ספק ברכות בתפילה, מנהגי חזרת הש"ץ ודיני עניית אמן וברוך הוא וברוך שמו

 - - - לא מוגה! - - -

רצה. אם כן, הוא הדין גם פה. כל זמן שעדיין לא התחיל את הקדוש, כאילו הוא עדיין נמצא שייך לברכת אתה גיבור, אם כן, יכול לתקן אותה. זו הטענה, זו הסברה של הבח. אבל אין המסקנה כן להלכה ולמעשה, אלא קיבלנו הוראות מרן וחייב לחזור לראש. הסיבה היא, מה שטענו קודם, ספק ברכות להקל, הרי אמרנו פעמים רבות, כלל, על-פי הירושלמי, ספק ברכות להקל בתפילה נגד מרן לא אמרנן. למה? ממה נפשך אתה נלכד בספק איסור ברכה לבטלה? אם האדם הזה יתחכם, יחזור רק לתחילת אתה גיבור, ויאמר, מי אתה גיבור, משם והלאה על הסדר. מה יהיה הדין הליבה דרעביה מרדכי הראש עטור בשולחן ערוך? לפי דבריהם, כל התפילה שלו, 18 ברכות לבטלה. כי היה צריך לחזור לראש, לברכה הראשונה, והוא שיבש, התחיל מהברכה השנייה, לכן הכול לבטלה. אתה רוצה לחסוך ברכה אחת, לא להיכנס בספק שברכה אחת אולי תהיה לבטלה, הוא נכנס למלכודת הרבה יותר גדולה ויותר קשה, ואולי כל העמידה שלו לבטלה. לכן אין מנוס. לכן אתה לא יכול לנטות ימין ושמאל, אתה חייב להיות באמצע בדיוק ולומר את הברכה הראשונה. ושם, מה שאמרנו בדין, יעלה ויבוא, שם את הדרכה הוא אמר בסדר. הוא לא קלקל את הברכה עצמה, אלא חסר לו. יש לו כאן חיסרון שלא אמר יעלה ויבוא. אז אני מוסיף את זה בין ברכה לברכה, אני מוסיף. פה זה הרבה יותר גרוע. פה האדם הזה בקיץ קילל ואמר, משיב הרוח מוריד הגשם. אז הוא קלקל, הרס את כל הברכה. יש כאן פגם בתוך הברכה. זה הרבה יותר חמור. לכן אפילו אם לא התחיל עדיין את הקדוש, חייב לא חזור לראש, כיוון שכך הודעת רוב הראשונים, רוב האחרונים. לכן ככה הלכה למעשה. כל שכן אם תצרף את דברי הרמב״ם שאמרנו קודם, לפי הרמב״ם אפילו באמצע הברכה חוזר לראש. קל וחומר אם גמר מחיי המתים שחוזר לראש. לכן אין לו מנוס, אין לו ברירה. בן יחיד, בן חזן. גם חזן, שליח ציבור שקרא לו טעות כזו ואמר בקיץ במקום מוריד הטל, אמר משיב הרוח מוריד הגשם, חייב לחזור. אם נזכר באמצע אותה הברכה, חוזר לאתה גיבור. אם גמר מחיי המתים ורק אחר כך נזכר שלא אמר מוריד הטל, אלא אמר משיב הרוח, אז גם לחזן הזה לא מתירים להמשיך. אומרים לו נא לחזור לראש. כל זה מרן כתב לכמן בסימן קכו את הקשר בין החזן לבין היחיד, כמו יחיד ועדין חזן. לא רק לנו, לא רק פה, בארץ ישראל, שמזג האוויר הוא מתקופת פסח והלאה, הגשם הוא סימן קללה, אלא גם בחוץ לארץ, גם בגולה, שייך את הכלל הזה. בדרך כלל, חצי הכדור הדרומי של כדור הארץ, הוא שונה מבחינת מזג האוויר מהאקלים שלנו. פה אצלנו חצי השנה הראשונה עד פסח חורף, ופסח והלאה קיץ, ואז הגשם סימן קללה. אבל אם אתה לוקח את המדינות שנמצאות בחצי הכדור הדרומי, דרום-אפריקה, דרום-אמריקה, ארגנטינה, ברזיל, צ'ילה וכיוצא בהן, המדינות האלה אצלם בדיוק ההפך ממזג האוויר שלנו. אנחנו סיימנו כעת את הקיץ, התחלנו את החורף, שם הפוך, שם הם מסיימים כעת את החורף, אצלם בדיוק עכשיו מתחיל הקיץ. אם כן, יבוא האדם הזה ויאמר, אומנם אני אמרתי אחרי פסח, משיב הרוח ומוריד הגשם, אבל אצלי, בארץ שלי, בארגנטינה, הגשם הוא טוב, זה סימן ברכה. אם כן, מה אתה רוצה ממני? למה אתה אומר לי שאני קיללתי ואני צריך לחזור? הרי שם הגשם לברכה. גם בזה חייב לחזור. כמו שכתבו רבנו יונה, הראש, עטור בשולחן ערוך, שאין הבדל בין ארץ ישראל לאותם המקומות. והסיבה היא כך, השפע שצריך לרדת בעולם, תלמיד עיני ה' אלוהיך בא, היינו בארץ ישראל, כאן צריך לרדת השפע ומכאן נופל גם לשאר חלקי העולם. לכן גם עם ישראל שנמצאים במקומות אחרים בעולם, הם צריכים להתפלל עלינו כמותנו. פה זה סימן קללה, אז הוא קילל אותנו, זה כבר לא בסדר. מה אכפת לי שבשבילם שם עטו, שם זה העיקר? העיקר זה פה. בזמן שעם ישראל עושים רצונו של מקום, פה יורד עיקר השפע. ואם לאו חלילה, הכול מתחלק ונופל. למה הדבר דומה? אתה שופך מים על סלע, הסלע הוא גבוה, אבל המים לא נספגים, הכול מתחלק ויורד. זה קורה כשעם ישראל לא עושים רצונו של מקום, ואז הכול הולך לאומות העולם. בזמן שעם ישראל גרים בארץ ועושים רצונו של מקום, אז הגשם שיורד, הוא יורד על אדמה פורייה, והגשם, השפע, נספג כאן. לא רק הגשם, אני אומר משל, הדוגמה שלנו זה גשם. אבל הוא עדין גם בשאר כל הדברים האחרים. ולכן, משום זה גם הם צמודים לנו. אם כן, מה עושים אותם האנשים שגרים בארגנטינה? יש שם חצי מיליון יהודים. מה הם עושים? אצלם נוסח התפילה כל השנה כולה מוריד הטל. הם לא אומרים אף פעם, משיב הרוח ומוריד הגשם. כי אצלהם, בזמן שהם צריכים את הגשם, זה קיץ אצלנו, ואסור להם לקלל אותנו. כך גם לגבי ההמשך. מה הם עושים כשהם צריכים גשם בזמן הקיץ שלנו? אז באמצע, שמע כולנו, מבקשים במשפט אחד, ותן טל ומטר לברכה. זה מה שהם יכולים לעשות, לבקש, דרך אגב, באמצע הברכה, לשלב שם, אבל לומר בברכה השנייה, לשבח את השם, משיב הרוח ומוריד הגשם, אין להם אפשרות. אם הם רוצים לומר את זה, אנא, שיואילו בטובם לקיים מצוות וירשתם אותה וישבתם בה, שיבואו לכאן ויהיו כמונו לעם אחד, אז יזכו ויאמרו בתפילה, משיב הרוח ומוריד הגשם. הראש, כשדן בנושא הזה, הוא אמר, זה נכון בעיר, אבל אם זו לא עיר אחת, זו מדינה, בפרט כאן זה חצי הכדור הדרומי, אז אם זו מדינה שלמה, אולי יכולים. אבל הראש עצמו מעיד שהמנהג לא כך. ולכן המסקנה היא, כמו שכתב מרן, שאין הבדל אם זו עיר או מדינה. אפילו יהיו הרבה מדינות שמזג האוויר הוא כך, ובזמן שאצלנו קיץ, אצלם חורך, והם צריכים את הגשם, אפילו אחי. אסור לו לכתחילה, ולא רק לכתחילה, גם בדיעבד, כשהאדם הזה טעה ואמר, גם בזה לא יצא ידי חובה, וחייב לחזור, בדיוק כמו שאנחנו חוזרים. אם חטא מחיי המתים חוזר לראש, כך הוא עדין, גם הוא חייב לעשות כן. הרמב״ם הוסיף, וכן אם הזכיר גשם וטל, זאת אומרת, האדם הזה אמר כך, משיב הרוח ומוריד הגשם, ומייד, תוך כדי דיבור נזכר, הרי כעת זה כאיץ, מייד הוסיף ואמר, מוריד הטל, והמשיך. גם זה לא טוב. אלא, כדי לעקור את מה שקילל היה צריך עוד הפעם לחזור לתחילת הברכה. ולפחות היה צריך לחזור ולומר, מחיי המתים מטריו להושיע, מוריד הטל. אבל כאן, כשהוא חיבר את שניהם באחד, זה לא מוכח שהוא עקר את מה שאמר, משיב הרוח ומוריד הגשם, ולכן לא יכולים אנחנו להסתפק במועט, לא יכולים להתיר לו להמשיך, אלא חייב לחזור ולתקן. במות הגשמים, אם לא אמר מוריד הגשם, מחזירים אותו. והנה מילא, כשלא הזכיר טל, אבל אם הזכיר טל, אין מחזירין אותו. בזמן החורף צריך להזכיר לכתחילה מה שברוח המוריד הגשם, וזה מה שהתחלנו מיום שמחת תורה. אם לא אמר, אם דילג לגמרי, לא יצא. אבל אם אמר במקום זה טל, יצא. למעשה, למדנו למעלה בסעיף ג' שטל, כיוון שהוא בלאו הכי לא נעצר, אין חיוב לומר אותו, לא בקיץ ולא בחורף. אנחנו מחמירים ואומרים אותו כמו שמשמעם הירושלמי. ולמה? הסבירו הראשונים, התוספות, ושני הראשונים, כל זה כדי להציל אותנו בימים האלה. תראה מה שכתב הרמל למעלה בסעיף ג' על יוצאי גרמניה, בני אשכנז, שלא אומרים בקיץ, מוריד הטל, אלא הנוסח שלהם הוא מחיימת עם מטריו להושיע מכלכל חיים. בימים האלה יש להם בעיה חמורה. אם האדם הזה מחמת הרגל לשונו, לא יאמר משיב הרוח ומוריד הגשם, אלא הוא אמר מחיימת עם מטריו להושיע מכלכל חיים, וגמר, לא יצא. כי חסר לו, אין לו גשם. אבל באו חכמים ותקנו לנו גם בקיץ לומר מוריד הטל, ואז בימים האלה אפילו אם הלשון שלנו רגילה כמו כל הקיץ, אם במקום משיב הרוח מוריד הגשם, הוא טעה ואמר מוריד הטל, אז הטל פתר את הבעיה, סוף סוף הוא שיבח את הקדוש ברוך הוא, הזכיר משהו, הוא לא דילג לגמרי, ולכן בדיעבד מאה יצא ולא חוזר את התפילה לראש. במה דברים אמורים? שהאדם הזה גמר. אבל אם לא גמר את אותה הברכה, אלא עדיין נמצא באמצע אתה, יכול לחזור. לחזור עוד הפעם לקטע מחייה מתים אתה רב להושיע, כלומר משיב הרוח מוריד הגשם, ויתקן בצורה טובה. כי אין זה גם לגבי אדם שלא אמר בברכת מעין שלוש ביום שבת או ביום טוב, לא אמר שם, רצה ואחליצנו ביום השבת הזה, והמשיך. ונודה לך על הארץ ועל פרי גפנה, ברוך אתה ונזכר. כותב המאמר מרדכי, אפשר שיכול לחזור ולתקן. נכון הדבר שאם גמר, אמר ברוך אתה ה' על הארץ ועל פרי גפנה, ודעבד יצא. לא מחזירים אותו, לא בשבת ולא ביום טוב, בברכת מעין שלוש. אבל כאן הוא עדיין לא גמר את הברכה, ולכן יכול עדיין לחזור. הגאון רבי יוסף חיים ברב פענים, וגם בספרו בן ישחי, שנה ראשונה, פרשת מסעי, הוא אמר, הלשון של המאמר מרדכי, הוא לא אמר את זה לשון ודאי, אמר לשון אפשר. לכן, מספק הרב לא התיר לחזור. אמר, כיוון שבידי עבד יצא, אפילו אם נזכר באמצע הברכה, לא יחזור. אבל הגאון בעל שדה חמד בכללי הפוסקים כותב כלל. הרבה פעמים הפוסקים בטוחים בדעתם, בטוחים בהלכה, אבל מצד הענווה הם כותבים את הדין בנוסח אפשר. לכן, גם פה, מה שאומר מאמר מרדכי, אלה הם דברי אמת, ואין לנו מה לפקפק