איסור טורח ציבור ופגמו של ספר תורה בקריאת התורה ובמנהגי הציבור

 - - - לא מוגה! - - -

אני אמשיך ואומר במקום שהפסקנו, סימן קמ״ד, סעיף ג׳. מרן השולחן ערוך מדבר כאן בדברי הגמרא במסכת יומה ס״ח. שם הגמרא מספרת על הכהן גדול ביום הכיפורים, נוסף לכל עבודתו, עבודת הקורבנות, היה גם קורא בספר התורה ביום הכיפורים, בחומש ויקרא, פרשת אחרי מות. אנחנו קוראים בספר התורה, נוסף לאחרי מות, קוראים גם את פרשת פנחס בחודש השביעי, שם נאמר בקצרה את מעשה עבודת הקורבנות מהמקריבים, בעשור לחודש השביעי. כשהיה מגיע לקריאה השנייה, היה קורא אותה בעל פה, לא היה קורא אותה מתוך הספר תורה. ולמה? הרי יש לנו הלכה. כתוב לך את הדברים האלה, דברים שבכתב היית רשאי לומרם בעל פה. מדוע ולמה היה קורא בעל פה? הגמרא שואלת, יש בפניך ספר תורה, קראת בספר התורה את פרשת אחרי מות. נגלול, נמשיך הלאה, נגלול, נגיע לחומש במדבר פרשת פנחס, ותקרא גם את הקטע השני מתוך הספר תורה. והגמרא עונה, מפני כבוד הציבור אי אפשר לנהוג ולעשות כן. אומר לנו רשאי, האנשים ישבו ויחכו דקה אחת או שתיים עד שיגמרו לגלול, עד שיגיעו לחומש במדבר פרשת פנחס. זה לא כבוד של הציבור. במילים אחרות, טורח ציבור. ולכן אי אפשר לנהוג בדרך הזו, אלא רק בדרך השנייה שיקרא הכהן הגדול בעל פה. את הנושא של טורח ציבור אנחנו פוגשים כאן, אבל חלק מהראשונים נוקטים שטורח ציבור הוא איסור מן התורה. הם לומדים את זה ממה שנאמר בגמרא במסכת קידושין בדף ל״ב. מפני שיבה תקום והדרת פני זקן ויראת מאלוהיך. המילים האחרונות ויראת, הגמרא מסבירה שזה חוזר לא רק עלינו, אלא גם על הזקן. מניין לזקן שלא יטריח תלמוד אמר וארתה? זאת אומרת, אנחנו מצווים לעמוד בפני הזקן, אבל אסור לזקן ללכת ולבוא, לטייל בבית הכנסת, וכל רגע אנחנו צריכים לעמוד בפניו. צריך לרחם עלינו ולא להטריח אותנו. אתה רואה שכבר התורה חסה עלינו, ויש איסור של טורח ציבור. וחכמינו פירטו לנו בהרחבה, יש עשרות דוגמאות שנאמרו בגמרא או בדברי הפוסקים על הנושא הזה, טורח ציבור, וזו אחת הדוגמאות שאנחנו פוגשים כאן. ולכן, בכל שבת וראש חודש אנחנו חייבים להוציא שני ספרי תורה. ספר תורה שני, לקרוט בו את הנושא של ראש חודש, צוות בני ישראל, ולמה לא תגלול, כמו שאמרנו, זה טורח ציבור. בעוד חודש וחצי יש לנו שבת חנוכה, קפה בכסלו. ספר תורה הראשון, וישב יעקב. ספר תורה שני, אנחנו מוציאים בחומש במדבר, פרשת נשוא, הנושא של חנוכה. או בעוד שלושה חודשים, שבת שקלים, כח בשבט, נוציא שני ספרי תורה. ספר תורה הראשון, פרשת משפטים. ספר תורה השני, פרשת שקלים, שהיא בתחילת פרשת כי תישא. השנה זה חל בפרשת משפטים. בשנה שעברה זה חל בפרשת תרומה. אתה גומר את פרשת תרומה, אין לך מרחק גדול בין סוף פרשת תרומה לכתישא. סך הכל באמצע יש לך חמישה עמודים בספר תורה של פרשת תצווה. לגלול מכאן לכאן זה לא לוקח הרבה זמן. גם השנה הזו אנחנו גומרים פרשת משפטים. לגלול משם עד כי תישא, סך הכל 11 עמודים בספר תורה. כמה זה ייקח לנו לגלול? עשרה שניות? 