ברכת המים והמשקה – צימאון הגוף והלכות הברכה

 

- - - לא מוגה! - - - 

ראש ד',

סעיף ז',

השותה מים לצמאו מברך שהכול,

ולאחריו מראה נפשות רבות,

אבל אם חנקתו אומצה ושתה מים מהאוויר האומצה,

אינו מברך לא לפניו ולא לאחריו.

המשנה במסכת ברכות בדף מ״ד, המשנה אומרת

אדם שצמא ושותה מים,

ברכה ראשונה שהכול,

ברכה אחרונה בורא נפשות רבות.

הפינוי של הברכה הסבירו לנו הפוסקים.

הקדוש ברוך הוא לא ברא את האדם הראשון ביום הראשון,

אלא רק ביום השישי.

קודם כל הכין לו את המזון.

אם היה נברא ביום הראשון, מה יאכל?

אלא קודם כל ברא שמים וארץ וכל אשר בא.

ביום השישי שהמזון כבר היה מוכן,

אז נברא האדם.

אתה אומר בורא נפשות רבות וחסרונן.

המילה וחסרונן, ההדגשה היא,

ברא ונתן לנו לחם ומים.

זה המינימום שאדם יכול לשרוד.

ההמשך

על כל מה שבראת,

הקדוש ברוך הוא נתן לנו לא רק לחם ומים,

אלא הוסיף לנו גם פירות, ירקות, קטניות.

כל התוספות האלה יש בהן את כל הביטמינים שהם גם מוסיפים לנו הרבה כוח ובריאות.

את כל זה הקדוש ברוך הוא הוסיף על כל מה שבראת,

נחל ביום נפש כל חי, ברוך חי העולמי.

זה התוכן של הברכה.

לפי חכמים,

קודם שהכל אחרי זה גמרת שתית רביעית, תברך נפשות.

רבי טרפון חונק. רבי טרפון אומר, לא,

קודם כל בורא נפשות ואחר כך בסוף שהכל נהיה בדברו.

ההלכה היא כחכמים. כמו בכל מקום,

מחלוקת יחיד ורבים, הלכה כרבים.

הגאון חידה בברכי יוסף דן,

האם כשחכמים חלקו על רבי טרפון, הם חלקו רק לכתחילה או גם בדיעבד?

האם הוויכוח הוא בלכתחילה, מה יותר טוב להקדים?

או אם האדם הזה בירך, טעה,

בירך בוראי נפשות בהתחלה?

האם חכמים נגידו שהברכה היא ברכה לבטלה?

הוא אמר, לא,

לכתחילה צריך, אבל אם לא עשה כן, זה לא נורא.

הגאון חידה מסכם בברכי יוסף, הוא אומר,

שבדיעבד הוא מאמר בוראי נפשות בתחילה, יצא.

תודה.

הרמב״ם מפנו,

הוא היה לפני כארבע מאות שנה, הוא חולק. הוא אומר, גם בדיעבד לא יצא.

מה יעשה אדם שהיה לו תקלה כזו?

מה האפשרות שעומדת לפניו?

הרי קיבלנו רעות אחידה, והחידה אמרו שבדיעבד יצא.

מצד שני, אסור ליהנות מהעולם הזה בלי ברכה, מה יעשה?

אחרי שגמר ברוך חי העולמים, לא ישתה.

יהורהר את ברכת שהכל נהיה בדברו, ויטעם מעט.

יטעם שהברכה תחול.

מייד אחרי זה ייקח מעט סוכר,

יברך על הסוכר שהכל נהיה בדברו,

וימשיך לשתות את המים,

כך יעשה במקרה חירום שהיה לו טעות,

שנכשל בלשונו,

כך יעשה. אבל מלכתחילה צריך לשים לב,

להקפיד מאוד ולברך לפי הסדר, בתחילה שעקון, ורק בסוף

בורא נפשות רבות.

אדם ששתה רביעית בבת אחת

מברך בורא נפשות.

אם לא שתה רביעית בבת אחת, לא מברך.

יש מחלוקת כמה זה רביעית?

מעיקר הדין שבעים ושמונה גרם.

זהו רביעית.

החזון הוא שחביא לו.

מי שרוצה לחוש את דעת החזון הוא שישתה הרבה. במקום שבעים ושמונה, שישתה מאה חמישים גרם, שישתה הרבה.

אבל מצד הדין כבר בשמונים גרם ששתה מתחייה בברכת בורא נפשות.

ואם הוא שתה בבת אחת רביעית יין,

שתה שמונים גרם יין, יברך ברכה אחת מעין שלוש על הגפן ועל פרי הגפן.

אבל, כל זה אם הוא שתה רביעית בבת אחת.

אבל אם האדם הזה שתה לאט לאט.

מדבר עם חברו בנחת,

שותה עשרים גרם ועוד עשרים גרם,

במשך דקה, דקה וחצי גמר את הכול.

האם יברך בו בנפשות או לא?

מחלוקת בין הרמב״ם לבין הראבד.

הראבד אומר שכן.

אדם שאוכל תפוח ארץ או בננה,

גמרתי כזית במשך ארבעה דקות,

בלשון חכמינו, כזית בכדי אכילת פרס.

יברך בורא נפשות.

הראבד אומר אין שום הבדל בין אוכל לבין שתייה.

גם באוכל, גם בשתייה.

בתוך ארבעה דקות סיימת את הרביעית, יברך בורא נפשות.

אבל הרמב״ם אומר לא.

הרמב״ם מגדיר לנו את העניין, כל דבר ודבר לפי עניינו.

האוכל לוקח לך זמן, עד שאתה לועס את הלחם ואוכל כזית לוקח זמן.

פה בני אדם ששותים מים או יין,

שותים את זה מהר.

כמה זמן לוקח בממוצע לכל אדם לשתות 80 גרם?

