הלכות ותן טל ומטר ומשיב הרוח: ספקות, דיעבד ותיקוני טעויות בתפילה

 - - - לא מוגה! - - -

ברך עלינו ותן טל ומטר לברכה. בעזרת השם, כל החורף עד י״ד בניסן. מרן כתב לנו את ההלכות האלה בהלכות תפילה, סימן קי״ז. שם מרן פירט את כל הנושא בהרחבה. מלכתחילה, כל אחד צריך להתפלל במוצאי שבת זה אך ורק מתוך הסידור. רן כתב בסימן ק את דברי הגמרא, שכל תפילה שאדם לא אמר אותה יותר מחודש, יש חשש שמא לא יזכור טוב ויתבלבל תוך כדי אמירה. ולכן הגמרא אומרת שצריך להסדיר את התפילה. הרממה אומרת, או במקום להסדיר קודם, במקום לשנן את זה קודם, במקום זה לפחות יאמר את זה מתוך הסידור. ולכן, כדאי שכל אדם ייקח סידורים ויחלק לאנשים כדי שיזכרו לומר את דבריך עלינו, יגידו בפנים. לזכור מה שאמרנו לפני כשבעה חודשים, אולי אחד יזכור, השני לא יזכור. הרבה פעמים הזיכרון בוגד באדם. אני פעם הייתי בחתונה בלג ועומר. חמישה שבועות לא היו חתונות, מערב פסח עד. הוא היה איזה ראש ישיבה שנתנו לו לסדר חופה וקידושין. אותו ראש ישיבה היה לו זיכרון עצום, אחד מהמצוינים של הדור בזיכרון. התחיל לברך, התחיל להתבלבל. היה לי ברכון בכיס, רצתי אליו עם הברכון, ואז הוא סיים. טוב, אתה רואה? אפילו הזיכרון החזק לא עמד לו. ברגע מסוים הזיכרון בגד והתחיל לבלבל, התחיל לומר בדבר אחר. התחיל במילה אחרת ונמשך למילים אחרות. אכן, גם פה, גם בברכת ברך עלינו, לא כדאי שאדם יסמוך על הזיכרון שלו, אלא עדיף שאדם ייקח את הסידור, ומתוך הסידור יאמר את הכול. זה עדיף יותר, זה הדבר. הטוב ביותר. אדם ששכח ולא אמר ברך עלינו, אם הוא נזכר מייד, חוזר מייד לתחילת הברכה. חתם מברך השנים, יאמר בין ברכה לברכה, ותן תלום אתה לברכה, וימשיך תקרב ושופר גדול. לא נזכר שם, באמצע אשמע קולנו, במקום שאומרים עננו, שם יוסיף את המשפט, ותן תלום אתה לברכה. חתם שומע תפילה, יוסיף בין ברכה לברכה, ותן תלום אתה לברכה, רצה השם. אבל אם לא נזכר אלא חתם שומע תפילה והתחיל רצה, אפילו אם אמר רק מלה אחת רצה, אין לו אפשרות לתקן שם, אלא חייב לחזור לברך עלינו. נזכר באמצע עשים שלום, חוזר לברכת ברכת ברכת עלינו. אבל אם נזכר אחרי השם צורי וגואלי האחרון, עושה שלום במהומיו, ממילא חייב לחזור לראש התפילה. טל ומטר זה לא רק עצה טובה, אלא זה דבר שהוא לעיכובה. אלה הם החיים של בני-אדם. בלי גשם אין מים לשתות, אין לחם לאכול. התבואה לא תצמח, אין קטניות, אין פירות, אין ירקות, אין שום דבר, בלי גשם. ולכן זה דבר שהוא חובה לעיכובה. ולכן, מרן מסכם לנו, אם סיים, חוזר לרבו-ראש. בכל החורף זה דבר שהוא פשוט ומוסכם. על לילה אחת, ליל זין חשוון, יש מחלוקת. לפני כארבע מאות שנה חי פה בירושלים, מהרם חגיז. יש לו ספר הלכות קטנות, בראשי תיבות, הלקט. והוא דן בספרו ואומר שאולי בנל זין חשוון, אם לא אמר, אולי בדיעבד יצא ידי חובה ולא חוזר. מה נשתנה אותו הלילה מכל הלילות? נסביר הרב ואומר, אולי נדמה את זה לליל שמחת תורה. מתי התחלת לומר מיישיב הרוח ומוריד הגשם? מתפילת מוסף, בבוקר. בלילה, ליל שמחת תורה, לא אמרנו, אלא אמרנו עדיין מוריד הטל. כמו שם, גם פה, גם פה עיקר החיוב זה מהבוקר. נכון שהתחלנו לומר ברך עלינו, ולכתחילה כן צריך לומר ברך עלינו בלילה. אבל זה לא לעיכובה, אלא, כל זה מלכתחילה, לעיכובה רק מהבוקר, רק משחרית והלאה, אם לא אמר חוזר. כדבריו, כך כותב בספר אגורה באהוליך. אבל חסד לאברהם בדעת המגן אברהם מוכיח להפך, שאין הבדל בין הלילה הראשון לבין שאר כל הימים והלילות, ותמיד חוזר לראש. תודה. כך דעת כמעט כל הפוסקים, חוץ מהשניים שאמרתי, הלקט ואגורה באהוליך, כמעט כולם, כל הפוסקים, חלקו על זה. ולכן ההלכה היא, אם האדם הזה סיים את התפילה, עושה שלום, הוא בא לשאול אותך, כך וכך קרה לי, מה אני עושה? בוודאי שצריכים לחוש את דעת רוב הפוסקים, צריך להחזיר אותו. אבל לחוש את דעת הלכות קטנות ואגורה באהוליך, תן לו עצה כזו, שיאמר, אם אני חייב, יהיה לשם תפילת חובה, ואם לאו, לנדבה. יש לו חברת ביטוח שמכסה אותו כדי שלא יבוא לידי ספק כל דירוש של ברכה לבטלה. יאמר, אם אני לא חייב לשם ערבי, תהיה תפילתי נדבה, ואחזור עוד הפעם את כל התפילה, ישתדל לכוון טוב ובזה יצא ידה חובת התפילה. לפעמים האדם נרדם ביום שבת ולא התפלל מנחה. זה דבר שקורה הרבה דווקא בחורף. בקיץ היום ארוך. אפילו אם הוא הלך לישון ב-10 בבוקר, 11, אז הוא ישן שעתיים, שלוש, ארבע, עד ששבע שינה יקום. אבל בחורף לפעמים החמין היתום, קצת קר לו, מתכסה בשמיכה, הוא חשב שאשתו תעיר אותו. לפעמים האשה הלכה לבקר את האבא שלה, לקחו את הילדים, הלכו, הוא ישן, שנת ישרים. ב-1700 הוא פותח את העיניים שלו, 1700, יוצאת הכוכבים, לילה. הפסיד מנחה, הפסיד סעודה שלישית, קם מהר, נוטל ידיים שלוש פעמים לסירוגין, ורץ מהר לבית-הכנסת להתפלל. עכשיו הוא צריך להתפלל ערבית שתיים. הראשונה ערבית, השנייה, תשלומי למנחה. הגמרא דנה לגבי אתה חוננתנו. הגמרא אומרת, צריך לומר, אתה חוננתנו רק בתפילה הראשונה ולא בשנייה. למה? אתה חוננתנו מצוות הבדלה. הוא אומר פעם אחת את המצווה הזו יוצא ידי חובה. בשביל מה לחזור פעם שנייה? אם הוא טעה ואמר בשניהם, יצא. לא אמר לא בראשונה ולא בשנייה, יצא. הרי יש לפניו הבדלה על הכוס. אבל אם הוא לא אמר בראשונה ואמר בשנייה, לא יצא. למה גילה דעתו שהראשונה נטע שלומין ולכן לא יצא ידי חובה. לגבי אתה חוננתנו, אנחנו יודעים מה ההלכה. בראשונה אומר, בשנייה לא. השאלה היא לגבי ברך עלינו. לא יתפלל מנחה בו' בחשוון, כמו שאמרתי, נרדם. מה שואל אותך, עכשיו אני צריך להתפלל ערבית שניים. מה אני עושה? אומר מעריף הראג'י, יאמר ברך עלינו גם בעמידה הראשונה וגם בתפילת התשלומים. ככה העתיקו גם שאר האחרונים, הגאון חידה מביא בשם רבנו ישועזין, כך דעת בית עובד, כף החיים ושאר האחרונים, שיאמר בשתיהן, גם בראשונה יאמר ברך עלינו וגם בשנייה, וככה עליך יאמר בשתיהן. השאלה היא, בדיעבד, אם האדם הזה שכח, שכח ולא אמר, שוב, גם שם יש לך ספק, ליל זין חשוון, הזכרנו קודם את המחלוקת, יעשה תנאי לנדבה. זה טוב, תנאי לנדבה, כשהוא גמר. הוא בא אליך אחרי שהעשה עושה שלום, אתה אומר לו, תנאי לנדבה. אבל אם האדם הזה באמצע רצה הוא מראה לך את הסידור, אתה עומד לידו ואתה קלטת אותו. הבנת שבתפילת התשלומין הוא שכח את ברך עלינו. מה יעשה? ימשיך הלאה? יחזור אחרונית? כאן הוא תקוע, ואתה צריך לפסוק לו הלכה מכוח ודאי. איך הדין במקרה הזה? לפי דעת הלכות קטנות, ודאי שיצא ידי חובה בדיעבד, שימשיך הלאה. לפי דעת רוב הפוסקים, צריך לחזור עוד הפעם לברך עלינו. כשאנחנו דנים במחלוקות ובענייני ברכות, תמיד הכלל בידינו, ספק ברכות והקל. זאת ועוד, יכול להיות אולי שיש לנו מקום לדמות את זה לדברי מרן בהלכה אחרת. ספר המכתם, אורחות חיים הכול בו, הוא מרן בסימן תכב. הם דנים, אדם שלא יתפלל מנחה, בערב ראש חודש. בא להתפלל ערבית שתיים בליל ראש חודש, לפי דעתם יום רק בראשונה יעלה ויבוא, בשנייה לא אומר יעלה ויבוא. בשנייה מהי? תשלומים של כט, ערב ראש חודש. במנחה לא היה שם יעלה ויבוא, לכן גם בערבית לא אומר. זה גם היה יכול לקרוא שבת שעברה. שבת הקודמת הייתה כט, שוב שכב ונרדם. רוצה שבת ליל ראש חודש שואל אותך, לפי דעת מרם לא יגיד יעלה ויבוא. אם שמה לא אומר יעלה ויבוא בשנייה, כיוון שהיא תשלומים דה ערב ראש חודש, אולי נדמה, אולי נחבר את הדוגמאות ונאמר. גם פה, אליבא דה מרן, בשנייה לא צריך לומר ברך עלינו, כמו ששם לא צריך לומר יעלה ויבוא. אפילו אם נפסוק הלכה ולכתחילה כדעת מעריף הראג'י, שצריך לומר בשניהם, אבל לפחות תסמוך על זה בדיעבד, שכבר האדם הזה, שכח, נמצא באמצע ברכת מודים, תגיד לו שיגמור. זה הסימן שאלה, זה הספק שיש לנו. אבל הגאון רב חיים בריס, כשדן לגבי הנושא של ותן תל ומתן לברכה, הוא אומר שזו לא תוספת מעין המאורע, כמו שאנחנו אומרים, יעלה ויבוא או דברים אחרים. הוא אומר, עיקר הברכה בחורף ברך עלינו, עיקר הברכה זה הגשם. למה? אין חיים לעולם בלי הגשם. זה לא איזו תוספת קטנה מעין המאורע, אלא זהו עיקר הברכה. אם זה עיקר הברכה, אז ודאי שצריך לומר אותה גם בתפילת התשלומים, וגם בדיעבד, אם לא יגיד, צריך לחזור. הבעיה היא שדברי הרב חיים אינם מוסכמים. יש חולקים על דברי הגאון הרב חיים בריסק. בספר עני בן פחמה, וקצות השולחן של הגאון הרב חיים נאה, שניהם מדמים אומרים. כמו יעלה ויבוא בראש חודש, אם לא אמר בשחרית חוזר, תוספת מעין המאורע, אבל חוזר. גם פה, גם, ותן תנו מתן לברכה, בכל ימי החורף זה נקרא תוספת מעין המאורע, אלא