בזה, אין לנו מה לחשוש. ולכן, גם שם וגם פה יש לו אפשרות לחזור ולתקן. הוא עדיין לא אמר שם שמים, עוד לא חתם, ולכן יחזור ויאמר, רצה בהחליצנו ביום השבת הזה. אלא מאי, אתה פוחד שהוא יחזור פעם שנייה ויאמר שם שמים, ונודה לך על שם אלוקינו, שם הוא יחזור ויאמר? אז נגיד לו עצה כזו, שצהר ואחד יצאנו ביום השבת הזה. כי אתה טוב ומיטיב לכל ונודה לך על הארץ ועל פרי גפנה, ברוך אתה ה' וכו'. זאת אומרת שידלגת המילים האלה, השם אלוקינו. גם פה אותו דבר. אתה טוען שהאדם הזה שאמר במקום משיב הרוח ומוריד הגשם, טעה ואמר מוריד הטל, בדיעבד יצא, אבל הרי הוא יכול עדיין לתקן לכתחילה. למה שהאדם הזה יחיה על חשבון תפילה בדיעבד אם הוא יכול לחיות בתפילה לכתחילה? אתה חושש שאם הוא יחזור לאתה גיבור לעולם השם, יחזור פעם שנייה שם שמים זה לא טוב? אז תגיד לו, יחזור לקטע, ומחיה מתים את הרב להושיע, משיב הרוח מוריד הגשם. האמת היא שגם אם יחזור לאתה גיבור, זה לא נקרא אזכרת שם שמים לבטלה. כמו שאומר הריבש בתשובה, אדם שאומר עוד פעם את הקטע של התפילה הזו, זה מותר. נניח אני רוצה לומר יחד עם החזן, הוא אומר את החזרה, אני אומר אחריו בלחש מילה במילה. רק את החתימה אני לא אומר, אני לא אומר ברוך אתה השם, אבל אני אומר יחד אתו רפאנו השם, ואני מזכיר שם שמים. הוא אומר הריבש שאין איסור בדבר. ככה העתיקו כמעט כל האחרונים. נמכנו עדין גם פה, לכן אפילו אם היה חוזר לאתה גיבור זה לא היה נורא. הוא פוחד, אז יש לו עצה, להגיד, מחיה מתים את הרב להושיע, משיב הרוח מוריד הגשם, וימשיך הלאה, כיוון שעדיין לא הגיע לחתימה. אבל אם הגיע לחתימה, אמר ברוך אתה השם, אפילו אם עדיין לא אמר מחיה מתים, אינו רשאי לחתום ולסיים ולומר למדני חוקיך. מתי התרתי לומר למדני חוקיך? זה רק בזמן הקיץ. בקיץ שקילל ואמר משיב הרוח מוריד הגשם, שם הברכה יכולה להיות ברכה לבטלה, כדי להציל את האדם הזה מילה ולא תישא את שם השם אלוהיך לשווא. לכן אנחנו אומרים לו, פוסקים לו, שיאמר מייד למדני חוקיך. האדם הזה לא אמר יעלה ויבוא, ואמר ברוך אתה השם, לא יסיים ומחזיר שכינתו לציון, אלא יאמר למדני חוקיך ויחזור לארצה. אבל פה, בדוגמה שלא אמר משיב הרוח אבל אמר מוריד הטל, הרי האדם הזה בידי עבד יצא ידי חובה. אם יצא בידי עבד, אינו רשאי להוסיף למדני חוקיך. זה פסוק שלא שייך לעניין, ולכן אסור לו לתקן כך. הוא הדין גם בכל אותם המקומות שלא חוזרים עליהם, ולכולם שייך אותו כלל. היינו, ליל ראש חודש, לא אמר יעלה ויבוא. אמר ברוך אתה השם ונזכר, לא יאמר למדני חוקיך. ימשיך. או לא אמר עננו, אמר ברוך אתה השם, אפילו אם לא אמר עדיין שומע תפילה, שייך את הכלל שאמרנו, לא יאמר למדני חוקיך. כך גם נחם ביום קשעה באב, וכן כל כיוצא בהם על הנסים, וכולם לא יכול לתקן. לא אמר זורכנו לחיים, גם כן לא יכול לתקן. אם אמר שם שמים, גמרנו. הפסיד. לא רק זה, הוא הדין אם נזכר אחרי שאמר מחיי המתים, ורוצה האדם הזה לומר בין ברכה לברכה, רוצה להוסיף שם את המשפט שחסר לו. רוצה לומר, משיב הרוח ומוריד הגשם, גם כן לא רשאי. אומנם הגאון בעל קיצור שולחן ערוך כתב שאם נזכר בין ברכה לברכה, יכול לומר שם, משיב הרוח ומוריד הגשם. צוטט להלכה בדברי הבן-איש-חי ועוד מאה אחרונים. אבל האמת היא שזה מדבר בדוגמה אחרת. הרב בעל קיצור שולחן ערוך דיבר על מנהג האשכנזים. הם לא אומרים בקיץ מוריד הטל. אם האדם הזה לא אמר גם משיב הרוח, אלא אמר, מחיי מתים עצריו להושיע מחלקל חיים, אם ימשיך הלאה אחרי החתימה מחיי המתים, ימשיך אתה קדוש? הוא חוזר לראש, כי אצלו אין כלום, היה חסר הכול. להציל את המצב, כמו יעלה ויבוא ביום ראש חודש, רשאי לומר בין ברכה לברכה, גם פה, רשאי לומר בין ברכה לברכה. אבל אנחנו שאמרנו, ברוך השם, הוריד הטל, אז גם אם ימשיך הוא לא חוזר. הרי על דבר שלא חוזרים עליו, אינו רשאי לומר את זה בין ברכה לברכה. כי את הכלל הזה מרן כתב לא כאן, אלא לקמן בסימן רצד״ד. הדוגמה שם כך, לא אמר, אתה חוננתנו במוצאי שבת. חתם, ברוך אתה השם, חונן הדעת. שם נזכר. אז הוא רוצה להוסיף, אתה חוננתנו, בין ברכה לברכה. מרן פסק שאסור להוסיף. למה? כי זה דבר שלא חוזרים עליו. יש לו אפשרות אחר כך להבדיל על הכוס. אז כמו שם, זה כלל, זה בנה אב לכל המקומות שלא חוזרים עליהם. ולכן האחרונים הדגישו שכל מה שכתב הקיצור של שולחן ערוך זה לא אליבא דמרן, זה אליבא דדדהו. אם האדם הזה לא אמר משיב הרוח, גם בזה יש מחלוקת. דעת הרעה בספרו פקודת הלוויים שחוזר, וכך פסק תלמידו הרטבע. אבל המגן אברהם, המשנה ברורה והפרי מגדים פסקו שלא חוזר. המסקנה היא, לנו אין נפקא מינה, כי אנחנו אומרים, במקום זה מוריד אתה, לבדי עבד יצא. הנפקא מינה היא לאחינו האשכנזים, שלא אומרים כלום. אז לא רק אם האדם הזה החסיר לגמרי, אלא אפילו על חיסרון של משיב הרוח, יכולים כבר להחזיר אותו אליבא דרעה. עד כדי כך המצב שלהם חמור. לכן הכי טוב שאדם יתרגל לומר, מעלין בקודש, יוסיפו גם בקיץ מוריד את הלווי, לא ייקחו אותו לגיהינם בשביל זה. זה יפתור לו את הבעיה במשך החודש הזה, שגם אם יטעה בלשונו, בכל מקרה, הברכות שלו הן בסדר. זה כמו חברת ביטוח מבטחת לך חודש שלם את כל התפילות. כמה זה דבר טוב. לכן, כדאי לייעץ גם להם שישנו מעלין בקודש. והיא ממשיכה לסעיף ו' במה דברים אמורים שמחזירים אותו? כשלא אמר במות הגשמים מוריד הגשם. היינו, כשסיים כל הברכה, והתחיל בברכה שאחריה, ואז חוזר לראש התפילה. אבל אם נזכר קודם כשסיים הברכה, יאמר במקום שנזכר, אפילו אם סיים הברכה ונזכר קודם כשהתחיל את הקדוש, אין צריך לחזור אלא אומר בשם הרוח מוריד הגשם בלא חתימה, כמו שמרן הדגיש בתחילת הסעיף, כשלא אמר כלום. אגב, שלושה הברכות הראשונות חשובות כאחת, ובכל מקום שטעה בהן, חוזר לראש, בין שהוא יחיד ובין שהוא ציבור. בכל מקום שאנו אומרים, חוזר לברכה שטעה בה, הנמילה שטעה בשוגג, אבל במזיד הוא מתכוון חוזר לראש. כותב רביה, כל מה שאמרנו, שאם האדם הזה טעה, בדיעבד לא חוזר, כל זה כשקרה לו טעות בשוגג. אבל אדם שבכוונה במזיד הלך ובלבל אפילו על אותן הטעויות שלא מחזירים אותו, אבל כאן הוא עושה במזיד, בשאט בנפש, מקלקל את התפילה, בזה קונסים אותו וחייב לחזור. אמנם, בפרי חדש, מסקנתו לא כן. הוא מביא ראיה לדבר שבדיעבד לא חוזר אפילו במזיד ממה שלמדנו למעלה בסימן קד. אסור להפסיק באמצע התפילה. אם האדם הזה הפסיק, אפילו דיבר, אם לא שאלה לגמור את כולה, לא חוזר לראש, אלא ממשיך. אז הוא אומר, הוא הדין גם פה. אבל הגאון חידה וכל האחרונים חלקו עליו בדבר הזה, ולכן אנחנו קיבלנו הוראות מראה. אז אם האדם הזה עכשיו במזיד, במקום לומר, משיב הרוח ומוריד הגשם, הוא החליט, לא, אני רוצה לומר מוריד את הילד. יש לו טעם, על-פי הסוד. אז בחיי גוונה, המשובש הזה קלקל את התפילה שלו וחייב מייד לחזור. במות החמה, אם נסתפק אם הזכיר מוריד הגשם או לא, עד שלושים יום בחזקת שהזכיר הגשם וצריך לחזור. אגב, הוא הדין את עידן, דין מזכירים טעם בימות החמה, אם מסתפק לו יממה מוריד הגשם בימות הגשמים, כל שלושים יום חוזר. בוודאי, אמר, כמו שרגיל, והרי לא הזכיר לא טעם ולא גשם. לאחר שלושים אינו חוזר. זה כלל יסודי לכל המקומות שהאדם מסופק באמצע התפילה. הירושלמי אומר כלל שאם יש לאדם ספק, הולכים אחרי הרגל הלשון. אם האדם הזה לא יודע מה אמר, ברך עלינו או ברכנו, הוא גמר את כל התפילה. הוא בא לשאול אותך עכשיו, אתה אומר לו, תראה, על-פי רוב אמרת טעות, כיוון שעדיין לא עברו שלושים יום מזין חשוון, אם כן, על-פי רוב אמרת ברכנו, ולכן חייב לחזור. כאן, כשהוא סיים, יכול לעשות תנאי לנדווה. אם אמרתי ברך עלינו, יהיה לנדווה, ואם לא, יהיה לחובה. אבל אם האדם הזה נזכר באמצע העמידה, האדם הזה באמצע מודים, ושם הוא התחיל להסתפק. אני אמרתי ברכנו או ברך עלינו? הוא לא זוכר. כאן הוא לא יכול לעשות על חצי תפילה תנאי לנדווה. כאן הוא חייב ללכת על עיקר הדין, ועיקר הדין הוא, אומרים שעל-פי רוב שהאדם הזה אמר שיבוש. כהרגל הלשון של האדם, זה מה שמושך את האדם. שישה חודשים ויותר הוא אמר, ברכנו. כמסתמך, גם כעת הוא אמר, ברכנו, ולכן חייב לחזור. כך הוא הדין בכל מקום שיש לאדם ספק. ביום ראש חודש האדם הזה מסופק, אם אמר יעלה ויבוא או לא. זה לא ספק שקול 50% 50%. זה היסוד של הירושלמי, יש חזקה, הרגל הלשון, זה מושך את האדם, והלשון רגילה. כל החודש אנחנו אומרים, מייד אחרי עבודת ישראל עמך, ואתה ברחמך הרבים. אנחנו לא אומרים יעלה ויבוא, בדרך כלל לא אומרים, ולכן חייב לחזור. אפילו בליל יום טוב האחרון של חג הסוכות או הפסח, אם האדם הזה מסופק, מה אמרתי אחרי יעלה ויבוא? גם בזה חוזר. שם יש הבדל בין תפילות חול המועד לתפילת יום טוב האחרון. בחול המועד אנחנו גומרים מעל... עלה ויבוא, כי על מלך חנון ורחום אתה ממשיך ואומר מיד, ואתה ברחמך הרבים. ביום טוב האחרון, אחרי עלה ויבוא, צריך לסיים את הברכה