15 שניות? זה לא הרבה. אתה רואה, רבותינו, דאגו לטורח ציבור שלא יהיה, ולכן אנחנו חייבים להוציא ספר תורה שני, כדי שמייד אחרי שגומר המשלים את אמירת הקדיש, כבר ספר התורה השני מוכן במקום. אפשר יהיה להמשיך מייד ולומר את הברכה ולהתחיל כי תישא. אתה רואה שגם כשהמקום הוא קרוב, גם על זמן מועד כזה חכמינו דאגו שלא יהיה תורח ציבור. ודברי הרמב״ם משמע שבמקום שיש מניין מצומצם אחד האנשים מאריך בתפילתו. הרמב״ם נותן לנו רמז שצריך אותו האדם לא להאריך אלא לקצר. תראה מה היה עושה רבי עקיבא כשהיה מתפלל לבד בינו לבין עצמו, היה מאריך הרבה בתפילה. הגמרא אומרת, היה האדם מוצא אותו בהתחלה, תחילת התפילה, בקרן זווית זו, מוצא אותו בסוף התפילה קרן זווית אחרת, מרוב השתחוויות וקריאות. אבל כשהיה מתפלל בציבור, היה מקצר ועולה. ומזה למד הרמב״ם גם לענייננו. שאם האדם הזה נמצא בבית הכנסת, יש שם מאה אנשים, לא צריכים אותו כדי להתחיל את תפילת החזרה. יש מניין מלעדיו. הוא יכול לעמוד כאן בקרן זווית, להאריך כמה שירצה, אין שום עוון. אין כאן בעיה של טורח ציבור. אבל כשהוא רואה שהמניין מצומצם, אם הוא יאריך בתפילה, אותם האנשים צריכים לחכות לו. אי אפשר להתחיל את חזרת השעץ אם אין תשעה מכוונים לברכותיו של החזן, כמו שכתב לנו מרן בסימן קכד. אז על ידי שהוא מאריך, הוא רוצה את הגן עדן שלו, הוא רוצה להאריך, והמסכנים הפועלים האלה כל רגע מסתכלים בשעון, מתי יגמור המאריך את הרחה הזה? ולכן למדו הפוסקים בדברי הרמב״ם שמן הראוי שבמקרה הזה לא יאריך, אלא ישתדל לקצר, לסיים מהר, כדי שהחזן יוכל להתחיל את חזרת השעץ. וכן כל כה יוצא בזה. צריך גם הגבאי, גם החזן, אותם שמנהלים את בתי הכנסת, להשתדל בכל השנה, כולל ימים נוראים, כולל שבתות וימים טובים, לא להעריך ולא להכביד על הציבור יותר מדי. יש חזנים, בלי עין הרע, בן פורת יוסף, יש להם ידע מדהים במוזיקה, בשירים, והם הנעימים לנו את התפילות. אם כל הציבור כולו בקיא בכללי המוזיקה, בקיא במקמת, כולם מתענגים, נהנים, מעין עולם הבא, עונג שבת. אבל לא כל בית כנסת זכו וכל העדה כולם קדושים וגם יודעים מוזיקה. יש חלק מהם פלחים, לא יודעים. אתה אומר לו מקאם סבא, הוא אומר לך, מה זה מקאם סבא? זה על שם הסבא שלי. הוא לא מבין כלום בדברים האלה. וכשהחזן הזה מעריך, או בקריאת התורה לוקח איזה אזלה גריש ומעריך בו הרבה, האנשים האלה משתעממים, כל רגע מסתכלים מתי החזן הזה יגמור. רוצה ללכת לאכול את החמין של שבת. צריך לחשוב גם על האנשים האלה, לקחת מקאם זריז, להזדרז, לא להאריך יותר מדי. אפילו בשבתות ימים טובים, אין לנו עבודה, אנחנו לא ממהרים ללכת לעבוד. גם אז יש את הדין, את הכלל של טורח ציבור. אנחנו תוקעים ביום ראש השנה 101 קולות. כל עם ישראל תוקע כך. הרבה ראשונים וחלק מעם ישראל תוקעים פחות. תקשה עליו, תגיד לו, מה אכפת לך? תחמיר. גם בתפילת הלחש של מוסף דה ראש השנה, תתקע 30 קולות. הסבירו אותם הפוסקים שאמרו לא, טורח ציבור. כמה זמן ייקח לתקוע את ה-30 קולות האלה? 20 שניות? 