מודיעין עילית - מודיעין עילית - מי העבד ומי המלך

ערב טוב, בעזרת ה' נעשה ונצליח וה' עלינו ברחמיו ירויח

אני מביא מדברי הרב גלינסקי זצ"ל, שאברך בן עליה פנה אליו בפרוש יום הכיפורים, ואמר שאינו מבין מה רוצים ממנו אנשי כנסת הגדולה, בזה שתיקנו את  תפילת הנעילה. הוא מודה גם שהוא לא מושלם, שהרי הכתוב מעיד כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, ובואו נחזיק טובה לשלמה המלך שאלמלא הפסוק הזה הוא היה בטוח שהוא מושלם, אבל טוב ששלמה המלך אמר את הפסוק הזה. וכל על חטא שאנחנו אומרים משום לא פלוג, קיום מצות ערבות. אבל בתפילת נעילה מאשימים אותו בגזילה, לא פחות, "ותלמדנו ה' אלהינו להתוודות לפניך על כל עוונותינו למען נחדל מעושק ידינו, ותתן לנו ה' אלהינו באהבה את יום הכיפורים הזה קץ ומחילה וסליחה על כל עוונותינו למען נחדל מעושק ידינו". אז מאשימים אותו בעושק, גזלן, איך תיקנו אנכה"ג עליו שהוא גזלן?

אמנם בבבא בתרא קס"ה כתוב שרובם בגזל, אבל כאן ממש בהדי הוצא לקי קרבא, פה הכרוב נעקר עם הקוצים, לא סתם כרוב אלא של חסלט. האף תספה צדיק עם רשע, שושנה עם חוחים? יש פה עוול. זה הטענה שהוא טוען בפני הרב גלינסקי זללה"ה.

ענה לו ואמר, ראה הכתוב אומר "וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנו מיד עמיתך אל תונו איש את אחיו". האם אתה בטוח שלא עברת על הלאו הזה? אוה כמה הוא נפגע, מעולם לא! אילו הייתי מכניס ידי לחיקי לא הייתי מפלא אם הייתי מוציאה מצורעת, כי החושד בכשרים לוקה בגופו, כך אומר הרב גלינסקי, אחרי שהוא א0מר כזה לא מוחלט שהוא לא חטא אף פעם, היה בטוח הרב גלינסקי שהוא כבר יהיה מצורע. נייחא אמרתי לו, הסכת ושמע מעשה שהיה לפני כעשרים וחמש שנים, בשעה אחת עשרה בלילה נקישות בדלת, בבני ברק זה מעשים שבכל לילה, אני פותח, נכנסת אשה צעירה ממררת בבכי, לופתת ממחטה קמוטה, עיניה נפוחות זולגות דמעות, הכרתי אותה, בת בית היתה בביתנו, גידלנו ילדים רבים בלי עין הרע, וכשהיא למדה בסמינר של הרב וולף היתה באה לעזור. לימים היא נשאה לבן תורה ששמו הלך לפניו,  מובן שנתנה דירה, סידור מלא, זה מה שנקרא בנתה ביתה, עם בן תורה. שמחנו בשמחתה, ייחלנו לאושרה, הוזמנו לשמחות, בריתות, קידושים, וכעת היא בוכה, מה ארע? לא בנקל היא נרגעה, בסערת נפש סיפרה, משאת נפשה היה להנשא לבן תורה, כל שאיפתה להיות רחל אשת רבי עקיבא, שיאמרו עליה שלי ושלכם שלה היא, הציעו לה בחור שגמרו עליו את ההלל, אמרו שהוא בחיר עולם הישיבות, עדיו לגאון, גדול הדור הבא, חד בדרא. פה כבר חרדתי מההמשך, מה התברר לה שהמידות שלו לקויות כולו שחץ וגאוה? אבל היא שאפה רוח והמשיכה, אמרו שהוא בעל מידות מושלמות, טוב לשמים וטוב לבריות, וזה נכון, בחור זהב, מתחשב ועוזר, פה כבר התבלבלתי, אז מה לא טוב? על מה הבכי? והיא ממשיכה בסערת רוח, אמרתי לו, אל תעזור לי, אני מוותרת על עזרה, שב ותלמד, והוא עושה שטייגען בכולל, כולם משבחים ומהללים אותו, מוסר חבורעס, כותב שטיקלך תוירה, ואני לקחתי על עצמי את הפרנסה. המשפחה גדלה, ההוצאות רבות, אני עובדת במשרה מלאה אצל הרב וולף ועוד חצי משרה בפתח תקוה, מבשלת, אופה, מכבסת מגהצת, מקפלת, מנקה, מסדרת ודואגת לילדים ומסירה ממנו כל עול. והבוקר, קם בכאב ראש וגרון, קודח מחום, חולה בשפעת, אמר לי זה יעבור, אבל אני אשאר היום בבית, לא אלך לכולל. נו, יש לנו ברוך ה' בית מלא ספרים, ארגנתי את הילדים, רצתי לבית הספר, משם נסעתי לפתח תקוה, וחזרתי, והחלה להתייפח בקול שברים ותרועה, ככתוב, חזרתי ומצאתי אותו קורא עיתון. והתחילה למרר בבכי, בשביל זה אני קורעת את עצמי יום יום במשרה וחצי עם ששה ילדים, כדי שהוא יקרא עיתון? והיא מתייפחת ובוכה, ככה מספר הרב גלינסקי לבחור הזה שקשה לו על העושק נחדל מעושק ידינו. שואל את האברך, תגיד לי מה דעתך על הסיפור, זה מעשה שהיה לפני 25 שנה, האברך אומר, היא הגזימה. במקום להכיר טובה לקב"ה שזימן לה בעל נפלא, אברך בן עליה, מוכשר,  מחדש, מתעלה בהתמדה, בעל מידות נפלאות, היא מקוננת? ועל מה היא מקוננת? שבהיותו חולה שפעת כאוב ודואב וקודח מחום, ולבטח הוא למד בבית במשך שעות, ביקש להתאוורר מעט בקריאת עיתון, ודווקא אז היא נכנסה, ועשתה לו כזאת הצגה, אויויויו בוכה. לבטח שכח מהשפעת, אבלא מפיק אבלא. אתה צודק עניתי, הרב גלינסקי מצדיק אותו על כל התיאור שהוא מתאר כרגע, ואומר זה מה שאמרתי לה, אבל יש לי שאלה, מה גרם לה להיות כה מופתעת? הרי הם נשואים שנים, היא מכירה אותו כהווייתו, לא כן? אבל מסתבר שלא. איני אומר שזו עוולה נוראה לקרוא עיתון, אבל הוא הציג עצמו יותר ממה שהוא. כה הציגו אותו כבחור, וכך הוא המשיך להציג את עצמו כאברך, וכך אכן היא רצתה שיהיה, והנה התברר שזה לא בדיוק כך. איך נאמר, אתרוג מהודר עם נקודה שחורה זעירה. לא רואים אותה להדיא, אבל יש שמה נקודה שחורה זעירה. אבל זה מה שהיא חשבה, שזה אתרוג מהודר, זה אתה מסכים איתי? אז האברך אומר כן, אני מסכים. אמרתי לו תגיד לי, אם כן האם הוא לא עבר על "וכי תמכרו ממכר לעמיתך אל תונו איש את אחיו"? הא םיש הבדל בין אדם המוכר מוצר לאדם המשווק את עצמו? וסיימתי, עכשיו תאמר לי, האין צורך להתוודות על כך בנעילה? מובן לאחר שירצה את הקונה, אה, צריך לחשוב על זה, אומר האברך. נו, גם כרוב של חסלט צריך לשטוף, אז שטפנו אותו קצת, ככה אומר הרב גלינסקי.