הרביעית, ויעשיאנו את ברכת מועדיך. אז אם האדם הזה יתפלל בעל פה, אחר כך הוא מסופק. מה אני אמרתי? אחרי עלה ויבוא, מה אני עשיתי? גם שם, שישה ימים חול המועד, זה הרגיל את הלשון שלו. הלשון כבר רגילה, אחרי עלה ויבוא הוא ממשיך אתה ברחמך. כמה פעמים האדם ממשיך מעשיאנו? זה רק שבעה ימים בשנה. ואילו אחרי, כאל מלך חנון ורחום אתה, ואתה ברחמך, זה הרבה יותר. יש לך שישה ימים חול המועד, עוד חמישה ימים פסח, זה כבר 11 יום, תוסיף עוד 11 ימי ראש חודש, השנה מעוברת. אם כן, יש לך הרבה יותר לשון רגילה להמשיך, אחרי עלה ויבוא, ואתה ברחמך הרבים. ולכן, גם שם שייך אותו כלל. הולכים אחרי הרגל הלשון. ואם יהיה ספק, בכל מקום שיזכור יחזור עוד הפעם, לאטה ברחמך הרבים, לאטה בחרטנו. אבל אם גמרת תפילה, חוזר לראש, חוזר עוד הפעם מתחילת התפילה, השם סבתי תפתח. כך גם לגבי הקיץ. הוא לא יודע אם אמר משים הרוח או מוריד הטל. הוא לא זוכר מה אמר. אומרים, מסתמה, הלשון רגילה, הוא אמר משיב הרוח. כל החרף הוא אמר כך. לכן, עד ליל טו באייר חייב לחזור. אחרי טו באייר, אם מסופק, לא חוזר. למה? כי אחרי שהאדם מתרגל חודש שלם, אומר נכון מוריד הטל, אחרי חודש כבר הלשון מתרגלת והכול בסדר. במה דברים אמורים באדם רגיל? אדם נורמלי, אדם רגיל שיש לו גם זיכרון רגיל. אבל אם האדם הזה אומר לך, תשמע, את האמת אני אומר לך, אני שכחן עצום. אני אומר לא מאה ואחד, אומר אלף ואחד פעם, וגם אחרי חודש אני שוכח, הראש שלי לא במקום. בפרט אם באותו היום הוא אומר לך, תשמע, ביקרו אצלי בחנות אנשי מס הכנסה, ואחר כך הלכתי להתפלל מנחה. אתה כבר יכול לדמיין מה קרה לו בברותי המנחה. משיבה רוח, מורידתה, השם ירחם עליו. אז איך האדם הזה יבוא ויאמר, עבר חודש, אמרתי בסדר. מה פתאום? זה, האדם הזה מודה על האמת, שהוא בעל שכחה גדולה. לכן, הסגולה הטובה ביותר, שייקח את הסידור להתפלל כמו בן-אדם, להתפלל טוב, אמר עם הספר, כולהי ואולי. יש סיכוי, בעזרת השם, שאם מתוך הסידור הוא אומר, אולי באמת יזכור ויאמר נכון, יאמר כהוגן, ובזה יציל את התפילה שלו, שהתפילה שלו תהיה טובה, תהיה מושלמת. יש מחלוקת לגבי טו באייר. המחלוקת היא כך, אם אתה רוצה חודש, הרי יש לך באמצע ארבעה ימים, שביעי של פסח והשבתות שבאמצע, שלא אומרים ברכנו כי אין באמצע את הברכות האמצעיות. אם כן, זה טוב לגבי מוריד התעל, הוא שינן במשך חודש. אבל לגבי ברכנו, מה יהיה? יש מחלוקת על אותם הימים, יום טו, טז. המסקנה היא, גם ביום טו, אם קרה לו טעות, לא חוזר. כי לא רק מספר הפעמים שהאדם משנן ואומר, אלא גם הזמן עושה את שלו. ולכן, באדם בעל זיכרון בינוני, מטו, אייר והלאה, בדיעבד יצא. אבל, באדם שיודע שהזיכרון שלו חלש מאוד, אין מנוס, אין מה לעשות, האדם הזה חייב לחזור. יש מחלוקת אמנם בין הרב הלכות קטנות, ראשי תיבות הלקט, לבין אמור וקציעה, באדם שבאמצע זכר, ואחר כך הסתפק. נניח, כשהיה ברפאנו, מישהו צעק, ברך עלינו. שם הוא זכר. עכשיו הוא גמר את התפילה, והוא שואל, אומר, אני לא זוכר מה אמרתי. נכון שברפאנו אני זכרתי, אבל אחר כך מה היה, אני לא יודע. לפי הרב הלקט, צריך לחזור. הוא מעיד ואומר שהמציאות היא שיש לאנשים בתפילה אלף רעיונות, לא רעיון אחד, וכולם מבריקים ויפים. אם כן, זה לא אומר שאם לפני כן הוא זכר, אז על בטוח שאמר ברך עלינו, לא. יכול להיות שלא. ולכן הרב מחייב אותו לחזור אותו. וכך פסקו רוב האחרונים, כדברי הלקט, הגאון חידה ושאר האחרונים. אמנם אמור וקציעה אומר לא, מסתמע אמר בסדר. אני חושב שהרב מור וקציעה אמר את זה, זה נכון, לפני 200 שנה. הוא הכיר את האנשים אז, אז האנשים היו בשלווה, בריכוז, אז היה שייך לומר, תן לו צ'אנס, כמו שאומרים. יש סיכוי, אולי. אם היה מכיר את הדור שלנו, היה רואה עם מי יש לו עסק, אני בטוח שגם הרב מור וקציעה היה אומר כדברי הלקט, שיחזור. בין אם הספק היה באמצע התפילה, בין אחרי, תמיד תלך בתוך אותו החודש לחומרה וחייב לחזור. אלא אם הוא באמצע חוזר בלי שום תנאי. אם הוא גמר את התפילה ואז יש לו ספק, אז אין לו בעיה, הוא פותר את הבעיה אליבא דיקולא אלוה, גם אליבא דהרב מרוקציעה, ואומר כך, אם אמרתי ברך עלינו, תהיה דין נדבה ואם לאו לחובה. בזה הוא פותר את הבעיה. המחלוקת של הלקט ומרוקציעה לא רק פה, בברך עלינו, אלא הוא הדין גם לגבי יעלה ויבוא. מה יהיה הדין בספק, מה שכתב הרמל לקמאן בסימן תכב, שגם מי ספק אם לא אמר יעלה ויבוא, או כן אמר חוזר. באיזה ספק מדובר? שיסתפק כשנמצא באמצע התפילה, נמצא שם באמצע עמודים והוא מסופק, או שגמר? שוב, אותה הבעיה, והמסקנה היא שחייב לחזור, אין לו מנוס. הוכרח לחזור לרצה כדי לתקן, ואם גמר, שוב יעשה את אותה העצה. יאמר, אם אמרתי יעלה ויבוא, יהיה נדבה, ואם לא, תהיה לי תפילת חובה, או שיהיה חזן, אם הוא יכול להיות חזן, תפילת החזרה יכוון גם בה לצאת ידי חובה. כותב מהרן מרודנבורג עצה. אם ביום הראשון של פסח אומר ברכת אתה גיבור עד מוריד הטל תשעים פעמים, כנגד שלושים יום, שאומר אותו שלושה פעמים בכל יום משם ואילך, אם אינו זוכר אם הזכיר גשם, הרי הוא בחזקת שלא הזכיר גשם, ואינו צריך לחזור. הוא אומר לך עצה פשוטה, לצאת מידי ספק. מה כל הבעיה שהלשון רגילה לומר בימים האלה, טייס, ואז אם הוא לא ישים לב, גם כן יאמר בטעות, ואז יצטרך לחזור. מה הוא עושה כדי לצאת מידי ספק? הוא משנן, חוזר תשעים פעם, ואז אם האדם הזה מסופק באיזה יום, אומרים, מסתמא הוא אמר בסדר, כי הוא כבר חזר תשעים פעם, אמר בסדר, ומסתמא הלשון רגילה לומר כהוגן. זה החידוש שאמר מהרן. ופסקו אותו, עטוב בשולחן ערוך להלכה, וכך המסקנה להלכה ולמעשה. אמנם יש חלקים, החלקים טוענים כמו שור נגח מאתמול שלשום, ואם השור הזה נוגח רק פעם בחודש, אז הוא נגח רק לאותם הזמנים. קרחק נגיחותיו, חייב. אבל אם קירב נגיחותיו, במקום פעם בחודש, הוא החליט כל יום, אז לגבי זה הוא עדיין לא נקרא נגח, שור נגח, אלא רק תם. הוא לא מועד. גם פה, אתה מפזר את זה חודש שלם, זה טוב, זה נכנס בראש, אבל ברבע שעה הוא חזר 90 פעם, מי אומר שבאמת זה נכנס לראש שלו? לכן יש חולקים, אבל המסקנה היא כדעת מרן. אלא אם כן האדם הזה אומר לך את האמת, הראש שלו, איך אומרים, ראש כרוב. אמר 90, 100 פעם, ועדיין לא נכנס לראש. זה רק בפה הוא אמר את זה. הוא אומר, אני אומר גם 200 פעם, אני עדיין טועה. אז הנה לך נאמר. באדם כזה שהוא שכחן ממדרגה ראשונה, לא יבוא ולא יהיה. אדם כזה זה בעיה. אבל אדם נורמלי, בדרך כלל, 90 פעם הוא אומר, זה בסדר. החתם סופר אומר, כדאי שיאמר לך תחילה, 101 פעם. כידוע, סגולת הזיכרון, כשאדם משנן 101 פעם, כמו שהפסוק שם אומר, בין עובד אלוהים לאשר לו עבדו, הגמרא אומרת, מתי זה כך או כך? אין עוד דומה מי ששונה פרקו מאה פעם למאה ואחד. ולכן כדאי שיאמר מאה ואחד פעם, מה שבטוח, בטוח. מה הוא אומר? אם זה לגבי ההתחלה, נניח בברכה השנייה, מחיים מתים אתה רב להושיע, משיב הרוח ומוריד הגשם. או בקיץ, אומר, מחיים מתים אתה רב להושיע, מוריד הטעם. לגבי הברכה ברך עלינו, צריך לומר כך, לחזור ולומר מאה ואחד פעם, רופא חולה עמו ישראל ברך עלינו, לחזור ולשנן כך מאה ואחד פעם. הוא אולי יכול לומר שם שמיים, לא לפני המילה רופא ולא אחרי המילה ברך עלינו השם אלוקנו. לחזור כל כך הרבה פעמים שם שמיים זה לא טוב. מה תאמר לא טוב? שיגיד ברך עלינו השם. אם הוא יגיד מאה ואחד פעם השם, גם בתפילה הוא יגיד השם, לא יגיד שם שמיים. וזה לא טוב. לכן אתה מגביל אותו, רופא חולה אומר ישראל ברך עלינו, בצורה כזו הוא פותר את הבעיה. או יש עוד עצה בימים האלה. אדם יכול להרגיל את עצמו ולומר באמצע אשמח קולנו, להוסיף שם ותנתה לומתה לברכה. ואז אם הוא לא אמר ברך עלינו, כמו שאמר ותנתה לומתה לברכה בשמע קולנו, זה פתר את הבעיה. ואז אם יהיה לו ספק, הוא גמר את התפילה והוא לא יודע, אמרתי ברך עלינו או ברכנו? אבל דבר אחד הוא בטוח, באמצע אשמח קולנו הוא אמר, ותן תעלומתה לברכה. גם בזה הוא הציל את המצב. לכן, אדם שלא שינן עדיין ולא אמר מאה ואחד פעם, רופא חולה עמו ישראל ברך עלינו, אז יעשה כך, בחודש הראשון לפחות, ישתדל לבקש באמצע אשמח קולנו, תמיד יאמר, ותן תעלומתה לברכה, כאשר שומע על תפילת כל פה וכו'. זו העצה, כדי שהאדם לא יסתבך ולא יסבך את הברכות שלו וייכנס בחשש כל דהוא של ספק ברכה לבטלה. כל זה במה דברים אמורים? באותם הדברים שראוי להגיע בהם למאה ואחד, כמו הדוגמה שלנו. יש לך בחורף, בפרט החורף הזה, הרבה יותר ממאה ואחד, יש לנו שנה מעוברת, אבל ביום ראש חודש הוא יעשה מאה ואחד פעם בשביל יעלה ויבוא, ושם אין אפשרות. יש לך סך הכל יום, יומיים, ראש חודש. אפילו בחג זה רק 21 יום, ולכן 21 תפילות. כלל ועיקר, הדבר הזה, אלא שם אין לו פתרון. גם לגבי המלך הקדוש, המלך המשפט, שם אין את האפשרות הזו. אבל גם במקום שאין עם הארץ, לא פלוג רבנן, אפילו אם בטל הטעם לא בטלה התקנה, וחייבים לומר את תפילת