50 שניות? כמה? אתה רואה שגם בראש השנה שאין בלאו הכי עבודה, רבותינו דאגו לנושא שנקרא טורח ציבור. זה מוסר השכל לכולנו. כמו שאמרתי, הגבאי, הוא בא למכור את העליות. יש לו על הצוואר את העול של בית-הכנסת, ולא פעם צריך לשלם למחרת את החשבון חשמל. לפעמים זה יעלה לו 5,000 או יותר, מאיפה יביא? אז הוא צריך לחלוב את האנשים כדי שיתרמו כולם, ואולי בזה יוכל להגיע למכסה שהוא חייב. אבל מצד שני גם, יעשה את הדברים בתבונה ובחוכמה. מותר לו לעשות מגביד, מותר לו לבקש מהאנשים כסף, אבל יעשה את הדברים בחן ובקצרה. ויאמר לקוצרים, השם עימכם, הם עונים לו כולם, יברכה השם. אם הוא מזדרז, גם הם יפתחו את הכיס ואת הלב. ולכן, כל אותם האנשים שהם מנהיגי הציבור צריכים לחשוב גם על הפת הזה שהקדוש ברוך הוא מחייב אותנו, כמו שאמרנו, מפני שיבה תקום והדרת פני זקן ויראת מאלוהיך. אפילו אצלנו בעניין קריאת התורה, על מספר שניות רבותינו דאגו וחששו ואמרו שלא יכבידו על הציבור שבינתיים יגללו את הספר תורה, אלא יהיה הספר תורה השני מוכן כדי שלא יהיה חלילה דורח ציבור. לצערנו, בדור האחרון, בקטע הזה יש לנו חולשה גדולה. אני לא מדבר על בתי הכנסת, אני מדבר על הרבו שמחות בישראל, לפעמים יש מסיבות, חתונה, ברית מילה וכיוצא בהם. יש מקומות בודדים שאומרים לך הברית מילה באחת, והברית מילה עומדים מתפללים מנחה, מיד אחרי זה המוהל הגיע והכל נעשה בזמן. אחד וחצי, כבר סיימנו את הכול, יכולים ללכת. יש מקומות בודדים שעדיין עומדים בנושא הזה בשמירת הזמן. לצערנו, בדור האחרון העניין נפרץ. אנשים אומרים לך, אחת, אולי בשתיים, שתיים וחצי, ואולי גם בשלוש, זה בוודאי לא הוגן. גם כאן יש דורח ציבור. מה, האנשים האלה, אבנים של אבא שלך, יחכו ויחכו, יושבים באפס מעשה ומחכים. זה לא הוגן ולא ראוי לנהוג ולעשות כדבר הזה. אני זוכר, היינו בעשרות בריתות שהמוהל היה מורנו ורבנו חכם מן ציון. הוא היה מבטיח, היה אומר שעה, הוא היה מגיע. היה בדרך כלל מגיע מעשרה ראשונים. עדיין התינוק לא הגיע. אף פעם לא היינו צריכים לחכות. כך גם היה נוהג הגאון הרב אוירבך. גם הוא היה דייקן. היו מזמינים אותו לערוך חופה וקידושין. היה אומר להם, אני אבוא בשעה זו וזו, הוא היה מגיע בשעה המדויקת. לא פעם היה מגיע, ועדיין החתן והכלה עוד לא הגיעו. עדיין הם מצטלמים בכותל המערבי או במקום אחר, אבל הוא מצידו היה דייקן. כך הם היו נוהגים, זהו קידוש השם שאותו המוהל, אותו הרב שאמור לסדר חופה וקידושין יגיע בזמן ולא חלילה יגרמו טורח ציבור. גם אמרתי, השתתפתי פעם באיזה ברית מילה שהיה אמור להיות בשעה אחת. כך הזמינו אותנו. ודווקא היו כמה חברים לאותו אבי הבן, היו לו חמישה חברים שגם הם היו מועלים. גם הם באו. אחד מהם בא עם הכלים. היה לפני כן בברית מילה אחרת. עבר אחת, עבר שתיים, עבר שלוש, הגיע שלוש וחצי. ואני אומר לאבי הבן, מה אתה מחכה? יש לך פה מועלים אחרים. הוא אומר, אבל אני הבטחתי לרב מחפוד, אני לא יכול להשיב את פניו ריקה. הוא יבוא מבני ברק, אנחנו נעשה את המילה. אמרתי לו, אבל אתה הבטחת לו בשעה אחת. עכשיו כבר שלוש וחצי. מה אתה מעכב את כל האנשים, האנשים העבדים של אבא שלו? מה אתה עושה כדבר הזה? אנשים, חסר להם את המושג שהוא דין, שהוא הלכה. זו לא