שזה דבר חשוב שחוזר עליו. אם אתה אומר שזו תוספת מעין המאורע, אז כמו ערבית ליל ראש חודש בתפילת התשלומים לא אומר בשנייה, אז אולי גם פה לא היה צריך לומר. אם לא צריך לומר, אז ודאי שהוא יכול להמשיך את התפילה הלאה. יש לנו, אם כן, ספק ספקה. שמא זה דומה לראש חודש, ויכול להמשיך הלאה, מודים אנחנו לך. ושמא הלכה כדברי הלכות קטנות, שבליל זין חשוון, אם לא אמר, לא חוזר. זה הספק ספקה, שנוכל על-פי זה לומר לו, תמשיך הלאה, תגמור את התפילה. אחרי שיגמור תגיד לו, תעשה תנאי לנדבה ותחזור. אבל בינתיים לפחות שיגמור. הבעיה היא איך אני אגיד לו להמשיך, איך הוא יאמר, ברוך אתה ה' המחזיר שכינתו לציון. איך הוא יזכיר שם שמים? הרי הכלל בידינו, ספק ספקה בברכות ועבדנן. כל שכן שפה אצלנו הספק ספקה הזה מורכב ממיעוט של הפוסקים. ספק ספקה צריך להיות לפחות ספק אחד מהם, ספק שקול. איך אתה מטה את הכף? עוד ספק שני, אתה מתחבר ומגיע לרוב, כמו שאומר הרשב״א. אבל כתבו לנו גדולי הפוסקים, השח ושאר האחרונים, אם הספק ספקה הזה מורכב משני מיעוטים של הפוסקים, זה לא ספק ספקה. וכאן אצלנו, דברי הלכות קטנות, הספק הזה הוא מיעוט קטן של הפוסקים. כמעט כל הפוסקים חלקו עליו. ולכן, הספק ספקה הזה הוא בעייתי יותר. יש הרבה מקום לחשוש ולפקפק בדבר הזה, אם הוא רשאי להמשיך ולהזכיר שם שמים בחתימות של המברך את עמו ישראל בשלום, או ברוך אתה ה' הטוב שמך. אלה הן הספקות שיש. פתרון לדבר, נו, הוא שואל אותך מה לעשות. מה תגיד לו, יש ספק ספקה? יש לנו ספק? טוב, אחרי כל הספקות, נו, מה הוא עושה? איך הוא יגמור? יאמר ברוך אתה, יהרהר שם שמים, וימשיך המחזיר שכינתו לציון, כך יעשה גם בברכות שאחריהן. אין לו ברירה אחרת, כי אם התקנה הזו, הדרך הזו, לא יכול להזכיר בפיו אלא רק בהרהור. כבודו אמר הלקט בטוח שיסבור, אבל למה ללקט אומר, תברך עלינו כבר אמרת פעם אחת ברכת עליו? בסוף חוכמה ביטולה, אתה אומר, פעם ברכת עלינו, פעם ברכת עלינו, אז גם ללקט לא בטוח שיסכים. יכול להיות. יכול להיות שגם הוא יודה בלכתחילה. מה שאתה אומר בלכתחילה, אבל השאלה היא על בדיעבד. על בדיעבד השאלה, לא על בלכתחילה. בלכתחילה אני מסכים אתך שאפילו הלקט יכול להודות שיגיד, ושניהם ברך עלינו. אחרי שהוא כבר אמר פעם ראשונה, אמר, הוא מחזיר עוד הפעם אחרונית את הקיץ. אי-אפשר להחזיר אחרונית. אבל, הרי ללקט גם בפעם הראשונה יצא. אז תגיד, גם בפעם השנייה. וכי התשלומים הם יותר חזקים מהתפילה? הרי תמיד התשלומים זה כמו אורח אצל בעל-הבית. אז אם התפילה העיקרית יצא, אז גם בזה אולי יצא. זה הספק שיש לנו. לכן, מכוח ספק, אין לנו כוח לומר לו שיגיד בפה, אלא רק בהרהור. כל העצה שאתה אומר, נדבה זה כשהוא גמר. סיים, עושה שלום, אז באמת יעשה את העצה לנדבה. אבל כשהוא נזכר באמצע, אתה לא יכול להגיד לו שיעשה באמצע התנאי לנדבה, כי כל תפילת נדבה זה דומה לקורבן נדבה. האם אפשר להביא חצי קורבן חובה, חצי קורבן נדבה? תגיד, הכבש הזה, מהראש עד הכרס, קורבן חובה. מהכרס עד הזנב זה יהיה נדבה. אפשר דבר כזה? לא. גם בתפילה הוא לא יכול להגיד מברכת רצה עד הסוף יהיה נדבה. אין דברים כאלה. לכן העצה שאתה אומר כאן, בקטע הזה שהוא תקוע באמצע, זה בעיה. בסדר, שוב, גם זה היא גופה ספק, היא גופה מחלוקת. ואם יעשה את העצה הזו לומר בפה, שוב, עדיין ספק ספקה בברכות לא עבדנן. וגם שם זה מיעוט קטן של הפוסקים, איזה מישהו חידש. גם שם זה לא דבר שהוא רוב הפוסקים. אמרת על מה צריך לומר בפוסקים. בערבית אפשר להוסיף במיוחד מדבר הזה? בסדר, אבל רוב הפוסקים לא לקטו. רוב הפוסקים נגד זה. רוב הפוסקים לא הלכו בדרך הזו. ולכן אנחנו נוקטים הלכה, שגם בערבית, ולכתחילה לא עושים חצי-חצי. ולכן יש לנו כאן את הבעיה האמורה. גם לגבי, זה לפי קצות השולחן ואני בן פחמא, זה מה שאתה אומר. אבל אמרנו שלפי רב חיים, לפי רב חיים בריסק, כאן זה לא תוספת מעין המאורע. אלא כאן זה עיקר התפילה, עיקר הברכה. איך הוא מתפלל לערבית במוצאי שבת? הוא אומר, אתה אחד ושמך אחד? מה הוא אומר בתפילת התשלומים? אומר את אחרונן גם בשנייה, נכון? זהו, זאב. ממילא, אם אתה אומר לו בתפילת התשלומים במוצאי שבת, הוא לא אומר אתה אחד, אלא תשלומים, אתה חונן. הולכים לפי הזמן הזה. לפי הזמן הזה, כמו שחייב לומר אתה חונן לאדם דת, זה נוסח התפילה. חייב גם לומר, ברך עלינו, זה נוסח התפילה. ואם תאמר שזה חובה, זה לא רק רשות, לא רק אפשרות. ממילא, אם לא עשה כן, יתחייב האדם הזה לחזור גם. יש את הבעיה הזו גם לגבי חזן בתפילת הלחש שלו שטעה ולא אמר ברך עלינו. הרמב״ם ומרן, בסימן קכו סעיף ד' כתבו כך, חזן שהיה לו טעות לא חוזר, למה? מפני טורח ציבור. החזן הזה נזכר באמצע עמודים שלא אמר ברך עלינו. אם ירצה לחזור עוד הפעם לברך עלינו, בינתיים האנשים מתעכבים עוד שלוש דקות. כל אחד מסתכל על השעון. אנשים רוצים להגיע מהר לעבודה, וזה מאריך להם, מאריך את הערכה. מפני טורח ציבור לא צריך לחזור. השאלה היא שוב, נזכר באמצע מודים. בסדר? אתה אומר לא חוזר. מה הפירוש לא חוזר? יפסיק את התפילה מייד, יעצור שמה, יפסיק. אם כן, איך הוא יוצא ידי חובת התפילה לעצמו? מסיים הרמב״ם, שייכוון בתפילת החזרה, החזרה היא תוציא אותה ידי חובה. יפסיק מייד, או שנאמר, לא, לא צריך להפסיק. מי אמר לך להתפלל תפילה? אנשי הכנסת הגדולה, הם תקנו לנו את התפילות. הם אמרו והם אמרו, כשיש דורח ציבור, שזה כן תפילה. שכן תפילה אם כן נמשיך. זה הספק שגם שם אנחנו לא יודעים כיצד על החזן הזה לנהוג ולעשות. וגם שם הפתרון הוא שיהרהר, על-ידי הרהור שם שמים. יאמר, ברוך אתה בפה, יהרהר שם השם, ויסיים, הטוב שמך ולכה נאה להודות. כך גם יעשה בברכה האחרונה, זה המוצא, זה הפתרון האחיד. כך גם לגבי המלך המשפט. לפני חודש, אין לנו את הדוגמה הזו. חזן בתפילת הלחש בעשרת אמת תשובת העם ואמר, מלך, נזכר באמצע השים שלום אם יחזור אחרונית להשיבה גם שם יהיה טורח ציבור אז גם בזה יחול הדיל שכתבו הרמב״ם ומר״ן בסימן קכ״ו סעיף ד׳ שלא חוזר בגלל טורח ציבור בסדר לא חוזר אם כן מה יעשה יפסיק מיד זהו זה לא ימשיך יותר למה הברכות שהוא אמר עד עכשיו הכל היה לבטלה אז מי שאכל שום ורכו נודף יאכל עוד שום שיהיה רכו נודף עוד יותר לא מספיק ברכות לבטלה הוא עשה יוסיף גם את הברכה המברך את עמו ישראל בשלום ויגיד גם שם השם שמים לבטלה זה הספק שיש גם שם ולכן הפתרון הוא גם שם יהרהר שם שמים הנושא של הרהור גם הוא דבר שהוא לא מוסכם וגם הוא שנוי במחלוקת אבל פתרון לשעת-חירום אנחנו כן משתמשים בדבר הזה הנושא של הרהור מוזכר בגמרא בברכות כ' שם הגמרא עוסקת לגבי קריאת שמע מביאה מחלוקת גם במסכת שבת קנון גם שם הגמרא מזכירה את הנושא מביאה מחלוקת גם בראשונים יש אינה מחלוקת דעת הרמב״ם והסמא גהרהור כדיבור דמה זו המסקנה לפי דעתם רוב הראשונים חולקים על זה מרן בכמה מקומות דן בנושא הזה ומרן כתב בכל המקומות, הרהור לאו כדיבור דמה, ההרהור זה כלום. מרן כתב את זה לראשונה בסימן סב בהלכות קריאת שמע שהרהור לאו כדיבור דמה. חזר על זה מרן בסימן קא בהלכות תפילה. עוד הפעם חזר על זה מרן בסימן קפא בהלכות ברכת המזון. אמרר את ברכת המזון בלבו, לא יצא, חוזר עוד הפעם את כל ברכת המזון. חזר על זה מרן בהלכות ברכת הנהנים בסימן ר״ו גם בהלכות שבת וסימן ש״ו מרן כתב הרהור בעסקיו לא אסור. בדבר דבר, דיבור אסור, הרהור מותר. אתה רואה לאורך כל הדרך שמרן סובר הרהור לאו כדיבור דמה. אם כן, מה אנחנו אומרים לו, לאדם הזה, שיערהר? יש לנו אבל ספק ספקה. שם ההלכה כהרמב״ם שהרהור כדיבור דמה. אפילו אם תאמר אין ההלכה כהרמב״ם, יכול להיות אולי שבעניין תפילה אולי הדבר שונה. שם, בקראת שמע, נאמר, ודיברת בם. אבל תפילה מאיפה למדנו? ולעובדו בכל לבבכם, זוהי העבודה שבלב. זו תפילה, כך למדו בתענית דף ב'. אז אם עיקר התפילה עבודה שבלב, אז אם הרהר, רחמנא ליבא באה, מחשבה טובה, הקדוש ברוך הוא יצרפה למעשה. אז למה שלא יוצא בהרהור? זו הטענה של חלק מגדולי האחרונים. אבל מרן והמגן אברהם ורוב הפוסקים לקטו להלכה שגם בתפילה הרהור, לאו כדיבור דמה. בכל מקום, מוכן לצרף את זה לפחות לסניף כדי לחבר את מה שאמרנו קודם. זאת ועוד. מרן המשיך שם באורח חיים, סימן סב', מרן כתב לנו כך, אדם שהוא חולה, לא מרגיש טוב, לא מסוגל לומר בפה את קראת שמה. אדם שעבר ניתוח או דבר אחר, קש כוחו, לא מסוגל. מה יעשה? יהרהר. מרן מביא לנו את דברי התלמוד ירושלמי והמדרש. אמר דוד לפני הקדוש-ברוך-הוא, כשאני יכול, אמרי האזינה השם, כשאני לא יכול, בינה הגיגי. או ריכזו