפִּילֻהוּ אֶחָיו לַבּוֹר וְכוּ'. וְהִקְשׁוּ הַמְפָרְשִׁים, כֵּיצַד נִכְנָס לְפֶתַע עִנְיָנוֹ שֶׁל יוֹסֵף הַצַּדִּיק לַסֻּגְיָא שֶׁמְּדַבֶּרֶת עַל הִלְכוֹת חֲנֻכָּה? וְעַל פִּי זֶה מְיֻשָּׁב הַדָּבָר הֵיטֵב, מִפְּנֵי שֶׁכָּל עִנְיָנוֹ שֶׁל חַג הַחֲנֻכָּה הוּא תִּקּוּן מִדַּת שִׂנְאַת חִנָּם וְגָלוּת מִצְרַיִם אֲשֶׁר הִשְׁתַּלְשְׁלָה בַּעֲווֹן מְכִירַת יוֹסֵף הַצַּדִּיק וְכֵיוָן שֶׁבַּחֲנֻכָּה מְתַקְּנִים דָּבָר זֶה, לָכֵן רוֹמְזִים חֲזַ"ל אֶת זֶה בְּסֻגְיָא זֹאת, בְּהָבִיאָם אֶת סִפּוּר הִשְׁתַּלְשְׁלוּת נְפִילָתוֹ שֶׁל יוֹסֵף הַצַּדִּיק לַבּוֹר, לְרַמֵּז שֶׁבִּימֵי הַחֲנֻכָּה אָנוּ מְתַקְּנִים דָּבָר זֶה בְּכָל שָׁנָה מֵחָדָשׁ. 

חֲנֻכָּה מִלְּשׁוֹן הִתְחַדְּשׁוּת שֶׁעִקָּרָהּ ע"י אַחְדוּת

וּמוּבָא בַּסְּפָרִים הַקְּדוֹשִׁים שֶׁחַג זֶה נִקְרָא בְּשֵׁם: 'חֲנֻכָּה' מִפְּנֵי שֶׁבּוֹ יוֹרֶדֶת הָהֶאָרָה הָרִאשׁוֹנָה שֶׁל הַשָּׁנָה, כִּי הוּא הַחַג הָרִאשׁוֹן בַּשָּׁנָה לְאַחַר הַיָּמִים הַנּוֹרָאִים וַחֲנֻכָּה הוּא מִלְּשׁוֹן הִתְחַדְּשׁוּת וְהַתְחָלָה חֲדָשָׁה בַּעֲבוֹדַת השי"ת, שֶׁיּוֹרֶדֶת בְּיָמִים אֵלּוּ לְיִשְׂרָאֵל.

וְהִנֵּה עִקַּר הַהַתְחָלָה בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם הִיא בְּמִדַּת הָאַחְדוּת וְהַשָּׁלוֹם, כְּמוֹ שֶׁכָּתַב הַבַּעַל שֵׁם טוֹב (כתר שם טוב קמב) שֶׁאַהֲבַת יִשְׂרָאֵל הִיא הַפֶּתַח וְהַשַּׁעַר לְהִכָּנֵס בּוֹ לְחַצְרוֹת בֵּית אֱ-לֹקֵינוּ.

וְלָכֵן הָהֶאָרָה הָרִאשׁוֹנָה בַּשָּׁנָה הִיא הֶאָרַת הַחֲנֻכָּה, כְּדֵי שֶׁעַל יָדָהּ יִכָּנְסוּ יִשְׂרָאֵל בַּעֲבוֹדַת השי"ת, ע"י הֶאָרַת הַשָּׁלוֹם וְהָאַחְדוּת הַיּוֹרֶדֶת בְּיָמִים אֵלּוּ. 

הַהֲלָכָה בַּחֲנֻכָּה - כְּדִבְרֵי חֲבֵרוֹ

וְלָכֵן בְּהַדְלָקַת נֵרוֹת בִּימֵי הַחֲנֻכָּה, פּוֹסְקִים בְּנֵי עֲדוֹת הַמִּזְרָח כְּשִׁיטַת הַתּוֹסְפוֹת וּכְמוֹ שֶׁפָּסַק הָרָמָ"א, שֶׁרַק הָאָב מַדְלִיק וּמוֹצִיא אֶת כָּל בְּנֵי הַבַּיִת יְדֵי חוֹבָה וְאִלּוּ בְּנֵי אַשְׁכְּנַז פּוֹסְקִים כְּשִׁיטַת הָרַמְבַּ"ם וּכְמוֹ שֶׁפָּסַק הַבֵּית יוֹסֵף, שֶׁכָּל אֶחָד מִבְּנֵי הַבַּיִת מַדְלִיק (כמובא בשו"ע סימן תרעא בט"ז ובבאר היטב שתמהו על כך). וְזֶה דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מָצוּי כִּמְעַט בְּכָל אַרְבַּעַת חֶלְקֵי הַשֻּׁלְחָן עָרוּךְ כַּיָּדוּעַ וְאַף בָּזֶה יֶשְׁנוֹ רֶמֶז עַל מִדַּת הָאַחְדוּת וְהַשָּׁלוֹם בֵּין כָּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל הַמִּתְגַּלָּה בִּשְׁלֵמוּת בִּימֵי הַחֲנֻכָּה וְרֶמֶז יֵשׁ בָּהּ לְכָל הַשָּׁנָה כֻּלָּהּ, שֶׁיִּתְאַחֵד הָאָדָם עִם כָּל יִשְׂרָאֵל כֻּלָּם לְלֹא הֶבְדֵּל חָלִילָה, אֶלָּא יִזְכֹּר תָּמִיד שֶׁ: 'כֻּלָּנוּ בְּנֵי אִישׁ אֶחָד נָחְנוּ' וְכָל יִשְׂרָאֵל הִנָּם שִׁבְטֵי קָ-הּ וְע"י זֶה יִזְכֶּה לְשָׁלוֹם וְאַחְדוּת בִּשְׁלֵמוּת עִם כָּל יִשְׂרָאֵל.

בְּאֵיזֶה הֲלָכוֹת כָּתַב הָרַמְבַּ"ם אֶת חֲשִׁיבוּת הַשָּׁלוֹם

דְּבַר פֶּלֶא צִיְּנוּ גְּדוֹלֵי הַדּוֹרוֹת, שֶׁהִנֵּה דַּרְכּוֹ שֶׁל הָרַמְבַּ"ם בְּסִפְרוֹ יָד הַחֲזָקָה לְהוֹסִיף לִפְעָמִים בְּסִיּוּם הַפֶּרֶק הַהִלְכָתִי דִּבְרֵי אַגָּדָה הַמְּעוֹרְרִים אֶת הַלֵּב לְקִיּוּם הַהֲלָכוֹת שֶׁבְּאוֹתוֹ פֶּרֶק, כְּמוֹ שֶׁכָּתַב הָרַמְבַּ"ם בְּסִיּוּם הִלְכוֹת סֵפֶר תּוֹרָה וְכֵן בְּסִיּוּם הִלְכוֹת צִיצִית וְהִלְכוֹת שַׁבָּת וָעוֹד עַיֵּן שָׁם.