"אם תעירו ואם תעוררו", ידוע הסיפור, שיום אחד פנה הגאון רבי ברוך קמניץ זצ"ל לאחד מבני הישיבה, ביקש שישלח מכתב לתלמידו רבי יונה מינסקר, הוא הגאון רבי יונה קרפילוב זצ"ל הי"ד בעל יונת אלם, הוא למד במיר, וביקש ממנו שיבוא ויעזור בכתיבת שיעוריו והכנתם לדפוס כי אין מי שראוי ומסוגל לכך כמוהו. הגאון רבי  יונה מינסקר זצ"ל היה תלמיד מובהק לרבי ברוך בער, מהיחידים שהבין את שיעוריו העמוקים על בורים. וידוע שרבי ברוך בער מסיים אחד משיעוריו במילים "ושמעה עמי בינה זאת", שנשאל על כך אמר שכאשר השמיע את השיעור בישיבה, התפעל ממנו רבי יונה מאד, לכן סיים בביטוי התפעלות לומר שיש כאן מה להתפעל. רבי יונה עבר למיר והיה שם יחד עם הגאון רבי אריה לייב מאלין זצ"ל לבחיר התלמידים, יחד הם נסעו לבריסק ללמוד מפי הרב מבריסק זצ"ל, ושבו לישיבה להפיץ את שיטת לימודו, עתה ביקש רבי ברוך בער שיבוא לקמינץ לעזרו בעריכת הספר, שכידוע ביסס את חידושיו אל אבחנות דקות מן הדקות שנאמרו באידיש בשפה המדוברת, והיה צורך באומנות ניסוח לקלוע אל השערה ולא להחטיא את הכונה. למחרת היום נקרא אותו תלמיד שנתבקש לקרוא לשלוח מכתב לרבי יונה, אל רבי ברוך בער, והוא נשאל האם שיגר את המכתב, התנצל שהוא כתב את המכתב אבל עדיין לא שלח, נהרה פשטה על פני ראש הישיבה וכאילו אבן נגולה מעל ליבו, אם לא שלחתם – אל תשלחו. מדוע תמה התלמיד? ענה לו ראש הישיבה, האמת, אין כרבי יונה מי שיוכל לערוך את הספר, וזאת תהיה תועלת לרבים בהבנה ובהעמקה, אבל אם יראו ששלחתי להביא את רבי יונה ממיר יהיו כמה ממצוייני הישיבה שתיחלש דעתם, האם אין הם מסוגלים לערוך את השיעורים עד שיש להרחיק עד מיר להביא את רבי יונה? משום כך החלטתי לא לקרוא לו. פגיעה שעלולה להיות אצל חלק מן התלמידים, מנעה את ההטבה לכלל. נו אם אנחנו סבורים שזו חסידות מופלגת של רבי ברוך בער, אז להוי ידוע שאנחנו לא שמים לב לפסוק מפורש, אם לא היה נוהג כך היה בכך משום איסור דאורייתא, "ולא תונו איש את עמיתו", ולא תונו פה זה ולא תצערו, ההוא אל תונו זה בממון, פה זה הונאת דברים, אסור לצער כל איש מישראל, בין בדברים בין במעשה. כמו שמובא באגרת התשובה לרבינו יונה ובשערי תשובה שער ג' אות כ"ד, ובלשון החינוך במצוה של"ח, לא להכאיב הבריות בשום דבר ולא לביישם. אבל זאת יש להבין, איפה מצינו שגם כשאין הכוונה לצער, וכל הכוונה לתועלת וזיכוי הרבים, והצער יהיה רק ממילא, איפה מצינו שיש לוותר על התועלת ועל זיכוי הרבים שלא יהיה גרם של צער. זה היה המעשה שלפנינו, היכן מצא זאת רבי ברוך בער.