לא יותר משלוש שניות.

ולכן, אם הוא שתה בתוך שלוש שניות, יברך.

אבל אם לקח לו ארבע או חמש שניות עד שגמר את הרביעית,

לפי הרמב״ם, לרוב הפוסקים, לא יברך ברכה אחרונה.

וככה ההלכה.

אנחנו פוסקים ההלכה כהרמב״ם,

ספק ברכות להקל.

מחלוקת שנייה,

חולה שיש בו סכנה צריך לשתות ביום הכיפורים.

הרופא אומר, אם הוא לא ישתה, חלילה סכנת חיים.

שאלו את הרב, הרב אמר להם כן, הוא צריך לשתות.

אחרי שהיה לו את הפסיקה הזו,

הוא חוזר ושואל את הרב,

איך אני אוכל ושותה?

הזהב עונה לו, אמר לו, אתה אוכל כל פרוסה אחרי עשר דקות.

התחלת פרוסה ראשונה בשמונה,

פרוסה שנייה בשמונה ועשרה, וכן הלאה.

הוא חוזר ושואל, איך אני שותה?

תאמר לו, בשמונה אתה שותה פחות מ-40 גרם.

עברו עשרה דקות,

שמונה ועשרה, עוד פחות מ-40 גרם, וכן הלאה.

כל זה לפי מי? לפי הראב״ד.

לפי הרמב״ן לא צריך לחכות עשרה דקות.

אלא,

עברו ארבע שניות ממה ששתה את ה-40 גרם,

יחזור עוד פעם לשתות עד 40 גרם.

בכל ארבע שניות,

זמן כדי שתיית רובעית,

בכל ארבע שניות זה הזמן הממוצע שכל בני אדם מסוגלים לשתות רביעית בבת אחת,

זהו הקנה מידה.

מר״ן לא כתב שם כמו שכתב אצלנו כאן,

אלא תראו בסימן תרשת ח׳, מר״ן החמיר.

מר״ן אמר בין שתייה לשתייה, צריך לחכות עשר דקות.

למה עשרה דקות? הלכה כהרמב״ם.

היסבו מהמפרשים.

משום חומר איסור יום הכיפורים,

לכן החמיר מר״ן ופסק שצריך לחכות עשר דקות.

וכאן אין לך מה להפסיד, אתה יכול בקלות רבה להחמיר.

הרי חולה שיש בו סכנה שצריך לשתות,

הוא לא צריך להמתין עד הצהריים, עד שיגיע לשערי מוות,

כמעט הוא מת, אז הוא יתחיל. לא.

ברגע שהוא קיבל את הפסיקה מהחכם.

שהוא חייב לשתות ביום הכיפורים.

הוא קם בבוקר,

סיים ברכות השחר ושמו את שמי אדוני ישראל ואני אברכם,

מתחיל מייד לשתות.

שותה פחות מ-40 גרם.

אחרי עשר דקות הוא שותה עוד פעם פחות מ-40 גרם.

בצורה כזו.

אם הוא ישתה במשך שלוש-ארבע שעים בצורה הזו,

הגוף שלו רווי,

יש שם הרבה מאוד מים ואין שום סכנה.

אז מי אמר שהוא צריך לשתות בבוקר בבת אחת גרם?

לשתות זה לאט לאט.

וכאן אין שום סכנה, אתה לא מסכן את החיים שלו כשהוא שותה בקצב הזה ולכן מרן החמיר. קל מאוד להחמיר.

חומר איסור יום הכיפורים יש בו כרם ואפשר מלכתחילה בקלות להחמיר.

לכן מרן פסק,

צריך לחכות בון שתייה לשתייה בדיוק כמו לגבי האכילה.

קזל בכדי אכילת פרס, ולכן אתה אומר לו,

שתייה ראשונה בשמונה,

אחרי עשר דקות ישתה עוד פעם וכן הלאה.

אבל הנפקא מינה, במה שאנחנו אומרים,

שהעיקר הבין ההלכה כהרמב״ם, הנפקא מינה.

לא ולא יהיה קורה לפעמים,

אדם נופל בתוך בית הכנסת, התמוטט.

מיד, הרופא רץ אליו ועשה לו החייאה, ברוך השם מתאושש. הוא צועק, תביאו מים.

הבאנו מהר, הוא שותה ארבעים גרם.

אז יעבוד איזה טיפש שם ויגיד,

צריך לחכות עשר דקות, עד שמונה ועשרה שנביא לעוד ארבעים גרם.

מישהו מבטיח לך עוד עשר דקות והוא יהיה חי?

אולי עוד עשר דקות נשמטו תהיה כבר בהר הזיתים, ליד הרשש.

אז מה אתה עושה?

כאן אתה הולך על עיקר הדין. עיקר הדין ארבע שניות.

בכל ארבע שניות תיתן לו עוד ארבעים גרם,

זה עדין ולכתחילה.

שם, בדוגמה הקודמת, יכולנו להחמיר, הוא התחיל...

מוקדם כל עשר דקות, פה לא, פה אם אדם מאבד את ההכרה לשנייה,

אדם שמתעלף פירוש הדבר שחסר לו נוזלים,

אדם שחסר לו נוזלים אי אפשר לחכות עשר דקות, עוד עשר דקות מי יודע מה יהיה ולכן כאן אין לך ברירה תסמוך על הרמב״ם כל ארבע שניות זה כל הרווח שאתה עושה בין שתייה לשתייה ובזה מצד אחד שמרת עליו שלא הגיע

לכרת ארבע שניות מספיק זו אפשרות אחת. אפשרות שנייה אם הרופא הזה יושב במקום את המכשירים הוא יכול מיד להכניס לו את האינפוזיה לווריד אז כאן אין שום בעיה כאן אפילו אם יכניס לו הרבה כאן זה לא דרך אכילה אין כאן שום איסור ביום הכיפורים כל הבעיה היא ברבנן או

יש אנשים שמכניסים להם צימורית לנושת דרך האף, דרך הפה, זונדה.