וְהִנֵּה בְּסִיּוּם הִלְכוֹת חֲנֻכָּה כָּתַב הָרַמְבַּ"ם: "גָּדוֹל הַשָּׁלוֹם שֶׁכָּל הַתּוֹרָה נִתְּנָה לַעֲשׂוֹת שָׁלוֹם בָּעוֹלָם שֶׁנֶּאֱמַר: "דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם".

וּבְכָךְ יֶשְׁנוֹ רֶמֶז עַל הַקֶּשֶׁר הֶהָדוּק שֶׁיֶּשְׁנוֹ בֵּין מִדַּת הַשָּׁלוֹם לְנֵרוֹת הַחֲנֻכָּה, הָרוֹמְזִים עַל פִּי סוֹדָם שֶׁל דְּבָרִים לְמִדַּת הַשָּׁלוֹם וְהָאַחְדוּת וְאוּלַי מִשּׁוּם כָּךְ בָּחַר הָרַמְבַּ"ם לְסַיֵּם אֶת הִלְכוֹת חֲנֻכָּה בַּחֲשִׁיבוּתָהּ שֶׁל מִדַּת הַשָּׁלוֹם וְהָאַחְדוּת. 

חלק ב - למה התכנסנו כאן? להודות על הישועה קודם שנעשתה בפועל! ומה המקור לכך? מאמר: 'ההודאה קודם הישועה במשנתם של גדולי החסידות ועוד'

חסידים ואנשי מעשה היו נותנים הודאה ושבח על ישועתם עוד קודם שהיא נעשתה בפועל. אין זה אלא מתוקף אמונתם ובטחונם בה' כי אכן ישועתם קרובה לבוא. 

השל"ה הקדוש עסק אף הוא בענין זה; ומפורש הוא יוצא מדברי רש"י בפרושו לספר תהלים ולמעלה בקדש כבר מצאנו כזאת אצל מלכי בית יהודה. 

"שְׂפַת אֱמֶת תִּכּוֹן לָעַד" (משלי יב, יט)

השפת אמת אומר: שנקראו 'יהודים', על שם שמודין להשי"ת על כל דבר קטן וגדול – שיודעין שהכל ממנו יתברך" ('שפת אמת' ויגש תרל"א).

רבנו ה'שפת אמת' (גור) אומר: הסברא הפשוטה היא שקודם הישועה אין מקום להלל ולהודאה והא ראיה:

"דאיתא בלאה שקראה שם יהודה: "הַפַּעַם אוֹדֶה" (בראשית כט, לה) - שנטלתי יותר על חלקי. משמע שקודם שקיבל המגיע לו, לא שיַּך הודאה".

פרוש: בהולדת בנה הרביעי של לאה נאמר: "וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה' עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ יְהוּדָה וַתַּעֲמֹד מִלֶּדֶת" (בראשית כט, לה). 

מסביר רש"י: 'הַפַּעַם אוֹדֶה - שנטלתי יותר מחלקי, מעתה יש לי להודות'. 

ומקורו של רש"י הוא מדברי המדרש המפרש: שהאמהות היו סבורות שכל אחת ואחת מהם צריכה להעמיד שלשה בנים וזאת מפני שהן ארבע אמהות ויעקב אבינו צריך להעמיד י"ב שבטי י-ה, הרי שלפי החשבון נמצא ועולה שלכל אחת מהן צריך להיות שלשה בנים. וכיון שילדה לאה בן רביעי, שהוא בן נוסף על חלקה המגיע לה על פי החשבון, אמרה: "הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה'״ (בראשית רבה עא, ד; תנחומא ויצא ט).

משמע איפוא מהודאתה של לאה, שבאה אחרי שלימות הישועה, שאין ההודאה ניתנת להיאמר כי אם לאחר הישועה בשלימות. וכל עוד שעדין לא קיבל האדם את חלקו במלואו, לא שיַּך הודאה על כך ולפיכך לא הודתה לאה עד כה.

לעומתו יש האומרים: להודות ומיד לבקש!

מפני כך עמדה לאה מִלֶּדֶת! מפני שהיא לא הודתה על העתיד להיות, לכן לא זכתה להעמיד בנים נוספים בזה הזמן! 

כך הביא הרה"ק מאוזרוב בספרו 'באר משה' (פרשת ויצא אות לא): "כתיב: "וַתֹּאמֶר הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה' וגו' וַתַּעֲמֹד מִלֶּדֶת" (בראשית כט, לה) ומשמיה דהרבי מלובלין ז"ל, שמכאן ראיה שצריכים לא רק להודות על העבר, אלא גם על העתיד. 

וי"ל ראיה לזה ממה שנתקן בברכת המזון בברכת הטוב והמטיב: 'שֶׁבְּכָל יוֹם וָיוֹם הוּא הֵטִיב לָנוּ. הוּא מֵטִיב לָנוּ. הוּא יֵיטִיב לָנוּ' הרי שכבר כעת מודים אנו על ההטבה שלעתיד.

ומשום שלאה הסתפקה בהודיה רק על העבר: "הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה'" לכן: "וַתַּעֲמֹד מִלֶּדֶת" פסק שפע הטובה ועמדה מִלֶּדֶת. 

והנה מצינו שורש הדבר בחז"ל: 'נותן הודאה על שעבר וצועק על העתיד' (ברכות נד.) ואף שהמשמעות היא שהוא רק מתפלל, אך הבוטח בה' באמת כבר רואה עכשיו את הישועה העתידה והצעקה מלווה בהודאה".

ומדברי הרבי מלובלין נמצאנו למדים יסוד גדול: היתה טענה על לאה על כך שלא הודתה על העתיד! ומהאי טעמא עמדה מִלֶּדֶת.

אלא שבמקורות אחרים שהעתיקו את דברי הרבי מלובלין על פסוק זה, לא מצאנו שהביאו זאת באופן זה שהטענה היתה מדוע לא הודתה על העתיד, כי אם שהטענה היתה מדוע לא ביקשה על העתיד. 

