איסור חדש ובישולי גויים בחוץ לארץ – השלכות הלכתיות, כשרות וברכות לבטלה בימינו

 

- - - לא מוגה! - - - 

יום ראשון שביעי ושלא שבת, יש חוזה מיוחד.

תראה בספר ידי על יום של רבי אליהו חזן בחלק ב',

שם הוא כתב את הנוסח של החוזה הזה,

שעשו ביניהם את ההסכם.

היינו בסימן ראש ד' סעיף ט'.

על דבר שמותר באכילה אנחנו מברכים את דברי העולם.

ברכות הנאומים, ברכה ראשונה, ברכה אחרונה.

דבר שאסור באכילה, על זה אין ברכה.

אחד הדברים שהתורה אסרה לנו,

ולחם וכלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה, עד אביאכם את קורבן אלוהיכם.

ולשון חכמל הוא חדש, אסור מן התורה.

הדוגמה היא כך.

אני הולך וזורע בסוף חודש ניסן.

זרעתי חיטה, שעורה, שיבולת שועל, שאיפון או קוסמת.

זרעתי אחד מהם,

גדל וצמח.

אחרי שאני קוצר, אסור לי לאכול מזה.

עד שיגיע היום ט״ז בניסן.

לפני שהפסוק מסיים,

עד אביאכם את קרבן אלוהיכם,

היינו יום ט״ז בניסן. לפני כן,

כל זה אסור.

אם הלכתי וזרעתי אחרי ט״ז,

אבל אם זרעתי לפני כן,

הלכתי וזרעתי ביום י' בניסן.

שלושה ימים לוקח כדי שזה ישריש.

ההשרשה הייתה לפני ט״ז,

מתי שיצמח ואקסור,

מותר לאכול את זה. זה לא נקרא חדש,

כיוון שהשריש לפני ט״ז.

ההשרשה היא שקובעת.

ולכן, פה בארץ ישראל כמעט ואין לנו את הבעיות של חדש.

והסיבה היא,

פה בארץ זורעים מוקדם.

גם מה שנקרא בסלנג של האנשים תבואות קיץ,

הכוונה היא,

לא זרעו את זה בחודש חשוון, זרעו בחודש טובט.

אבל שניהם זריעה מוקדמת.

הגיע יום ט״ז, כולם היו כבר מושרשים.

לא אכפת לי מתי הייתה קוצר בסיוון,

באייר או בתמוז, זה לא מעניין אותנו.

העיקר זו ההשרשה.

וכאן כולם,

בלי יוצא מן הכלל, כולם זורעים את חמשת מיני דגן האלה,

זרעים מוקדם, כך שאין לנו שום שאלה.

מגיע ט״ז,

הכל נעשה היתר, אתה הולך וקוצר באייר סיוון,

מותר לנו מייד לטחון לעשות מזה לחם או עוגה ולאכול.

אבל המציאות בחוץ לארץ אינה כן.

בחוץ לארץ,

לצערנו, בעונה כזו,

בחודש שבט אדר,

בימים האלה,

רוב התבואה,

רוב הלחם והעוגות שלהם אסורים באכילה משום איסור חדש.

מה ההבדל בין ארץ ישראל לחוץ לארץ וזה?

ההבדל הוא,

אתה רוצה לזרוע ברוסיה,

ברוסיה כעת מזג האוויר הוא 20 או 30 מינוס.

אם תרצה לחרוש ולזרוע,

החיטה לא תשריש.

זה כמו ששמת את החיטים בתוך מקפיא.

בתוך מקפיא החיטה תקבל שורשים,

כל האדמה קפואה,

ולכן הם מחכים.

אחרי פסח מגיע האביב,

לאט לאט האדמה מאושרת, אחרי פסח הם הולכים חורשים וזורעים.

אז אם זרעת אחרי פסח,

מה שיצמח לך בחודש תמוז אב,

זה אסור באכילה עד שיגיע טז ניסן בשנה שאחרי זו.