גם זה מותר לכתחילה ביום הכיפורים לאדם כזה,

אפילו חולה שאין בו סכנה מותר, כאן רוחנו במקרה הזה וכאן אין לך הגבלה.

גם זו אפשרות אם הרופא נערך לזה מראש יכול לנהוג ולעשות כך.

אצלי פעם רופא מאמריקה

סיפר לי על הקהילה שלהם,

קהילה טובה,

יראי שמיים,

בני תורה אמרתי לו פרנסה, מה אתם?

רוב היהודים בדרך כלל אוהבים להיות סוחרים במסחר, מרוויחים הרבה.

הוא אומר אצלנו בקהילה מתוך מאה אנשים שבעים רופאים.

טוב, בסדר?

סיפר על אהבה, על הכול, אחר כך אמרתי לו תגיד לי,

ביום כיפור אם קורה משהו מה אתה עושה?

הוא אומר תראה אימא שלי גרה לא רחוק,

אני רץ לאימא שלי ואמרתי לו בשביל מה אתה צריך לרוץ לאימא?

אמרתי לו תבוא בערב כיפור,

תבוא עם כל הציוד,

תיתן את זה לגבאי,

יכניס את זה לתוך הארון, יסגור.

אם חלילה קורה משהו,

יש לך את המכשיר למדוד לחץ דם,

יש לך את היכב, כל הציוד, מה שיש לך בבית,

תביא את זה לכאן, לבית הכנסת. ואם צריך,

במקום אתה מטפל באותו החולה, אתה יודע בדיוק מה יש לו,

אם זה התקף להם או שזה בסך הכול כאב גתם או דבר אחר.

הוא אומר לי באמת, לא חשבתי על זה.

זה אומר, כולנו רופאים ואף אחד לא מביא את הציוד.

הוא אומר, כל אחד סומר שאם חלילה יהיה משהו, נרוץ נביא.

זאת אומרת, זה עניין של שניות, בהתקף לב לפעמים.

בתוך שניות אתה יכול או להציל או לא להציל,

השאלה אם יודעים אם זה התקף לב או לא.

לפעמים יש להם את הסימנים, רואים את החיוורון,

את העלפון,

אבל לא תמיד הם מבחינים בדברים האלה,

המכשיר הוא יותר חכם מכל דבר אחר.

ולכן אמרתי לו, תביאי את הכול,

הוא אמר לי, כך נעשה בעזרת השם, שמע לי שכדי להקדים רפואה למכה.

אבל,

מחליל הקורונה שהוא, כמו שאמרנו,

א',

מספיק ארבע שניות, ב',

לגבי האינפוזיה או הזונדל אין שום הגבלה.

לענייננו,

אדם לא מרגיש טוב מכניסים לו נוזלים דרך הוריד.

הוא שואל אותך, אני צריך לברך שהכל נראה בדברו?

שאל אותו, תגיד לי, אתה מרגיש טעם?

שינסה לטעום בלשון.

אבל לא, לא מרגיש שום טעם.

זה נכנס לוורידים ולעורקים, אבל הוא לא מרגיש טעם.

שום ברכה אין.

זונדה, גם כן,

שם מכניסים ממש אוכל מרוסק.

אם היה צריך לאכול והיה יכול לאכול, היה מרגיש טעם.

אבל לא מכניסים את זה ישר לרושך.

המסקנה היא גם על זה, אלא שעל הזונדה,

יש אומרים, כיוון שהוא בסוף שבע,

אז כאן הולכים לפי הנאת מעב,

ולא רק הנאת הגרון,

ולכן צריך לברך ברכה אחרונה,

צריך לומר ברכה נפשות.

יש חלקים.

המסקנה היא,

הוא אכל כזית,

תאמר לא,

תברך מכל רן ברכה נפשות רבות, ותוציא את אותו החולה.

זה הפתרון, זו התקנה שנאמר לאותו האדם.

אבל מעיקר הדין,

גם על האינפוזיה הנוזלית וגם הזונדה, בשניהם אין ברכה, לא ברכה ראשונה ולא ברכה אחרונה,

ברכה יש רק על ראש האדם נהונה בפה,

ולא מה שנכנס לתוך הגוף בצורה עקיפה.

על זה לא תקנו חכמינו את הברכה.

הגילות ורבים וכנסת הגדולה דנו לגבי כוס תה.

כוס תה הוא חם,

אני לא יכול לשתות בבת אחת רבעית,

ולכן אני שותה את הכוס לאט-לאט.

לקח לי כוס תה לשתות,

לקח לי ארבע דקות.

יברך ברכה אחרונה או לא?

הגימט ורבים אומר, כן, תברך, כך הדרך של העולם, כך שותים,

ולכן נברך בבני נפשות.

הכנסת הגדולה מסתפר, ככה מנהג בקושטא,

שעל כוס תה או קפה מברכים בבני נפשות רבות.

לעומתם הגאון רבי עקוב אביל אפיא,

הרב חי פעל לפני כ-400 שנה,

הוא אומר,

גם אם האדם הזה שתה את הכוס תה חאן בארבע הדקות, אפילו אחי לא יברך.

כמו כל שתייה צריך לשתות בתוך ארבע שניות סיומת הרביעית, כן?

לקח לנו יותר מארבע שניות,

לא יברך ברכה אחרונה.

כדוברי רבי יעקב אבו אלעפיה,

כך כתב מהרן בן חבוב, הגאון חידה מברכי איסור, המגן אברהם, פרי חדש,

עשרות מנדומי האחרונים כך נקטו, וכך המסקנה.