ואל תחטאו, אמרו בלבבכם על משכפכם. כשאני יכול, אמרו. אני לא יכול, בלבבכם. מספיקה המחשבה בהירוו. כך פסק מרן שעמי, סימן סב, לחולה, אדם שהוא אנוס יכול להרהר, גם זה מועיל. גם פה לענייננו, מה לי אנוס מחמת חולי? מה לי אנוס על-פי הדיבור כאן, ובמציאות, בגלל סבך המחלוקת של הפוסקים, הוא נאלץ להגיע למצב הזה? אולי גם זה נחשב כאונס. נצרף גם את זה עם כל הדברים באחד, ונאמר לאותו החזן שלא יגמור את התפילה על-ידי השכרת שם שמים בפה, אלא יאמר ברוך אתה, ויהרהר שם שמים, עטוף שמך ולכה נאה לעודות. בצורה הזו יגמור, ואחר כך יכוון בתפילת החזרה שיצא בה ידי חובה לעצמו. זה הפתרון לשעת חירום, אם קרה לו תקלה. הוא הרהר אבל, נו. אם הוא לא היה מהרהר כלום, אין כאן, אתה צודק. אבל הוא הרהר את זה. אז אם הרהר, אולי זה טוב. זה הספק ספקה שאמרנו. ולכן, פתרון לשעת חירום שקרה לו תקלה כזו בתפילת התשלומים בליל זין חשוון, או בדוגמה של החזן בכל הימים הבאים, אז אולי זה הפתרון כשאין לך ברירה, כדי שלא יסתבך בעוד ברכה לבטלה. אפשר לקבל כל מי שעוד אמור להגיד לו שמה, מרן כתב בסימן קי״ז, אדם שבאמצע המודים נזכר שלא אמר ברך עלינו, חוזר לברך עלינו. אי-אפשר לחזור לברכת שמע כולנו. ולכן יש כאן תורח ציבור. ולכן מרן כתב את דברי הרמב״ם בסימן קרו בסעיף ד', שבגלל תורח ציבור לא חוזר. זהו. אם היתה אפשרות שיחזור רק לברכת שמע כולנו, אין הפרש גדול, שמה לא יהיה תורח ציבור. אז מרן היה אומר את העצה הזו. מרן לא אמר את העצה הזו, אלא משמעות הדברים שלא חוזר, לא לברך עלינו ולא לשמע כולנו. לא חוזר. השאלה היא, לא חוזר ומפסיק, ממשיך, זה הספק שיש לנו. והמסקנה למעשה, כמו שאמרנו קודם, שיגמור את העמידה שלו, אבל לא יאמר בפה לא אזכיר שום שמים, אלא יאמר ברוך אתה ויהרהר. זה הפתרון לשעת חירום, על-ידי הספק ספקה שלמדנו. יש ספק, יגיד ושמע כולל במפעלה, ייתן תלמות להבחה, את שומע התפילה, לא יגיד בהרור, ואת שומע התפילה, ויחזר יגיד את כל התפילה עד הצום. לא מתנגד. שיעשה גם אם זה ככה, לא מתנגד. אבל לא בהזכרת שם שמים, כן. שם הגמרא אמרה בשבת קנון שבמקום לא נקי, מקום מסריח, אפילו להרהר אסורו. למה התורה אמרה, והיה מחנך קדוש? רק לגבי דברים אחרים הרהור לאו כדיבור דמה. אבל כדי להרהר בדברי תורה או להרהר ברכה, הגמרא אומרת שבזה אפילו להרהר אסור, וכך פסק מרן בסימן ע״ה, שגם הרהור, רק לגבי מול ערווה, מה שאתה אומר, כשהמקום נקי לגמרי, אין שום לכלוך, שום ריח, אלא הילד שם מסתובב בלי מכנסיים. האם אפשר להרהר שם? התורה אמרה, לא יראה בך ערוות דבר, דבר מלשון דיבור. דיבור אסור, הרהור מותר. זה שמרן סיים בסימן ע״ינה, ששם יהיה מותר להרהר. אבל כשהמקום לא נקי, נמצא ברפת, נמצא בלול וכן הלאה, שם גם להרהר בדברי תורה, אפילו הרהור אסור. יש את הבעיה הזו הרבה לשוחטים. מי שהיה פעם בבית-המטבחיים יודע, בית-המטבחיים זה לא המקום הנקי, זה לא בית-מרקחת. יש שם הרבה ריח לא טוב. ואז לפעמים רואים איזה סרחה או שיש איזו בעיה עם הסכין, מתחילים השוחטים להתווכח ביניהם. זה חלק, זה כשר, אסור להם לדבר שום מילה, אפילו להרהר אסור. אלא יש להם בפנים חדר אטום. בחדר האטום אין ריח. ייכנסו מייד לחדר האטום, ידליקו מזגן ולשם ידברו מה שהם רוצים. אבל ליד הפרות, ליד השברים, שם איפה שחטו, היזהרו מאוד. אפילו מחשבה, אפילו להרהר, הדבר אסור, וזה קשה. הניסיון להם הוא לא קל בדבר הזה, אבל בזה אין ספק, שם זה לא דומה לדברים שלמדנו עד עתה. למדת את העניין של חנה, את העניין של תפילה, כל המהלך הזו כבר לא תופס. בלכתחילה. מה שאתה אומר בחנה זה מלכתחילה. ודאי שחייבים מלכתחילה לומר בפה, אין שום מחלוקת. כולם מודים שחייבים להתפלל בפה. אין מי שיחלוק. כל הסוגיה, כל מה שנאמר בגמרא בברכות כ', בשבת ק', ק', נ', כל זה לגבי דעבד. מלכתחילה אני אומר בפה, אבל בדעבד, אם הרהר. האם הרהור בדעבד מועיל משהו, הרהור כדיבור דמה? או שגם בדעבד הרהור לא מועיל. זהו, זה הספק בגמרא, מחלוקת בגמרא, מחלוקת גם בראשונים. נכון שאנחנו בלכתחילה נזהרים מאוד, אבל יכול להיות שפתרון לשעת-חירום, לפי מה שאמרנו, כשאני לא יכול בינה הגיגי, אז גם פה הוא לא יכול. מה לי אנוס בגלל שהוא חולה? מה לי אנוס על-פי הדיבור? אלה הדברים שיכול להיות שנצטרך להשתמש בהם כשאין לו ברירה, כגון בחזן וכיוצא בזה. יש לבעיה הזו, הנפקא מינה הזו גם, לגבי ראש חודש כסדר. איך? היא אמרה לא הלכרה. היא אמרה בפה, ודאי. היא אמרה בלכתחילה. היא התפללה טוב, הנה התפילה הועילה, ברוך השם, האל הבן, הרי, כן. שמה, בלכתחילה. אנחנו מדברים על דיעבד. בדיעבד, אדם שהרהר מה הדין, זהו, זה הכל המשא-ומתן שדיברנו. שפתיים נעות זה נקרא עקירת שפתיו ומעשה, זה לא הרהור, זה דיבור. שפתי הנעות זה נקרא דיבור, ולכן בזה אין מחלוקת. כל המחלוקת היא לגבי האדם שגם בשפתיים לא מנענע, אלא רק במחשבה. אז זה כל הדיון שדיברנו עתה. ראש חודש, כסלול, עוד שלושה שבועות. קורה לפעמים שהאדם הזה מסתבך. התפלל, שכח. הוא אמר ברך עלינו אחר כך הגיע ליעלה ויבוא שוב שכח יעלה ויבוא הגיע באמצע מודים ואז הוא לא יודע מה הוא עושה הוא חוזר לברך עלינו או לא דנו בזה גדולי האחרונים והם דימו את זה למה שכתבו הריף וחכמי פרובינצה הריף וחכמי פרובינצה אומרים כשאדם לא אומר יעלה ויבוא משמיט מעין המאורע זה כאילו לא יתפלל, זה אפס. ממילא, ברגע שאולה אמר יעלה ויבוא והגיע לאמצע ברכת מודים, מהמילה רצה והלאה אתה מוחק לו את הכול, תמחק לו מהמחשב את כל זה, אלא הוא חייב לחזור לרצה, נכון? מחקת לו את כל המילים האלה. אם אתה אומר שמחקת לו והוא נמצא ברצה, בין שומע התפילה לרצה יגיד שמה ותן תן ומתן לברכה וימשיך הלאה רצה השם ויאמר מיד את יעלה ויבוא. אם לא היה יעלה ויבוא לא היה קורה לו התקלה השנייה הזו, היינו מחייבים אותו לחזור לברך עלינו. דווקא בגלל התקלה השנייה ששכח ולא אמר ביום ראש חודש בשחרית או במנחה יעלה ויבוא והגיע לאמצע עמודים, אז בגלל השיבוש השני הזה מחקנו לו את ברכת רצה והלאה. אז איפה הוא תקוע? שומע התפילה, כי הוא צריך לחזור לרצה. אז בין רצה לבין שומע התפילה אפשר להכניס שם את ותן תן ומתן לברכה וימשיך הלאה. נמצא כלכלתו, תקנתו. מה שקלקל ולא אמר יעלה ויבוא זה הציל אותו, שלא יצטרך לחזור אחורנית לברכת ברך עלינו. זה היה אותו מזל. לא מופע יפה באיסור את טרס זה. היה צריך לעצור ולעזור מיד לברך עלינו. בסדר. זאת אומרת, ההמשך שם באיסור בכלל. באיסור. אבל במציאות, אחרי האיסור הזה, מחקנו לו את הכול מהמחשב, נכון? נכון שזה היה איסור, אבל מחקנו לו. אם מחקנו לו, אם כן, זהו. לכן אין לו ברירה אלא לומר שם ותן דן ומתן יברך. ולהמשיך את זה. כאן יש בעיה חרומה, נכון. אבל זה לא מוסכם. דברי הרייף וחכמי פרובינציה, שאם אדם קורא לו טעות ולא יעלה ויבוא בראש חודש, שזה כאילו אפס, זה לא מוסכם. בעל הלכות גדולות והתוספות בברכות כט אמרו, אדם שלא אומר, יעלה ויבוא ביום ראש חודש, זה לא שהתפילה אפס. יש לו תפילה, אלא חסר לו כאן חסרון גדול. בשביל זה אנחנו מטריחים אותו שאחזור עוד הפעם להתפלל. אבל זה לא אפס. הנפקא מינה במחלוקת הזו עוד, לא רק פה אצלנו, אלא בעוד דוגמה. האדם הזה התפלל תפילה ראשונה, אמר ברך עלינו, שכך יעלה ויבוא. חסר עוד הפעם את כל התפילה. בתפילה השנייה, שכך ברך עלינו ואמר יעלה ויבוא. עכשיו, כל תפילה חסר משהו. האם מחברים את שתי התפילות, ביחד יש לו תפילה, סך הכול יצא, או שנאמר, לא, לא יצא ידי חובה. למה הדבר דומה? יש לי שני רכבים תקועים. אף אחד לא נוסע. אבל אני מכונאי מומחה. מה אני עושה? מוציא חלקים מאותו אחד, שם בשני, ולפחות אותו אחד נוסע גם בעליות. אז להבדיל, תגיד, כל אחת בפני עצמה, כל תפילה היא לא בסדר. אבל בצירוף, הראשונה היה בה ברך עלינו, בשנייה היה יעלה ויבוא. ביחד יש תפילה. התפילה תעלה לשמי מרום, תגיע לרקיע השביעי. או לא, זה המחלוקת, מה שהזכרנו עתה. לפי דברי הרייף וחכמי פרובינצה, אדם שלא אומר יעלה ויבוא, או שלא אומר ברך עלינו, זה אפס. הראשונה אפס. השנייה, עוד הפעם, חסר לו יעלה ויבוא, גם השנייה אפס. אפס ועוד אפס, אפס. אם כן, צריך פעם שלישית. אבל לפי דעת בעל הלכות גדולות והתוספות בברכות כט, אז אתה יכול לחבר את שתי התפילות ביחד, זה לא אפס, וביחד יש לו תפילה, ולא יצטרך לחזור תפילה שלישית. זה הנפקא מינה עוד במהלך הזה, במחלוקת הזו. אז בימי החול יש לנו פתרון כאן, פתרון פשוט מאוד. מה יעשה? יחזור פעם שלישית, אבל לפני שהוא מתחיל לשם שפתה, יאמר כך אם אני חייב, כדברי התוספות, יהיה