זה נקרא איסור חדש.

זה מה שמצוי מאוד בצפון אירופה או צפון אמריקה,

ארצות הברית, קנדה,

כל אותם האזורים הצפוניים יש להם את הבעיה הזו.

ואז החיטה והשעורה,

אותם חמשת מיני דגן שצמחו,

יש עליהם איסור דאורייתא לאכול אותם.

המשנה במסכת קידושים בדף נח מביאה לנו מחלוקת,

נתנה כמה וחכמים.

האם זה דומה לדין עורלה שגם בחוץ לארץ הוא קיים,

או שזה דומה למצוות התלויות בארץ שרק בארץ ישראל אסור,

ובחוץ לארץ החדש מותר.

הלכה כחכמים,

שגם בחוץ לארץ אסור,

בדיוק כמו שיש גם בחוץ לארץ דין עורלה שאסור מדאורייתא שם, כך גם לגבי חדש.

כך מרן פסק פעמיים באהבה,

אורח חיים סימן תפטט סעיפי' וביורד הער סימן רצד ג' וכך ההלכה.

הבית חדש וכנסת יחזקאל דנו לגבי שעת הדח הגדול,

אם יכולים לסמוך על דברי היחיד או לא.

כי המשנה בעדויות שואלת,

אם ההלכה תמיד כחכמים אחרי רבים להטות,

מדוע רבנו הקדוש כותב לך דברי רבי מאיר או דברי רבי יוסף? בין רבי חיון אחרי כחכמים.

אחד הפירושים בהסבר דברי המשנה הראב״ד,

הוא אומר שהכוונה היא כדי לסמוך על דברי היחיד בשעת הדחק,

כמו שאמרו במידה ט', כדאי לו רבי אליעזר לסמוך עליו בשעת הדחק.

ולכן,

הבאח כותב שבשעת הדחק הגדול,

כשאין לאדם ברירה, אין לו הרבה מה לאכול,

בשעת הדחק הם סומכים שם להקהל.

אבל זה היה בזמנם בדורותם. היום אין להם שעת הדחק,

יש להם שם בחוץ לארץ את הבד'צים,

ובדרך כלל הבד'צים שם מפקחים על העניין הזה,

שזה לא יהיה חדש.

ולכן, מי שנמצא שם בימים האלה, בתקופה כזאת, צריך לשים לב לקנות אך ורק בהכשר הבד'צים.

זאת ועוד, בזמנם, בדורותם,

לא היה להם דרכי הובלה.

לא היו מטוסים אז.

גם האוניות לא היו יכולות לנוע בחודשים כאלה,

כי הים קפוא שם, כל הנמל קפוא.

כל הנמל שם מושבת לגמרי.

ולכן, לא הייתה ברירה,

אלא להוביל על גבי חמור, על גבי גמל.

כמה אתה יכול להוביל סחורה,

שק אחד של קמח על החמור או שניים? אי אפשר יותר.

ויש לך מיליונים להאכיל.

טבע הדברים,

שהסחורה מכאן לשם לא הייתה יכולה להגיע,

ולכן באמת הייתה שעת הדחק גמול,

ועל זה דנו חלק מהפוסקים, אולי נתיר,

אבל גם על זה רבו הפוסקים שהחמירו בדבר.

בספר שאגת אריה,

הוא היה בן אחותו של הרב כצנאל בוגן, בעל כנסת יחזקאל.

הוא שם מתקיף קשות את דברי,

את אותם שהתירו בשעת הדחק.

לפי דעתו כאן זה איסור גמור מדאורייתא, וגם בשעת הדחק לא יכולים להתיר איסור דאורייתא.

זאת ועוד,

היום, בזמן הזה,

גם הכנסת יחזקאל ואב״ח מודים שעשו.

היום קל מאוד,

כמו שאמרתי, יש לבדצים את היכולת לארגן קמח ישן כדי ללוש ולעשות מזה לחם ועוגה,

דבר שהוא כשר לכל הפוסקים ולכל הדעות.