והנה הוא מצא זאת בגמרא מפורשת, כך שנינו בברכות כ"ז, כשנמנו חכמים להוריד את רבן גמליאל מנשיאותו עקב מחלוקתו עם רבי יהושע, והראשונים כמלאכים ואין לנו הבנה במחלוקת, שאלו את מי ימנו לנשיא? והגמרא אומרת, נעמיד את רבי יהושע, ודוחה בעל מעשה הוא, כלומר, בגינו הורידו את רבן גמליאל מנשיאותו. ורש"י  מפרש, ויהיה לרבן גמליאל צער גדול יותר. להוריד אותו זה צער, אבל שימנו את בר פלוגתא שלו תחתיו זה צער גדול יותר. וכותב המאירי, אף כשההכרח מביא לחלוק ולהעביר הנכבד משררתו, אין ראוי ליתנה למי שבשבילו ארע לו דבר זה אף על פי שהוא ראוי לכך, מפני שבזו יש למועבר חלישות דעת יתרה. והוא שאמרו כאן, למי נאמין? לרבי יהושע, בעל הדבר הוא.

כך מצינו במחלוקת של קרח, אמור אל אלעזר בן אהרן הכהן וירם את המחטות, מאיפה? מבין השריפה ועשו אותם ריקועי פחים ציפוי למזבח, ולא רצה הקב"ה לומר כן לאהרן עצמו, כדי ללמד דרך ארץ בכך. לכאורה יש חילוק גדול בדבר, בהרמת המחתות אם ירים אותם אהרן, תהא חלישות דעת לבני משפחות השרופים שחלקו על אהרן, אבל ככלות הכל למאי נפקא מינא אם ירים אותם אהרן או אלעזר? אבל בענין הנשיאות, אם הגדול שבישראל אחרי רבן גמליאל זה יהושע, שהוא היה אב בית דינו של רבן גמליאל, כמובא בבבא קמא ע"ד, שהתפעל מחכמתו המופלגת, כבהוריות י', והיה גדול בחכמת הנסתר כבנגלה, כבחגיגה י"ד, ונקרא חכימא דיהודאי, בבכורות ח', כמה הפסד עלול להיות אם ייבחר נשיא שאינו כה גדול בתורה ובחכמה, ומכל שכן שעוד היה מתלמידי רבן  יוחנן בן זכאי בזמן המקדש ושרת בו כלוי משורר, כבערכין י"א. וכדאי לוותר על כל התועלת הזו ולמנות את רבי אלעזר בן עזריה שהיה צעיר ממנו בשנות דור. אז מעמידים בחור בן שמונה עשרה, נשוי אמנם, אבל בן 18 במקום להעמיד את רבי יהושע, למה? לא לפגוע בעקיפין ברגשותיו של רבן גמליאל.

בברכות נ' שנינו, רבותינו אכלו במחיצת ראש הגולה וזימנו בשלשה, מדוע לא זימנו בעשרה? כדי שלא יקפיד ראש הגולה, כי זימון בעשרה מעורר רעש ותכונה, וכתב הרשב"א, ומכיון שיקפיד יש כאן זלזול בכבודו וגדול כבוד הבריות שדוחה מצוה מדרבנן, וזימון בעשרה מדרבנן הוא .

גם כאן רואים שכדאי להפסיד מעלת זימון בה' כדי שלא לצער בעקיפין. אתם שומעים מה זה "ולא תונו איש את עמיתו".

אומר הרב גלינסקי, סיפר לי אברך שזכה לישון בחדרו של הגאון הצדיק רבי יהודה סגל זצ"ל ראש ישיבת מנצ'סטר, הבחור היה מבית חסידי והכין לעצמו ספל ונטלה ליד המיטה. הופתע כשרבי יהודה קם לפניו ויצא מן החדר ליטול ידיו שחרית. תמה תמיהה גדולה ורבי יהודה הסביר לו, הלא השבות יעקב פסק שבשעת הדחק יש להקל ולומר שכל הבית כארבע אמות, וגזל משינה דאורייתא, ואיך אחמיר ותהא זו מצוה הבאה בעבירה. אתם שומעים מה זה ולא תונו? אמנם מרן הגאון רבי חיים קנייבסקי שליט"א אומר שהמושג גזל שינה הוא מבית מדרשם של בעלי המוסר, אבל ודאי שצער הוא, להעיר אדם מן השינה זה צער. והאיסור לצער יהודי זה כבר מדאורייתא.

ומצינו שרבי ישראל מסלנט זצ"ל אמר לרבינו נפתלי זילברברג זצ"ל שיש לדחות נטילת ידיים שחרית שמדרבנן מפני גזל שינה שמדאורייתא.

סיפר הגאון רבי יצחק יעקב רודרמן זצ"ל, ראש ישיבת נר ישראל מבולטימור, בשעתו כשלמד בישיבת סלבודקה התקשה בקושיה חמורה, שאל את חבריו האריות שבחבורה, הגאונים הרב רבי אהרן קוטלר ורבי יעקב קמינצקי ז"ל, ולא עלה בידם לתרצה. באותה העת התגורר הגאון רבי לייב רובין זצ"ל בקובנא, לאחר שהוא פרש מהרבנות של העיר וילקומיר, וסלבודקה היתה פרבר של קובנא. חצה רבי יצחק יעקב את הגשר, התדפק על דלתו של רבי לייב, והוא עיין בסוגיא, בחן דרכים אחדות ופסלן, וסוף דבר השאלה נותרה בתוקפה. כיון שהתאחרה השעה והדרכים חשוכות ליוה את האורח והזהיר אותו מפני מהמורות, הגיע רבי יצחק יעקב לאכסניה, קרא קריאת שמע שעל המיטה, ושקע בשינה. התעורר עם שחר והופתע לראות את רבי לייב, הגאון הישיש, עומד בסבלנות ליד מיטתו, נרעש, נטל את ידיו ושאל מה הרב עושה כאן? ממתין שתתעורר, המשכתי לעיין בסוגיה, עד שמצאתי את הפתרון לקושיה, הלכתי לסלבודקה, בררתי היכן אכסנייתך, תברך ברכת התוה ואומר לך את התשובה. נחרד רבי יעקב יצחק, הרב ממתין לבטח שעות, מדוע לא העירני? ורבי לייב התחלחל, מה עלה בדעתך שאעבור על גזל שינה? היתה זו מצוה הבאה בעבירה. אתם שומעים מה זה, ת"ח עצום, גאון עצום, כל הלילה יושב לחפש תירוץ לקושיה של ר' אהרן קוטלר והרב קמינצקי לא הצליח לפוטרה והוא לא ממתין, הולך ועומד ליד המיטה ומי יודע כמה זמן, כדי לא לעורר אותו שיהיה חלילה גזל שינה. זה מצוה הבאה בעבירה.