החזרה. הגמרא בראש השנה ל״ג, הגמרא דנה לגבי אדם בקי. כל אדם שיודע, ברוך השם, לקרוא, לכתוב הכול, אבל הוא עצל קצת, מתעצל, במקום שהוא יתפלל בעצמו, אומר, אני אשמע מהחזן. אומר לחזן, תכוון עלי להוציא אותי ידי חובה. האם גם בזה יש את התקנה של חכמים בתפילת החזרה להוציא ידי חובה אחרים או לא? זה הדיון שיש, והראשונים דנו בזה. המסקנה היא, מרן כותב את זה גם פה וגם לקרואן בסימן תקצ״א, מרן אומר, רק אדם שאינו יודע, רק עם הארץ, בשבילו תיקנו חכמים את תפילת החזרה שיצא ידי חובה מהחזן. אבל אני ואתה, שברוך השם יודעים להתפלל, לנו אין האפשרות הזאת. אתה חייב בעצמך להתפלל. אם הוא קצת עייף או סיבות אחרות, יתאמץ ויתפלל. אין לו היתר לשמוע ולצאת ידי חובה בשמיעה מהחזן. אלא אם כן תהיה דוגמה אחת יוצאת מן הכלל, מה שמרן ממשיך בהמשך בסוף הסימן. מרן דן באדם שיש לו ספק ביום שבת אם אמר יעלה ויבוא או לא. אם זה בימי החול, מה, יש לך ספק? מה הבעיה? תעשה תנאי. אם אמרתי יעלה ויבוא, תהיה תפילתי נדבה. אם לא אמרתי יעלה ויבוא, תהיה חובה. בימי החול אדם יכול לעשות תנאי לנדבה לפתור את הבעיה. אבל בשבת הרי אין קורבן נדבה, ולכן גם אין תפילת נדבה, כמו שמרן כתב למעלה בסימן קז. אם כך, מה יעשה אדם שיש לו ספק ביום שבת, הוא לא יודע, אמר, לא אמר. מרן דן בנושא הזה בסימן תכב. שם מרן דן, יש מחלוקת בזה בפוסקים. וכאן יש לנו עצה. אם הוא נזכר לפני שיתחיל החזן את תפילת החזרה, אומר לחזן, תכוון עלי, תוציא אותי ידי חובה. הוא עומד יחד עם החזן, אומר החזן מגן אברהם, הוא עונה, אמן, וכן על זה הדרך. גמר ונערך את עמו ישראל בשלום, יצא ידי חובה. תגיד, איך אתה מוציא אותו ידי חובה בצורה זו? הרי האדם הזה בקיא. אמרנו לאדם בקיא, אדם שיודע, לא מועיל לצאת ידי חובה בחזרה. אל תרצו. הזכרנו פעמים ורבות את המחדוקת בין התוספות לחכמי פרובינציה. כשאדם מתפלל אלא ששכח לומר יעלה ויבוא, זה אפס חלילה? או שזה לא אפס, זה כן תפילה אלא שחסר לו. כאן מרן שמח להקל על-פי אותה השיטה שזה נחשב שכן יתפלל. אלא מה חסר לו יעלה ויבוא, את זה הוא ישמע מהחזן. ולכן, אפילו בקיא יכול לומר לחזן, כוון עני להוציאני. ובזמנם לא היה צריך לומר לחזן. באופן אוטומט זה היה נשמע כך, כל חזן היה מכוון, אבל היום, כיוון שלא מצויים כאן עמי ארצות, בדרך כלל החזנים לא מתכוונים להוציא החיים בידי חובה. ולכן, אם קרה לו דבר כזה, ונראוי שקודם כול יעדכן את החזן, הן אם זה בתפילת ערבית ליל חול המועד, מסופק אם אמר יעלה ויבוא או לא, והוא רוצה לצאת לידי חובה בברכת מעין שבע של החזן, צריך לומר לו, והן לגבי שאר התפילות, כמו שאמרנו, אם הוא אומר לו והוא מכוון עליו להוציא אותו, בזה יוצא ידי חובה. בכבוד. כשהשליח ציבור חוזר התפילה, הקהל, יש להם לשתוק ולכוון לברכות שמברך החזן ולענות אמן. ואם אין תשעה מכוונים לברכותיו, קרוב להיות ברכותיו לבטלה. ולכן, כל אדם יעשה עצמו כאילו אין תשעה זולתו, ואכוון לברכת החזן. כשהחזן חוזר ואומר את תפילת החזרה, גם אני שהתפללתי את תפילת הלחש ויצאתי ידי חובה כבר. אף-על-פי-כן אני צריך לכוון לברכות שאומר החזן. גם על-פי הפשט, כמו שכתבו הראש, הטור והשולחן ערוך, כי אם אין תשעה שמכוונים לברכותיו של החזן, קרוב להיות ברכותיו לבטלה, וגם, קל וחומר, על-פי הקבלה שמעלת החזרה היא גדולה יותר ממעלת הפשט. ולכן, מן הראוי שכל אחד ישים לב למה שאומר החזן, ואפילו ללמוד לעיין בספר באותה שעה, הדבר אסור. אמנם הרמב״ם יפנו חילק בין אדם שלומד בשעה שהחזן חותם את הברכה, ברוך אתה ה' חונן הדעת, לבין אמצע הברכה. אבל הגאון רבי חיים פלאצ'י ושאר האחרונים לא סיכמו כך, ולכן המסקנה היא, אסור לאדם ללמוד בשעה שהחזן אומר את חזרת השעץ, אלא מן הראוי שיקשיב. ובזה רמזו את מה שאנחנו אומרים בכל שבת בתפילה, אשרי מי שעמנו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו. תודה. כל אדם שלומד תורה עושה נחת רוח. למה דווקא על זה רמזו והדגישו ועושה נחת רוח ליוצרו? אלא יש שעה שאדם לומד תורה והקדוש-ברוך-הוא לא נהנה מזה. הוא לא עושה נחת רוח ליוצרו. הכיצד? מתי השטן מלהיב אותו ללמוד, שההלכה יפה, הלכה מעניינת, יש פה דברים יפים, הוא לוקח את הספר אך ורק בשעת החזרה, זה הרגע שהוא מרותק ויש לו את החשק העצום ביותר ללמוד. אבל אז הוא לא עושה נחת רוח ליוצרו, אלא ילמד בשעות אחרות, בזמן שהוא פנוי, בזמן שהוא חייב, ואז אשרי משעמנו בתורה, ועושה נחת רוח ליוצרו. אז אם לצורך מצווה אפילו תלמוד תורה לא התרנו, קל וחומר לצורך דברים אחרים אסור לאדם לדבר, לפטפט. אם האדם הזה מדבר באמצע החזרה, גדול עוונו מנשוא, כך מרן ממשיך בסעיף ז' לא ישיח שיחת חולין בשעה ששליח ציבור חוזר התפילה, וימסח וחוטא וגדול עוונו מנשוא וגוערים בו. לפעמים האדם לא נעים לו, זה חבר טוב שלי, וכן הלאה. בסדר, חבר, חבר, אדרבה, תדאג לגן-עדן שלו, ולכן אתה לא יכול לחוס ולרחם עליו ולשתוק, כלומר מעלש. אלא אם הוא מדבר באמצע החזרה צריך להשתיק אותם. זה אחד התפקידים הקשים ביותר שיש לגבאי. בדרך כלל בשכונות האלה, אנשים בני-תורה, אנשים מבינים. פה אתה רואה אנשים שותקים, אין פה קבוצה של פטפטנים שמדברים. אבל יש, לצערנו, בתי-כנסת, אתה נכנס לשם, בשעת החזרה אנשים מדברים חפשי. לפעמים באמצע הוא מקבל שיחת טלפון, הוא מדבר, אין לו בעיה. החזן מכאן מתפלל, והוא מדבר בטלפון עם החבר שלו. פעם היה לנו את הנודניק הזה רק בבית. אדם יוצא מהבית, לפחות יש מנוחה. היום לא מקיימים, ובלכתך בדרך, לא בדברי תורה, אלא גם בטלפון הזה, ונכנסים לבית-הכנסת. מי ביקש זאת מאתכם, רמוס חציראי, לדבר באמצע בית-הכנסת, באמצע התפילה? הדבר הפשוט ביותר, אדם נכנס לבית-הכנסת, דבר ראשון, לכבוד את המכשיר. תשב, תתפלל בנחת, תעבוד את הקדוש-ברוך-הוא בראש שקט, בלי הלודניק הזה, בלי טרדות של אנשים. מי שצריך אותך ימצא אותך אחר כך, שום דבר לא תפסיד. ברוך השם, יש לך עוד חיים ארוכים, יש זמן שתשמע אחר כך את הטלפון. ולכן צריך לגעור עם האדם הזה, אין לו הרבה שכל. איך אומרים בעברית? ראש קוקו. האדם הזה עומד באמצע בית-הכנסת ומדבר, צריך להגיד לו, אדוני, יצא לחוץ לדבר, אין לו היתר לעשות דבר שכזה, ואי-אפשר לחוס על כבודו. אפשר לחוס על כבודו של אדם בדבר שהוא לא דין אלא חומרה. אפילו אם אנחנו מחמירים צאת הכוכבים דרבנותם, האדם הזה לא מחמיר. בשעה שמונה וחצי הוא הדליק סיגריה. בסדר. כלומר שעדיין לא היה צאת הכוכבים למאן דאמר. תחוס על כבודו, אתה יכול להגיד לו בנחת, אסור לך לגעור בו, אסור לך לצעוק עליו, כי זה לא דין. צאת הכוכבים דרבנותם זה חומרה. בדברים כאלה אני עושה חשבון של כבוד. אבל בדבר שהוא דין אין חשבון של כבוד, אלא צריך לכסח אותו, כמו שאומרים, אתה אומר לו פעם ראשונה בעדינות, פעם שנייה-שלישית, אם לא, הגבאי צריך לגעור בו. אפילו אם האדם הזה תורם הרבה כסף לבית-הכנסת, ואם תוכיח אותו, תצעק עליו, הוא לא יבוא, הוא ילך לבית-כנס אחר. שילך, מה הסלאמה, בית-הכנסת פתוח, במקומו יבואו שניים אחרים יותר טובים. לא צריך לפחד. ולכן האחריות של הגבאי בדברים האלה היא אחריות כבדה, וצריך להתמודד עם הדברים האלה לאט-לאט. גם החכם אומר את שלו בלשון יפה, גם הגבאי המבצע, שופטים ושוטרים תיתן לך, יבצעו את הדברים האלה עד שהציבור כולו, בעזרת השם, יקשיב טוב לכל מה שאומר החזן. אחרת יהיה מה שקרה בזמנו של הרמב״ם. הרמב״ם ביטל להם את החזרה. היו מתפללים תפילה אחת בקול רם בגלל שהיו מדברים, עד כדי כך. נכון שאחר כך תיקנו, חזרו בתשובה, ולכן אומר הרדב״ז שבמצרים בזמנו היו אומרים לחש וחזרה. אבל לצערנו הפטפטנים עדיין קיימים בעולם בכל מיני מקומות, אם לא מיוצאי מצרים, אולי מיוצאים אחרים. ולכן, מנה ראוי שכל אדם יסביר את חומרת הדבר לאנשים, שכולם יכוונו ויקשיבו היטב, ובפרט בברכה הראשונה. הרי למדנו למעלה בסימן קא, אדם שהתפלל את כל התפילה כולה בכוונה. הברכה הראשונה, ברכת אבות, לא כיוון בה, יש לו בעיה, כי עיקר הכוונה צריכה להיות דווקא בברכה הראשונה ברכת אבות. לפי דעת מרן, אדם שהתפלל ולא כיוון בברכה הראשונה ברכת אבות, לא יצא ידי חובה גם בדיעבד. כל זה, סימן קא, סעיף א'. אז גם לגבי החזן יש את אותו משקל. נניח שבהתחלה, עד מגן-אברהם, היו תשעה שכיוונו היטב, שמעו טוב, הכול היה בסדר. אחר כך היה מה שהיה, לא נורא, בדיעבד זה בסדר. אבל אם כבר בהתחלה לא היו תשעה שיכוונו היטב לברכות של החזן, יש בעיה. אפילו בבית-הכנסת יש שם מאה איש, מתפללים קהל עצום. כל אחד סומך על השני, אומר, יש מניין בלעדי, אני יכול לחלום חלומות, אני יכול לקרוא בספר. מי אומר? כל אחד יסמוך על השני, ואז לא יישאר אפילו תשעה. שמכוונים לברכותיו של החזן. לכן מרן אומר את העצה, אדרבה, אדם יחשוב הפוך, יחשוב שאין מישהו אחר שומע רק הוא, ואז יהיו לפחות תשעה שמכוונים לברכותיו של החזן, ואז החזרה כולה תהיה מושלמת מההתחלה עד הסוף. החזן אומר את