אתה נמצא בברוקלין או במקומות אחרים,

תיכנס שם לסופר,

שם אתה יכול למצוא מצות שלנו מארץ ישראל,

מצות הלפרין, או ביסקוויטים,

מציאות שלנו בהכשר הבדץ,

מגיע גם לשם.

אז איך ולמה נתיר לאדם הזה לאכול עוגות

שיש עליהן איסור דאורייתא?

זה לא נקרא שעת הדחק. יכול לקנות דברים כאלה שהייצור שלהם היה כאן,

וכאן הכל היה בהכשר הבדץ ב-100%,

ולכן זה לא נקרא היום,

בזמן הזה, שעת הדחק.

הראש כתב ספק ספקה להתיר.

אולי זה הושרש לפני טז ניסן.

זה מעתיק אותה הרמה ביראו דעה סימן רצ.ג.

אבל גם ההיתר הזה לא שייך היום.

אז בזמנם לא היו רושמים תאריך על שקי הקמח.

היום בזמן הזה החוק הבינלאומי מחייב לרשום תאריך.

אתה נמצא בארצות הברית, בקנדה,

רשום לך על השק,

ולפי התאריך אתה יודע בוודאי שזה חדש.

אז אם כך, הספק ספקה נפל.

הרי ספק שאפשר לברר, אפילו לספק ספקה לא מצטרף.

יש בזה עדיין איסור דאורייתא, כמו שכתב מארי הכהן רפפורט בסימן נ',

הביא לזה ראייה מדברי הגמרא באהבה מציעה פג.

שם הגמרא דורשת את הפסוק

אם רואה שבועת השם תהיה בין שניהם.

חי יש רואה יביא ראייה ויפטר.

צריך לברר.

ולכן ההיתרים היום לא שייכים.

ולכן כל אדם שנוסע לחוץ לארץ,

נוסע להולנד, בלגיה ומקומות אחרים,

צריך להיזהר בדבר.

לפעמים מזמינים מכאן מוהד.

אומרים לו,

יום רביעי הבא אתה צריך למול את התינוק.

אתה נוסע,

נותנים לו את הכרטיסי הטיסה, הכול בסדר.

הוא נשאר שם יום או יומיים.

צריך להיזהר.

ישים לב לגבי המאכלים.

ייקח אימו במזוודה, ייקח איתו קרקרים,

מצות, מציות וכיוצא בזה.

אם באותו המקום בסופרים שם אין את המצות של האלפורים וכיוצא בזה,

אז שלפחות ייקח עימו משהו,

ושם יוכל להתקיים בינתיים גם מהפירות והירקות שלהם. הפירות והירקות שלהם, אם יש להם,

ודאי שזה כן מותר באכילה,

ויוכל לסבוע מהמצות שלנו עד שיחזור לכאן.

כך צריך להעיר את תשומת דיבם של כל אותם האנשים שלצורך הפרנסה או סיבה אחרת,

הם נאלצים לנסוע לשם,

שייזהרו, ידעו שיש כאן בעיה של איסור חדש.

אם הוא מתארך אצל יהודי, אפילו אם היהודי הזה הוא יהודי דתי,

היהודים הדתיים בחוץ לארץ,

רובם הגדול אינם בני תורה, אינם יודעי הלכה בהלכות האלה.

ואז,

אפילו אם אתה אומר לו, תראה, אני לא אוכל את האתריות, את הקוסקוס,

אלא אני אוכל רק מרק ירקות.

מרק ירקות, אין בעיה של חדש.

אז הוא אומר לך, אין בעיה,

אני אבשל לך היום לכבודך מרק ירקות.

אבל עדיין, אותו סיר, אותה הקדרה,

שבשלו בה את הקוסקוס ואת האטריות,

בלעה טעם של חדש.

ואם לא עשו הגעלה,

איך תוכל לאכול את המרק ירקות הזה,

שיש בו טעם של איסור דאורייתא.