באחד מימי הסוכות הבחין הנציב מוולאז'ין זצ"ל, שהנכד הגאון רבי חיים מבריסק זצ"ל לא מברך על האתרוג כמנהגו, מידי שנה בשנה, שאל אותו על כך, וגילה לו טעמו: היה זה אתרוג מארץ ישראל, במוצאי שנת השמיטה, ואסור להוציא פירות שביעית מהארץ. אמר הנציב אם כן זו שאלה גם לגבי, והלך לביתו. באשמורת הבוקר התדפקו על דלת סוכתו של רבי חיים מבריסק, ואמרו לו, הסבא קורא לך, נחרד, קם ממיטתו, נטל ידיו ומיהר לסוכת הנציב, מצא אותו רכון על ערימת ספרים והוא בישר לנכדו, מצאתי את הדרך הישרה להכשיר את האתרוג. והתחיל בהרצאת הסוגיה. הפסיק אותו רבי חיים, ביקש רשות לברך קודם ברכת התורה, והחל לברך, וראה שזקנו הנציב בוכה בדמעות שליש, על מה הבכי נחרד, אמר הנציב, אילו חשבתי שאתה ישן לא הייתי שולח להעירך אבל לא העליתי בדעתי שבשעה ארבע לפנות בוקר אתה עדיין ישן. אתם שומעים? בוכה בדמעות שליש שהוא ציער אותו והעיר אותו מן השינה.

הרמב"ם מדגיש בהלכות דעות פרק ו' הלכה ח', האיסור לצער יהודי בין קטן ובין גדול, והרמב"ם הקדים הקטנים שלא כהרגלו, יש פה הרבה מקומות ומקורות שתמיד הוא מקדים גדול לקטן, פה הוא מקדים את הקטן לגדול. אסור לצער יהודי בין קטן בין גדול לפי שהקטנים אינם בני מחילה. אתם שומעים דברים כאלה? מי עושה חשבון לילד קטן או  משהו שלא לצער אותו? תעוף מפה, מה אתה עושה כאן, שופך את דמו.

וכבר היה מעשה שהגאון הצדיק רבי משה אהרן שטרן זצ"ל, המשגיח דקמניץ, התפלל במנין של הרב מבריסק זצ"ל בביתו, ובנו בן החמש נרדם על מיטתו של הרב. בסיום התפילה ניגש להקיצו והרב הורה לו – אל תעיר אותו. המשגיח הסביר, איני מטלטל, והוא נושא עמו את המטפחת בעבור שנינו. והרב תמה, וכי משום שאתה רוצה לטלטל תעיר אותו מן השינה? אתם שומעים? זה דין, איסור דאורייתא. טוב, מי יכול להגיע למדרגות כאלה שהתורה מחייבת כל אחד? מי יכול?

ידוע הסיפור באגרת המוסר לרבי שם טוב פלקירא, במלך שראה אדם של צורה שחכמתו האירה פניו, התעניין ושאל אותו מי אתה? כל כך התפעל מהצורה שלו ומהחכמה שהאירה את פניו, שואל אותו מי אתה? ענה לו אני המלך. איזה עזות, המלך שואל אותו מי אתה אומר לו אני המלך, זה מרידה במלכות. אבל אומר המלך בליבו, אולי הוא מושל על איזה מדינה רחוקה, הוא לא נראה מורד במלכות חצוף או טיפש, נברר מה הוא מתכוון. האריך המלך אפו ואמר, ככל הידוע לי אני מלכה של ארץ זו, על מה מולך אתה? ענהו החכם, אני מושל על מי שאתה עבדו. יבבי, סיבך אותו לגמרי. המלך רטן ואמר לו חידות לי דבריך, ענה לו אל נא באפך מלכי, אני עבדך, אבל אתה עבד לעבד, כי אני מושל בתאוותי ואתה עבד להן. מי זה מלך? שמושל בתאוות שלו. "ומושל ברוחו  מלוכד עיר" אבל אתה עבד לתאוות שלך.

הדברים האלה מבוארים בספר הכוזרי במאמר ג', מלך כוזר ביקש מהחבר החכם היהודי, תאר לי מה זה חסיד, מי רואה יהדות שהגיעה לרום הפסגה שהוא חסיד, אמר החבר, החסיד הוא האיש המפקד על מדינתו הנותן לכל יושביה את לחם חוקם ומספק להם כל צרכם במידה נכונה והוא נוהג בכולם בצדק, לא יעשוק איש מהם, ולא יתן לאיש יותר ממנתו הראויה לו, ולפיכך הוא מוצא את כולם בשעה שהוא צריך להם  נשמעים לו וממהרים להיענות לקריאתו, עושים ככל אשר יצוום ונזהרים מכל אשר יאסר עליהם.