התפילה והכל בא על מקומו בשלום. אם החזן הזה יודע מראש, כמה שמוכיחים את האנשים האלה, ואז החזרה כולה תהיה אחר שומע רק הוא ומישהו אחר שומע רק הוא, ואז יהיו לפחות תשעה שמכוונים לברכותיו של החזן, ואז החזרה כולה תהיה מושלמת מההתחלה עד הסוף. החזן אומר את התפילה והכל בא על מקומו בשלום. אם החזן הזה יודע מראש, כמה שמוכיחים את האנשים האלה, אין מה לעשות. כל כך האנשים האלה פטפטנים, אולי בגלגול הקודם, או בגלגול הבא, או בגלגול הזה, יש בהם תשעה קבין וחצי, גנבו מהאנשים ומדברים, כמה שצועקים עליהם לא עוזר. כשיש מניין מצומצם בצורה כזו, לא יתפללו תפילת חזרה, אלא תפילה אחת בקול רם. כשאפשר להתמודד, תנסה, אולי תצליח. אבל אם מנסים, כל פעם אנחנו נכשלים, רק יוצא מזה מחלוקת, והאנשים האלה לא שומעים, אינם בני תרבות מבחינה רוחנית. אז אין מה לעשות, יבטלו להם את תפילת החזרה בשחרית ובנחה. יותר טוב שיתפללו תפילה אחת בקול רם, כדי שלא יבואו לידי ספק ברכה לבטלה. העצה שאתה אומר, כותב אותה כאן המשנה הברורה, הוא אומר, כשיש לאדם ספק, אולי יהיו תשעה שמכוונים לברכותיו של החזן, ואולי לא, אז יכול לעשות דבר כזה, לפני שהתחיל החזן את תפילת החזרה, יאמר, אם יהיו תשעה שמכוונים לברכותי, תהיה תפילתי לשם תפילת חזרה, ואמנם תהיה ננדמה, כך הוא מביא בשם שולחן שלמה. אבל כל זה פתרון לשעת חירום, כשיש סיכוי, ישהווה אמנה, שיהיו תשעה שמכוונים לברכותיו. אבל כשהוא יודע מראש, 90% שהאנשים האלה יפטפטו ולא ישמעו. במקרה הזה בוודאי שלא כדאי לעשות את התנאי לנדבה, שהרי אין הציבור מביאים קורבן נדבה. ולכן, כתבו הריבה, שולחן ערוך בסיוון קז, סעיף ג, אין ציבור מתפללים תפילת נדבה כלל. אז אתה לא יכול לבנות לאורך ימים ראשונים, לעולם אני אגיד תפילת נדבה, ואנשים יפטפטו, לא אכפת לנו, אין דבר כזה. ואנחנו יודעים מראש את התוצאה שהאנשים שם לא ישמעו, עדיף יותר תפילה אחת בקול רם, כדי שלא יבוא לידי ספק ברכות ובטל. רק במקום שיש סיכוי, האדם הזה פוחד, אז תהיה לו חברת ביטוח, מה שאמר שולחן שלמה והמשנה ברורה. אבל כשהוא יודע מראש, על-פי רוב, שיפטפטו, אם כך, עדיף יותר. מן הראוי שלא יגידו תפילת חזרה, אלא תפילה אחת בקול רם. מה אמרת? כשהחזן אומר, ברוך אתה ה' חונן הדעת. אני לא חושב על שום דבר אחר, אלא על מה שאמר החזן. כמו שהחזן מכוון, ברוך אתה ה' שהקדוש-ברוך-הוא חונן הדעת, אז גם אני חושב אותו דבר. זהו. שם לב, מקשיב. כמו שאני מכוון בתפילת הנחש, למינים אל המלשינים אל תהיי תקווה מילה במילה, כמו שאני מכוון לעצמי, גם כשהחזן אומר את זה, גם כן מכוונים אותו דבר. פשט. לא מבקשים מאף אחד שילך, ילמד קבלה ברחוב דוד 19 ויכוון שאר הכוונות. לא. את הפשט הפשוט. זה המינימום שאנחנו דורשים, ואת זה חייב כל אחד ואחד, בלי יוצא מן הכלל, לעשות. יש אנשים, יש אנשים שתופסים את הסידור בשעת החזרה, כדי שיהיה לו נוח לכוון למה שאומר החזן, אז גם בשעת החזרה הוא לא מקשיב בעל-פה אלא הם שומעים בסידור. החזן מתחיל, למינים ולמלשינים, הוא הולך אתו יחד, ואז יהיה לו יותר קל לכוון, להיות צמוד לברכות של החזן. זה מה שרצוי וכדאי לעשות בהלכתחילה. כל אדם ישתדל להתאמץ. אולי ביום הראשון הוא לא יצליח, אבל לאט-לאט אדם יכול להשתפר, יכול לשכלל במשך הזמן את הכוונה, את הריכוז, ויוכל להתרכז היטב ולשמוע היטב את כל מה שאומר החזן. איך? איך החזרה עושים את סדר הרב? או, אז לכן הזהירו הפוסקים שלא להרשות לאסוף כסף צדקה באמצע החזרה. והסיבה היא, כולנו חייבים להקשיב, לא רק החזן צריך לכוון, גם אנחנו. וכשאותו העני בא ואוסף, אז האנשים, במקום לכוון שעובר אויבים ומכניע עזדים, במקום זה האדם הזה חושב כמה כסף אני אתן לו, כמה כסף עודף הוא יחזיר לי, ולפעמים העני הזה עני לא רק בכסף, עני גם בדעת. הוא צועק בקולי-קולות, כמה עודף אתה רוצה? מספיק שמונה, או אתה רוצה תשע? והוא מקשקש עם הקופה שלו, וכן הלאה. זה בוודאי, היה צריך להשתיק אותו בנזיפה. אבל מה נעשה, לא תמיד יש גבאי בבית-כנסת. בשתיב לכים אין גבאי. שם הכול חופשי, כל מי שרוצה, כל הבא, ברוך הבא. לא מנע, אתה רואה את ההפקרות שם, וקשה מאוד להתרכז ולכוון למה שאומר החזן. גם אם נעצר, לא תמיד אפשרי. לכן אדם משתדל לא להתפלל בשתיב לכים. יש כאן, ברוך השם, מניינים בשעה 1400, בשעה 1700. יבוא, יתפלל כאן מנחה. נעשה, בעזרת השם. גם זה יהיה. הכול נשמע לדבר. איך? יש נזים עד אדם, יש נזים עד אדם שחרדה. לא יודעים איפה. אתה חושב שהשלט הזה יישאר שעה אחת, אם תשים שלט כזה? יהיה מי שידאג מייד להוריד את השלט הזה, יכסו אותו מייד. אל תדאג. לכן, קשה להתווכח, להתמודד אתו. בית-כנסת, אנשים שם בני תורה, אז מייעצים להם. אתם רוצים לאסוף כסף, מתחילים בהתחלה לנצח על הגיתית. הרי למדנו למעלה שלפני התפילה אדם צריך לתרום. לכן, יאספו את הכסף לפני כן. אם לא הספיק העני לבוא לפני אשרי, אז הוא בא אחרי. יחכה עד אחרי החזרה. כשאומרים, אבינו מלכנו אבינו עתה, יסתובב, יתלו לו כמה שהוא צריך. אבל באמצע הלחש או באמצע החזרה, בוודאי שאסור לבוא ולעשות את הדבר הזה. אבל לצערנו, כמו שאמרנו, איבדנו שליטה. יש בתי-כנסת שהעניים עושים מה שרוצים, וזה לא אחד, לפעמים הם קבוצה. הם ארבעה-חמישה כמו רכבת הולכים ביחד, ואם תרצה לרמוז להם שזה חזרה, הם יאכלו אותך בלי מלח. יגידו עליך את הקמצן, את המע, אבו כמודו, ישמיצו אותך. הם כאילו הצדיקים, ואנחנו חלילה, כן, יש חזנים שיש להם כסף, יש להם שכל. אני רואה שאנשים לא שומעים. הגיע שובר אבי, מכניע זדים, ומחכה. נהיה שקט מייד אחרי שהוא שותק. אם הוא יצעק יותר, אז הם יקביאו את כולם יותר, זה לא יעזור. שותקים. מחכים כך בסבלנות, עד שברוך השם נהיה שקט דממה, אז הוא ממשיך על הצדיקים ועל החסידים. טוב, זה פתרון לשעת חירום. לכתחילה לא טוב להפסיק באמצע החזרה, אבל כשאין ברירה, כשאנשים מתפטפטים ויש רעש ואף אחד לא שומע אותו, אז זה הפטנט היחיד שיכול לעשות החזל כדי לאלץ אותם לכוון למה שהוא אומר, כדי שכולם ישמעו היטב את תפילת החזרה או את הקדיש שהוא אומר. אמרתי שעשו תפילה בקול רם. כשאין ברירה אחרת, באותו מניין עשו תפילה בקול רם. זהו, מניין מצומצם, ואנשים מסוג זה שאין לנו שליטה עליהם, אז אמרנו שעשו תפילה, תפילה אחת בקול רם עדיף. כן. לא חכם שתפלל ערשו להוכיח אותם. כן, צריך היה להוכיח, אבל שוב, השאלה היא, עם מי יש לך העסק? אנשים מתורבתים ואתה מוכיח אותם, הוכח לחכם להיאבק. אבל לפעמים נכנסו לשם ליצנים, אז שלמה המלך אמר, אל תוכח לץ. אז זהו, אתה רואה גם את האנשים, לפי זה אתה יודע עם מי יש לך עסק. ולפי זה החליט החזן אם יתפלל תפילת חזרה או לא. אפשר להתפלל שם או יש שם גם אם הסתרנו, למדנו שלשום, למדנו שלכתחילה צריך להתפלל תפילת לחש וחזרה. רצוי להתפלל תפילה אחת בקול רם, בלכתחילה. זה רק פתרון לשעת-חירום, ולא בלכתחילה. מה זה שעת-חירום? הגענו לבית-הכנסת בשבע ועשרים בעשירי. אין לך זמן להספיק גם לחש וגם חזרה, יגיע צד הכוכבים. בזה אתה אומר תפילה אחת בקול רם, או בבוקר כשהפועלים ממהרים לעבודה, גם שם אלה הדרכים שמותר לעשות בהם, במקום לחש וחזרה, תפילה אחת בקול רם. אבל לעשות את זה בדרך קבע זה דבר אסור. לכן, אם אתה יכול להתפלל כאן בשעה שבע תפילת מלחה, וכאן יש לחש וחזרה, או להתפלל שם, במקום שאומרים תפילה אחת בקול רם, אל תתפלל שם, תשתדל להימנע, לא להתפלל שם, אחרת האדם הזה עלול להסתבך בגזירת חרם שכתבו מרן הבית-יוסף בשם חכמי הדור של צפת. שם המעשה היה, האשכנזים היו מתפללים לחש וחזרה, הכול היה בסדר, אבל הספרדים בצפת, בדור ההוא, לפני 450 שנה, היו מתפללים תפילה אחת בקול רם. וכמה שניסו להסביר להם, לא רצו לשמוע. עד שבאו חכמי הדור ועשו חרם. בן-אדם שעושה את זה בקבע, שלא לצורך, זה לא בסדר. לכן, יש לך פה מניין, תשתדל לבוא ותתפלל כאן. מה זה גערה? מה זה גערה? יש צורת תוכחה שאדם אומר לחברו בצורה נעימה. רומז לו, רמז דק, והחכם הזה מבין, תיחת גערה במבין, מהכות כסילמיה. לפעמים אדם אומר לו את זה בעדינות. אבל חכימה ברמיזה, אם האדם הזה לא חכם, אתה צועק עליו, גוער בו. זאת אומרת, לא עושים לו חשבון שהוא יתבייש. הוא אומר לך, אתה ביישת אותי. הלבנת את פני ברבים, המלבין פני חברו ברבים, אין החלק לעולם הבא. אני אעשה עכשיו אסיפה ונעיף אותך. אתה לא יכול להיות גבאי, אתה מבזה את האנשים. זה לא כך. הוא אומר לך, גבאי, אני עשיתי מה שכתוב בהלכה. בשביל זה אני גבאי. אני גבאי לא בשביל הכסף לבד, לאסוף את הכסף, לשלם על החשמל. את זה כל אחד יודע לעשות. אני גבאי לדאוג שאני אהיה סדרן, שיהיה שקט. ולכן, אם לאדם הזה רומזים פעם או שתיים והוא לא שותק, אפשר לגעור בו, לא לעשות לו חשבון, ואם הוא נהיה אדום וצהוב וכו', זו בעיה שלו. הוא מבייש את עצמו כשהוא פותח את הפה ומדבר באמצע החזרה. לא אני ביישתי אותו, הוא בייש את עצמו כשדיבר. ולכן הגבאי, כמו שאמרנו, פעם