ולכן עדיין יש מקום לאסור כל מה שמתבשל

באותן הגדרות,

באותם אסירים,

כך שאותו אדם צריך להיזהר מהבישולים שלהם.

אלא אם כן, אם יהיה איזו חסידה קדושה,

אם תמצא אחד מאלף שהוא נזהר מהאיסור החדש,

אתה מתארח אצלו, אם יהיה לך נס כזה, כן. הלאה וכי, רוב רובם של היהודים שם, כמו שאמרתי,

לא מודעים לחומרת הבעיה,

וכאן הבעיה כפולה.

לא רק שאסור לאכול דבר כזה, לחם אהודה,

אלא הברכה מוציא וברכה את בורא מיני מזונות שאתה מברך על הלחם או העוגה.

אולי הברכות האלה הן ברכות לבטלה, כיוון שכל זה אסור באכילה.

זאת מאוד.

הרבה פעמים מזמינים את האדם הזה למסיבת שבע הברכות.

הוא צריך לבוא, ליטול ידיים, אומרים אתה פנים חדשות,

ובזכותו יברכו שבע הברכות.

אם אכלו האוכל היה הכול כשר, למה לא?

הכול היה על טהרת הכשרות,

שיברכו וישמחו את החתן והקנה גם בשבע הברכות.

אבל כדי לברך שבע ברכות צריך

שיאכלו כזית לחם.

אם הם לא אוכלים לחם, אלא עשינו להם כאן מסיבה,

ויהיו לי לשתות תה או קוקו קולה.

כל החדשתה רביעית.

האם נוכל לברך שבע ברכות? לא.

שבע ברכות הן צמודות לברכת המזון.

ברכנו ברכת המזון, ואחריהן שבע ברכות.

אם תאמר שהלחם שהם אכנו היה לחם חדש,

אמרנו שאין ברכה, לא לפניה ולא לאחריה.

אם הם מברכים ברכת המזון,

הברכות האלה הן ברכות למטלה.

אם ברכת המזון היא בטלה, גם על שבע הברכות שאחריהן הכל היא בטלה.

ולכן אין לך על מה ללכת,

אין לך מה לעשות באותה המסיבה, באותה הסעודה.

כך גם בשאר המסיבות והסעודות.

לעולם כל אדם ישים לב כדי שחלילה לא ייכשל בדבר החמור הזה שיש בו, כמו שאמרנו,

ספק איסור דאורייתא.

הוא הדין גם לגבי מאכלות אסורות אחרות,

שגם בהן אנחנו נתקלים מדי פעם וגם בהן יש את האיסור החמור. כגון בשמונה גורים,

קראנו לפני חודש חומש, שמות, פרשת שמות.

יתרו,

אומר לבנותיו,

ואיו, קראם לו ואוכל לחם.

כך היה,

ויואל משה לשבת את האיש וייתן לו את סיפורה.

מתחילים עם הלחם, מתחילים לאכול,

הלחם, האוכל, מקרב רחוקים, גבונה לגימה שמקרבת,

ובסוף איך זה נגמר?

חתונה.

רבותינו ידעו את התהליך הזה,

את דרכו של עולם, ולכן גזרו על עם ישראל,

אסור לאכול ממה שהגוי או הגויה מבשלת.

אפילו אם נאמר,

אני יושב כאן בחדר,

אני קניתי את כל מצרכי המזון, את האטריות, את כל הדברים,

הכול בהכשר הבדץ.

והגוי נמצא כאן בחדר בידי, אני לא עוזב את החדר.

הוא בא ובישל, הדליק את האש,

הגוי הדליק את האש, הגוי שם את הסיר על האש ובישל.

למרות שהכול היה בהכשר הבדץ,

אבל הבישול היה מעשה ידי הגוי,

ולכן אסור לנו לקחת ולאכול מאותו תבשיל.