הנהגה טובה שתעשה מה אתה רוצה, אלא במקום שיהיה לך לא נעים מאדם אחד, אתה צריך להסתכל על הציבור. ולכן אין דבר כזה שאבי הבן או אבי החתן יעשה מה שלבו חפץ ויזמין את האנשים בשעה מסוימת ויטריח את כולם שיחכו כל כך הרבה זמן. קיבלתי פעם הזמנה לחתונה, היה כתוב שם חופה לפני השקיעה. אמרתי לו לחתן, אני לא יכול לבוא לפני השקיעה, יש לי שיעור, אני אבוא ב-10 אחרי השיעור. טוב, החתן הסכים. אני מתקרב לאולם ב-10, אני לא שומע את הרעש הגדול של התזמורת. היום הם מגביהים את הווליום, אתם יודעים, שומעים אותה מסוף הרחוב. אני שומע שקט. אמרתי, בטח הכול נגמר, אפילו את הגלידה בטח הפסדתי. אני מתקרב, אני נכנס לאולם, מה אני רואה? הם באמצע קריאת הכתובה, הם רק בהתחלה. מלפני השקיעה מאחרים את האנשים עד 2200. יש אנשים שבאים מחוץ לעיר, אתה מעכב אותם. מתי יגמרו את שבע הברכות? מתי יחזרו החזרה לביתם? האם זה הוגן? מותר כך לעשות? אתה רואה, רבותינו, דאגו על שניות לא להטריח את עם ישראל, לא להטריח את הציבור. והיום זה נהיה הפקר. לא אכפת לאף אחד, לא לאבי הבן, לא לאבי החתן. לפעמים הרב נמצא, ראש הישיבה הגיע. הוא אומר לך, הסבתא של הכלה לא הגיעה. מחכים לסבתא. כל הכבוד לסבתא, תספר סיפורי סבתא למישהו אחר. לנו יש הלכה, לנו יש גמרא ושולחן ערוך. אין דבר כזה לעשות טורח ציבור. אלא מאי, הסבתא צריכה להגיע? כשהיא תגיע, התזמורת תשיר לכבודה שיר מיוחד, היא תרקוד עם הכלה, הצלם, תצלם אותן. יש פתרונות לפייס כל אחת ואחת, אבל לא על חשבון הציבור. יושבים כאן 100-200 איש ואתה מעכב את כולם עד שתעשה את ברית המילה או עד שתעשה את החופה וקידושין, זה לא דבר שצודק. אדם שמתכנן שמחה צריך לשמוח וישמח יחד עם הציבור כולו כשעושה את הדברים בצורה מדויקת ולא יעבור על דברי חכמים. ואם הוא לא רוצה לוותר, הוא אומר לך, לא, אני בכל מקרה רוצה אך ורק את המוהל פלוני. אין בעיה, אני מסכים שאזמין אותו, אבל הוא יעשה בחוכמה, שיהיה אדם חכם ונבון. אותנו הוא מזמין באחת, את המוהל יזמין באחת עשרה. אולי יכול להיות, אולי יגיע באחת, אולי באחת וחצי. תזמין אותו מוקדם, בזה תפתור את הבעיה שלא יהיה תורח ציבור. אבל לעשות צחוק מהאנשים, להזמין אותם בשעה מסוימת ולעשות את הברית מילה כל כך מאוחר, זה בוודאי לא הוגן, זה נגד ההלכה, וכן לא ייעשה. הגאון בעל מאמר מרדכי דן כאן בסעיף שלנו לגבי ספר תורה שנמצא בו טעות. באותה שבת, שבת שקלים, פרשת השבוע אתה קורא ונמצאה טעות. מה אנחנו עושים בכל שבת? אם יש טעות, פותחים את ההיכל, מוצאים ספר תורה אחר. כאן הרב אומר, לא, אל תוציא ספר תורה אחר. למה? יש בפניך ספר תורה של שקלים. לגלול מפרשת כי תישא, להחזיר חזרה, פרשת משפטים זה ייקח לך אתריסר שניות. מה יותר מהר? האם לפתוח את האחד ולחפש ספר תורה אולי יהיה בפרשת משפטים או קרוב לזה? או יותר מהר לגלול את הספר תורה מפרשת, כי תישא לפרשת משפטים. בוודאי לגלול זה הרבה יותר מהר. בפרט אם יש להם לבסיס של הספר תורה יש גלגלת, אם הגלגלת היום זה ייקח לך שלוש ארבע שניות. אז הרב אומר, נכון שבדרך כלל אנחנו לא גוללים את הספר תורה