לשם תפילת חובה, ואם לאו תהיה נדבה. אדם שמתפלל תפילת נדבה, אין כאן ספק ברכה לבטלה, יש לו חברת ביטוח שמגינה עליו מפני ברכה לבטלה, בזה הוא פותר את הבעיה, אין לו חשש, סבל, ויוכל לחזור פעם שלישית. אם הוא ייקח פעם שלישית. נקווה שפעם השלישית יהיה בסדר. יש תקווה. שייקח סידור, יתפלל בסדר. עוד בעיה דומה לכל השאלות האלה תהיה לגבי יום שישי הבא. בשבוע הבא ביום שישי, מה אנחנו אומרים במנחה? ברך עלינו. זה חורף כבר. אלה שבאים להתפלל מאוחר, איך הגמרא קוראה לאלה המאחרים? כת עצינים. אבל יש דבר כזה. תלך למוסיוף, תראה בשעה 1700 אנשים רצים, יום שישי בשעה 1700 מחפשים את המניין האחרון, עושים מניין בחצר. מהר מהר מתחילים אשרי יושבי ביתך. ברוב המהירות, בדרך כלל אנשים כאלה שמתפללים שם, לא תמיד יש לו סידור, מרוב המהירות קורא להם בלבול, ברך עלינו, שכח. גמר עושה שלום, נזכר, לא אמרתי, ברך עלינו. מסתכל על השעון, נהיה כבר 1715, צאת הכוכבים. הרב עומד לידו, הרב גמר ערבית, הרב בא לצאת, שואל אותו, כבוד הרב, כך וכך קרא לי. לחזור את מנחה, הוא לא יכול לחזור, נהיה כבר צאת הכוכבים, לילה, ליל שבת. האם אני יכול לחזור ולומר ליל שבת ערבית שתיים או לא? אם הוא צריך לומר ערבית שתיים, מה הוא אומר בעמידה השנייה? אתה קידשת. האם בבעתה קידשת הוא יכול להגיד באמצע, ותן תן ומתן לברכה? אין אתה חונן ואין ברך עלינו, אין שם מתן ומטר. אז אם תאמר כדברי התוספות בשם בהג, שהתפילה שאדם מתפלל זה כן תפילה, אלא מה חסר לו משהו, בגלל זה מחייבים אותו לחזור. יש תועלת לחזור כעת, בימי החול, התועלת לחזור, בתפילה השנייה תגיד, ברך עלינו. אבל שמה, מה התועלת שהחזור פעם שנייה יגיד, אתה קידשת, ואין לו שם שום תיקון, הוא לא יכול לתקן ולומר שם, ותן תן ומתן לברכה? לפי דברי התוספות, אולי לא יוכל לומר את התפילה השנייה לתשלומים, אבל לפי דברי הרייב החכמי פרובינצה כן אפשר. למה? הם אומרים, אם לא אמר ברך עלינו, לא אמר יעלה ויבוא. התפילה אפס, כאילו מחקת אותה. אם מחקת אותה, לא יתפלל מלחם, יתפלל אף ועד שתיים. עכשיו, תמיד בימי החול יש לנו פתרון קל, תפילת נדבה. הפתרון הזה בשבת לא הולך. אין קורבן נדבה בשבת ואין תפילת נדבה בשבת. כן, מה יעשה האדם המסכן הזה, איך אולי יצא ידי חובת התפילה? יאמר לחזן, תכוון עלי, תפתור אותי בברכת מעין שבע. יעמוד ליד החזן, אחרי שאחתום ויקדש השבת, יענה אמן, אולי בזה יצא ידי חובה. כמו שכתב רבנו משה גאון, העתיק אותו מרן להלכה, בסימן רסע מחץ עפיג, זה הפתרון גם שם. היה לנו את הדוגמה הזו לפני חודש. אמרנו את ההלכה הזו בקצרה. מישהו זוכר מה היה לפני חודש? הנפקא מינה בין שני הדברים. בט״ו תשרה, מה היה נפקא מינה? אתם זוכרים? ליל סוכות, ברכת המזון הראשונה, אמר, רצה, שכח, יעלה ויבוא. חזר עוד פעם. פעם השנייה, שכח, רצה, ואמר, יעלה ויבוא. אחרי שגמר, הולך לבית של הרב, כבוד הרב, ויצאתי ידי חוות ברכת המזון או לא? מחלוקת בין התוספות לבין הריף. עכשיו, שם אי-אפשר להגיד לו, תעשה תנאי לנדבה, תברך ברכת המזון בנדבה. אין דברים כאלה. יש תפילת נדבה כנגד קורבן נדבה. אין ברכת המזון בנדבה. אלא אם כן, אם יש לו תיאבון, יאכל עוד כזית לחם, אמרנו, ויחזור עוד פעם לברך. או אם הוא מאכל הרבה, אשתו עשתה לו פירמידה של צלחות, חמישה מנות אכל, אכל וסבע, אין לו אפשרות, יבקש מאחד מבני הבית שעדיין לא בירכו, שהם יוציאו אותו. ואם כולם בירכו, שיחפש אחד מהסאטמרים שעדיין לא בירך. הם, חסידי סאטמר, מחמירים כרבנותם גם בדירבנן. הם לא מתחילים תפילת ערבית, אלא אם כן יהיה צד הכוכבים דרבנותם בימים האלה רק בשעה שש שמתחילים. אז עד שהחסיד סאטמר גמר את התפילה, ועד שמתחיל קידוש, ועד שגמר לנגן, אז עדיין הוא בוודאי לא הגיע לברכת המזון. ילך לסוכה של הסאטמר ויגיד לו, כך וכך הבעיה שלי, תכוון. עליי להוציא אותו ידי חובת ברכת המזון, אין לו ברירה, ילך לשם כדי שאולי יצא ידי חובת ברכת המזון. אין דרך אחרת, לא נוכל להגיד לו שהוא בעצמו יברך. אבל כאן אצלנו, אם זה בחון, יש פתרון. בשבת נתנו את הפתרון של ברכת מעין שבע, שאולי בזה יצא ידי חובה. כמו זה דאורייתא זה ברכת המזון. התשבץ אומר שרק ברכת המזון דאורייתא, אבל רצה וחליצנו יעלה ויבוא, מעין המאורע בברכת המזון זה רק דאורייתא. אז ממילא כאן הוא בוודאי אמר ברכת המזון. רק השאלה אם יצא ידי חובה מדאורייתא, זה כל העניין. אז ממילא, אם זה דאורייתא, ספק ברכות להקל. חזרנו עוד הפעם לכלל של ספק ברכות להקל. אין אפשרות שהוא בעצמו יחזור אם הוא לא יאכל עוד כזית לחם. זה מה שהזכרנו לפני חודש, וכל זה מסתעף מהמחלוקת האמורה, מהבעיה שלמד. דווקא מינה עוד, אדם שהתפלל ערבית בליל שבת הבא, טעות ראשונה התחיל, במקום אתה קידשת, אתה חונן. טעות שנייה הגיעה ברך עלינו, במקום לומר ברך עלינו, אמר ברכנו. באמצע עתיקה בשופר גדול שומע את החזן והציבור, ויחולו השמים והארץ וכל צבא. אז הוא נזכר, האדם הזה, הוא נמצא באמצע עתיקה בשופר גדול. בעיה שנייה, הוא לא אמר גשם, לא אמר ותן תן ומטר. הרי מרן כתב בסימן ר' סף, כל ברכה שהוא התחיל אותה צריך לסיים. כאן הוא התחיל, דקה בשופר גדול. מה יעשה? יגמור את הברכה, יחזור לברך עלינו עוד הפעם בשביל לתת לנו מטר. מה יהיה? אז לפי דעת הריב חכמי פרובינצה, תחשיב כאילו האדם הזה עוד לא התחיל תקע בשופר גדול, אלא הוא עדיין נמצא בברכת השני. יאמר את המשפט, ותן תן ומטר לברכה, ויחזור מייד לומר אתה קידשת, וימשיך משם והלאה, על הסדר. זה הפתרון לשעת חירום, לאותם שמתפללים בעל-פה שאין להם סידור ביד, מפוזרים במחשבה, יש להם כל מיני בעיות, וצריך להכין אותם לקראת הבעיות שיהיו להם אם ימשיכו להתפלל בעל-פה. רב, ממה שחבר הכנסת אמר לגבי ברכת המזון. הוא לא אמר לנו, בלבוד בבוקר, ברכבים בלבוד בבוקר או בטהריים, חוזר, אבל יש לזה רבניה, נגיד, למה הוא חוזר? מנהג. מה שהיה הוויכוח, האם יש מנהג או לא. אם תאמר שיש מנהג, אז במקום מנהג לא אומרים ספק ברכות להקל גם בדברים דרבנן, לאו דווקא בדאורייתא. כן, כל הנקודה שם היתה אם יש מנהג או לא. האם משמעות מרן באבן-העזר, סימן סב, סעיף ח, שיש מנהג, והמנהג הזה נוגע גם פה, או שיש מקום לחלק, זה כל הוויכוח היה, איך לדבר. טוב, בסדר, ספק. לכן, מה עושה אדם מספק? משתדל לא להגיע לבית-הספק שיאמר את ברכת המזון מתוך הבירכון, מתוך הסידור, כדי שהוא יבוא לידי כל הבעיות האלה, בפרט בלילה. ליל שבת אדם עייף מאוד, בפרט ליל סוכות. הוא בעצמו בנה את הסוכה, מגיע בלילה עייף מאוד, והעייפות נותנת את אותותיה כשהוא מגיע לברכת המזון בתחנה הסופית. אולי כדאי שאותו אדם יאמר את ברכת המזון לא בישיבה, הוא או חצי ילדיהם או יותר מזה. כשיקח את הסטנדר יעמוד ויאמר את ברכת המזון מתוך הסידור, מקווה שיאמר את הכול בסדר, יתחיל ויסתיים במאה אחוז, הכול יהיה במאה אחוז. כשהוא שכח את הרשימה הזאת שהוא נשאר על צבע ונשאר כאילו ישר. ואין לבית כבר על הסדר-היום וכל מיני הרעצה כבר יופיעו אותו בהחלטה וזה לא נכנס כדי ללכת הזמן שלך. אולי. אם זה רק בבין השמשות, אני מסכים לעצה שלך. אבל אם זה כבר אחרי צד הכוכבים, זו בעיה. ימים האלה צד הכוכבים הוא 12 וחצי דקות אחרי השקיעה. מהזריחה עד השקיעה יש לנו כעת 11 שעות וחמש דקות. אז כל מה שאמרנו, 13 וחצי דקות, זה ביום ממוצע שיש בו 12 שעות. כעת יש לך פחות שעה ממילא, רק 12 וחצי דקות. אם כך, אם הם מתחילים, אותם מסע תמירים, ב-1715 מתחילים את תפילת החזרה, השם שפתי. לפי דעת הגאונים, הלוואי דמרן, הברכות האלה מלוות הלך. אז איך הוא יוכל לענות על ברכות לבטלה, לענות אמן, איך הם יוציאו אותו לידי חובה? לכן לא אמרנו את העצה שאתה אומר, אלא העדפנו יותר לומר לו שילך לחזן. גם זה שנוי במחלוקת. הטור בסוף סימן רסם ח' הקשה על דברי רבנו משה גאון. אם הוא חייב בשבע הברכות, איך הוא יכול לצאת לידי חובה במקום שבע בברכה אחת מעין שבע? זו הקושייה שהקשה, ולכן משמעות הטור שהוא לא סובר כדברי רבנו משה גאון. אבל מרן יושב שם בבית-יוסף. מרן אמר שכיוון שתפילת הערבית-רשות, מעיקרה הקלו גם בפרט הזה, בדוגמה הזאת. ולכן אנחנו סומכים על דברי מרן. מרן, בשולחן ערוך, כן העתיק להלכה את דברי רבנו משה גאון, ולכן פתרון לשעת-חירום, במקרה כזה, שעת הדחק הזה, גם שם נוכל לומר לו את הפתרון האמור. הפוסקים דנו עוד באור החיים סוף סימן קח בדוגמה כזאת. חל ראש חודש ביום שישי. ליל שבת זה לא ראש חודש. האדם הזה יתפלל תפילת מנחה ביום ראש חודש בלי יעלה ויבוא. אם היה נזכר מייד, היה חוזר. לא נזכר מייד, בא