אמר הכוזרי, מלך כוזר, לחסיד שאלתיך, לא למושל, מה אתה מסביר לי על מושל, אני שאלתי מה זה חסיד אצלכם, מה אתה עונה לי על מושל? אמר החבר החסיד הוא הוא המושל. והסביר, הרי כל כוחותיו וחושיו הנפשיים והגופניים סרים אל משמעתו והוא מנהיג אותם, כמו שנאמר "טוב ארך אפיים מגיבור ומושל ברוחו מלוכד עיר", והוא חוסם את תאוותיו ומציב להם גבולות לאחר שקצב חלקם במידה הראויה במאכל ומשתה, וחוסם את הכעס המבקש להתפרץ להוכיח שלטונו, אחר שנתן לו חלקו בניצוח בויכוחי חכמה ובגערה ברעים וכך בכל כוחות נפשו ומידותיו. מה הסביר לו? אמר לו תקשיב, החסיד זה מי שמושל בכל אבריו הגשמיים והרוחניים, הוא מסוגל לחסום את התאוות שלו, הוא מציב להם את הגבולות, אבל זה רק אחרי שהוא כמובן קצב להם במידה ראויה מה שהם יאכלו וישתו, הוא גם חוסם את הכעס שתמיד מבקש להתפרץ להוכיח שלטון, כל זה לא חוסמים את הכעס תמיד, כל זה אחר שנתן לו חלקו, לכעס, בניצוח בויכוח חכמה, ובגערה ברעים, שזה מותר. וכך הוא שולט בכל כוחות נפשו ומידותיו. וכשתמצי לומר, אלו דברי רבותינו על הפסוק "עבדי הם" ולא עבדים לעבדים. כלומר שנהיה עבדים של ה' משוחררים מכבלי היצר הרע, ולא עבדים לעבדים ליצר הרע. כדברי רבינו יהודה הלוי, עבדי הזמן עבדי עבדים הם, ועבד ה' הוא לבדו חופשי, על כן מבקש אנוש חלקו חלקי ה' אמרה נפשי.

מעשה באדם שהיה מכור לטיפה מרה, שתיין מועד, בזבז עליה את כל כספו, איבד את ימיו ואת פקחונו, חברו עליו חבריו, בני משפחתו, ניסו להניאו מהרגליו, כל אחד טען טענה בגנות השכרות, הפטיר כנגדם, אתם סבורים לשכנעני? אני יודע מאה טעמים מדוע לא לשתות יין שרף, אבל הטעם של היין שרף מכריע את כל המאה טענות. נו, אדם כזה זה לא עבד? השכל אומר הכל, יש לו טענות נוצחות, אבל לא יכול להתגבר על הטעם של היין שרף, הוא עבד לתאוותיו. ומאן מלכי? רבנן, ז"א בי מלכים ימלוכו, מי שלומד תורה ומקיים אותה כלשונה, זה המלך, התורה נותנת לאדם מלכות וממשלה, אבל בראש ובראשונה למלוך על עצמו.

הסבא מקלם אמר שדיוקים שמופיעים במדרש מורים בעליל שהתורה מן השמים. אי אפשר להבין את זה בלי רוח הקודש, מה בין צדיק לרשע? הלא גם רשע יודע שדרכו שגויה, יודעים רשעים שדרכם למיתה, אלה הרשעים הם ברשות ליבם, נסחפים ונגררים על ידי מידותם ומאווייהם.

אור החיים הקדוש מעיד שבזמנו באו אליו רשעים, ואמרו לו שהם מוכנים לחזור בתשובה בתנאי שהם ימותו מיד אחרי התשובה, למה? כי הם יודעים שאחרי התשובה לא יהיה להם כח והם יחזרו לסורם. זה רשעים של הדור של אור החיים הקדוש, הם היו מוכנים למות לזכות בתשובה בשביל לא להכשל עוד פעם כי אין להם כח.

אבל מה כתוב, כתוב "אמר נבל בליבו" מה זה אמר נבל בליבו? הוא אסור במאסר הלב, במאוויים בתשוקות. "ויאמר עשיו בליבו" "ויאמר ירבעם בליבו" "ויאמר המן בליבו", רשעים מסורים ביד ליבם, אבל צדיקים ליבם ברשותם, וחנה היא מדברת על ליבה, ויאמר דוד אל ליבו, מי שולט על מי? מי מדבר אל מי? הצדיק מדבר אל הלב ולא הלב אומר לו מה לעשות. "וישם דניאל על ליבו", זה המבחן ואין בלתו. אם אתה עבד או מלך תבדוק אם הלב שלך ברשותך או שאתה ברשותו.