לא רק שאסור,

אלא אם נברך על אותו התבשיל, אותן האטריות,

הברכה שלו היא ספק ברכה לבטלה.

גם איסור בשולי הגויים, כמו האיסורים האחרים,

גם הוא יש בו את הבעיה האמורה.

פעם היה הדבר הזה נדיר.

לפני חמישים שנה,

כולנו היינו משרתים את עצמנו,

הפועלים היו יהודים,

הטבחים היו יהודים,

וכמעט ולא היו לנו שאלות ותשובות כאלה.

אבל בשנים האחרונות,

אם הסבא בן 101 כבר לא מתפקד,

אז מביאים לו איזה רמני שיטפל בו.

לפעמים הסבתא לא מתפקדת,

מביאים איזה פיניפינית כדי שתטפל בה.

אם היא רק רוחצת אותם,

מאכילה אותה, איננו בעיה.

אבל הרבה פעמים הגויה הזו גם יודעת לבשל טוב.

היא מעיזה, נכנסת למטווח, ועופה ומבשלת להם.

שוב, א', האוכל שהיא בשלה טרף,

אסור לאכול,

ב', מרן כתב בלא דעה סימן קייג סעיף טז שהכלים בלעו

מרישולי גויים, גם הכלים צריכים הגעלה,

גם מגנים נעשו טרפה כל זמן שלא הגעלת את הכלים.

ושוב, כאן בחיי גוונה הדבר הזה נעשה מצוי מאות פעמים רבות, לעתים קרובות.

האנשים לא עומדים בעול הזה של הסבא או הסבתא, מביאים להם את הפיליפיני או הפיליפינית והתוצאה היא שהם נכשלים בדבר הזה.

אם מזמינים אותי לבית כזה,

אפילו הם יבשלו מרק ירקות, הם לא יבשלו דבר שיש בו איזה חשש איסור.

ואני הבאתי להם את כל הירקות בהכשר הבדץ, קניתי את זה מהחנות של הבדץ.

אבל אסיר טרף,

ולכן אין היתר לבשל באותו אסיר.

אם הוא עבר ובישל ולא יגעיל,

שוב, גם בזה אליבא דא הרשב״ש, שזה נחשב כמבטל איסור,

ולמילא לא יהיה יותר לאכול מאותו התבשיל ואין הבדל אם...

או שהבן של,

הבן של אותו הזקן או הבת שלה קרובי משפחה אחרים,

אין הבדל בהלכות האלה בייסורי בשולי גויים,

בין אם אתה קרוב משפחה של אותו הזקן או שאתה דם זר,

ההלכה היא שכל זה אסור מדי רבנן.

ולכן צריך להיזהר, א', מצד עצם האיסור, ב',

כדי שלא יבוא לידי חיסור ברכה לבטלה.

זאת ועוד,

הרבה פעמים בני הבית לא נמצאים.

לכל אחד יש או עבודה או שהוא הולך ללימודים,

והגוי הזה נשאר עם אותו הסבא לבדו.

כשהוא נשאר לבדו ויש במקרר בשר או דגים או כיוצא בזה,

זה יכול להיאסר מדי בשר שמתעלם מן העין.

דוברי הגמרא, מרן ההלכה כזה ביורד דהר סימן סד',

מרן כתב סימן שלום על בשר של יתעלם מן העין.

אז לא מילא, גם מהבשר יכול להיאסר.

יש שם בתוך המקרר, נשאר לו חצי בקבוק יין.

הוא התחיל בליל שבת, עשה קידוש, חלק הוא שתה, חלק נשאר.

שוב,

גם אותו הבקבוק יין, גם הוא נאסר מאותו טעם, מאותו דין.

והסיבה היא,

אולי הגוי הזה ישתה מעט מהבקבוק יין,

ברגע שהוא שתה ממילא זה נעשה השאר יין נסך שאסור בשתייה.

ראית פעם מימיך בוי רומני נזיר שנדר נזירות שלא לשתות יין? אני עדיין לא ראיתי רומני כזה.