קצר צריך להוכיח ולא צריך לפחד מהם. לא, זה מה שאמרנו בשם האחרונים, שהמסקנה, כמו שאומר רבי חיים פנאצ'י בשם האחרונים, שגם בדברי תורה הדבר אסור. כמו שאסור לדבר באמצע תפילת החזרה, כך הוא הדין גם באמצע שיעור תורה. ולכן, אם ייכנס כעת עני, אנחנו לא ניתן לו. למה? כי העוסק במצווה פטור מהמצווה, ושוב העני הזה רוצה שנקיים מצווה על חשבון הלימוד. ואז כולנו, במקום לשמוע את ההלכה, במקום לשמוע איך הדין בדבר זה וזה, כל אחד חושב כמה לתת לו, ועם הקשקוש של הכסף הקטן שלו, שוב, הוא יטריד את כולם. הוא רוצה כסף, רוצה צדקה, מגיע לו, למה לא? שיחכה עד שעה 2100. אומרים את הקדיש, בין שיעור לשיעור יש לו דקה אחת, שילך ויעסוק, יעמוד בחוץ, ליד חדר המדרגות, ויעסוק. אבל באמצע השיעור, גם בזה לא. ולכן, אם בא עני בדעת שאין לו שכל, יגידו לו, פה לא נותנים, באמצע השיעור זה מפריע. ואם הוא לא רוצה לשמוע, הוא שם פס עליך, מתחיל לעשות, אז אנחנו נעשה שביתה. אנחנו לא ניתן לו. כשאדם נותן לו, מרחם עליו, אז הוא מפריע לכולם. אף אחד לא ייתן לו. אז הוראה יסתובב ואף אחד לא נתן לו, ילמד לקח, פעם אחרת לא יבוא באמצע השיעור. זה מה שצריך לנהוג ולעשות. אסור לרחם על השוטים האלה שבאים ומבטלים תורה מישראל, אם בתפילה אמרנו, קל וחומר, באמצע לימוד התורה. השליח ציבור חוזר התפילה, הקהל יש להם לשתוק ולכוון לברכות שמברך החזן, ולענות אמן. אם אין תשעה מכוונים לברכותיו, קרוב להיות ברכותיו לבטלה. ולכן, כל אדם יעשה עצמו כאילו אין תשעה זולתו, ויכוון לברכת החזן. יש חיוב לכוון לכל הברכות מתחילה ועד הסוף, ולכן אסור לאדם באמצע התפילה, באמצע חזרת השליח ציבור, לקחת ספר וללמוד תורה. אמנם בספר אורחות חיים להראש התיר, וכך כותב הרמ״ם מפנו, אבל כתבו גדולי האחרונים, משלומי ציבור, קשר גודל ושאר האחרונים, שגם ללמוד תורה הדבר אסור. אפילו הראש, כשהתיר, לא התיר סתם כך לשבת ללמוד באמצע החזרה. הרי הוא בעצמו, אומר כאן, אם אין תשעה מכוונים לברכותיו, קרוב להיות ברכותיו לבטלה. אלא הראש מדבר שם בדוגמה כזו. האדם הזה מתחיל, אתה חונן, אז הוא קורא, הוא לומד את הלימוד שלו. כשמגיע החזן לחתימה, ברוך אתה השם, חונן הדעת, בחתימה הוא שומע ומכוון אותו. וגם על זה באו גדולי האחרונים ואמרו שבזמן הזה לא כדאי לעשות כן. כי האדם הזה, אם יתחיל לקרוא, אולי הנושא יעניין אותו. דווקא באותו רגע השטן מביא חשק עצום לאדם, שילמד תורה. אני רואה לפעמים אנשים, כל היום הוא לא פותח ספר, הוא אומר, אין לי חשק. בדיוק באותו רגע הקדוש-ברוך-הוא מזמן לו ספר נפלא, ספר טוב, והוא פותח אותו ומסתכל בו וכן הלאה, אם זה ספר למכירה או לא למכירה. בכל מקרה, אתה רואה שהם באותם הרגעים, במקום לכוון הם מציצים באותם הספרים. ואתה חושב שיש משהו שיעצור אותם? כשיגיע החזן לחתימה של הברכה, האם אז הם עוצרים, הם שומעים את החזן, מכוונים? לא. ממשיכים בנושא שלהם, ספק אם יענו אמן. אכן, לגבי הזמנים שלנו, בוודאי שאין להקל בדבר כלל ועיקר, וחייבים כולם להקשיב ולשמוע, ואפילו דברי תורה אסור לדבר או אסור לקרוא, אפילו בהרהור. קל וחומר, ואותם האנשים שמדברים באמצע החזרה, עליהם מרן כתב לקמ״ן סעיף מיוחד בסעיף ז' לא יסיח שיחת חולין בשעה שהשליח ציבור חוזר התפילה. ואם צח הוא חוטא וגדול עוונו מנסו וגוערים בו. לא יכולים לפנק אותו, את האדם הזה, בסבלנות, ככה לא נעים, שלא ייפגע, אלא, מרן אומר, צריך לגעור באותו האיש. אז אם דברי תורה אסור, מה נדבר על דברים בטלים? בוודאי שהדבר אסור. לכן, אם בא אליו איזה אדם ושואל אותו משהו, יגיד לו עכשיו חזרה. יאמר לו את האמת הפשוטה, אין מה להתבייש מהאמת, חייב לומר לו, אני לא יכול לענות לך. או אם בא עני ומדבר אתו גם לעני, אין חסינות וגם לא, לא יענה כלל ועיקר, כיוון שנמצא באמצע החזרה. יש מחלוקת בפוסקים לגבי חירש המדבר או אילם השומע. ככלל גדול בידינו, חירש, שותה וקטן לא מצטרפים למניין. כדי לומר חזרה, הם לא יכולים להשלים מניין. ילד קטן, המובן ברור, עד גיל בר-מצווה. שותה, אדם שאין לו דעת, הגמרא הביאה כמה וכמה דוגמאות כדי לדעת מהם הסימנים של שותה. אדם שקורע את הבגדים שלו, מאבד מה שנותנים לו, או לן בבית-הקברות, או הולך יחידי בלילה, לאו דווקא זה, הוא עדין גם אם יש לו שיגעונות יותר גדולים מאלה, משהו אחר, זהו עדין. מרן פסק את זה גם ביורי דעה בהלכות שחיטה, בחושן משפט, בכמה מקומות. ממילא גם פה, אדם שהוא משוגע, אי-אפשר לצרף אותו למניין. או שיכור שהגיע לשחרורתו של לוט או אדם מסומם, גם כן לא יכולים לצרף אותו למניין. בזמן האחרון שאלה כזו נעשתה אקטואלית, כי הרבה רבנים הולכים גם לבתי-הסוהר ואומרים שם דברי תורה, דברי יראה, ולא מעט מהאסירים מתחילים להתקרב. אחרי השעה, הרבה פעמים מארגנים שם מניין, מנחה או ערבית, וחלק מהאסירים הם שמשלימים את המניין. יש חלק מהם בודדים שהם גם נורמליים. אבל רוב רובם של האסירים, לצערנו, הם אנשים נרקומנים, חשישניקים. ולשם זה המרכז של החשיש. אל תדאג, יש להם את הדרכים והשיטות איך להגיע גם שם. ולכן, החכם הזה, אם רוצה לארגן מניין לחש וחזרה, צריך לבדוק קודם כול עם מי יש לו העסק, שיסתכל קודם כול על העיניים שלהם. יכול להסתכל לפי העיניים ולדעת אם העיניים לבנות או אדומות, אם האישון נמצא במרכז בצורה טבעית. לפעמים אתה יכול להרגיש לפי זה, אם האדם הזה, איך אומרים? מסטול, כדי שייזהר לא להגיע לספק מניין ולספק ברכות לבטלה. אבל לגבי חירש, כל מקום שחכמים אמרו את המלה חירש, הכוונה היא חירש שאינו שומע ואינו מדבר, אדם כזה לא יכול להצטרף. השאלה תהיה לגבי חירש שהוא כן מדבר. לגבי כל הדינים האחרים, הרי הוא כפיקח לכל דבר. המקח הוא ממכר שלו או דברים אחרים, הוא נחשב לאדם בר-דעת. האם כאן הוא יכול להצטרף למניין או לא? כאן הבעיה מסובכת יותר, בגלל שהראש אמר שצריך שיהיו תשעה מכוונים לברכותיו של החזן. האדם הזה, החירש, גם אם נאמר הוא יענה אמן, הוא רואה את האנשים ממלמלים עונים אמן, גם הוא יענה יחד עמם אמן, אבל הוא לא יכול לכוון. החזן אומר ברך עלינו, הוא לא שומע מסכן, הוא לא יכול לכוון. זו הבעיה, ולכן הרבה מהאחרונים החמירו בדבר, למרות שמרן למעלה בסימן נה הקל בדבר. מרן כתב שחירש יכול להצטרף למניין. שוב, שם מרן מדבר לגבי קדיש. מי אומר שכאן לגבי חזרה יהיה אפשר לצרף אותו? ולכן, ספק ברכות להקל, שב ואל תעשה עדיף. לא כדאי לצרף את החירש הזה לעשירי כדי לומר חזרה, אלא יאמרו תפילה אחת בקול רם. אם התחילו, יש להם על מי לסמוך, ולא צריך להפסיק את החזן באמצע החזרה, משום שיש לנו בזה ספק ספקה. הזכרנו לפני שישה חודשים את המחלוקת הידועה בין הכתב סופר ושאר האחרונים לגבי חירש אילם שבזמננו. בזמנם אדם כזה לא היה מסוגל לקרוא ולכתוב. לא היה לו כמעט קשר עם האנשים, עם הציבור, אולי עם האמא שלו ואולי לא. על-פי רוב אנשים כאלה לא היו מתחתנים. היו האנשים האלה מסכנים, גודלים, פראים, בצורה לא מיושבת, ולכן היו בחזקת שוטים, כמו שרשי אמר בחגיגה. אבל היום, בזמן הזה, כשיש בתי-ספר מיוחדים כדי לאלף אותם, לתרבת אותם, אז הרבה מהם לא רק שיודעים לקרוא ולכתוב או לקרוא עיתון, אלא רבים מהם מגיעים להישגים מבחינה מדעית, הישגים מופלאים. הרבה מגדולי המדענים בעולם כותבים עבודות מחקר נפלאות, אתה לא תאמין שהאדם הזה הוא חירש אליהם, אבל הם שקועים בעבודה. אנחנו מאבדים הרבה שעות מהיום על שטויות, על פטפוטים. מדבר עם כל מיני אנשים, אנחנו לא מרגישים, אבל זה סוחב הרבה שעות. האנשים האלה, אין להם לדבר ולפטפט כל כך, ממילא הם יכולים להקדיש הרבה שעות לעבודות המחקר שלהם, הם יכולים להתקדם הרבה. אם כן, אולי בזמננו הם יכולים להצטרף למניין, אולי אין עליהם דין שוטה. כך באמת אומר הכתב-סופר, הוא החמיר, שאותם האנשים חייבים להניח תפילין וכיוצא בזה. ממילא אולי גם פה יהיה אותו כלל. לכן אתה יכול לומר, המחלוקת היתה על חירש טבעי. כאן זה לא חירש טבעי, כאן האדם הזה מאולף, מתורבת, ואולי יהיה כאן ספק ספיקה. אבל עדיין, כלל גדול בידינו, ספק ספיקה בברכות לא אמרנן, ולכן לא יאמרו תפילת החזרה, אלא רק תפילה אחת בכונן. אל יותר, בדוגמה ההפוכה. אם השאלה היא לצרף אדם שהוא אילם אבל שומע, אדם כזה, מעיקר הדין יהיה אפשר לצרף אותו. למה? גם לדברי הטז שהחמיר בדוגמה הראשונה בחירש. פה הוא יכול להודות, בגלל שהאדם הזה שומע ומסוגל לכוון. כל החיסרון היה קודם, בגלל שהאדם הזה לא מכוון למלים שאומר החזן. פה האדם הזה מכוון טוב, מה שהוא אולי יכול לבטא בקול רם מתאמן, אבל הוא ממלמל בשפתיו. ולכן, מעיקר הדין, כאן הדבר הרבה יותר קל. אלא שגם לגבי האילם... אני לא אומר שהספק ספקה זה שבנינו עתה יהיה לכתחילה בכל מקרה, בכל מצב. צריך לבחון את האדם לגופו של דבר. כי יש הרבה מאותם האנשים שהם אילמים, שזה לא סתם מום שהוא לא יכול לדבר. זה פוגע באדם בכושר הביטוי שלו. כשאדם לא יכול להתבטא, זה גם מוליד פיגור