ותשמעו מעשה נפלא, מה זה נקרא, זה תזהו את זה מיד. מסופר שהיה יהודי שקיבל מבני ביתו הסכמה להגשים חלום ישן, היו לו כיסופים לוהטים לשהות בליל הסדר במחיצת רבו הגאון הקדוש האבני נזר מסוכטשוב זצ"ל, ודאג שהבן שלו ינהל את הסדר בבית, הכין את הכל בעצמו בביתו, בדק חמץ עד אחר חצות לילה, נטל את הצרור ועלה לעגלה שתביא אותו לסוכטשוב עם שחר. תכנן שהוא יתפלל במנין, ישמע סיום מסכת שהוא בכור, ויפטר מתענית בכורים, ויספיק להכין עצמו לחג ויקבל את פני רבו ברגל. אבל הכל השתבש, הציר של העגלה נשבר עליהם הדרך, העגלון הודיע שחייבים לחכות לאור הבוקר כדי להזמין נפח מהכפר הסמוך, ולא היתה ברירה, נמנם בעגלה, ובהפציע השחר הלך העגלון אל הכפר, התעטף בטלית והניח תפילין והתפלל ותיקין, כשהעגלה תוקנה וטיפסה השמש כבר למרומי השמים, לעיירה הוא הגיע בשעת הצהריים. מובן שסיום הוא כבר לא שמע, ולראשונה בחייו הצטרך להתענות תענית בכורות. אמש לא התפנה לאכילה עקב טרדותיו, היום הוא לא אוכל בגין צומו, בקושי שרד את התפילה וההלל, הרבי נכנס לעריכת הסדר, שמע קידוש, שתה כוס ראשון, בטנו כרכרה משוועת לאוכל, והנה העבירו בין המסובין את קערת הכרפס. בולמוסין טבולים במי מלח, כל אחד צבט  לעצמו פחות מכזית כהלכה, אבל הוא אורו עיניו, חפן תפוח אדמה ענק ובתאוותנות נעץ בו את שיניו. לפתע שמע את הרבי ממלמל מראש השולחן, איני מבין איך יכול אדם לחוג את חג החירות כשהוא משועבד לתפוח אדמה. נו, ואנחנו מה, איך אנחנו קופצים על הצלחות? איך מושיטים את הידיים? איך מבקשים תוספות? וכו' וכו', מדברים עלינו. אז מי עבד ומי אדון? מי מלך ומי  מושל? תראה מי דוחף את הכרכרה, אתה דוחף את הלב או הלב דוחף אותך, התאוות שולטות בך או שאתה שולט בהן, אתה מושל ברוחך או שהכעס קופץ ומקדימך. נו, אדם שיש לו שליטה באמת על כל הדברים האלה הוא גם יכול לא להונות לא בממון ולא בדברים, יש לו סבלנות, הוא יכול להתמודד עם הרבה נסיונות. מגיע זמן של עבד עברי להשתחרר, ממאן, טוען אהבתי את אדוני, את אשתי ואת בני, מי זה אשתי? השפחה הכנענית שהאדון נתן לו, ואת בניו זו שהיא ילדה, אומר לא אצא חופשי, והגישו אדוניו אל הדלת או אל המזוזה ורצע אדוניו את אזנו במרצע ועבדו לעולם. עד היובל. כתב רש"י, מה ראתה אוזן להרצע מכל שאר איברים שבגוף? אוזן ששמעה על הר סיני כי לי בני ישראל עבדים והלך וקנה אדון לעצמו תרצע. מה נשתנו דלת ומזוזה מכל כלים שבבית? אמר הקב"ה, דלת ומזוזה שהיו עדים במצרים כשפסחתי על המשקוף ועל שתי המזוזות ואמרתי כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, אני ה' אלהיכם ולא עבדים לעבדים, הלך זה וקנה אדון לעצמו לכן  יירצע.

נו, אנחנו אומרים "ויוצא את עמו  ישראל מתוכם לחירות עולם", שתי שאלות, מה זה מתוכם? "ויוצא את עמו ישראל לחרות עולם" מה זה מתוכם? גם כתוב "ויקרא למשה ולאהרן לילה ויאמר קומו צאו מתוך עמי", מה זה מתוך עמי? שאלה שניה, איך אפשר לומר שיצאנו ממצרים לחירות עולם אם שבנו להשתעבד? ולא עוד אלא שכל שנה אנחנו אומרים השתא עבדי לשנה הבאה בני חורי.

אלא התשובה היא, שנינו במכילתא בשלח, או הניסה אלהים לקחת לו גוי מקרב גוי מה זה מקרב? מתוך הקרביים של הגוי, ואדם ששומט את העובר ממעי הפרה, עם ישראל בתוך מצרים היו כמו עובר בטלים ומבוטלים כלפי המצרים, ז"א היינו בבחינת עובר ירך אמו, שהעובר אוכל ממה שאמו אוכלת, שותה מה שאמו שותה, נושם דרך אמו, ורק באמצעותה יש לו חיים עצמאיים, כך היו ישראל במצרים, עד שהמלאכים קטרגו מה נשתנו אלו מאלו?

זה מה שאמרו לנו חז"ל באבות, על כרחך אתה נולד, שבשעת הלידה לא רוצה לצאת, והמלאך מוציא אותו בעל כרחו. התפארת ישראל אומר, כפי שנראה מהבכיה והצעקה בשעת הלידה, לא רוצה לצאת, כך הרוב מכריע מבני ישראל לא רצו לצאת, ומתו בשלשת ימי האפילה ארבע חמישיות, שמונים אחוז. ובכך פירשו מה שאמרו שעבד לא היה יכול לצאת ממצרים, מה הפירוש, לא רצו להתנתק מהטומאה של מצרים. לא שלא יכלו לצאת בכלל, כמו הפירוש הפשטי, שהרי משה יצא ממצרים ואהרן יצא ממצרים, ושבט אפרים יצאו ממצרים לפני הזמן. אז לצאת אפשר אבל לא רצו לצאת ממצרים, אי אפשר הטומאה שמה משכה את כולם והיו כעובר ירך אמו. לכן זה הכוונה מתוכם, שהם חשו חלק מהמצרים, מהסאוב והתרבות שלהם, ומזה הוציא אותנו הקב"ה לחירות עולם. גם אם ישלטו בנו אדונים זרים, בפנימיות שלנו לעולם לא נתבטל אליהם ולא נדבק בהם, אלא "ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום" דבוקים ממש. ואפילו הנצמדים לבעל פעור זה כצמיד רפוי וחיצוני.

ביתר עמקות פירש במי השילוח בראש השנה אות נ"ו, שחירות עולם זה לא רק מכאן ולהבא, אלא אפילו למפרע, שנפקחו עינינו להאמין שבאמת מעולם לא היינו משועבדים בפנימיות, כמו שמספרים על אותו חושם, שתפסו אותו בגניבה, הלוכד אמר לו בחומרה, תפוס את החבל הזה ביד, תפס, קשר את הקצה השני לגדר אמר לו אל תזוז אני הולך להזעיק את המשטרה, והחושם הזה עומד חסר אונים כשהוא קשור בקשר אמיץ לגדר, אבל שוטה שבעולם, תשמוט את הקצה שבידך ותברח, ולכן הוא חושם.