כדי לא לגרום טורח ציבור. אנחנו עושים מאמצים שיהיו לעולם שני ספרי תורה. אבל כאן תהיה חכם מה יותר מהר, וכאן בלי ספק שהמהירות היא לגלול. ולכן כאן הרב מוציא את ההלכה הזו מן הכלל. יש לנו גם צירוף של רבנו ירוחם שהובא בדברי מארי הבוהה והבח. מצרפים גם אותו לסניף, יש לנו ספק ספקה, לפסוק הלכה למעשה, כדברי המאמר מרדכי. אז אתה רואה, נכון הדבר שרבותינו תיקנו. כשיש חלילה טעות בספר תורה, אנחנו מוציאים ספר אחר. זה כשאין ברירה. כאן יש ברירה, אתה יכול לעשות את הדברים יותר מהר, וזה עדיף יותר. היום בדור שלנו המציאו עט שנקרא רפידוגרף. אותו העט יש בו דיו כשר שאפשר ומותר לכתוב בו גם ספר תורה. פעמים שאותו החזן שקורא בתורה במקצועו הוא גם סופר. הוא קורא בתורה, רואה את המ״ם סדוקה. למעלה בחרטום, סדוק, צד ימין כ', צד שמאל ו', ספר תורה פסול. מה היה צריך לעשות? לפתוח את ההלכה להוציא ספר תורה אחר. ולפעמים אין לך ספר שמוכן באותה הפרשה. ואולי ספר תורה שני, או בזאת הברכה, או נמצא בפנחס. לחסוך את הזמן, אנחנו נגיד לו. תיקח את העט, בימים שני וחמישי מותר לכתוב, אין איסור עשיית מלאכה. יאמר אני כותב לשם קדושת ספר תורה, ומייד יוסיף טיפה דיו על החרטום, בזה הספר תורה יהיה כשר ויוכל להמשיך הלאה. נכון הדבר שאנחנו בדרך כלל צריכים להחליף ספר תורה, אבל תעשה חשבון מה יותר מהר כדי לא להכביד על הציבור, ובפרט בימים שני וחמישי הם ימים שאנחנו אמורים לעשות בהם מלאכה. הציבור מחכה, מחכה ברגעים, תראה את הפועלים המסכנים, כל רגע מסתכלים על השעון, מתי החזן הזה יגמור, מתי הם יוכלו לרוץ לעבודה. אין ברירה, ולכן גם כאן, המליצו הפוסקים שייקח מייד ויתקן במקום מה שיותר מהר יעשה. לפעמים התיקון לוקח הרבה זמן. זה לא תיקון של טיפה דיו, אלא צריך למחוק ולכתוב, אז אין ברירה, תוציא ספר תורה אחר. אבל כשאפשר וזה יותר מהר, תמיד אנחנו מחפשים מה יותר מהר לטובת הציבור, כדי לא לגרום טורח ציבור. זו ההלכה למעשה, וכך ראוי לנהוג ולעשות. הרשב״א ממשיך את ההלכה ומחדש. בית-כנסת עני, אין להם אלא ספר תורה אחד בלבד. ומצאו, אחרי שגמרו את פרשת השבוע, גמרו את הקדיש, אחרי זה צריכים להתקדם, פרשת שקלים, או שבת וראש חודש. אומר הרשב״א לא, כאן זה טורח ציבור. ולכן לא יגללו, אסור לגלול ספר תורה בציבור. מה יעשו? הוא אומר שיקראו מתוך החומש. אומר מאמר מרדכי, הבנת הרשב״א, יקראו בלי ברכה את פרשת שקלים, או פרשת ראש חודש, ולא יגללו. כל זה משום טורח ציבור. כך הוא מפרש את הגמרא את הסוגיה, שזה לא רק עצה טובה מלכתחילה, אלא גם לעיכובה. עד כדי כך. מרן לא פוסק כך. מרן מביא בה בתוספת דברי הרשב״א, אבל מרן אומר שכל הפוסקים חולקים על זה. נכון הדבר שמלכתחילה אנחנו מוצאים שני ספרי תורה, אבל בשעת הדחק, כשהציבור הזה עני ואין להם אלא ספר תורה אחד, בוודאי שהציבור מוחל על כבודו שיגללו ויברכו על הקריאה של שקלים או שבת וראש חודש. כאן במקרה הזה אין ברירה, ואנחנו אומרים להם שכן יגללו ויברך המפטיר על הקריאה החדשה. לכן מרן בשולחן ערוך, מרן כתב לנו בהתחלה את ההלכה, אין גוללים ספר תורה בציבור, אבל