לשאול את החכם, אחרי צד הכוכבים. האם יתפלל ערבית שתיים או לא? גם שם זה תלוי באותה המחלוקת. לפי דברי הרייף וחכמי פרובינצה, כשאדם שלא אומר יעלה ויבוא, כל התפילה שלו אפס. אם זה אפס, שיתפלל ערבית שתיים. אבל לפי דברי בעל הלכות גדולות והתוספות בברכות כט, זה לא אפס. התפילה היא כן תפילה, אלא מה חסר לו יעלה ויבוא. אתה מחייב אותו לחזור כדי לומר יעלה ויבוא, אבל כאן אין מה להחזיר אותו, כי כאן כבר זה לא ראש חודש. מה התועלת שהוא יחזור בלילה? אבל הוא יגיד, אתה קידשת בלי יעלה ויבוא. גם שם יש לנו את המחלוקת. מה תגיד לי, תנאי ננדבה? כי לשבת אין תנאי ננדבה. גם שם אומרים לו, שיאמר לחזן, כוונה עלי שתוציא אותי בברכת מעין שבע. אם זה היה אתמול בלילה, שלשום בלילה, שלשום בלילה, אז נגמר ראש חודש, והוא שואל אותך, אני חייב בערבית שתיים או לא, יעשה תנאי ננדבה, יעשה תשלומים. בימי החול הוא יכול לעשות במוצאי ראש חודש בערבית שתיים עם תנאי לנדבה. רק הבעיה היא במוצאי ראש חודש, שחל בליל שבת. בליל שבת יש הבעיה האמורה, שאין תנאי לנדבה, ולכן הפתרון היחיד לשעת-חירום, שיאמר לחזן שיכוון עליו להוציא אותו ידי חובה בברכת מעין שבע, אולי בזה יצא ידי חובה את התפילה. כדאי לגבי החדש שיש לזה חובה שאתה הרבה יצא על תנאי לנדבו מרוב. למה שזה לא ידי שיש לך שיהיה, כשמישהו לא רוצה לי להוציא את זה? הנה לכם, אם יש כן, לא, הוא נכנס לבעיה אחרת, אלא רק מסובבים לנו, כשאנחנו נכנסים לבעיה אחרת, יש לי הציבור, אז הוא נכנס פה לבעיה, באמת בעיה אחרת. אני מסכים אם יש שם, ברוך השם, עוד חזן אחר. כאן בירושלים, כולנו חזנים, ברוך השם, למדנו בתלמוד תורה, למדנו בישיבה, לימדו אותנו להיות חזנים. פה זה קל מאוד. אתה מראה לחבר שלך, הוא קלט אותך שיש לך בעיה עם ברך עלינו, הוא אומר לך, בסדר, אני אקח. הוא יתחיל את החזרה, ואותו אדם שטעה, יש לו זמן לחזור לברך עלינו, יכול להציל את התפילה שלו במאה אחוז. אני מסכים, פה, בירושלים, עיר הקודש. אבל יש מקומות נידחים בעולם, לצערנו, שם יש בקושי אחד שיודע להיות חזן, אין מי שיחליף אותו. אנשים אחרים לא יודעים להתפלל, בונעים מילים, אותיות, וכן על זה הדרך. אין מי שיחליף אותו, אין ברירה. ואז יעשה כדברי הרמב״ם ומרן. כדי שאדם לא יטעה, מרן כותב לנו עצה, שישנן 101 פעם רופא חולה עמו ישראל ברך עלינו, על-ידי זה ירגיל את לשונו. אם לא, צריך לחכות חודש עד ז' בכסלו. עד אז, עד שיתרגל 101 פעם לומר, נשיב הרוח ומוריד הגשם, או ברך עלינו ותן תל-ומתן לברכה. מה אני עושה? במקום לחכות חודש שלם שהלשון תתרגל, אני עושה את זה בזמן קצר. כשאדם הולך בדרך, עצר ליד הרמזור. מחכה עד שהאדום יתחלף לירוק. בינתיים, מה יעשה? יסתכל ימינה, שמאלה, יחפש מה לחשוב. ישנן בינתיים, רופא חולה עמו ישראל ברך עלינו. אם הוא שינן את זה 101 פעם, זה טוב. אם יתפלל בינתיים מתוך הסידור, זה הדבר הכי טוב. אבל גם אם הוא משנן, רופא חולה עמו ישראל ברך עלינו, בלי סידור, אלא בעל-פה, גם זה טוב, גם זה בסדר. הלשון שלא התרגלה. ממילא, תמיד הלשון מובילה אותנו. איך כתוב שם בירושלמי? אני מחזיק טובה לראשי, שמגיע ללמודים בלי לחשוב, כבר הראש יורד, הכול עובד כטייס אוטומט, כמו שאומרים, גם פה, בדבר הזה. ברגע שהוא משנן 101 פעם, ממילא הלשון שלא התרגלה. ואז אם יש לו ספק, הוא נמצא באמצע עמודים, הוא מסופק, הוא לא יודע. אמרתי ברך עלינו או לא? אם הוא אמר כבר מאה ואחת פעם, מסתמה, הוא אמר בסדר. אם הוא נמצא בשמע קולנו ושם הוא מסופק, יש לו פתרון קל, באמצע שמה קולנו יכול להוסיף ולומר ותן תנועתה לברכה. אבל כשהוא אחרי שמה קולנו נמצא באמצע ערצי עמודים, שם אין לו אפשרות להוסיף ולומר ותן תנועתה לברכה. אלא מה? יצטרך לומר, אני הולך אחרי הרגל הלשון. הרגל הלשון, אם הוא לא אמר 101 פעם, מסתמא הוא אמר ברכנו ולכן חוזר, אם הוא אמר 101 פעם, מסתמא הוא אמר בסדר. כל זה באדם שיש לו זיכרון טוב. אבל יש אנשים בגיל זיקנה, בגיל 101, גם אם הוא אמר 101 פעם, לא יועיל כלום. תשאל את הזקן הזה, מה אכלת היום? לא רק שלא יזכור מה הוא אכל בבוקר, אלא אפילו ארוחת ערב הוא לא יזכור. הוא ישאל אותך, אני לא זוכר בכלל אם הוא אכל. לא, אל תשאל אותו מה אכלת, אלא אם בכלל הוא אכל. מסכנים, הזיכרון שלהם לא עובד טוב. הם יכולים לזכור מה היה לפני 50 שנה, 70 שנה, אבל מה היה היום הם לא זוכרים. וגם אם הוא יגיד 101 פעם, אולי זה לא יועיל לו. ולכן אותו זקן חייב להיות צמוד עם הסידור הרבה זמן, כולהי ואולי. הוא שואל אותי אם התפרקתי ביטחון, אני לא התפרקתי. בסדר? כן, זה בסדר. מצוין. טוב שהוא ראה. טוב שהוא ראה. אני אומר לו, תתפרק לי. טוב שהוא ראה אותך. כמו שאמרנו, הפתרון, מה שאמר הגאון הגרא, הגאון לווילנה, כשאדם אומר מתוך הסידור, בדרך כלל לא יצא לו את התקלות האלה אלא בדרך כלל הוא מדייק, אבל שגאות מי יבין. כולנו בני-אדם, ולכן לשעת חירום כל אדם צריך לזכור בן-אדם. יאמר גם לאשתו את כל ההלכות האלה. הוא הולך עכשיו לבית, הוא יתחיל לקשקש, לדבר. פלוני נהיה ראש העירייה במקום כזה. מה זה נפקא מינה בשבילך אם פלוני נהיה ראש העירייה? הוא יקבל 30,000 שקל. אתה, מה נפקא מינה בשבילך? אתה לא מקבל כלום. ולכן, חבל לדבר על הדברים האלה. ישנן לאשתו את ההלכות האלה. אין הבדל בין אנשים לנשים בכל הלכות תפילה. גם אישה שטועה, גם היא חייבת לתקן. עטו הגשם זה רק בשביל הגברים. הנשים לא שותות מים, לא אוכלות לחם, הן חיות מהאוויר. גם הן, ברוך השם, צריכות כמונו את הכול, וגם הן, אם יש לך תקלה, שתדע לתקן בצורה נכונה. ולכן, כל אחד ישנן לאשתו, כדי שבעזרת השם, שיעור כזה, היא תזרוק עליו משהו. בעזרת השם, יאמר את הכול, והיא תגיד אחרי זה חזק וברוך. הביא חנוך. מתחילים לומר בברכה השנייה, משיב הרוח ומוריד הגשם בתפילת מוסף של יום טוב האחרון של חג. ואין פוסקין עד תפילת מוסף של יום טוב הראשון של פסח. המשנה, בברכות ל״ד, המשנה אמרה, מזכירין גבורות גשמים בתחיית המתים. זאת אומרת, בברכה השנייה, החל משמחת תורה, אנחנו אומרים, משים הרוח ומוריד הגשם. עד עכשיו, בשני הסימנים הקודמים מרן עסק בברכה הראשונה, ברכת אבות. עכשיו, הסימן הזה, מרן מתחיל את ברכת אתה גיבור, וכל מה שיש בה. הטור על המקום ספר את המילים והאותיות שיש בברכה הזאת, ומה זה בא לרמוז, כנגד מה, מה הגמטרייה. אנחנו לא נאריך בדבר הזה, אלא נדגיש בעיקר את הדברים ששייכים לנו להלכה ולמעשה. ולמה צריך לומר, משיב הרוח ומוריד הגשם בברכה הזאת? כי זה חלק מהחיים. אם אין גשם, ממילא כולנו מתים. ולכן, משום זה מתאים לשבח, להוסיף את גבורות השם בברכת, אתה גיבור, בברכת מחיי המתים. אלא שהתוספות והרטבע הסבירו את הברכה הזאת, שאין ההתחלה מדברת על תחיית המתים ממש, אלא רק הסוף. התוספות דנו בזה במציאה פה־ה, והרטבע דן בזה במסכת הענית בדף ב'. התוספות שם עוסקים במעשה הידוע של רבנו הקדוש, שאליהו הנביא איחר ביום ראש חודש ושאל אותו, למה איחרת? אמר לו, אני מעיר את האבות, נוטל את ידיהם כדי שיתפללו. קודם אברהם, אחר כך אני הולך ליצחק, שאל אותו, למה האחד אחרי השני ולא בבת-אחת? ענה לו, אם יעמדו כולם בבת-אחת בתפילה, תתעורר מידת הרחמים ומייד יבוא המשיח. שאל אותו רבנו הקדוש, יש דוגמתם פה בעולם הזה? אמר לו, כן, והם רבי חייא ושני בניו ביהודה וחזקיה. ואז, אחרי שרבנו הקדוש ידע את הסוד, רצה כבר לגמור את הצרות של הגולה, רצה להביא את המשיח מיד, משיח עכשיו, מיד עשה תעני ציבור והעביר לפני התיבה את רבי חייא ושני בניו מימין ומשמאל. כשהתחילה את התפילה, אמר משהי ברוח, נשב זיקה. אמר מוריד הגשם, התחיל הגשם לרדת. ואז היה רעש גדול בשמים. עוד מעט הגיעה לחתימה מחייה המתים, וצריך להיות חיית המתים, ועדיין לא הגיע הזמן. לכן גזרו על אליהו הנביא מי שגילה את הסוד, מי שהדליף, הוא שילך ויתקן את העניין, יציל את המצב. ואז הוא נכנס לשם בדמות דוב של אש. ואז כולם, כל אחד ברח לנפשו, המניין התפזר והופסקה התפילה. תוספות שואלים, הרי כבר לפני כן האדם הזה אמר, אתה גיבור לעולם השם, מחיה מתים אתה. הוא אמר את זה. גם מה שאחר כך הוא אמר, משהי, הרוח מוריד הגשם. אם כן, אם החכם רבי חייא אמר, למה פחדו מהסוף? ראה מההתחלה לא. תוספות, תרצו, שני תירוצים. תירוץ אחד, שהתחיית המתים בעיקרה זה טל. דבר שני, תרצו התוספות, שההתחלה איננה רק על המתים, אלא בעיקר על החיים. הקדוש-ברוך-הוא מחיה אותנו שלא נמות, איך? על-ידי משיב הרוח ומוריד הגשם. כי אם לא יהיה גשם בעולם, חלילה, כולנו מתים. גם ההמשך מחלקל חיים