הלכה למעשה,

אנחנו לא מברכים על כוס תה או כוס קפה.

ולמה?

מחלוקת, ספק ברכות להקל, זאת ועוד.

הגאון חידה ומעשה אברהם מעידו ומספרים שהמנהג בארץ ישראל,

מצרים וטורקיה,

שלא מברכים על כוס תה או כוס קפה ולא נפשות.

כנראה שרק בקושטא נהדו לברך, כמו שווה הכנסת הגדולה,

אבל כנראה בשאר המקומות בטורקיה נהגו כרבי עכו אבולעפיה,

גם נכדור רבי חיים אבולעפיה שהיה בטבריה לפני 300 שנה,

גם הוא אומר לא לברך.

וככה המסקנה, אנחנו לא מברכים.

אגב,

יש חלק מאחינו בני ישראל האשכנזים שכן מברכים.

כיוון שהאדמר הזקן, רבנו זלמן, אמר לברך,

החתם סופר אמר לברך,

יש חלק מהם שכן מברכים על כוס תה, בורא נפשות.

אדון רב אורבך,

אצלו במשפחה היו נוהגים לברך,

אבל הוא ידע שיש הרבה חולקים.

הוא פחד, אולי ההלכה כמו רבי עקב אבולעפיה, מהרם בן חביב,

מגן אברהם, פריח חדש, מחזיק ברכה.

מה עושים?

אחרי שעוד גומר את השאול בשעה אחת,

היה מברך כך

ויברך דוד את אדוני לעיני כל הקהל ועומר דוד.

ברוך אתה אדוני אלוהים ישראל אבינו מעולם ואדונם מלך העולם,

גם בבעל נפשות ובדד וחסרונן על כל מה שבאמר במרחם במלבש ובחיים, ברוך היה אלוהים. טוב, כך הוא היה עושה. והיה.

אם הוא לא חייב, הנה, ברכתי.

אם הוא לא חייב, אם כאן לא תישא את שם השם אלוהיך לשווא,

שהרי הוא אמר פסוק בדברי הימים, ולכן בזה הוא פותר את הבעיה.

אמרנו עשרת פעמים את העמצה הזו בשם פרי תבואה,

החתם סופר,

פתחי תשובה יורד יער סימן שין כח,

והיום כולם הסכימו את העמצה הזו וגם זה פתרון

טוב לגבי ברכם בורא נפשות רבות וחסרונן.

מחלוקת נוספת.

ממשיך הגאון חידה בברכי עושה ודן.

האדם הזה לא שתה מהור את הכוס תה,

אלא היה מדבר עם חברו, בינתיים הכוס תה נהיה פושר.

כשנהיה פושר הוא לקח בבת אחת לשתה.

שתה רבועות בבת אחת, האם יברך או לא?

אז הגאון חידה אומר, תראה, אין דרך לשתות כוס קפה בבת אחת רביעית.

אנשים אוהבים לשתות את התה והקפה לאט לאט כשזה חם,

ולא מחכים עד שיהיה פושר ולשתות את זה בבת אחת.

ולכן דעת הגאון חידה שלא לברך. יש חולקים.

המסקנה היא,

היום בזמן הזה העולם רגילים לשתות תה עיקה רביעית בבת אחת. בפרט בקיץ יש הרבה שאוהבים, קונים דקבוק,

איך קוראים לתה הזה?

תה קר.

והתה קר הזה, יש כאלה גם משתדלים שיהיה בו גם קצת כרח.

כדי להונות, אומרים, בקל זה מרווה את הצמאון,

ולכן אפשר בלכתחילה לקחת ולשתות מזה,

אפשר לשתות רביעית בבת אחת מזה ולברך ברכה אחרונה.

זה נכון לגבי תה או לגבי נס קפה,

אבל לגבי קפה זה אחרת.

איך קוראים לזה היום האנשים? קפה בוץ.

קפה בוץ, אפילו אם זה נהיה מעט קר,

אתה שותה איזה עד גרגירים ונתקעים לך בגרון, אנשים לא אוהבים את זה.

ולכן בקפה הרבה מגדולי האחרונים אמרו, שם אפילו אם הוא שתה רביעית בבת אחת,

בטלה דעתו אצל כל אדם.

אני ראיתי במה אינה יהודי שחימו עם כוס תה.

הוא לא עשה כמו שיש לי ביד כלא שני.

הוא לקח מזלג חשמלי.

חימו עם הרתיח את המים ועשה את התה, כן ראשון.

דרך שהכל נהיה בדברו, שתה את זה בבת אחת, רביעית.

הוא אומר, ככה אני נהנה, זה הטעם הטוב, הוא מרגיש חם בבטן.

כנראה שיש לו פה מנחושת, מעין מנרוסתא,

מרגיש מצוין.

הוא אומר לי, חמין אם אתה תביני את זה אחרי שתי דקות, זה כבר לא טיים.

הוא אומר, איכשהו מוצאים את הסיר מהערש,

הוא אומר, צלחת ראשונה יש לי מיד מביאה לי כדי שיהיה חמין, חם, חם, טיים, טיים.

טוב,

שוב האדם הזה ישאל אותנו,

אני מברך ברון נפשות רבות על התועלון,

אומרים לו שלא.

אדם נורמל הוא לא כל כך שותה,

הוא לא רושף זמנים ששו...

אבל רוב העולם נעשו בו אני, ולכן אין אפשרות להתיר מי לברך, אלא אם כן הוא ירצה לעשות חסידות,

יעשה את העצה ולברך במיל.

הוא הדין הפוך.

בחורף אנחנו אוהבים חל.

בקיץ אנחנו אוהבים לשתות קר, אתה נכנס לחנות,

אתה אומר לו, יש לך סודה?

הוא אומר, כן, יש לי במקרר שנה, תיקח.