סיים, אם אין להם, אין ספר תורה אחד, והם צריכים לקרוא בשני עניינים, גוללים וידחה כבוד הציבור. אלה דברי רוב הפוסקים, ומרן בדבר הזה לא הלך כהרשב״א. אבל תיקחו את הרעיון של הרשב״א. אני לא אומר את זה להלכה למעשה, אבל תראו עד כמה הרשב״א הלך ישר עם הכלל הזה, טורח ציבור. יפסידו את הברכות של קריאת המפטיר, יפסידו לקרוא את זה בספר תורה, ולא יגללו, ובלבד שלא יעשו טורח ציבור. תראה עד כמה החמירו, עד כמה החשיבו רבותינו את הנושא, את חומר הדבר של טורח ציבור. ולכן, כמו שאמרנו, אם בזה כך, קל וחומר בדברים אחרים. הגבאי צריך למכור את העליות. בוודאי שהוא צריך וחייב, יעשה מלאכתו באמונה גם בשבתות וימים טובים, גם בימים הנוראים. אבל שיעשה את הדברים בחן ומהר, בזריזות. מי שרוצה לקנות את המפטיר, הוא יקנה. גם אם הגבאי הזה לא ימכור בעשר דקות את המפטיר, ימכור את זה בפחות, מי שרוצה, בלאו הכי יקנה. ומי שלא רוצה, גם אם תמשיך למכור כאורך הגלות, גם כן לא יעזור לו כלום. אז זו לא חוכמה למשוך את הזמן, להאריך יותר מדי על חשבון הציבור. כמו שאמרנו, זה איסור גמור, עניין של טורח ציבור. ואם הגבאי לא יודע, אולי הוא לא למד הלכות גבאים, הוא לא למד עדיין סימן קמ״ד לסעיף ג', יסביר לו החכם, יגיד לו, זו חובתנו ולכן ישתדל להיות זריז ונשכר. והפתגם אומר, זריזות חצי מזל. מי אומר שאם הוא יכביד, ירוויח יותר. אדרבה, אם הוא יזדרז, בדרך כלל יהיה לו סיעתא דשמיא וירוויח יותר בדבר. מרן ממשיך הלאה בסעיף ד', המשך אותה הסוגיה. עוד הלכות אנחנו לומדים מאותו הסיפור של הכהן גדול, וכמו שאמרתי, בדברים האלה צריך ליישם את הדברים לא רק בתיאוריה, אלא להלכה ולמעשה גם כשאומרים השכבה או מי שברך. לפעמים החזן הוא בסדר, הגבאי בסדר, הכול בסדר, אבל פתאום עולה לספר תורה איזה נודניק אחד, וביום חמישי או ביום שני יש לו אזכרה, טוב, נעשה לו השכבה, אבל הוא מתחיל, יש לו אזכרה לא רק של האבא שלו. מתחיל עם הסבא של הסבא, יש לו רשימה של חמישים. החזן לא צריך להיגרר אחריו, אחרי אותו הטיפש. אלא, תגיד לו, רק שם אחד תגיד לי, זהו. שם אחד ותו לה. ולא יעריכו יותר מדי גם בהשקבות. תגיד לו, אחרי עלינו לשבח, אני אעשה לך השכבה על כל הנפטרים. תעשה לו אחרי שאנשים ילכו, אחרי שהפועלים ילכו, יגיד לו, כמה יש לך, חמישים איש, מאה איש? תרשום אותם, תביא לי. אין בעיה, אחרי התפילה, אחרי שהפועלים ילכו, תעשה לו השכבה של כולם. אבל באמצע קריאת התורה לעכב את הפועלים, לעכב את האנשים, החזן לא צריך להיות נגרר אחרי אותו אדם. יש כאלה נודניקים, לא רק שהוא אומר אשרי איש חמישים נפטרים, הוא גמר, כלומר אנשים כבר מתחילים לשמוח, עכשיו סוף סוף יהיה מי שברך ויגמור. לא, יש לו אשת חיל, שהוא מתחיל עם הסבתא של הסבתא שלו. אין לך חמישים נפטרות שאולי פקודתם היום, אולי אתמול. שוב, החזן הוא לא עבד שלו והציבור לא נקנו לעבדים, לאותו הנודניק, לאותו הטיפש. אם הוא לא מבין, לא יודע מהי ההלכה, מה זה טורח ציבור, אנחנו יכולים להסביר לו בדרך אחרת. תגיד לו מיד, מי שבירך אבותינו, תרם, תרם, לא רצה לתרום, שלא יתרום, אבל לא