וכדי שלא תרגיש שהוא שתה מהיין, מה הוא יעשה?

הוא ייגש לבורס, יוסיף על זה קצת מים.

אבל הכל נאסר יין נסך.

כשאתה נשאיר אותו לבד, הכל יכול להיות.

ולכן,

במקרה הזה,

שוב, לא יהיה לי יותר לנגוע באותו היין.

לא רק הבעיה היא של איסור יין נסך,

אלא יותר מזה, גם הברכה שאני אברך על אותו יין ברוב פרי הגפן, הברכה תהיה אולי, חלילה,

ברכה לבטלה.

וכן כל כיוצא בזה.

מה הפתרון לבעיות האלה? הפתרון הראשון,

אם יש שכינה טובה שיכולה לבשל,

אז הגוי או הגויה האלה לא יגאו שום דבר, הם לא יבשלו.

זה מה שיעשה ניקיון,

ישטוף לך את החלונות מהאהבה, יעשה ספונג'ה, זה מותר.

שילחץ את הזקן, את הסבא, מותר.

אבל שלא ייגע בבישולים, לא יבשל, אלא יש להם שכינה טובה,

היא תיכנס למטבח והיא תדאג לבשל.

יותר מזה, באופן כללי היא לא מבשלת.

אבל היא רוצה לעצמה לטגן ביצה.

היא תיקנה ביצה, בשלה משהו הוא בשיר,

אחרי שהיא בשלה לעצמה ואכלה,

הכל היא נעשה טרף.

אז אם אתה עוזב אותה לבד בבית והולך,

מי אומר לך שהיא לא בשלה לעצמה איזה משהו והיא טריפה לך את הכלים?

אם כן, מה הפתרון?

צריך לסגור את הכלים האלה בארון עם מפתח.

או הדוגמה של המקרר,

צריך לסגור את המקפיא והמקרר עם מנעול.

צריך לעשות על זה מנעול, שיהיה הכול סגור במפתח,

כדי שהגוי הרומני הזה לא ייגע ביין,

לא ייגע בבשר או בדגים או בדברים אחרים,

ויחליף אותם.

זו ההלכה. אז לפני שמזמינים את הגוי הרומני הזה,

קודם כול ישאלו חכם.

יראו, ראוי מה חכם,

אנחנו כך וכך מוכרחים לעשות, נאלצים לעשות.

איך אנחנו מסדרים את העניין?

הרב ינחה אותך, מנעול על המקפיא, מנעול בארון,

ואז הכול מסודר.

אלא מה, הגויה הזו רוצה לטגן ביצים לעצמה?

תן לה מחבת אחת שיהיה טרף. זה מיועד בשבילה.

תעשה עם הלא את האדום,

תסמן בידית,

שכולם ידעו, האדון האדום הזה, זה טרף.

ואז היא תיקח והיא תבשל בזה, תטגן בזה לעצמה, אין לי בעיה.

אבל שהיא תבשל ותטריף את הכלים שלנו,

זו בעיה חמורה מאוד, שיש בה איסור מצד הדין,

וגם בדיעבד לא נוכל להתיר את אותם הכלים בלי הגעלה.

ולכן,

אותם שלא נזהרים,

יש הרבה אנשים מעמי ארצות שלא נזהרים בזה,

אותם האנשים אולי לומדים תורה,

הם לא עמי ארצות לגמרי.

הוא יגיד לך, אני קודם לומד כוזרי, מורה נבוכים, מחשבת ישראל, פרשת שבוע, חוק בישראל.

אבל את ההלכות האלה שמרן כתב באורי דעה, סימן קייח, קייט,

את הדברים האלה הוא אף פעם לא למד והוא לא יודע מהם.

אתה אומר לו, כך וכך יש בעיה,

הוא אומר לך, זה חידוש, אני מימי לא שמעתי דבר כזה. כך הוא עונה לך?

אבל צריך לבצע את ההלכות האלה, הלכה למעשה.