בדרך כלל, ביום ראשון, הסודה קרה מאוד.

זה נשאר במקרר ביום שישי,

לא פותחים את המקרר, וזה נשאר קר מאוד.

אולי מעלה אחת או שתיים יש בזה.

אתה בא לשתות, זה קר.

אז מה עושה אדם נורמלי?

שותה לאט-לאט.

בכל חמש שניות שותה לגימה אחת או שתיים.

עד שיהיה רבי, תיקח לי דקה או שתיים.

יש אנשים, לא אכפת להם.

יש להם, כמו שאמרתי, פה מן החושן,

והוא לא מרגיש את הקור,

הוא פותח את הפה ויברך נפשות או לא?

לא יברך.

כמו שאמרנו, בחג הוא אדון גם בקר,

בטלה דעתו אצל כל אדם, ולא יברך ברכה אחרונה,

אלא אם כן זה לא כל כך קר, אם זה עשר או שתיים עשרה מעלות.

רוב האנשים מסוגלים להשתתף אצל כך בקיץ

במשהו אחר. אבל אם הרי הם לא יכולים,

ממילא בטלה דעתו אצל כל אדם,

כך הוא אדון גם לגבי גלידה,

ארתיק או גבינה רכה, יגורת, נבל, שמנת, כל הדברים האלה דומם כדון משקה.

אם הוא שתה מהם רביעית בבת אחת, כן, הלאה וכאילו.

לפעמים אדם לוקח את הנבל לפני שחולץ את הפקק,

לוקח מערבב אותו טוב-טוב,

מוציא את הפקק וגומע רביעית בבת אחת.

וזהו, הוא הולך שהקור ויבורא נפשות, ולבדי כל העם.

אבל אם הוא לא עשה כך, אלא לקח את זה בכפית לאט-לאט,

בזה אין ברכה אחרונה,

כיוון שאת המשקה צריך לשתות רביעית בתוך שלוש-ארבע שניות, וכאן לקח יותר, ולכן אין ברכה אחרונה.

תראו בסופר ברכת השם, חלק ב',

שם הוא חולק על ההגדרה שלמדנו מדברי כל אליהו הגאון חידה,

ורבנו יוסף חיים ובן איש חי,

שההגדרה של הדברים האלה זה כמו משקה.

אלא הוא אומר שגם על גבינה רכה יברך בורא נפשות דינה כדין אוכל,

שאם אכל כזית שלושים גרם בתוך ארבע דקות, יברך בורא נפשות.

הוא נותן את ההגדרה לא כל מה שלא עשים, אלא כל מה שלא עטים.

הרי את הגבינה אתה לא יכול לשפוך לגרון ולשתות את זה,

אלא אם הלשון אתה לוחץ וזה לחך ובולע.

אז הוא אומר, גם מה שלא עטים גם זה בכלל אכילה, וגם על זה יש ברכת בורא נפשות.

הוא מעריך שם בחלק ב', מעריך להוכיח את ההלכה שלו.

העצה היא לאכול לאט-לאט,

כמה שתאכל יותר לאט,

אתה בורח מהמחלוקת הזו, או אם אכלת גם בננה,

אתה מרואה איך ברור נפשות על הבננה ופתרת את הגליבה או את הארטיק,

זה מה שניתן לנהוג ולעשות.

יש אנשים אוכלים את הארטיק בצורה משונה,

והוא לא מחכה עד שהוא יילקק לאט-לאט,

אלא הוא משך את זה,

הוא אוכל, אוכל לועס איתה.

אין דרך בין האדם ללעוס ולאכול את הארטיק,

אוכלים את זה לאט-לאט.

תראה את הילדים,

והילדים הם אנשי המקצוע בקיאים במקצוע הזה ואיכשהו הוא מלקק את זה לאט-לאט, עד שיגמור את זה, עד שיילקק מהקרש,

ולכן ברכה הגוונה.

אין ברכה אחרונה בדרך כלל על הארטיק,

על הפודינג וכיוצא בהם, אלא כולם נחשבים למשקה, גם אם המשקה הזה קפוא,

ולכן אם לא שתור אמורים בבת אחת,

אין ברכה אחרונה עליהם.

הוא קבעי, הוא העיד בשלוש-ארבע דקות,

אבל הוא עשה כזאת חתום נניח, אבל בפעמיים, לא בפעם אחת.

הפסיד את ברכת בורא נפשות, ולכן אנחנו חייבים קידוש,

הבדלה, יין ארבע כוסות,

בכולם לשתות בבת אחת לפחות כמו דוגמאו.

41 גרם כמו דוגמאו, לפחות שישתה את זה בבת אחת,

שלא ייקח לו יותר משלוש שניות.

אבל אם לקח לו יותר משלוש שניות,

זה לא טוב, לא יוכל לצאת ידי חובה לכתחילה בדרך הזו.

תראו בספר חזון עובדיה חלק א' בשאלות ותשובות שלה,

שם הוא מאריך בדבר הזה, וזו המסקנה,

וההלכה הוא למעשה.

לא אכפת לי. אחרי ה-41 לא אכפת לי, הוא יצא ידי חובת קידוש.

שם לא אכפת לי, כי יש לו בלאו הכי ברכת המזון שפוטר את הברכה האחרונה.

אבל בהבדלה,

אם אתה לא אוכל להיות סעודה רבעית ואתה רוצה לברך ברכת על הגפן,

אתה צריך לגמור את ה-80 גרם בתוך שלוש שניות.

לא את הרוב, אלא את הקול,

כל הרבעית כולה,

ולכן שישים לב לשתות לגמוע גמיהה ראשונה בבת אחת רבעית,

ורק לאחר מכן נוכל לברך ברכה אחרונה,

ברכת על הגפן ועל פרי הגפן.