מסוים בשכל. הרבה פעמים זה קשור אחד בשני. כשאדם מתבטא טוב, יכול גם להריץ את המחשבה, בפרט את הכשרון הרטורי. ולכן, בחיי גוונייה צריך לבחון עם מי יש לנו עסק. אם האדם הזה הדיוט ועם-הארץ, אפילו אם הוא שומע, האילם הזה זה לא רק שהפה שלו כואב, פומא דקאיב ליה, אלא יותר מזה, זה חצי דפקט. לכן יהיה כדאי להימנע ויגידו בקושי תפילה אחת בקול רם. אמנים רואים שהאילם הזה אדם חריף, נבון וחכם, ואין שום בעיה אתו, אז מעיקר הדין יהיו רשאים לומר חזרה, כך גם לגבי זימון, יכולים לזמר, בן אישך החמיר בדבר הזה, הוא אמר את זה גם לגבי זימון, אז אולי לגבי, נברך אלוקינו, יהיה כדאי להיזהר, בפרט אם האילם הזה לא כל כך טוב. אבל לומר זימון בלי שם, נאמר לברך שהחלום שלו, בוודאי שהדבר קל יותר ויהיה צד היתר בדבר. הרמ״ה כותב, יש שומרים, שכל העם יעמדו כשחוזר השליח ציבור התפילה. הרמז לדבר הזה מדברי הרמב״ם, כך כותב גם בספר הגאות מנהגים, כך פוסק הרמ״ה, כך נוהגים רוב ככל אחינו האשכנזים, וכן גם חלק גדול מהעדה המרוקאית, גם כן נוהגים בדרך זו. הלקט, שהיה לפני כ-250 שנה, הלכות קטנות, הוא מעיד שכך היה בזמנו מנהג הספרדים, אבל כנראה המנהג השתנה, מרוב ככל הפוסקים אומרים שאין צורך לעמוד. הגאון חידה בספרו קשר גודל העתיק את זה, משמע שדעתו שצריך לעמוד בשעת החזרה. אבל אנחנו מסבירים את דברי הרמב״ם, שמה שהרמב״ם אמר, לעמוד, אין הכוונה עמידה שיעמוד בגופו, אלא כמו שהביטוי הזה בפסוק נאמר לגבי אדם ששומע קריאת התורה, נמצא בבית-הכנסת בשעה שהחזן קורא בתורה, אסור לדבר. הגמרא שמה התבטאה, הצגנון היה עמידה, עמידה מלשון שתיקה. אותו דבר יש מקום לומר, הוא עדין גם פה. וזה מה שמסביר לנו מדוע מרן השמיט את דברי הרמב״ם. תמיד כל הלכה שהרמב״ם כותב, מרן מעתיק אותה אם היא להלכה ולמעשה. למה פה מרן השמיט? כנראה שגם מרן הבין כך שהכוונה היא מלשון שתיקה. אם זה מדובר על שתיקה, מרן אמר את זה בתחילת הסעיף, כשהשליח ציבור חוזר לתפילה הקהל יש להם לשתוק. ממילא, אם יש לך ספק דה רבנן והמנהג היום ברוב ככל המקומות שלא לעמוד, ממילא אין חיוב לעמוד בשעת החזרה. אלא שאומר העילייה רבה, כדאי להמתין לפחות עד אתה חונן. לא ישב עד שהחזן יסיים את הקדושה, יחתום האל הקדוש, ותחיל אתה חונן, אז הוא ישב, כדאי להחמיר בדבר. או דבר שני, מדברי האורחות חיים משמע שאם אדם יושב ומשתחווה בשעה שאומרים מודים, אין זו השתחוויה. אתה רוצה להשתחוות, שההשתחוויה תועיל, צריך לעמוד ולהשתחוות. ולכן מן הראוי לכתחילה שלפחות באותו רגע אשתדל לעמוד. הראייה שעליה מדברים הפוסקים מדברי הגמרא ביומה פז, שם הגמרא מספרת על מור שמואל, ביום הכיפורים, כשהחזן בתפילת החזרה היה מגיע לווידוי, היה עומד. מה משמע? רק בווידוי היה עומד, לפני כן היה יושב. אתה יכול לומר, שם אולי יום הכיפורים היה צום, חלש, היה מותש, לכן אולי שעת הדחק שאני. מכל מקום, הסיכום למעשה להלכה. אדם שנמצא בין אחינו האשכנזים מתפלל עמם, כולם עומדים, כדאי שגם הוא יעמוד, עמוד בין העומדים. ואם לאו, אם הוא נמצא במקום שכולם יושבים, אז אם הוא יכול להחמיר על עצמו בקלה קלות, אדם צעיר ובבוקר עדיין הוא לא עייף, אז יכול להחמיר, כדאי להחמיר בדבר, אבל מעיקר הדין רשאי לשבת. אדם שהתפלל, סיים את התפילה ובשעת החזרה רוצה לקחת ספר וללמוד, ודאי שרשאי. כל מה שאמרנו קודם, שאסור ללמוד בשעת החזרה, הכוונה היא לאדם שעדיין לא יתפלל. באמת דברים אמורים לגבי העמידה, החזרה, אבל לגבי קריאת התורה, לכמה נראה שאסור. אפילו באמצע חוק לישראל וכיוצא בזה הוא צריך להפסיק אם הוא שומע את המניין השני כשהתחילו פרשת השבוע ויהיו חיי שרם. אני עובר לסעיפה. על כל ברכה שאדם שומע בכל מקום אומר ברוך הוא וברוך שמו. על כל ברכה שאדם שומע במדרש כתוב שצריך לומר את המילים ברוך הוא וברוך שמו, כשאני שומע אותו אומר את המילה ברוך אתה השם, אני שומע שם שמים. הרמז אסמכתה לזה, מה שנאמר בפרשת האזינו, כי שם השם אקרא, הבו גודל אלוהינו. כשאני אקרא את שם השם, אתם הבו גודל אלוהינו. כמו אדם ששומע שם של צדיק, מה הוא אומר? זכר צדיק לברכה. קל וחומר, צדיקו של עולם, הקדוש-ברוך-הוא. לכן, כשאדם שומע את שם השם בברכה צריך לומר ברוך הוא וברוך שמו. בבית-המקדש, כשהיו שומעים את שם השם, היו אומרים שם ברוך שם כבוד מלכותו, כמו שאנחנו אומרים בתפילת מוסף בעבודה של יום הכיפורים והכהנים והעם וכו'. אבל מה שאין כן כאן, לא שייך את ברוך שם, אלא אומרים רק ברוך הוא וברוך שמו. מדרש זה לא מצוטט בכל הפוסקים. הרייף, הרמב״ם ורוב הפוסקים השמיטו את המדרש הזה. מי שכן העתיק את דברי המדרש זה הראש. הוא לא אומר בפירוש שכך כתב המדרש, אבל הוא אומר את ההלכה הזו. כך העתיקו להלכה הטור והשולחן ערוך, וכך מנהג כל עם ישראל כמעט לומר בכל ברכה שאני שומע, ברוך הוא וברוך שמו. החולקים בדבר זה הם הגרר ואחינו התימנים. הגרר לא היה עונה ברכו וברוך שמו, משום שזה מבטל את כוונת הברכה, וזה הרבה פעמים מתנגש עם החתימה, עם עניית אמן. ולכן הגרר לא היה עונה, כמו שכותב בספר מעשה רב. גם אחינו בני ישראל התימנים לא אומרים ברכו וברוך שמו, כי דבר זה לא הוזכר בדברי הרמב״ם. ולכן, אדם שמתפלל אצל אחינו התימנים, מן הראוי שלא יאמר ברכו וברוך שמו. אפילו אם אני מנהגי לומר, שם לא כדאי. הסיבה היא כך. חזן רגיל יודע שהציבור אומרים ברכו וברוך שמו, כשאתה אומר ברוך אתה השם, מפסיק, מחכה עד שהציבור יסיימו ברכו וברוך שמו, ואז הוא עונה להם, חונן הדעת. אצל התימנים זה לא כך, אלא אין ברכו וברוך שמו, אז הוא אומר במשפט אחד, ברוך אתה השם, חונן הדעת. ואז, עד שהאדם הזה יגמור ברכו וברוך שמו, נגמר לו זמן אמירת האמן, כי הוא כבר התחיל להשיבנו. אז למה לא להפסיד את האמן? לכן, התנהג כמותם ולא יאמר ברכו וברוך שמו. אולי בברכות ארוכות, בשעה מבטח לצדיקים, הוא עוד יוכל להספיק לומר את שניהם יחד, ברכו וברוך שמו, אמן. אבל כשהחתימה היא קצרה, בטוח שהוא יפסיד, יאבד את זה, ולכן שב ואל תעשה עדיף. יותר טוב ששם לא יענה ברכו וברוך שמו. אבל בתי כנסיות רגילים שלנו, כמעט בכל העולם, אומרים ועונים ברכו וברוך שמו, כך המנהג, וכך חייבים אנחנו לעשות על כל ברכה שאדם שומע. מרן אמר את הדוגמה הזו לגבי ברכות החזרה, ולאו דווקא ברכות החזרה, אלא הוא הדין על כל ברכה רגילה שהאדם שומע. במה דברים אמורים? לגבי ברכה שהאדם אינו חייב בה ואינו צריך לצאת בה ידי חובה. אבל כל אותן הברכות שהאדם חייב בהן וצריך לצאת בהן ידי חובה, מן הראוי שיימנע ולא יאמר ברכו וברוך שמו, כמו שכתבו רבנו זלמן, הגאון בעל דגול מרבבה, ועוד רבים מגדולי האחרונים. טעמם בנימוקם, שני טעמים נאמרו בדבר הזה. דבר שמואל הגאון רבי שמואל אבו אבו הסביר לנו טעם ראשון. אם אני שומע את הקידוש ורוצה לצאת בזה ידי חובה, אני רק שומע איך אני יוצא ידי חובה משום ששומע כעונה. זאת אומרת, כל מילה ומילה שאומר המקדש, כאילו אני בעצמי אומר. אם כך, הגה עצמך. אני עכשיו רוצה לברך שהכול. אני מתחיל, ברוך אתה השם, אני לא ממשיך חילוקנו. אני אומר, ברכו ברוך שמו, אלוהינו מלך העולם, שהכול נהיה בדברו. זה ברכה זו? ככה מברכים? זה הפסק באמצע. אז גם פה, אני שומע כעונה, זה יחשב בשבילי כהפסק. ולכן הן בפתיחה והן בחתימה ייזהר שלא יאמר ברכו ברוך שמו. טעם שני משום שהאדם הזה, המקדש, לא תמיד ממתין, לא תמיד יש לו סבלנות. בשעה שאני אומר ברכו ברוך שמו על שם שמים שלו, הוא המשיך, ילוקנו מלך העולם. והרי כל ברכה שאין בה שם ומלכות אינה ברכה. אני חייב להקשיב ולשמוע לא רק את הברכה, לא רק את שם שמים, אני חייב גם להקשיב ולשמוע, לשים לב להזכרת מלך העולם. אם לא שמעתי את המילים האלה, חסרות לי אותן המילים מלך העולם. אם כן, אין לי ברכה, לא יצאתי ידי חובת אותי הברכה, כמו שמרן כתב לקמרן בהלכות ברכות. אם כן, האדם הזה יוצא שכרו בהפסדו, הוא חושב שהוא בא להחמיר, הוא אומר בקידוש ובהבדלה, ברכו ברוך שמו, והוא לא שומע את המילים מלך העולם. קל וחומר, אם האדם הזה הוא בבחינת אסתרה ולגינה כשקריה. יש אנשים שהם עמי ארצות, אבל אם הוא היה שותק, גם מביל מחריש חכם ייחשב. יש אנשים שצועקים על עצמם שהם עמי ארצות. איך? הוא צועק, תברכו ברוך שמו, ככה בקולי קולות, ואז לא רק שהוא לא שמע מלך העולם, גם לנו הפריע לשמוע מלך העולם. מתחילים לשמוע מבדים בין קודש לחול, ואז הסתבכת, אתה יוצא ידי חובה, לא יוצא. לכן, משום זה, מן הראוי שימנעו ולא יענו בכלל, ברכו ברוך שמו באותה שעה. האדם שומע ברכה כדי לצאת בידו חובה. אם החזן הזה הוא בן תורה, אדם שיודע הלכה, כשיש לפניו עמי ארצות כאלה, אז הוא מחכה. אמר ברוך אתה השם, ממתין, עד שהעם הארץ הזה יגמור את הצעקה שלו וברכו ברוך שמו, אז הוא ממשיך, אלוקינו מלך העולם יש לו ספגנות. אבל אתה חושב שכל העולם, כל החזנים דינא גמירא, כולם יודעים את ההלכות? רוב רובם של החזנים, אולי יש להם קול יפה ואולי גם זה