והרבי ממונקאטש בספרו 'דברי תורה' (ח"א אות י) כתב: "שמעתי בשם רבנו הקדוש החוזה מלובלין זי"ע כי צריכין בכל דבר שאומרים: 'ברוך ה'' בעד הענין, יאמרו מיד: 'כן יעזור השי"ת להלאה', דאם לא כן הרי זה כמעמיד ופוסק מַעַיְנֵי הַיְשׁוּעָה כשמברך רק על העבר, אלא צריך להיות מיד בקשה על העתיד. 

והרמז בזה בלאה שאמרה: "הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה'" ולא בקשה על העתיד, על כן כתיב: "וַתַּעֲמֹד מִלֶּדֶת" עד כאן דבריו הקדושים שנאמרו כולם ברוח הקדש כנודע. 

והיינו הגם שילדה אחר כך עוד את יששכר וזבולון, על כל פנים באותו הפעם עשה דיבורה, שלא בקשה על העתיד, רושם באותו זמן, כדכתיב: "וַתַּעֲמֹד מִלֶּדֶת" על כן צריכין ליזהר בזה".

ובשם הרה"ק רבי שמחה בונם מפרשיסחא: שאם נותן הודיה על העבר צריך לבקש תיכף על העתיד ואם לאו, אזי ח"ו פוסק הטובה. והביא ראיה, שהרי לאה אמרה: "הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה'" וכתיב אחר כך: "וַתַּעֲמֹד מִלֶּדֶת"".

והסבא קדישא רבי יחזקאל זצוקללה"ה מקאזמיר זי"ע, מה שדרך בני אדם כאשר אחד שואל מחבירו: 'מה נשמע אצלך'? הוא משיב: 'תודות להשי"ת על העבר', יהיה משיב: יעזור השי"ת גם להבא. 

דע"י זה היא התכללות הודאה ותפילה יחדיו, הודאה על העבר ותפילה על להבא, מזה הוא דמחזיק העבר גם על להבא, ואם לאו, רק הוא נותן הודאה על העבר לבד, אז יכול לפסוק העזר וכמו שמצינו בלאה, שאמרה: "הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה'" כתיב אחר כך: "וַתַּעֲמֹד מִלֶּדֶת" עד כאן לשונו (ספר 'דברי משה' (ווארשא תרצ"ב, פרשת ויגש).

וכן רבנו יעקב בן הרא"ש, בפרוש הטור הארוך, על אתר: "הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה'" כנותן הודאה למקום שנתן לה כל חלקה ולא בקשה על יותר ועל כן עמדה מִלֶּדֶת. 

ואתה דע לך כי ענין זה בו ראוי לאדם להתפלל ולבקש על הטובה העתידית הוא שנוי במחלוקת רבותינו הראשונים.

הנה מחד גיסא מצאנו רבות את ענין הבקשה על התמדת הטובה, רבנו הרמב"ם בספר המצוות (מ"ע קלב): 'ולבקש ממנו להתמיד הברכה'. 

וטעם שראוי לבקש כן, כבר כתב רבנו יונה (על הרי"ף, ברכות ב ב): "הוא מראה שבוטח בה' בתפלה כיון שמבקש ממנו צרכיו, שמי שאינו בוטח בו, לא יבקש ממנו כלום".

אולם רבנו בחיי אבן פקודה כותב להיפך ובספרו 'חובות הלבבות' (שער עבודת הא-לקים, סוף פרק ו) הרי הוא כותב להדיא כי בקשה זו, בה מבקש האדם על התמדת הטובה – אינה רצויה! ואף הביא שם שלש סיבות המביאות את האדם לידי פגם זה בו הוא מבקש על העתיד.

והרה"ק בעל 'ייטב לב' (בפרשת ויצא) כתב כי מפני כן לא בקשה לאה על העתיד וזה לשונו: "נראה לי פרושו על פי המבואר בחובות הלבבות, כשמודה ומשבח להשי"ת על איזה טובה, לא יהא כוונתו בהודאה לבקש על התמדת טובה ולהוסיף עליה, עי"ש. 

וזהו שאמרה לאה: "הַפַּעַם" כלומר על הַפַּעַם הזאת שנטלתי יותר אוֹדֶה אֶת ה' ואין כוונתי לבקש טובה, כי אם וַתַּעֲמֹד במחשבתה מִלֶּדֶת, שלא חשבה כלל ללדת עוד, על כן נתנה הודאה רק על העבר".

אולם – מסביר השפת אמת – קיימת מדרגה גבוהה יותר, שבה האדם מודה על הישועה העתידה לבוא, עוד קודם שהיא באה לעולם. ותודה זו נובעת ועולה מכח אמונתו הבהירה של האדם רם המעלה, הרואה את הנולד כאילו הוא כבר עתה לפניו ומחמת כך הוא מודה על הישועה כאילו היא כבר נעשתה ובבחינת מה שנאמר: "וַאֲנִי בְּחַסְדְּךָ בָטַחְתִּי יָגֵל לִבִּי בִּישׁוּעָתֶךָ" (תהלים יג, ו).

"וַיַּאֲמִינוּ בִדְבָרָיו יָשִׁירוּ תְּהִלָּתוֹ" (תהלים קו, יב)

לאחר קריעת ים סוף הגיעו בנ"י למדרגה נפלאה זו וככתוב: "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה' וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ: אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה' וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר אָשִׁירָה לַה'...: תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ ה' מִקְּדָשׁ ה' כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ" (שמות; יד, לא. טו, פסוקים: א, יז).

אכן, בנ"י היו מובטחים ועומדים שהם יכנסו לארץ ישראל, אולם כל עוד שהם עדין לא נכנסו הרי שהם עדין לא נושעו ומה שיַּך שהם יאמרו שירה ויודו על כך באומרם: "תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ" (שמות טו, יז). 

אלא, מסביר השפת אמת: היה זה מכח אמונתם הפשוטה שכך אכן יהיה ושירתם היתה כאילו הם כבר נושעו.

וכלשונו: "והנה הם האמינו מה שיעשה הקב"ה עמנו בכל הדורות. ולכן נגלה להם ברוח הקדש כל מה שיהיה. ואמרו שירה על הכל... 

והקב"ה הבטיח לאבות להכניסם לארץ ישראל ועדין לא נכנסו ואיך אמרו שירה?

לכן כתיב: "וַיַּאֲמִינוּ - אָז יָשִׁיר" שע"י שהיה האמונה מאירה אצלם כאילו בעין, רואים שהקב"ה מכניסם לארץ ישראל, כמו שכתוב: "מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ" כו' (שמות טו, יז) וכמו שהם בכח אמונה על להבא, אמרו שירה".