תודה רבה. אבל מים, מים קפואים,

אבל כשזה חצי קפוא, ואני בגמר אחת גמר את החצי בגבור,

כן? למה לא לברך על זה?

שוב, אנחנו נבחן מה רוב העולם.

תגיש לאנשים מים בדרגת קור של מענה אחת או שתיים.

תיתן לאנשים.

מה עושים כל האנשים? כל האנשים שותים את זה לאט-לאט.

אולי אחד או שניים בודדים ישתו את זה רביעית בבת אחת. הרוב הגדול לא שותים רביעית בבת אחת,

אז כמו שאמרנו לגבי התל,

אין ברכה אחרונה, גם על המים הקרים האלה אין ברכה אחרונה, שניהם שווים לעניין זה.

המשנה, כשכתבה לנו את ההלכה שותה מים, לצמאו.

הגמרא מדייקת, דווקא אם האדם הזה צומא, אם לא,

לא יברך.

אם כן, אם הוא לא צומא, בשביל מה הוא שותה?

הגמרא מסבירה.

נתקע לו האוכל בגרון, חלקתי אומצה.

להוריד את האוכל, לכן הוא לוקח את המים.

לא נברך שהכל אלה דברי הגמרא, וכך כתבו כל הפוסקים.

נחנקו הגאונים לראשונים,

רב עמרם גאון, רב צמח גאון, הראש.

דנו, האם רק ברכה ראשונה לא מברך?

אבל אם הוא שותה רביעית בבת אחת,

ויברך בורא נפשות או לא?

להלכה,

אין לא ברכה ראשונה שהכל,

ולא ברכה אחרונה בורא נפשות.

לא זה ולא זה.

להלכה, ספק ברכות להקל.

אם הוא יוצא להחמיר על עצמו,

או שיגיד את העצה שאמרתי ויברך דוד,

או שייקח ויאכל בננה.

יאכל בננה,

על הבננה הוא מברך בורא נפשות רבות,

יפתור גם את המעם שהיה לו.

הוא עדין גם, אדם שבא לבנוע כדור.

יש אנשים שבולעים את הכדור בלי מים, אבל יש הרבה אנשים שלא יודעים לבנע את הקנה על בלי מים, בפרט אם הכדור הזה קצת גדול,

אז הוא לוקח את המים לשתות כדי לבנע את הכדור.

אתה שואל אותו, אתה צמא? הוא אומר, לא, אני לא צמא.

לא אברך.

לא ברכה ראשונה ולא ברכה אחרונה.

ולמה?

המים אין בהם טעם.

רק אם אני צמא, אני נעמה, מרגיש טעם.

אם אדם לא צמא, הוא לא מרגיש טעם, ולכן אין ברכה עליהם.

מתי כן יכול לברך אם במקום מים הוא לוקח קולה?

לוקח מיסטרפוזים, לוקח משקה מתוק.

כשהוא לוקח משקה מנותק,

אפילו אם אתה לא צמא, זה מתוק, אתה נהנה, צריך לברך בכל מקרה ברכה הראויה לו, בזה אין לנו בעיה.

בכלל הבעיה כשהוא שותה רק מים, מים שאין בהם טעם,

ואתה לא מרגיש מנהנה מהמים, אך ורק,

כמו שאמרתי, כשהוא צמא, הלווחי לא יברך את הברכה,

אלא ישתה את המים האלה כדי לבנוע את הכדור,

אבל עניין ברכה לא יברך.

כותב הגאון רבי אברהם מבוצ'אץ',

יש לו ספר אש על אברהם,

מעתיק אותו המהרשם לדעת תורה.

אדם שרוצה לצאת לדרך,

בקיץ אדם הולך, מטייל בשמש, נהיה צומא,

אז בכל שעה הוא צריך לחפש איזה קיוסק כדי לשתות.

במקום זה, מה הוא עושה לפני שהוא יוצא?

הוא ימלא את המחסניות, עומד ליד הקיור ושותה, שלוש, ארבע כוסות.

שואל אותך אם הוא יברך או לא?

לא, לא יברך.

גם פה הוא לא צומא,

הוא לא מרגיש צמאון, ולכן אין, לא ברכה ראשונה שהכול,

ולא ברכה אחרונה בורא נפשות, כיוון שהוא לא נהנה.

לפעמים יש לו הנאה בחך כשהוא לוקח סודה.

הסודה,

לפעמים אדם כן מרגיש הנאה, אפילו אם הוא לא כל כך צמא.

אבל אם זה מים,

כמו שאמרנו, לא יברך בשום אופן כלל ועיקר.

כותב הגאון רבנו יוסף חיים בבן איש חי,

אדם שרוצה לשתות משקאות חריפים,

קוניאק, ערק, ברנדי, וודקה.

אם הוא נהנה, הוא מברך, אם הוא לא נהנה, לא.

אני לא נהנה מאותן המשקאות.

תבינו את זה, זה מר. הטעם של הערק זה מר, אנחנו שותקים רק בתוק.

ולכן, מי שלא נהנה,

אומר הרב, לא יברך שהכול נהיה בדברו. לפעמים האדם הזה עמוס על פי הדיבור.

עומד שם המנכ״ל של החתולה.

אתם יודעים מי זה?

זה הצלם.

הוא נותן הוראה.

מישהו יכול לסרב פקודה? הפקודה שלו חייבים למלא.

עזוב, תראה, הנה אבא של החתן.

אבא של הקנב יצא צמאל, אתה באמצע, בוא תגידו לחיים, תשיקו את הכוסות, הוא צריך להסריט, לצלם

אנחנו לא מסרימים פקודה, אבל אם האדם הזה נאלץ לשתות מאותו הקומיאק או מאותו ערק,

הוא ישתה,

אבל לעניין בריכה אין בריכה, כיוון שהוא לא נהנה אנחנו לא אומרים,

תראה, כל העולם תשאל אותם ודאי שהם נהנים, לא רק שהם נהנים, משלמים על זה עשרות שקלים על הדקבוקים האלה

לא אכפת לי מה הם,

אנחנו הולכים כל אחד ואחד לפי המציאות שלו.