לעשות טורח ציבור על חשבון האנשים. והחזן צריך להיות בדברים האלה, כף דן, דייקן, ולא לגרום טורח ציבור, לא בהשכבות, לא במי שבירך, אפילו בשבתות וימים טובים. מה זה הלילה כיפור? כיפור פעם בשנה, תגיד את כל הנפטרים, יש לך חמישים נפטרים שאתה יודע אותם, תביא את כולם. אבל חוץ מכיפור בכל הימים של השנה, רק אחד, אותו היום, יש לו את היארצאית, אותו אחד אתה מזכיר. מה אתה מזכיר לי, מעלה לי באוב את כל אותם האנשים שאתה זוכר אותם. ודאי שגם זה בכלל איסור טורח ציבור, ולכן החזן לא צריך לשאת פנים לאותו אדם, אלא יעשה את הדברים האלה בזריזות. לפי דברי המקובלים, קדיש אפשר לומר מתי שאתה רוצה. גם אם זה לא ההזכרה, זה לא היורצאית, אדם יכול להגיד קדיש, לעלו נשמת האמא, האבא וכן הלאה. אבל להזכיר את השמות של הנפטרים לא טוב. לא כדאי להזכיר אלא רק בתקופה, ביום היארצאית וכיוצא בזה. אבל להזכיר בימים אחרים זה לא טוב. אלה דברי המקובלים. אז לא רק לפי הפשט אמרנו, יש בעיה של טורח ציבור, אלא גם לפי הקבלה זה לא טוב. תסביר לו אחר כך לאותו אדם. באותו רגע אתה לא יכול להגיד לו את זה. כמו שאמרתי, הפועלים ממהרים, ואין זמן להגיד לו עכשיו שיעור בהלכה. תגיד לו, תסביר לו ברוח טובה את כל הדברים האלה, אחרי עלינו לשבח, כדי שמכאן והלאה לא יכביד על האנשים. אני רואה בשכונות האלה, יש לנו 200 בתי-כנסת, וכל בתי-הכנסת כמעט מחפשים את העשירי. אין להם ציבור גדול. לעומת זאת, אתה הולך לשטיבלח, אתה הולך לאותם בתי-הכנסת שמתפללים במהירות, שם אתה רואה מלא וגדוש. יש שם עשרות מניינים, וכל מניין מלא וגדוש יותר ממאה איש. תשאל את האנשים, למה אתה הולך למקום פלוני? למה אתה לא בא לבית-הכנסת כשאבא שלך נמצא שם? אומרים לך בפירוש, שם המעריכים יותר מדי, מכבדים, מעריך טרחה, והדור החדש, אין לו סבלנות לשמוע את המי שבירך או את ההשכבות. אני ראיתי חזן שהיה רוצה לחלוב את האנשים, וכשהיה עושה להם מי שבירך, לא היה אומר שמתנדב 101 ונגמר. אלא היה מתחיל לומר, לחיי ראובן, שיוסיף עוד לתרום, היה מוסיף עוד. ככה היה הולך לפי הסדר עד שגומר את כל האנשים. נו, נגמרו האנשים, שמחתי, חשבתי שעכשיו כבר יתחילו העולה שאחריו. לא, לא נגמר בזה. הוא מתחיל ללכת לפי הסדר בעזרת אנשים. לכבוד הגברת יוכבד הוא תורם עוד 101. לכבוד הגברת שרה, מה זה, זה טורח ציבור שאין כמוהו. התוצאה מה הייתה? אותו בית-הכנסת נסגר, גם מניין לא היה שם. אנשים הפסיקו לבוא. מי ישב לשמוע את המי שבירך על זה? אז הוא הצליח למלא את הקופה כסף, אבל נשאר בלי אנשים. לכן צריך למחות בידי אותם האנשים שאינם יודעים הלכה, לא למדו עדיין מהו האיסור של טורח ציבור. כמו שאמרתי, חלק מהפוסקים חששו לזה, יש בזה אפילו סרח דאורייתא. ולכן יסבירו לאנשים במתק שפתיים, תפתח לו את הגמרא במסכת יומא עין, תפתח לו את השולחן הארוך שקראנו עתה, קמ״ד, סעיף ג׳, כדי שבעזרת השם יעשו את הדברים בצורה נכונה, יעשו את כל המצוות אבל בצורה זריזה. ההלכה השנייה שהגמרא אומרת שם, שוב למדים מהסיפור של הכהן גדול. קוראים רק בספר תורה אחד, פרשת החרמות, וספר תורה השני שהיה