לא, יודעים רק לצעוק ועיית. אם כן, מי נפקא מינה שהאדם הזה בא ואומר ברכו ברוך שמו ומאבד את ההמשך, יוצא שכרו בהפסדו. ולכן, כלל גדול בידינו, שב-אל תעשה עדיף. אמנם הגאון רבי חיים פלאצ'י וחיים לראש ועוד מאה אחרונים, התירו גם לכתחילה לומר ברכו ברוך שמו, גם באותן הברכות שאדם יוצא בהן ידי חובה. וכך נוהגים אחינו יוצאי טורקיה. הטורקים עונים, כדעת הגאון רבי חיים פלאצ'י, שהוא היה שם. אבל, כמו שאמרנו, רוב ככל הפוסקים חלקו על דברי הגאון רבי חיים פלאצ'י, אלא הלכו בעקבות דבר שמואל, הגאון דגול מרבבה, חיי אדם, המשנה ברורה ושאר הפוסקים. מחלוקת נוספת יש. בדיעבד אם האדם הזה טעה ואמר, עכשיו הוא בא ושואל אותך, את חזאי אני מזכיר היום. שמעתי הלילה אבדלה ואמרתי ברכו ברוך שמו, האם בידי עבד יצאתי או שאני חייב לחזור? גם בזה יש מחלוקת. עד כדי כך. המסקנה היא, ספק ברכות להקל, שב ואל תעשה עדיף, לא יחזור שוב. המחלוקת היא איך לדייק מדברי אורחות חיים והמגן אברהם, לקמן בהלכות מגילה בסימן תפרי צדי. שם כתוב שאדם שתופס בידו מגילה שאינה כשרה, אסור לו לומר יחד עם החזן. השאלה היא בגללו או בגלל שאחר יקשיב לו ולא יצא ידי חובה מהחזן. משם רוצים לדייק לכן או לא. המסקנה היא, גם בזה, כמו שאמרתי, בידי עבד, ספק ברכות להקל. בידי עבד מאה יצא ידי חובה, כמו שכתבו המשנה הברורה ושאר האחרונים. אם יכול בקלי קלות להשיג עוד אדם שישמע ממנו פעם שנייה את ברכת ההבדלה, מצוין. אבל אם לא, בידי עבד יצא. בכל מקום כדאי ורצוי מאוד שכל אדם כזה יחנך את בני ביתו כשבעל-הבית יסביר להם את ההלכה הזו. את שומעת ממני ברכה על כל סטי, את יכולה לומר ברכו ברוך שמו. אבל קידוש, הבדלה וכיוצא בהם, לא יגידו ברכו ברוך שמו. הוא הדין גם ברכת כל שופר שאנחנו שומעים ביום ראש השנה, או שהחיינו בליל כיפור וכיוצא בהם. גם שם, אם אתה רוצה לצאת את החובה מהחזן, אז תיזהר, ואל תאמר לכתחילה ברכו ברוך שמו. אבל אם האדם הזה, אדרבה, לא רוצה לצאת ידי חובה מהחזן בברכת ההבדלה. הוא רוצה להבדיל לאשתו, ואדרבה, הוא בעצמו אומר בלחש, מדגיש, ברכו ברוך שמו, ורומז שהוא לא רוצה לצאת ידי חובת אותה הברכה. בזה רשאי לכתחילה. אבל כדאי שלא יאמר בקול רם. אם הוא יאמר בקול רם, יימשכו אחריו גם אחרים שיוצאים ידי חובה. הוא עלול להטעות אחרים, וזה לא טוב ולא כדאי. אם אנחנו אומרים את זה בברכה שאדם יוצא בה ידי חובה, שאפילו השומע עשו, קל וחומר שאסור לחזן באמצע ברכת כהנים לענות אחרי הזכרת שם שמים של הכהנים, ברכו ברוך שמו. הכהן אמר לברכך השם, והוא צועק לו ברכו ברוך שמו. אתה באמצע העמידה, אתה חזן, איך תגיד ברכו ברוך שמו? אין לך עמארץ גדול מזה. אפילו באמצע פסוקי דזמרה אסור לומר ברכו ברוך שמו, כי אין זו חובה מעיקר הדין אלא בגדר מנהג. ושם יש בזה חשש הפסק, זו חומרה שבאה לידי כולה. באמצע פסוקי דזמרה, קרית שמע וברכותיה, הלל וכיוצא בהם, כל אותם המקומות שאסור לדבר בהם, אסור גם לומר ברכו ברוך שמו. אז איך האדם הזה, החזן הזה, הוד מעלתו, האפנדי הזה, יבוא באמצע העמידה שלו בין הטוב שמך ולך נאה להודות לבין שים שלום, יאמר ברכו ברוך שמו. אפילו אמן המשנה אומרת שלא יענה. קל וחומר שעשו למה ברכו ברוך שמו. אבל מה תעשה עם עמי ארצות? זו בעיה חמורה. זו הבעיה האמיתית של עם ישראל. שוב הוא הדין גם לגבי חתן וכלה. צריך להסביר החתן לעוד מעלתה, הגברת הנכבדה הכלה, שאמורה להיות כלה בעוד כמה דקות, אנחנו יוצאים ידי חובה באותן התשעה ברכות שיש. שתי ברכות, ברכות הגפן, ברכת הקידושין, אשר קידשנו ברצותו מצווננו על עריות, ואחריהן שבע ברכות. בשביל מה אומר את זה החכם? הוא אומר את זה בשביל עצמו? הוא כבר התחתן. אלא הוא אומר את זה בשבילנו. לכן, אנחנו מכוונים לצאת ידי חובה, ועונים רק אמן. הם לא עונים ברכו ברוך שמו, מן הראוי שיעשו כן. ואם הגברת הזו, הכלה טעתה, מסכנה, ובאחת משבע הברכות אמרה אמן, אז לא נורא, יש לה עוד אפשרות לפתור את הבעיה. כשמסיימים את הסעודה ב-10 או ב-11 בלילה, עוד הפעם חוזרים שבע ברכות, יש סיבוב שני. אז תאמר אז למברך, תשמע, תכוון עלי להוציא אותי, זה לא סתם ברכות, כי אני פספסתי את הברכה ההיא, אמרתי ברכו ברוך שמו, אז היא יכולה לשמוע עוד הפעם עם עניית אמן, מבלי לומר ברכו ברוך שמו, ובזה תצא ידי חובה אל יבה דקול עלמא למהדרין, כדי שגם ההתחלה של החיים תהיה ברגל ימים. להתחיל בדיעבד, זה לא דבר טוב, המקומות שאפשר לומר ברכו ברוך שמו הם עד ברוך שאמר, או בין השתבח ליוצר, גמר את החתימה מלך אל חי העולמים אמן, שם מרן פסק שאפשר להפסיק אפילו לכל מצווה, הוא הדין גם לאמירת ברכו ברוך שמו רשאי, אבל בין ברוך שאמר עד מלך אל חי העולמים אמן לא יכול לומר, התחיל יוצר, ודאי שלא יכול לומר, עד שיגמור את יהיו לרצון אמרי פי האחרון באמצע ילוקי הניצור, לא יכול לומר את הקטע ברכו ברוך שמו, כך הוא הדין באמצע מוסף או באמצע ברכת כהנים, וכיוצא בהם ייזהר החזן שלא ייאמר כלום, גם בימים שגומרים בהם את ההלל, אפילו שהוא נמצא באמצע הפרק ושם הכל זה הלל ושבח להשם, של אחי אינו רשאי לך תחילה לומר את המילים ברכו ברוך שמו שב ואל תעשה עדיף. דנו האחרונים לגבי אדם שיושב ועוסק בתורה. אני יושב ולומד כאן והחזן הזה אומר את התפילה שלו האם אני חייב להפסיק מהלימוד שלי כדי לענות ברכו ברוך שמו ואמן או לא? דעת רוב הפוסקים שלא חייב לענות לא ברכו ברוך שמו ולא אמן משום כלל גדול בידינו הגמרא אמרה בסוכה כה ובלכתך בדרך ולכן כאן הדבר קל יותר. ברגע שיש לך סיבה צודקת כמו האדם הזה שלומד תורה אין לי שום בעיה כלל ועיקר הוא יכול להימנע מאמירת ברכו ברוך שמו יענה רק אמנים. מתי הרב פתחי תשובה יודה למים רבים שגם אמן לא יענה? בדוגמה של ביטול תורה דרבים. רבי שמעון בר יוחאי היה תורתו אמנותו היה פטור. גם אדם שמלמד תורה דרבים באמצע השיעור הוא שומע ברכה ממי שהוא אינו חייב לענות. ביטול תורה דרבים העוסק במצווה פטור מהמצווה. בזה ודאי שלא חייב לענות. גם בזה יש אנשים, כמו שאמרתי קודם, דסתרה בלגינה קישקיש קריא, הדיוטות ועמי ארצות. הם רוצים לזכות את הרבים. יש פה מאה איש, הוא רוצה שיהיו מאה אמינים. אז מה הוא עושה? באמצע השיעור החכם מדבר, הוא באמצע המילה נכנס לו ככה כמו מקל בין הגלגלים, צועק בקול רם שהכול נהיה בדברו כדי שכולם יענו אמן. אדם כזה, אידיוט מעם-הארץ, צריך להגיד לו, הדלת פתוחה, אתה רוצה לברך בקול רם? תצעק בחוץ לאנשים שהולכים ברחוב. הם לא עושים מצווה, להם זה לא יפריע. פה בבית-הכנסת, באמצע לימוד תורה, באמצע השיעור, זה מפריע מאוד את הריכוז של החכם ושל האנשים, יש הרבה בתי-כנסיות שראיתי, אנשים כאלה, הדיוטות ועמי הארץ, אבל החכם צריך ללמד אותם. נכון שזו מצווה לזכות את האנשים לומר אמן, אבל יותר מצווה להמשיך בלימוד התורה, והרצף של לימוד ההלכה זה חשוב מאוד. הרבה פעמים בגלל דבר כזה אנשים לא הבינו טוב את ההלכה. במקום אסור, הבינו מותר. אומרים לך, חכם מן ציון אמר מותר. איך הוא יגיד דבר כזה מותר? יעלה על הדעת? אנחנו שמענו שלא, אבל כנראה מישהו תקע לו באוזן שהכל נהיה בדברו, וזה מה שקרה. אלה האנשים מחריבים את העולם על ידי השטויות שלהם, עמי הרצות שבהם נדמה להם שהם עושים מצווה. זהו, לכן המשנה אמרה, אין בור ירא חטא ולא עם ארץ חסיד. כשאנחנו ממשמשים את המצוות הגדולות שלהם, אתה רואה איך הם עושים את המצוות האלה. לכן מן הראוי, אדם יש לו, ברוך השם, כוס תה, רוצה לברך, יברך בלחש, ולא יפריע לאנשים אחרים כלל ועיקר. ויענו אמן אחר כל ברכה בין אותם שיצאו ידי תפילה, בין אותם שלא יצאו. ובכוונה שיכוון בליבו אמת היא הברכה שברכה ומברך, ואני מאמין בזה. על כל ברכה וברכה שאדם שומע, הגמרא דרשה, גם בספרי נאמר על הפסוק, כי שם השם יקרא אבו גודל אלוהינו, שצריך לענות אמן אחרי כל ברכה. אין הבדל אם זו ברכת המצוות, ברכת הנהנין, ברכת שבח והודאה, ברכות התפילה וכיוצא בהן. על כל ברכה, בלי יוצא מן הכלל, חייב לענות אמן. אלא שהכוונה על עניית האמן מחולקת לשלושה חלקים. יש חלק מהברכות שהן שבח או הודאה להשם, ולכן כשאדם אומר אמן מתכוון אמת. אמת הוא הדבר שאמרתי. יש ברכות שהאדם מכוון בהן דבר אחר. הוא מבקש שהאדם הזה שובר אויבים ומכניע עזדים. אז הוא מתכוון, אמן כן יהי רצון, וכן כיוצא בזה. רוב הברכות האמצעיות הן כך. אבל כשהאדם הזה אומר מחיי אמיתיים, הוא מכוון את שניהם באחד. קודם כול, זה אמת, שהקדוש ברוך הוא מחיי אמיתיים. דבר שני, הוא מתכוון גם כן יהי רצון. לכן, על סוג ברכות שכוללים את שני הדברים, גם שבח וודאה וגם כן בקשה ותפילה, אז אכוון את שניהם ביחד, אמן כן יהי רצון. וכן, כל כך יוצא בזה, לפי זה אדם יחליט לעצמו על כל ברכה וברכה מה כדאי לעשות. אבל ישים לב לבטא בצורה נכונה את האמן, כמו שמרן ממשיך לקמא בסעיף ח', שיאמר את הכול בביטוי שפתיים בצורה נכונה, וישים ליבו, יקשיב, ולא חלילה וחס יאבד את האמן. ידוע המעשה עם הגאון.