איך הפתגם אומר? אתה בורח, אין מי להתווכח.

אתה נהנה, תברך.

מי שלא נהנה, לא יברך, זה הפתרון,

זה מה שצריך להנהיג לאותם האנשים,

כך שייזהר שלא לברך ברכות ובטלה.

אז הוא פוחת מהצלם,

הוא נאלץ לעשות את עצמו כאילו הוא שותה.

כמו המלאכים, מרעים כאוכלים ושותים.

בסדר שישתה, אבל לברך ברכות ובטלה אינו רשאי.

לפעמים יש לו בקבוק שיש שם קולה,

תמלא חצי כוס מהקולה ואת הקוניאק ששמו לך תשים בתוך הקולה.

לפעמים יהיה מתוק ואז תוכל לברך.

אבל אולי הצלם לא ימצא חן בעינם,

צריך כוסית קטנה בשביל לצאת ידי חומת הצלם.

טוב, אבל תסתדר, תראה מה אתה עושה עקרונית על דבר שאדם לא נהנה,

לא מברך. כך גם נגבה מאכלים אחרים.

אדם הולך לבקר את חברו,

אכלתי כבר ארוחת ערב, אכלתי ושרעתי.

הוא יושב לאכול אטריות, אני באתי לבקר,

הוא רוצה שגם אני אטעם.

אי אפשר להתווכח איתו. יש אנשים,

אם לא תטעם, הוא ייפגע מאוד.

טוב, אין ברירה,

אתה לוקח ואוכל מהלוקשים שלו, מהאטריות,

אתה לא מרגיש שוב הנאה. אתה מכניס את זה לפה, גם כאן.

אכילה גסה כזו, אין ברכה, לא ברכה ראשונה ולא ברכה אחרונה.

כלל ועיקר, למה? כי אותו האדם לא נהנה על דבר שאדם לא נהנה, לא מברך, כך גם לגבי תרופות.

אדם ששותה סירופ,

יש אנשים נעמים, זה מתוק, יברך שהכול.

אבל יש אנשים שלא נהנים. מגעלים מזה, זה יותר מדי מתוק.

מי שלא נהנה, לא יברך על הסירופ.

אנטיביוטיקה מתוקה, רפלפן וכן על זה הדרך.

כל דבר, אם הוא נהנה כן, אם לא נהנה לא.

נזכרנו לפני חודשיים את הבעיה שיש בסירופים.

לפעמים ייתכן שיש בזה שומן מן החייד ומתקרר גליצירין.

זה ספק? לא ודאי.

ולכן אמרנו שבטל את זה בשישוב.

תיקח את הכף של הסירופ, תשים את זה בתוך התה ותשתה.

זה בטל בשישוב. כך יעשה גם לגבי הילד.

אם הילד משתעל,

צריך לתת לו מעט מהסירופ. תשימו את זה בתוך המטרנה, בתוך הדייסה שלו,

כדי שהוא יהיה בורה.

אבל אי אפשר לתת לו את זה כמו שהוא, כי יש כאן, כמו שאמרנו, ספק דורייתא,

ולכן צריך להיזהר בזה. בכל ימות השנה,

בלי קשר להלכות דרכות,

צריך להיזהר בזה מאוד.

אפילו לתינוק בניומו לא תאכלו ולא תאכלו.

יש לנו את החובה לבטל את זה בשישוב,

ואין יותר לתת לו את זה כמו שהוא.

הרב יאיר יפה של מקופה.

הוא לא נעלם איתך.

טוב, ברכת הגפן שלא שמעתי ברכת המצווה, אני מסכים איתך.

אבל עדיף שאדם ימתק את זה.

העצה היא כך,

תערבב מים עם סוכר.

אחרי ששתית שיעור, מיד אחרי ששתית שיעור,

תוסיף את המים והסוכר על זה, זה יהיה ממותק,

ואז היין הזה יהיה טעים, יהיה טוב, ואז ברכה הגפן יהיה למאן דאמר יותר טוב.

זו העצה שתעשה למי שלא נהמה מהיין היבש, מי שלא אוהב את זה,

זה הפתרון, כך ינהג ויעשה לגבי הקידוש.

אני ממשיך את לשון מרן.

מרן אומר,

אבל אם חנקתה אומצה ושתה מים, מעביר האומצה אינו כבר, לא לפני ולא לאחריו.

כל האוכלים והמשקים שהאדם אוכל ושותה לרפואה,

אם טעמם טוב והחייך נהנה מהם,

יברך עליהם תחילה וסוף, ואם לאו, אם הוא לא נהנה,

לא יברך. כך גם לגבי כדור המציסה.

גם שנה, נהנה מזה, הכדור הזה טען, יברך.

אבל כשהוא בלע כדורים וכיוצא בזה,

לא שייך שום ברכה בחיי גוונה, לא ברכה ראשונה וגם לא ברכה אחרונה.

נחלקו הראשונים לגבי האדם שכופין עליו לאכול ולשתות.

כנראה,

יום הכיפורים,

האדם הזה שאל את הרופא,

הרב פסק לאום, הוא חייב לאכול ולשתות.

האדם הזה לא מוכן לשמוע. יש אנשים מורבעים, כמו שאומרים.

אתה אומר לו, אם אתה לא רוצה, בשביל מה הלכת לרופא לשאול? בשביל מה אתה מבלבל את המוח לרב?

טוב, הוא אומר, מה שלא יהיה. הוא מוכן למות והוא לא יוכל לביישתה. חוזרים לרב,

הוא אומר להם, תראו, הרב בס פסק,

מכריחים אותו בכוח.