אם אותו אדם לא מבצע הכלים שלו בחזקת הרף,

הוא אומר לו, באותו בית אין לנו היתר לאכול.

ולא רק שאסור לכתחילה לאכול,

אלא אם האדם הזה רעב ולא עומד בניסיון וכן אוכל,

הברכה שהוא מברך,

אולי הברכה הזו היא ברכה לבטלה ולא עונים אחריו אמן.

אלה הם שרשרת הבעיות שבזמן האחרון הדבר הזה נעשה מצוי לנו,

והאנשים, גם אנשים דתיים,

לצערנו, לא מודעים לחומרת הבעיות הללו.

וכמו שהקדמנו,

חכמינו תקנו לנו ברכה על אוכל היתר,

דבר שאסור. לא רק אם זה אסור מהתורה,

אלא גם מסורי דרבנן,

גם מזה אין לנו היתר בשום אופן לברך.

חלב שחלבו גוי ואין ישראל רועו.

גם זה נאסר בשתייה,

גם זה אסרו אותו חכמים.

ולכן,

שוב, אם האדם הזה מסתובב, מטייל,

לפעמים נכנסים לאיזה כפר דרוזי או ערבי,

ולפעמים הגוי הזה אומר לך,

אני יכול לחלוב לך ישר מהפרה.

חלב אמיתי, חלב טוב,

ולפעמים האנשים לא שמים לב. אדרבה,

דבר טבעי זה בטח הכי כשר.

כאן לא נגעו בו ידיים של אותם אנשי תמובה או אחרים.

אבל אם הוא חלב לפניך, היית באותו רגע ברפת, כן.

אבל אם הוא לא חלב לפניך,

אלא אתה יושב ומדבר במשרד עם המנהל,

והגוי הפלח הלך לחלוב,

שוב, החלב הזה אסור בשתייה.

רוב ככל 99% מהחלב שיש,

כל החלב היום בעולם, הכול אסור לנו בשתייה.

שוב, הבד״צים שם, בארצות הברית, בלונדון, יש מקומות שיש להם חלב ישראל.

זאת אומרת שהיהודי המשגיח נמצא שם בשעה שחולבים.

ולכן הדבר הזה הוא קשה מלכתחילה.

אתה לא יכול ללכת בחוץ-לארץ ולקנות חלב מהחנות כמו שאנחנו קונים פה.

פה יש לך את החלב שהוא בהכשר המהדרין,

אתה יודע מה שכתוב עליו, תנובה למהדרין,

זה בוודאי טוב, אין חשש שהגוי חלב את זה.

אבל שם זה מצוי מאוד,

ולכן גם שם כשאדם הולך לקנות חלה צריך לשים לב לפרט הזה שזה יהיה בהכשר הבד״צ.

הלא וכי, אם הוא קנה סתם חלב,

הוא מברך עליו ברכת שהכל נהיה בדברו.

הברכה הזו היא ברכה לבטלה.

ידוע הסיפור עם הגאונו ויוסף חזן,

בעל החקרי לב, סבו של רבי חיים פלאצ'י,

היה רגיל כל בוקר אחרי התפילה,

היה יושב עם התפילים ברבנותם ובומן,

והרבנית הייתה מגישה לו כוס חלב כדי שיחזק ראשו בלימוד.

באחד הימים הביאה לו, שמה והלכה.

הרב לא נגע בזה.

אחרי כמה דקות הרבנית נתמסת,

שואל אותה הרב, למה היום לא הבאת לי חלב? מה, אתה עושה שביתה? מה, יש עיצומים?

אמר לו, הבאתי לך, הנה איזה מונח. הוא אומר, אני לא רואה.

לקחה את הכוס בידה והגישה לו, תיקח, הנה.

הוא נזכר בממראה, חלב שחלבו גוי ואין ישראל רועהו.

בשמיים הצינו אותו שלא יראה.

בוקש הדבר וימצא שזה היה חלב של גוי.