מסופר, לשלמה המלך היה עבד נאמן שיצא לחופשי, כאות הוקרה לימד אותו שלמה את שפת החיות והעופות אבל הזהיר אותו אזהרה חמורה, תנצור זאת לעצמך כי ביום שתספר את הסוד שאתה יודע את שפת החיות והעופות תמות, אז אל תספר לאף אחד. שב לכפר לבית ולמשפחה, היו לו שור וחמור לעבודת השדה, כמובן כל אחד בנפרד, לא תחרוש בשור וחמור יחדיו, ועכשיו אתם תשמעו דבר שלא ידעתם אף פעם, רק מי שיודע שפת החיות והעופות יודע מה הם מדברים עלינו. החמור היה חולה, לא אכל מחוסר תאבון, רתם את השור למחרשה, עבד בו כל היום והחזיר אותו לרפת, ושמע אותו שהוא גונח מכאבים מרוב העבודה. אמר לו החמור, מדוע אינך עושה כמוני? אני מזגזג עיניים ונמנע לאכול שעה, בעל הבית סבור שאני חולה ומניחני לנפשי, כך אני זוכה ליום מנוחה ובטלה. שמע את ערמתו של החמור, לא חמור ממש, זה חמור פיקח, וצחק צחוק גדול. תמהה אשתו על מה הצחוק? נזכר באזהרה של שלמה המלך שאם הוא יספר הוא ימות, התחמק מהתשובה והיא לא לחצה עליו. למחרת הגיע להמשיך בעבודה וראה שהשור מזגזג בעיניים ושובת רעב, צחק מקרב לב, ואשתו שבה לתמוה, צחוק זה למה? הפטיר משהו והסית אותה גם כן מן הנושא. רתם את החמור למחרשה ועבד בו כל היום, כשהחזיר אותו פחד החמור שהשור עלה על הגול ומעתה יטיל עליו את כל העבודה, יזגזג בעיניים כל יום, אמר לו השמעת, בעל הבית אמר לאשתו שמתלווה אליו, מילא החמור אם הוא חולה לפרקים מה נוכל לעשות? אבל אם השור ימשיך לחלות נמהר לשחוט אותו לפני שיתפגר לנו. אין מה לומר החמור היה לו מח פורה, והאיש צחק צחק להמצאה הזאת. הפעם לא ויתרה אשתו, צחוק כזה, אמרה אתה חייב לספר לי. הפעם לא ויתרה, תגיד לי מה מצחיק שם ברפת, התגונן, אני לא יכול, אם אני אגלה לך אני אמות. אמרה לו לא אכפת לי, אל תסתיר דבר מפני, לא יסתירו ולא יעלימו, עליך לגלות לי, ספר את הכל. אמר לה טוב טוב, רק תניחי לי ואני אכתוב צוואה, אמרה לו כרצונך אני ממתינה. מדוכדך הלך לחדר והכלב הנאמן משתרך אחריו, והכלב חש באסון שממשמש ובא, כשמתקרבים לפתח הבית ראה הכלב את התרנגול זחוח, צווארו מורם וכרבולתו זקופה, גער בו הכלב, הלא תבוש, אדוננו עומד למות ואתה מנופח מחשיבות? צחק התרנגול, אם הוא טיפש אני חייב לשאת בצרתו? אני יש לי עשרים נשים תרנגולות, כולן כנועות וצייתניות, יטול מקל ויניף ויעמיד אותה במקומה. אורו עיניו של האיש, או, התרנגול צודק, על מה אני הולך להרוג את עצמי, על הלהג של האשה? מיד פנה ואמר לה תשמעי, מהיום אני צוחק כרצוני ולא שואל אותך. ענתה לו לא אמרתי דבר, לא אמרתי דבר, תעשה כרצונך, תעשה כרצונך.

הרב גלינסקי מפחד שיפרשו את זה אח"כ למסקנות, אז הוא אומר מובן שזה משל, משל, שלא יחשבו חלילה אחרת, זה לא נסוב על האשה, אבל זה משל על הכוחות של מצרים, שהתמכרנו להם לכל ההשפעות החיצוניות, שהכתרנו על עצמנו, השפעת הסביבה, סחף החברה, לנהות אחרי האופנה, גחמותיה, כניעה למוסכמות רדודות, זאת הבעיה. והוא אומר, אספר מעשה שהיה. הלכתי ברחוב, מכונית עוצרת, לאן הרב צריך? אמרתי לו, אמר הרב יעלה, נו, חסד עצום, באמת כאלה מושבים אין לי גם בבית, וגם מיזוג אויר וחיי נפשות, וריח, מטהר אויר. מה הרב מחפש? הכפתור בצד ימין למטה ירים ויוריד את גב המושב, אז הוא אומר לא לא, אני מחפש את היהלומים, הנהג הסתכל על הרב גלינסקי, כמעט עשה תאונה, איזה יהלומים אתה מחפש? אמר לו תבין, במדרש כתוב שביזת הים היתה גדולה מביזת מצרים, כי המצרים שיבצו יהלומים ברתמות הסוסים, כלשון רש"י שעיטרו מצרים סוסיהם בתכשיטי זהב וכסף ואבנים טובות, מעולם לא הבנתי, לשבץ את הרתמה של הסוס ביהלומים? אבל כשאני רואה פאר של מכונית, אתה מבין, הסוסים פעם זה היה מכוניות, אז חיפשתי את היהלומים, איפה היהלומים? עודנו מדברים, והנהג צופר בחמת זעם, מכונית עקפה אותנו במהירות, והוא נהיה אדום מכעס, חוצפה שכזו, 79 עוקף מודל 86? אומר הרב גלינסקי, זה נשמע לי כמו  מספר של ביטוח לאומי, אבל כשהבנתי מה הוא אומר, שאלתי אותו תגיד לי, אה על זה אתה חושב כשאתה אומר אין לנו מלך אלא אתה? אין לנו מלך אלא אוטו, אוטו. טוב, אני מחכה שתסיימו לצחוק, אומר הרב גלינסקי, והסבא מסלבודקא היה תמה, למה לא בוכים כששומעים רעיונות כאלה, לא, לא לבכות עליו, בתור נושאים בעול, אלא למה לא בוכים על עצמנו, שהרי האוטו זה רק משל, הנביא תובע, אל יתהלל חכם בחכמתו, אל יתהלל גיבור בגבורתו, אל יתהלל עשיר בעשרו, כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי. אז מה זה משנה אם מטפחים את הגאוה דרך הכשרונות, חכם בחכמתו, או  מטפחים את החיצוניות – גיבור בגבורתו, או את הרכוש והאוטו עשיר בעשרו, אל יתהלל, איך יוכל לומר, אין לנו מלך אלא אתה, כשהוא מכתיר את עצמו כמלך? מלך אביון בלי עם. "כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי", עד כמה אתה צריך להשכיל? עד שתדע באמת שאין לנו מלך אלא אתה. נו, אדם יערוך חשבון נפש, עד כמה המליך על עצמו אדונים והפך להם לעבד נרצע, ויבין עד כמה הוא יצא בכלל ממצרים. והרי הוא עדיין עבד עבדים.