צריך לצאת, פרשת פנחס, לא מביאים שם בהר הבית. למה? אנחנו בבית הכנסת שלנו, כל בתי הכנסת בעולם ביום הכיפורים, מוצאים שני ספרי תורה. ספר תורה שני, פרשת פנחס, מוכן ומזומן, שהכהן הגדול גומר בספר תורה הראשון, לא יהיה תורח ציבור לגלול, אלא תוציא מיד את הספר תורה השני שנמצא לפניך, יברך עליו ויקרא, ובעשור לחודש השביעי. הגמרא עונה, גם זה אסור לעשות משום פגם של הספר תורה. זאת אומרת, אנשים יגידו, למה הוא עבר לקרוא בספר תורה השני? כנראה שהיה בספר תורה ראשון טעות, ולכן נאלצו לעבור לשני. אדם אחד בשני ספרי תורה, אין לו היתר לקרוא בשום אופן. וגם את זה, גם את המשך הגמרא, מרן כותב לנו להלכה, בסימן קמ״ד, סעיף ד', אין קוראים לאדם אחד בשני ספרי תורה משום פגמו של ראשון. פירוש שנראה כפוגם ומטיל דופי ופוסל את הספר תורה הראשון. מתי כן מותר? באיזה צורה? מרן אומר, שלושה גברי בשלושה ספרים, כגון שמחת תורה, אור ראש חודש, טבת, שחל בשבת, וגם משום פגם. שם הכהן גדול עצמו היה צריך לקרוא בשני ספרי התורה. אדם אחד עשו. אבל כשזה אנשים אחרים, אין שום בעיה בדבר, אתה מעלה חתן תורה לבד, חתן בראשית לבד, מפטיר לבד, כל אחד בפני עצמו, בזה הכול מהודר, הכול מושלם, אליבא דקול עלמא. הפרישת דן, אדם שהתפלל, קם למניין הראשון בנצח חמה, התפלל הכול היה בסדר, שמע קריאת התורה ועלה על יד שישי. אבל יש שבת חתן, אז הוא הלך לבית הכנסת השני, שם מתחילים בשעה שבע, החתן לא יכול לקום בנצח חמה, קשה לו. הלך למניין השני מפני כבודו של החתן, יושב ולומד שמה, והגיעו בקריאת התורה. בא גבאי, אומר לו, אתה תעלה על יד שישי. הוא אומר לו, אבל אני עליתי כבר שישי. אין שום בעיה. כאן אין את האיסור שאדם אחד יעלה בשני ספרי תורה. כשזה באותו מקום, אותו בית הכנסת, מייד בזה אחר זה, כאן אתה חלילה מטיל דופי בספר התורה הראשון. כאן לא, כאן זה מניין אחר ותכנס את אחר. אולי הם בכלל לא יודעים האנשים שעלית במניין הראשון והנצח חמה על יד שישי. ולכן אין שום בעיה, יכול מלכתחילה לעלות ולברך. ככה העתיקו כל האחרונים עם מגן אברהם, וגם הביאור ההלכה מעתיק את ההלכה הזו כאן. הוא לא אומר את זה בשם האחרונים, אלא הוא אומר פשוט, ובאמת שהדבר הזה פשוט. ולכן, אם הוא לא יודע, הוא חושב שהוא אומר לגבאי, אבל כבר אני עליתי על יד שישי בנץ. תגיד לו, הגבאי, מה בכך? עלית ותעלה עוד פעם, תזכה עוד פעם, נותן לאדם המכובד הזה, וזה אין לנו את החשש. אבל שיעלה בשני ספרי תורה, דבר אסור. קורה לפעמים שהכהן, עלה על יד כהן וברך. הוא לא זכר באותו רגע שיש לו אזכרה. רק אחר כך, בסוף, הוא נזכר ומבקש מהגבאי, אני רוצה גם לעלות מפתיר. בשבתות הללו אין בעיה, למדנו למעלה בסימן קמ״ג סעיף ה', שמותר. בספר תורה אחד יכול לעלות פעם שנייה. אבל אם זה בשבת שקלים, שבת וראש חודש, יש שני ספרי תורה, אין לו היתר לעלות לספר תורה שני, גם בגלל הסיבה של האזכרה של היארצאית, אין לו היתר בדבר. אלא ייתנו לו במקום זה עליית משלים. גם במשלים יש קדיש, גם זה יהיה לעילוי נשמת האבא שלו, אבל בספר תורה שני, גם בגלל הסיבה הזו לא יכולים להתיר בדבר.