וחסד, מחיה מתים ברחמים רבים. גם שם אין הכוונה שיחיה את אותו המת ששוכב כעת בקבר. אלא אותם האנשים החולים במצב קשה מאוד, והקדוש-ברוך-הוא מציל אותם, מחיה אותם, סומך נופלים, רופא חולים וכו', כל זה כוחו של הקדוש-ברוך-הוא. רק החתימה בסוף, אומר הריטבי, ונאמן אתה להחיות מתים, שם באמת הכוונה היא כפשוטו שהקדוש-ברוך-הוא לעתיד לבוא לחיי את המתים. ומזה פחדו בשמים שמא יגיע רבי חיה פלקטע האחרון. הגאון בעל חקרי לב מיישב בצורה אחרת על-פי דברי הגמרא במגילה. הגמרא במגילה כד אומרת שאסור להוריד לפני התיבה אדם שאין לו ביטוי צח, כמו אנשי חיפא בית-שאן, שלא היו מבטאים נכון את החטא, אלא במקום חטא אומר חטא. שואלים התוספות, אם כן, איך הוריד רבנו הקדוש את רבי חיה לפני התיבה? הרי רבי חיה לא היה מבטא טוב את החטא. שני תירוצים, תירוץ אחד, אין ברירה. אין מישהו אחר כאן שהביא את המשיח, רק הוא. נו, שעת הדחא כדי עבד מועיין. תירוץ שני, כשרבי חיה היה רוצה לומר, היה מתאמץ, היה מסוגל לומר. יש אדם נולד דפקט, גם אם ירצה, לא מסוגל. אבל הוא כן היה מסוגל, רק לא תמיד היה מצליח. לפי זה אומר החקר אלה, כשעבר בפעם הראשונה מחיי מתים מטריו להושיע, שם לא הצליח לומר את החטא טוב. שם אמר, מאיה מתים מטריו להושיע. פספס את זה. ולכן, מזה עדיין לא הועיל כלום. לכן פחדו בשמים, יגיע לחתימה, ובחתימה תמיד היה מתאמץ לומר מחיי המתים. שם יועיל הדבר, ואז תהיה תחיית המתים. ולכן היה צריך אליהו הנביא לבוא בדמות טוב של אש ולעשות את כל זה. הזמן לאמירת משיב הרוח ומוריד הגשם, החל מיום טוב של שמחת תורה, מתפילת מוסף והלאה. ומדוע לא מתחילים קודם לכן? הרי המדרש אומר על הפסוק, מוציא האסירים בכושרות. הקדוש-ברוך-הוא הוציא אותנו בזמן חודש ניסן, חג הפסח. ולמה לא הוציאו אותנו בחודש תשרי? המדרש אומר, כושרות בלשון זמן, שהוא כשר ונוח, כדי שעם ישראל לא יסבלו מהגשם. אם היום הוציאו אותנו בחודש תשרי, נכון שלא חם, אבל מייד מתחיל זמן הגשם. ולכן הקדוש-ברוך-הוא מצא את הזמן הטוב ביותר, חודש ניסן, שעבר חלף, הלך לו זמן הגשם, ומתחיל הקיץ, אבל עדיין לא חם הרבה, כדי שלעם ישראל יהיה נוח. נמצא שכבר מיתו בתשרי זה זמן הגשם. אז למה אתה מפלה בין חג הפסח לחג הסוכות? בחג הפסח, בט״ו, אתה אומר כבר, ברחנו מוריד התעל, אתה אומר, זה כבר קיץ. למה פה אתה לא אומר בט״ו, בתשרי? מתרץ הירושלמי כדי שיצאו המועדות בטל, כי גשם בחג סימן קללה. הקדוש ברוך הוא יוריד גשם, אם כן אנחנו נשב בסוכה שבעת הימים. ולכן, לא אומרים בטו, אלא רק החל מיום שמחת תורה ועל. שואל הירושלמי, עדיין נאמר בליל שמחת תורה, נאמר משיב הרוח מוריד הגשם. כמו שהתחלנו שלשום, אמרנו, ותן טל ומטה לברכה. מתי אמרת את זה? ברך עלינו, אמרנו כבר, בערבית, כי ערבית זהו תחילת היום, ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד. לא מתחיל היום מהבוקר שאנחנו קמים, אלא ויהי ערב. מייד מתחילת הלילה זהו היום החדש. כמו שכאן אמרת, בליל זין חשוון, מועדין גם שם. תגיד, בליל כב בית ישרה, ליל שמחת תורה, נתחיל לומר משיב הרוח מוריד הגשם. בתרצל הירושלמי לא כל העם נמצאים שם. חלק נמצאים, חלק לא, כדי שלא יהיו אגודות אגודות. לכן, משום זה, לא תיקנו לומר בלילה. למה לא לומר אם כן בתפילת שחרית? למה אתה מחכה למוסף? גם בזה יש כמה טעמים. הטעם הראשון, חלק מהאנשים שלא באו אתמול בלילה בליל שמחת תורה, אולי הוא היה עדיין ישן, לא ישן כל הלילה בהושענה רבה, אז הוא אולי עשה תשלומים. לא באו לבית-הכנסת, בא בבוקר, שומע משיב הרוח ומוריד הגשם. אז אם הוא כבר בשחרית שומע, אז כנראה שגם אתמול בלילה אמרו, ואני לא ידעתי. בשנה הבאה הוא ילך ויאמר, בליל שמחת תורה, יאמר, משיב הרוח ומוריד הגשם. ונמצא, חלק אומרים כך וחלק אומרים כך. לכן, בכוונה, גם בשחרית לא אומרים. ואז הוא יבין, אתמול אמרו מוריד הטל, עכשיו מוריד הטל. רק ממוסף מתחילים משם והלאה, משיב הרוח ומוריד הגשם. טעם נוסף, אסור לומר משיב הרוח או מוריד הגשם. היחיד לא יכול לומר, עד שיודיע קודם החזן, שליח ציבור. ואז בתפילת מוסף אתה יכול לומר לפני זה שזופת שמש, אתה יכול להכריז ולהודיע. לפני שחרית אתה לא יכול, משום שלפני העמידה של שחרית אתה נמצא בסוף ברכות קריאת שמע, ברוך אתה ה' גאה לישראל, וחייבים להסמיך גאולה לתפילה. הוא לא יכול לבוא ולהפריד ביניהם ולהכריז מה שאומר רח ומוריד יגיע ה'. ולכן אין לנו ברירה אלא להמתין לתפילת המוסף, וכך המנהג, כך נוהגים כל עם ישראל לומר מתפילת מוסף והלאה את משיב הרוח ומוריד הגשם. ההמשך עד חג הפסח. מתחילים לומר משיב הרוח ומוריד הגשם בחג שמחת תורה, ממשיך כל החורף כולו עד יום הראשון של חג הפסח, אז מפסיק מלומר משיב הרוח ומוריד הגשם. כותב הגאון רבי אברהם הדביא בספרו גינת ורדים, בגן-המלך בסוף הוא אומר שאם האדם הזה טעה ואמר בליל שמחת תורה או בבוקר משיב הרוח ומוריד הגשם, בדיעבד יצא. נכון הדבר שמרן המשיך בסעיף ד' שאם אמר משיב הרוח ומוריד הגשם בקיץ חוזר, פה בליל שמחת תורה הזמן הוא זמן של גשם. לא אמרנו לכתחילה כדי שלא יהיו אגודות אגודות, אבל אין זה נחשב לקללה. ולכן בדיעבד ימנו משיב הרוח ומוריד הגשם, בדיעבד יצא, המדובר הוא על שתי תפילות, ערבית של ליל שמחת תורה או בשחרית, ששתיהן בדיעבד יצא. העתיקו את השאר האחרונים להלכה, משלמי ציבור, הגאון חילה וקשר גודל ועוד. אמנם גם בזה יש חולקים, אבל המסקנה היא ספק ורחוב להקל, כי רוב הפוסקים הלכו כשיטת גן-המלך, כשיטת רבי אברהם הלוי. לפי זה גם נבין הוא הדין במשך השבועיים מיום שמחת תורה עד זין חשוון. אם האדם הזה טעה ואמר, ברך עלינו. נכון שלא טוב לכתחילה לעשות כן ההלכה, היא צריכה לומר ברכנו, אבל נמטאה ואמר. אין זה נחשב לסימן קללה מה שהוא אמר כמו בכל ימות הקיץ, שאם אמר ברך עלינו חוזר. כאן באופן טבעי זה גם כן היה ראוי לומר את ברך עלינו. לא אומרים לכתחילה משום עולה רגלים, כמו שנראה לכיוון בסימן ק״ז, אבל בדיעבד נמטאה ואמר סוף סוף זה זמן גשם, ולכן בדיעבד יצא ידי חובה. אני עובר לסעיף ב׳. אסור להזכיר הגשם עד שיכריז השליח ציבור. ויש אומרים שקודם שמתחילין מוסף, מכריז השמש משיב הרוח, כדי שהציבור יזכירו בתפילתן וכן נוהגים. אי לכך, אף אם הוא חולה או אנוס, לא יקדים תפילתו לתפילת הציבור, לפי שאסור להזכיר עד שיאמר שליח ציבור. אבל אם יודע שהכריז שליח ציבור, אף-על-פי שהוא לא שמע, מזכיר. מטעם זה, הבא לבית-הכנסת והציבור יתחילו להתפלל, יתפלל ויזכיר, אף-על-פי שהוא לא שמע משליח ציבור. הירושלמי אומר שאסור לי לומר משיב הרוח ומוריד הגשם, עד שהחזן יאמר. קודם החזן יאמר, ורק אחר כך אני אחריו יכול לומר. אנחנו אומרים לפני מוסף את הפיוט שזופת שמש, ושם אתה אומר משיב הרוח ומוריד הגשם. זה פתרון אחד. פתרון שני, שאם האדם הזה מתפלל עם החזן יחד, לא ימהר, אלא החזן אמר בלחש משיב הרוח ומוריד הגשם, הוא הגיע לשם והוא אחריו. זה בסדר. לכן, אדם שמתפלל יחיד, לא בא לבית-הכנסת, אנוס, חולה וכיוצא בזה. אסור להתפלל את תפילת מוסף של יום שמחת תורה מוקדם, אלא צריך להמתין. הכיצד? המניין הראשון בירושלים שמתפללים ביום שמחת תורה זהו מניין של תפילת הנץ החמה. גם החולה הזה קם, אומנם הוא לא יכול ללכת לבית-הכנסת, אבל קם והתפלל בזמן הנץ החמה. גמר את העמידה אחרי חמש דקות, אומר הלל. גמר את ההלל, הוא רוצה עכשיו להמשיך, מוסף. הוא אין לו ספר תורה. לנו בבית-הכנסת, אנחנו למעלה משעה יושבים עם ספר תורה, ויש לך גם גמר עולה, כל בית-הכנסת עולים, הלוואי שיגמרו בשעה. כאן הוא, אין לו הבעיה הזאת, הוא רוצה מייד להמשיך מוסף. הוא אומר לו, לא, לא. לא, אדוני, אין לך רשות. עדיין בבית-הכנסת לא ביקשו ולא אמרו ולא שיבחו משיב הרוח ומוריד הגשם. איך אתה יכול לומר, איך אתה יכול להקדים אותם? ולכן, ימתין, יחכה שעה, שעה וחצי, שיכול לדעת בוודאי שאחד המניינים בירושלים כבר אמר, משיב הרוח ומוריד הגשם, אז גם הוא יוכל להתפלל תפילת מוסף. כך הוא הדין גם לגבי נשים צדקניות. אם היא רוצה להתפלל, שוב, גם עליה תחול ההגבלה הזו, שאסור לה להקדים ולהתפלל כל כך מוקדם, אלא רק לאחר שהציבור יזכירו, רק אז היא תוכל להזכיר, לפני כן לא. נפקא מינה אדם שנמצא בצבא אי-שם, ובמקום שלו אין לו מנין להתפלל, השם ירחם עליו, וגם הוא רוצה מייד אחרי שחרית להמשיך מייד מוסף. אינו רשאי, אלא צריך לשער שוב את ההשערה שאמרנו, ורק לאחר מכן יהיה רשאי להתפלל תפילת מוסף ולומר שם, משיב הרוח ומוריד הגשם. אני עובר לסעיף ג' אם אמר משיב הרוח במות החמה, או לא אמרו במות