רבינו בחיי אומר שהחנף, שזו אחת מהעבירות החמורות ביותר, החנף לא מקבל פני שכינה, והחנף הוא יותר גרוע מעובד עבודה זרה, כי העובד עבודה זרה עובד עבודה אחת, והחנף אין קץ לנעבדיו, הוא מחניף לזה, הוא מחניף לזה, איפה שיש לו  משהו להרוויח – הוא מחניף, הוא מאמין שבכוחם לסייע, לתת, להעניק וכו', הוא חנף, הוא לא בוטח שאין מלך אלא אתה, מלך מושל בכל. הוא לא מאמין, הוא לא מאמין, הוא מאמין בהשתדלות שלו אצל אנשים, מחייך פה, זורק זריקות כאן, אומר כאן, תומך כאן, עוזר כאן, דואג להמשך. קונקשן קוראים לזה היום.

מהי ההגדרה של עבד? מהי ההגדרה של בן חורין? עבד משועבד לזולתו, וזה לא משנה אם הוא נמכר בגנבתו בעל כרחו או שהוא משעבד את עצמו כעבד הנרצע, בן חורין – מי שאינו כפוף לאדם זולת לצו מצפונו ולרצונו העצמי על פי התורה. לכן אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה ומקיימה. כל השאר משועבדים לחברה, לאופנה, למידות וליצר הרע.

אומר הרב גלינסקי זצ"ל, אני אומר בכוונה אומר, לא אמר, כי הוא ממשיך לומר, אני היום ממשיך לומר בשמו, אוהב אני לשמח יהודים, ולההביל את עניני העולם בליצנותא דעבודה זרה, כפי שלמדנו בנובהרדוק, והעליתי בת שחוק על שפתי גדולי גדולים, מלבד אחד, המשגיח רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל, היה שומע את דברי בכובד ראש, מעיין בהם, מעיר עליהם, ולעולם לא חייך. הרב גלינסקי גלגל את כולם מהמדרגות, וכשהיה מספר את אותם דברים שכולם גם גדולי הגדולים צחקו, היחידי שאפילו לא חייך – זה המשגיח ר' יחזקאל לוינשטיין זצ"ל. שומע בכובד ראש, מעיין ומעיר. כסבור הייתי שזה מחמת כובד הראש שהוא היה שרוי בו תדיר, היראה שהיתה חופפת עליו, ראו בו במוחש את ה"שויתי ה' לנגדי תמיד" ואת התוצאה של הפחד והיראה כתובים ברמ"א, בתחילת השו"ע. אבל הן ראיתי אותו  מחייך, כשהוא שימח חתן, כשעודד אנשים מדוכאים, וחשבתי למה דוקא להלצות שלי אינו מגיב? והבנתי, חניך קלם הוא, ובקלם חינכו להיות בן חורין, מאי משמע? כשמישהו משמיע הלצה וגורם לכולם לחייך, וכי הוא אדון לי? הוא יקבע את תגובתי? הוא שליט על מצב רוחי? ברצותו אחייך וברצותו ארצין? לא ולא, אני היחידי שאחליט אימתי לחייך, זה בן חורין וזו החירות האמיתית, שאדם יכול לשלוט מה ישפיע עליו ומה לא ישפיע עליו.

אם כן זכינו להבין כמה דברים, נקווה שיהיו לתועלת, ייזכרו ויתורגמו לשפת החיים. ברוכים תהיו.

רבי חננניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.

רבותי הערב הזה נעשה לרפואה של מי שחולה מסוכן מאד, וצריך  ישועה, בבקשה לענות אמן ועוד בקשה, אם יש מי שמוכן ללמוד שתי הלכות כל יום במשך חודש ימים לרפואתו זה ת"ח גדול שמצבו מסוכן מאד. שמו הרב אדוארד יצחק בן רבקה, ה' ירפא אותו ברפו"ש בתוך שאר חולי עמו ישראל מהרה. מי מוכן שתי הלכות לרפואה במשך חודש להצלת יהודי ת"ח, להרים את הידיים מי שמוכן שלא יצטרך שיתפללו בעבורו, ברוכים תהיו לה' יתברך, זכות המצוה וההרצאה תגן בעדו מהרה אמן.