במשנת ה'קדושת לוי'

יסוד מחודש זה שקיֵּמת מדרגה רוחנית גבוהה, בה מודה האדם על הישועה עוד קודם שהיא נעשתה, כבר כתב הרה"ק רבי לוי יצחק מברדיטשוב בספרו 'קדושת לוי' והוא מוסיף שגוף הרעיון כבר מצוי בפרושו של רש"י לספר תהלים וכדלהלן.

השפת אמת אומר כי שבנ"י באו למדרגה זו לאחר מעמד קריעת ים סוף, כשהם הודו על כניסתם לארץ ישראל למרות שהם עדין היו במדבר. 

והקדושת לוי מקדים את הזמן בו בנ"י הגיעו למדרגה זו ואומר כי עוד קודם לקריעת ים סוף, כבר היו בנ"י במדרגה זו בה הם הודו על העתיד.

ותחילה לכל, מקדים הקדושת לוי ומקשה על כך שהפסוק בשירת הים מעלה על נס את אמונתם בה' של בנ"י וככתוב: "וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ" כשלכאורה אין בכך כל חידוש: הלוא בנ"י ראו את כל הניסים והנפלאות אשר עשה ה' עימם מחוץ לדרך הטבע ולמה שלא יאמינו בה'.

וכלשונו: "שיש להבין מה הוא החידוש שהאמינו בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ, כיון שראו כבר ישועת ה' בקריעת הים וכיון שראו ישועותיו ונפלאותיו מה הוא החידוש שהאמינו בַּה' וּבְמֹשֶׁה".

ועוד מקשה הקדושת לוי: לשון הפסוק: "יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל" נאמר בלשון עתיד, בעוד שכל התורה כולה נאמרה בלשון הווה. 

מדוע איפוא אין הפסוק גם כאן משתמש בלשון הווה ואומר: וישירו אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת, אלא הוא בוחר לומר זאת במילה יָשִׁיר (שמות טו, א) שהוא לשון המדבר על העתיד.

"מְהֻלָּל אֶקְרָא ה'" (תהלים יח, ד)

את הסבר הדבר מוצא הקדושת לוי במעלתם של בנ"י, שהגיעו למדרגה הרמה בה הם הכירו בנס עוד קודם שהוא נעשה ותיכף ומיד ביקשו לומר שירה עליו. 

ואת יסוד החידוש על מעלת ההודאה קודם הישועה מוצא הקדושת לוי בדברי הפסוק: "מְהֻלָּל אֶקְרָא ה' וּמִן אֹיְבַי אִוָּשֵׁעַ" (שמואל-ב כב, ד). ובפרושו של רש"י: "מְהֻלָּל אֶקְרָא ה' - בהלולים אקראנו ואתפלל לפניו תמיד, כלומר: אף לפני התשועה אני מהללו לפי שבטוח אני שאושע מאויבי".

מפורש כאן בדברי רש"י: המאמין בהשי"ת בכל ליבו ובטוח בישועתו כי תבוא, יכול לומר הלל ולהודות על הישועה עוד קודם שהיא באה! 

והוא שאמר דוד המלך בספר תהילותיו, ש: 'אף לפני התשועה אני מהללו לפי שבטוח אני שאושע מאויבי' 

מסביר הקדושת לוי: "דהנה נודע מה שדרשו רז"ל על פסוק: "הָיְתָה יְהוּדָה לְקָדְשׁוֹ יִשְׂרָאֵל מַמְשְׁלוֹתָיו" (תהלים קיד, ב) כי נחשון בן עמינדב קפץ לתוך הים ובא עד צוארו בים ואמר: "הוֹשִׁיעֵנִי אֱ-לֹקִים כִּי בָאוּ מַיִם עַד נָפֶשׁ" (תהלים סט, ב)... (סוטה לז.) שקפץ לתוך הים על שבטח בהשי"ת שיעשה עמנו ניסים ונפלאות. 

וכמו שכתב רש"י ז"ל על פסוק: "וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ" (שמות טו, כ) כו' – 'מובטחות היו צדקניות שבדור שהקב"ה עושה להם ניסים והוציאו תופים ממצרים'.

ועל פי שכתב רש"י ז"ל בתהלים: "מְהֻלָּל אֶקְרָא ה' וּמִן אֹיְבַי אִוָּשֵׁעַ" שדוד המלך עליו השלום מרוב בטחונו בהקב"ה על כל צרה שבאה עליו היה אומר שירה קודם התשועה לפי שהיה בטוח בהשי"ת שוודאי יושיע אותו והיה אומר שירה על התשועה קודם התשועה.

וחידוש גדול השמיענו הכתוב, שגם קודם התשועה האמינו בה' שבוודאי יושיע להם, שלבם היה נכון בטוח בה'. 

וקאמר: "וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ". 

ו: אָז יָשִׁיר וזהו לשון 'אָז', כלומר באותו זמן שקפץ נחשון לתוך הים ובא עד צוארו קודם שנבקע הים עלה במחשבה של ישראל שיעשה להם נס וישירו שירה ולכן מובן תיבת: "הַזֹּאת" שאיננו מובן, כלומר, באותו זמן קודם שנבקע הים בטחו שיעשה הא-ל נס ויבקע הים ואז בטחו שישירו שירה הַזֹּאת על הנס".

מצאנו כי היה משה רבנו מודה על הישועה העתידית;

וכך כתב הרה"ק רבי מאיר מאפטא: "וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר" (דברים ג, כג). דאיתא בספרים הקדושים פרוש על הגמרא: 'צדיקים אומרים שירה לעתיד לבוא', היינו שאמונת א-לקי עולם תקועה בלבם כשצריכים להתפלל על איזה דבר מתפללים בלשון שירה, מחמת שמובטחים שבודאי יענה להם השי"ת והרי הוא להם כאלו כבר נתקיים אותו הדבר, ע"כ. 

וזה היה בחינת משה וזהו פרוש הכתוב: "וָאֶתְחַנַּן אֶל ה'" דאיתא בספרים שתיבת וָאֶתְחַנַּן מספר שירה ונ"ל פרושו כנ"ל, דהיינו כי אעפ"י שמשה רבנו ע"ה היה צריך להתחנן אעפי"כ אמר בלשון שירה.

מדברי המכילתא נראה שישראל כבר אמרו שירה קודם קריעת ים סוף! 

כך שנינו ב'מכילתא דרבי ישמעאל' (פרשת בשלח פ"ב): "אמרו ישראל למשה רבנו: 'משה מה עלינו לעשות'?. 