הגשמים, אין מחזירין אותו, וכן בתל אם הזכירו במות הגשמים או לא הזכירו במות החמה, אין מחזירין אותו. הגהה, ואנו בני אשכנז לא מזכירים תל לא במות החמה ולא במות הגשמים, רק אומרים במות החמה, בחיי מתאים אותי רב להושיע, מקלקל חיים וחסד. יש אומרים, שליח ציבור פוסק להזכיר בתפילת מוסף יום טוב הראשון של פסח, אבל הקהל מזכירים ואינם פוסקים עד מנחה ששמעו כבר משליח ציבור שפסק בתפילת המוסף וכן נוהגים. יש חלק מהדברים שהם חובה והכרח, ויש דברים שאינם בגדר הכרח אלא לכתחילה בלבד, והם, הקטע הראשון משיב הרוח. אם אמר או לא אמר, בין כך ובין כך, בין בקיץ ובין בחורף, יצא. הרוח לא נעצר, גם בקיץ יש רוח. למה תיקנו לכתחילה לומר? כי בדרך כלל עם הגשם בא הרוח. בלי הרוח הגשמים אינם יכולים לרדת בשפע, זה חלק מהמערכה. אבל לא זה העיקר, ולכן אם האדם הזה דילג, לא אמר משיב הרוח, אלא אמר, מה חיים מתי מטרה להושיע, מוריד הגשם וחלקל חיים, בידי עבד יצא. שאלה כזו יכולה להיות לאותם האנשים שממהרים מאוד בתפילה משפחת הבלעים, ובולע איזה מילים. אז הוא בלע, משיב הרוח, אבל מוריד הגשם, הוא אמר טוב, טוב, בידי עבד יצא. או האדם הזה אמר בקיץ, טעה ואמר כך, משיב הרוח ומוריד הטל. אחרי שאמר משיב הרוח, נזכר שעכשיו זה קיץ. נכון שאם האדם טעה ואמר בקיץ, משיב הרוח ומוריד הגשם, גם בידי עבד לא יצא. פה האדם הזה לא אמר גשם, הוא אמר רק רוח. רוח בקיץ, מה יש? זה לא סימן קללה, אדרבא, יהיה לנו אוויר טוב, תוכל לסגור את המעבר, אין לך בעיה. ולכן, בחיי גוונה גם כן יצא. נמצא. בין בקיץ, בין בחורף. בין אם אמר משיב הרוח, בין אם לא אמר, בכל מקרה יצא. דבר שני, בקיץ צריך לומר לכתחילה מוריד הטל. אם שכח ולא אמר מוריד הטל, עשה כמנהג החנו האשכנזים, כמו שכתב הטור, שהם לא אומרים מוריד הטל, בידי עבד יצא. כי הטל בלאו הכי לא נעצר לעולם, כמו שהגברה אומרת, בתענית בית. ולכן, גם אם לא אמר מוריד הטל, בידי עבד יצא. אבל לכתחילה אנחנו אומרים, כמו שהסבירו התוספות, אמרו שאם האדם לא אמר משיב הרוח ומוריד הגשם בימים האלה, חוזר. במה דברים אמורים אם הוא אמר כך? וחייה מתים מטריו להושיע ומכלקל חיים וחסד. לא אמר לא גשם ולא טל, אז חוזר. אבל אם אמר טל, יצא. כדי שלא יגיע בימים האלה למצב כזה שידלג גם גשם וגם טל, לכן הרגילו אותנו במשך כל ימי הקיץ לומר מוריד הטל. וזה דבר טוב, אתה מגיע לתחילת החורף, גם אם טעית פעם ולא אמרת משיב הרוח ומוריד הגשם, אבל טל אמרת, בדיעבד יצא. לכן לכתחילה אנחנו אומרים. אבל אם בקיץ הוא לא אמר את המילה מוריד הטל, הוא בלע את זה, משום מה לא אמר, בדיעבד יצא, כי בלאו הכי הטל לא נעצר. שם הגמרא אומרת שעם ישראל ביקשו דבר שלא היה כל כך מוצלח. שם הם ביקשו, לדעני ירדפת ה' כמטר הם ביקשו כמו הגשם. אמר להם הקדוש-ברוך-הוא לא, אהיה כטל לישראל. אתם מבקשים דבר שלפעמים נמצא, לפעמים לא נמצא. הגשם לא תמיד הוא מצוי, פעם כן, פעם לא. הטל תמיד נמצא. וזה הקדוש-ברוך-הוא תיקן אותם שיבקשו דבר שהוא יותר טוב. שם הגמרא מביאה ששלושה שאלו שלא כהוגן. דוגמה ראשונה, כנסת ישראל. דוגמה שנייה, אליעזר עבד אברהם אמר, והיה נערה אשר אמר אליה, תהנה קדך ואשתה. אז היא תהיה הכלה של יצחק. מי אומר לך שאותה אישה היא דווקא מתאימה ליצחק? אולי יש לה לב טוב, אבל היא אישה שחסר לה רגל, יש לה פרוטזה או עיוורת בעין אחת. אז אותה תיקח ליצחק? אפילו הרחיב השמים, ענו לו כהוגן, נזדמנה לו רבקה. כך גם שאול המלך אמר, מי שיכה את גוליית הפלישתי, ייתן לו את ביתי ואת ביתו העשיר וכו'. טוב, אתה רוצה לפתור אותו ממס הכנסה, אני מסכים. הכול אני מסכים. את הבת שלך תיתן לו? אולי זה שיהיה הגיבור שיכה אותו, אולי יהיה איזה ממזר? איך אתה אומר דבר כזה? אפילו אחי הקדוש-ברוך-הוא לא הכשיל אותו, בא דוד והרג את גוליית. כך גם עתניאל בן קנאז, גם שם היה הסיפור, היה להם בעיה עם קריית-ספר, אשר יכה את קריית-ספר ולכדה, נתתי לו את עכסה בתי לאישה. ושוב, גם שם אולי יבוא איזה גיבור שהוא לא מיוחס ולא טוב, גם שם הדבר הסתיים בשלום. פעיל כדע, חיכה לב וכו'. ועל האחרון, שגם הוא שאל, שלא כהוגן, אבל גם בשמים ענו לו שלא כהוגן, זה היה יפתח הגלעדי. הוא אמר, מי שיצא מדלתי ביתי, אני אעלה אותו עולה. מה אתה אומר דבר כזה? אולי יצא איזה כלב, איזה חזיר, אתה תעלה את הכלב, עולה? מה אתה מדבר? דיבר שלא כהוגן, בשמים גם זימנו לו שלא כהוגן, את ביתו, היא יצאה לקראתו בטובים וחולות, אמר לה, אחי הכרעתיני וכו', ואז איבד את ביתו בגלל הדבר הזה. שם להם היו זכויות, לראשונים, לכל אחד ואחד, כאן לא היו לו מספיק זכויות ולכן נכשל בלשונו. כשאדם צריך להתפלל תפילה, עומד לפני בורא עולם, צריך להיות זהיר בלשונו, לדעת לפני מי הוא עומד. אם זה יהיה שעת רצון, אם כבר, אז כבר, שיהיה הטוב, יהיה מושלם. ולמה יבוא ויגבב מילים בצורה לא נכונה? אלא מן הראוי שיהיה מסודר. לכן אמרנו פעמים רבות, כשאדם יש לו איזו בקשה או על פרנסה טובה או על דבר אחר, כדאי שלפני התפילה קודם כול לכתוב את הכול, יהיה מסודר, הכול יהיה רשום, ואחר כך יעמוד ויתפלל ויוסיף את מה שהוא צריך. אבל אם הוא לא יודע, הוא לא למד אף פעם לא דקדוק ולא חיבור. אפילו אם יכתוב את זה, הכול יהיה שגיאות. אולי הוא יגיד שגיאים, גם את זה הוא לא יודע להגיד טוב. אם כך, שייתן לחבר, ייתן לאיזה אדם שבקיא טוב בעברית, שיסגנן לו את הנוסח בצורה נכונה, כדי שישלב את זה בצורה נכונה ולא יעשה כמו אותם ששאלו שלא כרגע. כותב הרמ״א שהם לא נוהגים לומר מוריד הטל. כאן הוא מדבר על יוצאי גרמניה, לא מדבר על כל האשכנזים. רוב האשכנזים אומרים מוריד הטל, אלא הוא מדגיש, ואנו בני אשכנז, אשכנז כולל בעיקר את מדינת גרמניה, שהם לא אומרים, אבל אנחנו נוהגים כדעת מרן שאומרים מוריד הטל בימי הקיץ, וזה יכול להציל אותנו גם בימי החורף, שאם שכח לומר משיב הרוח ומוריד הגשם, זה עבד עצה. אנחנו נוהגים לומר משיב הרוח ומוריד הגשם. כך כותב הגאון היעבץ בסידורו, וכך דעת רוב ככל הפוסקים, כך המסקנה למעשה, כך הוא צריך להיות על-פי הדקדוק. חלק מאחינו האשכנזים, בעיקר הליטאים, הנוסח אצלם, משיב הרוח ומוריד הגשם, כך אומר יגרות משה של הרב איינשטיין ועוד, אבל המסקנה אינה כן. גם בספר אז נדברו, למרות שהוא בעצמו אשכנזי, גם הוא מסקנתו למעשה, שצריך לומר הגשם, וכך למעשה. יש מחלוקת גדולה בפוסקים לגבי היום הראשון של חג הפסח. ממתי מתחילים לומר מוריד הטל? הרמ״ק כותב שבתפילת מוסף כולם אומרים משיב הרוח ומוריד הגשם. עדיין ממשיכים במוסף לומר כך. אלא אנחנו שומעים את החזן בתפילת החזרה שאומר מוריד הטל. שמענו את האזכרה הזו מהחזן, אז אנחנו יכולים לומר בתפילת מנחה שאחריה מוריד הטל. אבל דעת מרן לא כך. מרן סובר שגם בתפילת מוסף כולנו אומרים ביום הראשון של חג הפסח, בתפילת מוסף מוריד הטל. כמו שאמרנו בחג שמחת-תורה, בין מוסף כבר אמרנו משיב הרוח ומוריד הגשם. כך גם לגבי חג הפסח, ביום הראשון. כבר בתפילת מוסף אנחנו מפסיקים לומר גשם ואומרים מוריד הטל. כותב בספר עולה תמיד, אין מחלוקת בין מרן להרמה. מה שכתוב כאן, יש אומרים, משמע כאילו הרמה חולק, זה טעות, צריך למחוק את זה. גם מרן וגם הרמה מודים לדבר אחד, אלא כל אחד דיבר בדוגמה אחרת. אנחנו הספרדים, במקום מוריד הגשם, אומרים מוריד הטל. אם כן, אתה לא צריך לבוא ולהגיד לאנשים, אל תגידו מוריד הגשם, אלא אתה אומר בלשון החיובי, תגידו מוריד הטל. אתה אומר גם את המזמור, אתה אומר לו, לך לשלום גשם ובוא בשלום טל וכו'. אבל לכן האשכנזים לא אומרים את זה. הם לא אומרים לא גשם וגם לא טל. אז הוא לא יכול להגיד להם, תגידו מוריד הטל, כי אצלהם לא אומרים מורידתן. אם כן, מה הוא צריך לומר להם, החזן לפני כן, לפני מוסף? אל תגידו מוריד הגשם. דבר כזה לא טוב לומר. הגמרא אומרת במסכת הענית, ב' יט במעשה הידוע של חני המעגל, שאין מתפללים על רוב טובה. לא טוב לומר אל תגידו גשם. לכן משום זה הם נמנעים מלומר בתפילת מוסף את מורידתן, אלא רק בתפילת מוסף בחזרה הוא אמר מורידתן, אז שמענו, ואז הוא יכול לומר להם שיר בתפילת מנחה. אבל לפני כן, לא. אדם שבתפילת מוסף של יום חג הפסח, במקום לומר מוריד הטל, טעה ואמר משיב הרוח ומוריד הגשם. האדם הזה לא יצא ידו חובת התפילה. אמנם הרב כפחאים אמר, יש מחלוקת, אם כן, ספק ברכות להקל. אבל לפי מה שאמר עולה תמיד, אין שום מחלוקת בדבר. פשוט מאוד, אנחנו במציאות אמרנו כבר, לך לשלום גשר. אנחנו כבר הכרזנו שצריך לומר מוריד הטל. אם כן, גם הרמאי יודע שאם אנחנו לא נאמר מוריד