טוב, אם זה בכוח,

באים חמישה בני אדם, תופסים אותו, כופתים אותו ומכניסים לו לתוך הפה את הדייסה או עוד דבר אחר.

יברך או לא?

מחלוקת.

כאן אומנם נכנס האוכל לתוך הפה או השתייה,

אבל זה בעל כוחו.

כל הוויכוח הוא איך ללמוד מדברי התלמוד הירושלמי.

המעשה הזה הובא בדברי הראשונים בכתובות מול א',

שם המעשה היה באה אישה לפני רב יהודה.

שאלה אותה, אמרה לו,

היא אשת ישראל ונאנסה,

האם היא מותרת לבעלה או לא?

אז הוא שאל אותה, הוא רצה לדעת אם זה היה באונס או ברצון.

אבל גם אשת ישראל, אם זה היה ברצון, היא אסורה לבעלה.

שאל אותה, את מהונית או לא?

אז זה ענתה לו במשל, רבי,

אם יבוא אדם לטבון את צבאו בדבר שהוא ייתן לך ביום הכיפורים,

אתה לא תאונה? למרות שזה היה בכוח.

זאת אומרת, תחילתה באונס. בסוף כן היה לה הנאה.

ואף על פי כן,

הירושלמי אומר שרב יהודה התיר אותה לבעלה.

פסק לאן שהיא מותרת.

בלשון הגמרא, יצר אלבשה,

מה שבסוף כבר יצא מהשליטה שלה.

מה זה אונס ומה זה רצון? רצון כשבהתחלה היה רצון.

כאן בהתחלה היה ודאי אונס.

כך גם פה, נדמה את הנושא של אכילה ושתייה.

אז אותו החולה שיש בו סכנה לא יצטרך לברך. למה? מכריחים אותו בכוח.

ולכן לא יצטרך.

אבל יש חלקים. מחלוקת עצומה.

הרעה, הרמה,

רבנו מאיר הלווי מטוליטונה ורבנו ירוחם מצד אחד,

הרמב״ם, הראש, אוהל מועד מצד שני.

מה עושים? מה הפתרון?

תגיד לו, לאדם הזה תשמע,

אם אנחנו נכניח אותך, יש בעיה קשה בהלכות ברכות.

עיין סימן ראש ד', סעיף ח' בהגהה.

תעשה טובה, אתה יכול לפתור לנו את הבעיה.

תתרצה, תסכים,

תיכנע לדברי החכם, לדברי הרופא,

תיקח את זה, תשתה את זה מרצונך הטוב,

ואז כן תוכל לברך.

הוא יכול לחלץ אותנו מהמחלוקת האמורה.

תמיד במחלוקות אנחנו אומרים,

מישהו אחר יברך, יוציא אותו.

פה לא תמיד יש בבית הכנסת עוד חובה שיוציאו אותו ידי חובה.

כאן זה עסק כמיש.

ולכן, אם הצלחנו לשכנע אותו כך, כן, הלב אחי,

לא יברך.

הרמב״פ עוסק להלכה כדורי אוהל מועד והראש,

אף על גב דאחיך נהנה ממנו, אינו מברך. הואיל ונאנס על כך,

כמו אותה מעשה של אותה אישה,

הדוגמה, המשל,

הוא הממשל אצלנו כאן, היא ההלכה הפסוקה,

ולכן לא יברך. זו ההלכה לגבי דיעבד.

אם, כמו שאמרתי, יכולים לתת למועד אינפוזיה, הכי טוב.

זו העצה, במקום להתגושש איתו, לתת לו אוכל, והוא יקיא את זה,

העצה היא, מי שמה רופא ייתן לו קודם כול זריקת הרדמה.

אחרי שהוא ירדם,

יקשרו אותו, יכניסו לו זונדה לתוך הוושת,

ישימו לו נוזנים בידיים, ברגליים,

ותוך כמה דקות האדם הזה יתמלא נוזנים, הכול יהיה בסדר.

אחרי שעתיים, עד שיתעורר, כבר לא יצטרך יותר מזה.

זה הפתרון להתגבר על אדם כזה.

אבל לא תמיד יש שם את הרופא שייתן לו את הזריקה ולפעמים צריכים לקפות עליו. זה מה שהרדב״ז אומר,

או הדוגמה שלנו כיפור או דוגמה של שבת.

אם האישה הזו צריכה ללדת.

ואתה מזמין רכב, הגיע האמבולנס,

והיא אומרת לך, אין לי מצפון לנסוע ביום שבת. כך היא עונה לך, אותה חסידה שוטה.

אתה אומר לה, אבל אם התינוק חלילה למות במעיים שלה בבטן,

יש לה מצפון להרוג? היא לא יודעת, היא נבוכה.

תגיד לחברות שלה, בכוח, אין מה לחכות.

יבואו חמש-שש נשים, בכוח ירימו אותה, ארכתיים משמים לך, יכניסו אותה לתוך האמבולנס.

לא שאלים שאלות במקרה הזה,

מיהי שהיא תחליט כן או לא.

מי נותן לה סמכות להרוג את העובר הזה?

ולכן, למרות שזו שבת, הרדב״ז אומר, כופים עליה שתחלל את השבת כדי להציל את הנפש.

אבל מי ששוטה סמכות הוא מאוד שמא, הוא נראה מהארגזים.

יש דבריו שהארגזים לא חתמו על החם, לא על ה...

אבל יש שם מעט חיך.

ולכן, כיוון שיש שם מעט חיך, בדרך כלל כן צריך לברך.

לכן, בדרך כלל, על פי רוב,

הגזים, כשהרגע פתחת את הבקמות,

יש שם ארגזים חזקים,

אתה כן מרגיש את זה.