אמר להם: 'אתם תהיו מפארים ומרוממים ונותנין שיר ושבח וגדולה ותפארת למי שהמלחמות שלו'... 

באותה שעה פתחו ישראל פיהם ואמרו שירה: "אָשִׁירָה לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה" (שמות טו, א).

לא אמר שירה לפניך

השל"ה הקדוש מפרש בדברי הגמרא: "ביקש הקב"ה לעשות חזקיהו משיח, וסנחריב גוג ומגוג. 

אמרה מידת הדין לפני הקב"ה: 'רבש"ע! ומה דוד מלך ישראל שאמר כמה שירות ותשבחות לפניך - לא עשיתו משיח, חזקיה שעשית לו כל הנסים הללו ולא אמר שירה לפניך - תעשהו משיח?!" (סנהדרין צד.).

והקשו המפרשים: כיצד יתכן לומר שרק דוד המלך אמר שירות ותשבחות לפני השי"ת ואילו חזקיה לא אמר שירה כלל? 

בעוד שמקרא ערוך לפנינו על השיר והשבח שהודה חזקיה המלך להשי"ת על רוב החסד שנעשה עמו וכמו שנאמר: "מִכְתָּב לְחִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה בַּחֲלֹתוֹ וַיְחִי מֵחָלְיוֹ:... חַי חַי הוּא יוֹדֶךָ כָּמוֹנִי הַיּוֹם, אָב לְבָנִים, יוֹדִיעַ אֶל אֲמִתֶּךָ: ה' לְהוֹשִׁיעֵנִי, וּנְגִנוֹתַי נְנַגֵּן, כָּל יְמֵי חַיֵּינוּ, עַל בֵּית ה'" (ישעיה פרק לח, פסוקים ט, יט-כ).

התשובה לכך היא – אומר השל"ה הקדוש – שבוודאי גם חזקיה אמר שירה והודה להשי"ת. 

אלא שאינה דומה השירה ששורר דוד המלך לפני בוראו לשירתו של חזקיה המלך. 

חזקיה לא שורר אלא לאחר שכבר נושע ונתרפא וזו מדרגה נמוכה יותר, בה אין ההודאה נאמרת אלא על הנס שכבר נעשה. 

לעומת זאת, דוד המלך היה משורר על החסדים עוד לפני שהם נעשו בפועל, כמידת הצדיקים שהם מהללים את השי"ת עוד קודם הישועה וזו מדרגה גבוהה בהרבה.

זהו איפוא טענתה של מידת הדין: חזקיה לא אמר שירה 'לפניך'! – "כלומר שלא הקדים לומר שירה קודם שעשית בפועל מה שהבטחת אותו, כי היה לו תכף להתלבש באמונה ולומר שירה לפניך קודם שעושה הדבר".

עתידין לשורר לעתיד לבוא

עם זה מוסיף השל"ה הקדוש לפרש את דברי המדרש: "עתידין ישראל לומר שירה לעתיד לבוא" (שמות רבה כג, ה) לכאורה, יש בפיסקא זו כפילות לשון מיותרת, שכן די היה אם היה המדרש אומר 'עתידין ישראל לומר שירה' או לחילופין 'ישראל יאמרו שירה לעתיד לבוא'; לשם מה כפל המדרש והזכיר פעמַיִם שיהיה זאת לעתיד.

אלא, אף כאן הכוונה היא על זה הדרך: מידת הצדיקים היא להלל ולשבח להשי"ת על חסדיו עוד קודם שהם התקיימו ונעשו, וזאת מחמת חוסן ותוקף אמונתם בו. 

וכך יהיה בזמן זה של לעתיד לבוא, שיתבשרו ישראל על הניסים שיבואו עליהם והם עתידין לומר את השירה עוד בטרם שהם יֵעשו, כי בחוזק אמונתם יהיה זה בעיניהם כאילו הם כבר נעשו = כמונו...

השל"ה הקדוש מוסיף ומסביר את הפסוקים המובאים שם בהמשך המדרש: "וזהו: "שִׁירוּ לַה' שִׁיר חָדָשׁ" (תהלים צח, א) ואחר כך כתיב: "כִּי נִפְלָאוֹת עָשָׂה" (שם) ואף על פי שעדין לא נעשה, הוא כאלו עָשָׂה. 

וזהו: "תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה" (שיר השירים ד, ח) כלומר תתחיל לשורר מראש, דהיינו; מקדם אשר נעשה וזה לך מצד אמונה".

בשם המגיד מקוזניץ

והמגיד הקדוש מקאזניץ פרש: 'עתידין ישראל לומר שירה לעתיד לבוא' - עתידין ישראל שאם יצטרכו ישועה מה', להיות בוטחים בו שבוודאי יעזור להם, שיקדמו לומר שירה להשי"ת מקודם שעזר להם, כמו שאומרים לאחר העזרה, שהבטחון גדול מאוד שיהיה להם, כמו אחר כך.

בתורת סגולה

ראוי איפוא לכל אדם שיעשה כמנהג הצדיקים וידבק בהנהגה זו להודות קודם הישועה ובפרט שיש בה משום סגולה יקרה, שע"י הודאה זו הרי הוא ממשיך את הישועה עליו. 

וכך מפורש בדברי הרה"ק רבי חיים מאיר מויז'ניץ בספרו 'אמרי חיים':

"ונראה לי, שדבר זה הוא בתורת סגולה, כי ע"י שאנו אומרים שיר ושבח מראש, ממשיכים אנו בכך את הישועה.

ועל דרך שאמר הרה"ק מבארדיטשוב זי"ע שאנו מברכים ביום הכיפורים: 'מֶלֶךְ מוֹחֵל וְסוֹלֵחַ' ובזה אנו גורמים שהקב"ה יסלח לנו על עוונותינו, כי לא יניח לנו לברך לבטלה ח"ו. 

וכילד הרוצה שאביו יתן לו תפוח, מה הוא עושה – קופץ ועושה ברכה, ואז מוכרח אביו למלאות את מבוקשו, כדי שלא תהיה ברכתו לבטלה.

כך גם אנו – אם נאמר שיר ושבח מראש, בוודאי לא יניח אבינו הרחמן שתהא האמירה הזאת לבטלה ויעזרנו מהרה למען שמו".

דעת הגר"א;

דעתו המפורשת של הגר"א מוילנא שיש להודות קודם הישועה. מהפסוק: "קוֹל רִנָּה וִישׁוּעָה בְּאָהֳלֵי צַדִּיקִים" (תהלים קיח טו) מדייק הגר"א שלכאורה הסדר הראוי היה להקדים את הישועה שרק לאחריה מגיעה הרינה, אלא הסביר הגר"א שכאן נמצאת מדרגת הצדיקים שבאוהלם נשמע קוֹל הרינה וההודאה, עוד קודם להישועה בפועל.