הטל, אלא יומא משיב הרוח, לא יצא. ואין שום מחלוקת. ולכן, ספק ברכות להקל בתפילה נגד מרן לא אמרנן. בפרט שכאן זה לא רק נגד מרן, זה נגד המנהג. ואין כאן ספק, אולי גם הרמאי יודע, לפי הפירוש של עולה תמיד. לכן המסקנה היא, אם האדם הזה, אמר, משיב הרוח, מוריד הגשם בתפילת מוסף של חג הפסח, אפילו נזכר באמצע עתה בחרתנו או באמצע עמודים, בכל מקום שיזכור, חוזר לראש. אסור לו להמשיך, אלא יפסיק באמצע ויחזור לראש התפילה, משום שהאדם הזה אמר גשם בחג, וגשם בחג הפסח סימן קללה, ולכן חייב לחזור. כל שלוש הברכות הראשונות הן אחת. ולכן, אם האדם הזה אמר בקיץ, משיב הרוח ומוריד הגשם במקום מוריד הטל, כותב רעביה שחייב לחזור עוד הפעם לברוך אתה ה' לתחילת העמידה, כיוון שקילל ולכן חוזר לראש. כך פסקו רוב ככל האחרונים גם, כדעת מרן. הביאור הנחה על המקום מדגיש שכך הוא דעת מרן וכך דעת רוב הפוסקים. אומנם גם בזה הבח חולק, הבח אומר שיחזור לאתה גיבור, אבל שוב, הכלל בידינו, ספק ברכות להקל נגד מרן בתפילה לא אמרנה. אם תחזור רק לתאגיבור אתה רוצה להציל ברכה אחת, אולי כל התפילות שלו כולן יהיו לבטלה. לכן, יחזור לראש, אין לך מנוס. כל זה, במה דברים אמורים, כשחתם מחיה המתים. אבל אם האדם הזה לא אמר מחיה המתים, אמר רק ברוך אתה ה' ונזכר שלא אמר נכון, אלא אמר משיב הרוח ומוריד הגשם בקיץ, יסיים למדיין חוקיך, בזה ה' לבדי כול עלמא' חוזר לאתה גיבור. למה? כי בזה הוא עדיין לא גמר את הברכה. הוא עדיין, באמצע הברכה השנייה, הוא לא חתם. הוא אמר בסוף פסוק, ברוך אתה ה' למדיין חוקיך, הוא עדיין לא חתם. כל זמן שהוא לא חתם, חוזר עוד הפעם לתחילת מתי הברכה. בזה זה מצוין. בסימן קיוד, סעיף ד', אם אמר, נוריד הגשם במות החמה, מחזירין אותו, וחוזר לראש הברכה. ואם סיים הברכה, חוזר לראש התפילה. ואפילו במקום שצריכים גשם במות החמה, אם הזכיר גשם במקום טל, מחזירין אותו. וכן, אם הזכיר גשם וטל נמה, מחזירין אותו. הגשם בקיץ הוא סימן קללה. במקום לאסוף את הפירות והתבואה, יורד עליהם הגשם. כשהכול נעשה רטוב ולח, הכול מתחיל להירקב. ניקח דוגמה פשוטה מרוסיה. גם הם זרעים, אבל לא תמיד הם אוכלים את מה שהם זרעים. כי יש שם שפע של גשם. גם בקיץ יורד להם גשם ומקלקל להם את כל התבואה. הם מכניסים את הכול למחסן, זה רטוב, וזה מרכיב מהר מאוד. ולכן, משום זה, אדם שיזכיר בקיץ משיב הרוח ומוריד הגשם, לא יצא ידי חובה וחייב לחזור ולתקן. כך גם אם אמר במקום ברכנו, אמר בקיץ ברך עלינו, גם כן לא יצא וחייב לחזור. חכה, צעד אם האדם הזה נזכר מייד, אמר משיב הרוח ומוריד הגשם, ונזכר שכעת זה קיץ וצריך לומר מוריד הטל, אז הוא יכול מייד לתקן. יחכה כדי הילוך 400 ויחזור לקטע, אתה גיבור. בכל מקום שיזכור באותה הברכה, חוזר לקטע, אתה גיבור. אבל אם הגיע לחתימה, אמר ברוך אתה השם, הוא לא יכול לחזור מייד לתחילת הברכה כי הוא אמר שם שמים. כדי שלא תהיה ברכה לבטלה אומר הרטבע שיסיים ויאמר למדני חוקיך. ואז האדם הזה כאילו אמר פסוק מתהלים קייט ברוך אתה אדוני למדני חוקיך. זה הכול. ואז הוא הציל את הברכה לבטלה, חוזר מייד להתחלה, אתה גיבור. המאמר מרדכי אומר שאין חיוב לחזור לאתה גיבור, אלא הוא יכול להתחיל את המשפט השני. מחיה מתים מטריו להושיע, מוריד הטל. אבל השלמי ציבור אומר שאין ראייה לדבריו, ולכן השלמי ציבור פוסק שיחזור לתחילת הברכה לאתה גיבור. כך פסקו למעשה רוב הפוסקים. תהילה לדוד אומר שיכול לחזור לקטע מוריד הטל. שוב, אנחנו הולכים לכתחילה כדעת תשלמי ציבור, ולכן אם קרה לו טעות שאמר בקיץ משהיר רוח מוריד הגשם במקום מוריד הטל, יחזור לתחילת הברכה, לתחילת אתה גיבור. בדיעבד, אם לא חזר להתחלה, אלא אמר מחיה מתים מטריו להושיע מוריד הטל, והמשיך, יצא. אפילו אם לא אמר גם את המשפט הזה, אלא חזר לקטע מוריד הטל והמשיך. גם בזה, בדיעבד מאה, יצא ידי חובה. אבל לכתחילה, כשצריך לתקן, יתקן בצורה טובה מתחילת הברכה. כן זה גם, יש לנו לגבי ראש חודש. גם שם שייכת הבעיה האמורה. כותב הצלח, שאם האדם הזה טעה ולא אמר ביום ראש חודש יעלה ויבוא, המשיך, ואתה ברחמך הרבים, ותחזנה עינינו, פתאום נזכר. חייב מייד לחזור לתקן, כדי לומר יעלה ויבוא. לא מספיק שהחזור לקטע יתחיל מייד אלוהינו ואלוהי אבותינו, יעלה ויבוא, אלא כשצריך לתקן, צריך לתקן בצורה יסודית, ואחזור לתחילת אותה הברכה. צוטט להלכה בדברי אמר שם בדעת תורה, לקמאן בסימן תכב, וככה המסקנה. גם פה חוזר לתחילת הברכה, וגם שם, כדי לומר את יעלה ויבוא בתוך רצה בצורה מושלמת, גם שם יחזור לתחילת אותה הברכה, כדי שהכול יהיה מסודר וטוב. אם האדם הזה חתם מחיי המתים, בזה לא יצא וחוזר לראש. כך כתבו רעביה, המרדכי, הראש, הטור והשולחן ערוך, שחוזר לתחילת התפילה, ולא מספיק שיחזור לאתה הגיבור. יש לנו בזה שלוש דעות בפוסקים. הדעה הראשונה, שמחמירה יותר מהכול, זו דעת הגרא ודעת הרמב״ם, שאומר, אם האדם הזה בקיץ קילל ואמר, משיב הרוח ומוריד הגשם, אפילו נזכר באמצע הברכה. היה מכלכל חיים וחסד ונזכר, חוזר לראש. יחזור עוד הפעם, ברוך אתה השם, תחילת העמידה. ההלכה לא כן. מרן לא הלך בשיטה זו, אלא מרן הלך בשיטה הממוצעת, והיא דעת רעביה, שחוזר רק אם חתם אמר מחיי המתים, חייב לחזור לראש. אם לא חתם, אפילו אמר השם שמים יכול עדיין להציל את המצב, ולמה למדיין חוקיך, ולחזור לה, אתה גיבור. רק אם חתם מחיי המתים, חוזר לראש. דעה השלישית, והיא דעת הבח, שאפילו אם חתם מחיי המתים, לא צריך לחזור עוד הפעם לתחילת הברכה, הברכה הראשונה, אלא מספיק שאחזור לתחילת אותה הברכה ולומר, אתה גיבור לעולם השם. יש לו כאן טעות באותה הברכה, יחזור ויתקן את אותה הברכה בעצמה. כדברי הבא, חלכו גם חסד לאלפים, והרב כף החיים. אומר הרב כף החיים, נכון הדבר שקיבלנו הוראות מרן, ומרן פסק, כיוון שקילל ואמר משיב הרוח ולכן חוזר לראש, אבל כלל גדול בידינו ספק ברכות להקל אפילו נגד מרן. ולכן, משום זה, הרב כף החיים עזב את דעת מרן, ורוב הפוסקים, רוב הראשונים ורוב האחרונים שהלכו בשיטה אחרת, עזב את כולם ואמר שיכול לחזור לתחילת אותה הברכה, היינו אתה גיבור. אבל אם התחיל כבר אתה קדוש, הרב מודה שחוזר לראש. כי אין ראייה לדבריו יש לגבי אדם שלא אמר יעלה ויבוא ביום ראש חודש, ואמר המחזיר שכינתו לציון. ונזכר שלא אמר יעלה ויבוא. מה הוא עושה? בין ברכה לברכה יכול לשבץ ולהוסיף שם את יעלה ויבוא. מסיים יעלה ויבוא, כי אל מלך חנון ורחומתה ממשיך מייד מודים. אם כן, אתה רואה שכל זמן שעוד לא התחיל את מודים, לא התחיל את הברכה שאחריה, כאילו הוא עדיין שייך לברכה הקודמת, לברכת רצה. אם כן, הוא עדין גם פה. כל זמן שעדיין לא התחיל את הקדוש, כאילו הוא עדיין נמצא שייך לברכת אתה גיבור, אם כן, יכול לתקן אותה. זו הטענה, זו הסברה של הבח. אבל אין המסקנה כן להלכה ולמעשה, אלא קיבלנו הוראות מרן, וחייב לחזור לראש. הסיבה היא, מה שטענו קודם, ספק ורחות להקל, הרי אמרנו פעמים רבות, כלל על-פי הירושלמי, ספק ברכות להקל בתפילה נגד מרן לא אמרינן. למה? ממה נפשך אתה נלכד בספק איסור ברכה לבטלה? אם האדם הזה יתחכם, יחזור רק לתחילת אתה גיבור, ויאמר, מי אתה גיבור, משם והלאה, על הסדר. מה יהיה הדין הליבה דרעביה, מרדכי, הראש, עטור והשולחן ערוך? לפי דבריהם, כל התפילה שלו, 18 ברכות לבטלה. כי היה צריך לחזור לראש, לברכה הראשונה, והוא שיבש, התחיל מהברכה השנייה, לכן הכול לבטלה. אתה רוצה לחסוך ברכה אחת, לא להיכנס בספק שברכה אחת אולי תהיה לבטלה, הוא נכנס למלכודת הרבה יותר גדולה ויותר קשה, ואולי כל העמידה שלו לבטלה. לכן אין מנוס, לכן אתה לא יכול לנטות ימין ושמאל, אתה חייב להיות באמצע בדיוק ולומר את הברכה הראשונה. ושם, מה שאמרנו, בדין יעלה ויבוא, שם את הברכה הוא אמר בסדר. הוא לא קלקל את הברכה עצמה, אלא חסר לו. יש לו כאן חיסרון שלא אמר יעלה ויבוא. אז אני מוסיף. בואו ניתן ברכה לברכה, אני מוסיף. פה זה הרבה יותר גרוע. פה האדם הזה בקיץ קילל ואמר, משיב הרוח מוריד הגשם. אז הוא קלקל, הרס את כל הברכה. יש כאן פגם בתוך הברכה. זה הרבה יותר חמור. לכן אפילו אם לא התחיל עדיין את הקדוש, הוא חייב לא חזור לראש, כיוון שכה הודעת רוב הראשונים, רוב האחרונים. לכן ככה הלכה למעשה. כל שכן אם תצרף את דברי הרמב״ם שאמרנו קודם, לפי הרמב״ם אפילו באמצע הברכה חוזר לראש. קל וחומר אם גמר מחיי המתים שחוזר לראש. לכן אין לו מנוס, אין לו ברירה. בן יחיד, בן חזן. גם חזן שליח ציבור שקרא לו טעות כזו ואמר בקיץ במקום מוריד הטען, אמר משיב הרוח מוריד הגשם, חייב לחזור.