כך נהגו מלכי יהודה בימי קדם;

ובהקשר לכך נציֵּן שכן היה דרכם ומנהגם של מלכי יהודה בימי קדם. 

צא ולמד מאביה מלך יהודה שבעת אשר היתה: "לָהֶם הַמִּלְחָמָה פָּנִים וְאָחוֹר" (דברי הימים-ב פרק יג פסוק יד) והיו בסכנה גדולה ועצומה, נאמר שהיו צועקים ומבקשים לה'.

 ובד בבד היו הכהנים: "מחצצרים [מַחְצְרִים] בַּחֲצֹצְרוֹת" וכפרושו של המצודת דוד: 'תרועת נצחון כי בטחו בה' שינצחו במלחמה' (דברי הימים-ב יג, יד) הרי שהיו מקדימים ומכריזים על הנצחון עוד קודם נצחונם בפועל והיה זה כשירה ושבח להשי"ת מרוב אמונתם ובטחונם.

ויותר מזה מצאנו אצל יהושפט מלך יהודה, אשר לעת יצאו עליו בני עמון ומואב למלחמה, עודד את העם לבל יִרְאוּ ויפחדו מהקמים עליהם: "כִּי לֹא לָכֶם הַמִּלְחָמָה כִּי לֵא-לֹקִים".

ועוד בטרם הנצחון, מתאר הפסוק בהרחבה, איך שכל העם נפל על פניו לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת להשי"ת ולהודות על חסדו. והמשוררים היו עומדים וּמְהַלְלִים... "וְאֹמְרִים הוֹדוּ לַה' כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ". וכל זאת מחמת תוקף בטחונם בהשי"ת ואמונתם שיעשה להם ניסים.

ישועת ה' כהרף עין

פרש הרה"ק רבי יואל מסאטמר, על הפתגם הנודע: 'ישועת ה' כהרף עין' בהקדם במגילת איכה, אשר למרות שפסוקיו מסודרים לפי סדר הא"ב, הרי שהאות פ קודמת לאות ע, וכמו שנאמר (פסוקים טז-יז): "פָּצוּ עָלַי פִּיהֶם...: עָשָׂה ה' אֲשֶׁר זָמָם" ופרש רש"י: 'מפני מה הקדים פ"ה לעי"ן – מפני שהיו אומרים בפיהם, מה שלא ראו בעיניהם' .

ויש לפרש כי כוונת חז"ל בזה להמליץ טוב על ישראל, כי בנ"י בעת היותם מצוּיִם בצרה ובשביַּת הגלות, הגם שלא ראו בעיניהם אפילו את התנוצצות הישועה, כבר היו אומרים בפיהם שירה על הגאולה העתידה, כאילו כבר קם הדבר ונהיה וזאת מגודל אמונתם בה'. 

וזהו איפוא הכוונה בפתגם: 'ישועת ה' כהרף עין' - שבעוד העינַיִם עצומות וסגורות ואין רואים כלום מהתעוררות הגאולה, כבר יש להקדים את אמירת הפה, לְשַׁבֵּחַ, לְפָאֵר, לְרוֹמֵם להשי"ת על הישועה העתידה וע"י זה יזכו לקרב את קץ הימין בב"א.

חלק ג - בקשת מלכות שמים מלכות בית דוד ובית המקדש; דברי גדולי ישראל זיע"א בענין זה, המעליותא דתפלת הגאולה – במיוחד בראשי חודשים מהגמרא ומהמהרש"א

נבואת הושע: 

"כִּי יָמִים רַבִּים יֵשְׁבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵין מֶלֶךְ וְאֵין שָׂר וְאֵין זֶבַח וְאֵין מַצֵּבָה וְאֵין אֵפוֹד וּתְרָפִים: אַחַר יָשֻׁבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבִקְשׁוּ אֶת ה' אֱ-לֹקֵיהֶם וְאֵת דָּוִד מַלְכָּם וּפָחֲדוּ אֶל ה' וְאֶל טוּבוֹ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים" (ג, ד-ה). 

פרש רש"י: יֵשְׁבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל... וּבִקְשׁוּ אֶת ה' וגו'. תנא משום רשב"י: 'בג' דברים מאסו בני ישראל בימי רחבעם במלכות שמים ובמלכות בית דוד ובבית המקדש הדא הוא דכתיב: "וַיַּרְא כָּל יִשְׂרָאֵל כִּי לֹא שָׁמַע הַמֶּלֶךְ אֲלֵיהֶם וַיָּשִׁבוּ הָעָם אֶת הַמֶּלֶךְ דָּבָר לֵאמֹר מַה לָּנוּ חֵלֶק בְּדָוִד וְלֹא נַחֲלָה בְּבֶן יִשַׁי לְאֹהָלֶיךָ יִשְׂרָאֵל עַתָּה רְאֵה בֵיתְךָ דָּוִד וַיֵּלֶךְ יִשְׂרָאֵל לְאֹהָלָיו" (מלכים-א יב, טז); אין לנו חֵלֶק בְּדָוִד – כמשמעו, לְאֹהָלֶיךָ יִשְׂרָאֵל (שם) אל תקרי לְאֹהָלֶיךָ אלא לאלהיך, רְאֵה בֵיתְךָ דָּוִד (שם) זה בית המקדש'. 

אמר רבי שמעון בן מנסיא: 'אין מראין סימן טוב לישראל עד שיחזרו ויבקשו שלשתן; "אַחַר יָשֻׁבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבִקְשׁוּ אֶת ה'" - זו מלכות שמים, "וְאֵת דָּוִד מַלְכָּם" – כמשמעו, "וּפָחֲדוּ אֶל ה' וְאֶל טוּבוֹ" - זה בית המקדש כמה דאת אמר: "הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה" (דברים ג כה).

מדרש פסיקתא רבתי (פיסקא לג): 

'ומנין אתה אומר שתחילת בריתו של עולם היה מלך המשיח? "וְרוּחַ אֱ-לֹקִים מְרַחֶפֶת" (בראשית א, ב) - זה מלך המשיח וכן הוא אומר: "וְנָחָה עָלָיו רוּחַ ה'" (ישעיה יא, ב) ואימתי מְרַחֶפֶת? "עַל פְּנֵי הַמָּיִם" - כשתשפכו כַמַּיִם לבבכם נֹכַח פְּנֵי ה' - "אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מְנַחֶמְכֶם" (ישעיה נא, יב). 

נבואת ישעיה (כא, יב): 

"אָמַר שֹׁמֵר אָתָה בֹקֶר וְגַם לָיְלָה אִם תִּבְעָיוּן בְּעָיוּ שֻׁבוּ אֵתָיוּ".

פרוש רש"י: אָמַר שֹׁמֵר - הקב"ה: אָתָה בֹקֶר - יש לפני להזריח לעשות בקר לכם: וְגַם לָיְלָה - מתוקן לעֵשָׂו לעת קץ: אִם תִּבְעָיוּן בְּעָיוּ - אם תבקשו בקשתכם למהר הקץ: שֻׁבוּ אֵתָיוּ - בתשובה:

מדרש: 

'בְּשָׁעָה שֶׁצּוֹעֲקִים יִשְׂרָאֵל לְפָנָיו תָּבוֹא לָהֶם תְּשׁוּעָה, כָּךְ בַּסְּנֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: "הִנֵּה צַעֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָה אֵלַי" (שמות ג, ט) וְכֵן בְּגִדְעוֹן: "וַיִּזְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה': ...עַל אֹדוֹת מִדְיָן: וַיָּבֹא מַלְאָךְ וגו' וַיֵּרָא אֵלָיו מַלְאַךְ ה'" וגו' (שופטים פרק: ו, פסוקים: ו-ז, יא-יב) "וַיֹּאמֶר לֵךְ בְּכֹחֲךָ זֶה וְהוֹשַׁעְתָּ אֶת יִשְׂרָאֵל" (שופטים ו, יד) וְכֵן לֶעָתִיד לָבוֹא בְּשָׁעָה שֶׁיִּגָּלֶה הַגְּאֻלָּה בָּא עַל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: "הִנְנִי שֹׁלֵחַ מַלְאָכִי וּפִנָּה דֶרֶךְ לְפָנָי" (מלאכי ג, א) (שמות רבה משפטים לג, ט).

מדרש שוחר טוב (תהלים יז, ב): 

'כל אותן אלפים שנפלו במלחמה בימי דוד לא נפלו אלא על שלא תבעו בנין בית המקדש! והלא דברים קל וחומר: ומה אם אלו שלא היה בית המקדש ביניהם ולא נחרב בימיהם נעשה לכם כך ונענשו על שלא תבעו אותו, אנו שחרב בימינו ואין אנו מתאבלים עליו ולא נבקש עליו רחמים - על אחת כמה וכמה'.

(ועוד עיין רמב"ן קרח טז, כא). 

שהיה עונש על ישראל בהתאחר בנין בית הבחירה שהיה הארון הולך מאהל אל אהל כגר בארץ ואין השבטים מתעוררים לאמר: 'נדרוש את ה' ונבנה הבית לשמו!' כענין שנאמר: "לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה" (דברים יב, ה) עד שנתעורר דוד לדבר מימים רבים ולזמן ארוך! שנאמר: "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל נָתָן הַנָּבִיא רְאֵה נָא אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּבֵית אֲרָזִים וַאֲרוֹן הָאֱ-לֹקִים יֹשֵׁב בְּתוֹךְ הַיְרִיעָה" (שמואל-ב ז, ב).

 והנה דוד מנעו השי"ת מפני שאמר: "כִּי דָּמִים רַבִּים שָׁפַכְתָּ אַרְצָה לְפָנָי" (דברי הימים-א כב, ח) ונתאחר עוד הבנין עד מלוך שלמה ואלו היו ישראל חפצים בדבר ונתעוררו בו מתחלה היה נעשה בימי אחד מהשופטים או בימי שאול או גם בימי דוד כי אם שבטי ישראל היו מתעוררים בדבר לא היה הוא הבונה אבל ישראל הם היו הבונים אבל כאשר העם לא השגיחו ודוד הוא המשגיח והמתעורר והוא אשר הכין הכל היה הוא הבונה והוא איש משפט ומחזיק במדת הדין ולא הוכשר בבית הרחמים ועל כן נתאחר הבנין כל ימי דוד בפשיעת ישראל ועל כן היה הקצף עליהם. 

והכתוב ירמוז כל זה שנאמר: "כִּי לֹא יָשַׁבְתִּי בְּבַיִת לְמִיּוֹם הַעֲלֹתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה וָאֶהְיֶה מִתְהַלֵּךְ בְּאֹהֶל וּבְמִשְׁכָּן: בְּכֹל אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי בְּכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֲדָבָר דִּבַּרְתִּי אֶת אַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר צִוִּיתִי לִרְעוֹת אֶת עַמִּי אֶת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר לָמָּה לֹא בְנִיתֶם לִי בֵּית אֲרָזִים" (שמואל-ב ז, ו-ז).

 הרי יאשים הכתוב כי השכינה מתהלכת בכל ישראל מאהל אל אהל וממשכן אל משכן ולא היה אחד בכל שופטי ישראל הרועים אותם מתעורר בדבר! 

ואמר הכתוב עוד כי גם השם רחק מהם ולא דבר לאחד מכולם לבנות הבית רק דוד עתה שנתעוררת: "הֱטִיבֹתָ כִּי הָיָה עִם לְבָבֶךָ" (מלכים-א ח, יח) ואצוה עתה לבנותו על יד שלמה בנך שיהיה איש שלום':

אור החיים הקדוש (פרשת בהר ויקרא כה, כה): 

"כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ וּבָא גֹאֲלוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו וְגָאַל אֵת מִמְכַּר אָחִיו".

- 'והגאולה תהיה בהעיר לבות בני אדם 

ויאמר להם: 'הטוב לכם כי תשבו חוץ, גולים מעל שלחן אביכם?! ומה יערב לכם החיים בעולם, זולת החברה העליונה אשר הייתם סמוכים, סביב לשלחן אביכם, הוא א-לקי עולם ב''ה לעד!' 

וימאיס בעיניו תאוות הנדמים ויעירם בחשק הרוחני - עד אשר יטיבו מעשיהם, ובזה יִגָּאֵל ה' מִמְכָּרוֹ. 

ועל זה עתידין ליתן את הדין כל אדוני הארץ גדולי ישראל ומהם יבקש ה' עלבון הבית העלוב':

ספר מסילת ישרים (פרק יט): 

'ואם יאמר אדם: 'מי אני? ומה אני ספון? שאתפלל על הגלות ועל ירושלים וכו', המפני תפלתי יכנסו הגליות ותצמח הישועה?!'

תשובתו בצדו, כאותה ששנינו: 'לפיכך נברא אדם יחידי! כדי שכל אחד יאמר: 'בִּשְׁבִילִי נִבְרָא הָעוֹלָם!' (סנהדרין לח) וכבר נחת רוח הוא לפניו יתברך שיהיו בניו מבקשים ומתפללים על זאת, ואף שלא תעשה בקשתם מפני שלא הגיע הזמן או מאיזה טעם שיהיה, הנה הם עשו את שלהם, והקב"ה שמח בזה'.

התפילה...

'אין מראין סימן גאולה לישראל עד שיחזרו ויבקשו את שלשתן' (מדרש הובא בבית יוסף אורח חיים סימן קפח).

דברים נוקבים ממרן החפץ חיים (בספרו חומת הדת פרק יד): ..."אין די בתפילת לחש שמתפללין כל יום, אלא הקב"ה חפץ שיתאספו ביחד לצעוק בתפילה לפניו וע"י זה יגאל אותנו!'

החזן והקהל יאמרו פסקא פסקא בצוותא חדא ובשפיכת לב;

פסוקי הודאה על שמירת השם עלינו לכל אורך שנות הגלות המר:

"הֹדוּ לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: יֹאמְרוּ גְּאוּלֵי ה' אֲשֶׁר גְּאָלָם מִיַּד צָר: וּמֵאֲרָצוֹת קִבְּצָם מִמִּזְרָח וּמִמַּעֲרָב מִצָּפוֹן וּמִיָּם" (תהלים קז א-ג).

"וַיִּזְכֹּר לָהֶם בְּרִיתוֹ וַיִּנָּחֵם כְּרֹב חֲסָדָיו" (תהלים קו, מה).

"וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹקֵיהֶם" (ויקרא כו, מד).

עד שיחזרו ויבקשו:

אנא ה' התמלא רחמים על כל עמך בית ישראל ותן בלבם לשוב אליך באמת ובלב שלם כאיש אחד בלב אחד ויבקשו את מלכותך ה' א-לקינו ומלכות בית דוד משיחך ואת הבית הגדול והקדוש שנקרא שמך עליו ככתוב...

עד שישובו:

"אַחַר יָשֻׁבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבִקְשׁוּ אֶת ה' אֱ-לֹקֵיהֶם וְאֵת דָּוִד מַלְכָּם וּפָחֲדוּ אֶל ה' וְאֶל טוּבוֹ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים" (הושע ג ה).

"ה' אֱ-לֹקִים צְבָאוֹת הֲשִׁיבֵנוּ הָאֵר פָּנֶיךָ וְנִוָּשֵׁעָה" (תהלים פ, כ).

'וּמַהֵר לְגָאֳלֵנו גְּאוּלָּה שְׁלֵמָה לְמַעַן שְׁמֶךָ' (ברכת גואל ישראל).

"הוֹשִׁיעֵנוּ ה' אֱ-לֹקֵינוּ וְקַבְּצֵנוּ מִן הַגּוֹיִם לְהֹדוֹת לְשֵׁם קָדְשֶׁךָ לְהִשְׁתַּבֵּחַ בִּתְהִלָּתֶךָ" (תהלים קו, מז).

"לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱ-לֹקֶיךָ לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה בוֹ כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ לָשֶׁבֶת עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם" (דברים ל, כ).

ג' הבקשות;

מלכות שמים:

אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ, גַּלֵּה כְּבוֹד מַלְכוּתְךָ עָלֵינוּ מְהֵרָה, וְהוֹפַע וְהִנָּשֵׂא עָלֵינוּ לְעֵינֵי כָל חָי.

וְתִמְלךְ אַתָּה הוּא ה' אֱ-לקֵינוּ מְהֵרָה לְבַדֶּךָ עַל כָּל מַעֲשֶׂיךָ. בְּהַר צִיּון מִשְׁכַּן כְּבודֶךָ. וּבִירוּשָׁלַיִם עִיר קָדְשֶׁךָ. כַּכָּתוּב בְּדִבְרֵי קָדְשֶׁךָ: "יִמְלֹךְ ה' לְעוֹלָם אֱ-לֹקַיִךְ צִיּוֹן לְדֹר וָדֹר הַלְלוּ יָהּ" (תהלים קמו, י).

מלכות בית דוד:

רבוש"ע! הלא ידענו כי בוחר אתה בבן ישי ובכן שַׂמְּחֵנוּ  בְּאֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא עַבְדָּךְ. וּבְמַלְכוּת בֵּית דָּוִד מְשִׁיחָךְ, בִּמְהֵרָה יָבֹא וְיָגֵל לִבֵּנוּ. ככתוב: "וְעַבְדִּי דָוִד מֶלֶךְ עֲלֵיהֶם וְרוֹעֶה אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם וּבְמִשְׁפָּטַי יֵלֵכוּ וְחֻקֹּתַי יִשְׁמְרוּ וְעָשׂוּ אוֹתָם: וְיָשְׁבוּ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְעַבְדִּי לְיַעֲקֹב אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בָהּ אֲבוֹתֵיכֶם וְיָשְׁבוּ עָלֶיהָ הֵמָּה וּבְנֵיהֶם וּבְנֵי בְנֵיהֶם עַד עוֹלָם וְדָוִד עַבְדִּי נָשִׂיא לָהֶם לְעוֹלָם" (יחזקאל לז, כד-כה). 

בנין בית המקדש:

"וְעַתָּה שְׁמַע אֱ-לֹקֵינוּ אֶל תְּפִלַּת עַבְדְּךָ וְאֶל תַּחֲנוּנָיו וְהָאֵר פָּנֶיךָ עַל מִקְדָּשְׁךָ הַשָּׁמֵם לְמַעַן ה'" (דניאל ט, יז). 

"אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי עֵת לְחֶנְנָהּ כִּי בָא מוֹעֵד" (תהלים קב, יד). 

בְּנֵה בֵיתְךָ כְּבַתְּחִלָּה, וְכוֹנֵן מִקְדָּשְׁךָ עַל מְכוֹנוֹ, וְהַרְאֵנוּ בְּבִנְיָנוֹ וְשַׂמְּחֵנוּ בְּתִקּוּנוֹ, וְהָשֵׁב כֹּהֲנִים לַעֲבוֹדָתָם וּלְוִיִּם לְשִׁירָם וּלְזִמְרָם. והשב ישראל לנויהם ושם נעלה ונראה ונשתחה לפניך בשלש פעמי רגלינו ונודה לך שיר חדש על גאולתנו ועל פדות נפשנו: 

"בָּרוּךְ ה' לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן" (תהלים פט, נג).

חלק ד שירים וריקודים